יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

עצבות ירושלים


מאד קיויתי שעופר ברקוביץ' יהיה ראש עיריית ירושלים, למרות שידעתי שהמערכה תהיה קשה, אבל אריה דרעי ניצח בקרב על ירושלים, וזה עצוב. זה עצוב לא רק מפני ששוב ניצחה השחיתות, וניצחה שנאת הנשים ואפלייתן, וניצחה תרבות האבטלה והגמ"חים ואכילת לחם חסד, וניצחה תרבות השנאה והדמוניזציה של הזולת, זה עצוב מפני שהסיבה העיקרית לניצחונו של משה ליאון היא שהציבור הליברלי בירושלים לא התגייס בכל כוחו להצביע ולנצח, מה שמתברר בדיעבד כאפשרי יותר מכפי שחשבו, ולא קרה בגלל אדישות ואוזלת-יד של מי שאינם רוצים שאריה דרעי ינהל את ירושלים, אבל ויתרו לו מראש. רוח התבוסתנות הזו של הציבור הליברלי בירושלים ולא רק בה, מתגלה שוב ושוב יותר מכל כנבואה המגשימה את עצמה, ומי שמאמין אולי מפחד אבל מתגייס למערכה ומנצח, ומי שלא מאמין לא מגיע בכלל לקו החזית, וזה מה שהכי עצוב. מדוע כתב ניר חסון ב"הארץ" עוד לפני הסיבוב השני שהציבור החילוני בירושלים כבר הפסיד? האם לא היה מועיל יותר לקרוא לאנשים לצאת להצביע? והוא לא היה היחיד שקבע מראש שאין סיכוי. ולא מזמן התראיין למוסף "גלריה" של הארץ השחקן יובל סגל, שהוא כנראה תל-אביבי, והלין על היחס לאזרחים, ולפיכך הגיע למסקנה שלא ילך להצביע. והוא בוודאי מבטא איזו רוח שאיננה רק תחושתו הפרטית. איך אפשר לשנות אם לא באים להצביע? איך אפשר לנצח אם לא מתייצבים לקרב ורק מייללים? לפעמים נדמה שיש מי שרוצים שירושלים תישאר חרדית וימנית וענייה ומוזנחת, כדי שבחוגי החושבים עצמם נאורים אפשר יהיה לבטא את השנאה והגזענות כלפיה וכלפי תושביה, אבל בירושלים מתגוררת עשירית מאוכלוסיית ישראל, ומי שבז לתושביה ומטפח כלפיהם שנאה, יתקשה לנצח גם בבחירות הכלליות, גם אם יהיו לו תוצאות מאד מוצלחות בתל-אביב ולאורך כביש החוף.
ואני חושבת על משפחתי שלי, ועל שתי בנותי שעזבו את ירושלים, האחת לתל-אביב, והשנייה לאנגליה, ואינן מתכוונות לחזור. שתיהן רשומות עדיין כתושבות ירושלים ומורידות את אחוזי ההצבעה, וכך גם חתני שמתגורר באנגליה עם בתי. משתי משפחותינו הקטנות נותרנו בירושלים רק אנו, שתי הסבתות. העתיד נסע מכאן, ואיננו מתכוון לשוב. כשבתי שעזבה לתל-אביב מדברת על מגרעותיה של ירושלים, היא אומרת קודם כל שאין כאן עבודה, וזאת הבעיה העיקרית של ירושלים, שהיא איננה מפרנסת את תושביה בכבוד, ולא פעם אני עצמי חושבת על האפשרויות הכלכליות העדיפות שהיו לי לו חייתי בתל-אביב או בקרבתה, וגם זו מכשלה שנוטה להגביר ולהנציח את עצמה. תמיד כשמדברים על למה צעירים עוזבים את ירושלים מדברים על העדר מקומות בילוי לצעירים בעיר, כאילו זאת הבעיה, אבל הבעיה העיקרית היא שאין לצעירים עבודה בעיר, ולו היתה בעיר יותר פרנסה הדברים האחרים כבר היו מסתדרים מעצמם. להיפך זה לא ממש עובד. ניר ברקת יזם אינספור חגיגות ופסטיבלים, רבים מהם התנהלו ברחוב מגורי, רחוב עזה, שרבים התפעלו מבתי הקפה והמזללות שנפתחו בו, אבל אני יודעת שהתוצאה העיקרית של הפיכת רחוב עזה למרכז בילויים היתה בריחת התושבים שהתגוררו בו מפני המהומה והרעש, והפיכת דירותיהם למשרדים, ושרבים מיושבי הקבע בבתי הקפה והמזללות הם מובטלים, שבמוקדם או במאוחר עוזבים את העיר למקומות שבהם הם מוצאים תעסוקה, ושעל כל עסק שמצליח ישנם רבים שנסגרים ומתחלפים במהירות באחרים שגם אורך חייהם איננו גדול, כי אי אפשר לבנות כלכלה יציבה על סטודנטים שבסופי שבוע מסתלקים מן העיר לבתי הוריהם, ובסוף לימודיהם מסתלקים מן העיר כליל ואפילו לא חוזרים לבקר, ועל תיירים מאמריקה שמחזיקים עשירית מהדירות בירושלים, וברוב ימות השנה בתיהם חשוכים, ועל עובדי משרדים ועסקים שבתום יום העבודה מסתלקים למקומות יפים ונקיים ושקטים יותר.  
וישנה הזוהמה ברחובות, הפחים העולים על גדותיהם בערבי שבתות, האשפה הפזורה ונערמת סביבם, החתולים והעורבים המנקרים בשקיות האשפה ומפזרים את תכולתן על המדרכות, המהמורות והבורות בכבישים ובמדרכות והשלוליות הנקוות בהם בחורפים הקשים של ירושלים, שלמרות הכל אני אוהבת אותה, את יופיה שבנייה חמדנית והררי אשפה אינם מצליחים להסתיר, את אנשיה העניים וקשי היום בבגדיהם הישנים והלא אופנתיים, את הבוז שלה לכל מה שחומרי ונוצץ, את האוויר שלה שמרחיב את ריאותי כשאני חוזרת אליה לא חשוב מהיכן, ואת אלה שעדיין כן מנסים וכן נלחמים לשפר אותה, להפוך אותה למקום יפה יותר וטוב יותר ומושך יותר למגורים, אלה שהסתובבו חודשים ברחובות וניסו להעיר את אנשיה ולעורר אותם, והיום לא נותרה להם אלא התקוה להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפוץ.     

יום שישי, 9 בנובמבר 2018

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי






פרק 9
התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.
התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.
הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.
הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.
נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  
עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.
הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?
מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.
היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?
הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.
על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?
בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            
האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?
במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.
הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.
בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.
הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  
לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.
הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?
כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.
אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.
בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.
מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.
החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.
מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?
השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.
מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.
זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.
כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.
לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף.      

  

יום שלישי, 6 בנובמבר 2018

עצרת הרוב ומוסר המיעוט


תנועת "דרכנו" שאירגנה את העצרת במלאת 23 שנים לרצח יצחק רבין, היא תנועה חביבה, גירסה של "צו פיוס" שמעודדת סובלנות וכבוד לערכים ממלכתיים. הצטרפתי פעם להפגנת תמיכה שלהם בנשיא רובי ריבלין, אחרי שמירי רגב תקפה אותו בגסות רוח אופיינית לה כשסירב לחון את חביב הימין אלאור אזריה, והם הזמינו אותי להצטרף לפעילויות נוספות, מה שלא יצא, כי רוב הפעילות שלהם רחוקה מירושלים שבה אני מתגוררת, ואינני אומרת זאת כביקורת, כי הפעילות היא היכן שנמצאים רוב התומכים, ולהפגנה מול בית הנשיא באו לצערי רק מעט ירושלמים והרבה צעירים מערים אחרות, שהיו מאד חביבים ומאד מחויבים, והיה מאד משמח לפגוש אותם. ובכל זאת הרגשתי עם הזמן שתנועה החביבה הזאת איננה מתאימה לי, וההרגשה הזאת התעצמה מאד כשקיבלתי את המייל עם הקריאה לבוא לעצרת לזכר רצח רבין בכותרת: "הרוב המתון מתייצב בכיכר נגד הפילוג וההסתה". כי הכותרת הזאת מעבירה מסר אחד שהוא שקרי, ומסר נוסף חמור ממנו, שמסוכן לדמוקרטיה.
המסר השקרי הוא "הרוב המתון". אין בישראל רוב מתון. הקואליציה השלטת שמורכבת מהליכוד, כולנו, הבית היהודי, ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות, ומייצגת את רוב ציבור הבוחרים, איננה מתונה, ואיננה מתנגדת לפילוג והסתה, אלא ההיפך מכך, מעודדת אותם. המסית הזדוני ביותר בישראל הוא ראש הממשלה, שמייצג את המפלגה הגדולה ביותר, המונה רבע מציבור הבוחרים. הוא האיש שעודד את בוחריו להצביע ביום הבחירות בקריאה "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", קריאה שמלבד היותה שקר גס, העבירה מסר שהצבעה של אזרחים ערבים לכנסת היא תופעה שלילית שיש להילחם בה, וניסתה להשחיר את פני עמותות השמאל בהעברת מסר גזעני ובלתי דמוקרטי, ששיתוף פעולה בין יהודים וערבים הוא דבר פסול. זו היתה הקריאה האנטי דמוקרטית, המסיתה, הגזענית והמפלגת ביותר שהושמעה בשנים האחרונות, והיא עדיין מהדהדת במרחב הציבורי שלנו. איש בליכוד מלבד רובי ריבלין לא גינה את ראש הממשלה על הקריאה הזאת, ולכן שום איש ליכוד מלבד נשיא המדינה איננו ראוי לנאום בעצרת לזכר רצח רבין, מפני שמדיניות הליכוד, שהיא מדיניות הרוב, היא מדיניות גזענית, מסיתה ומפלגת שמערערת את הדמוקרטיה הישראלית.
קריאתו של נתניהו היתה הקדמה לחוק הלאום שביטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ובכך שלל את זכותם הלאומית להכרה בשפתם כשפה רשמית במדינה שבה הם מהווים כחמישית האוכלוסיה, ובכלל שלל שלילה גורפת את זכותם של הערבים במדינת ישראל לזכויות לאומיות כלשהן, בטענה המגוחכת שזכויות אלה מאיימות על אופיה היהודי של המדינה. שבעים שנה הוכרה השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ולא היתה שום פגיעה באופיה היהודי של המדינה עקב כך. ייתכן שלחוק הלאום לא יהיו תוצאות מעשיות, אבל הוא העביר מסר של פלגנות, הסתה וגזענות כלפי ערביי ישראל. לכן מי שתומך בחוק הלאום איננו צריך להשתתף בשום עצרת לזכר רצח רבין, שנרצח בגלל רצונו לכבד את הזכויות הלאומיות של הערבים הפלשתינים כדי לבסס חיי שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל.
וכאילו לא די בכך, פועלת כעת הממשלה להעביר חוק שיפקיד בידי שרת התרבות סמכות לשלול תקציבים ממי שפעילותם האמנותית מזיקה לדעתה למדינת ישראל, מתוך ידיעה וכוונה שחוק זה ישמש את שרת התרבות לפגיעה ביוצרים וביצירה אמנותית שמזוהה עם צדה השמאלי של המפה הפוליטית, שמתנגד לדיעותיהם של השרה והמחנה הפוליטי שלה.  מגוחך לגמרי לדבר על פיוס וסובלנות ושיתוף בין אנשי שמאל וימין, כאשר כל פועלה של ממשלת נתניהו והרוב הקואליציוני שלה מהוה מתקפה פרועה על שמאלנים וערבים ושלילת זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר. בתקופה שבה הרוב הקואליציוני תוקף ורודף את יריביו הפוליטיים באופן שמערער את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, צריך להילחם בשלטון בכל הכוח, ולא להתחבק עם מהרסי הדמוקרטיה ולטשטש את התהום הקרועה בין תומכי הדמוקרטיה לבין מהרסיה.
כל דיבור על "הרוב המתון" תחת ממשלת נתניהו הנוכחית הוא לא רק שקר, אלא שקר שמקעקע את המאבק במתקפה השלטונית על הדמוקרטיה, שככל מתקפה על הדמוקרטיה, היא פועלת בראש וראשונה נגד המיעוט שמתנגד לממשלה, גם אם בהמשך היא מקעקעת גם את זכויותיהם של יריבי ראש הממשלה במחנהו שלו, כפי שמנסה ראש הממשלה לעשות כעת בהמצאת שקר על קשר שרקחו נגדו יריביו בליכוד גדעון סער ורובי ריבלין, שקר שמזכיר את העלילות שממציאים משטרים רודניים אפלים נגד יריביהם הפוליטיים כדי להצדיק את חיסולם, וכבר אץ רץ שליחו של ראש הממשלה לשנות חוק יסוד ולהגביל את סמכויות הנשיא לטובת ראש הממשלה הנוכחי. וכאן אנחנו מגיעים למסר השני, המובלע יותר והמסוכן יותר בכותרת של מארגני העצרת, המסר שלפיו יש איזה יתרון מוסרי להשתייכות לרוב הפוליטי, שנסמכת על השקר הקודם, שהרוב הוא מתון. בדמוקרטיה אדם צריך לכבד את החוק ואת זכויות הזולת. כל עוד הוא מכבד את השניים האלה, הוא רשאי להחזיק בכל דיעה שיחפוץ בה, ואין שום יתרון מוסרי בכך שאדם מחזיק בדיעה המקובלת על הרוב. לא פעם דוקא המחזיקים בדעת מיעוט הם אלה שרגישים יותר לשיקולים מוסריים, שהרוב לעתים מתעלם מהם, וזו בדיוק המציאות כיום במדינת ישראל, כאשר הרוב הקואליציוני פועל לפגיעה בזכויות הערבים והשמאלנים ולעירעור הדמוקרטיה. העלאה על נס של עצם היות האדם חלק מן הרוב ומחזיק בדיעות מקובלות על רבים, מעבירה מסר שהשתייכות למיעוט פוליטי היא פסולה לכשעצמה, ומארגני העצרת אף ניסו לתת ביטוי בוטה למסר זה בשלילת השתתפותה בעצרת של מנהיגת מפלגת מר"ץ, בעודם גודשים את שורת הנואמים באנשי ימין, ורק לאחר הביקורת הציבורית הוזמנה גם תמר זנדברג לדבר בעצרת. בכך חטאו מארגני העצרת פעמיים: גם בכך שהעבירו מסר לא דמוקרטי שיש פגם מוסרי בהחזקה בדיעות פחות מקובלות, וגם בכך שניסו להעמיד במישור אחד את התומכים ברצח רבין מימין ואת התומכים בחלוקת הארץ משמאל. עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט פוליטית איננה הופכת את אנשי מרץ וחד"ש לפסולים מוסרית ולשקולים לאויבי הדמוקרטיה מימין. אולי ההיפך הוא הנכון. לא הכל בחיים אנלוגי, ולפעמים העמדה המוסרית מוצאת את עצמה נדחקת לשוליים. במצב כזה לא העמדה המוסרית פסולה, אלא מי שדוחקים אותה לשוליים, ואם אנשי דרכנו נתנו את ידם להעברת מסר כזה, ראוי שיפשפשו במעשיהם היטב.
הדבר היחיד שמצא חן בעיני בעצרת הן שריקות הבוז לצחי הנגבי, שגררו גינויים מתחסדים מכל סותמי הפיות והמסיתים ובראשם המסית והמפלג הראשי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעביר החוקים הגזעניים והאנטי דמוקרטים להשתקת ודיכוי כל מתנגדיו ויריביו. לא בגלל התקרית שהזכירו רבים, שבה חיבל הנגבי במיקרופונים שדרכם אמור היה יצחק רבין לנאום כדי להשתיק את קולו, ימים ספורים בטרם השתיק אותו הרוצח לנצח, תקרית ששכחתי לגמרי, אלא בגלל שלא האמנתי למלה מדבריו, ובמיוחד כעסתי שאמר שלמרות התנגדותו לרבין הרגיש אחרי הרצח בדיוק כמו המחנה השני. האמירה הזו הזכירה לי את הרופאים שכמעט הרגו את בתי כשנתנו לה תרופה לא מתאימה, ואחר כך הורו לכל האחיות לומר לי שהם דואגים לבתי ממש כמוני. לצחי הנגבי ולמחנהו אין שום מושג ולא יכול להיות להם מושג מה מרגישים האנשים שכן תמכו ביצחק רבין, שהאמינו בדרכו ושמתאבלים עליו באמת, ולו היה להם הם היו עסוקים בדברים אחרים מאשר לרמוס ולרדוף את השמאל עד חורמה ברשעות ובתוקפנות שיש רק למי שמקור כוחם בשפיכות דמים, ולא בערכים דמוקרטיים.  
   

יום שבת, 3 בנובמבר 2018

אצל רופאת הנשים


המזכירה אמרה שיש תור פנוי לרופאה בשלושים באוקטובר. אמרתי למזכירה שזהו יום הבחירות לרשויות המקומיות ויש בו חופש, והיא אמרה שהם דוקא עובדים, אז אמרתי בסדר. היתה לפני רק אשה אחת שנראתה כעומדת ללדת בכל רגע. עליתי במעלית יחד איתה, כי אני מפחדת לעלות במעלית לבדי, וחשבתי מה יהיה אם היא תלד במעלית, אבל זאת היתה סתם מחשבה תפלה. רק אחרי שחיכינו רבע שעה המזכירה התקשרה לרופאה, שאמרה שהיא לא ידעה שעובדים, אף אחד לא אמר לה, אבל היא תגיע עוד חצי שעה בערך. השעה היתה כבר שלוש. מלבדי ומלבד ההריונית היו בחדר ההמתנה גם זוג עולים חדשים שדיברו ביניהם ברוסית, אמא ובת ששוחחו חרש בערבית, אשה אחת אלגנטית בחליפת מכנסיים בהירה, ואמא אחת שנענעה תינוק בעגלה. מכיוון שכבר הגענו, העדפנו להמתין.
בינתיים חיטטתי בסלסלת כתבי העת, שהיו בה בעיקר חוברות ישנות של National Geografic, וספר אחד שנשא את השם המבטיח Special Delivery שערכה הדולה שרה גולדשטיין, עולה מארצות הברית לירושלים, ובו סיפוריהן של אמהות חרדיות שעלו מארצות הברית לירושלים, על לידות מיוחדות שהן חוו. כנראה שהספר הזה היה הצלחה גדולה, כי ראיתי באינטרנט שהוציאו לו ספר המשך.
הסיפור הראשון שקראתי היה על לידת בית, והוא היה סיפור מצמרר בעיני, שבנס הסתיים בטוב. זו היתה לידה רביעית של אשה שילדה את שלושת ילדיה הראשונים בבית החולים משגב לדך עם מיילדת שסמכה עליה, והחליטה ללדת בבית עם אותה מיילדת בגלל סגירת בית החולים (מאז הוא נפתח מחדש), ובגלל האיסור של משרד הבריאות להזמין ללידה בבית חולים מיילדת פרטית, איסור שעומד בעינו ועלול לגרום לתוצאות קטלניות.
הלידה לא התקדמה היטב והמיילדת נתנה ליולדת פיטוצין, חומר מזרז לידה, והיא רעדה כולה. המיילדת הצליחה להתגבר על הרעד, ואז התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר התינוק, ולכן הלידה חייבת להיות מאד מהירה, כדי שהתינוק לא ייחנק. היולדת הצליחה ללדת תינוק בריא, ובשעה ששהתה במלונית ליולדות התגאתה בפני כל הנשים בכך שילדה בביתה, וכולן הסתכלו עליה בהערצה, והסיפור מובא כעוד דוגמה לכוחה של האמונה בהבאת ילדים לעולם. אינני חולקת על כך שאמונה עוזרת בהבאת ילדים לעולם ובכל עניין אחר, אבל לי הוכיח הסיפור שמאד לא מומלץ ללדת בבית, ושאך כפסע בין לידה מוצלחת בבית לבין מות התינוק, ובעניינים של חיים ומות מאד לא מומלץ לסמוך על הנס.
והיה עוד סיפור על לידת בית בלתי מתוכננת, לידת תאומים, שהסכנה בה מאד גדולה. התאומים האלה היו במצג עכוז וסירבו להתהפך, והיולדת התבקשה לבחור רופא שיבצע ניתוח קיסרי, שהיא מאד לא רצתה בו. היולדת ובעלה הלכו לטבול במעיין הסטאף. שאמרו להם שטבילה במימיו יכולה לגרום להיפוך התינוקות, סגולה שאינני זוכרת ששמעתי עליה לפני קריאת הספר הזה, אבל אינני בטוחה בכך. הם טבלו וגם התפללו, וקראו תהלים וביקשו ברכת רב, וכל זה לא עזר והתינוקות נשארו במצג הלא נכון, אבל לאחר הביקור בסטאף והתפילה היא נרדמה והתעוררה בתחושה שעליה לדחוף, מבלי שהיו לה כלל צירים, ומיד נולד לה בן במצג עכוז, בקלות רבה, ומיד אחריו בת שהתהפכה תוך כדי הלידה, ואמבולנס הזעיק אותה לבית החולים כששני התינוקות הבריאים בחיקה.
הבטתי בשעון ובדלת. מחצית השעה מזמן עברה והרופאה לא הגיעה, רק מטופלות חדשות זרמו כל העת לחדר ההמתנה. המשכתי איפוא לקרוא, הפעם סיפור שגרתי יותר, של אשה שהחלה לסבול מצירים בערב פורים, ובמחשבה שהצירים יימשכו שעות רבות הלכה עם ילדיה לשמוע את קריאת המגילה, ותוך כדי קריאת המגילה וההרעשה ברעשנים גברו מאד צירי הלידה, אבל היא, אם מסורה, שבה הביתה ולשה עוגה, כי עוגה שהכינה אשה עם צירים, כך היא כתבה, מסייעת לנשים להרות, גם זו סגולה שלא היכרתי, וגם בישלה לילדיה עוף ואורז – היא כמעט התנצלה שבגלל הצירים המתחזקים היא אפתה רק עוגה לבנה פשוטה והכינה אוכל בסיסי, עוף ואורז, כי גם אם תלד ילדיה יצטרכו לאכול. אחרי כל ההכנות, ועם צירים עזים, היא לא הצליחה למצוא מונית פנויה וכמעט ילדה בבית, אך למזלה הזדמן לה אורח בתפקיד עם רכב שירות והזעיק אותה לבית החולים. הגעתו המקרית של האורח היתה כנראה מה שהפך את הלידה למיוחדת. אחרת זו היתה כנראה עוד לידת בית, בלי רופאים ובחיק המשפחה. למרבה המזל הזדמן האורח עם רכב ההצלה, האשה ילדה בבית החולים והילדים נשארו בבית ואכלו את העוף עם האורז שהכינה להם אמם המסורה. את הפרט האחרון היא לא כתבה, אבל נהניתי לדמיין את הילדים אוכלים עוף ואורז, כי מה כבר מאחלת אשה לעצמה חוץ מילדים שאוכלים בתיאבון את העוף והאורז שבישלה כשהיא מתענה בחדר הלידה?
הרופאה עדיין לא הגיעה, אז קראתי עוד סיפור, על אשה עלומת שם, אבל העורכת העידה שהיא רבנית וצדיקה גדולה, שילדה בגיל ארבעים ושש בן בריא, אחרי שבתה בת השש ביקשה ממנה שלא להיות בת הזקונים. זו היתה האשה היחידה שהצלחתי בערך לנחש כמה ילדים היו לה, כי היא סיפרה שאת בנה השביעי, שהיה באותו זמן בן עשר, ילדה בארצות הברית, ושם, בניגוד לירושלים שבה ילדה את בן זקוניה בגיל ארבעים ושש, שם בארצות הברית התייחסו אליה, היולדת את ילדה השביעי, כאל יצור מוזר, ממליטת ילדים בשרשרת, והחוויה היתה מעליבה, ופה בירושלים, איש לא התפלא שיש לה כל כך הרבה ילדים, והיא שמחה על עוד לידה. יחד עם הבת בת השש ובן הזקונים היו לה איפוא לפחות תשעה ילדים. אחר כך היא כתבה שהיתה צריכה להתחיל את הסיפור הרבה קודם, בכך שבשנות נישואיה הראשונות לא הצליחה ללדת, ושנים היו היא ובעלה חשוכי-ילדים, לכן הם מקבלים בשמחה גדולה כל ילד, כי ילדים זאת שמחה. באמת ילדים זאת שמחה, אבל קצת נמאס לי לקרוא על נסים ונפלאות בלידה, בלי בית חולים ובלי טיפולי הפריה, וחשבתי על הלידות שלי שהיו מאד רגילות, או בעצם לא, כי בתי הבכורה נולדה גם כן במצג עכוז, ובבריאות טובה, אבל אחרי יומיים של צירים ובלידה קשה. כמובן יכול להיות שזה בגלל שאני לא צדיקה כמו הנשים בספר הזה, שרובן נשאו את התואר רבנית. אני אמנם הלכתי עם צירי לידה לשיעור באוניברסיטה, ואפילו השתתפתי בשיעור, עם צירים די חזקים, ואף אחד לא הרגיש מאומה. אבל כנראה שלא הייתי הולכת עם צירים לשמוע את קריאת המגילה, עם כל הכבוד לאסתר ולהמן הרשע. קריאה בספר הזה אמורה להרבות את האמונה, אבל למען האמת אותי היא די עצבנה, ולא רק מפני שכל הזמן הבטתי בדלת הזכוכית לראות מתי סופסוף תגיע הרופאה, ובכל פעם שהיה נדמה לי שהיא באה, הגיעה מטופלת חדשה.
עוד שתי נשים נכנסו למרפאה, גם הן דיברו ביניהן חרש בערבית, וחשבתי שהדוברים ערבית מדברים בקול אפילו יותר חרישי מהעולים החדשים שמדברים רוסית. באיחור של שעתיים הגיעה הרופאה, בפנים אדומים ותסרוקת פרועה, ואמרה סליחה סליחה סליחה לכולם, לא אמרו לי שיש היום עבודה, ודוקא הייתי פה אתמול אבל אף אחד לא אמר לי דבר, וההריונית נכנסה ראשונה וחשבתי איזה מזל שהיא לא ילדה במעלית וגם לא בחדר ההמתנה בהמתנה לרופאה, למרות שזה יכול היה להיות סיפור נהדר לספר על לידות מיוחדות, או לספר ההמשך. אני נכנסתי אחריה, והרופאה שוב ביקשה סליחה ואמרה שהם חזרו בבהילות כי ביום החופש שחשבו שיש להם נסעו לבקר את הנכדים מחוץ לעיר, ואני אמרתי שלא נורא, אבל לא אזרתי עוז לומר לה כמה העשרתי בינתיים את ידיעותי על נסים בלידה. ואז הרופאה הסתכלה במחשב ושאלה כמה לידות היו לי, ואמרתי לה שתיים, והיא אמרה רק שתיים, כאילו דיברה לעצמה, ונזכרתי איך ביקרתי אותה שלושים שנה קודם לכן, כשהייתי גרושה צעירה עם שתי בנות קטנות, והיא אמרה שאני צריכה לסדר את העניינים, כלומר להינשא מחדש, וללדת עוד ילדים, ואני לא אמרתי לה שאינני רוצה להינשא מחדש, ושאשאר עם שתי בנות, שתיים בלבד, שלא כמו הנשים הצדיקות בספר שכמעט כולן היו רבניות וילדו ילדים רבים, שבעה או תשעה או עשרה, לי יש שתי בנות, שנולדו כשהייתי בת עשרים ושתיים ובת עשרים וחמש ולא קרו לי שום נסים בלידה, היו לי הריונות מתישים ולידות מתישות עם צירים מתישים, לא טבלתי בסטאף ולא הלכתי לשמוע את קריאת מגילת אסתר שאינני אוהבת במיוחד, שמחתי שיכולתי ללדת לידות טבעיות כי גם אני לא חפצתי בניתוח קיסרי, חשבתי שיהיו לי המון ילדים וזה לא קרה אבל כבר לא מאד משנה לי, ולא ממש הצלחתי לנסח לעצמי מדוע הספר הזה, שקראתי מתוכו רק ארבעה סיפורים בזמן שהמתנתי לרופאה, הטריד וגם עצבן אותי. רציתי מאד לדעת כמה ילדים ילדה הרופאה בעצמה, אבל התביישתי לשאול אותה.        

Sarah Goldstein ed., Special Delivery

יום רביעי, 31 באוקטובר 2018

המסר מפיטסבורג והמסר מירושלים


אתמול מוקדם בבוקר הלכנו להצביע לעופר ברקוביץ', ולמרות שיש סיכוי טוב שבסיבוב השני יזכה משה ליאון, שהוא המועמד מטעמם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, שזה מאד מפחיד ששני אנשים כאלה ישלטו בעיריית ירושלים, בכל זאת אני מרוצה מתוצאות הסיבוב הראשון בירושלים ואני מקוה שבסיבוב השני אנשים שרוצים שינוי יצאו מהבית ולא יגידו דברים טיפשיים כמו ששמעתי מכמה אנשים, שממילא הכל נשאר אותו דבר  אז אין טעם להצביע. מי שרוצה לשנות חייב להצביע ולקוות לשינוי, כי שינויים לא קורים מעצמם אם לא מתגייסים בכל הלב להביא אותם, והבחירות המקומיות אתמול דוקא הראו שיש סיכויים טובים לשינוי, גם ברשויות גדולות כמו חיפה, וגם בעיר קטנה כמו קריית שמונה, שנורא משעממת את ראש הממשלה עם כל הבעיות המשעממות שלהם לגור בגבול מול החיזבאללה הכי רחוק שאפשר ממרכז הארץ ולנסוע שעות כדי לקבל טיפולים לסרטן, ועכשיו יש בכל הארץ, מקריית שמונה עד ירוחם, אנשים צעירים שמוכנים לתת את הנשמה בשביל לקדם את הישובים שלהם ולהעניק לתושבים שלהם חיים טובים יותר, ואני מאמינה שהם כן ישנו וכן יצליחו. בתוך כל הדברים המייאשים יש גם דברים טובים שקורים, ויש הרבה צעירים משכילים, גם יהודים וגם ערבים, שלומדים באוניברסיטה ולא מוכנים להשלים עם שחיתות והזנחה, ורוצים איכות חיים, ואני מאמינה בהם שהם יביאו לנו עתיד טוב יותר. מאד קל לשקוע ביאוש כי העולם כל כך רע, והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג זיעזע אותי כמו הפיגועים בקפה מומנט שכבר לא קיים ובאוטובוס 19, שאלה פיגועים שקרו ליד הבית שלי, ואפילו שכבר עברו שנים כל הגוף שלי רועד כשאני נזכרת בהם, וכששמעתי על הטבח בפיטסבורג שמעולם לא הייתי בה ואינני מכירה בה איש, הרגשתי בדיוק אותו הדבר, כאילו זה קרה ליד הבית שלי וגם אני ומשפחתי הקטנה יכולנו להיפגע. אחר כך גם התברר לי שכל האנשים שנורו היו אנשים קשישים ושני אחים שנרצחו היו גם מבוגרים וגם אנשים פגועים, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הרוצח הנאצי יורה בהם למוות ואי אפשר לברוח מהמחשבות והזיכרונות שהטבח הזה מעורר, ואני מתפללת שבעוד ימים ספורים, כשארצות הברית תלך לבחירות האמצע, שדונלד טראמפ ומפלגתו ייענשו על הרשעות שלהם, ועל דברי הבלע שלו בעוד הגוויות מוטלות לפנינו, שאילו היו אנשים חמושים הטבח היה נמנע, כי אפילו לרגע הוא לא מפסיק להיות השתדלן המסור ביותר של איגוד הרובאים הלאומי שרק רוצה למכור ולקנות עוד ועוד נשק שהורג אנשים. אני מאד פחדתי שטראמפ ייבחר לנשיא והבנתי שזה מאד עלול לקרות וזה באמת קרה, ואנשים מנוולים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט חשבו שאם דונלד טראמפ נבחר אז הם יכולים להשתולל בגזענות וברשעות שלהם ותמיד יהיה להם גב בבית הלבן, אבל צריך להתפלל ולקוות שגם הכוח של טראמפ שמפיץ גזענות ורשעות בארצות הברית ובכל העולם ייחלש וייבלם, צריך לקוות ולהיאבק על זה גם אם צריך לכך זמן, ואסור להתייאש מהסיכוי לשנות, ואנשים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט צריכים לדעת שהמסר מפיטסבורג הוא גם כלפיהם, שמתפלשים בגזענות ובשנאת זרים, ורוצים להתעלל בזרים, למנוע מהם טיפול רפואי ולגרש אותם, גם את אלה מביניהם שאין להם לאן לחזור ושעברו דברים קשים, ושבסופו של דבר כשמסיתים נגד זרים כמו שהם עושים וכמו שעושה כל הזמן ידידם הטוב דונלד טראמפ, הנאצים מרימים ראש והיהודים תמיד יהיו בין הראשונים שסובלים. כשאנחנו מדברים על העבר אנחנו מדברים גם על העתיד, והנאצים והפשיסטים מתחזקים היום גם באירופה וגם באמריקה, ויהודים צריכים להילחם בהם ולא להתחבק איתם כמו שנתניהו עושה ומחקה אותם בהסתה נגד אנשים כמו ג'ורג' שורוש שהוא בעל הון יהודי ועבור האנטישמים הוא ממלא את אותו תפקיד שרוטשילד מילא בעבר: עשיר יהודי שמשמש בשיח האנטישמי כגלגול של יהודה איש-קריות וכמושא לשנאה והתנכלות מצד אנטישמים, ונתניהו הוא גם מכחיש שואה וגם אנטישמי, ולמרות שהוא אוהב לספר כמה הוא אוהב היסטוריה ומתעניין בה, כל מה שהוא עושה ואומר זו אנטי-היסטוריה, כי אין לו שום עניין ושום הבנה באנטישמיות ובנאציזם, והוא לא יודע שום דבר על האידיאולוגיה הנאצית ואיך היא התפתחה והובילה לרעיון השמדת היהודים ולהוצאתו לפועל, שהוא ניסה להאשים בזה את הערבים, ובאופן כללי אין לו שום עניין באמת בכלל, והוא מוכן להמציא כל שקר מופרך ולקדם אותו כאמת כדי לשרת מבחינתו אינטרסים לגמרי אישיים. אבל האמת היא עקשנית ובסוף היא תנצח, גם בלבבות וגם בקלפיות, ואנשים אינם צריכים להתייאש אלא להיאבק ולהמשיך להיאבק, עד שיבואו ימים אחרים.   

יום שישי, 26 באוקטובר 2018

מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה


מרינה צבטייבה גדלה בידיעה שלידתה גרמה לאמה אכזבה, ושעליה לפצות את אמה על כך שנולדה לה בת במקום הבן המיוחל, לפחות להיות פסנתרנית מחוננת כאמה, האם שכשרונה נותר בלתי מנוצל – היא נישאה בצעירותה לבעלה האלמן, אב לבן ובת מאשתו הראשונה, ניגנה בעיקר בחוג משפחתה, למעט הופעה בודדת על הבמה, בטרם הכריעה אותה השחפת, ועד מותה בטרם עת, כשהיא מניחה אחריה את שתי בנותיה הצעירות, ניסתה להשתוות לקודמתה, האשה הראשונה, ללדת לבעלה לפחות בן אחד, אבל נולדו לה שתי בנות, ולכן הן היו אנוסות להיות מוסיקאיות, לכן הושבו אל הפסנתר עוד בהיותן ילדות רכות, כדי שתהילתן העתידית כאמניות תפצה את אמן המאוכזבת על שנולדו בנות, ומרינה, שדוקא גילתה כישרון נגינה, הוכרחה לנגן שעות בכל יום, וניגנה במסירות, כדי לרצות את אמה. אבל אהבת אמת למוסיקה לא היתה בה, ואת זאת ידעו גם היא וגם אמה, לשברון לבן המשותף.
ובכן מרינה ואחותה מנגנות מאונס, או מאזינות לאמן המנגנת כשהן ישובות מתחת לפסנתר, זו המוסיקה שמותרת להן, או נכפית עליהן. ויש גם מוסיקה אסורה: זו של האחות הגדולה החורגת, שירשה את חוברות התווים של אמה, האשה הראשונה. אבל המוסיקה הזו, שמתחתיה מופיעות מלות השירים שהולחנו, מושכת מאד את לבה של מרינה, שלומדת בעל-פה את מלות השירים ומדקלמת אותן לדאבון לב אמה, שאסרה עליה לקרוא בחוברות התווים של אחותה החורגת. האם זועמת עליה: גם נולדה בת, וגם בוגדת באמה עם המוסיקה של האשה הראשונה. וגם את ספריו היפים של אחיה החורג אנדריי חומדת מרינה, אנדריי שלבו פתוח למוסיקה, אבל האשה השנייה מונעת ממנו לעסוק במוסיקה, שהיא מועידה לבנותיה, ואנדריי מלמד את עצמו לנגן, ומנגן לאמו החורגת הגוססת משחפת, שרק בימיה האחרונים מכירה בכשרונו, ומורישה לו את הגיטרה שלה. למרינה היא מורישה את הפסנתר, אבל מרינה מבקשת לחבר מוסיקה אחרת, מוסיקה של מלים, ואמה שמתה בטרם עת לעולם לא תדע איזו משוררת גדולה עתידה בתה להיות, ושהיא עתידה להיזכר בזכותה.
האם מי שמשחר לידתה חשה שבנות הן אכזבה, בהכרח תבוז גם לבנותיה שלה? כמו אמה ילדה גם מרינה צבטייבה תחילה שתי בנות. האם גם היא הצטערה כאמה שאינן בנים? בימי המהפכה, בהיותה לבדה לאחר שבעלה סרגיי אפרון התגייס להילחם לצד הלבנים, מסרה את בתה השנייה התינוקת לבית יתומים, והילדה מתה שם. קרובי משפחה, כך קראתי, האשימו אותה שהזניחה את בתה הקטנה בכוונה. האם הזכירה לה את אחותה הקטנה אסיה, יריבתה? אחותה שזייפה בנגינת הפסנתר, ולכן נועדה להיות רקדנית? שלא כבנותיה גדלה מרינה בבית אמיד, עם אב מבוגר, פרופסור לאמנות ומייסדו של מוזיאון פושקין לאמנות, שהתעניין פחות במוסיקה, ולדברי צבטייבה בספר מעולם לא שמע אותן – אמן היא זו שעטפה את חייהן בנוכחותה ובמוסיקה שלה. חייה של צבטייבה עצמה היו כה סוערים וכה שונים מחיי אמה, ורק קוצר ימיהן מחבר בין שני הגורלות. לאחר טלטולי המהפכה שב בעלה. בשנת 1925, לאחר שנולד להם בן, משאת נפשה, גלה עמה לפריס, שם התקרב דוקא לקומוניסטים, בשנת 1939 שבו לברית המועצות, אולי מפחד הנאצים, כי בעלה היה יהודי למחצה, אך זה היה תור הזהב של יחסי סטלין והיטלר, ובעלה ובתה נעצרו. הבת נותרה במאסר עד שנת 1955. צבטייבה נותרה עם בנה והתאבדה בשנת 1941, ומקום קבורתה לא נודע. בעלה הוצא להורג זמן קצר לאחר מכן, ככל הנראה ללא קשר למות אשתו. הבן נפל במלחמה בגיל 18. רק הבת הגדולה אריאדנה-אליה שרדה מכל המשפחה, וטיפלה במורשת אמה.
קשה לקרוא את הסיפור מבלי לחשוב על שתי הטרגדיות: זו של אמה של צבטייבה, שלא יכלה למצות את כשרונה ומתה בטרם עת משחפת, מבלי לדעת את שירת בתה, וזו של צבטייבה עצמה, שחייה היו רצף נורא של טרגדיות, שקשה לדעת כמה מהן נכפו עליה, וכמה הביאה על עצמה. רק פעם אחת חודר ההווה אל הספר: "כך חלם בני בן השש לגור בפנס רחוב". האם פירוש הדבר שכתבה את הסיפור כשבנה, יליד 1925, היה בן שש, כלומר בשנת 1931, כשחיה עם בעלה, בתם הגדולה ובנם בן השש בפריס, זמן שצריך היה להיות טוב יותר עבורה, בין המלחמות ובין האסונות, או שכתבה מאוחר יותר, ורק נזכרה מה חלם בנה בהיותו בן שש, או בכל זאת בהיותו בן שש, והחלום הוא מזמן מוקדם יותר – עד כמה יכול כל משפט להתפרש באופנים רבים, והאם זה חשוב בכלל. בכל זאת חשבתי מדוע נזכרה אז באמה, והאם חשבה שניצחה אותה, משום שהיא עצמה ילדה בן, אם כי גם היא עזבה את הבן הזה צעיר כל כך, והוא לא האריך ימים אחריה? מכל מקום עצב גדול נח על הספר הזה, ספר שאיננו עוסק באהבה כפי שכתוב על כריכתו, אלא בהחמצה, בהחמצה שאנשים מחמיצים את חייהם, את כשרונם, את הוריהם, את ילדיהם, בהחמצה שכביכול איננה בלתי נמנעת, אבל בפועל היא בלתי נמנעת, וגם מי שחייו מאושרים יותר, מספקים יותר, פטורים מאסונות ומטרגדיות אין-קץ, ספק אם יימלט ממנה, מן ההחמצה שהיא הבלתי נמנע הגדול של החיים, לצד הבלתי נמנע המוחלט של המות.

מרינה צבטייבה / אמי והמוזיקה, בתרגום דינה מרקון, הוצאת תשע נשמות


יום שלישי, 23 באוקטובר 2018

יונה אלון / כך להישאר לעולם


יונה אלון כותב את הדרמה של היומיום, וקשה לכתוב את הדרמה של היומיום בארץ רדופת מלחמות, כי לפעמים מרוב המלחמות כבר לא מבחינים בדרמה של היומיום, גם כשהיא ממלאת את החיים. ויונה אלון מבחין בכל פרט ופרט, אצלו יש לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, והוא איננו מחמיץ את הפרחים שפורחים ואת העלים שנושרים, את הרוח שנושבת ואת השמש שמחממת, את נעלי הבית החמות שינעימו לו את החורף ואת תיק הספרים שלו הנקרע מחמת העומס. הסוד של יונה אלון הוא למצוא את האושר בדברים הפשוטים, ובדברים הפשוטים הכי קשה להבחין, כי לרוב האנשים הדברים הפשוטים מובנים מאליהם, או אינם ראויים להתייחסות, ולכן הם מחמיצים את האושר שגורם כריך חביתה עם מלפפון חמוץ שנאכל על הדשא בגבעת רם, על שולחן שצבעו כצבע הדשא, אבל יונה אלון רואה שהשולחן ירוק כפי שהדשא ירוק, וגם הצבע הירוק של השולחן שצבעו כצבע הדשא גורם לו אושר, כי כך יכול השולחן להתמזג בסביבתו ולא להפריע אותה, כפי שהיושב אליו וסועד עליו נטמע בסביבתו כאילו היה נטוע בתוכה ומצמיח בה שורשים, ויונה אלון מוצא את האושר במה שמסביבו, במקום המוכר, שאפשר להגיע אליו ברגל. הוא אוהב לשבת במרומי הגלריה של הספריה הלאומית, זו שתמיד שנאתי לעלות אליה, בגלל המדרגות הלולייניות שפחדתי ליפול בהן, והמעקה הפרוץ שפחדתי ליפול ממנו, ופחד הגבהים שגרמה לי הגלריה הזו שנאלצתי לטפס אליה כדי למצוא את כתביהם של אבות הכנסיה שמוקמו תחת האות C, אבל לא בגלל כריסטוס אלא לגמרי במקרה, לאותיות לא היתה שום משמעות, ואני אף פעם לא זכרתי לרשום את המספר הסידורי וגם לא את פרטי המהדורות ושמות המהדירים, ידעתי רק למצוא על פי המקום בארונות ומראה הכריכות את אוגוסטינוס או את ברנאר מקלירוו, שהגעתי לשם רק בגללם, ובעצם השתדלתי לעלות אל הגלריה במדרגות שבקצה האולם, כדי לחסוך את העלייה במדרגות הלולייניות שבקדמתו, ותמיד הלכתי שם בצעדים קטנים וזהירים וכל הזמן פחדתי ליפול, ויונה אלון הגיע לשם דוקא בגלל המקום, הרבה מהספרים שקרא הביא עמו בתיקו, כדי לשבת ולקרוא אותם במרומי הגלריה הזו, ועכשיו אני מדמיינת את יונה אלון הגבוה, הרזה, הכפוף, עם התיק המתפקע מספרים, שרצועת המתכת שלו נקרעה והוא נקשר בידית הבד, מטפס במדרגות הלולייניות, שאונסות את הגבוהים להתכופף, בנעליו הגבוהות, הכבדות, ונדמה לי שאני אכן רואה אותו לנגד עיני, אבל אינני יודעת אם פגשתי אותו בספריה בימים אחרים, כשעוד הרביתי ללכת לשם, כשעוד לא חלמנו על האפשרות לקרוא את אבות הכנסיה במחשב הביתי בחדר השינה, ויונה אלון נשאר בימים האחרים האלה, וכתב בכתב יד במחברות עבות, על שולחן הספריה, גם בימים שאנשים כבר הגיעו לספריה עם המחשבים הניידים והקלידו את רשימותיהם במחשבים, הוא בא עם המחברות העבות שלו וכתב בכתב יד, דבר שכבר אינני יכולה לתאר לעצמי, והרי גם לפני המחשבים הדפסתי במכונת כתיבה, וחבל לי רק שבספר היפה הזה של יונה אלון אין צילום של עמודים בכתב ידו. חסרה לי ההתבוננות בכתב היד של יונה אלון עצמו, כי הכתב הוא ראי הנפש, ומי שקורא בספר הזה רוצה כל כך לפגוש את יונה אלון ולדבר איתו, אבל יונה אלון כבר איננו איתנו, כבר אי אפשר לדבר איתו, ואני מנסה מאד לדמיין את קולו מדבר או מקריא את מחברותיו, כמה הייתי רוצה לשבת ולקרוא בהן בכתב ידו, לדפדף בדפים, אני שסלדתי תמיד ממלאכת הכתיבה ביד ומודה בכל יום ויום למי שהמציאו את המקלדות ואת המחשבים, ופתחו לנו מרחב אחר, שבו המחברות אינן נגמרות, וקל כל כך לפתוח בו דפים חדשים, אבל הספר הזה מעורר בי תשוקה לכתב היד המקורי שהייתי רוצה לעלעל בו ללא עריכה, זו שבספר הקטן הזה היטיבה לערוך יחדיו ולהדביק זה לזה את כל הקטעים, עד שנדמה שנכתבו ברצף, למרות שכל אחד מהם משקף יום אחר של חיים, חיים של מי שבחר בַּחֵירוּת על פני הכסף, ולכן אנוס לעסוק הרבה מאד בכסף, בצורכי הקיום היומיומי המצומצם, במחשבה על כל דבר ודבר שרוכשים בכסף שמצוי בדוחק ועל כל פרוטה ופרוטה שמוציאים, כדי שיישאר זמן ויכולת לעסוק במה שהלב נמשך אליו, ולכן החיים מתחלקים בין המרכול לבין הספריה, כמייצגים מובהקים של החומר כנגד הרוח, וערכו של היום נמדד ביחס הזמן שבין השהות במרכול לשהות בספריה, כשכל הצלחה לחסוך פרוטה במרכול מתוגמלת בעוד רגע של שהות בין הספרים, ואי אפשר לברוח ממועקת המרכול הזו, שמאיימת תמיד על רגעי האושר בספריה, שכולה אושר וכל סביבתה אושר, מרגע הכניסה בשערי האוניברסיטה, וכל מעשה שמתקיים בסביבתה של הספריה הוא קיום של אושר, גם כריך החביתה שנאכל על הדשא בדרך אליה, ומי שאינם יודעים את הויתור על הכסף למען החירות לא יבינו לעולם את מאבקו של האיש הזה. שמעיד על עצמו שמעולם לא הסתכן בנסיעה למקומות מסוכנים, רק הלך מדי יום למרכול ולספריה, אבל מאז עזב את קיבוצו ובחר בחיי עיר סגפניים, בהיפוכה של התמונה הספרותית הקלישאית, שבה מייצג הכפר את הצניעות והחירות, ואילו העיר מייצגת את החומר והמותרות, הרי יונה אלון, שלא טיפס על צוקים ולא קפץ מהם, לא היסס לוותר על הקיום המובטח בקיבוץ כדי ללמוד, ועל העבודה הקבועה המספקת פרנסה בכבוד כדי להתפנות למה שאהבה נפשו, וחי על קצה הצוק החומרי, שבו מסתפקים במועט כדי להיות חופשיים, לפחות בחלקו הגדול של היום, לעיסוקים שהנפש מבקשת, לקרוא ולכתוב, לקרוא ולכתוב, לדבר עם עצמך ולדבר לאחרים, וכמו ששמחתי בספר הזה, שמחתי לקרוא שהוא ראשון לכתבים נוספים של יונה אלון שיפורסמו, ואני מצפה לקרוא מן המחברות האחרות שהותיר.

יונה אלון / כך להישאר לעולם
בעריכת אוריאל קון, הוצאת תשע נשמות

יום שבת, 20 באוקטובר 2018

דן מרגלית תקף עיתונאיות


דן מרגלית תקף עיתונאיות. עיתונאיות שעבדו איתו באותה מערכת, וגם עיתונאיות שהתארחו אצלו כמגיש טלויזיה, אבל עיתונאיות, וכפי שציינה אחת מקרבנותיו, העיתונאית המוערכת חני קים, זו היתה השפלה נוראה, וזו בדיוק היתה המטרה. דן מרגלית לא תקף עיתונאיות רק מפני שהן היו בסביבתו. הוא תקף עיתונאיות מפני שמטרתו היתה לפגוע בעיתונאיות ולהשפיל אותן. קרבנותיו מציינות שראו בו עמית, ולפיכך ציפו שיתייחס אליהן כאל עמיתות, יחס מקצועי ומכבד, אבל התנהגותו של דן מרגלית נועדה לשרת מטרה הפוכה, להבהיר לעיתונאיות שבהיותן נשים הן אינן ראויות להיחשב לעמיתותיו ולזכות ביחס מקצועי ומכבד, וראוי שתדענה שהן אינן שוות ערך לו ולעמיתיו הגברים, אלא הן אך ורק צעצועי מין שלו. כמו זכר בבעלי החיים הוא נפנף מולן באיבר מינו, וכפה את עצמו עליהן בכוח, לאו דוקא כדי לזכות בסיפוק מיני, אלא כדי להבהיר: עיתונאי הוא גבר, עיתונאית היא אשה ולפיכך היא צעצוע מין. החשיפה של איבר המין ככלי נשק מאיים, שמאפיינת זכרים תוקפים אצל החיות, ממלאת כאן את אותו תפקיד עצמו שהיא ממלאת בעולם החי: להצהיר ולהוכיח אל מול סביבתי ועולמי שאני החזק והשליט, והנקבות הן רכושי ונתונות לשליטתי. המיניות הגברית מעולם לא שימשה לסיפוק מיני בלבד, תמיד היו לה תפקידים נוספים של הפגנת כוח, שליטה ודיכוי, בעולם החיות ובעולמם של בני האדם, שהם חיות בעלות כושר דיבור, ולכן תוקפנותן לובשת צורות מגוונות יותר משל בעלי החיים, במקרה הטוב צורות מעודנות ומתוחכמות יותר, של לעג ועלבונות כלפי עמיתות נשים, שגם הם מבטאים ניסיון השפלה ושליטה, אבל אצל דן מרגלית התוקפנות, חוסר היכולת להסכין עם כניסתן של נשים לעולם העיתונות והתבססותן בו, לבשה צורה חייתית לגמרי: בשליפת איבר מינו ודחיקתו אליהן בכוח הוא הראה להן מי הוא – זכר אלפא בעולם העיתונות, ומי הן – נקבות שזכותו לעשות בהן כרצונו, משל היו חפץ, והן הבינו שעליהן לבלוע את עלבונן ולשתוק אם ברצונן להישאר בעולם העיתונות. אנשים אינם מתלוננים על הפגיעה בהם כאשר הם מבינים שהפגיעה משקפת יחסי כוחות אמיתיים, שלדן מרגלית יש לא רק כוח גופני, אלא הרבה מאד כוח במערכת, והן עצמן חסרות-אונים, ואם תתלוננה נגדו לא רק שלא תזכינה לתמיכה ואהדה, אלא תהפוכנה לשק חבטות שלו ושל עמיתיו. לכן נשים שתקו, ושתיקתן העניקה לתוקפים ולתוקפנותם משנה תוקף. מנקודת ראותו מילא דן מרגלית תפקיד חינוכי: הוא חינך את העיתונאיות הנשים מהו מעמדן הנכון – לא נשות מקצוע אלא צעצועי מין – וכיצד עליהן לראות את עצמן ואת מקומן לעומת זה שלו. לכן כאשר העיתונאית אורלי אזולאי המותקפת הצליחה בקושי להיחלץ מאחיזתו ולברוח, הוא צעק אחריה: "ילדה רעה", "ילדה" משום שמעמדה של אשה הוא מעמד של קטינה נצחית, שהגבר תמיד רשאי לנהוג בה כמבוגר בילד, ו"ילדה רעה", שהרי התנהגה שלא כראוי בשיעור החינוכי שהעניק לה, במקום לציית לתפקיד צעצוע המין שדן מרגלית, בתפקיד שהעניק לעצמו כמבוגר בעל הסמכות, הגדיר עבורה.
אותם גברים שהשתמשו תמיד במיניות לא רק לצרכים ארוטיים, אלא לצרכי שליטה ודיכוי, הם אלה שמלאים זעם על הפמיניסטיות שחושפות את אופיה רב הפנים של המיניות הגברית, את האופי התוקפני, הפוגעני, המשפיל והמדכא שלובשת המיניות הזו, כשהיא מופנית נגד נשים אך ורק כדי לשלול את מעמדן האנושי והמקצועי, ולגמד אותן לדרגת צעצוע מין חסר כל זכויות, שאיננו זכאי אפילו לכך שיכבדו את גופו ואת המרחב הפרטי שלו. דוקא אלה שמרוקנים את המיניות מתפקידה הארוטי והופכים אותה לכלי נשק לצורכי דיכוי ושליטה, הם אלה שמתפייטים על יופיה של הארוטיקה שנגזלת מהם כביכול. אבל אין שום דבר יפה או אפילו ארוטי בגבר שכולא אשה בחדר נגד רצונה וחושף את איבר מינו ודוחף אותו אליה בכוח. זוהי אלימות קשה וניסיון אונס, שהוא אחת הפגיעות הקשות והטראומטיות ביותר, שכיום ידוע היטב שהטראומה של נשים נאנסות היא טראומה לטווח ארוך, ופגיעתה לעתים קשה יותר מפגיעת הלם קרב. העובדה שמדובר באדם מוכר, עמית, שניתן בו אמון, איננה מפחיתה מהפגיעה, רק מגבירה אותה.
לדברי חני קים, מי שהציל אותה מאונס ממש הוא העיתונאי המנוח אמנון דנקנר שנכנס לפתע לחדר וכיחכח בגרונו. נראה שדנקנר לא היה מאד מופתע למצוא את חברו הקרוב בעיצומו של ניסיון אונס. הוא לא צעק: מה אתה עושה? תפסיק! תעזוב אותה! לא ולא, הוא כיחכח בנימוס בגרונו, כמו ג'נטלמן אנגלי שפתח דלת חדר באחוזתו וגילה שם זוג משרתים מתעלסים. הוא לא הזדעזע. כך נוהגים גברים בחברה שיש בה תרבות אונס, גם המנומסים שבהם. להיות חברים של אנס זו איננה בושה, והיתקלות בניסיון אונס איננה מפיקה מהם זעם ובהלה, אלא כחכוח מנומס בגרון. האם השמיע דנקנר לדן מרגלית בארבע עיניים מלה של ביקורת? או שגם זה נחשב חדירה לפרטיות, כאילו היה מעשה האונס סוג של תינוי אהבים, ולא פשע אלים מהיותר חמורים.
וראוי להעיר גם על ההקשר של החשיפה: הפשעים האלה, נסיונות האונס האלה, נחשפו לא בגלל מה שדוקא השמרנים מכנים ברעש גדול "מהפכת MeToo", כאילו דוקא עידן טראמפ, שהוא עידן של נסיגה קשה לנשים, שיפר את מעמדן, מה שממש לא קרה, למרות שכמה גברים בכירים ותוקפניים במיוחד נאלצו להתפטר בעקבות חשיפת פשעי המין שלהם. החשיפות האחרונות בארץ ובחו"ל התרחשו כתגובת נגד של המפסידים: מכיוון שטראמפ לעג לד"ר כריסטין בלייזי פורד, שהעידה על התקיפה שתקף אותה בהיותם תלמידי תיכון השופט ברט קאוואנו, שהתמנה למרות עדותה לשופט בבית המשפט העליון של ארצות-הברית, ובין השאר שאל טראמפ את השאלה הקלאסית של האנסים ותומכיהם (טראמפ עצמו הוא גם זה וגם זה): למה היא לא התלוננה? למה היא חיכתה עד עכשיו? וכך, בתגובה לדברי הביזוי האלה של המתלוננות, התעורר ברשתות החברתיות קמפיין "למה לא התלוננתי?" שהתפשט כשריפה בשדה קוצים: כמה אכזרי גם להטיל אימה על הקורבנות, וגם לבוז להם על כך שהם מפחדים להתלונן ולהתעמת עם תוקפיהם החזקים מהם. הפעם פעל הלעג של טראמפ כבומרנג: אם משפילים אותך ורומסים אותך ממילא, עדיף לפחות לדבר, ואנשים דיברו, גם נשים וגם גברים, וראוי לשבח מיוחד עיתונאי "הארץ" ניר גונטז' שחשף תקיפה מינית בהיותו נער, כי אין מדובר רק בגברים נגד נשים – מדובר בחזקים נגד חלשים, וגם ילדים ונערים נפגעים מתוקפנות מינית, מהסיבה שהם חלשים ופגיעים יותר, ועצם הפגיעות מעודדת אצל התוקפנים את תוקפנותם.
ודן מרגלית היה תמיד אדם מאד תוקפני. גם אם תוקפנות מילולית איננה מובילה בהכרח לתוקפנות מינית, אצלו היה בהחלט קשר בין תוקפנותו המילולית והמינית. רק פעם אחת היה לי המזל הרע לפגוש אותו בחיים, כשהמתנתי בתור ארוך במשרדי התלמידים באוניברסיטה על הר הצופים, ולידי עמד בתור הפרופסור ישעיהו ליבוביץ' הקשיש ובסמוך לו דן מרגלית. מעולם לא החלפתי מלה עם איש מהם, ומפרופסור ליבוביץ', שהרביתי לפגוש באוניברסיטה ובשכונת מגורינו המשותפת, פחדתי תמיד, כנראה לא בצדק, בגלל פרצופו הזועם, אבל כשדן מרגלית בחיוך נוטף רשעות הקשה מולו: "פרופסור ליבוביץ' עומד בתור? חתן פרס ישראל?" וליבוביץ' ענה לו: "ולמה לא? כדי שדן מרגלית יכתוב שפרופסור ליבוביץ' איננו עומד בתור?" רציתי שמישהו ייתן לדן מרגלית סטירה. כולם שתקו, רק דן מרגלית קישקש ללא הרף, והפרופסור ליבוביץ' עמד בשקט ובסבלנות בתור למשרד האוניברסיטה, כפי שראיתי אותו אינספור פעמים עומד בתור לאוטובוס, או ממתין בסבלנות לתורו בדוכן הספרייה ומדבר עם הספרניות הצעירות בשקט ובנימוס, כפי שדברי חכמים בנחת נשמעים.     
  


יום רביעי, 17 באוקטובר 2018

משם לפה


מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.
*
הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.
היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?
בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.
*
רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.
*
רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.
איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?
לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.
*
אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.
*
עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

יום שבת, 13 באוקטובר 2018

מיה איידן על הילה אלרואי


סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

יום שני, 8 באוקטובר 2018

הבתים של נתניהו


הבית שמול ביתי שייך ברובו לראש הממשלה. דירה אחת בקומה העליונה הוא ירש מאמו המנוחה, וקנה את הדירה הסמוכה, ויחד נהפכו שתי הדירות לדירת גג גדולה והצלמים טיפסו על הגגות הסמוכים כדי להציץ לדירה ולצלם את ראש הממשלה ואשתו, אבל בבניין שלנו הם נחלו אכזבה, כי הגג שלנו נעול ובעיקר שרברבים עולים אליו לתקן נזילות ופחות באים צלמים. הדירה שמתחת לזו של בני הזוג נתניהו, היתה שייכת לאנשים אחרים שלפי מה שקראתי פעם באחד העיתונים הסתכסכו עם בני הזוג נתניהו, בגלל שהמאבטחים של ראש הממשלה הפריעו להם, ובסופו של דבר נרכשה גם הדירה הזו כדירת מנוחה למאבטחים. בקומת הקרקע היתה דירה במצב גרוע במיוחד שהיכרתי אותה, כי לפני שנים, כשבתי הבכורה חיפשה דירה לשכור, ביקרנו בדירה הזו שהוצעה אז להשכרה, וחשבנו שאיננה ראויה למגורים, והיא אכן הפכה בתוך שנים ספורות לחניון לכלי הרכב שמשרתים את משפחת נתניהו, עם דלת חשמלית שנסגרת ונפתחת לרחוב עזה. בתקופות שבהן ראש הממשלה לא היה ראש ממשלה, או שכבר כן היה אבל עדיין התגורר בבית שממול, סבלנו מאד, כי המאבטחים עמדו בגינת המשחקים שלידינו עם רובים שלופים, שזה היה מאד מפחיד, וגם עצרו את כל האנשים שגרים ברחוב והלכו הביתה כדי לחקור אותם מי הם ומה הם עושים. שמחנו מאד כשראש הממשלה עבר להתגורר במעלה הרחוב במעון הרשמי, ואנחנו לא ממש יודעים מה קורה עכשיו בבניין ממול, שיש לו גם דלת חשמלית נעולה, והוא לא פתוח לצורכי עיתונאים וצלמים וסקרנים ומציצים. בכל אופן מעולם לא שכחנו שזה הבית של ראש הממשלה, אבל אולי ראש הממשלה שכח, כי עכשיו, כשהפרשן המשפטי של ערוץ 10 ברוך קרא חשף שהזוג נתניהו הגיש בקשה לשפץ את מעונו הפרטי בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף ₪ על חשבון המדינה, והבקשה נדחתה, ואז הוגשה בקשה זולה יותר – לשפץ במאה אלף ₪, ומה שהכי מוזר זה שהזוג נתניהו ענה שבכלל הם התכוונו לחסוך למדינה כסף, כי שיפוץ המעון בקיסריה נועד לאפשר לראש הממשלה להתגורר שם בזמן שישפצו את המעון הרשמי ברחביה, וזה יהיה יותר זול ממגורים במלון, וזו תשובה מוזרה ביותר, כי ממש מול ביתי, בצד השני של הכביש, עומד ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברחוב עזה, שהוא בעצם כמעט בניינו הפרטי, ולא רק דירה אחת, אלא מורכב מכמה דירות ואחת שהפכה לחניון, במרחק חמש דקות הליכה מהמעון הרשמי, ובמרחק חמש דקות הליכה מבית הנשיא, ובמרחק פחות מעשר דקות נסיעה מהכנסת, ואם משפצים את המעון הרשמי, ההיגיון אומר שראש הממשלה יתגורר בינתיים בביתו הפרטי ברחוב עזה שקרוב מאד למעון הרשמי, ולא בקיסריה, שהיא מקום יוקרתי מאד, אבל עם כל הכבוד קצת רחוקה מירושלים ואפילו מתל-אביב, ורחוקה מאד ממשרד ראש הממשלה ומהכנסת, שאלה מקומות העבודה של ראש הממשלה. האם ראש הממשלה מכר את ביתו הפרטי ברחוב עזה בירושלים? לא סביר, כי הבית עודנו מוקף בגדר חשמלית עם דלת חשמלית, ואת פח הזבל הצמוד אליו מקפידים לפנות מטעמי ביטחון בכל בוקר, בניגוד לפחי הזבל של פשוטי העם כמונו שעולים על גדותיהם, במיוחד בשבת וחג. בכלל אפשר לדעת את רום מעלתו של הדייר בירושלים לפי כמות הזבל שגודשת את הפחים, ולפי קנה המידה הזה ראש הממשלה בהחלט עדיין מחזיק בביתו הפרטי ברחוב עזה, ואפשר לתאם את השיפוץ כך שראש הממשלה יעבור לביתו הפרטי עד שהשיפוץ יושלם, והמעון בקיסריה פשוט לא קשור לעניין, ואם הזוג נתניהו ביקש לשפץ את מעון הנופש המפואר שלו בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף שקל על חשבוננו, בזמן שיש לו גם בית ברחוב עזה, שימצא בבקשה תירוץ אחר מזה שהוא רוצה לחסוך לנו כסף על מגורים במלון, כי אנחנו גרים ממש ממול לדירתו הפרטית ברחוב עזה, ולא שאנחנו להוטים לראות בגינת המשחקים מאבטחים עם רובים שלופים מכוונים את נשקם אלינו, שגרים שם לגמרי על חשבוננו, אבל בכל זאת אנחנו חושבים שאם משפצים את המעון הרשמי של ראש הממשלה, ממש אין צורך לשפץ קודם את הוילה הפרטית של בני הזוג נתניהו בקיסריה, כי יש לזוג נתניהו ממש חמש דקות ממעון ראש הממשלה דירה שלהם שמוכנה ומזומנה לקבלם.

יום רביעי, 3 באוקטובר 2018

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא


אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.
לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:
"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.
אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.