דוד אלבחרי ז"ל

 

באיחור נודע לי על מותו של הסופר היהודי-סרבי דוד אלבחרי ב-30 ביולי, והידיעה הזו הציפה אותי בצער עמוק, כאילו הכרתי אותו אישית. היה משהו בכתיבתו של אלבחרי שגרם לי להרגיש כאילו הכרתיו אישית. מוזר לי שהוא נפטר רק כמה שבועות אחרי דינה קטן בן-ציון, שתרגמה כמה מספריו לעברית, בין הסופרים הסרבים הרבים שתרגמה לעברית, למרות שהיה צעיר ממנה ביותר מעשור. משפחתו הודיעה שנפטר לאחר מחלה ארוכה. זה הזכיר לי משהו שכתב, נדמה לי בספרו "גץ ומאייר", ספרו האהוב עלי ביותר והמופלא ביותר בעיני, שמתאר שני נאצים שמדי בוקר דחסו למשאית שלהם יהודים מבלגרד, גברים, נשים וטף, והסיעו אותם ברחובות בלגרד במשאית שצינור הגזים שלה הוליך לתא המטען והרעיל את הנוסעים, שבסוף היום הושלכו גופותיהם מן המשאית. אם אינני טועה בספר הזה מזכיר אלבחרי שבמהלך בדיקה רפואית נשאל על מחלות של בני משפחתו, והשיב: "רובם מתו מהרעלה". זו היתה אמירה נוראה וברגע הראשון צחקתי ממנה. יש הרבה ציניות ב"גץ ומאייר", אולי רק כך אפשר לכתוב על אנשים שהעבודה שלהם זה לרצוח אנשים יום אחר יום באופן שמפתה לדבר על הבנאליות של הרוע, למרות שאין שום דבר בנאלי ברצח ואין שום דבר בנאלי ברוע. על כל הספרים של אלבחרי משוך חוט של מלאנכוליה. אינני יודעת אם מלאנכוליה היא מאפיין של יהודים. אולי כן. דיוקנו של אלבחרי נראה לי מאד יהודי, למרות שאמו היתה סרבית שהתגיירה כשנישאה לבעלה הראשון שנרצח במלחמה, ואחרי המלחמה איבדה את שני בניה בתאונה, ואז נישאה שוב ליהודי, אביו של אלבחרי, שאף הוא איבד את אשתו וילדיו במלחמה, ונולדו להם בת ובן. אחותו של אלבחרי חיה בישראל, ולכן ביקר לעתים קרובות בישראל, ואביו חלה ומת בישראל – על כך הוא סיפר בספרו הקטן והעצוב "צינק". זה גרם לי לתהות מדוע כשהחליט לעזוב את יוגוסלביה בימי מלחמת האזרחים בראשית שנות התשעים, מדוע לא בא לישראל, אלא הרחיק לקנדה, ששם תמיד הרגיש מהגר, נווד, זר, למרות שליטתו בשפה האנגלית שממנה תרגם לסרבית כמה יצירות מופת. אולי מאחר שנמלט מארץ שנהרסה במלחמה לא רצה לחיות בארץ שיש בה מלחמות ולא רצה שילדיו ישרתו בצבא וייאלצו להילחם, לכן נסע לארץ שאין בה מלחמה ושלא היה מסוגל להרגיש אליה שייכות, ובסופו של דבר שב לבלגרד בשנות חייו האחרונות ושם נפטר ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה זמן רב ולא מהרעלה, אבל כל ימיו חי את גורל הקהילה היהודית של יוגוסלביה, שהנאצים רצחו באובססיביות יוצאת דופן אפילו עבורם. הוא כתב על מותם של הוריו יותר משכתב על חייהם – על חייהם כתב מנקודת הראות של מותם, כך לפחות הרגשתי אני. היצירה שלו היתה מצבה ליהדות יוגוסלביה, ובהכרח התגבשה כדיון באופיו של הרוע הנאצי, הוא דיבר על הרוצחים הנאצים כמי שעורך מחקר ומתעד. אולי בגלל הטון הציני והענייני לכאורה קראו לו סופר פוסט-מודרני שאף פעם לא הבנתי בדיוק למה מתכוונים באמירה הזאת. לי עצמי מוזר לחשוב על דוד אלבחרי כעל סופר פוסט-מודרני. תמיד חשבתי שהוא סופר ריאליסטי להחריד. מה יותר ריאליסטי ויותר מחריד מתיאור של רצח יהודי בלגרד במשאיות המוות, שהיו יעילות דיין לרצוח קהילה קטנה בסך הכל. תמיד חשבתי שהרצח הכמעט טוטאלי של יהודי יוגוסלביה המעטים והמפוזרים על פני הארץ כולה הוא עדות מחרידה במיוחד לאובססיביות הנאצית, כי מדוע לטרוח כל כך לרצוח קהילה קטנה ומפוזרת שבכל עיר גדולה בפולין יש קהילה יהודית גדולה פי כמה מכל יהדות יוגוסלביה. נדמה לי שבאותו הקשר של מות קרוביו הוא אמר על עצמו שהוא עץ יבש. זאת לא היתה אמירה על עצמו כי היו לו ילדים ונכדים, אבל הוא דיבר על יהדות יוגוסלביה שנרצחה, ושמלחמת האזרחים חיסלה את המעט שנותר ממנה. בסופו של דבר שב לבלגרד, כי סופר חי קודם כל בשפתו וקשה לו להיות אזרח העולם, גם אם הוא מכיר וחי בשפות אחרות ובספרויות אחרות, בסופו של דבר הוא חי בשפתו וההגירה לסופרים כמוה כהוצאת דג מהמים, קשה לסופר לנשום בשפה שאיננה שפת כתיבתו. כמובן לא הכרתי את דוד אלבחרי אישית, אז את מה שאני כותבת עליו אני יודעת ממה שכתבו אחרים או ממה שכתב בעצמו או ממה שאני משערת לעצמי. שאלתי את דינה קטן בן-ציון הרבה שאלות על דוד אלבחרי, שהיא כמובן הכירה אישית, והיא סיפרה לי מעט דברים, אולי מפני שהיתה דיסקרטית ואולי מפני שלא ידעה לענות. הייתי רוצה לפגוש אותו פעם ולשאול אותו על כל הדברים שסיקרנו אותי: האם היה רוצה שתישאר ביוגוסלביה או בסרביה לפחות קהילה יהודית גדולה ותוססת? האם זה היה מנחם אותו במידה מסוימת על הקהילה שנשמדה? האם הוא מצטער שבימי מלחמת האזרחים ביוגוסלביה עלו רבים ממעט היהודים שנותרו בה לישראל? ואיך הוא רואה את זהותו היהודית ואת זהותו הסרבית - הוא דיבר הרבה על שאלות של זהות, אבל יותר באופן כללי, פחות לגבי הזהויות הספציפיות שלו. נדמה לי שהוא חש שבני הדור השני לשואה הם במידה מסוימת מתים בחייהם, כאילו מראש נולדו עם חלק מת בגופם, חלק שמת עם קרוביהם המתים אבל נגזר עליהם לשאת אותו בגופם כל חייהם. זו איננה כתיבה פוסט-מודרנית אלא כתיבה טראומטית של אנשים שנושאים איתם טראומה בין-דורית, שהיא כל כך ממשית שאפשר כמעט לגעת בה ולמשש אותה, והיא כואבת גם למי שנושא אותה וגם למי שנוגע בה, ואולי לכן כואב לי במיוחד על דוד אלבחרי שקראתי שמת ממחלת הפרקינסון שסבל ממנה שנים, והסבל היה חלק בלתי נפרד מאישיותו ומכתיבתו והמחלה היתה עוד התגלמות של משא הסבל שלו ואני מקוה שאנשים ימשיכו לקרוא את הספרים שלו ובייחוד את גץ ומאייר שהוא ספר שאין כמותו בעולם.  

דינה קטן בן-ציון ז"ל

 

היום מתפרסם במהדורת הדפוס של "הארץ" הספד יפהפה של משה גלעד על המשוררת, המתרגמת והחוקרת דינה קטן בן-ציון, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (ההספד התפרסם קודם לכן במהדורה המקוונת). משה גלעד מכיר תודה בראש וראשונה למפעל חייה של דינה – תרגומי מופת לעברית של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית מעטם של גדולי סופריה: איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילובן פאביץ', דוד אלבחרי ועוד ועוד, מפעל כמעט בלתי נתפס בהיקפו של אשה יחידה, קטנה ושברירית למראה, מצניעת לכת, שהעשיר כל כך את קוראי העברית ואת התרבות העברית. משה גלעד מספר כיצד נסע לראות את הגשר על הדרינה, כשם ספרו של איוו אנדריץ' שדינה תרגמה לעברית מן המקור (הספר תורגם קודם לכן לעברית מן התרגום הגרמני), גשר מחבר בין גדות ותרבויות כמו עבודת התרגום והמחקר של דינה, שבדיוק כפי שכותב גלעד, ראתה במלאכת הגישור והתיווך בין העמים ובין התרבויות באמצעות תרגומה שליחות.

כל הדברים הללו הם אמת, אבל מה שמעטים יודעים הוא שדינה גם מימנה בעצמה חלק ניכר מהמפעל הזה, ודבר זה לא נבע רק מאישיותה ומתודעת השליחות העמוקה שלה, אלא מייחסי הכוח בין הוצאות הספרים לבין המשוררים והמתרגמים, אנשים פרטיים חסרי אונים, שאפילו להתארגן ולקבוע תעריפי מינימום נמנע מהם בהוראת בית המשפט, שפסיקתו זו היא בושה וחרפה וגזילת פת לחם מפיהם.

דינה תרגמה פעמים רבות ביוזמתה ואז הציעה את תרגומה להוצאות ספרים. לא תמיד מצאה בקלות מו"ל, ולרוב הסתפקה בשכר רעב, כשהיא נשענת על יוז'י בעלה, אף הוא יוצא יוגוסלביה, תמיד תומך ומעודד ומבין את חשיבות עמלה. כאשר מנכ"ל הוצאה גדולה ועשירה סירב לשלם לה אפילו את השכר הסמלי שהבטיח על תרגום מונומנטלי שטרחה עליו שנים, סיפרה לי: "אמרתי לו: אתה אדם רע". היא היתה משוכנעת שאמרה דבר שיזעזע את נפשו. כמה התקשתה לראות את עומק האטימות, גסות הרוח והניצול חסר הבושה של המו"לים הישראלים. היא ספגה את ההשפלות והעושק והמשיכה בעבודתה ומצאה את נחמתה בשיח החרישי שניהלה עם גדולי הספרות בד' אמותיה, ובמעטים שאהבו והוקירו את תרגומיה ושירתה.

היא היתה מאושרת לספר לי שהגיעה להסכם עם מו"ל נכבד: היא תמסור לו ללא תשלום תרגום של יצירת מופת שתרגמה מסרבו-קרואטית, והוא בתמורה יפרסם על חשבונו ספר שירה שלה. אבל כך את נותנת לו שני ספרים בחינם, התקוממתי. אבל דינה שמחה כל כך לפרסם את תרגומיה ואת שירתה וראתה בהסכם הזה הצלחה גדולה, וכך יצאו לאור בעברית כמה יצירות מופלאות שקוראיהן המשתאים לא ידעו שהתרגום היפהפה ניתן בחינם. על שירתה שהרבתה לבטא בה את מה שלאה גולדברג כינתה יפה "הכאב של שתי המולדות" כלל לא ציפתה לקבל שכר, אבל לפחות זכתה בכמה פרסים, ובשנים האחרונות בפרס עקביהו על אוסף שיריה "פָּנים וכוכב" שקיבץ ממיטב שירתה.

משה גלעד כותב שדינה היתה שייכת לדור הולך ונעלם של מתרגמים שעסקו בתרגום כשליחות, כדי להקים גשר בין התרבות שנולדו בה לבין התרבות העברית, ולא רק כפרנסה, אבל האמת היא שכל מתרגמי השירה והספרות, אלה שנולדו בארצות אחרות וגם אלה שנולדו בארץ הקודש, רואים בעבודתם שליחות, ולו עקב כך שפרנסה קשה לקושש מהעיסוק בתרגום, כפי שמוכיח למרבה הצער סיפור חייה של דינה, שהיתה מבכירי המתרגמים בארצנו. תרגום הוא אמנות, בוודאי תרגום ספרות ושירה, והוא מוכר כיצירה, אך מעטים בארצנו מוקירים את האמנות שבמעשה התרגום, ומעטים עוד יותר מוכנים לשלם עליה שכר ראוי. למרבה הבושה אני נתקלת בשנים האחרונות בתרגומי ספרות מתרגומים אחרים במקום מהמקור: מתרגמים למשל רומן יפני מן התרגום הספרדי, כדי לא לשלם את שכרו הגבוה יותר של מתרגם מיפנית. אבל תרגום איננו מלאכה טכנית, ועל אחת כמה וכמה תרגום ספרות. המתרגם צריך להכיר היטב את תרבות המקור, כדי שיידע להעביר אותה נכונה לשפתו, ולהוסיף במקרה הצורך הערות או הסברים לקורא העברי, שיתרמו להבנת היצירה והרקע לכתיבתה.

כמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, היחס בישראל למתרגמים ולעבודתם, שתרומתה איננה חומרית אלא תרבותית ורוחנית, הוא מביש, והסיבה היחידה שהתרבות העברית בכל זאת נהנית פה ושם מתרגומי מופת, היא אהבת הספרות והשירה של אנשים פרטיים כדינה קטן בן-ציון, שאכן רואים בעבודתם שליחות, ומוכנים לעבוד בשכר זעום או ללא שכר כלל כדי להביא לקורא העברי את מיטב היצירה העולמית. אבל זה לא צריך להיות כך. מתרגמים ומשוררים אינם צריכים לרעוב ללחם, ואינם צריכים לעבוד בחינם. הוצאות ספרים גדולות ועשירות צריכות לשלם שכר ראוי שאפשר להתקיים ממנו, והמדינה צריכה לתמוך תמיכה ראויה יותר בתרגומי מופת ובמפעלים ספרותיים של מי שאהבת הספרות שלהם איננה תלויה בדבר.    

אריך קוש / עכברים

 

את הנובלה של אריך קוש "עכברים", קראתי בשטף מתחילתה ועד סופה, ולא מפני שהיא קצרה, אלא מפני שהיא מותחת מאד ומצליחה להעביר לקורא ציפיה מתמדת לדבר מה נורא שיקרה, ובעיקר מפני שהדמויות בה סיקרנו אותי מאד, והנוף המתואר להפליא שבו היא מתרחשת – חוף שומם בים האדריאטי ובו מגדלור וכמה בתים נטושים – הקסים אותי. המספר משכנע את אשתו לבקר בבית הנופש הנטוש של חבריו בחוף הנידח, ואולי לרכוש את הבית, שהחברים כבר אינם יכולים לשוב אליו, ובכל מקרה לנפוש שם זמן מה. אשתו נעתרת כנגד רצונה – היחסים ביניהם מתוחים והיא שוקלת לעזוב אותו, והיא מפחדת מהחוף הפראי, שאולי אורבים בו נחשים ועקרבים. הוא חושב שהנופש דוקא יקרב ביניהם. אבל הנופש מתגלה כמאבק נואש בעכברים שהשתכנו בבית הנטוש, וכמפגש גורלי עם איש צבא בגימלאות שהשתכן במגדלור, ספק ידיד ספק אויב.  

רק חמש דמויות מופיעות בנובלה: המספר ואשתו הרופאה ללה, איש הצבא המוזר, וכן דייג זקן ואשתו שמתגוררים ליד החוף והסתגלו לחייהם הקשים, והם חביבים ומכניסי אורחים. שתי דמויות נוספות, זוג החברים בעלי הבית, מוזכרים הרבה בהיעדרם, והקשר שלהם לגיבורי הסיפור ספק מתגלה, ספק נשאר לוט באפלה.

הרבה מהמתח נובע מדמויותיהם החידתיות של המספר, אשתו ואיש הצבא. מדוע חשוב כל כך למספר לבקר בבית החברים, מה מושך אותו לאותו מקום נידח, שהוא עצמו פותח את הסיפור בתיאור חוסר התוחלת של המקום? מדוע הוא טורח כל כך להכשיר את המקום למגורים במקום להימלט משם? ומהן כוונותיו של איש הצבא שספק מגיע לעזור ספק כופה את נוכחותו על הזוג? ויותר משניהם, מה עובר במוחה של האשה, ללה, שלכאורה מלאת חששות, ומצד שני נוהגת בחופשיות גמורה, ספק אדישה לסכנות, ספק מתריסה כנגדן, כאשר מעת לעת נדמה שדוקא בעלה הוא החושש וחרד, ואילו היא חסרת פחד או מתגרה בגורל. ללה היא כוכבת הסיפור בעיני, והרבה מקסמו נעוץ באופן שבו מעצב אותה הסופר ומניח לקורא להתבונן בה יחד עם בעלה ואיש הצבא שמתבוננים בה כל העת בגלוי או בסתר.

מה שהפריע לי הוא דוקא מה שמופיע כמעין פיתרון לחידת הסיפור, הקישור של הדמויות למחנה העינויים גולי אוטוק, הגירסה היוגוסלבית לגולאג, שכביכול מסביר הכל ואיננו מסביר דבר. הרי איננו יודעים אם מה שסיפר איש הצבא לללה על בעלה הוא אמת, וגם אם כן, זה לא ממש מסביר את ההתרחשויות. אם המספר באמת חשד באשתו שהיא מסוגלת להרעיל אותו למוות, מדוע לקח אותה לחוף הנידח? מדוע העניק לה את זר ההרדופים הרעילים? דמותו נותרת חידתית. דמותו של איש הצבא לכאורה מוסברת ומפורשת, אבל האנלוגיה בין העכברים לאסירים מאד פשטנית בעיניי, ואני מסרבת לראות בסבל סיבה לרוע. ניצולי שואה רבים היכרתי בחיי, וגם זכיתי להכיר שתיים מאלה ששרדו את גולי אוטוק. אני אומרת שזכיתי מפני שהן היו נשים מופלאות, כמו רוב ניצולי השואה שהיכרתי. אינני רוצה לתת לרעים הנחה בטענה שסבלו ועברו יסורים, כי רוב אלה שסבלו היו טובים ועשו טוב, והרוע שפגשתי כל כך הרבה בחיי לא הגיע דוקא מאנשים שסבלו. אין לרוע הסבר פשוט ופשטני.

והיחסים המסקרנים כל כך בין המספר ואשתו אינם זקוקים לדעתי לגולי אוטוק. כשבעלי בגד בי שאלתי את עצמי לא פעם אם הוא מסוגל להרוג אותי, ולפעמים עלתה בי מחשבה שהמאהבת שלו תשלח רוצח שכיר לרצוח אותי, כפי שראיתי באיזו סדרת טלויזיה מדממת. אני זוכרת שאחרי שהגבר בסדרה גילה שהמאהבת שלחה את הרוצח לרצוח את אשתו ואילץ אותה להודות בכך, היא שאלה אותו אם אולי יוכלו להתחתן בכל זאת ואז ללכת איש לדרכו. זה היה מוזר, אבל הרבה אנשים חושבים שנשים מוכנות להרוג בכדי להתחתן. כנראה שזה קורה רק בסרטים ובתכניות טלויזיה. מכל מקום בעלי לא הרג אותי וגם לא ניסה להרוג אותי וגם לא המאהבת שלו שהפכה לאשתו השנייה ואחר כך לגרושתו השנייה. הוא כן קיווה שאתאבד או שאמות, כי פעם שאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי בוגדת בו והוא אמר שהיה מתאבד, אבל אני ידעתי שהוא לא היה מתאבד, הוא רק קיווה שאני אתאבד, ולא התאבדתי. "עכברים" הוא סיפור על בני זוג שכל אחד מהם הוא חידה בעיני רעהו, ולכן זה סיפור מעניין. אי אפשר לדעת מה יקחו איתם מן החווייה שלהם בפלטמון, שעד כמה שיכולתי להבין זה מקום אמיתי במונטנגרו, אבל היום המקום שונה מאשר בסיפור שהתרחש מזמן. אי אפשר לדעת אם יישארו ביחד או ייפרדו. גם אני לא ידעתי דבר על בעלי, למרות שחייתי איתו עשר שנים או מעט יותר מכך. אפילו לא ידעתי למה נשא אותי לאשה, אם אהב אותי, או מסיבה אחרת. אנשים מציינים לפעמים סיבות למעשיהם, אבל נדיר שהסיבה שהם מציינים היא באמת הסיבה. כולנו מציצים איש ברעהו דרך חלונות שנפתחים לנו לעתים, אבל מה בלב זולתנו איננו יודעים, ואת התמונה המלאה לעולם איננו רואים.

 

אריך קוש / עכברים, תרגמה מסרבית דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל 2022