אנגלה מרקל ופרשת הצוללות

 

הדבר המדהים ביותר בעיני ביחסי ישראל-גרמניה, הוא שהצביעות הגרמנית ביחס ליחסים, כביכול גרמניה מעוניינת רק בכפרת עוונות ובדאגה לקיומה של ישראל ואין לה בכלל אינטרסים אחרים, אומצה גם על ידי הישראלים, שאין להם ששה מיליון שלדים בארון שהם צריכים לכסות במסך של התחסדות וצביעות. כך התגובות לפרישתה הצפויה של אנגלה מרקל התמקדו בהפלגה בתיאור ידידותה לישראל ובהבעת חשש מכך שיורשיה יהיו פחות ידידותיים. וכאשר תמהים במה התייחדה ידידותה של מרקל לישראל, מתברר שהדיון מתמקד במכירת הצוללות ואסדות הגז לישראל, פרשה שעננת השחיתות האופפת אותה לא התפוגגה מעולם, וכוללת גם את מכירת הצוללות למצרים בהסכמת נתניהו ובמעורבות קרוב משפחתו ואחד מעורכי דינו וממקורביו יצחק מולכו, בעת ששותפו למשרד של מולכו, דוד שמרון, אף הוא קרוב משפחה, מקורב ועו"ד של נתניהו, מייצג את תאגיד תיסנקרופ ופועל אצל היועץ המשפטי של משרד הביטחון לביטול המכרז הבינלאומי ולהעדפתו הבלעדית של תאגיד תיסנקרופ. לא מצאתי אפילו מאמר אחד שלא הציג את מכירת הצוללות והאסדות לישראל כמעשה חסד שהמיטיבה מרקל עושה עבור מדינת ישראל, ואם כה גדול החסד, מדוע צריך היה בכלל לשחד ולהערים ולהסתיר עובדות משרי הביטחון, תחילה ממשה יעלון, ולאחריו מבני גנץ?

והרי עיר שלמה בגרמניה ששמה קיל Kiel ופירוש שמה קורה מרכזית בתחתית הספינה, שבה תלויה יציבות הספינה כולה, והיא עיר מספנות בים הבלטי שידעה לא מעט משברים כלכליים מאז נהרסה ברובה במלחמת העולם השנייה, מתפרנסת ותתפרנס מבניית הצוללות והאסדות האלה במשך שנים, וישראל משלמת עבורן מיליארדים. ממשלת גרמניה אכן מסבסדת שליש ממחיר הצוללות, אבל השליש הזה הוא בערך ההפרש בין מחיר הצוללות הגרמניות למחירן של צוללות מתוצרת צרפת או דרום-קוריאה, שהיו משתתפות במכרז הבינלאומי ואולי מנצחות בו לולא סוכל קיומו בידי מקורבי נתניהו. אנגלה מרקל השקיעה את כל כוחה בשיפור המצב הכלכלי של גרמניה וזה הישגה הגדול ביותר, ובפרט בשיפור מצבן של ערי הפריפריה – בראש וראשונה מזרח-גרמניה שקודמיה סיפחו פורמלית אבל הזניחו מאד והותירו כחצר אחורית של המערב, אך גם הפריפריות העניות של גרמניה המערבית. מרקל השקיעה את כל כוחה בכך שההצלחה הכלכלית של הערים המרכזיות הגדולות והעשירות במערב – פרקנפורט על המיין, מינכן, דיסלדורף, המבורג, תחלחל גם לערים מזרחיות יותר, צפוניות יותר, והרבה יותר עניות. על הערים המזרחיות והעניות יותר שמרקל טיפחה נמנית גם ברלין, שלהחזרתה למעמד בירת גרמניה לאחר שזה נלקח ממנה בעקבות מלחמת העולם השנייה יש גם היבט לאומי רב חשיבות, אבל בראש וראשונה היבט כלכלי. זו הצלחתה העיקרית של מרקל, לשפר את מצבה הכלכלי של גרמניה כולה ובפרט של הפריפריות העניות, ועל כך היא זוכה בראש וראשונה לאהבת העם הגרמני. גם יחסה להגירה נגזר בראש וראשונה מהשאלה הכלכלית – כמו בכל המדינות המתקדמות, וגם בישראל הפחות מתקדמת, הגרמנים מעדיפים להותיר מלאכות מסוימות לזרים, כמו הטיפול בקשישים ובנכים, חדרנות במלונות ועבודות ניקיון, שכמו הישראלים גם הגרמנים מעדיפים להפקיד אותן בידי מזרח-אירופים, פיליפינים ותאילנדים. בנוסף לכך כשמרקל קיבלה את הפליטים הסורים, היא דאגה לגרש פליטים שהגיעו לגרמניה ממדינות יוגוסלביה לשעבר בשנות התשעים. למרקל היתה תמיד רגישות לתדמיתה של גרמניה, ולכן כשנערה לבנונית שאלה אותה מדוע עומדים לגרש את משפחתה מגרמניה, היא ביטלה את גירוש המשפחה, אך לא נמנעה מגירוש משפחות רבות אחרות של פליטים ותיקים. בכך מרקל כמובן איננה גרועה יותר ממנהיגי מדינות אחרות, אבל גם איננה הרבה יותר טובה מהם.

גרמניה לא התנדבה במיוחד לחשוף את התנהלותו של תאגיד תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל, ואפילו הודיעה שאם תתגלה שחיתות העסקה תבוטל, שזה למעשה איום על הרשויות בישראל שלא לחקור מעשי שחיתות לכאורה של אנשי תיסנקרופ בפרשת מכירת הצוללות והאסדות לישראל ולמצרים. תאגיד תיסנקרופ כבר הסתבך בעבר בפרשיות שוחד לקידום מכירת צוללות ביוון ובפורטוגל, ושרים בכירים וקציני צבא במדינות אלה הורשעו בקבלת שוחד מהתאגיד ומשותפיו. העובדות שנחשפו בענייני מכירת הצוללות והאסדות לישראל מעלות חשדות כבדים להתנהלות מושחתת דומה, אבל האיום הגרמני לבטל את העסקה אם תתגלה שהתנהלה בשחיתות מעכב את חקירת הפרשה. ייתכן שאין לישראל ממה לפחד, בהתחשב באינטרס הכלכלי העצום לגרמניה במכירת הצוללות והאסדות לישראל, אבל קשה להאשים פוליטיקאים ישראלים שמפחדים לגרום לביטול העסקה.

דוקא כמדינאית בינלאומית לא היו למרקל הצלחות רבות. כישלונה הגדול ביותר הוא עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי שהחלישה מאד את האיחוד, אם כי גם חיזקה את מעמדה של גרמניה בתוכו. מרקל לא הצטיינה ביחס נדיב במיוחד למדינות האיחוד האירופי העניות כמו יוון. היא סירבה לשמיטת חובות של יוון ולחצה על מנהיגיה להנהיג ביוון קיצוצים קשים שפגעו מאד קשה בתושביה, למרות שלא מעט כלכלנים אירופים סברו שיכלה להיות נדיבה יותר כלפי יוון הקטנה, שסבלה לא מעט מהכיבוש הנאצי. היוונים כינו אותה בתמורה "גברת היטלר", ולא גילו כלפיה שום חיבה. היהודים כידוע מחבבים אותה, למרות שחוגים לותרנים מקורבים אליה יזמו את האיסור על עריכת ברית מילה בגרמניה, ובעקבות הביקורת בוטל האיסור הגורף אבל ממשלת גרמניה נטלה לעצמה את הזכות לפקח על כך שהיהודים לא יתעללו חלילה בילדיהם, שהרי אין כגרמנים הרחומים לדאוג למניעת סבלם של הפעוטות היהודים. מרקל ידעה להרחיק את עצמה מיוזמי האיסור, אבל הביאה לכך שממשלת גרמניה מפקחת על בריתות, דבר שמנהיגי גרמניה לפניה לא חלמו לעשות. היהודים הגיבו בקריאות הלל למלכה אחשוורוש שלא הצטרפה למזימותיו של המן האלמוני שביקש להכחיד את החיים היהודיים בגרמניה, שהצטיירו לפתע כפסגת מאוויו של העם היהודי. דימויה הרחום של מרקל בישראל רק השתפר והתקבע מאז.

בנימין נתניהו הביך את מרקל לא מעט, בפרט כשהודיע ברבים שהיטלר לא רצה להרוג יהודים וקיבל את הרעיון לכך מהמופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני, ובכך הציג חידוש עולמי במחקר השואה והפך למכחיש השואה היהודי הבכיר והמפורסם מכולם. בעקבות דבריו, שלמרבה הבושה נועדו להחניף לגרמניה, ולהפיל את אשמת השואה על שנואי נפשו הערבים, נאלצה אנגלה מרקל להצהיר ברבים על קבלת אחריות גרמנית לשואה. כל זה יכול היה להיות מצחיק לולא היה עצוב כל כך. העיסוק בשואה ובאנטישמיות סובל קשות מפוליטיזציה ומוולגריזציה, שעל כך כתבתי לא מעט, למשל כאן. אבל אולי אי אפשר להימנע מכך. השואה איננה עניין אקדמי צר אלא פשע בלתי נתפס בהיקפו, בעוצמתו ובהשפעתו ההיסטורית חסרת התקדים. באופן פרדוקסלי זו הסיבה העיקרית לוולגריזציה של העיסוק בו, ובאופן פרדוקסלי זו גם הסיבה העיקרית לחנופה המיוחדת של ישראלים ויהודים כלפי מנהיגי גרמניה: אי אפשר שלא להיות ביחסים קרובים עם מעצמה פוליטית וכלכלית אדירה כמו גרמניה, ומאחר שששת מיליוני השלדים בארון הגרמני מכבידים מאד גם על היהודים הרבים שעושים עם גרמניה עסקים כאלה ואחרים, אין מנוס מעטיפת ההכרח בל-יגונה באריזה ורודה, פרחונית וריחנית. אבל רכישת צוללות או ציוד צבאי אחר מגרמניה או מצרפת או מארצות-הברית היא קודם כל אינטרס כלכלי ופוליטי של שני הצדדים, לא ידידות ולא אהבה, שכן כבר לימדונו חז"ל שאהבה התלויה בדבר אינה אהבה, ויחסי ישראל-גרמניה תלויים באינטרסים כה רבים, משותפים ונפרדים, שמידה של פיכחון נטול סכרין לגביהם רצויה ואף מועילה.

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:

"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.

"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".

באילו היקפים פעלתם?

"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".

כיצד הם הגיעו אליך?

"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".

מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?

"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".

מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?

"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.

"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".

גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.

מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.

ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?

האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?

הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

השותפות האיראנית ביצרנית הצוללות תיסנקרופ

מכל ההיבטים המוזרים והמתמיהים בעיסקות רכישת הצוללות בין ישראל וגרמניה, ההיבט הכי מוזר בעיני, שכנראה נעלם כליל מעיני התקשורת בישראל, הוא השותפות האיראנית ארוכת השנים ביצרנית הפלדה הגרמנית קרוּפּ, שבין השנים 1999-1997 עברה תהליך מיזוג עם יצרנית הפלדה המתחרה תִּיסֶן, ליצירת התאגיד המשותף תִּיסֶנְקְרוּפּ, שהמספנה בקיל שייצרה ואמורה לייצר צוללות נוספות עבור ישראל שייכת אליו, לפחות מאז שנת 2005. במאי 2003 עדיין היו לממשלת איראן קרוב לשמונה אחוזי בעלות בתאגיד, ועקב לחץ אמריקני ואיום בסנקציות על התאגיד כולו, רכש התאגיד בחזרה מאיראן חלק מהמניות, כך שאחוזי הבעלות האיראנים ירדו מתחת לחמישה אחוז. רק בספטמבר 2010 הודיעה תיסנקרופ שהיא מפסיקה לעשות עסקים עם איראן, ושהיא תיפרד במהירות האפשרית מהשותפויות שעדיין היו לה באיראן. לא הצלחתי לצערי למצוא מידע מתי בדיוק הסתיימה השותפות האיראנית בתיסנקרופ, או השותפויות של התאגיד עם חברות איראניות, אם בכלל, אבל לפחות במשך חמש שנים חפפה הבעלות של תיסנקרופ על המספנה בקיל לקשרים עסקיים ואולי גם לכמה אחוזי בעלות של איראן בתאגיד. האם ממשלת ישראל הבטיחה, יכלה בכלל להבטיח, שמסמכים הנוגעים לרכישת הצוללות של חיל הים במספנה, שלפחות מאז 2005 שייכת לתיסנקרופ, לא יגיעו באמצעות התאגיד לידי ממשלת איראן?

בספרו של הרולד ג'ימס,Krupp: A History of the Legendary German Firm  , שהתפרסם בשנת 2012 באוניברסיטת פרינסטון, שם הוא מלמד, הוא מספר שביולי 1974 רכשה איראן כרבע ממניות בתי היציקה של חברת קרופ, ובין השנים 1978-1976 כרבע ממניות הפירמה כולה. האיראנים הביאו לשותפות כמיליארד ורבע מארק גרמני, דבר שהיקנה להם חברות במועצת המנהלים של החברה. ממשלת איראן וחברת קרופ ייסדו חברה משותפת שמושבה בציריך. לאחר המהפכה האיסלמית מינו השלטונות החדשים נציגים חדשים מטעמם למועצת המנהלים של קרופ. לדברי ג'ימס היו אלה אנשי מקצוע ולא אידיאולוגים, ולא היה לחברת קרופ כל קושי להמשיך בשותפות איתם.

ג'ימס כותב שמאז 1991 הצטמצם חלקה של איראן בחברה בעקבות מיזוגים ומאז שנת 2003 ירד מתחת לחמישה אחוז. אבל בכתבתו של הנס-אוטו אגלאו בגיליון 19 של "די צייט" מיום ה-2 במאי 1997, שמתארת את ניסיון ההשתלטות העוינת של חברת קרופ על חברת תיסן, ניסיון השתלטות שנכשל אך הביא במהרה למיזוג בין החברות, נכתב שלאיראן יש כ-22 אחוזים בבעלות על חברת קרופ, כלומר לא הרבה פחות מכפי שרכשה בשנת 1976. המיזוג בין קרופ לתיסן ביחס 60 אחוז לתיסן וארבעים אחוז לקרופ שהושלם בשנת 1999, הפחית את אחוזי השליטה האיראנית, אך הותיר עדיין בידי איראן קרוב לעשרה אחוזים ממניות התאגיד הממוזג.

ב-20 במאי 2003 דיווח הפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג שתאגיד תיסנקרופ רכש מבעלת המניות הגדולה שלו איראן 16,900,000 מניות במחיר של 406 אירו. המניות נרכשו מIFIC Holding, שבה החזיקה איראן את חלקה בתאגיד. המניות נרכשו במחיר 24 אירו למניה שהוערך אז כגבוה פי שלוש מערך השוק של המניות, והוצעו שוב למכירה בשוק. המחיר המוגזם והצעת המניות למכירה מחדש בשוק מעוררים חשד, ולדעתי צריך להביא בחשבון גם אפשרות של עיסקה מדומה, שבה איראן רכשה מחדש את מניותיה באמצעות חברת אחזקות חדשה באמצעות מתווכים כלשהם. העיסקה נועדה להסיר מעל התאגיד, שמחזור מכירותיו לארצות-הברית, בעיקר של מכוניות, הגיע לסך שבעה עד שמונה מיליארד דולר בשנה, איום מחמיר של סנקציות אמריקניות, שכנראה איננו מנותק מהכעס האמריקני על התנגדותה של גרמניה למלחמת המיפרץ השנייה, אחרת קשה להסביר מדוע המתינה ארצות-הברית זמן כה רב כדי לאכוף על התאגיד את הסנקציות.

ביוני 2010 החריפה מועצת הביטחון של האו"ם את הסנקציות על איראן, וב-23 בספטמבר 2010 דיווח ה"הנדלסבלאט" שתיסנקרופ תפסיק את כל עסקיה עם איראן, לא תחתום חוזים חדשים עם עסקים או לקוחות איראניים ותיפרד מהר ככל האפשר מאחזקות משותפות. כלומר שהתאגיד ממשיך למלא אחר החוזים הקיימים. דובר התאגיד מסר שבין ספטמבר 2008 לספטמבר 2009 תרמו עסקי תיסנקרופ באיראן רק חצי אחוז ממחזור החברה בסך 40 מיליארד אירו. לטעמי חצי אחוז מ-40 מיליארד איננו מעט.

ב-25 באוקטובר 1976 תיאר "דר שפיגל" בכתבה עוקצנית את חתימת הסכם המכירה בטהרן של רבע ממניות קרופ לממשלת איראן, והעלה תהייה האם ידע השח של איראן את מצבה האמיתי של הפירמה קרופ, שהיתה שקועה באותם ימים בהפסדים וחובות, שכולם פורטו בכתבה קודמת של "דר שפיגל", שלדעת הכתב לא הגיעה כנראה לטהרן. בין השאר תיארה הכתבה כיצד הציגו בכירי קרופ ושר הכלכלה הגרמני לאיראן תמונות של מפעלות החברה. את תשומת לבי עורר במיוחד איזכור תמונת ה"סופרטנקר", מיכלית הענק שבנתה מספנת קרופ "וֶזֶר", והרשימה מאד את השח. האם כך ניסו נציגי תיסנקרופ למכור גם לנתניהו את הספינות נגד צוללות, או את הצוללות עצמן? הרולד ג'ימס מספר שראש הפירמה, ברטולד בייץ, התגאה לימים שמכר לאירנים את המניות במחיר כפול משוויין בשוק. ללא מכירת המניות לאיראן לא היתה שום אפשרות להשתלטות של קרופ על תיסן, ולכל עלילות התאגיד מאז. תמהני אם בלעדי איראן, הייתה ישראל קונה אי פעם מגרמניה צוללות.

ואת המשפט האחרון הזה תבינו איך שאתם רוצים.