יום ראשון, 31 בדצמבר 2023

גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

יום שלישי, 26 בדצמבר 2023

הרג נפשע של בני ערובה

 

כשכתבתי כאן ב-19 בנובמבר על סיפורה של יסמין פורת כפי ששמעתי אותו כמה ימים קודם לכן בתכנית הבוקר של אסף ליברמן וקלמן ליבסקינד, איש לא דיבר עדיין על הטנק שירה והרג את המחבלים ו-13 בני ערובה כאחד – רק בת ערובה אחת, הדס דגן, נותרה בחיים. ברשימה שלי טעיתי במקום האירוע – הירי התרחש בביתה של פסי כהן בבארי שלשם הועברו בני הערובה, ולא בבית הזוג דגן, שאליו נמלטו קודם לכן יסמין ובן זוגה מהמסיבה ברעים. גם לא ידעתי בפירוש אם מדובר בטנק או בתותח, כי הטנק לא הוזכר בתכנית וכפי שכתבתי אז איש לא הצביע על כך שבני הערובה נהרגו מירי של צה"ל.

מאז הקדיש אסף ליברמן כתבה נוספת לסיפורה של יסמין וחזר איתה לבארי, שם היא דיברה בבירור על הטנק שהגעתו לזירה הפתיעה אותה, ולדבריה תמהה מדוע מביאים טנק כשיש בני ערובה, ונאמר לה שהטנק הובא רק לצורך הפלת קירות. בכתבה נוספת בערוץ 12 התראיינה הדס דגן ואמרה שאיננה מאשימה את היורים והיא מודה לכל מי שנלחם להציל אותם. לדעתי קשה לומר שמדובר בהצלה של בני הערובה, כאשר 13 מתוך 14 מהם נהרגו מירי הפגזים של טנק צה"ל.

בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה ב"ניו יורק טיימס", ובה תוארה מחלוקת בין תא"ל ברק חירם מפקד אוגדה 99 שהגיע לבארי ותפס פיקוד על כמה יחידות שלחמו שם בנפרד זו מזו, לבין מפקד הימ"מ שפעל שם וניהל עם המחבלים משא ומתן שבמסגרתו הסגיר את עצמו מחבל מבוגר ולקח עמו כמגן אנושי את יסמין פורת שכך הגיעה לידי השוטרים וניצלה. לדברי העיתון מפקד הימ"מ רצה להמשיך במשא ומתן עם המחבלים, בתקוה לכניעת מחבלים נוספים ולהצלת בני הערובה, ואילו חירם רצה להפסיק את המו"מ ולהשתלט בכוח, גם אם ייפגעו בני הערובה. לאחר שהמחבלים ירו טיל RPG, הודיע חירם למפקד הימ"מ שהמו"מ עם המחבלים הסתיים ונתן הוראה לטנק לירות. שני הפגזים שירה הטנק הרגו 13 בני ערובה ורק הדס דגן ניצלה. כל המחבלים נהרגו.

לא ברור מתוקף מה נטל חירם את הפיקוד על אירוע בני הערובה שעד אז ניהל מפקד הימ"מ במקום, ולא ברור מה היתה סמכותו להורות למפקד הימ"מ, שמנוסה הרבה יותר במו"מ לשחרור בני ערובה, להפסיק את המו"מ. בעיני הוראתו של תא"ל חירם לטנק לירות על הבית שבו נמצאו 14 בני ערובה וביניהם שני תאומים בני 12, ליאל וינאי חצרוני, שרובם נהרגו כתוצאה מירי הפגזים, והתאומים בכלל זה, היא הוראה נפשעת, שמייצגת את התפיסה המתנחלית שחשוב יותר להרוג מחבלים מאשר להציל בני ערובה, ואכן בצלאל סמוטריץ', נפתלי בנט, ואחרים המייצגים תפיסה מתנחלית, התגייסו להגן על ירי הפגזים על בני הערובה בהוראת חירם. התגייסות דומה מאותו צד פוליטי מגוננת על רוצחי שלושת החטופים ששיחררו את עצמם ונורו בידי חיילי צה"ל במפגן של ביריונות נפשעת, הפרת נוהלי פתיחה באש ואי ציות לפקודה לחדול אש.

לא לחינם אמרו חז"ל שמי שהורג לגוי, סופו שהורג לישראל. התפיסה הפשיסטית שבני ערובה מפריעים להרג מחבלים והתרת דמם מביאה שוב ושוב לרצח של יהודים חפים מפשע. יתרה מכך: לא רק שזו השקפה רצחנית ובלתי מוסרית, זו השקפה שבניגוד לדעת תומכיה לא זו בלבד שאיננה מחזקת את הכלל, את האומה, אלא קורעת ומחלישה אותה. גם מו"מ של יומיים או שלושה שהיה מביא להצלת בני הערובה או לפחות חלקם, היה מחזק את אנשי בארי ומפחית מהשבר שפקד אותם ואת המדינה כולה. ושערו בנפשכם ששלושת החטופים ששחררו את עצמם, אלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה, היו מגיעים בבטחה למשפחותיהם. כמה היה הדבר מחזק את עמדת ישראל מול החמאס שחטופים השתחררו מבלי לשלם לחמאס שום מחיר. ואילו הרצח של שלושת החטופים לא רק שהוסיף שבר על שבר לאומה הישראלית שבורת הלב, אלא יצר מצב שבו מלבד אורי מגידיש לא הצליח צה"ל לשחרר שום חטוף בחיים, ואילץ את ישראל להתחנן לחמאס להסכים לעסקת שחרור חטופים נוספת, שאין לחמאס שום עניין בה. מי שמתיר את דמם של בני ערובה איננו גיבור והאסון שהוא ממיט עלינו גדול וכבד מנשוא.

 

יום רביעי, 20 בדצמבר 2023

נתניהו והביקורת על פרשת המרמרה

 

בשלוש עשרה השנים ויותר שחלפו מאז פרשת הספינה מאווי מרמרה, הגדולה ביותר במשט התורכי בן שש הספינות לעזה, נשכחו הרבה מההתרחשויות הקשורות בו. המשט שאורגן בתורכיה בהשתתפות תורכים ובני עמים אחרים, כהתרסה נגד הסגר הישראלי שהוטל על עזה בעקבות עליית החמאס לשלטון ברצועה, יצא מתורכיה ב-22 ביוני ,2010 ובלילה שבין ה-30 ל-31 ביוני חיילי שייטת 13 ויחידות נוספות השתלטו עליו. בחמש מהספינות לא נתקלו החיילים בהתנגדות, אך על המאווי מרמרה התארגנו נוסעים להתנגדות אלימה לחיילי צה"ל והתפתח קרב שבו נהרגו עשרה מהנוסעים וכשלושים נפצעו, וכן נפצעו עשרה מהחיילים, שניים מהם קשה. בעקבות התוצאה הקשה של ההשתלטות על המשט הופנו לישראל גינויים רבים ותורכיה החזירה את שגרירה מישראל.

שנתיים מאוחר יותר, ביוני 2012, הגיש מבקר המדינה דאז, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, דו"ח על הפרשה, שבו מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרשה. לדברי המבקר ראש הממשלה ידע שעלול להתפתח עימות אלים עם נוסעי המשט, אך לא טיפל בהתרעות כראוי. הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הזהיר מפני התנגדות של משתתפי המשט במקרה של השתלטות החיילים על הספינות. כתב "הארץ" ברק רביד מספר בכתבתו על דו"ח המבקר מה-14 ביוני 2012, כי בחודש שלפני המשט התריעו שר הביטחון אהוד ברק, הרמטכ"ל גבי אשכנזי וקצינים נוספים מפני תגובה אלימה של משתתפי המשט. "המבקר מציין כי בנוסף למכתב ששלח לנתניהו, נפגש הרמטכ"ל עם ראש הממשלה ארבע פעמים, והעלה בפניו את הדברים." בדיון שהתקיים חמישה ימים לפני המשט בהשתתפות נתניהו וכמה מהשרים אמר הרמטכ"ל אשכנזי: "אין לי ספק שיופעל שם כוח. שזה יהיה ברור: האנשים יתעמתו איתנו. זו אשליה לחשוב שאם עכשיו עשרים איש יצנחו על אוניה שבה יש כ-400 איש ימחאו להם כפיים. הם ייאבקו איתם."

לדברי רביד, למרות הדברים המתועדים, קו ההגנה של נתניהו היה שהרמטכ"ל כלל לא העלה לפניו את החשש מפני אלימות, ובסיכום הדיון אצל שר הביטחון אהוד ברק, האפשרות לירי על החיילים נאמרה כזניחה. לינדנשטראוס מתח ביקורת גם על ברק שלא בדק את מוכנות הצבא להתמודד עם דרכי פעולה מסוכנות מצד הנוסעים, למרות שהוא עצמו התריע על כך, וגם על הצבא שלא חידד די הצורך לנתניהו את משמעות ההתמודדות עם תגובה אלימה, אבל דחה את הכחשות נתניהו שהאפשרות לתגובה אלימה לא הועלתה בפניו. כמו כן קבע המבקר שנתניהו וברק טיפלו בהיערכות להשתלטות מבלי לקיים דיון מסודר עם השרים הנוגעים בדבר, והקבינט, שהוא הגוף החוקי היחיד לקבלת החלטות מדיניות-ביטחוניות, לא כונס אפילו פעם אחת.

בנוסף לכך מתאר הדו"ח כיצד בגיבויו ועידודו של נתניהו כרסם המזכיר הצבאי של נתניהו יוחנן לוקר בסמכויותיו של היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, שעימו הסתכסך נתניהו, בצורה שהפרה את חוק המל"ל. הדו"ח מגלה כי מי שריכז את הטיפול המדיני והביטחוני במשט מטעמו של נתניהו היה דווקא האלוף לוקר, ולא היועץ לביטחון לאומי ארד. במסגרת זו עסק לוקר בסוגיות ונושאים שאין לו בהם כל ניסיון. כך שוגר לוקר על ידי נתניהו להעביר למנכ"ל משרד החוץ הנחיות לפעילות מדינית מול שגריר תורכיה בוושינגטון וראש המודיעין המצרי, וכן התעסק בנושאי הסברה ותקשורת. לינדנשטראוס קבע שבאירוע המשט בפרט, אך גם כדבר שבשגרה בשלוש השנים הקודמות נתניהו רוקן מתוכן את המל"ל תוך הפרה של החוק.

ועוד כותב רביד: יועצי נתניהו התקשו להסביר את הפער בין האזהרות שהושמעו בדבר עימות אלים, לבין טענותיו של נתניהו על כך שמידע כזה לא הובא לידיעתו. "אף אחד לא ציפה למה שהיה במרמרה", אמר בכיר בלשכה. הבנו אז שהם רצו פרובוקציה, אבל התסריטים שעלו היו אחרים. אף אחד לא חשב שזה ייגמר בהרוגים."

עוזי ארד הודח מכהונתו בראשות המל"ל בפברואר 2011 לאחר שנחשד בהדלפות. הוא הכחיש את ההאשמות וטען שבמשרד ראש הממשלה בישלו את ההאשמות כלפיו.

רק ביוני 2016, שש שנים לאחר המשט, הסתיים הסכסוך בין ישראל לתורכיה, לאחר שישראל התחייבה לשלם פיצויים של 20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה שנפגעו.  

כל דימיון בין התנהלות נתניהו בעניין המשט ובעניין דו"ח המבקר אודותיו לבין התנהלותו בשבועות האחרונים הוא באחריות הקוראים. ראוי להזכיר שבשנת 2012 היה נתניהו בשיא כוחו, ללא חקירה וללא משפט, ללא רפורמה משפטית, וגם המחאה החברתית כבר מזמן שככה.

יום ראשון, 17 בדצמבר 2023

גם מחבלים אסור להרוג בלי סיבה

 

כולם היו מאד זהירים ואמרו כמה הרצח של שלושת החטופים שזעקו לחיילי צה"ל שיצילו אותם הוא טרגדיה לחיילים וכמה הלב איתם. טרגדיה זה כשקורה אסון בלתי נמנע, לא כשיורים באנשים לא חמושים שמניפים דגל לבן ומבקשים רחמים. זו לא טרגדיה, זה רצח, ואני מרחמת על הנרצחים שבמקום להינצל מהחמאס קיפחו את חייהם, לא על היורים. אני לא יודעת מי החיילים אבל ההתנהגות שלהם מאד מזכירה את ההתנהגות של אביעד פריג'ה, נער הגבעות שהפך לחייל וירה ביובל דורון קסטלמן שהרג את שני המחבלים בכניסה לירושלים ונורה למוות למרות שהרים ידיים ופתח את חולצתו וצעק שהוא יהודי. גם שלושת החטופים יצאו בלי חולצה עם דגל לבן ואחד מהם צעק הצילו, אבל ירו בהם למוות, וכדי להתגונן אמרו בחדשות שירו בהם מאד מרחוק, שזה טיעון מרשיע, כי אם הם היו מאד רחוקים מהיורים הם לא היוו בשום מקרה סכנה ולא היתה שום הצדקה לירות בהם, ובוודאי שלא היתה הצדקה להרוג אותם. גם הרמטכ"ל הודה בכך שהחיילים פעלו בניגוד להוראות הפתיחה באש. אבל במקום להעניש אותם בחומרה מרחמים עליהם, כמו שריחמו על אלאור אזריה ןנתנו לו עונש של שנה וחצי על רצח בדם קר ואמרו שהוא הילד של כולנו, למרות שהוא בעיקר רוצח. וזה יפה שהרמטכ"ל אמר שזה בניגוד להוראות הפתיחה באש, אבל מה שמתוה את התנהגות החיילים איננו ההוראות שעל הנייר, אלא האווירה שיורדת אליהם מלמעלה, והאווירה שיורדת אליהם היא אמירות כמו שאסור שמחבל ייצא חי מאירוע שנאמרות על ידי פוליטיקאים ואנשי צבא, ושצריך להשמיד את חמאס ולמחוק את עזה ושמחבלים צריכים למות, ושלא נורא אם הם רוצחים אנשים שאולי הם מחבלים ואולי לא, וככה החיילים מתנהגים: יורים כמו אוטומטים מבלי להפעיל את המוח, כי המסר שהם מקבלים הוא שהכי חשוב להרוג מחבלים, גם אם הם לא מהווים סכנה, ושזה בסדר ואפילו רצוי להרוג מחבלים או סתם עזתים חפים מפשע שבמקרה נמצאים במקום, ושאף אחד לא יבקש את דמם מידיהם, אלא אם כן מישהו צילם. המשטרה ניסתה גם לטייח את הרצח של יובל דורון קסטלמן, אבל מישהו צילם את ההוצאה להורג הזו וכבר אי אפשר להשתיק אותה. רצח של חפים מפשע בעזה קל יותר להסתיר, ואם החיילים ירו באטימות כזו ובאכזריות כזו בחטופים, לא קשה להבין שהם יורים בלי רחמים בעזתים בלי שום סיבה ואף אחד לא מונע בעדם. אפילו דובר צה"ל מציין כהישג הרג של אלפי מחבלים, כאילו שאחת ממטרות המלחמה היא להרוג מחבלים, ואולי זה מה שהוצג לחיילים כמטרת מלחמה וככה הם מתנהגים. אבל להרוג מחבלים זו איננה מטרה. להפסיק את הירי של הרקטות על ערי ישראל זו מטרה, להשיב את החטופים זו מטרה. להרוג את המחבלים מותר רק כשנשקפת מהם סכנה. אם לא נשקפת מהם סכנה אסור להרוג אותם גם אם הם מחבלים. מותר לכלוא אותם, מותר לחקור אותם, אסור להרוג אותם. אבל מאז פרשת אלאור אזריה המוסר בצה"ל הידרדר לתהומות. חיילים ראו מתנחלים מבצעים פרעות בתושבים ערבים בגדה, שורפים מכוניות ומציתים בתים על יושביהם ולא עשו דבר לעצור את הפרעות, ואף שמענו את בצלאל סמוטריץ' אומר שצריך למחוק את חווארה. וכמובן איתמר בן-גביר ומפלגתו דרשו עונש מוות למחבלים, גם כשמשפחות החטופים התחננו בדמעות שיפסיקו לדבר על כך. זה מה שהחיילים שומעים וסופגים וזה מה שמנחה אותם, ולא הוראות הפתיחה באש.

מי שהערך העליון שלו הוא להתעלל בערבים ולהרוג אותם, מאבד את הרגישות לחיי אדם, גם לחייהם של יהודים. לכן לא פלא שחיילים שמאמינים שמחבלים צריכים למות, הורגים בקלות רבה יהודים, גם כשאלה זועקים לעזרה. חייל שחושב שהמטרה העליונה היא להרוג מה שיותר ערבים, יפעל בסופו של דבר כמו רובוט, יהרוג ערבים בלי הבחנה, ובסופו של דבר יהרוג גם יהודים. החטופים האומללים שנרצחו בדם קר עשו את טעות חייהם כשרצו לעבר חיילי צה"ל והתחננו שיצילו אותם. במקום לב פתוח הם מצאו מולם מכונות ירייה. ככה מתנהגים חיילים ששומעים השכם והערב שאסור שהמחבלים ייצאו בחיים. מי שלומד שדם מחבלים מותר גם כשאינם מהווים סכנה, סופו שיהרוג את מי שהוא אמור להציל.                                                                                              

יום ראשון, 10 בדצמבר 2023

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

יום שלישי, 5 בדצמבר 2023

אחרי רצח יובל דורון קסטלמן

 

טוב שנתניהו פירסם סרטון שמשבח את גבורתו של יובל דורון קסטלמן ומדבר על הטרגדיה של מותו, למרות שהמלה טרגדיה יותר מתאימה לאסון שקורה, ופחות מתאימה לרצח בדם קר, שזה מה שהיה, וכולנו ראינו את הרצח הזה, כמו שראינו לנגד עינינו את רצח רבין, שכבר עברו מאז כמעט שלושים שנה, ועדיין אותם שני אנשים, בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר, שהתירו את דמו של רבין וטיפסו למעלה על גופתו, עדיין מתירים את דמם של אנשים, ועדיין אין בנו כוח לסלק מחיינו אותם ואת הרעל הקטלני שהם מפזרים סביבם. טוב שנתניהו פירסם את הסרטון והתנצל לפני אביו של הנרצח שהוא לא ידע את העובדות כשנשא את נאומו הנורא והקל ראש ברצח. אבל לצערי אינני מאמינה לנתניהו שהוא באמת מצטער על הנרצח, או על כל הנרצחים והמתים ב-7 באוקטובר ומאז. לנתניהו לא אכפת מהאזרחים, לא מחייהם ולא ממותם. הוא מרוכז בעצמו ובמשפחתו ושאר תושבי המדינה הם כקליפת השום בעיניו, וזאת הסיבה האמיתית לאסון השביעי באוקטובר, שלראש הממשלה לא אכפת מהאזרחים. עכשיו הוא מנסה לזרוק את כל האשמה על המודיעין, כאילו צריך מודיעין בשביל להבין שגבול עזה מסוכן, ושצריך להציב שם כוחות צבא מספיקים להגן על התושבים שחיים שם. כשמדובר בביטחון האישי של נתניהו, או במה שהוא חושב לביטחונו האישי, הוא לא לוקח סיכונים. בכל פעם שיש הפגנה בירושלים, גם אם היא בכנסת או במקום אחר מרוחק מרחוב עזה, מקפידים לחסום את התנועה ברחוב עזה ולמלא את כל רחביה בכוחות משטרה ומשמר הגבול. לפני כל הפגנה ממלאים את רחוב עזה והרחובות הסמוכים ביותר לוחמים ונשק מכפי שהיו בכל עוטף עזה בשביעי באוקטובר. כי נתניהו דואג לעצמו ומפקיר את האזרחים. השביעי באוקטובר איננו תוצאה של כישלון מודיעיני. הוא תוצאה של חוסר אכפתיות, של אדישות טוטאלית לחיי האנשים בעוטף עזה או בכל מקום אחר בישראל. לא צריך לדעת בדיוק מה האויב זומם. צריך שיהיה אכפת שיהיו מספיק כוחות להגן על אזרחי ישראל מפני פלישה של אויבים, ואם היו פורשים לאורך הגבול עם עזה סוללות תותחים ושריון, כפי שהיו צריכים לעשות, כפי שחייבים לעשות בכל גבול חם, וגבול עזה היה גבול חם מאד בשבועות שקדמו לשביעי באוקטובר, אולי ההתקפה לא היתה קורית בכלל, ובוודאי שהיה אפשר לעמוד מולה בצורה טובה בהרבה, ולפחות להקטין את מספר האבידות.

אתמול רועי שרון סיפר שאכן העבירו מגבול עזה מאה ועשרים חיילי קומנדו ליהודה ושומרון יומיים לפני הטבח. התווכחו בטלויזיה אם זה היה משנה. כאילו שכחו כמה קטנות היו כיתות הכוננות שהגנו על הישובים, ובכמה ישובים הצליחו להדוף את המחבלים לבדן. זה היה בהחלט משנה לו היו בעוטף עזה עוד מאה ועשרים חיילי קומנדו מאומנים. ההעברה של חיילי הקומנדו מעוטף עזה לאיו"ש, מזכירה את האופן שבו מעבירים כספים להתנחלויות ולחרדים. הכל נעשה מתחת לרדאר באמונה שדבר לא יתגלה, וגם כשמי שידעו דיברו על כך, העברת הלוחמים מעוטף עזה לאיו"ש הוכחשה הרבה זמן, עד שהדברים נחשפו. זו כמובן לא היתה ההפקרות היחידה, כפי שהעיד קצין צנחנים ראשי תא"ל יאיר נתנז, לא הוצבה בעוטף עזה אף סוללת תותחים. כולן הועברו ליהודה ושומרון והתותחנים שהוכשרו במשך חודשים ארוכים לירי בתותחים הועסקו בשמירת הביטחון השוטף ביהודה ושומרון. גם במקרה כזה אין צורך במודיעין כדי להבין, שחייבים להציב מול גבול עזה תותחים. רק העדפה פוליטית יכלה להביא להפקרה כזו של עוטף עזה כדי להגביר את תחושת הביטחון בהתנחלויות.

אין כל חדש בכך ששירותי מודיעין מתיישרים על פי הקונספציה שיורדת מלמעלה למטה ומשתיקה את כל הקולות האחרים. מודיעין איננו יכול לומר יותר ממה שהממשלה מוכנה לשמוע. מי שאזניו אטומות, מי שעדיין, אחרי כל מה שקרה, עסוק אך ורק בהכפשת הרשות הפלשתינית ובמניעת כניסתה לעזה, כשברור וידוע שהאלטרנטיבה היחידה היא חמאס, וזו עדיין האלטרנטיבה המועדפת על נתניהו – שלטון חמאס ברצועה, העיקר להחליש את הרשות הפלשתינית. מי שמצפה לטלטלה ושינוי מפני שהוא עצמו הזדעזע מטבח השביעי באוקטובר, שלא יפתח ציפיות. נתניהו אדיש מדי למות אזרחי המדינה מכדי לחוות את הטלטלה שחווים כולנו, ומלבד השפעת טבח השביעי באוקטובר על מעמדו הפוליטי, לא מעניין אותו דבר.

יום שישי, 1 בדצמבר 2023

רוברט פרוסט / עוצר ביערות בלילה מושלג

 


          התרגום מוקדש לבתי ניצן ליום הולדתה


של מי היערות נדמה לי שזכרתי

ביתו נמצא בכפר למעשה -  

הוא לא יראה שכאן עצרתי

לראות את יערו בשלג מתכסה.

 

סוסי הקטן הוגה מחשבה:

מוזר לעצור בלי חוה בסביבה

בין היערות לאגם שקפא

בערב הכי אפל בשנה.

 

את פעמוני הרתמה הוא מטלטל

לשאול אם מישהו כאן התבלבל

מלבד זאת הצליל היחיד שנשמע

אוושת רוח קלה ופתיתים עם פלומה.

 

יפים היערות באפלוליתם

אך עלי לקיים הבטחות ממזמן

ומיילים לגמוא בטרם אשן

ומיילים לגמוא בטרם אשן.