יום שני, 24 באפריל 2017

יהודים כחיות לשחיטה



בעשרים באפריל האחרון, שהוא תאריך יום הולדתו של היטלר, שאותו מקפידים הנאצים בכל העולם לציין ולחגוג, פירסמה מערכת הארץ את מאמרה של רחל טלשיר, ובו אוסף ציטוטים מחיבוריו של יצחק בשביס-זינגר, שמשווים בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בעלי חיים, ובמיוחד ליחסם של יהודים אל בעלי החיים. לא שאני מייחסת לרחל טלשיר או למערכת הארץ בקיאות גדולה בהיסטוריה, מן הסתם כוונתם היתה יותר לבזות את יום השואה הקרוב ואת אסונו של העם היהודי, מאשר לשמח את היטלר ביום הולדתו, ובכל זאת אין ספק שהיטלר היה שמח במאמר הזה, כי ממש כמו רחל טלשיר, גם הוא היה צמחוני, וממש כמוה גם הוא חשב שרצח של יהודים זה בדיוק כמו לשחוט חיות. אולי צריך להודות על כך שרחל טלשיר לא ציינה לשבח את היטלר, ששחט ששה מיליון יהודים, אבל בתור צמחוני לא אכל אפילו יהודי אחד, בעוד שהיהודים לא רק שוחטים פרות ותרנגולות, אלא גם מבשלים ואוכלים אותן אחר כך. המסר שהיהודים אינם בני אדם, אלא הם חיות שמיועדות לשחיטה, היה מסר מאד מרכזי באידיאולוגיה הנאצית, והנאצים מאד הקפידו להדגיש אותו לא רק בתעמולה המזוויעה שלהם, אלא גם בתהליך ההשמדה עצמו: היהודים הובלו להשמדה בקרונות בקר, לפני שנרצחו הם נצטוו להתפשט, כי חיות אינן לובשות בגדים, והם נרצחו בגז ששימש להדברת חרקים. פרופ' נחום גרוס, שחוה את הכיבוש הנאצי בעיר מולדתו וינה, סיפר לי פעם בדיחה שהיתה פופולרית בוינה אחרי המלחמה: מה ההבדל בין יהודים ופשפשים? פשפשים שהודברו לא חוזרים. אבל הפשפשים היהודים לא הושמדו כליל, למרבית צערם של הנאצים, ולפעמים כשקוראים את עיתון "הארץ" יש הרגשה שגם לצערה של מערכת "הארץ". ניצול השואה אורי חנוך המנוח תהה פעם, מדוע טילטלו את אביו מבוכנואלד לאושוויץ כדי להמיתו בתאי הגזים, הרי יכלו לירות בו בבוכנואלד ולא לענות אותו במסע הנורא לאושוויץ כדי להורגו שם, והתשובה לתהייה הזו היא שבהמות שוחטים במקום המתאים לכך, ואושוויץ לדעת הנאצים היה המקום הנכון לשחוט את הבהמות היהודיות, עם כל המתקנים והחומרים שדרושים להדברת חרקים יהודים והגז המתאים שהם סיפקו לצורך זה. כמובן לפני שהמיתקן המושלם לשחיטת בהמות יהודיות אושוויץ היה מוכן ומושלם, הסתפקו הנאצים בריכוז החיות היהודיות ביערות וירייה בהם לתוך בורות ענקיים, אבל לא לפני שדרשו מהם להתפשט, כי מאד מאד חשוב היה לנאצים להדגיש את המסר, שיהודים הם חיות, ולכן הם חייבים להיות עירומים ומלוכלכים כמו חיות, והרצח שלהם צריך להתקבל כמובן מאליו. גם במחנות הריכוז הנאצים דאגו דבר ראשון לקחת מהיהודים את הבגדים שלהם ולהחזיק אותם בתנאים שיגרמו להם להיות לא רק מורעבים וחולים, אלא גם מלוכלכים ומוכי כינים, לפני ששלחו אותם לתאי הגזים, בתור חיות מזוהמות ומוכות כינים שאיבדו צלם אנוש, כי הנאצים אף פעם לא העלו בדעתם שמי שאיבד צלם אנוש זה הם עצמם, למרות שלהם היו מקלחות ובגדים ואפילו בושם ומי-גילוח, ולמרות שהם נראו לעצמם כמו בני-אדם, ורק היהודים נראו להם כמו חיות. לכאורה יש כאן סתירה מסוימת: אם היטלר כל כך אהב חיות, ואימץ את הצמחונות כדי לא להרוג חיות, מדוע הוא רצח את היהודים, שלדעתו לא היו בני אדם אלא חיות? כנראה שכמו ראש העיר האנטישמי של וינה קרל לואגר, שכאשר שאלו אותו מדוע הוא מתרועע עם יהודי מסוים, השיב: "אני קובע מי יהודי", גם היטלר רצה לקבוע בעצמו מי אדם ומי חיה, ומי לחיים ומי למות, ומראש ההשוואה בין יהודים לחיות היתה צעד מחושב, שנועד להצדיק את הרצח שלהם, ולהפוך אותו למשהו שמתקבל על הדעת, ולכן השימוש הממוחזר של הצמחונים בהשוואה הזאת, הוא לא רק מקומם, אלא גם מצמרר. הצמחונות של היטלר היתה חלק מתפיסה ששללה את ייחודו של האדם, וקבעה שהאדם הוא חיה ככל החיות, חוץ מהגרמנים, שאותם היטלר הגדיר כאדם עליון. כלומר היטלר לא ביטל את ההירארכיה של מי שמותר לשחוט ומי שחייו יקרים, הוא רק הגביל את זכויות האדם לגרמנים ולעמים האירופים הקרובים להם, ואילו את היהודים, וגם את הצוענים והסלאבים, הוא שם במדרגת החיות, שלא רק מותר, אלא רצוי ואפילו חובה, לא רק לשחוט אלא להשמיד כליל. שבירת המחיצה שהיטלר שבר בין האדם לבין החיה, לא נועדה לרחם על החיות, אלא לשלול את האנושיות ואת הרחמים מרוב בני האדם, שרובם אינם גרמנים, אלא בעלי מראה וצבע עור שהיטלר הגדיר כחייתי, ומכיוון שהיהודים לא נראו כל כך שונים מהגרמנים, הוא דאג לגרום להם לחיות בתנאים כאלה, שגם גרמו למות של רבים מהם, עוד לפני שרצחו אותם ביריות או בגז, ובעיקר גרמו להם להיראות כך שאפשר יהיה לומר: תראו איזה חיות השמדנו בגז, ולא לחשוב שמדובר ברצח של ששה מיליון בני אדם, נשים וגברים וזקנים וטף. היסודות האנטי-הומנים בצמחונות ובאקולוגיה הגרמנית מושרשים בה לעומק, ולא במקרה מתפשטות הצמחונות והטבעונות בעולם במקביל לעלייתם והתעצמותם של גורמי ימין לאומני אנטישמי ואוהד לנאצים, שכבר הגיעו לכמה מעוזי שלטון בעולם ומאיימים לתפוס מעוזי שלטון נוספים, ולפרק את המסגרות וההסדרים שתיקנו לאחר המלחמה ובצלה, כדי להגן קודם כל על בני אדם, מתוך הבנה ששבירת המחיצה בין בני אדם לחיות היא דבר מסוכן ביותר, שאיננו מוביל לרחמים על חיות, אלא לשלילת אנושיותם של בני אדם, בדרך כלל של בני אדם לא אירופים, שעורם כהה וזהותם מובחנת כאסייתית או אפריקנית ולא כפשוט אנושית, ובתוך הזהות האסייתית, ברוח המסורת הנאצית, נכללים גם היהודים, שעדיין נתפסים אצל רבים באירופה ובעולם כלא ממש בני אדם. אפשר לאהוב מאד חיות ולרחם על חיות, אפשר גם להיות צמחוני מתוך רחמים על חיות, אבל כשמבטלים את ההבחנה בין אנשים לחיות, וכשמאמצים את הזיהוי הנאצי בין רצח היהודים בשואה לשחיטת בהמות, צריך לדעת שמידרדרים במידרון חלקלק מאד של שלילת האנושיות היהודית, ושלילת אנושיותם של בני אדם בכלל, והתרת הרסן שהוצב לנו בספר בראשית פרק ט': "שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". האיום המוסרי שעמו מתמודדת החברה האנושית איננו אכילת חיות, שהיא, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו, חלק ממעגל החיים בטבע, שבו אריות ונמרים טורפים זברות ואיילות, וחתולים טורפים עכברים וחולדות, זאבים טורפים ברווזים וטלאים, ציפורים בולעות חרקים ותולעים, ובני אדם אוכלים דגים ועופות ואפילו בהמות, האיום שעמו מתמודדת החברה האנושית הוא של אובדן צלם אנוש ורמיסת כבוד האדם, לעתים גם, למרבה הצער, בתירוץ של צמחונות.  

יום רביעי, 19 באפריל 2017

מהחל חרמש בקמה



פרופ' שלמה אבינרי פירסם בערב החג השני של פסח מאמר כנגד אכילת חמץ להכעיס כהתרסה חילונית, שמוגדרת על ידי שלילת המצוה ולא על פי ערכים העומדים בזכות עצמם (הארץ, 16.4.17). מאמרו עורר בי הירהורים רבים, לא בשל העניין שלשמו נכתב, שהוא קריאה לסולידריות של החילונים עם שומרי המסורת, שאני כמובן מברכת עליה, אלא בשל הפיסקה שלהלן:
"אחד מהישגיה של הציונות – תנועה פוליטית וחילונית ביסודה – היה בכך שהשכילה לצקת תכנים מודרניים, הומניסטים ומשחררים במסורות ובמושגים דתיים. כך נטלה הציונות את חג הפסח, שבדמותו המסורתית התמקד בריבונו של עולם, אשר הושיע את ישראל ממצרים בניסים, באותות ובמופתים, הוא ולא שליח, הוא ולא מלאך, והפכה אותו מצד אחד לחג האביב, הקשור לארץ ישראל ולמפעל הציוני החקלאי, ומצד שני לחג החירות. כך הציגה הציונות את חג הפסח כדוגמה ומופת לשחרור לאומי מעול זר, כמו גם למרד של עבדים נגד משעבדיהם."
נניח לדיון באיזו מידה הציונות היא אכן תנועה חילונית, שגם על כך אפשר להתווכח, כמה חילונית היא תנועה שעינה צופיה לפאתי מזרח קדימה. ועדיין מוזרה מאד הטענה, שהציונות היא זו שהפכה את חג הפסח לחג אביב חקלאי. ההקשרים החקלאיים של חג הפסח, תחולתו בחודש האביב, עם ראשית קציר שעורים, והנפת העומר וספירתו במשך שבעה שבועות, מחג הפסח ועד חג השבועות, כולם מופיעים בתנ"ך. גם מצוות אכילת מצות שבעת ימים, כניגוד לאכילת החמץ בחג השבועות, עת ביכורי קציר חטים, כל אלה מופיעים בתנ"ך, ואינם נקשרים בהכרח ליציאת מצריים. המסורת הקושרת את חג הפסח ואכילת המצות ליציאת מצריים, כמו המסורת הקושרת את חג השבועות למתן תורה, היא מסורת אחת שמסבירה את חג הפסח ואת חג השבועות בהסברים היסטוריים ואמוניים, אבל המסורת והמשמעות החקלאית של חג המצות, שאיננו יודעים בוודאות אם היה זהה וחופף לחג הפסח או נסמך לו בדיעבד, מובאת בתנ"ך בצורה ברורה ונבדלת, גם אם יש סימנים לכך שנעשה ניסיון עריכה כלשהו, כדי ליישב בין המסורות השונות ולהתיכן זו לזו.
במלים אחרות, הציונות נמשכה לאופיו החקלאי של חג הפסח, בשל הקשר שהוא מבטא בין עמנו לאדמת הארץ, אבל לא היא יצרה את המסורת הזו. וגם היציאה מעבדות לחירות נמצאת כבר בתנ"ך, ומהווה גם היגד מרכזי בהגדה של פסח, שאכן מדגישה גם את מקומו של בורא עולם בהוצאת עמנו מעבדות לחירות. אבל כדי להבין את אופיו רב-הפנים של חג הפסח, אין להסתפק בעיון בהגדה של פסח, שהיא מסמך פולקלורי חביב ולא תקין פוליטית, אלא חייבים לעיין בתנ"ך, שאיננו מקל עלינו את המלאכה.
בפרק י"ב בספר שמות מופיעה המצווה לקחת שֶׂה – שעל פי הטקסט הוא כינוי קיבוצי לטלאים וגדיים כאחת – לשחטו בארבעה-עשר בחודש הראשון ולתת מן הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים" – מכאן שמזוזה ומשקוף אינם מה שאנו מכנים כיום בשמות אלה. מקובל לפרש שמזוזות הן הקורות שעליהן תלויה הדלת, ואילו המשקוף הוא הקורה שמעליהן, אבל לפעמים אני מהרהרת שאולי המזוזות הן שתי פיסות עץ שחיברו בין הדלת לקורות עליהן נתלתה ואיפשרו לה לזוז, ושאולי המשקוף הוא חלון קטן בדלת שדרכו משקיפים מי בא. כך נאמר איפוא: "שה תמים, זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תיקחו, והיה לכם למשמרת עד יום ארבעה-עשר לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין-הערבים, ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף ועל הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו." כאן מופיעות עוד הוראות כיצד להכין ולאכול את השה, ובהמשך מסתבר שעודנו נמצאים במצרים, בטרם היכה ה' את מכת בכורות, והנה בפסוק י"ב ואילך: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים, והיה היום הזה לכם לזיכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם, חוקת עולם תחוגוהו: שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון עד יום השביעי: וביום הראשון מקרא קודש, וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא ייעשה בהם."
כאן מופיעה איפוא גירסההקושרת את זבח הפסח, חובת אכילת המצות ואיסור החמץ יחדיו ליציאת מצרים, אך חסר ההסבר מדוע קשור זכר יציאת מצרים לאכילת מצות ולאיסור חמץ. כדאי לציין גם שאין נזכר שם החודש שבו יש לקיים את הפסח, אלא נאמר "בחודש הזה" ואחר כך "לחודש הזה". בפסוק ב' בפרק נאמר: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בארץ מצרים לאמר: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". האם היתה מחלוקת מהו החודש הראשון? והאם היה לחג הפסח מועד נוסף, בחודש שאיננו ניסן? מכל מקום גירסה זו בחלקו הראשון של פרק י"ב בשמות היא אכן בעלת אופי היסטורי ואמוני, ובפסוקים י"ז עד כ' נאמר: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרתם את היום הזה לדורותיכם, חוקת עולם. בראשון בארבעה-עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים לחודש בערב: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת, ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל בגֵּר ובאזרח הארץ: כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות".
אי אפשר להתעלם מן החזרות הרבות בפסוקים אלה, ונראה שההסבר לכך הוא בעובדה שכונסו כאן מקורות שונים מבלי שהושמטו מהם הדברים החוזרים על עצמם. בולט גם הטון המחמיר והמאיים מאד של הפסוקים, שמזכיר לי את דברי מורי הפרופסור אמנון לינדר, שנאמרו על החוק הרומי, אבל דינם יפה גם לענייננו, שאם אנו מוצאים איסורים חוזרים על עצמם בחומרה גוברת והולכת, כנראה שלא הקפידו ביותר לקיימם. שהרי לו ששו בני ישראל לאכול שבעת ימים מצות, לא היה צורך לאיים עליהם באיום הכרת הנורא מכל. כדברי גששינו פיתה טריה זה טעים, החמץ מהנה את החך, והאיסור על אכילתו שבעת ימים נדרש כנראה לחומרות יתרות.
אבל בכך לא תם פרק י"ב בספר שמות: בפסוק כ"א מתחילה גירסה נוספת למצוות זבח הפסח, הפעם בעזרת אגודת אזוב, שבתפקידו הפולחני בתנ"ך דנתי ארוכות ברשימתי "תחטאני באזוב וקורבן הפסח". לאחר הוראת המצווה הנוספת מתוארת מכת בכורות ויציאת מצרים הנחפזת של בני ישראל, וכעת, בפסוק ל"ד, אנו שומעים כי "וישא העם את בצקו טרם יחמץ משְׂאֵרוֹתָם, צְרוּרוֹת בשמלותם על שכמם." כאן אנו מקבלים סופסוף רמז לקשר בין איסור החמץ ליציאת מצרים. רק בפסוק ל"ט, לאחר תיאור נסיעת בני ישראל מן העיר רעמסס שבמצרים לעיר סוכות שבמדבר, נאמר לנו: "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם." כאן אנו למדים שהמצות היו עוגות מצות, כלומר מצות עגולות, כמנהג המהדרים, שלָשִׁים כדור בצק ומשטחים אותו לעיגול.
האם די לנו במצוות פסח אלו? לא ולא. בפרק י"ג, המתחיל לכאורה בעניין אחר לגמרי, "קדש לי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא", שוב אנו חוזרים למצוות חג הפסח. האם עקב הקישור בין קדש לי כל בכור לעניין מכת בכורות? אין הדבר נאמר במפורש, אבל בפסוק ב' מתחיל טקסט חדש העוסק בחג המצות:
"ויאמר משה אל העם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה, ולא ייאכל חמץ. היום אתם יוצאים בחודש האביב: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחיוי והיבוסי, אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש, ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה: שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה': מצות ייאכל את שבעת הימים ולא ייראה לך חמץ, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים".
כאן אנו שומעים סופסוף את שם החודש: חודש האביב, אביב שמשמעותו שיבולי שעורה ירוקות או גרעיני שיבולים שטרם הבשילו, כנאמר בשמות פרק ט' פסוק ל"א בהקשר של מכת הברד: "והפשתה והשעורה נוכתה, כי השעורה אביב והפשתה גבעול", והוא קרוב ככל הנראה למלה אֵב המופיעה בצירוף אִבֵּי הנחל ובפסוק י"ב בפרק ח' בספר איוב "עודנו בְּאִבּוֹ לא ייקטף", שממנו שאוב הביטוי העצוב "נקטף בְּאִבּוֹ" על מות צעירים. ייתכן שחודש האביב הוא אכן שמו העברי הקדום של חודש ניסן, והוא אחד השמות שנשמטו מלוח גזר, שרק שמות שמונה חודשים נזכרו בו. ועדיין, למרות איזכור שם החודש בעל המשמעות החקלאית, ההקשר הוא אמוני והיסטורי. עם סיום הפיסקה הזו חוזר הטקסט לעניין פטר רחם ופידיון הבְּכוֹרִים, כאילו הפיסקה הדנה ביציאת מצרים נכנסה למקום לא לה בטקסט אחר.
בשמות פרק ל"ד, לאחר איסור לכרות ברית ולהינשא לעם הארץ, האמורי והכנעני והחתי והפריזי והחיוי והיבוסי, שחמישה מהם נזכרו כבר בתחילת פרק י"ג, שוב חוזר המקרא לעניין חג המצות, והפעם משתלב ההקשר ההיסטורי של חג המצות כזכר ליציאת מצרים, במסגרת חגיגת שלושת הרגלים, כלומר בהקשר חקלאי-עונתי מובהק ויוצר חיבור לא ממש רהוט:
"את חג המצות תשמור, שבעת ימים תאכל מצות, אשר ציויתיך למועד חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים: כל פֶּטֶר רחם לי הוא וכל מקנך תיזכר פטר שור ושה: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם: ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, בחריש ובקציר תשבות: וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים, וחג האסיף תקופת השנה, שלוש פעמים ייראה כל זכורך את פני האדון, ה' אלוהי ישראל: כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוהיך שלוש פעמים בשנה: לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך, לא תבשל גדי בחלב אמו."
בטקסט המבולבל הזה, שמתחיל בפסח, נמשך במצוות פידיון הבכורים שכנראה נקשרה למכת בכורות, ממשיך במצוות שבת עם תוספת מעניינת "בחריש ובקציר תשבות", שמדגישה את ההקשר החקלאי של מנוחת השבת, וממשיך הלאה באיזכור חג השבועות וחג האסיף ומכלול שלושת הרגלים שבהם מצווה אדם מישראל לעלות לראות פני ה', ומסיים באיזכור של זבח הפסח שלא נזכר בראשית הפיסקה שעסקה בחג המצות, ומיד לאחריו הדרישה להעלות את ראשית ביכורי האדמה לבית ה', שמשמע שכבר עמד על תלו כשנכתבו הדברים. כאן נאמר ביכורי האדמה ולאו דוקא ביכורי קציר חטים, כך שאולי הכוונה לביכורי קציר שעורים שמתחיל בחג הפסח הנזכר בפסוק הקודם, ומכל מקום הפיסקה הזו, למרות הבילבול הניכר בה וריבוי העניינים, מעניקה לחג הפסח הקשר חדש: הוא איננו עומד לעצמו, אלא הוא אחד משלושת הרגלים, והוא נחגג באביב, וקשור לביכורי האדמה שיש להעלות לבית ה', כמו חג השבועות לביכורי קציר חטים וחג האסיף לתום איסוף היבול החקלאי. אי ציון מועדי החגים המדויקים, בניגוד לכתוב בפרקים הקודמים, ולמרות איזכור יציאת מצרים, יוצר תחושה שמדובר בחגים לגמרי חקלאים, שמועדם נקבע על פי מועד ביצוע העבודות החקלאיות העיקריות באותם ימים: קציר שעורים, קציר חטים, ואסיף התבואה והפירות. השם סוכות, שקשור אף הוא ביציאת מצרים, "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה" (שמות י"ב, פסוק ל"ז), איננו נזכר כאן כלל, רק חג האסיף.
בספר ויקרא בפרק כ"ב, תחת הכותרת "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" אנו שומעים שוב על חג הפסח, אבל ללא כל איזכור של יציאת מצרים, אלא בהקשר חקלאי ופולחני: פולחן הביכורים. וכך נאמר שם:
"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה', ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו, ביום הראשון מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם [קורבן] אִשֶׁה לה' שבעת ימים, ביום השביעי מקרא קודש, כל מלאכת עבודה לא תעשו".
עד כאן דומה הטקסט לנאמר בשמות י"ב, אבל כאן מגיע טקס חקלאי פולחני שלא היכרנו קודם לכן - הנפת העומר:   
"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפהו הכהן: ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה', ומנחתו שני עשרונים סולת בלולה בשמן אִשֶּׁה לה', ריח ניחוח נסכו יין רביעיית ההין: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קורבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם".
הביטוי הסתום מעט "ממחרת השבת" עורר מחלוקת, אך הגישה המקובלת במסורת היא שסופרים את העומר מהיום הראשון לחול המועד פסח, כך שהשבת מקבלת משמעות של מקרא הקודש הראשון בא' פסח. אני מבינה אחרת את ההוראה. לדעתי שבת כאן במובן שבוע, והספירה צריכה להתחיל רק ביום הראשון שלאחר הפסח, שכן הנפת העומר נעשית בלויית קורבן של כבש ושני עשרונים סולת שנגרסת מחיטה והיא איפוא חמץ, ואיסור החמץ מתאים גם להמשך הפסוק "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, כלומר במשך שבוע עד היום הראשון שלאחר הפסח, שהוא לעניות דעתי יום הנפת העומר, ובכך אני חולקת על הנוהג המקובל להתחיל בספירת העומר בראשון לחול המועד פסח, שלדעתי יותר משהוא מתאים לנאמר בתנ"ך, הוא מבקש לאחד את מסורת ספירת העומר עם מסורת זכר ליציאת מצרים. לי נדמה שאלה מסורות נפרדות ושונות ואפילו סותרות, האחת מקורה בסיפור או אולי במיתוס היסטורי, והאחרת בנוהג החקלאי, שגוזר להביא כל ראשית יבול – בשדה, באדם ובבהמה, לה', או לפדותו בקורבן מתאים יותר, כדי להבטיח את חסד האל, ולאו דוקא בהקשר היסטורי. מצוות ספירת העומר איננה קשורה כלל למסורת יציאת מצרים, אלא מחברת בין פסח לשבועות, בין ביכורי קציר שעורים לביכורי קציר חטים:
"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום, והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתיים, שני עשרונים סולת תהיינה חמץ, תאפינה ביכורים לה': והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים בני שנה ופר בן-בקר אחד ואילים שניים יהיו מנחה לה', ומנחתם ונסכיהם אִשֶּׁה, ריח ניחוח לה': ועשיתם שעיר-עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן:"
אנו רואים כאן איפוא ניגוד שמבדיל וגם קושר בין שני הרגלים: זבח הפסח נאכל על מצות ומרורים, ואילו קורבנות חג השבועות, שכוללים קורבן אִשֶּׁה וקורבן חטאת וקורבן שלמים, שאניח כאן להבדלים ביניהם כדי להדגיש את המשותף: כולם מוקרבים ונאכלים על חמץ, ואיסור החמץ וחובת אכילת המצות בפסח עומדים איפוא בניגוד למצוות הקרבת החמץ בשבועות, ואיסור החמץ בפסח כמו הקרבת החמץ בשבועות הינם מכלול אחד של מחזור פולחנים חקלאיים, שנועדו להבטיח את רצונו הטוב של האל לקציר מוצלח, ומכיוון שהמצות והחמץ שניהם מופיעים במחזור ספירת העומר כשני חלקיו של פולחן אחד, אין כל ביטחון שאיסור החמץ וחובת המצות קשורים דוקא ליציאת מצריים, כפי שמוסבר בספר שמות, ונראה לי שקשירת חובת המצות ואיסור החמץ ליציאת מצרים היא מסורת נפרדת, שנועדה לעגן פולחנים חקלאיים שצמחו בארץ ישראל במסורת של זיכרון היסטורי, אמיתי או מדומה.
ונסיים בספר דברים פרק ט"ז, שמנסה לשלב יפה בין שתי המסורות, זיכרון יציאת מצרים והפולחן החקלאי של שלושת הרגלים והקרבת הביכורים מקציר שעורים לקציר חטים לאסיף מן הגורן והיקב:
"שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלהיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם: לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים, תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ולא ייראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים... ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עֲצֶרֶת לה' אלהיך, לא תעשה מלאכה: שבעה שבועות תספור לך, מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות, ועשית חג שבועות לה' אלהיך... וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החוקים האלה... חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים באוספך מגורנך ומיקבך, ושמחת בחגך..."
וטוב ויפה שהציונות מצאה עניין וקירבת נפש לפולחנים החקלאיים העתיקים של עמנו, שמקורם וסיבתם אולי נשתכחו כבר בימי התנ"ך, ונמצאו להם מקורות אחרים, ועדיין ריח ניחוח להם, ועדיין הם מעלים לפנינו שדות שיבולים ירוקות עד האופק, כי השעורה אביב, עד יחל חרמש בקמה.


יום חמישי, 13 באפריל 2017

הגינה של מאיר שלו



כבר הזכרתי כאן את ספרו של מאיר שלו "גינת בר" שמאד התרגשתי לקרוא אותו, אבל לא חשבתי לנתח אותו בדקדקנות, כמו שבבית הספר לא אהבתי לנתח פרחים, כי כשמפרקים פרח כדי ללמוד את חלקיו הוא מת ונובל וזה עצוב. אבל בינתיים מאיר שלו וגם הספר "גינת בר" נהיו נושא לדיון בשיח הציבורי המאד אלים ומאד מר וארסי שלנו, מירי רגב תקפה אותו, ואסתר זנדברג תקפה אותו, והרבה אנשים תקפו אותן בתגובה, ואני רוצה לומר כמה דברים על מאיר שלו ועל "גינת בר", וגם על כמה עניינים אחרים.
יעל דיין שכתבה ביקורת על ספרו של שלו למוסף הספרים של "הארץ", תהתה מדוע הפרקים מסודרים בספר בסדר לא הגיוני ולא מנומק בכלל, שלא יוצר איזשהו סיפור הגיוני או מנומק, רק מרפרף כמו פרפר מכאן לכאן, ולדעתי זה מפני שמאיר שלו לא כל כך רצה לספר סיפור מפורש מדי. הרי אפשר היה להתחיל את הספר בסיפור של ילד ירושלמי שנולד וגדל בירושלים, שמגיע בגיל תשע למושב נהלל, ובניגוד לילדי המושב מכיר רק מעט עצים ופרחים בשמם, ומקנא מאד בידע של ילדי המושב, ורוצה להיות בקי בטבע כמותם. אפשר לקרוא מתוך הספר סיפור כזה, אבל להפוך אותו למרכז הספר יהיה קצת טיפשי, כי מאיר שלו לא היה גנן ולא בן גנן, וגם לא נהיה גנן. הוא היה ילד עירוני שעבר בגיל תשע למושב והתאמץ להיות כמו כולם, וגם את רוב חייו הבוגרים הוא חי בירושלים, ובגיל לא צעיר קנה בית במושב בעמק יזרעאל, שאולי הזכיר לו קצת את משק סבו בנהלל, שבסך הכל היה לו טוב שם, כפי שהוא עצמו מספר, והוא ניסה לשתול סביב הבית גינה, כמו שיש לרוב אנשי המושבים, וכמו שהיתה לסבו החקלאי מנהלל וגם לסבי החקלאי אברהם מרגלית מבנימינה, שהיה לו פרדס והוא גידל עצי חושחש והרכיב עליהם תפוזים ולימונים, אבל השאיר כמה עצי חושחש כמו שהם לא רק להרכבות, אלא כדי להכין מפרים המר את הריבה שלדעתו היתה הטובה בעולם, ואני יכולה להעיד שבאמת היתה ריבה טעימה מאד, כי זכיתי לאכול את ריבת החושחשים של סבא שאי אפשר לקנות כמותה, וגם תפוזים שרק נקטפו מהעץ וקליפתם הזהובה  עוד היתה מכוסה אגלי טל. אלו זיכרונות ילדות שזוכרים כל החיים והם כנראה משפיעים עלינו בדרך כלשהי, אבל הם לא הופכים ילד עירוני ומבוגר עירוני לגנן. בשביל הסבים החקלאים של מאיר שלו ושלי, הגינה בחצר הבית, שסבי גידל בה מצדו האחד של הבית ירקות ועצי פרי, ומצדו השני פרחים, שהוא הקפיד לשתול אותם כך שבמשך כל ימי השנה פרחו בגינה פרחים, היו טפל לעבודתם החקלאית, ולפחות לגבי סבא שלי נדמה היה לי שאיננו טורח כלל בגינת הבית, שהיא רק מין בילוי, ובכל זאת הכל צומח ופורח ומניב בה, כביכול מבלי שהושקע בה כל עמל. סבא דישן את הגינה בקליפות הירק והפרי שאכלנו, בעיקר קליפות תפוזים שהביא מהפרדס, והוא פשוט קבר אותן בערוגות מבלי לטרוח להתסיס אותן ולהפוך אותן לדשן – הקליפות נאספו מן השולחן ומיד נקברו בגינה כפי שהיו, במיומנות מושלמת, שסבא לא איבד גם בשלהי ימיו, כשכבר היה חולה וידיו רעדו מעט.
כזה הוא הבית הישן שמאיר שלו רכש לעצמו בקצה המושב – חיפוש אחר זכרון ילדות וניסיון לממש חלום, להעלות באוב משהו שכבר איננו קיים, סבא שכבר הלך לעולמו והורים שכבר הלכו לעולמם וסגנון חיים שגם הוא כבר הלך לעולמו וכבר איננו קיים. והוא ניסה לשתול דשא ולעשות גינה נאה סביב ביתו, כפי שעשו כל דרי המושב, שרובם מן הסתם חקלאים שכמו אצל סבינו, גינתם טפלה לעבודתם החקלאית והם מיטיבים לדעת מה לעשות בה ונדמה שבאפס עמל הכל עולה בידם.
ובכן, מאיר שלו התאמץ לשתול דשא ולעשות גינה, כמו שניבא הנביא עמוס שישראל עתידים לשוב לארצם ולעשות גַּנּוֹת ולאכול את פְּרִיהֶם. אבל הוא לא הצליח לעשות גינה כמו אלה של השכנים, ובעיקר פרחו בגינתו פרחי הבר שממילא פורחים בכל מקום שבו הם יכולים לפרוח בעונתם: חצבים וכלניות ורקפות ופרגים. ומכיוון שהם היטיבו לפרוח בגינתו, הוא שתל בגינתו פקעות נוספות של חצבים ורקפות שמצא לצד כבישים שנסללו ובאתרים אחרים שבהם דוחקים צרכי האדם את פרחי הבר לשוליים, והם נקלטו בגינתו ופרחו, ומכיוון שפרחי בר כמו חצבים ורקפות וכלניות ופרגים פורחים להפליא היכן שמניחים להם לפרוח בעונתם, הרי בעונות פריחתם של פרחי בר יש לו גינה מרהיבה, ובעונות שבהן פרחי הבר מתקשים לפרוח, גינתו יבשה, וזה בעצם כל הסיפור. גם לולא היה עושה דבר היו פורחים בגינתו בעונתם חצבים ורקפות וכלניות ופרגים ותורמוסים וחבלבלים, אבל מכיוון שהוא טורח ואוסף פקעות של פרחי בר שנזרקו ושותלן בגינתו, ואוסף את זרעיהם ושומרם בצנצנות וזורע אותם בגינתו, ומשקה מעט כאשר הגשם מכזיב, אפשר שפרחי הבר פורחים בגינתו יותר משהיו פורחים להם סתם כך. אבל בעיקרו של דבר גינת הבר היא קצת בדיחה על גננות, היא ניסיון של מי שאיננו גנן ואיננו מבין הרבה בגננות לאמץ לעצמו את מלאכת הגננות של בורא עולם, מתוך ידיעת קוצר ידו לעבוד בזיעת אפו כדי לחוש שמינית שבשמינית מטעמיו של גן עדן, ולפיכך נקל לגנן עציצים עירוני שנפשו יוצאת לשתול ולזרוע ולראות ציצים ופרחים פרי עמלו, ואיננו מצליח אלא לגדל את מה שגדל מעצמו בדרך שנפלאה ממנו עצמו, שהרי כל גינה היא קודם כל גינתו של בורא עולם שהוא לבדו יודע מדוע צמח מה שצמח ופרח מה שפרח, למצוא את עצמו בספר הזה, יותר מלאלה שמלאכת הגננות מצויה בידם.
ככל בני האדם מחבב גם הגנן החובב מחמאות, ולמרות שהוא יודע בסתר לבו שגינתו איננה מרשימה ביותר, בכל זאת הוא מבקש שיחמיאו לו עליה, למרות שלרוב אין על מה להחמיא לו, שהרי בעונה החרבה גם גינתו חרבה, ובעונת הגשמים היא פורחת כפי שהטבע בארצנו כולה פורח בעונת הגשמים ומעט לאחריה, בטרם ייבש כחציר, ומי שיזדמן בימי אביב אלה לירושלים, ויעבור בגן העצמאות, כדאי לו לקרב אל הבור הפתוח העתיק שמערות קבורה בו והוא מוקף בגדר לביטחון המבקרים, ויתבונן בשפעת הפרגים שפורחים בו כעת ואפילו בעמק המצלבה אין יפים כמותם, ומרוב שפריחתם יפה גם פריחת החרדלונים לצדם יפהפיה גם היא. פריחה מטבעה היא קצרת-מועד ובארצנו השחונה היא קצרת-מועד במיוחד, וצריך ללכוד אותה בשיאה כמו שהצופים בכוכבים יודעים לכוון את צפייתם למועד שבו הכוכבים עומדים בשיא זוהרם.
מאחר ששָׁלֵו קבע את מושבו במושב של חקלאים והוא יושב שם בין האיכרים המומחים בחרפת עירוניותו, ואיננו יכול להתפאר אלא במיומנות שגם ירושלמים עזי נפש מצטיינים בה – לכידת צפעונים, שכן הרי ירושלים אדמתם קשה וסלעית, ובעיקר היא מצמיחה קוצים ודרדרים ופרחי בר ועקרבים ונחשים, ואלה מוכרים היטב גם לעירוניים שבין תושביה – איננו יכול אלא לספר למבקריו בעונה השחונה כמה יפה גינתו בחורף ובאביב, בעוד שגינות שכניו פורחות ומלבלבות כל השנה כולה. אבל באביב, כשפרחי הפרג פורחים בגינתו בשפע ובוערים באדמומיותם, הוא יכול לחוש כאילו היה באמת בעל גינה, והאירוניה הדקה הזו מלוה את הספר כולו, והקורא חייב להצטייד במידה הגונה ממנה כדי לקרוא אותו ברוח הנכונה. הסיפור שבו בחר שָׁלֵו לפתוח את ספרו איננו נעים לקריאה: רובו לועג לחתן וכלה שהגיעו בלווית אמותיהם להצטלם בין הפרגים והתורמוסים הפורחים בגנו באביב, שעליהם הוא צועק שהם פלשו לגינתו ודורכים על פרחיו, ומגרש אותם באיום שיפעיל את מערכת ההשקיה האוטומטית שאין לו, ואילו הם מצידם טוענים, ובדיוק מסיבה זו פותח הסיפור הזה את הספר, שזה לא נראה בכלל גינה, זה נראה חיק הטבע, מה שנכון כמובן, וזו האירוניה שאסתר זנדברג החמיצה, כשהסיפור הזה, והלעג הגלוי ללשונם של הדוברים, כה העלה את חמתה, שהיא הצטרפה למירי רגב ותיארה את שָׁלֵו כפיאודל אכזר שהפרגים והתורמוסים חשובים לו מכבודם של אנשים והוא גם לועג לשפתם הדלה, ואכן כך, אלא שבעיקר הוא לועג לעצמו, שכן הוא יודע היטב שאכן אין מדובר בגינה במובן הרגיל, אלא אכן בחיק הטבע, ובפרחי בר שרובם היו פורחים ממילא, גם לולא אסף בעקשנות מופרזת את זרעיהם וזרע אותם ברחבי הגינה, ושהמבקרים הלא קרואים לגמרי צודקים, הם מצטלמים בחיק הטבע, ודורכים על פרחי בר, שזה חבל, אבל בכל זאת שונה מלדרוך על פרחים שגנן מגדל בערוגה, דבר שכנראה לא היו מעזים לעשות. ומכיוון שאחרי שצעק עליהם ואיים עליהם וגירש אותם, הוא מתנפח מגאוה על כך שבחרו בגינתו כרקע לצילומי החתונה שלהם, כאילו היתה זו אחת מאותן גינות מטופחות של איכרי המושב, וכאילו הוא עצמו מפריח את הפרגים והתורמוסים בשדות ארצנו, הסיפור הזה די מצחיק, וממש לא צריך להתרגז ממנו, כמו שלא צריך להתרגז מדודה פולניה שמתקשה להשאיל לאחייניתה תכשיט מוזהב, בטענה שמדובר בתכשיט יקר ערך, כי התכשיטים שלה, לטענתה, הם רק מאיכות ראשונה במעלה.
"גינת בר" הוא ספר מצחיק ונוגע ללב, כי הוא מספר בעיקר על חלום ועל אובססיה, לא כל כך על גינה או על גינון, אלא על הרצון של אדם שאין מקצועו בכך להיות גם הוא בין המגדלים גידולים ומפריחים פרחים, ושותלים שתילים ונוטעים עצים לא רק לעצמם אלא לדורות הבאים, על השאיפה להלך יחפים ולחוש את האדמה בכפות הרגליים, ומי מאיתנו איננו מתאוה לפעמים להשליך את נעליו מעל רגליו ולרוץ יחף בעשב. לכן יש בספר הזה פרקים על זיכרונות מגינות נסתרות וחלומיות, גינות שאנו חולמים לחזור ולטייל בהן, כפי שאנו חולמים לשוב לגן-עדן, בעודנו מפלסים את דרכנו בעמק הבכא, בחום ובשרב, ושמחים אפילו למראה עשבים שוטים. זהו ספר על שעות שאדם מבלה בגינה שמגדלת את עצמה ומנהלת את עצמה, שהחולד עושה שמות באדמתה והנקר מנקר והורג את עציה, והגנן כביכול שלה מנסה לטעת בה עצים ולשתול בה פרחים ולמשוך אליה ציפורי שיר, אבל מאחר שמדובר בעצם בחיק הטבע ולא באמת בגינה, לקן שנועד לירגזים יבוא נקר, את פקעות הנוריות יאכל החולד, ומה שיישאר הם החצבים והרקפות שנקלטים בקלות בכל מקום וצומחים מעצמם.
אפשר לקרוא את הספר של מאיר שלו בהרבה דרכים, וכמובן זכותו של מי שמתרגז להתרגז, אבל זה קצת חבל, כי זה ספר עלינו, לאו דוקא על האשכנזים או הותיקים שבינינו, או על מי שידם משגת לקנות בית במושב, אלא על כולנו, שאוהבים את ארץ-ישראל ומנסים להיקלט בה, ומנסים להפוך אותה למקום פורח, ומנסים ליצור לעצמנו מקום יפה לחיות בו, אבל לא באמת מצליחים להיקלט בארץ, ולא באמת יודעים איך להתמודד איתה, ורוצים לגדל ורדים וסחלבים, אבל מצליחים לגדל בעיקר חצבים ורקפות, ומאחר שזה מה שיש אנחנו שמחים בהם, והם אכן משמחים, וכשאנו שמחים בהם אנחנו יודעים ששמחתנו היא שמחת עניים. גם הספרות העברית החדשה שלנו היא שמחת עניים, יותר משהיא מגדלת ורדים וסחלבים, היא מגדלת חצבים ורקפות, שצומחים מקרקע הארץ מכוח עצמם, לכן עדיף יהיה שאלו המתקשים להבין את האירוניה שבמצבנו, וגם אלה המודעים לה היטב, יניחו לה ולכותביה לנפשם.


מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד, רישומים וציורים (יפהפיים) מאת רפאלה שיר.



יום שלישי, 11 באפריל 2017

רחוקים מארץ



זה היה שבוע מבלבל. לפני קצת יותר משבוע ניצן אמרה לי שהיא חוזרת לארץ וביקשה שאסתכל בכמה דירות להשכרה בשכונה. ראיתי כמה דירות ולא ראיתי את ניצן גרה בהן, וכשחזרתי הביתה מהדירה האחרונה ניצן התקשרה להגיד שהציעו לה מישרה באנגליה והיא נשארת שם, רק עוברת לעיר אחרת. שמחתי מאד בשבילה כי היא מאד רצתה את המישרה הזאת, והייתי די שמחה ונרגשת, ואחר כך חשבתי שאילו הציעו לה את המישרה קצת קודם, אולי היא היתה באה לארץ לחגוג איתנו את הפסח, אבל הציעו לה את המישרה רק אחרי שהיא חשבה שהיא חוזרת לארץ במאי, וככה יצא שהיא לא תבוא במאי וגם בפסח היא לא באה. וכל הזמן ניקיתי ומירקתי את הבית. נדמה לי שניקיתי את הבית יותר מאשר בשנים אחרות, וגם זרקתי יותר דברים ישנים שממלאים לי את הארונות מאשר בשנים אחרות. אני לא יודעת להסביר למה דוקא השנה עשיתי את זה. זרקתי שלושה גרביונים עם חורים גדולים שהייתי צריכה לזרוק מזמן, וצלחות מרק שבורות ששכבו שנים בארון המטבח מעל לכיריים, ותבנית אחת מחוררת, ומגש אחד שמישהו הביא בו פעם דברים וכבר נשאר בארון. אני לא יודעת למה אני שומרת דברים כאלה. בכלל אין לי הרבה בגדים וגם לא הרבה כלים, אבל הארונות שלי מלאים בדברים כמו צנצנות ריקות שרחצתי יפה ושמרתי למקרה שאצטרך, למרות שאין שום סיכוי שאצטרך אי פעם עשרות צנצנות, אז זרקתי כמה צנצנות שהיו בארונות שנים ומעולם לא עשיתי בהן שימוש, וכל הזמן חשבתי שבעצם הייתי צריכה לזרוק עוד המון דברים, אבל קשה לי לזרוק הרבה דברים, אפילו דברים שאין בהם שום צורך. וכל הזמן חשבתי לעצמי שאני צריכה לסדר דברים בבית, כמו לתקן את החלון הקטן בסלון שהשמשה שלו נשברה לפני שנים. תמיד אני עושה את המינימום ההכרחי. אני מקנאה באנשים שיש להם אנרגיות לעשות דברים, ולי יש פחות ופחות. החיים היומיומיים נראים לי מספיק תובעניים וקשים בשביל להעמיס על עצמי עוד משימות שלא הכרחיות. אבל השנה באמת ניקיתי יסודי לפסח והייתי מאד מרוצה מעצמי. הייתי חייבת להיות מרוצה מעצמי כי כמעט נפלתי מהרגליים מרוב מאמצים. והכי קשה עבדתי אתמול לפני ליל הסדר, כשניקיתי ובישלתי כל היום. בצהרים שרון באה ולקחה את אושר לטייל כדי שאני אוכל להשלים את ההכנות לסדר, ונשארתי לבדי במטבח וריסקתי סלק וחזרת למרור והכנתי כופתאות למרק והתחלתי לחתוך תפוחים ופירות יבשים לחרוסת. חתכתי את התפוחים לחתיכות קטנות מאד ואז חשבתי שזה היה תמיד התפקיד של ניצן להכין את החרוסת, והיא היתה חותכת הכל לאט ובתשומת לב, שהכל יהיה מאד מדויק, כי היא מאד אוהבת לדייק בכל דבר, גם לבוא תמיד בזמן, בניגוד לי שהרבה פעמים מאחרת, וגם לעשות הכל מדויק ונכון, ופתאם רציתי להיות עם שתי הבנות שלי, כמו בימים שהן עוד היו ילדות ועוד גרו בבית או קרוב לבית ובאו הרבה לבקר ואכלנו ביחד בערבי שבתות ובצהרי שבתות וכמובן בליל הסדר, ורציתי מאד שניצן תבוא, אבל עכשיו היא רחוקה באנגליה, ועוד מעט היא תלד וגם התינוק יהיה רחוק באנגליה ואני אוכל לראות אותם רק בסקייפ או לעתים רחוקות, ופתאם הרגשתי צער גדול והתכווץ לי הלב וכמעט כאב לי ממש, ושפכתי לחרוסת קצת מהליפתן שתהיה מתוקה וקצת משכרת, כי שפכתי לליפתן גם יין לבן וגם יין שרף, אבל זה לא היקהה את הכאב, וחתכתי את החסה לסלט בסכין, למרות שבדרך כלל אני קורעת את העלים ביד, אבל הפעם חתכתי בסכין וזה היה הרבה יותר קל לחתוך מאשר לקרוע, ושרון ואושר כבר חזרו ואמרתי להם שבכלל לא יצאתי מהמטבח מאז שהם הלכו ועד שהם באו, ושרון אמרה שהאוכל טעים, אז אכלנו לפני הסדר ואכלנו באמצע הסדר ואכלנו אחרי הסדר ורוב היום והלילה אכלנו, וחשבתי שאני צריכה לשמוח כי בסופו של דבר אנחנו בנות מזל, ובעצם עכשיו הכל הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם כשהבנות היו קטנות ולפעמים לא היה לנו כל כך מה לאכול, ובכל זאת לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה שהיינו שלושתנו ביחד כל הזמן והרבה פעמים סבלנו, אבל לפעמים גם היינו צוחקות, והן צחקו לי כשדימיינתי שהן יתבגרו ויתחתנו ויגורו קרוב ואני אטפל בנכדים, אקח אותם מהגן ואטגן להם שניצלים קטנים ואשחק איתם בגינת המשחקים, אבל הן רצו ללכת לדרכן וזה הטבע, שילדים עוזבים את ההורים והולכים להם למקומות אחרים ושם הם מוצאים את מזלם, וזה תמיד משמח שהם מצליחים, אבל על הגעגועים קשה מאד להתגבר, גם בימים רגילים ובמיוחד בימים מיוחדים.