חמישים שואות ושואה

 

אבו מאזן אמר בביקורו בגרמניה שבמלחמת השחרור ישראל טבחה בחמישים כפרים, וזה חמישים שואות, fifty holocausts. ראש ממשלת גרמניה אולף שולץ שמע ולא הגיב לדברים. למה שיגיב? בגרמניה זה שגרתי להשוות את ישראל לנאצים בכל צורה אפשרית, ובמיוחד לומר שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים את הגרמנים. גרמנים תמיד מאד מקפידים לומר שאת השואה עשו הנאצים, שזאת כביכול ישות אחרת מהעם הגרמני. כמובן שגרמנים בתפקידים רשמיים לא אומרים שהיהודים הם בדיוק כמו הנאצים בטכסים רשמיים, הם רק אומרים את זה בכל מקום אחר ובכל הזדמנות אחרת, או מזמינים אחרים לומר את זה, רצוי ערבים ובמיוחד פלשתינים, כי אז הגרמנים גם שומעים מה שהם אוהבים לשמוע וגם יכולים להאשים מישהו אחר. אפילו פתחו בחקירה נגד אבו מאזן על הכחשת השואה, שזאת ממש בדיחה, שהגרמנים חוקרים את אבו-מאזן על הכחשת השואה. הרי הוא בסך הכל אמר מה שאפשר לשמוע כל הזמן ברחוב הגרמני ובעיתונות הגרמנית ובספרות הגרמנית הנחשבת ביותר, והוא אמר את זה כי ידע שהדברים יערבו לאזני מארחיו. ההשוואות בין יהודים לנאצים תמיד היו חלק בלתי נפרד מהתופעה שתיאודור אדורנו כינה schuldabwehrantisemitismus, אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, ורווחת בגרמניה מאז השואה ובעצם עוד לפני השואה אפשר היה לקרוא ב"דר שטירמר" שהיהודים רוצים להשמיד את גרמניה והם ישמידו אותה אם גרמניה לא תשמיד אותם קודם, מתוך הגנה עצמית כמובן. הפלשתינים לא המציאו שום דבר ואין להם צורך להמציא שום דבר, כי מאז השואה כל אנטישמי להוט לומר שהיהודים הם נאצים, ולמה שהפלשתינים לא ישתמשו בזה לתעמולה שלהם, אם כבר מישהו דאג להכין עבורם תעמולה כל כך יעילה וכל כך מצליחה.

בסך הכל זה בדיוק מה שקרה בתערוכת הדוקומנטה ה-15, שבה הזמינו אמנים אינדונזים לאצור את התערוכה, ובאופן מופלא האמנים האינדונזים הציגו דמות יהודי עם פאות וסיגר בסגנון "דר שטירמר" – לא "דמות של חרדי" כפי שכתבה אתמול ב"הארץ" נעמה ריבה – אלא דמות יהודי עם סיגר בפיו, שכך ציירו יהודים ב"דר שטירמר" – שמנים ומעוותים עם פאות וזקן וסיגר גדול בפה, שגם סימן את ה"לובי הציוני" בארצות הברית, וגם את הרוע היהודי, כי הנאצים מאד התנגדו לעישון, ולכן יהודים אופיינו כמעשנים, וגם בספרו הנאצי של גינתר גראס "בהילוך סרטן", דוד פרנקפורטר, שבפברואר 1936 הרג את מנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף, מתואר תמיד כ"מעשן בשרשרת", שזה סימול נאצי לאדם רע. הגרפיקה הנאצית איננה תיאורית אלא סימבולית, והיהודי מופיע בה לא כפי שיהודים אמיתיים כלשהם נראים, אלא כפי שהנאצים רצו להראות אותם. חבל שכל כך מעט אנשים בישראל מכירים את הגרפיקה הנאצית ואת הסימבוליקה הנאצית, וזה מאפשר כמובן לבלבל אותם בטענה שאין כוונה אנטישמית, אבל אף אחד לא משתמש בסימבוליקה הנאצית, שבגרמניה דווקא מכירים אותה היטב, בלי כוונה. אחר כך היתה שערוריה גדולה, ומנהלת התערוכה התפטרה, אבל בעצם לא השאירו לה ברירה אלא להתפטר, ומינו מנהל אחר, ובמקום היצירות האנטישמיות האינדונזיות הביאו יצירות אנטישמיות ממדינות ערב, כי את האנטישמיות הנאצית בגרמניה אי אפשר להפסיק.

כמובן איש לא התכוון שתפרוץ שערוריה ועוד שערוריה. כולם קיוו שהגרמנים יוכלו להסתתר מתחת לשמלת המדוכאים מהעולם השלישי וכיו"ב, אבל זה לא ממש משכנע, ועדיין כולם מעמידים פנים שמדובר באיזו חריגה מהנורמה. בסך הכל הגרמנים נתנו במה להשוואות בין ישראל לנאצים שזה מה שהם עושים מאז השואה, והפלשתינים ניצלו את האנטישמיות המתגוננת של הגרמנים כדי לקדם את ענייניהם, מה שהפך אותם למאד פופולרים באירופה ועוד יותר שנואים בישראל מכפי שהינם ממילא. את השלום והפיוס בין יהודים לפלשתינים זה לא קידם.

הרבה אנשים טובים חושבים שהפיוס בין היהודים והפלשתינים צריך להיות רגשי, וצריך שכל צד יכיר את כאביו ויסוריו של הצד האחר. אני חושבת ההיפך. הפלשתינים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי היהודים בשואה, והיהודים כציבור אינם מגלים חמלה כלפי חורבן הישוב הפלשתיני בארץ ישראל במלחמת השחרור, והניסיון לטפח חמלה כזו בין אלה לאלה נידון לכישלון. הסדר בין ישראל לפלשתינים צריך להיות כמו הסכם גירושין ולא כמו הסכם נישואין. הוא צריך להגדיר גבולות, תחנות גבול, הסדרי מעבר, מעמד התושבים וכן הלאה, בצורה הכי יבשה והכי בירוקרטית, ולא להתעסק בשום דבר רגשי, אלא להסדיר יחסים של אי-לוחמה למען הצלת חיים של בני שני העמים ותו לאו. לא תהיה חברות וחמלה והבנה בין יהודים לפלשתינים, ומי שמצפה לכך טועה טעות מרה. אבו-מאזן הוא שותף להסדרי ביטחון ודו-קיום הכרחיים, וככזה צריך לכבד אותו למרות שהוא מכחיש שואה סדרתי. את זכרון השואה ומשמעותה עבור היהודים צריך לשמר בקרב העם היהודי. הפלשתינים והגרמנים הם שותפינו במקרה הטוב למניעת טרור ולעשיית עסקים. לשימור זכר השואה הם אינם שותפים ואינם צריכים להיות שותפים.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

רצח בטנטורה

 

רק השבוע צפיתי בערוץ 8 של הוט בסרטו של אלון שוורץ "טנטורה", כך שלפני הצפייה הספקתי לקרוא כמה מאמרים שתקפו בחריפות את במאי הסרט וגם את תדי כ"ץ, שהסרט מתייחס לעבודת הגמר שלו, שטענה, על פי עדויות שאסף מלוחמים ומתושבי הכפר, שלוחמי חטיבת אלכסנדרוני, לאחר שכבשו את המקום, טבחו בתושביו והרגו כמאתיים עד מאתיים וחמישים איש. בעקבות תביעת דיבה של לוחמי אלכסנדרוני נגד טדי כ"ץ והתנצלות שנכפתה עליו, הוסרה עבודתו ממדפי הספריה ותוארו נשלל ממנו. כמה ממאמרים אלה נכתבו על ידי אנשים שאני מכירה אישית וגם מעריכה, ובכל זאת חשבתי שהתוקפנות במאמריהם הן לגבי במאי הסרט והן לגבי טדי כ"ץ איננה ראויה, לא מצד התוכן ולא מצד הסגנון.

גם לי יש ביקורת על הסרט, אך לא מצד התוכן אלא מצד העריכה הקופצנית שמקשה על הצופה לזהות את הדוברים, במיוחד לוחמי אלכסנדרוני, שעדויותיהם החשובות נקטעו ללא הרף וקפצו מאיש לרעהו, והקשו עלי לגבש לעצמי מתוך העדויות תמונה ברורה של זהות הדוברים ומהלך האירועים תוך כדי הצפייה. לדעתי כאשר יוצרים סרט שעיקר מטרתו לאשש טענות על קיומו של טבח בתושבי הכפר טנטורה, טענות שהמימסד האקדמי הישראלי, או לפחות כמה דמויות מפתח בו, מכחישות בתוקף ובחריפות, צריך לוותר על עריכה מתחכמת, להניח לדוברים להציג לצופה את עצמם ואת הקשר שלהם לנושא, ובעיקר להניח להם לספר לצופים סיפור שלם וברור, גם אם עריכה כזו נחשבת ל"שמרנית" ואפילו ל"משעממת". במקרה הספציפי הזה עריכה כזו היתה מיטיבה מאד עם הסרט. גם חסר לסרט היסטוריון צבאי מובהק שילווה אותו, ואני מתכוונת להיסטוריון שמומחה ללחימה ולניהול קרבות, ולא להיסטוריונים שמומחים לבעיית הפליטים הערבים, שכבודם במקומם.

המחלוקת איננה נסבה על עובדת הריגתם של שבויים בקרב על טנטורה, שגם מבקרי הסרט, ואפילו עורך דינם של חיילי אלכסנדרוני, עו"ד גיורא ארדינסט, מסכימים שהיו שבויים שנרצחו לאחר כיבוש הכפר, אלא שהם טוענים שנהרגו מעטים בלבד ולא נערך במקום טבח המוני.

את הטענה הקשה ביותר בסרט העלה מרדכי-מוטל סוקולר, שלדבריו נשלח לטנטורה לקבור את המתים (אלון שוורץ במאמרו ב"הארץ" ביום ו' 22.7 מספר שסוקולר ליווה את הכוחות לקרב ונשאר שם מספר ימים כדי לקבור את הגופות, אבל מהסרט הבנתי, אולי בטעות, שהוא נשלח במיוחד לטנטורה לצורך הקבורה ולא שהה במקום מראש). סוקולר טוען בסרט שהיו במקום 280-270 גופות, ועד כמה שהצלחתי להבין, דבריו הם העדות העיקרית למספר גדול של נטבחים בטנטורה.

למרות חשיבות עדותו, הופעתו של סוקולר בסרט קצרה ביותר. הפרופסור יואב גלבר טוען בסרט שסוקולר משוגע. הפרופסור גלבר איננו מכבד את עצמו בטענתו זו, ועוד פחות מכך בדבריו בסרט שאיננו מאמין לעדויות בעל-פה. זו אמירה שערורייתית מפי היסטוריון. עדויות בעל-פה צריכות להישפט ככל ראייה, על ידי הצלבה עם עדויות וראיות אחרות ועל פי הגיונן הפנימי – העדר סתירות בדברי העד, יכולתו לחזור על הדברים כלשונם בהזדמנויות שונות, להשיב על שאלות הבהרה ולצייר תמונה קוהרנטית של ההתרחשויות. עדויות בעל פה אינן נופלות בהכרח באמינותן ממסמכים כתובים שגם הם נכתבים על ידי בני אדם, ויכולים עקרונית לכלול טעויות ושקרים בדיוק כמו עדויות בעל פה. הקושי העיקרי לטעמי בעדותו של סוקולר היא שלא ברור, לפחות מהסרט, באיזה שלב הגיע לטנטורה, והאם עדותו על 270 גופות מתייחסת רק למי שנטבחו, או כוללת לוחמים ואזרחים שנפלו במהלך הקרב על הכפר.

לוחמים אחרים מספרים על לוחם שזרק רימון על שבויים שנכלאו, על הכנסת שבויים לחבית ויריות בהם למוות, ועל לוחם שרצח שבויים באקדח. איש מהם איננו מציין מספרים ומן הסתם הם לא יכלו לספור את ההרוגים. ייתכן שמדובר רק בעשרות הרוגים ולא במאתיים הרוגים ויותר כפי שציין סוקולר. ברור מעדויות הלוחמים בסרט שהיה טבח של שבויים בטנטורה, כפי שברור מדבריהם ששררה במקום מהומה, שהפיקוד איבד שליטה על הלוחמים, ושאיש לא עצר את הלוחמים שרצחו שבויים מביצוע המעשים. ברור גם שההתנפלות על טדי כ"ץ ופסילת עבודתו איננה ראויה. הוא הסתמך על עדויות של לוחמים ותושבים כפי שעושה כל היסטוריון, ושום היסטוריון איננו צריך לעבור מסע יסורים והכפשות כפי שעבר, גם אם יש חולקים על הממצאים של עבודתו, ובוודאי שעבודתו איננה ראויה לפסילה ולהעלמה. העובדה שנבהל מתביעת הדיבה והסכים לחתום על התנצלות שהוכתבה לו באיומים יכולה אולי למנוע הליכים משפטיים נוספים מצדו, אבל איננה יכולה להשתיק את הדיון ההיסטורי. אי אפשר להכריע דיון היסטורי באמצעים משפטיים, מה גם שברור, והשופטת דרורה פלפל מעידה על כך בסרט, שתדי כ"ץ היה מבוהל מהמשפט. חבל שהשופטת לא חיזקה אותו. כאשר שופט חש שאחד הצדדים מאוים ומפוחד מתפקידו להגן עליו, ויש לו סמכות מלאה לכך. שבירת אנשים והשתקתם באמצעות איומים משפטיים איננה מוכיחה דבר, ובוודאי שאין זה ראוי להיסטוריונים להסתמך עליה, כאשר בפועל כלל לא התקיים משפט.

אני התרשמתי שהעדים בסרט מאד אמינים, גם הלוחמים וגם תושבי הכפר. גם אחד הלוחמים וגם אחד התושבים מספרים על לוחם שאנס נערה בת 16. לו רצו לשקר יכלו לספר על מעשי אונס רבים, אבל שניהם, שהיו משני צדי המתרס, סיפרו על מעשה אונס אכזרי אחד של נערה, ואין שום סיבה לפקפק בעדויותיהם. גם אום רסמי הקשישה, מפליטי הכפר, שאביה ואחיה היו בין המתים, כשנשאלה אם ראתה שהורגים אותם השיבה שלא, מפני שפחדה וברחה, ורק בדיעבד נודע לה הדבר. למרות השנים הרבות שחלפו היא דיברה בכאב רב על מה שחוותה בהיותה צעירה מאד, וניכר בה שאין לה עניין להמציא דבר שאיננו אמת.

תדי כ"ץ מדבר בסרט על כך שיש בעדויות הלוחמים שעות מתות שאינם יודעים לתאר מה עשו בהן, שהכפר נכבש בבוקר והלוחמים עזבו בערב. אבל לוחמי אלכסנדרוני מתארים שאספו וריכזו את תושבי הכפר, הפרידו את הגברים והנערים מן הנשים, הילדים והזקנים, ושילחו את האחרונים לפרדיס. האיסוף, הריכוז, ההפרדה והשילוח של תושבי כפר שלם, סביר שיימשכו יום שלם, וסביר שהלוחמים יתקשו לתאר כיצד עברה עליהם כל שעה ושעה. אבל יש עניין נוסף.

מעולם לא עסקתי במלחמת השחרור, תחום התמחותי שעליו כתבתי בעבודת הגמר לתואר שני בירושלים, ובעבודת הדוקטור באוניברסיטת וינה, שכתבתי את רובה אבל מעולם לא השלמתי, הוא תפקיד היהודים בקיסרות האוסטרית בלוגיסטיקה של מלחמות התורכים במאות ה-17 וה-18 – מלחמות שהתקיימו בשטחי הונגריה, רומניה, סלובקיה, סרביה וקרואטיה של היום, בין צבאות פיאודלים גרמנים-אוסטרים-הונגרים-סרבים לבין הצבא התורכי ששלט באותם ימים ברוב שטחי הבלקן. המימון והאספקה לצבאות היו בידי יהודים, מכיוון שהקיסרות התקשתה לשלם את העלויות, ורק יהודים היו מוכנים לקחת את הסיכון בהשקעת כל הונם באספקה לצבא הקיסרות שסבלה מפשיטת רגל כרונית. אם בימינו המודרנים מאפיין את המלחמות כאוס, הרי שבאותם ימים הכאוס היה גדול פי כמה. לא רק שלא תמיד היה ברור היכן נמצאים הגבולות, שלעתים קרובות הלוחמים רעבו ללחם ובזזו את האיכרים חסרי האונים, שהמשמעת הצבאית היתה בשפל והאכזריות בלתי נשלטת, שמאגרי אבק שריפה ונשק ניצתו בפתאומיות ועפו עם כל סביבתם השמיימה, ושתכופות הכריעה את הקרבות מגפה שפרצה בין לוחמי צד אחד ועברה במהרה ללוחמים הערוכים נגדם, אלא שלא תמיד היה ברור מתי בכלל מתרחש קרב ומתי הוא בכלל מסתיים. הרי תמיד היו לוחמים שהסתתרו וצצו לפתע חמושים ונכונים להרוג כשנדמה היה שהקרב כבר נרגע.

מה שגרם לי, בנוסף לרקע המקצועי שלי, לשאול את השאלה מתי בדיוק הסתיים הקרב בטנטורה, היה סיפור הג'יפ שסיפר אחד מלוחמי אלכסנדרוני: הוא סיפר על כמה לוחמים שנסעו בג'יפ כי חשבו שכבר אין סכנה, והערבים התנפלו עליהם, הרגו את כולם והתעללו בגופותיהם בצורה שזיעזעה את חבריהם והציתה בהם זעם ונקמנות. לא הצלחתי להבין מהסרט מתי נטבחו הנוסעים בג'יפ: תוך כדי כיבוש הכפר? לאחריו? זמן קצר לאחריו? כמה שעות לאחריו? יום או ימים לאחר כיבוש הכפר? והאם רצח הלוחמים בג'יפ שקרה, היכן בדיוק? האם הוא זה שעורר בחלק מן הלוחמים זעם, וגרם להם לצאת מכליהם ולירות בשבויים, להתעלל בשבויים ולהורגם?

אם יש לי ביקורת על הסרט היא מכך שלא הצלחתי להבין טוב יותר את מהלך האירועים, ושלא נעשה מאמץ גדול יותר לצייר תמונה קוהרנטית יותר של כיבוש טנטורה, של מהלך האירועים עד כמה שהדבר ניתן, ואם הדבר לא ניתן, כי היה שם כאוס גמור, או מפני שהעדויות היו מבולבלות, היה צריך לציין זאת – לפחות חלק מהלוחמים היו למיטב הבנתי ברורים מאד, ומה שהיה חסר לי זו הצלבה כלשהי בין עדויותיהם, למשל הכנסה של סיפור הג'יפ לסיפור הכיבוש, שנותרו מקבילים ולא התחברו זה לזה.

אם נכונה טענתו של במאי הסרט אלון שוורץ במאמרו הנ"ל ב"הארץ", שהסרט אינו מתמקד בשאלה כמה נרצחו בטנטורה אלא מספק דיוקן היסטורי של החברה הישראלית, הרי הוא מגדיר בעצמו את נקודת התורפה של הסרט: עודף יומרה והעדר מיקוד. פרשת טנטורה ראויה בפני עצמה לעיון מעמיק מבלי לגלוש למגוון נושאים אחרים, ובהעניקו מטרה כה יומרנית לסרט תיעודי צנוע, חותר הבמאי תחת מלאכתו שלו עצמו. עדיף היה שיתמקד בסיפור כיבושה של טנטורה, ואת הלקחים הרחבים יותר המשתמעים מכך יותיר לקהל הצופים. כל זה איננו מפחית מחשיבות הסרט ומחשיבות עיסוקו בעניין טבח שבויים בטנטורה, כמו גם מחשיבות עבודתו של תדי כ"ץ שבזכותו עלה הנושא לדיון וההתקפות עליו גבלו וגובלות בביריונות ואין להן הצדקה.

ואני רוצה להתייחס גם למאמרו של בני מוריס ב"הארץ" מיום 29.7, שגם בו הוא תוקף את שוורץ ואת כ"ץ במלים קשות, ורומז שסיפור הטבח הומצא ארבעים שנה לאחר המלחמה, ושבזמן אמיתי איש לא דיבר על טבח והדבר לא צוין במסמכים. אבל כנ"ל, לוחמי אלכסנדרוני עצמם מספרים בסרט על מעשי טבח אכזריים בשבויים, וכן חברת קיבוץ נחשולים מעידה בסרט שאנשים מפרדיס, שלשם פונו תושבי טנטורה, סיפרו לה על קיומו של קבר אחים בטנטורה לאחר שהתיישבו במקום ביוני 1948, ובני מוריס עצמו מזכיר מסמך צה"לי שמדבר על גופות שפזורות בשטח, אך לטענתו אין הדבר מעיד על טבח "כי לפי הסיפור של כ"ץ ושוורץ, רוב הנטבחים נטבחו במרוכז". לפחות בסרט, לא שוורץ ולא כ"ץ טוענים דבר כזה, והלוחמים מספרים כאמור על מעשים שונים ונבדלים של רצח שבויים במקומות שונים ובצורות שונות, וכך אומר גם שוורץ. ושוב בני מוריס עצמו מזכיר עדות מזעזעת בזמן אמיתי: יומנו של טוליק מקובסקי, לוחם גדוד 33, שנהרג ב-1 ביוני 1948. קשה לתאר מלים חריפות מאלה שכתב הלוחם שנפל ביומנו: "החברה יודעים את מלאכת הרצח די טוב. היו אלה בייחוד בחורים שהערבים רצחו, שחטו או עשו מעשים "יפים" אחרים לבני ביתם או נפגעי היטלר (הרי זה אותו הפאשיזם). הם נקמו בצלפים את נקמתם הפרטית ואת נקמת חברים שנפלו". מוריס כותב שהעדות מאששת שחיילי אלכסונדרוני רצחו בטנטורה "מספר שבויים". זו אמירה מקטינה שאין לה בסיס בטקסט של מקובסקי, שאיננו מתייחס למספר הנרצחים, אבל חריפות דבריו מדברת בעד עצמה וקשה להאמין שהיא מתייחסת לתופעה שולית. ושוב מוריס עצמו מזכיר את ספרו של חאג' מוחמד נימר אל חטיב שגלה מחיפה "אירועי הנכבה", שפורסם בדמשק בשנות החמישים, וטען שהיה בטנטורה טבח. מוריס משלב עדויות אלה באזכורים של אלה שלא טענו שהיה בטנטורה טבח. העובדה שרק מעטים טענו שהיה בטנטורה טבח, איננה מוכיחה שדבריהם אינם אמת, והעובדה שגם השוללים טבח מודים שהיו בטנטורה אירועים של רצח שבויים – כיצד אפשר להכחיש את עדויות הלוחמים עצמם? הרי הם אלה שהיו שם, ואיזה אינטרס יש להם לשקר? הרי קשישי חטיבת אלכסנדרוני אינם מצפים לקבל פרסים על דבריהם בסרט, אשמה שמוריס מייחס לאלון שוורץ.

לצערי ההתקפות הארסיות על שוורץ ועל כ"ץ והגלישה לאמירות קיצוניות נוסח "אינני מאמין לעדויות בע"פ" ו"מרדכי סוקולר משוגע" ו"אין שום ראיה" – כשמתברר שיש גם יש ראיות, וכפי שאמרה יפה השופטת בדימוס עדנה ארבל "גם עדות היא ראיה", ואין זה ראוי שמי שלא היה שם יתנשא על מי שכן היה שם ויחלק לו ציונים על העדר אמינות. מלאכתנו כהיסטוריונים היא לספר את סיפורם של האנשים שחוו את מה שאנו עצמנו לומדים רק מתוך עדויות, מסמכים, שרידים היסטורים, וראוי לנו לנהוג בצניעות ובהגינות כלפי העדים וכלפי מי שהקשיב להם וסיפר את סיפורם.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

    

ביזת הרכוש הערבי במלחמת השיחרור

 

במוסף "הארץ" מיום ה-2.10.20 התפרסמה כתבתו של עופר אדרת על ספרו של אדם רז "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" (הוצאת כרמל בשיתוף מכון עקבות). במוסף מיום ה-9.19.20 התפרסמו מבחר תגובות על הכתבה שבהן סיפרו אנשים דברים שהיו ידועים לי מפי הוריי – הביזה היתה עניין ידוע, והיא התרחשה בכל מקום שבו הערבים נמלטו או גורשו, כפי שהיא מתרחשת תמיד בכל מלחמה. אבי שלחם בסן-סימון בירושלים וניצל בנס מפגיעת פגז בשטח המנזר, לקח בעצמו ספרים מבית ערבי נטוש. בספרים היו כנימות שהתפשטו גם לספריו האחרים, והוא ראה בכך עונש מהשמיים. אחי סיפר לי על חברו של אבי ללחימה שאמר לו שכולם חיפשו זהב וכסף, ואבא שלך לקח ספרים. הוא אמר זאת לשבחו של אבי. אבי לא השתבח במעשה זה אבל גם לא הסתיר אותו, והוריי דיברו לא פעם על ביזת הבתים הערבים הנטושים. לפני כמה שנים קראתי שאנשי הספרייה הלאומית אספו בצורה מאורגנת ספרים מבתים ערביים נטושים ששמורים בספרייה עד היום. ייתכן שעדיפה ביזה ממלכתית מאורגנת על ביזה פרטית, אבל מבחינה מוסרית אין לזו יתרון על האחרת. איש לא התכוון להשיב לערבים את רכושם שנבזז, ואם בן-גוריון התיר את הביזה כדברי אדם רז מתוך כוונה פוליטית להניע את הציבור היהודי להתנגד לשיבת הערבים או התנגד לביזה כדברי יואב לביא במאמרו ב"הארץ" מיום ה-12.10.20 ("עוד עלילה בזויה על בן-גוריון") יש בכך אולי עניין היסטורי, אבל מבחינה מוסרית אין זה משנה דבר, כי כבר הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948, חודש בלבד לאחר הקמת המדינה, החליטה למנוע את שיבתם של הפליטים הערבים, ולמעשה הפקיעה את הרכוש הערבי בתקנות חירום שעוגנו בשנת 1950 בחוק לנכסי נפקדים שהעביר את כל הרכוש הערבי הנטוש והנעזב, ולא רק אותו, לרשות מדינת ישראל. אפילו לתושבי איקרית ובירעם הידידותיים שהובטח להם לקבל חזרה את אדמותיהם לא הוחזרו האדמות מעולם אלא חולקו לקיבוצים ולמושבים השכנים. לכן הדיון בביזה הוא אולי מעניין לכשעצמו, אבל לא הביזה, אלא שוד בתיהם ואדמותיהם של הפליטים הערבים ובראש הכל מניעת שובם למדינת ישראל, היא העוול הגדול שנגרם להם ומקורה של בעיית הפליטים ושל היחסים הקשים בין היהודים והערבים. לו הורשו הפליטים לשוב לבתיהם ולאדמתם, היו כועסים בוודאי על ביזת שכיות החמדה שהותירו אחריהם, אבל כאבם הגדול הוא על גזל בתיהם ואדמותיהם וחייהם על אדמתם שנלקחו מהם ולא על שטיחים פרסיים ואפילו פסנתרים שיהודים שדדו מבתי ערבים.

ההנחות שמניח אדם רז נראות לי תמימות להחריד. אחרי מלחמה שבה נהרג אחד מכל מאה תושבים יהודים בארץ ישראל, 6000 חללים מישוב של 600,000 נפש בלבד, ושלוש שנים אחרי השואה ואימת המוות שהפילה על כל יהודי העולם, לא היה צריך לשכנע את היהודים להתנגד לשיבת הפליטים הערבים. זו היתה האווירה הכללית ביישוב והממשלה נתנה לה ביטוי בהחלטותיה. רק המפלגה הקומוניסטית ואנשי ברית-שלום חפצו בשיבת הפליטים, והם היו מעטים ושוליים עוד יותר מהשמאל כיום. לא היה קשר בין עמדה פוליטית וביזה: אבי יוסף מרגלית היה חבר מפלגת הקומוניסטים העבריים וגם אחראי על היחסים עם הערבים במפלגה, וזה לא מנע ממנו לבזוז ספרים מבית ערבי נטוש. ביזה היא בת לוויה קבועה של מלחמות, וסיבתה איננה דיעות פוליטיות אלא הטבע האנושי שחומד את רכוש הזולת. גם ההנחה שבן-גוריון או הממשלה הזמנית בכלל שלטה במה שקורה בכל הארץ היא הנחה מרחיקת לכת. בן-גוריון וממשלתו ישבו בתל-אביב וירושלים שבה נלחמו אבי וחבריו, על בתי הפאר הנטושים המלאים כל טוב בטלביה וקטמון, היתה למעשה שטח הפקר. גם מרות המפקדים היתה חלשה בהרבה ממרותם כיום – עוד לא היה שיפוט צבאי. לביא מתאר צווים של בן-גוריון לירות בבוזזים. על כך אמר לנו פעם מורי הפרופ' אמנון לינדר, שאם אנחנו מוצאים במסמכים היסטוריים חוקים שחוזרים על עצמם בחומרה הולכת וגדלה, שנדע שאיש לא קיים אותם. אולי היו כמה צדיקים, תמיד יש כמה צדיקים. על פי מסורתנו מספרם איננו עולה על ל"ו.

הדבר החמור באמת הוא שביזת אדמות הערבים מעולם לא נפסקה. שאחרי שוד אדמות הפליטים שהוגדרו "נפקדים", המשיכה מדינת ישראל להפקיע אדמות בבעלות ערבית שחלקן הועברו ליישובים יהודים וחלקן נותרו בידי המינהל. כאמור אפילו לישובים הידידותיים איקרית ובירעם סירבו להשיב את אדמותיהם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה ממשלת ישראל בשוד אדמות הערבים בגדה המערבית וברצועת עזה לצורך הקמת ישובים יהודים. גם בשטח מדינת ישראל נמשכו ההפקעות. בתקופת ממשלת רבין הראשונה בשנת 1976 הופקעו אדמות ערבים בגליל. כבר כתבתי כמה פעמים על הפקעת אדמות עין-מאהל עד בתיהם שהרתיחה את אבי. בעקבות ההפקעות האלה, שלא היתה להן ממש מטרה מלבד גזל אדמות הערבים – בחלקן לא נעשה דבר עד היום – התעוררה מחאת יום האדמה בשלושים לחודש מרץ שהפך למסורת, ורבים כבר אינם זוכרים שמדובר בהפקעת אדמות שהתחוללה תחת שלטונו של יצחק רבין. בנוסף לגזל האדמות תוכננה מדינת ישראל כך שהערים הערביות חנוקות בין ישובים יהודיים ואין להן רזרבות קרקע לבנות שכונות למשפחות צעירות. כך נבנתה נצרת עילית שהחליפה לאחרונה את שמה לנוף הגליל, כדי לחנוק את נצרת הערבית, וכך חנקו תל-אביב מצפון, בת ים מדרום וחולון ממזרח את יפו. בחיפה נכלאה האוכלוסיה הערבית שנשארה בעיר בעיקר בעיר התחתית ורק אט אט טיפסה להדר הכרמל, בעוד היהודים נודדים לשכונות הכרמל. בבתים הערביים היפים ברחוב עבאס התנחלו משפחות יהודיות או רשויות שלטוניות. באווירת הגזענות של שלטון נתניהו אפילו בחיפה, שנחשבה תמיד לעיר שבה חיים יהודים וערבים בשלום יחסי, יש כיום מתח בין האוכלוסיות. חוק הלאום המביש הפך את הגזענות לחוק המדינה. את הסיבות ליחסים הגרועים בין יהודים וערבים אין צורך לחפש דווקא באירועי העבר. ההווה מספק לסכסוך בין שני העמים די והותר סיבות.

נולד בדיר-יאסין

השבוע ראיתי את הסרט של נטע שושני ותמרה ארדה "נולד בדיר-יאסין", סרט מרתק ומחריד ומזעזע ושובר לב, הכל ביחד. השם של הסרט מתייחס כנראה לדרור ניסן שנולד לאמו שהיתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, שמוקם בבתי הכפר דיר יאסין. היו מבקרים שתהו על החיבור בין סיפור הילד שנולד לחולת נפש שאושפזה במקום וניסתה לשוא לברוח ממנו, לבין סיפור הטבח בדיר-יאסין, היו מי שחשבו שהחיבור לא לעניין והיו מי שחשבו שהוא סוג של מטפורה לחברה הישראלית המטורפת שחיה על חורבות כפרים פלשתיניים, מאיר פעיל המנוח, שביקר בזמנו במקום עם הבמאית, אמר: זה בית חולים לחולי נפש, זה מתאים, יש פה רוחות רפאים. אבל אני חשבתי על הסבר הרבה יותר פשוט: הקמת בית החולים לחולי נפש בכפר איפשרה לגדר ולסגור אותו, למנוע מאנשים לבקר בו ולהלך בשביליו ואולי לראות דברים שהעדיפו שלא יראו, והסרט "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה. אני ידעתי שיש בית-חולים לחולי נפש שנקרא כפר שאול, אפילו היכרתי פעם אחות גימלאית שעבדה שם, אבל עברו המון שנים עד שנודע לי שכפר שאול הוא בעצם דיר-יאסין, שכמו שאומרים בסרט בית החולים לא הוקם על חורבות הכפר, אלא התמקם בבתי הכפר, ולכן אנשים כמוני, שנולדו אחרי מלחמת השיחרור, אולי שמעו על הטבח בדיר-יאסין, אבל לא היו שם אף פעם – זה מקום סגור לציבור הרחב ורק מעטים מאד מאזרחי ישראל ואפילו מתושבי ירושלים ביקרו בו. ואם יש כאן איזו מטפורה, הרי זה שבית חולים לחולי נפש הוא הגירסה המודרנית למושבת מצורעים, ששומר נפשו ירחק ממנה. דיר-יאסין הוא סוג של מושבת מצורעים שאמורה לכסות על הפשע, ולא ממש מצליחה.

למרות הכחשות של כמה מהמעורבים מאד ברור שהיה בכפר דיר-יאסין טבח של אוכלוסיה אזרחית ולא קרב רגיל. העדות הכי מזעזעת עבורי בסרט היא של אשה שהיתה נערה בגדנ"ע, ונשלחה עם חבריה לכפר לקבור את גופות ההרוגים, שזה דבר מזעזע בפני עצמו ששלחו נערים ונערות מהגדנ"ע לעשות את זה. היא פתחה את הדלת  לאחד הבתים בכפר וראתה אשה כרותת-ראש יושבת בכסא, וכמעט התעלפה, אז שלחו אותה הביתה. יש עוד הרבה עדויות מזעזעות בסרט על הטבח באזרחים, ומפקד הפעולה של האצ"ל מתגאה בזה שבגלל הטבח בדיר-יאסין הרבה ערבים ברחו מישראל, והוא מצטער רק שלא כל הערבים ברחו, ושר בהתלהבות את המנון בית"ר כשהוא עומד זקוף ומצדיע, וזה קטע גם מצמרר וגם קומי.

שרגא פלד, שאני מכירה מארכיון ההגנה, כי הוא מתנדב שם ועוזר לאנשים לחפש שם חומר, ולי הוא מאד עזר למצוא חומרים על אבא שלי, את התיק של שירות הידיעות של ההגנה על אבא שלי שהיה קומוניסט, סיפר שהוא ראה בכפר נער שרוף קשור לעץ, וגם שהוא צילם בכפר תמונות עבור ההגנה, ונטע שושני רצתה לראות את התמונות האלה, אבל ילנה מגנזך המדינה אמרה לה שזה סגור. גם כשאני חיפשתי חומרים בגנזך המדינה ילנה מאד השתדלה שאני לא אקבל את החומרים, ותמיד קיבלתי רק חלק מהתיקים שביקשתי עם רק חלק מהמסמכים. ידעתי שזה רק חלק מהמסמכים כי היו לי חלק מהמסמכים החסרים ממקורות אחרים. בדרך כלל בכלל לא קיבלתי שום דבר. נטע שושני לא ויתרה בקלות ועתרה לבית המשפט העליון, אבל אחרי שהשופטים עיינו בתמונות מהטבח בדיר-יאסין העתירה שלה נדחתה. אני דוקא חשבתי שזה שאין בסרט שלה תמונות מהטבח בדיר-יאסין לא משנה שום דבר, כי העדויות של האנשים שהיו שם כל כך מזעזעות, וכשראיתי את הסרט שלה חשבתי על הסרטים של קלוד לנצמן שאין בהם צילומים מהעבר, רק עדויות מסופרות. כשאנשים מספרים סיפורי זוועה אפשר לראות את התמונות בדימיון וזה לא כל כך משנה שלא רואים את התמונות האמיתיות. אולי חשוב להגיד את זה לאנשים בתקופתנו שהם כל כך תלויי ראייה וכל כך חשוב להם לצלם דברים יותר מלזכור אותם. נכון שאין כמו מראה עיניים, וקשה לסמוך על הזיכרון ולא תמיד מאמינים למי שלא יכול להציג תיעוד מצולם, אבל עדיין העוצמה של עדויות מדוברות ושל הזיכרון היא כל כך גדולה, ובעיני זה בכלל לא חשוב לנסוע למחנות ריכוז כמו אושוויץ שהיום הם מוזיאונים, אלא חשוב להקשיב לניצולי שואה, ואם הם כבר לא בחיים, לקרוא את הסיפורים שלהם. גם הרבה מהאנשים שנטע שושני צילמה בסרט שלה כבר לא בחיים, כי הסרט התחיל בפרוייקט על כפר שאול שהיא הכינה לפני שנים לבצלאל, וזה שהיא עובדת הרבה שנים על אותו דבר, זה דבר שיפה בעיני, שהיא משחזרת לאט לאט את הסיפור של דיר-יאסין כמו שמרכיבים פסיפס מאבנים מאד קטנות. פחדתי בהתחלה שאני לא אצליח לצפות בסרט הזה בגלל האכזריות של המעשים שמתוארים בו, אבל הייתי מאד מרותקת לסרט, למרות שיש בו קטעי עדות שקשה מאד להקשיב להם.

כמו שכבר כתבתי, "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה, וגם על התכחשות, ואחרי שנטע שושני כבר צילמה עדויות קשות של המשתתפים, מישהו אמר להם לא להתראיין יותר ולא להצטלם ולא לספר. לא ברור מי אמר להם כי הם לא מספרים, אבל אמרו להם. הם כבר אנשים קשישים והם מצייתים להוראות, שלא לומר פקודות. ומה שיפה זה שגם כשסוגרים ומסתירים ומנסים מאד מאד להשכיח, הזיכרון פורץ את כל הגדרות ואפשר לשמוע את נהמת הקולות המושתקים.

שאינם יודעים לכבד

לא פעם מקוממים אותי מעשים ואמירות של חברי כנסת ומשכילים ערביים, ואני משתדלת לכבוש את כעסי ולהתעלם, מתוך מחשבה שהיחסים בין יהודים לערבים גרועים דיים ומתוחים דיים ולא רצוי להוסיף על כך, וגם מתוך הכרה בכך שלממשלות ישראל, ולא רק הימניות שבהן, יש אחריות כבדה ליחסים הגרועים האלה, אבל הערב אני כן רוצה להביע את הכעס שאני חשה על יחסם של חברי הכנסת הערבים לשמעון פרס, סירובם להעניק לו כבוד אחרון, ובמיוחד האופן שבו הם מציגים באמצעות השחרת דמותו של פרס את הסכסוך הישראלי-ערבי ובעיקר את הצד הערבי בסכסוך, כקורבן חסר אונים של טבח, תיאור שרחוק מלשקף את המציאות.

הפלשתינים אוהבים לנכס לעצמם את אסונם של היהודים, ולתאר את עצמם כאילו היו היהודים בשואה. כמו שהשמדת היהודים בשואה לא היתה רעיון פלשתיני, למרות דברי ההבל של נתניהו, גם השוואת הפלשתינים ליהודים בשואה וכמובן השוואת היהודים לנאצים, איננה רעיון פלשתיני. גם היא מועתקת מהאנטישמיות הגרמנית לאחר השואה, שתיאודור אדורנו כינה אותה "אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה" (Schuldabwehrantisemitismus), והיא הצורה הנפוצה ביותר של אנטישמיות אחרי השואה, לטעון ש"היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן הם לא יכולים להאשים את הגרמנים בשואה". גם המונח נכבה שבו מכנים כיום הפלשתינים את האסון שהביאה עליהם מלחמת העצמאות היהודית, פירושו "שואה" בערבית, והוא איננו מונח תמים, אלא חלק מהניסיון האנטישמי להשליך את פשעי הנאצים כלפי היהודים על הקורבנות היהודים, כדי לשלול מן היהודים את מעמד הקורבן, שאיננו תואם את האנטישמיות הנוצרית הקלאסית שרואה ביהודים את רוצחי האלהים, וכמובן איננו תואם את הרצון הגרמני והנוצרי בכלל להתנער מאשמת רצח היהודים. השאיפה להכחשת השואה העניקה לפלשתינים מעמד בינלאומי ותמיכה בינלאומית שאין לשום עם אחר שכמה למדינה משלו, לא הבסקים והקטלונים, לא האבחזים והאוסטים, לא המונגולים והאויגורים ולא הטמילים מעסיקים כך את דעת הקהל הבינלאומית, כפי שהפלשתינים מעסיקים אותה, שלא לדבר על הכורדים, שפטרון הפלשתינים ארדואן הוא גדול מדכאיהם, וגם כשסדאם חוסיין טבח בהם טבח מחריד, הם לא העסיקו יותר מדי את דעת הקהל הבינלאומית, וגם כיום איש איננו תומך בשאיפתם להקים מדינה משלהם. אינני יודעת אם המצב הזה באמת עוזר לפלשתינים או מעכב אותם בעצם. ייתכן שדוקא אדישות בינלאומית, כפי שחווים רוב העמים החותרים לעצמאות, היתה דוקא מקלה על הסכם שלום ישראלי-פלשתיני, כפי שאפשר היה להיווכח כאשר ביל קלינטון ניסה בכל מאודו להשיג הסכם כזה בין עראפת לברק, אבל נשיא צרפת ז'ק שיראק לחץ על עראפת להימנע מחתימה על הסכם ללא מעורבות צרפתית. ספק אם הפלשתינים יצאו נשכרים מהעצה הזו.

במציאות פעלו הפלשתינים יחד עם מדינות ערב לא רק כדי לסכל את החלטת החלוקה של האו"ם משנת 1947, שהעניקה להם מדינה משלהם, כפי שהעניקה ליהודים מדינה משלהם, אלא גם כדי לחסל את הישוב היהודי. הם לא הצליחו לחסל את הישוב היהודי, אבל הסבו לו אבידות קשות ביותר: ששת אלפים יהודים, אחד מכל מאה משש-מאות אלף היהודים שחיו אז בארץ ישראל, נהרגו במלחמה, רבים מהם במעשי טבח של אוכלוסיה אזרחית. הפלשתינים הפסידו בסופו של דבר במלחמה ומאות אלפים מהם גורשו מן הארץ, אבל ההפסד, הגירוש והאבידות הפלשתיניות היו תוצאה של לחימתם האכזרית ביהודים והאבידות הכבדות שגרמו ליהודים, ותיאורם כקורבנות פסיבים וחסרי אונים של טבח יהודי הוא תיאור שקרי שאין לו שום קשר למציאות, ומטרתו היחידה היא לשכתב את ההיסטוריה ולתאר את היהודים כפושעים שטבחו אוכלוסיה חסרת-אונים, ולא כאנשים שנלחמו על חייהם, שכן כל הפסד מצד היהודים גרר מעשי טבח נוראים מצד הערבים. גם המימשל הצבאי והיחס האכזרי של ממשלת ישראל במשך תקופה ארוכה לציבור הערבי היו תוצאה של אימי מלחמת השיחרור, ופחדם הקיומי של היהודים מפני הפלשתינים.   

כשפרצה מלחמת השיחרור היה שמעון פרס בן 24 בלבד. הוא כיהן כעוזרו של בן-גוריון וטיפל בעיקר ברכישת נשק. הוא לא השתתף בלחימה עצמה ולא היה לו קשר לא לגירוש הפלשתינים ולא למעשי טבח בהם.

 מלחמת השיחרור לא היתה המלחמה האחרונה שבה פגעו הערבים ביהודים בצורה קשה. במלחמת יום הכיפורים בחר נשיא מצרים אנוואר סאדאת לתקוף את ישראל ביום הקדוש ביותר ליהודים. לעולם לא אשכח את המראה המצמרר של אנשים עטופים בטליתות, נוסעים בעמידה במשאיות צבאיות, שעברו ליד בית הוריי באמצע יום הכיפורים. הם נלקחו למלחמה מבית הכנסת, מבלי שהספיקו אפילו לקפל את טליתותיהם או להיפרד ממשפחתם, ולא כולם שבו הביתה. המדריכים שלי בצופים ובגדנ"ע, שלמה הלפרין, חיים שוורץ ועופר שוולבה, נהרגו במלחמה הזו בטרם מלאו להם עשרים, והיו עוד הרוגים רבים מבוגרי בית ספרנו. גם לנו היהודים יש פצעים מהסכסוך הישראלי-ערבי, ולא רק מהשואה. זיכרון השואה העצים את הטראומה של היהודים מהמלחמה, אבל אסור לשכוח שהערבים פגעו ביהודים פגיעות קשות והרגו בהם ועדיין הורגים בהם, בחיילים ולא מעט גם באזרחים. על הטרור הפלשתיני שהופנה תמיד בעיקר נגד אזרחים, וריסק את אמונתם של הישראלים באפשרות של שלום, אינני רוצה להרחיב כאן את הדיבור.

למרות ההתקפה האכזרית ביום הכיפורים והאבידות הנוראות במלחמה, שמח הציבור היהודי על בואו של סאדאת לישראל, קיבל אותו בברכה ותמך ברובו המכריע בשלום עם מצרים. גולדה מאיר באה לכנסת ללחוץ את ידי סאדאת ולבקש שגם גברת זקנה כמוה, כפי שסאדאת אהב לכנותה, תזכה לראות שלום בין ישראל למצרים. כשסאדאת נרצח התאבלו מנהיגי ישראל ואזרחיה על מותו, וכיבדו אותו כמי שהקריב את חייו למען שלום עם ישראל, למרות שהיה זה אותו סאדאת שפתח במלחמת יום הכיפורים שבה איבדה ישראל אלפיים וחמש מאות חיילים צעירים, מכה שממנה התקשתה להתאושש.

אם תושבי ישראל ומנהיגיה יכלו לסלוח לסאדאת על מלחמת יום הכיפורים וללחוץ את ידיו בחייו ולכבד אותו במותו, גם ח"כ איימן עודה וחבריו יכולים וצריכים לכבד את שמעון פרס, אדם שעסק שנים רבות בביטחון ישראל, והיה אחראי גם למלחמות והפצצות נגד פלשתינים, אבל גם נאבק למען הסכם שלום עם הפלשתינים, ופעל ללא הרף לשכנע את הציבור הישראלי לתת אמון בפלשתינים ולהגיע עמם להסכם שלום, ואפילו פעל נגד התכנית להפציץ את מתקני הגרעין באיראן, מתוך חשש שהדבר יגרום להסלמה ולמלחמה. למרות המחיר האישי והפוליטי ששילם, דבק פרס עד יומו האחרון בפעילות למען הסכם שלום, וגם כאשר הציבור הישראלי ברובו איבד בעקבות אינתיפאדת אל אקצה את אמונו באפשרות של שלום עם הפלשתינים, הוא המשיך לפעול בעקשנות למען הסכם שלום כזה.

גם לירי באזרחים ערבים בראשית אינתיפאדת אל-אקצה, שאיימן עודה ניסה לקשור אליה את פרס, לא היה פרס אחראי. ראש הממשלה אז היה אהוד ברק ושר המשטרה הפרופסור שלמה בן-עמי. אין שום סיבה מוצדקת לתגובות המחפירות של הרשימה המשותפת של ערביי ישראל למותו של פרס וסירובם להשתתף בהלוויתו, חוץ מניסיון להמציא היסטוריה שקרית שמציגה את הערבים כקורבנות תמימים ואת היהודים כפושעי מלחמה, דבר שאין לו שום קשר למציאות. ייתכן שהפלשתינים וערביי ישראל בכללם מוצאים וימצאו בקרב האנטישמים באירופה ובעולם אוהדים לשקריהם ולגישתם, אבל בישראל גורמת התנהגותם רק לביזוי התומכים בשלום והנלחמים למענו, ששמעון פרס היה המסור והנלהב שביניהם, ולחיזוק אנשי הימין הטוענים שהשמאל שוגה באשליות והוזה כשהוא קורא לשלום עם הפלשתינים. והגרוע מכל, התנהגותם נוטעת יאוש אפילו בלבם של המאמינים העיקשים ביותר בהסכם שלום עם הפלשתינים ובכל הויתורים הנדרשים למענו. אני מאמינה שאיימן עודה עתיד להצטער על סירובו לכבד את שמעון פרס, שאיננו מוסיף כבוד לו ולחבריו.

  

על סרטים ועל פליטים

השבוע ניסיתי לצפות בדיון בערוץ עשר בין נציגת עמותת "זוכרות" לבין נציג עמותת "אם תרצו". השיחה היתה על "פסטיבל סרטי הנכבה", שאינני יודעת אם זה שמו הרשמי, כי פירוש המלה "נכבה" בערבית הוא שואה, מה שהופך את החיבור עם המלה "פסטיבל" למוזר, והניסיון להכניס את המלה "נכבה" לשיח הישראלי הוא ניסיון מתוחכם להשוות בין היהודים לנאצים ובין הפלשתינים שגורשו מישראל במלחמת השיחרור לקורבנות השואה, שזה השיח האנטישמי הנפוץ בעשורים האחרונים, מאז שהכחשה טוטאלית של השואה הפכה פחות מקובלת ולעומת זאת השוואת היהודים לנאצים הפכה לשיח מוביל. נציגת עמותת "זוכרות" דיברה מאד בעדינות ואמרה שחייבים לזכור מה קרה לפלשתינים, ואני תמיד מסכימה שחייבים לזכור אירועים היסטוריים, ואני גם מסכימה שבכל זיכרון יש מימד של פרשנות ועיצוב ערכי של המציאות שזה דבר בלתי נמנע, כי התפיסה שלנו את המציאות קורית תמיד מתוך העמדה הנפשית והערכית שלנו כלפיה, אבל אני אינני יכולה להיות שותפה לתפיסת זיכרון שיוצרת הקבלה בין היהודים לנאצים, ונוצרה שנים רבות אחרי האירועים עצמם, כי בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל דיברו וכתבו בחברה הפלשתינית על "הכיבוש הציוני", על "אובדן פלשתין", על ה"תבוסה". מושגים ששמעתי הרבה מאד מאז ילדותי. במונח "נכבה" נתקלתי רק בגיל מבוגר ואינני זוכרת ששמעתי בצעירותי מישהו משתמש בו, כפי שההשוואות בין יהודים לנאצים לא היו מקובלות בחברה הערבית בעשורים הראשונים למדינה, והפכו לנפוצות רק בעשורים האחרונים, ולו מהסיבה שלא היה בחברה הערבית יחס שלילי כלפי הנאצים, ורק כאשר דור חדש של פלשתינים משכילים החל לחקות את השיח האנטישמי האירופי, כפי שגם ציבור לא מבוטל של משכילים יהודים נוטה לחקות אותו כתוכי, הפכו ההשוואות בין יהודים לנאצים למרכיב מרכזי בשיח הפלשתיני, וגם בשיח של ציבורים מסוימים בחברה היהודית, שכל אחד מהם נוהג להשוות את יריביו הפוליטיים לנאצים. קשה מאד להילחם בתופעות כמו ההשוואות בין יהודים לנאצים, בין אם הן בוטות ובין אם הן מרומזות, ואני מאד פסימית לגבי האפשרות לשנות את השיח הזה, אבל אינני מוכנה להשתתף בו בעצמי. כאשר נקודת המוצא לדיון היא ניסיון להשוות בין היהודים לנאצים, אני מעדיפה להתרחק ממנו, גם כאשר הניסיון הזה מוסוה היטב.

בכל זאת הקשבתי לנציגת עמותת "זוכרות", כי היא דיברה בצורה נעימה ולא פוגענית, וכי אני מסכימה שצריך לזכור הרס של ישובים פלשתיניים במלחמת השיחרור שהביאה בפועל לסילוקם של מאות אלפי פלשתינים מהשטחים שהפכו למדינת ישראל, בין אם גורשו או ברחו ביוזמתם, שלדעתי זה לא משנה, כי גם אדם שברח מאיזור מלחמה הוא פליט, ולא רק אדם שגורש בזדון. לגבי שאלת המימון של משרד התרבות לסרטים כאלה ואחרים ולמוסדות כאלה ואחרים, יש לי עמדה מאד אמביוולנטית, כי אני מבינה שקשה לקיים מוסדות תרבות גדולים כמו תיאטראות ותזמורות ומוזיאונים בלי מימון של המדינה, ומצד שני רוב העשייה התרבותית במדינת ישראל, כמו בכל מדינה בעולם, איננה ממומנת מתקציב המדינה וגם איננה יכולה להיות ממומנת ממנו, ובניגוד לרבים שמקוננים מרה על מימון זעום או העדר מימון, שבלעדיהם אין כביכול תרבות, אני מאמינה שתרבות תמיד תתקיים, כי יצירה היא חלק מהאופי האנושי, ולא תלויה במימון של המדינה, ואני גם מאמינה שלולא היו האמנים מוכנים ברובם לעבוד ללא שכר ולסבול, היתה מעט מאד אמנות בעולם, אפילו אם המדינות כולן היו מכפילות ומשלשות את תקציבי התרבות שלהן.

אחר כך ענה לנציגת עמותת "זוכרות" נציג עמותת "אם תרצו", ואמר שהמטרה של עמותת "זוכרות" על ידי הקרנת הסרטים האלה היא לקדם את זכות השיבה ולהביא לישראל מיליוני פלשתינים, והוא חזר על כך פעמיים, שהמטרה של עמותת "זוכרות" היא להביא לישראל מיליוני פלשתינים, ולמרות שחשבתי שאולי כדאי שאמשיך להקשיב, לא הייתי מסוגלת להמשיך להקשיב וכיביתי את הטלויזיה, כי הדברים של נציג "אם תרצו", למרות שנאמרו כביכול במתינות, נשמעו כמו "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי", אמירה שכנראה לא תימחק מזיכרוני, ובכל פעם שאני נזכרת בה, היא מזעזעת אותי ברישעות ובגזענות שבה, למרות שהיועץ המשפטי אמר שזו איננה אמירה גזענית פסולה, ובכך אני חולקת עליו, למרות שהוא אולי צודק מבחינה משפטית, אבל הוא בשום אופן לא צודק מבחינה מוסרית.

כיביתי את הטלויזיה והרגשתי מוטרדת גם מהעניין עצמו וגם מהצורה שבה תמיד מתנהלים דיונים בטלויזיה וברדיו, כמעט תמיד יש שתי עמדות שהן כביכול מנוגדות ומייצגות את כל האפשרויות הקיימות, אבל שתיהן דוחות אותי, כל אחת מסיבה אחרת, ואולי בעצם מאותה סיבה, ששתי העמדות מכילות עמדה גזענית כלפי ציבור שלם, שיש לו טענות צודקות. אני גם לא מפחדת מהכרה ישראלית בזכות השיבה, ואני לא מאמינה שהיא מסוכנת למדינת ישראל כפי שחושבים. היא גם מתרחשת ממילא, כי החיים בישראל טובים יותר מהחיים בגדה המערבית וברצועת עזה, לכן פלשתינים מהגדה המערבית ומעזה שמחים להשתקע בישראל, ואני חושבת שישראל מסוגלת לקלוט שש מאות אלף פלשתינים, שזה בערך מספר הפליטים הפלשתינים שעזבו אותה במלחמת השיחרור, ולהישאר עדיין מדינה יהודית חזקה, ולדרוש בתמורה שהמדינה הפלשתינית, שצריכה לקום בשטחי הרשות הפלשתינית, תאפשר ליהודים שמתגוררים בשטחה ומעוניינים בכך להמשיך להתגורר שם, שזה יהפוך את פיתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני להרבה יותר פשוט, אם גם המדינה היהודית וגם המדינה הפלשתינית שתקום, יסכימו לקלוט בשטחן את בני העם השני, וכבר הרבה זמן אני חושבת שיש בעיה מוסרית עם הטענה שהמתנחלים חייבים להסתלק עד האחרון שבהם מהרשות הפלשתינית, ןשטענה כזאת עלולה לחזק דוקא את היהודים הלאומנים, שרוצים לסלק את ערביי ישראל. בכלל העולם מאד משתנה, יש תנועה גדולה של מהגרים ממדינות עניות ומסוכסכות למדינות עשירות ושליוות יותר, ואנשים בכל העולם, וכמובן גם בישראל, צריכים להתרגל לאוכלוסיה מגוונת יותר, שקשה יותר למצוא לה מכנה משותף. במדינת ישראל יש כיום, מלבד יהודים וערבים, גם קהילות של הודים, פיליפינים, תאילנדים ואפריקאים ממדינות שונות באפריקה. היום יש גם קהילות גדולות של מהגרים ערבים ומוסלמים בכל העולם, שסובלים משנאה ומאפליה, במיוחד עכשיו, כשמאשימים את כל המוסלמים בטרור האיסלמי. לכאורה הקיום של מיעוטים מוסלמיים רבים במדינות העולם שמקורם בהגירה היה צריך לשנות את היחס של הפלשתינים ליהודים, אבל הוא לא משנה את היחס הזה. הרבה פלשתינים מדברים על הציונות כתנועה קולוניאלית ואומרים ליהודים בישראל לחזור לאירופה, למרות שכמחצית מהיהודים בישראל באו ממדינות ערב ואין להם שום אפשרות לחזור אליהן היום אפילו לו רצו בכך. גם הפליטים הפלשתינים לא יחזרו ברובם לשטחי מדינת ישראל, כי אנשים שמהגרים, גם אם בכפייה, בונים לעצמם חיים בארצות הגירתם, ורק חלק מהם חוזרים, כפי שקורה גם עם ישראלים שמהגרים לחו"ל – רק חלק מהם חוזרים. אני כן מאמינה שאפשר לפתור אפילו בעיות מאד קשות, אם יש רצון טוב ופתיחות, אבל רוב הדיונים בטלויזיה מתנהלים בנוסח: אתם כמו הנאצים, ואתם רוצים להרוס את מדינת ישראל, והערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי ושלטון הימין בסכנה. כשאלה הטיעונים וזה הדיון, אני מעדיפה לכבות את הטלויזיה.