גד אלמלח / תישאר איתנו

 

אתמול צפיתי בסרטו של גד אלמלח ששמו המקורי הוא Reste encore un peu, כלומר "הישאר עוד קצת", כפי שאומרת האם לגיבור כשהוא שב לצרפת לאחר כמה שנים בארצות הברית, ומתכוונת לכך שיישאר לישון בבית הוריו ולא ילך למלון, אבל השם העברי שניתן לסרט מרמז לנסיונם של הוריו להניא אותו מכוונתו הנסתרת להמיר את דתו היהודית לקתוליות, שמתגלה להוריו המזועזעים במקרה, או שלא במקרה. המניע למשיכתו לקתוליות, כפי שהוא מוצג בסרט, הוא משיכתו לבתולה הקדושה מריה, מאז ראה בילדותו את פסלה בכנסיה והתאהב בה כפי שהתאהב פיגמליון בגלתיאה. גד אלמלח, שמשחק את הגיבור שמעוצב במידה רבה בדמותו של הבמאי-השחקן, מספר שהסיפור הזה בסרט לקוח מחייו, שמריה, כפי שנגלתה לו בדמות פסל יפהפה בכנסיה קטנה בסמוך לביתו, היתה אהבתו הראשונה. בסרט הוא מבקש להפוך לקתולי אך ורק בגלל משיכתו למריה, בעודו מפקפק באלוהותו של ישו, שזה מניע קצת מוזר ולא מאד אמין להפוך לקתולי, ואמינה עוד פחות התהייה שעולה אצלו אם לא עדיף לבחור בפרוטסטנטיות, שלדעתו – ולדעת רבים, בטעות גמורה – קרובה יותר ליהדות. מי שמאוהב בבתולה מריה לא יבחר לעולם בפרוטסטנטיות שאיננה מאמינה בקדושתה, ומעניקה לה תפקיד שולי למדי בפולחנה. הדבר היחיד בסרט שהוא אמיתי לגמרי וגם נוגע ללב, הוא רצונו של הגיבור שהוריו ואחותו יקבלו אותו וישתתפו בטכס הטבילה שלו, וזו גם נקודת הכוח בסרט, מערכת היחסים בין גד אלמלח להוריו ואחותו בסרט שהם הוריו ואחותו האמיתיים. משכנעים במיוחד האב והאחות, והקטע בו אביו של אלמלח, הפנטומימאי רב ההבעה דוד אלמלח, ממתין מחוץ לכנסייה בה נטבל בנו ונמנע מלהיכנס אליה, בעוד אמו ואחותו נכנסות לטכס, הוא קטע נפלא ושובר לב. גם השיחה בין האחות להורים שבה היא מספרת להם על ההתרגשות האדירה של בנם בילדותו למראה פסל הבתולה בכנסייה הסמוכה לביתם, שאליה נכנסו למרות איסור מפורש וחמור של הוריהם להיכנס לכנסיות, נשמע דוקומנטרי לגמרי, ואולי הוא אכן כזה. מצד שני, יש משהו מוזר בעובדה שבחייו של הגיבור כפי שהם מתוארים בסרט, כחייו של גבר בן חמישים, יש רק הורים, אחות, וידידים גברים, כאילו היה מדובר במשפחתו של ילד קטן, שאין בחייו לא נשים ולא ילדים. מוזרים מאד גם הקטעים עם אבי חברתו לטבילה הקשיש והחולה ריימון, שהגיבור רוחץ את רגליו בגיגית כאילו לבש את דמותו של ישו בבשורתו של יוחנן. גם המאבק כביכול בין אם הגיבור לבין הבתולה מריה על תפקיד אמו של הגיבור צורם בהתחשב בכך שהגיבור מתאר את יחסו למריה כהתאהבות באשה – שמרמזת ככל הנראה למניע שבשורש עשיית הסרט - ולא כחיפוש אחר דמות אם.

למרות חביבותן של הדמויות גרם לי הסרט תחושת אי נוחות הולכת וגוברת, בפרט כאשר הגיבור מודיע שיבחר לעצמו את השם ז'אן-מארי, שמאחד את שמותיהם של יוחנן המטביל והבתולה מריה, וזאת בעקבות הקרדינל ז'אן מארי לוסטיז'ה, שנולד כאהרון לוסטיגר, בן למהגרים יהודים מפולין לצרפת, המיר את דתו בתקופת הכיבוש הנאצי, המרה שככל הנראה הצילה את חייו, שכן הוריו נשלחו לאושוויץ ואמו נרצחה שם. אביו שרד את השואה, אך בשובו לצרפת לא הצליח לשכנע את בנו לשוב אל היהדות. לוסטיז'ה הוסמך לכמורה והגיע לצמרת הכנסייה הקתולית הצרפתית, ובשל מעורבותו הרבה בשיח הציבורי בענייני דת הפך לדמות מוכרת ומקובלת מאד בצרפת. הסרט מסתיים בדבריו של לוסטיז'ה, שבהמירו את דתו לנצרות הוא הגשים את יהדותו. זו איננה אמירה שמבטאת תחושה אישית בלבד, אלא הכרה בטענה הנוצרית שהנוצרים הם עם ישראל האמיתי, טענה שבאה לשלול מהיהודים את ההכרה בהם כעם ישראל התנ"כי, שהיא טענה מרכזית של הנצרות בתביעתה להכיר בה כיהדות האמיתית ולשלול את מעמדם ההיסטורי של היהודים כבני אברהם. לכאורה מנסה גד אלמלח בסרטו לעודד קבלה וסובלנות, אבל ההיאחזות דוקא בדמותו של מי שהפך את המרת דתו לקתוליות תחת השלטון הנאצי לאידיאולוגיה ומסר ליהודים, גרמה לי תחושה מאד לא נעימה. הצהרתו של לוסטיז'ה לא נועדה לרומם את מוצאו היהודי אלא לרומם את הנצרות כיהדות האמיתית. לטעון שהנצרות היא דת האמת זה עניין של אמונה, אבל לטעון שהיא היהדות האמיתית ושהתנצרות היא הגשמה של היהדות, זה גם סילוף היסטורי וגם חוצפה.

הבחירה בלוסטיז'ה כמופת היא גם אפולוגטית, ולסרט כולו טון אפולוגטי, שאת סיבתו קל למצוא בטורי הרכילות המלווים את חייו של אלמלח, ואת בנות זוגו שנעדרות מן הסרט, שבו הוא מופיע כמעין נזיר המאוהב במריה, מין היפוך של דמות הנזירה הקתולית שנחשבת כנשואה לישו. גם טבילה מתוקשרת היא חלק מחייו, אבל לא טבילה שלו עצמו.

גד אלמלח היה נשוי לשחקנית הצרפתיה קתולית אן ברושֶה, ואת בנם המשותף נוח גידל כיהודי, ואף חגג לו בר-מצוה בישראל. אפשר להניח שלהוריו, יהודים מסורתיים שהיגרו לצרפת ממרוקו, לא היה קל לבלוע את הזוגיות עם אשה קתולית, ושהעובדה שהילד גדל והתחנך כיהודי מיתנה במידת מה את התנגדותם. אבל הזוג נפרד ואלמלח התאהב בקתולית מפורסמת עוד יותר מאשתו הראשונה, בשרלוט קסיראגי, נכדתם של נסיך מונקו רנייה השלישי ורעייתו השחקנית גרייס קלי, ואחייניתו של הנסיך אלברט ממונקו. הזוג כיכב בצהובונים, וטכס הטבילה של בנם המשותף רפאל משך תשומת לב רבה, והפארי מאץ' דאג לציין שאבי התינוק יהודי ולפרסם תמונות מהטכס בכנסייה שבו נכחה רז'ין, אמו של אלמלח, המשחקת את אמו גם בסרט, אבל אביו דוד, אחיו אריה ואחותו יהודית נעדרו ממנו. כמו כן פירסם השבועון תמונה מהטכס של בנו הבכור של אלמלח נוח, ודאג לציין שהוא גודל כיהודי וחגג שנה קודם בר מצוה בישראל. נראה שמול המשפחה המלכותית ממונקו נאלץ אלמלח להשלים עם כך שבנו ייטבל ויחונך כקתולי, למורת רוחם של בני משפחתו, ובפרט של אביו, שגם בסרט מגיע בחליפה לטכס הטבילה של בנו, אבל נשאר בחוץ, ברוח הקרה, כשמראהו המיוסר שובר את הלב.

הזוגיות עם שרלוט קסיראגי הסתיימה במהרה, ככל הנראה בניגוד לרצונו של אלמלח, ששומר על קשר עם שני בניו, היהודי והקתולי. בסרט, וגם בחיים מצהיר גד אלמלח על אהבתו ומסירותו להוריו, שהיא בוודאי אמיתית. אבל יש משהו שקרי בסרט שמכסה על סיפור חייו האמיתי, שאולי בגלל חיבתי לרכילות אני מוצאת אותו מעניין יותר מהסיפור בסרט. בסופו של דבר אן ברושה האצילית ושרלוט קסיראגי היפהפיה הן נשים אמיתיות וממשיות מאד, שגבר יכול להתאהב בהן בקלות בגוף ונפש, וזו אהבה ממשית ומובנת יותר מאהבה רוחנית למריה שקיימת רק כפסל וכאידיאה, וגם יחסים חברתיים ומעמדות הם עניין ממשי מאד: יהודי ממרוקו, אם הוא קומיקאי מצליח וגם גבר יפה ומושך, יכול להינשא לשחקנית צרפתיה ולגדל את בנם המשותף כיהודי, אבל כשהוא משתדרג לזוגיות עם נסיכה אמיתית, הוא צריך להשלים עם הטבלת בנו לקתוליות, ולבו בוודאי נשבר כשאביו ואחיו סירבו להגיע לטכס שהיה מן הסתם קשה לו עצמו, ולעמוד שם לצדו. החיים האמיתיים אינם רוחניים ומרוממי נפש במיוחד, הם מלאים בעלבונות קטנים וגדולים ובשברונות לב, וזה בעיני יותר מעניין מדיון במשיכה לדמותה של הבתולה הקדושה מריה, שבחייה האמיתיים היתה אשתו של יוסף, לא של אלהים, וילדה לו, כפי ששמענו בבשורת מרכוס פרק ו פסוק 3, את יעקב ויוסי ויהודה ושמעון וגם בנות ששמן לא נזכר וכמובן את ישו, שבעודו דורש בבית הכנסת גילה שאין נביא בעירו, ואפילו אם אתה אלהים או בנו או גם וגם, בקהילה שבה גדלת מכירים אותך טוב מדי מכדי להתפעל.  

 

 

איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

פיוס ה-12, חותם הקונקורדט עם היטלר

הודעתו של האפיפיור פרנציסקוס שבעוד שנה יפתחו לחוקרים מסמכי הותיקן ממלחמת העולם השנייה איננה מעוררת בי כל שמחה. אינני יודעת מדוע מתעלמים בישראל מההקשר שבו נמסרה הודעה זו, באירוע לרגל שמונים שנה לבחירתו של אווג'ניו פאצ'לי לאפיפיור בשם הכהונה פיוס ה-12, אירוע שנועד לרומם ולפאר את זכרו של פיוס ה-12 על אפם וחמתם של מבקריו היהודים והאחרים, כאשר ההודעה על פתיחת המסמכים לעיון בעוד שנה מלווה באמירות של פרנציסקוס שבעבר מתחו על פיוס ה-12 ביקורת מופרזת מתוך דיעה קדומה, ואילו כיום מעריכים באופן מאוזן יותר את מעלותיו כרועה, תיאולוג, נזיר ודיפלומט. פרנציסקוס לא בא לקבור את פיוס ה-12 אלא להלל אותו, וכאלה יהיו מן הסתם המסמכים שיותרו לעיון. יתרה מכך, הכנסיה פועלת כדי להכריז על פיוס ה-12 כעל קדוש, ובכך לסלף כליל את האמת ההיסטורית על התנהלותה האמיתית של הכנסיה למול המשטר הנאצי.

ואכן אווג'ניו פאצ'לי, שבשנת 1939 הוכתר לאפיפיור בשם פיוס ה-12, היה קודם כל דיפלומט, מי שחתם ב-20 ביולי 1933, חצי שנה לאחר עלייתו לשלטון של היטלר, הסכם כנסייתי, קונקורדט כפי שהוא נקרא בשפת הכנסיה, עם אדולף היטלר. בטעות או שלא בטעות נכתב בעיתון "הארץ" כי הקונקורדט נחתם בשנת 1930 – טעות רבת משמעות, כי הקונקורדט לא נחתם לפני עליית היטלר לשלטון, אלא לאחריה, או ליתר דיוק – המשא ומתן על חתימת הקונקורדט נפתח באפריל 1933 ביוזמתו של היטלר והתנהל ואף נחתם על פי התנאים שהציב היטלר, וההסכם העניק לכנסיה הקתולית בגרמניה הכרה והגנה מצד השלטון הנאצי, תמורת הצהרת נאמנות של אנשי הכנסיה למשטר הנאצי. אי אפשר לפקפק בערכו התעמולתי של הקונקורדט לביסוס המשטר הנאצי בגרמניה, ובפרט באזורים הקתולים שלה. יש אף רמזים לכך שהסכם זה אף כלל הסכמה שבשתיקה לרדיפת היהודים והימנעות מביקורת עליה. כל זה קרה שש שנים לפני שפאצ'לי הפך לפיוס ה-12 והנהיג את הותיקן בימי מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים. על פי הודעת האפיפיור פרנציסקוס, המסמכים שייפתחו לעיון יהיו מתקופת כהונתו של פיוס ה-12 כאפיפיור, כלומר משנת 1939 ואילך, ולא מראשית כינונו של המשטר הנאצי. אף זו החלטה נכלולית למדי: כשפרצה המלחמה כבר היה מעמדו של היטלר בגרמניה מבוסס היטב, והוא לא נזקק לתמיכת הכנסיה כפי שנזקק לה וזכה לה מצד פאצ'לי והאפיפיור פיוס ה-11 בראשית שלטונו, שאז יכול היה הותיקן להשפיע השפעה חשובה, אילו בחר להיאבק בהיטלר ולהחרימו במקום לכרות איתו ברית ולסייע לו, כפי שעשה פאצ'לי בחתימת הקונקורדט עם היטלר. אילו התכוונה הכנסיה הקתולית לנהוג ביושר ולחשוף באמת את ההיסטוריה הלא מחמיאה שלה ביחס ליהודים, היה עליה לפתוח את החומר הארכיוני החל משנת 1933, ולחשוף את המגעים בין פאצ'לי להיטלר על חתימת הקונקורדט, מגעים שעשויים לחשוף את היחס האמיתי מצד פאצ'לי והותיקן להיטלר ולאידיאולוגיה הנאצית, וספק רב אם יחמיאו לתדמיתו של פיוס ה-12 ולתדמית הכנסייה.

לדברי פרנציסקוס כבר משנת 2006 מעיינים אנשי הותיקן במסמכי פיוס ה-12, והם כבר הגיעו למסקנות חיוביות לגביו, מה שאומר שכבר שנים בוחן הותיקן את המסמכים ודולה מתוכם את אלה שמחמיאים לפיוס ה-12, וקשה שלא לחשוד שרק מסמכים שמאירים את פיוס ה-12 באור חיובי יפתחו לעיון: למשל מסמכים שעוסקים בהצלתם של יהודים, בפרט ילדים יהודים, במנזרים. ידוע שפיוס ה-12 איפשר הצלת יהודים במנזרים, ובפרט ילדים יהודים, שנטבלו לנצרות וגודלו והתחנכו כנוצרים, ואחרי המלחמה עשתה הכנסייה הכל כדי שלא להחזירם לקרוביהם היהודים ולהשאירם בחיק הנצרות, ובחלק מן המקרים אף הצליחה בכך. גם לכך היה פיוס ה-12 אחראי, ודי בכך כדי למנוע הערכה חיובית של פועלו. אבל חשיבותו העיקרית של פאצ'לי היא בלגיטימציה שהעניק למשטר הנאצי בראשית ימיו, כאשר ניצל את רצונו של היטלר לזכות בלגיטימציה של הכנסיה הקתולית כדי לדאוג לאינטרסים של הכנסיה הקתולית בגרמניה ובכלל, וזאת כאשר יחסו של היטלר ליהודים כבר היה ידוע היטב, גם אם מעטים הבינו והפנימו באותם ימים שפניו להשמדה טוטאלית של העם היהודי.

הנאציזם הוא אידיאולוגיה נוצרית משיחית ומיסטית, שעל בסיס התפיסה הנוצרית של היהודים כרוצחי אלהים רואה את היהודים ככוח דמוני ששולט בעולם ומאיים להשמידו, ועל כן חייבים לחתור להשמדתו, תפקיד שהנאציזם ייעד לאומה הגרמנית ולהיטלר בראשה. הכנסיה הקתולית לא ביקשה להשמיד את היהודים אלא להמיר את דתם לנצרות, אבל השפה שבה דיבר היטלר, שפת הדמוניזציה של היהודים כאויבי המין האנושי השואפים לחסלו, צמחה מתוך הנצרות ולא הרתיעה את ראשי הכנסיה, שראו בשואת היהודים גם עונש על צליבת האלהים שהיהודים כביכול אחראים לה, וגם הזדמנות לנצל את מצוקת היהודים כדי להמיר את דתם לנצרות. בניגוד לציפיות הכנסיה, לא גרמה השואה להמרת דת המונית בקרב היהודים. היהודים קשי-העורף סירבו להבין שדתו של היטלר היא דת האמת. הם התעקשו לראות באושוויץ התגלמות של רוע שטני והסתרת פני האל, במקום לראות בו כבשן שיצרוף את חטאי היהודים שהתנכרו לאלוהי הנוצרים שהתגלם בבשרו של יהודי. רק לאחר השואה החלה הכנסיה הקתולית לנסות ולעצב את דמות עצמה כקורבן של היטלר, אבל בפועל היא היתה בת בריתו של היטלר ולא קורבנו. אווג'ניו פאצ'לי לא היה האחראי היחיד לשיתוף הפעולה המחפיר הזה, האפיפיור פיוס ה-11 נושא באחריות העליונה לקונקורדט המביש עם היטלר, אבל פאצ'לי בטרם היה לפיוס ה-12, היה מראשי אדריכליו של ההסכם, ואי אפשר לטהר אותו מאחריותו.

פולין נגד היהודים

הדבר שחשוב להבין לגבי החוק הפולני האוסר ייחוס אשמה ברצח היהודים לאומה הפולנית הוא שהמניעים לחוק אינם שטחיים ואופורטוניסטים, והם לא נועדו רק לשרת אינטרסים פוליטיים שטחיים וחולפים, אלא הם מבטאים שאיפה מאד עמוקה של העם הפולני, שמעוגנת באופן עמוק בנצרות הקתולית הפולנית, ובנצרות הקתולית בכלל, לראות את עצמם כקורבן המובהק ביותר, של הרוסים, של הגרמנים, ובהיותם נוצרים קתולים, גם כקורבן של היהודים המתוארים כרוצחי האלהים, ולא במקרה איזכור של מעורבות פולנים ברצח יהודים בשואה מחזיר מיד את הציבור הפולני לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית, המתארת את היהודים כרוצחי אלהים. בשאיפתם להיחשב לקורבן המובהק של הגרמנים, הפולנים אינם יכולים לשאת את העובדה שדוקא היהודים השנואים, מי שהנוצרים תמיד נחשבו לקורבנם, נחשבים לקורבן המובהק של הגרמנים, בעוד שהם, הפולנים, נאלצים להסתפק בתפקיד קורבן משני, או גרוע מכך: בתפקיד השכנים השמחים לאיד, שגם הוא מיוחס במסורת הנוצרית ליהודים שמתוארים כמי שלעגו לישו ושמחו על צליבתו, ואפילו בתור מי שרדפו ורצחו בעצמם את היהודים, כפי שלמרבה הצער אירע לא מעט. התוקפנות האנטישמית שמתפרצת מהפולנים, מקורה קודם כל בתחושה שהיהודים גונבים מהם שלא בצדק את מעמד הקורבן שהם משתוקקים לו ומחונכים לראות את עצמם ככאלה. הפולנים חשו תמיד זעם על כך שהמרד הפולני נגד הנאצים, שגבה את חייהם של כמאתיים אלף פולנים, לא זכה למעמד ההרואי בזיכרון הבינלאומי כמו מרד גטו ורשה. איתרע מזלם שהמרד הפולני בימיו האחרונים של השלטון הנאצי בורשה, כאשר הצבא האדום, שהפולנים מעולם לא סלחו לו על כך שלא התערב מיד להצילם מידי הנאצים, כבר ניצב מעבר לויסלה, לא עורר תדהמה והתרגשות כמו המרד הנואש, החסר כל תקוה וסיכוי, של היהודים שלא רצו ללכת כצאן לטבח. אפשר כמובן לומר שקנאת הפולנים בעניין שמעוררת השמדת היהודים מגוחכת, שעדיף להם לשמוח שסבלם מהנאצים, הגדול מאד לכשעצמו, לא היה אפילו דומה לגורלם המחריד של היהודים בשואה, אבל מי שחונך לראות ביהודים את רוצחי האלהים הנתעבים ואפילו להצדיק בטענה זו כל סבל ורצח של יהודים, יתקשה לחשוב באופן כזה. ישנה הקבלה עצובה בין הקנאה הנוצרית ביהודים שגרמה לנצרות לגמד את אחריות הרומאים לצליבת ישו ואפילו לבטל אותה לגמרי, כדי להרשיע דוקא את היהודים ברצח האלהים על הצלב, מתוך רצונה של הנצרות לתפוס את מקום היהודים כדת האמת, שלכן הפכה את עצמה בתיאולוגיה שלה לקורבנם של היהודים, ואת היהודי שנצלב בידי הרומאים כמי שמרד בהם, לקורבנם האלהי החף מפשע של היהודים ולא של הרומאים, שלימים הפכה הכנסיה הקתולית את עצמה ליורשתם עלי אדמות. מאז השואה מתחולל מאמץ מתמשך של הכנסיה הקתולית לשלב את השואה בתיאולוגיה הנוצרית כעונשם של היהודים על צליבת האלהים, בעוד שהכנסיה הקתולית שהיתה בת ברית רשמית של הנאצים מאז חתימת הקונקורדט עם הנאצים ביולי 1933, מציגה את עצמה כקורבנם המובהק של הנאצים, ומנסה להעביר מסרים כאלה למשל דרך הכרזתה לקדושה של הפילוסופית היהודיה המומרת אדית שטיין, שנתפסה בידי הגסטאפו כיהודיה ונשלחה אל מותה באושוויץ. בשיתוף פעולה פולני-קתולי פעל המסדר הכרמליטי שאליו השתייכה אדית שטיין להקים מנזר באושוויץ ולהציב צלבים באתר כדי לשוות לו דמות של אתר קדושים נוצרי, כאילו נרצחה אדית שטיין בשל היותה מומרת ולא בשל היותה יהודיה, וכאילו גורלה הוא רק משל לגורל הנוצרים בשואה, דבר שהוא שקר גמור. הדימיון המצמרר הזה בין הניסיון הפולני-קתולי לעצב את דמות הפולנים והכנסיה הקתולית כקורבן המובהק של הנאצים, תוך ניכוס גורל היהודים לעצמם בלהטוטי לשון ושקרים, כפי שתיארתי לאחרונה ברשימתי "השקר הגרוע יותר של פולין" את הטענה הפולנית ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", לבין הפיכת הקורבן היהודי של הרומאים ישו לאלהים שהיהודים רצחו ולכן נרצחו בגינו אלפיים שנה מאז ימי הביניים ועד אושוויץ, כדי לאפשר לנצרות לתפוס את מקום היהדות כדת האמת, כ"עם ישראל האמיתי", כפי שתיארה הכנסיה את עצמה, הדימיון הזה לבדו די בו כדי לעורר חלחלה מפני הבאות, מה גם שכבר אנו שומעים מפי פולנים שבעצם היהודים הם אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו את אחיהם בשואה, והטענה הזו מושמעת בכפיפה אחת עם הטענה שהיהודים רצחו את אלהים, כדי שנבין שאלפיים שנה דבר לא השתנה.    

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.   

דמותה של מרים אם-ישו

בשלוש הבשורות הראשונות בברית החדשה של מתי, מרקוס ולוקס, שעקב הדימיון בסיפוריהן מכונות הבשורות המקבילות (הסינופטיות), מופיעה מרים או מריה אם ישו כאשתו ואם ילדיו של יוסף החרש או הנגר, ובשום מקום לא נאמר שישו היה בנה הבכור דוקא. איננו יודעים היכן נמצא ישו בסדר האחים והאחיות:

ויבוא לארצו וילמד אותם בבית הכנסת, עד כי השתוממו ויאמרו: מאין לזה החכמה הזאת והמעלות הטובות? הלא זה הוא בן החרש (נפח או נגר), הלא אמו שמה מרים, ואחיו יעקב ויוסי ושמעון ויהודה, ואחיותיו הלא כולן איתנו הן, ומאין איפוא לו כל אלה? הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובביתו. ולא עשה שם גבורות רבות מפני חוסר אמונתם.

מתי י"ג, נ"ה-נ"ח.

ואצל מרקוס, המוקדמת בבשורות, גירסה שונה מעט, שם ישו עצמו הוא הנגר, ואולי באמת כזה היה:

הלא זה הוא החרש בן מרים ואחי יעקב ויוסי ויהודה ושמעון והלא אחיותיו איתנו פה. הם טעו בו, אבל ישו אמר להם: אין הנביא נקלה כי אם במולדתו ובין מודעיו ובביתו: ולא יכול לעשות שם כל גבורה, אלא ריפא כמה חולים כשסמך את ידיו עליהם.

מרקוס ו, ג-ו

כמה יפה הסיפור הזה, שהיה למשל ושנינה, על הקושי לזכות בכבוד דוקא בין מודעיך וקרוביך, ועל כוחה של האמונה!

ובכן נפח או בן נפח, או נגר או בן נגר היה ישו, לא בן יחסנים היה, ובן למשפחה מרובת ילדים שהכל הכירוה בעיר. ומה שעוד ידוע לנו מן הבשורות המקבילות הוא, שישו לא היה בדיוק ילד של אמא:

עודנו [ישו] מדבר אל המון העם והנה אמו ואחיו עמדו בחוץ מבקשים לדבר אתו: ויוגד אליו הנה אמך ואחיך עומדים בחוץ ומבקשים לדבר אתך: ויען ויאמר אל האיש המגיד לו: מי היא אמי ומי הם אחיי? ויט ידו על תלמידיו ויאמר: הנה אמי ואחיי, כי כל אשר יעשה את רצון אבי שבשמיים הוא אחי ואחותי ואמי. 

מתי, פרק י"ב, מ"ו-נ.

הנוצרים הם אלה שעירערו על כך שישו היה בנו של יוסף הנפח או הנגר, בעלה של אמו מרים והפכוהו לאלהים בן אלהים שנולד מן הבתולה, ועם חתימת הברית החדשה הכניסו לפרק הראשון שלה את הסיפור הפגאני על לידת הבתולים מרוח הקודש של האל שהתגלם בבשר:

"אבל הולדת כריסטוס כך היתה: כאשר אמו מרים היתה מאורסת ליוסף, בטרם התאחדו, נמצאה נושאת ברחמה מרוח הקודש. אבל יוסף אישהּ, מכיוון שהיה צדיק ולא רצה לשאתה, רצה לשלחה בסתר. בעודו חושב כדברים האלה הופיע מלאך האל בחלומו, ואמר: "יוסף בן-דוד, אל תירא לקחת את מרים אשתך, כי מה שנולד לה, נולד מרוח הקודש: תלד נא את הבן ותקרא שמו ישו. הוא יושיע את עמו מחטאיהם. כל זה נעשה כדי למלא אחר מה שאמר ה' מפי נביאו: הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראו את שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. נעור יוסף מחלומו, ועשה כפי שציוהו מלאך ה', ונשא את אשתו ולא ידעה עד אשר ילדה את בנו בכורו. וקרא את שמו ישו."

מתי, א, י"ח-כ"ה

היהודים דוקא המשיכו להתעקש שישו נולד מזרעו של יוסף, בעלה של אמו כדת וכדין. כל כך התעקשו היהודים שבימי הביניים נפוץ באירופה המזמור הבא:

יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף.

erubescat judaeus infelix, qui dicit Christum ex Joseph semine esse natum

  תומס מקנטימפרה
 Bonum universale de Apibus, Notae,Duaci, 1597

וזה הנוסח המלא של הסיפור אצל תומס מקנטימפרה:

כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.

סיפור זה שימש מקור השראה לסיפור אם המנזר ב"סיפורי קנטרברי" של צ'וסר, אלא שאצל צ'וסר הפך הסיפור לסיפור עלילת דם ממש המסתיים במות הילד, שבגירסתו של צ'וסר הוא ילד רך שזימר מזמור למריה והיהודים רצחוהו נפש כיוון שהם "עם של הורדוסים", שבכך הוא מכוון כמובן לסיפור טבח הפעוטות בבית-לחם המובא רק בבשורה של מתי ואין לו איזכורים נוספים בברית-החדשה, רמז לכך שמדובר בתוספת אנטישמית מאוחרת. על כך ראו רשימתי "הורדוס, חג המולד וטבח החפים מפשע".

וכך מספר תומס מקנטימפרה על מריה:

יופיה של מריה הקדושה לא הצית תשוקה באיש

יפה אמר איש קדוש על מלכת הבתולות: אפשר שמריה, גם בגופה, היתה אשה יפהפיה, ומכיוון שהרתה ללא מעורבותו של גבר, וילדה באורח מופלא מבני האדם, כך היתה גם מצוינת ביותר בהליכותיה, כך שיופיה הנאה ביותר מעולם לא גרם לאיש, ולו גם הנפשע ביותר, לתשוקה, ולו גם לפיתוי קל ביותר, ובדבר זה אנו מאמינים ומודים ברוח הקודש הפועל בה. אינינו רואים כיצד יוכל להיות אחרת.

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

כמה מחשבות תשוקה על מריה היו למי שהגה את האגדה הזו!

לפעמים אני חושבת על האשה היהודיה מרים מהגליל שבאה עם הבנים האחרים לדבר עם בנה יהושע, והוא היפנה לה את גבו. אינני מאמינה שהוא היה הבן הבכור.  אני נוטה לחשוב שהיה דוקא מן הצעירים, אולי צעיר הבנים, ואמו, שכבר היתה אלמנה ואישה יוסף מת עליה, באה לדבר איתו בוודאי עם אחיו הגדולים ממנו, כדי שישפיעו עליו לשמוע לה, והוא לא אבה. כמה מביך בשביל אמא. וגם אמיתי. סיפור על בן שמורד באמא. לא אלהים שנולד מהבתולה. ואולי היתה יפה בנעוריה. אבל כמה יכלה לשמור על יופיה אשת נגר שילדה לפחות שבעה ילדים, חמשה בנים שאנו יודעים את שמותיהם, וגם בנות שאת שמן איננו יודעים? יהודיה זקנה, כנראה לבושה שחורים כמנהג הארץ, אריג מצמר עזים שחורות, או אולי דוקא אריג לבן מצמר כבשים? בבשורות מרובות הן הכבשים דוקא יותר מכל בהמות הבית, הכבשים והרועה את הכבשים.

לאיש אחד היו שני בנים: ואמר הצעיר מביניהם לאב: אבא, תן לי את חלק הרכוש שמגיע לי. והאב חילק ביניהם את הרכוש. ולאחר ימים לא רבים, לאחר שקיבץ הכל, יצא הבן הצעיר לניכר לארץ רחוקה, ושם ביזבז את רכושו בחיי מותרות. ולאחר שכילה הכל, חזק הרעב באותה ארץ, והוא החל לסבול מחסור. הלך ונשכר לאחד מאנשי אותה ארץ, והלה שלחו לאחוזתו לרעות חזירים. והוא השתוקק למלא את בטנו בחרובים שאכלו החזירים, ואיש לא נתן לו. והוא שב ואמר לעצמו: כמה משופעים שכירי אבי בלחם, ואני פה אובד ברעב! אקום ואלך לאבי, ואומר לו: אבא, חטאתי לשמיים, ולפניך, וכבר איני ראוי להיקרא בנך, עשני כאחד משכיריך. והוא קם ובא אל אביו. עוד מרחוק ראהו אביו, ונכמרו רחמיו, ורץ ונפל על צוארו ונשק לו. אמר לו הבן: אבא, חטאתי לשמיים ולפניך, כבר איני ראוי להיקרא בנך. אבל האב אמר לעבדיו: מהרו הביאו גלימה והלבישוהו, ועינדו לידו טבעת, ומנעלים לרגליו. והביאו עגל מפוטם ושחטוהו, ונאכל ונחגוג, כי מת בני, והנה חי, אבד והנה נמצא.

   לוקס, פרק ט"ו

אבל האם לא היה ישו עצמו הבן האובד, שתעה ולא שב?

הנוצרים קראו למריה השושנה בין החוחים. החוחים היו היהודים, שמהם יצאה השושנה מריה. בסיפורים הופיעה מריה לבושה בלבן, צבע הבתולים, ובדמות השושנה:

הבתולים נדמו לשושן

הבתולים המבורכים נדמו לשושן בשל לובן השלג, וכן משום שששה עלים זקופים לו, כמו ללב הראשון, שממנו חמשת חושי הגוף, שנשמר מכל מגע לבל ייפגע כלל. ויפה אמרנו שעליו אלה זקופים, שהוא בולט וגלוי, כי, אפשר שכל כבודה של בת מלך פנימה, במידה שדורש זאת המצפון, אבל מכיוון שהאדון מצוה בבשורה, כי מעשינו יאירו לרעינו כמופת, נחוץ שמערכת החושים החיצונית תשועבד כסדר לפקודתו של כבוד הבתולים.  

תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus עמ' 226, ספר שני, פרק 24

הנוצרים לא סלחו מעולם ליהודים שמתוכם יצאו. הם שללו את היות ישו בנו של אביו היהודי, ומעולם לא חדלו להתפלא על כך שאמו של ישו היתה יהודיה: לידת הבתולים היתה מפלאי הטבע, אבל גדולה ממנה היתה הפליאה שישו יצא מן היהודים:

שלמות הגוף הבתולי היא לכל הדבורים

הן לא תתמזגנה ביניהן במשכב, ולא תשקענה בתשוקה, ובכל זאת תוצאנה נחיל בנים. ובכך אפשר לראות את הפלא הגדול ביותר על פי הספרות, ואחד מסודות הטבע הנסתרים ביותר. אם דבר זה אמנם יימצא בחיות מעטות, מהי חרפת היהודיה, הבתולה היחידה שילדה אצל הנוצרים? ולא סתם אדם, אלא את ישו שאנו מאמינים שהוא המשיח שבא, ואתם אומרים שהוא יבוא. ראה איפוא שישו נולד מן היהודיה, ואל תתפלא על לידת הבתולים. 

תומס מקנטימפרה, Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

פירוש שם הספר: הטוב הכללי מן הדבורים. תומס שכתב גם ספר מדע פופולרי על הטבע והחי, האמין כבני זמנו ובעקבות אריסטו שהחרקים אינן מזדווגים אלא נולדים מתוך החומר.

ברנאר מקלירוו קרא למריה החוטר, שעליו צמח הפרח ישו. הוא הסתמך על תרגום השבעים השגוי לפסוק מישעיהו י"א: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה": תרגום השבעים והתרגומים הלטינים בעקבותיו תירגמו "ויצא חוטר מגזע ישי ופרח עולה משורשו". virgo est virga חזר ברנאר ואמר, כלומר: הבתולה היא החוטר:

מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה.

ברנאר מקלירוו, דרשה 2 על ביאת המשיח

ראו גם ברשימותי: "כיצד הפך ישו לפרח" ו"ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה".

כך הפכה מרים היהודיה לחוטר, virga, שבלטינית, כמו בעברית, פירושו גם ענף וגם מקל, חוטר שבאמצעותו חבטו הנוצרים ביהודים שנים רבות, ועודם ממשיכים לחבוט. מריה היתה השושנה בין החוחים, כי היהודים היו החוחים, שמתוכם יצאה השושנה מריה. ומריה היתה החוטר שעליו צמח הפרח ישו, החוטר המופלא, מטה הקסמים. כך הופיעה בסיפור על הילדה היהודיה רחל שנחטפה למנזר שסיפר תומס מקנטימפה במאה ה-13. סיפור זה הוא עדות עצובה לחטיפת ילדים יהודים למנזרים נוצריים בימי-הביניים:

על היהודיה רחל, שהפכה לנזירה בפארק ליד לוון

ראיתי במחוזות בראבנט נזירה מן המסדר הציסטריאני, שהמירה את דתה מן היהדות, והצטיינה להלל בעבודת מריה האלוהית אם ישו. בטרם מלאו לה חמש שנים, בבית הוריה היהודים, החלה לתת את דעתה על כך, מדוע יש הבדל בין שמות היהודים לבין שמות הנוצרים, שהרי בני שני העמים שווים בפניהם ובשפתם. כושר אבחנה מפליא שכזה אצל ילדה! קנאתה עוד גברה, כפי שסיפרה לי לאחר מכן, בשומעה שגדול שם נוצרי משם יהודי. ובמיוחד שימח אותה לשמוע את שמה של מריה הברוכה, כאשר הנוצרים נהגו  לבקש דבר מה זה מזה או להישבע זה לזה. היא גנבה לחם משולחנם של הוריה, וחילקה בחשאי לנערים הקבצנים, כדי שבהשיבם לה תודה תשמע את שם מריה. בהפליאה לעשות מעשים שכאלה מעת לעת, הסתירה זאת בחכמה, כך שאיש מהוריה לא יכול היה להבחין או לשמוע על מחשבת הבת. קרה איפוא שהוריה הגיעו עם בתם מקולוניה (קלן בגרמניה) לעיר לוון שבבראבנט (כיום בבלגיה). כאשר במשך הזמן באה הנערה עם נערים נוצרים לביתו של כהן דת מפורסם שנקרא המורה ריינר, וכהן הדת שהכירה בשמה והבחין שהיא באה אליו לעתים קרובות וברצון, שאל אותה: הרוצה את, רחל היקרה, להיעשות נוצריה? והיא השיבה: אני רוצה, בתנאי שתלמדני מה פירוש להיעשות נוצריה. אז כהן-הדת, שבהיותו איש קדוש, שמח להפליא, כי חש ברוחו שלנערה עתיד קדוש מאין כמוהו, והחל מבריאת העולם, החל להסביר לה את הכתבים שבאמצעותם יכול היה להביא לידיעתה או להראות לה את אמונת ישו, או את ישו עצמו. הסברים אלה, כפי שסיפרה לי בעצמה, הבינה אז, ברוחה הנבונה, באופן כה מושלם, גם באותו גיל של שש שנים ומחצה, שרק לעתים נדירות צריך היה כהן הדת לחזור שנית על הסבר כלשהו. לימוד זה נמשך בערך שנה ומחצה, במקום חשאי שבו לימד את הנערה החטופה בגניבה וכפי שהזדמן. וראה זה פלא: מעולם לא שבעה רחל או עיפה מלשמוע את דבר האל, ומאחר שכהן הדת והמשרתת מרתה, אשה אדוקה ונבונה מאד, שניהם התעייפו לעתים קרובות, התחלפו לסירוגין בהוראה. למה נרבה מלים? במהרה כשהחלו  ההורים להבחין במחשבות אצל הילדה, נאספו יהודים רבים והסכימו לשלוח את הילדה מלוון אל מעבר לריין, כדי שימסרוה לחתן שישמרנה מכל משמר. כאשר נודע הדבר לנערה, סיפרה לכהן הדת בדמעות, שאם לא יחטפנה באותו לילה ויעשנה לנוצריה, לנצח תאבד. כששמע זאת כהן הדת, הורה לנערה לבוא מוקדם בבוקר למקום הרגיל. רחל הסכימה לכך מיד, ואמרה בערב לאמה: הלילה ברצוני לשכב רק עם אמא. הילדה אמרה זאת בתמימות, והאם סירבה זמן רב ולבסוף הסכימה, והורתה להכין לה מיטה קטנה מעל צוארה ועד רגליה. שכבה איפוא הילדה עד הבוקר, ומאחר ששכחה כליל את אשר הבטיחה לכהן הדת בלילה הקודם, נעמדה לפניה בשלג מריה אם ישו המהוללה בבגד לבן, ובהושיטה לה חוטר מופלא שנשאה עמה, אמרה: קומי קתרינה וצאי לדרך, הלא דרך רבה נותרה לך. כשמריה אמרה דברים אלה, רחל האמינה שהצליחה לתפוס את החוטר, והיא נפלה מן המיטה וצעקה. לקול צעקתה ניעורה האם ושאלה לסיבת הצעקה. הילדה נזהרה להעמיד פנים, והאם המשיכה לישון. רחל קמה ובמהרה מצאה את המקום שבו נדברה עם כהן הדת. הוא לקח אותה בשמחה והביאה למנזר שנקרא גן הגבירות (parcus Dominarum), שנמצא מחצית המיל מאותה עיר, ולשמחת כולם הטביל אותה וקרא לה בשם קתרינה, שבו קראה לה קודם אמו של ישו, ומיד כשהוטבלה, הולבשה בלבוש המסדר. לא עבר זמן רב עד שהאב וחבריו שמעו מה אירע, נזעקו והשתדלו אצל הדוכס אדון העיר, אצל בישוף לוון ולבסוף אצל האפיפיור, ונתנו כספים רבים, כדי שיחזירו להורים את הילדה שנלקחה מתחת לגיל המותר, שאם בבית ההורים תתמיד באמונתה עד גיל שתים-עשרה, אז תוכל לשוב בצדק לשמה הנוצרי. לשוא הם חשבו כי במשך הזמן יוכלו להטות בקלות את נפשה הילדותית, כדי שתשוב לאמונת הוריה מלידתה. במאמצי המירמה שלהם, כמה יסורים! תמכו בכספים שנתקבלו אנשים רבים, גדולים ומלומדים, שבעטיים סבל כהן הדת הנ"ל לא מעט. רק לישו ולאמו, שהיא חוללה את אותו מעשה, קרא בדמעות שליש. עניין מופלא, ועד עתה הוא נלמד בכל דור ודור. הילדה ביקשה מכהן הדת שיביאנה בפני כל ערכאה וכל שופט. אולי, אמרה, ישפיע גילי על השופטים, והם יתרגשו מקורבני. וכפי שביקשה ואמרה כך נעשה. ובאחד הימים בלוון באה לפני הבישוף, הכמרים, והאצילים, פרקליטים ושופטים שונים, והיא בלבלה וריגשה אותם בהגיונה העקבי והכן, עד שקולות המייללים והזועקים בדמעות יכלו להישמע למרבה התדהמה מן המקומות המרוחקים ביותר מכנסיית למברטוס הקדוש, כך שכולם יכלו לדבר ולראות בבירור, שגם בגיל כה רך גוברת רוח האל על החכמה. לאחר שנתיים הופסק הדיון המשפטי והוכנה מלכודת שולל. יהודי צעיר ויפה-מראה, שנשכר למטרה זו, הגיע למנזר האמור, שבו היתה הילדה, העמיד פנים וקיבל טבילה. מאחר שהוא התחזה להפליא, ביקש שיתאפשר לו לדבר עם הילדה, כביכול קרובת משפחתו, כדי ללמוד. הוא אמר איפוא: יותר מכל הדרשות משפיעים עלי ביעילות דבריה של קרובת משפחתי. אבל היא, כפי שסיפרה לי, הבחינה שהצעיר קיבל את האמונה באופן מזויף, ולפיכך שום תפילה, שום מחיר ושום צייתנות לא יוכלו להטותו, מלבד הדבר שדיברה עם הצעיר. כאשר היהודים ראו זאת, הירפו ממנה. אבל הצעיר הפך מכוער עד גועל. על כך ראינו את הכרת תודתה הכה רבה, שלא ניתן היה לראותה באופן ברור יותר, כי הורי הנזירות האצילות באו לראות את הבנות או קרובות המשפחה ברצון רב, ואילו היא באה אל דיוקן הבתולה הקדושה, ובפנים חסודות אמרה: "האחיות הנזירות האחרות שלנו מוצאות נחמה ושמחה באמהות ובחברים, ואילו אני ענייה, יתומה, נזקקת, באה באמונה אלייך, גבירה, כאל קרובת-משפחתי. מכולם רק את לבדך מקלטי ונחמתי."

ובאומרה כך, מי יחשוש שנמנעה ממנה נחמת אם הרחמים הרחומה מכל? אין זה ראוי לך, גבירה, לבוז לבשרך ודמך, שיצאה מתוך עמך כשושנה מן החוחים.            
תומס מקנטימפרה Bonum universale de apibus, ספר שני, פרק 24

בסיפורו של תומס מקנטימפרה על הילדה רחל שהפכה לנזירה קתרינה מופיעה מריה הלבושה לבן על פני השלג – כמו המלאך ש"לבושו לבן כשלג" שישב על קבר ישו הריק (מתי כ"ח, ג'-ד'), ואוחזת בידה virga splendida – חוטר מופלא, שכפי שראינו בפרשנותו של ברנאר, מסמל את מריה עצמה, החוטר מגזע ישי שעליו פורח השושן ישו. virga אפשר לתרגם כחוטר או ענף, אך גם כמקל או מטה, ושם התואר splendidus יכול להיתרגם כזוהר או כמופלא, והרי לנו מטה קסמים זוהר שהוא בעצם גלגול סמלה של מריה, החוטר המופלא. כבת דמותה של מריה בבגדי לובן האוחזת בחוטר מופלא, תופיע מאוחר יותר באגדות פיה צחורה שאוחזת במטה קסמים, ומביאה לתפנית במהלך הסיפור – למשל בסיפור סנדריון, גירסתו לסיפור סינדרלה של שרל פרו, ובעיבוד הקולנועי של וולט דיסני שנעשה על פיו. ואילו בגירסת האחים גרים מביא האב לבתו, על פי בקשתה, את החוטר הראשון שנוגח בכובעו, והנערה שותלת אותו על קבר אמה, שם הוא הופך לעץ פלאים שעליו יושבת ציפור לבנה המספקת את כל מבוקשה. כשתצפו בפעם הבאה בפיה הלבנה כולה האוחזת במטה קסמים לבן ומזמרת "סלגה דולה, מנצ'יקה בולה, ביבידי בובידי בו" או משהו מעין זה, שהופך את סינדרלה עטופת הסמרטוטים לנסיכה בשמלת פאר יפהפיה ובנעלי זכוכית זעירות, תדעו שמאחורי הפיה הלבנה מסתתרת אם האלהים מן האגדות, ומאחורי אם האלהים מסתתרת יהודיה זקנה מהגליל, שלא עשתה שום קסמים, ולא הצליחה לדבר עם בנה, ולא הצליחה להציל את בנה, וגם לא את כל בני עמה שנרצחים בשמו אלפיים שנה.