מיתממים

 

לרגע אני לא מאמינה שהחמאס איננו יודע היכן נמצאים כל החטופים ושהוא צריך כביכול לחפש ולאסוף אותם. המקרה של רעיה רותם שהחמאס טען שאיננו יודע היכן היא ולכן לא השיב אותה לישראל יחד עם בתה, ואילו בתה סיפרה שאמה שהתה עמה כל העת והופרדה ממנה יומיים לפני השחרור, מוכיח שהחמאס משקר לגבי רעיה רותם, ולדעתי הוא משקר בכלל. אני משוכנעת שגם אם חמאס לא ידע בבוקר השביעי באוקטובר היכן כל החטופים, הוא בירר מאז היכן הם ועוקב אחר מצבם. אני די משוכנעת שהחמאס גם נעזר ברופאים שעובדים עבורו כדי לדעת מה מצבם הבריאותי של החטופים, ושלמשל אלמה אברהם בת ה-84, ששוחררה במצב קשה מאד, על סף מוות, שוחררה לאחר שרופא שעובד בשירות חמאס אמר להם שאם לא יחזירו אותה מיד היא תמות, והם לא יוכלו לספור אותה כאחת מחמישים המשוחררים. לדעתי הטענה שהחמאס לא יודע היכן חלק מהחטופים היא חלק מההתעללות של חמאס במשפחות ובישראלים בכלל. לתדהמתי בכירים לשעבר במערכות הביטחון ופרשנים בכירים מציגים את דברי החמאס כאמת, כאילו חמאס באמת איננו יודע היכן כל החטופים, ובכך הם בעצם משתפים פעולה עם השקרים של חמאס ומציגים תמונה שגויה של חוסר שליטה כביכול של חמאס ברצועה, כאשר כל הסימנים מראים שהחמאס שולט היטב בעזה למרות הכניסה הקרקעית של צה"ל ולמרות ההפצצות הקשות של ישראל וההרס הרב.

קיוויתי שהתינוק כפיר והפעוט אריאל, ילדיה של שירי ביבס, ישוחררו יחד עם אמם כבר בפעימה הראשונה, אבל בינתיים בכלל לא משחררים אותם ולדעתי זה בכוונה, כי חמאס מתכוון להשתמש בהם כדי לסחוט את ישראל, וסומך על כך שהסחיטה תצליח בגלל שהציבור הישראלי נשבה בקסמם ואיננו יכול לשאת את המחשבה שתינוק בן פחות משנה ופעוט בן ארבע מוחזקים בשבי החמאס. ברגע המתאים חמאס יודיע ש"מצא אותם", וינסה לסחוט מישראל ןויתורים בתמורה לשחרורם. אני לא מתנגדת לוויתורים תמורת החזרת החטופים, אבל אני רוצה שנהיה כנים עם עצמנו לגבי העובדה שחמאס מתעלל בנו וסוחט אותנו, והוא יכול לבצע את ההתעללות הזאת והסחיטה הזו בגלל ההפקרות של ממשלת ישראל שהותירה את ישובי עוטף עזה ותושביהם ללא הגנה, ודם הנרצחים וסבל החטופים ומשפחותיהם הוא על ידיה של ממשלת הזדון הזו, שכל יום נוסף שלה בשלטון הוא אסון למדינה.

בשבת מישהו אמר לי שהשמאל לא מבין את מה שהימין הבין מזמן, שחייבים לדכא את החמאס באכזריות, אחרת הם יפגעו בנו, ואני חשבתי לעצמי, אם הימין הבין כל כך טוב את חמאס, למה ממשלת הימין על מלא העבירה את גדודי הצבא והשריון וסוללות התותחים ליהודה שומרון, והותירה את עוטף עזה לגמרי חשוף למתקפת המחבלים. האיש ששיבח את ההבנה של הימין אמר שסמכו על המכשול ועל הטכנולוגיה, ואני חשבתי שאם הימין על מלא סמך כל כך על המכשול ועל הטכנולוגיה והעביר את כל הכוחות והכלים ליהודה ושומרון, סימן שהימין לא כל כך מבין את החמאס, וכידוע אלה אנשי הימין שטענו שחמאס מורתע ושחייבים להעביר לו כסף וכו'. מדהים אותי גם שהימין כל כך מרוצה מעצמו, דוקא כשהטיפשות וקוצר הראייה שלו נחשפים בשיאם. היה נחמד אם לפחות הימנים היו מגלים יותר ענווה ופחות מרוצים מזה שהשמאלנים ופעילי השלום נרצחו בהמוניהם, אבל כנראה שכמו החמאס, גם הימין בישראל הוא חסר תקנה.

יון פוסה / בוקר וערב

 

זהו ספר קטן ומעט מוזר. הוא מתחיל בסיפור לידתו של יוהנס המסופר מנקודת מבטו של אביו, אוּלַי הדייג, שמרתה אשתו יולדת לו בן שנים אחרי לידת בתם הבכורה מגדה, כשכבר נואשו מלקוות לילדים נוספים. אולי קורא לבנו על שם אביו ויודע שגם הוא יהיה דייג, כי העולם שמתאר הספר הוא עולם שיש בו מעט אפשרויות בחירה, ולכן גורלו של אדם הוא במידה רבה ידוע מראש.

מכיוון שמסופר על לידתו של יוהנס, עשוי הקורא לצפות שלאחר מכן ישמע על ילדותו של יוהנס, כיצד גדל בבית הוריו ומה עבר עליו עד שהגיע לבגרות, אבל יון פוסה איננו מספר דבר על ילדותו ונעוריו של יוהנס. את הוריו לא נפגוש עוד. בפרק השני, שהוא חלקו הגדול יותר של הספר, נפגוש את יוהנס כאלמן קשיש שמתגעגע לאשתו המתה ארנה, שמאז מותה ביתו קר ועצוב. הוא מנסה להתנחם בשבעת ילדיהם שגדלו להיות אנשים הגונים, בפרט בבתו סיגנֶה שגרה בקרבתו ומרבה לבקרו, ובנכדיו השובבים, אבל האלמן יוהנס הוא איש עצוב ובודד שמתגעגע מאד לאשתו ולחבריו שהלכו לעולמם. הוא חי מקצבת זיקנה וכבר איננו יוצא לדוג, אבל מטייל בכל יום לשפת הים. היום הזה שבו פוגש הקורא את יוהנס שונה משאר הימים. יוהנס פוגש בו את חברו המת פטר, את אהובת נעוריו המתה, וגם את אשתו שאליה הוא מתגעגע, ולבסוף את בתו סיגנה שממהרת לבית אביה.

מה אנחנו למדים על יוהנס הדייג? שהוא איש גדול וחזק, שבצעירותו התאהב במשרתת יפה וכתב לה מכתב חיזור שלא זכה למענה, מאחר שכבר היה לה מאהב אחר, ואז פגש את מי שתהיה לאשתו ואם שבעת ילדיו, שנישואיו עימה היו מאושרים, שיחסיו עם אביו לא היו טובים ולכן עזב את האי הולמן שבו חיו הוריו ועבר למקום אחר, ובמקומו החדש זכה לחברים טובים שעזרו לו בעת צרה, ושיש לו כאמור שבעה ילדים בוגרים שהם אנשים הגונים שחייהם טובים. הספר רומז, רק רומז, שבניגוד ליוהנס הדייג שחי חיים דומים לאלו של אביו, כאילו נדון לגורל זה מרחם אמו, לילדיו יש מקצועות מודרניים יותר, שחייהם טובים יותר ומצבם הכלכלי טוב משלו: לבתו סיגנה יש בית יפה ובעלה נוהג במכונית, וכשהוא מטייל ליד ביתה יוהנס חושב לעצמו שהסתדרה טוב בחיים.

בדיעבד מבין הקורא ש"בוקר וערב" הן מטאפורות  ללידה ולזיקנה ומוות. פוסה מתבונן בראשית חייו של יוהנס ובסופם, כשמסתיים מסעו בעולם, והוא נזכר בכמה אירועי מפתח בחייו, שבעיקרם היו צפויים מראש ודומים לחיי אבותיו. מעט בחירות היו ליוהנס בחייו: לעזוב את האי הולמן, להינשא לארנה ולשכוח את המשרתת היפה שכבשה את לבו קודם לכן אבל כבר הרתה לאחר. האם מרצון או מכורח אימץ יוהנס את מקצועו של אביו שפירנס אותו בדוחק רב? על כך לא נאמר לנו דבר.

הספר הקטן, המלאנכולי, המהורהר הזה, מעלה על נס את חיי הפשטות של ימים עברו, כשכבר אינם כאלה, חיים שבהם אדם נולד לחיות כאביו, ואפשר היה לחזות את מהלך חייו מרגע לידתו. אלה חיים כפריים בקהילה שבה כולם מכירים את כולם ואין סודות, ויש חברות ועזרה הדדית והסתפקות במועט, והעוני הוא גזירת גורל שאין ממנה מוצא אבל גם אין בה חרפה או פחיתות כבוד. אם היו ליוהנס שאיפות או חלומות אחרים איננו שומעים על כך. הוא חושב שהיו לו חיים טובים, חיים של אדם הגון שגם שבעת ילדיו הם אנשים הגונים, שנישואיו היו טובים ואין בו צער על אהבתו הראשונה שלא התממשה, רק מעט מבוכה על כך שניסה לחזר אחרי המשרתת שכבר הרתה לאחר, שרק פעם אחת השתכר והתחרט על כך. אין בסיפור חייו של יוהנס רוע או טרגדיות גדולות, רק עצב על הבדידות והצער שמביאה עימה הזיקנה והפרידה מן האהובים והיקירים. קשה שלא לחבב את הדמויות בספרו של פוסה שיש בהן תום ואין בהן שמץ של ציניות, והן שייכות לזמנים שלא הכרנו, ובכל זאת אנו חשים אליהם געגועים.

 יון פוסה, בוקר וערב, ספריית פועלים, 2021, תרגמה מנורווגית דנה כספי                                             

הסיפור הנורא של יסמין פורת

 

בבוקר יום רביעי שמעתי בתכניתם של קלמן וליברמן את סיפורה המצמרר של יסמין פורת, שנמלטה עם בעלה מהמסיבה ברעים לקיבוץ בארי, ומצאה מחסה בביתם של הדס ועדי דגן, שני חברי קיבוץ ותיקים. לרגע קל הם חשבו שנמלטו מהתופת, ואז הגיעו המחבלים והצליחו להיכנס לדירה והם מצאו את עצמם בני ערובה של מחבלי החמאס. אחר כך הביאו המחבלים לדירה את התאומים בני השתים-עשרה ינאי וליאל חצרוני יחד עם סבם ודודתם שגידלו אותם. רק היום הודיעו שזוהו שרידי גופתה של ליאל ומותה נקבע בוודאות. עד כה היא נחשבה כנעדרת. כותרת המשדר היתה: השעות האחרונות של ליאל חצרוני, כי באותו יום נורא המשפחה החליטה להתייחס אליה כאל מתה ולא כנעדרת, והם קברו חפצים שלה, כדי שיוכלו לשים לה מצבה.

יסמין סיפרה שהם היו חמישה עשר בני ערובה, ואז הגיעה המשטרה והחל קרב יריות בינה לבין המחבלים. בשלב מסוים החליט אחד המחבלים, שהיה מבוגר יותר מן האחרים, להיכנע ולמסור את עצמו לידי השוטרים, ולקח עמו את יסמין כמגן אנושי, וכך היא ניצלה ועברה לידי השוטרים יחד עם המחבל. ארבעה עשר בני ערובה נותרו במרפסת ובחצר של עדי והדס דגן. במשך שעות התנהל מעל ראשיהם קרב יריות בין השוטרים למחבלים, אבל לדברי יסמין הם נותרו בחיים, וכפי שסיפרה לה הדס דגן, היחידה מבין בני הערובה שנשארה בחיים, ליאל צעקה כל הזמן וכך ידעה הדס שליאל עוד חיה – הם לא העזו להרים את הראש ולהסתכל סביבם מפחד היריות. אבל בשלב כלשהו נורו לבית שני פגזים וליאל לא צעקה עוד. כל בני הערובה נמצאו מתים. גם כל המחבלים נהרגו. הדס דגן לבדה נותרה בחיים.

יסמין לא אמרה מי ירה שני פגזים שהרגו ככל הנראה את כולם, המחבלים ובני הערובה גם יחד. היא גם לא אמרה אם אלה היו פגזים של תותח או טנק. אבל לחמאס אין תותחים או טנקים שיכולים לירות פגזים. זה היה חייב להיות צה"ל שירה את שני הפגזים האלה, שהרגו את המחבלים ואת בני הערובה כאחד. אחר כך ליבסקינד שאל אותה על כך שבעצם המחבלים יכלו לחטוף את כל בני הערובה לעזה כי היו מעט שוטרים והם הגיעו מאוחר. יסמין אמרה כן, הם יכלו לקחת את כולנו כמה פעמים. המחבלים חשבו שיש יותר כוחות ממה שהיו באמת. היה לי מוזר שליבסקינד וליברמן לא שאלו דבר ולא אמרו דבר על כך שכנראה פגזים של צה"ל הרגו את בני הערובה. גם יסמין פורת לא אמרה על כך דבר, למרות היא חזרה יותר מפעם אחת על כך שאלה שני הפגזים שכנראה הרגו את המחבלים וגם את בני הערובה, ביניהם בעלה של יסמין, ועדי דגן, בעלה של הדס, והתאומים ליאל וינאי חצרוני עם סבם ודודתם, כי הדס דגן, הניצולה היחידה משם, סיפרה לה שאחרי הפגזים ליאל לא צעקה עוד, וקודם היא כל הזמן צעקה. אף אחד לא העלה את השאלה למה צה"ל ירה שני פגזים על בית שהיו בו ארבעה עשר בני ערובה, ביניהם ילדים. אולי הם לא רצו למתוח ביקורת על צה"ל שנלחם עכשיו ברצועת עזה וכל יום נהרגים שם חיילים שמקריבים את חייהם כדי להציל את מדינת ישראל מהחמאס. וגם לי היה קשה לכתוב על כך. אבל מאז יום רביעי בבוקר הסיפור הזה לא עוזב אותי. כל הזמן מדברים על ההפקרה וההזנחה שהיו בעוטף עזה, אבל אולי לבני הערובה בחצרם של עד והדס דגן דוקא זה שהמשטרה הגיעה וצה"ל הגיע, אולי דוקא הקרב בין צה"ל למחבלים שלא התחשב בכך שיש שם ארבעה עשר בני ערובה הביא למותם, כמובן יכול להיות שהמחבלים היו הורגים אותם בכל מקרה, ויכול להיות שהיו חוטפים אותם לעזה. אבל במקרה השני אולי הם היו נשארים בחיים. יכול להיות גם ששני הפגזים האלה נורו בטעות, אבל לא נראה לי שזה המצב, כי שניהם פגעו בבית בקיבוץ שבתוכו היו לדברי יסמין פורת עשרות מחבלים שלא רצו להיכנע. ובכל זאת, בהתחשב בבני הערובה שהיו בבית, היו צריכים לעניות דעתי לפעול אחרת, ולא להרוג את המחבלים יחד עם בני הערובה.

כמובן יכול להיות שבכלל לא הבנתי נכון, למרות שישבתי והקשבתי בריכוז רב, כי הרגשתי שהסיפור הזה הוא סיפור שאני חייבת לשמוע היטב, ומאז הוא איננו נותן לי מנוח. בתוך הסיפור הגדול של אסון ה-7 באוקטובר יש המון סיפורים קטנים שכולם נוראים, אבל הסיפור הזה מציק לי יותר מאחרים, ולכן אני מדברת עליו כאן. אני חושבת שגם על השאלות הקשות מנשוא צריך לדבר.

 

אין פתרון בלי הרשות הפלשתינית

 

בנאומו במוצאי שבת בחר נתניהו לתקוף ולנאץ את הרשות הפלשתינית כדי להצדיק את סירובו להעביר את רצועת עזה לשליטתה, כפי שישראל התחייבה לעשות בהסכמי אוסלו. הוא התלונן  שהרשות משלמת למשפחות מחבלים ושמחמוד עבאס לא גינה את הטבח של החמאס. בכך הוא ממשיך באותה המדיניות שהביאה עלינו את אסון ה-7 באוקטובר: להחליש את הרשות הפלשתינית ולחזק את חמאס. יש רק שלוש אפשרויות ריאליות לשליטה בעזה: שליטה ישראלית ישירה שכל העולם מתנגד לה, כולל ידידינו, שליטה של חמאס שכבר נוכחנו במשמעותה, ושליטה של הרשות הפלשתינית, שכל העולם יתמוך בה. אין שום אפשרות אחרת, שתתאים לדברי נתניהו ש"צריך משהו אחר" מהרשות הפלשתינית. עד 1967 עזה היתה אמנם בשלטון מצריים, אבל מאז השתנו דברים רבים וכיום אין היתכנות להשבת רצועת עזה לשלטון מצרי. יש רק חמאס ורשות פלשתינית, אלה שתי האפשרויות הריאליות, ולכן צריך לבחור בגרועה פחות, שזה שלטון הרשות הפלשתינית, שיחליף את שלטון החמאס. לומר שהרשות איננה ראויה לשלוט בעזה, פירושו לחזק את החמאס, שיש לקוות שצה"ל יצליח להכניע, אבל הכנעת החמאס היא עדיין משאלת לב ולא מציאות. מי שלא ירצה את הרשות הפלשתינית בעזה, יקבל משהו גרוע יותר, לא משהו טוב יותר, כי פשוט אין כזה.

מה שמפחיד במיוחד היא התחושה שנתניהו פשוט מסרב לוותר על החמאס כשותף להחלשת הרשות הפלשתינית, מה שמעורר שאלות קשות לגבי כנות רצונו למוטט את חמאס, ולגבי רצונו בכלל. כיצד הוא בכלל רואה את עזה אחרי המלחמה? מה הוא מצפה שיקרה שם? הרי ישנם שם למעלה משני מיליון אנשים שרבים מתוכם הפכו לחסרי בית ופליטים. מה יהיה עליהם? אם לא יימצא להם פתרון מוסכם, לא יהיה שקט לא להם ולא לישראל. בניגוד למעצמות הגדולות שמנהלות מלחמות הרחק מביתן, ישראל ועזה צמודות זו לזו, ואם לא יימצא פתרון ראוי לרצועת עזה, גם אזרחי ישראל לא יוכלו לחיות בשלום, כפי שנוכחנו לצערנו, באופן כה נורא.

לא רק הקונספציה שחיזוק חמאס ישרת את מדינת ישראל בכך שימנע את הקמתה של מדינה פלשתינית קרסה ב-7 באוקטובר. גם הקונספציה הגדולה יותר של בנימין נתניהו, שהוא "הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן", כלומר שישראל תוכל לחיות היטב וגם לקשור קשרים טובים עם מדינות ערב האחרות, בעודה מתעלמת כליל משאיפותיהם הלאומיות של הפלשתינים וממצבם, קרסה כליל. אם ישראל לא תסכים להשיב את עזה לרשות הפלשתינית ואת הרשות הפלשתינית לעזה, ולא תאפשר לרשות הפלשתינית להפוך למדינה, לא יהיה שום פתרון בר קיימא לעזה. גם שליטה ישראלית ישירה לא תמנע מעשי טרור פלשתינים נגד הכוחות הישראלים, שתגרורנה מבצעים צבאיים חוזרים ונשנים ואי שקט מתמיד, שלא יאפשר את שיקום ישובי עוטף עזה, שהוא צורך חיוני של מדינת ישראל. החלומות על סיפוח עזה לישראל והקמת התנחלויות בשטחה יביאו רק לעוד ועוד שפיכות דמים, כפי שהם גורמים לשפיכות דמים ומתיחות תמידית ביהודה ושומרון. הציונות חלמה לפתור את בעיותיו של העם היהודי על ידי ריכוזו במדינה שיש בה רוב יהודי, לא על ידי פיזורו בקרב אוכלוסיה עוינת במצב מלחמה נצחי בינינו לבין הערבים, שבסופו של דבר ימוטט גם את היחסים שנתניהו כה מתגאה בהם עם האמירויות במפרץ הפרסי, וגם את הסכמי השלום שנכרתו ברוב עמל עם הירדנים ועם המצרים.                                                                                                                              

המוטיבציה של חמאס

 

כל ראיון, כל סיפור, כל פרט נוסף, חושף את ממדי ההפקרה של ישובי עוטף עזה. קצין תותחנים ראשי, תא"ל יאיר נתנס, סיפר בראיון ל-ynet שבעוטף עזה לא הוצבו סוללות תותחים, כאלה שלו היו פרושות שם למול הגדר, יכלו לעצור את המחבלים שפרצו אותה. לדברי נתנס הועברו כל סוללות התותחים לצפון ולאיו"ש, והוזעקו לעוטף עזה רק כשהיתה אתרעה למלחמה. לתמיהה מה לסוללות תותחים ביהודה ושומרון, השיב נתנס שהתותחנים שירתו שם ללא התותחים במשימות ביטחון שוטף. זוהי עובדה מקוממת מכל בחינה שהיא. מצד אחד סוללות התותחים יכלו לעזור מאד למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, גם ובמיוחד במקרה של פריצת הגדר, ומצד שני הכשרתו של תותחן היא אחת הארוכות בצה"ל, והעסקת תותחנים במשימות ביטחון שוטף היא בזבוז משווע של כוח אדם מקצועי. לכך יכלה להיות רק סיבה אחת: הלחץ מצד המתנחלים, שיש להם נציגים אוהדים בממשלה. כזכור אמר איתמר בן-גביר שזכותו להסתובב בכל מקום בביטחון קודמת לחופש התנועה של הפלשתינים. מתברר כי זכותו להגנה קודמת לחייהם של תושבי עוטף עזה, ולכן הועברו מרבית כוחות הצבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון וישובי העוטף נותרו מופקרים לחלוטין לידי החמאס.

גם ליאור פרי, בנו של החטוף חיים פרי, סיפר שליד הגלריה לאמנות שייסד אביו בבית נטוש בניר עוז, חנו תמיד טנקים, ואביו היה רב איתם על האבק שפגע ביצירות האמנות בגלריה שלו. אבל בשבת של ה-7 באוקטובר לא היו שם טנקים להגן על ניר עוז. כנראה גם הם הועברו ליהודה ושומרון כדי לשמור על המתנחלים, שמתעקשים לחיות בלב אוכלוסיה עוינת ולדכא אותה. ההפקרה של עוטף עזה בשמחת תורה היתה מוחלטת, ולא היה לה לובי בממשלה, שידאג לאנשים שמחזיקים את גבולה המערבי של ישראל וסובלים כבר שנים רבות מירי טילים ופצמ"רים וחדירות מחבלים שעד ה-7 באוקטובר היו למרבה המזל קטנות, והיתה תקוות שוא שהמכשול יחסום אותם.

נתניהו אמר שצריך לבדוק כיצד השפיעה מה שהוא מכנה סרבנות, ובפועל היה הפסקת התנדבות למילואים של יחידות מובחרות, עקב ניסיונו העיקש של נתניהו להשתלט על מערכת המשפט ולפגוע בעצמאותה. אין צורך לבדוק כי זה בדיוק מה ששר הביטחון יואב גלנט הזהיר מפניו, ותגובתו של נתניהו היתה לפטר את גלנט, פיטורים שחזר בו מהם לאחר יציאתם של המוני מוחים לרחובות. גם הרמטכ"ל הזהיר מפני הפגיעה בלכידות הצבא עקב ניסיון ההפיכה המשטרית של נתניהו, ותגובתו של נתניהו היתה להתחמק מפגישה עם הרמטכ"ל, וכנ"ל לגבי ראשי השב"כ והמוסד. כולם הזהירו שפגיעה בעצמאות מערכת המשפט עלולה למוטט את חומת ההגנה המשפטית על טייסי צה"ל ולוחמים אחרים, ושהקרע שיוצר נתניהו בעם הורס את הלכידות החברתית בצבא. נתניהו סירב להקשיב וסירב לעצור את החקיקה וההסתה נגד מערכת המשפט. האחריות לקרע בעם ולתוצאותיו רובצת גם היא על כתפי נתניהו, שכראש ממשלה היה מחובתו לאחד וללכד את העם ולא לשסע אותו ולשסות את בניו איש ברעהו.

ייתכן שהקרע בציבור הישראלי השפיע על המוטיבציה של חמאס וייתכן שדברים אחרים השפיעו, כמו התעקשותו של נתניהו שהוא הוריד מעל השולחן את הבעיה הפלשתינית ושאין צורך להתייחס אליה יותר - כך לפחות טוען חמאס, שמטרת ההתקפה היתה להשיב את העניין הפלשתיני לדיון. בכל מקרה אין בקרע בעם כדי להסביר מדוע דווקא בחג הסוכות, מדוע דווקא בשבת  ה-7 באוקטובר, בחר החמאס לבצע את התקפתו הנוראה, ועל כך אין נתניהו טורח לדבר. הרי החמאס צופה כל העת במה שקורה מעבר לגדר הגבול, ויכול היה להבחין בקלות שהטנקים נעלמו מעוטף עזה, שתותחים אין, שבכלל אין מעבר לגדר שום קו הגנה שני, שום איום על מי שפורץ את המכשול. בניגוד להתפעלות של רבים מפעולת החמאס, שהחליפה את הזלזול שקדם לה, מחבלי חמאס היו גיבורים בעיקר כנגד אמהות, פעוטות וקשישים. כאשר נתקלו בהתנגדות נחושה של כיתות הכוננות הצנועות כמו במושבים מגן ופרי-גן, נמלטו מבלי לפגוע בתושבים. פריסה ראויה של כוחות שריון ותותחנים לאורך הגדר היתה מונעת את האסון של ה-7 באוקטובר, אבל הם לא היו שם, וחמאס יכול היה לראות בעיניו שישובי עוטף עזה הופקרו ללא מגן. גם מבלי לבדוק ברור שמראה ישובי עוטף עזה נטולי המגן יצר אצל החמאס מוטיבציה עזה לתקוף אותם דוקא בסוכות, לאחר שנוכחו שרוב כוחות הצבא באיזור נעלמו משם. אנשי חמאס סיפרו דבר מעניין: הם קיבלו את הוראות הפעולה ברגע האחרון. הם טענו שהדבר נעשה כדי לשמור על סודיות הפעולה. יכול להיות. אבל יכול להיות גם שחמאס החליט על הפעולה ברגע האחרון, כשהתברר למפקדיו שעוטף עזה מופקר וחשוף, מאחר שממשלת המתנחלים דאגה לשמח בסוכות את בוחריה על חשבון אזרחים אחרים שהופקרו כליל. יותר משאפשר להאשים את המחאה בעידוד חמאס לבצע את ההתקפה, אין ספק שלהפקרת ביטחון ישובי עוטף עזה מצד ממשלת נתניהו היה תפקיד מכריע בעידוד ההתקפה ובקביעת עיתויה בשמחת תורה. לכל זאת אחראי נתניהו, לפני ומעל כל אחראי אחר.

 

ריח בואש ופרי באושים

 

הבוקר עוד עמד בצומת הרחובות עזה-האר"י-בנימין מטודלה ריח הסירחון של הבואש שהמשטרה הפעילה אתמול בערב כנגד המפגינים. איחרתי לרדת להפגנה, וכשירדתי כבר היה הסירחון ברחוב כבד מנשוא והניס אותי מיד הביתה בתחושת בחילה. כתבת ערוץ 12 ענבל טוויזר סיפרה שהמפגינים קראו לעבר השוטרים: "איפה היו השוטרים בעוטף עזה?", והשוטרים מאד נעלבו, כי דווקא השוטרים נלחמו בישובי עוטף עזה, מעטים מדי מהם היו שם ורבים מהם נהרגו במסיבת המוות ברעים, בקיבוצים בעוטף ובתחנת המשטרה בשדרות. זה הצבא שלא היה שם שעות ארוכות, ארוכות מדי, אבל גם לוחמי מג"ב לא היו שם בסדר הכוחות הנדרש, והמעטים שבאו, כפי שהעידה הרבש"צית האמיצה של נירעם, בהחלט הצילו את המצב במקומות שאליהם הגיעו, ולו במספר קטן. אבל קשה להאשים את הציבור שמתקשה להתגבר על תחושת ההזנחה וההפקרה של ישובי עוטף עזה, לעומת ההגזמה הפראית בשמירה על נתניהו ונכסיו. כשירדתי ללוות את בתי ונכדי ששבו בצאת השבת לביתם, נבעתתי ממראה עשרות רבות של שוטרים, חמושים כולם ברובים ארוכי-קנה, אם אינני טועה M16, בגינת המשחקים השכונתית, שאיתרע מזלה להיות ממוקמת מול ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, כאילו עמדו להילחם בכנופיות חמושות של אנשי חמאס. שאלתי אחד מהם מדוע הם נושאים רובים בלב ירושלים, בין הורים וילדים בגינת משחקים, והוא ענה: "למקרה הצורך", ולא יכולתי שלא לחשוב מדוע לא חשב איש שבעוטף עזה צריכים להיות גדודי חי"ר ושריון למקרה הצורך של חדירת מחבלים, כי שום אדם שפוי איננו יכול לראות את הביצורים סביב בית נתניהו ברחוב עזה, את הרכבים האימתניים שמסתובבים שם יומם וליל גם בימים האלה, כשהוא ומשפחתו שוהים, כפי שפורסם בתקשורת, בבית ידידו המיליונר פאליק בשכונת ארנונה, והמאבטחים כבר אינם יושבים בסוכות השמירה אלא רק מסיירים מדי פעם מסביב לבית ובגינת המשחקים, מבלי לתהות בצער מדוע לא שמרו ככה על תושבי עוטף עזה, שלו עמדו לרשותם מעט מהכוחות האלה, שמוקדשים, כפי שאמר לי איש מג"ב, למשימה שמוגדרת "אבטחת הבית", ואיננה תלויה בנוכחותו של ראש הממשלה בעצמו במקום, אולי יכלו להציל לפחות מעט חיי אדם. כלומר, המפגינים נעצרו והבואש הופעל כדי למנוע מהמפגינים גישה לבית ראש הממשלה, שראש הממשלה איננו נמצא בו, מחשש שמה? הם לא היו יכולים לפרוץ לבית המבוצר המוקף חומה וגדרות. לכל היותר יכלו להצטלם שם עם דגל ושלט, צילום שראש הממשלה נחוש כנראה למנוע בכל מחיר, אולי גם במחיר הרג של מפגינים, במקרה הצורך. כי שוטרים אינם נושאים רובה סער להגנה עצמית מפני מפגינים בלתי חמושים, לכך די באקדח. רובה ארוך נועד להרוג. מכיתות הכוננות בעוטף עזה  לקחו חלק מהרובים האלו. גם אחרי ה-7 באוקטובר ניסו לקחת מהם את הרובים, וחדלו מכך רק כשהם התקוממו והדבר התפרסם בתקשורת. צריך לראות מה קורה ברחוב עזה כדי להבין כמה עיוות נתניהו את הפרופורציות, עד כמה מיד לאחר שנבחר שכח את אזרחי המדינה ודאג לחוקק קודם כל את חוק הנבצרות שיקשה עד ימנע את סילוקו מכהונתו, את חוק מימון בתיו הפרטיים ברחוב עזה ובקיסריה כמעונות רשמיים, ואת הכפלת תקציב הביגוד והאיפור שלו ושל רעייתו. את מרבית הגדודים שנותרו בעוטף עזה העבירו לרגל חג הסוכות לתגבור אבטחת אירועי החג באיו"ש. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שההוראות להפקיר את גזרת עזה לטובת איו"ש ירדו מלמעלה, ודי לשמוע את סיפורו של חבר כיתת הכוננות בבארי, שבתיווך בן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה, דיבר עם נתניהו בצהרי השבת הנוראה, סיפר לו על מצבם, והתחנן שיורה לצבא להיכנס לישוב. אבל על מסוק הקרב שהגיע נאסר לירות על המחבלים שהתבצרו בגן הילדים של בארי, ועל החיילים שעמדו בשער הקיבוץ נאסר להיכנס אליו במשך שעה ארוכה, שבה טבחו המחבלים בחברי הקיבוץ. מדוע? רק ראש הממשלה יכול היה לאסור על המסוק לירות ועל הצבא להיכנס לבארי, מן הסתם מהמניעים שהניעו אותו תמיד להימנע ממכת מחץ לחמאס: החשש ממלחמה כוללת ברצועת עזה, והאמונה ששלטון חמאס ברצועה מחליש את הרשות הפלשתינית ומונע הקמת מדינה פלשתינית, או כפי שנתניהו עצמו ניסח זאת, הוא "הוריד את השאלה הפלשתינית מהשולחן". בעבר היה לפעמים הצדק עימו. הפעם הוא טעה טעות גורלית ובלתי נסבלת שעלתה בחייהם של למעלה מאלף אזרחים, שוטרים וחיילים. המחשבה שהוא נאחז בכל כוחו בכסא, ומנסה בכל מאודו להטיל את האשמה על אחרים, מחרידה ומערערת כל תחושת ביטחון אפשרית.

בינתיים האנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לסילוקו של נתניהו וממשלתו מופנות לכל הכיוונים הלא נכונים: התנכלות לאזרחי ישראל הערבים, ודוקא לאלה שלא עשו כל רע ומשרתים בנאמנות את הציבור, כמו נהגי אוטובוסים ורופאים ערבים שנתונים להסתה ורדיפה וגם לאלימות ממש, כשהמסיתים והרודפים הם מי שתמיד הסיתו ורדפו ערבים חפים מפשע, ופשעי החמאס רק מספקים להם, לתפיסתם, תירוץ מתאים, סותמי הפיות וצרי העין למיניהם, שקפצו על ההזדמנות להתנכל לערבים על התבטאויות שאינן לרוחם, או על קריירה שמעוררת את קנאתם. מאוסים כמעט כמותם כל ה"מתפכחים", שנותנים כעת דרור לגזענות שתמיד פיעמה בהם. האם אכזריות החמאס היא באמת הפתעה כה גדולה? האם לא ידענו מזמן שהחמאס מבצע פיגועים רצחניים דוקא כשיש ניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים ולהשיג שלום? האם רק עכשיו גילינו שחמאס מאמין בסילוק היהודים מכל הארץ שהוא רואה כווקף, כהקדש מוסלמי? האם לא ידענו שחמאס רוצח פלשתינים רבים בטענה שהם משתפי פעולה עם ישראל ואינו חס כלל על בני עמו? והאם האנטישמיות של העמים האירופים שרצחו ששה מיליון יהודים ומאז להוטים לתייג את היהודים כנאצים היא תופעה חדשה? האם השימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח האירופי כדי להתכחש ליהודים כקורבנות ולתאר אותם כמקביליהם של הנאצים היא עניין חדש? אכן כעת אנו עצובים ומזועזעים יותר מתמיד מהמספר הבלתי נתפס של הקורבנות האזרחיים, תינוקות וילדים ואמהות וקשישים ונכים, ומצפים שמי שתמיד שנא אותנו יהפוך את עורו ויגלה כלפינו חמלה. זה לא יקרה, אפילו אם כל אזרחי העולם יצפו בסרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל. סביר יותר שנצפה בקרוב בכתבות תעמולה שבהן יוצגו פשעי חמאס המחרידים כפשעים של חיילי צה"ל, במסגרת מזימה ישראלית כביכול להשמדת העם הפלשתיני, תעמולה שתאומץ בהתלהבות במדינות שרצחו ששה מיליון יהודים ומעולם לא הפסיקו לחלום על היעלמות היהודים מהעולם. במקום להתכחש למציאות ולדבר דברי הבל, ואז "להתפכח" התפכחויות מתוקשרות ולאמץ קלישאות הבל חדשות, עדיף היה לו כל ה"מתפכחים" היו מאמצים מעט ענווה, שיכלה להציל אותם גם מטעויות העבר וגם מטעויותיהם החדשות: החל מההתלהבות הילדותית מהחיים בחו"ל וההטפות הדוחות ל"רילוקיישן", המשך בעצות אחיתופל לא להצביע למר"ץ שחיזקו כל כך את ממשלת האסון, וכלה בגילויים המרעישים שיש ערבים אכזריים ואירופים אנטישמיים שלעולם לא יגלו כלפינו חמלה. תמיד עדיף להפעיל יותר את המוח ופחות את הפה, מה שחוסך את הצורך "להתפכח" מאוחר מדי.