יום ראשון, 16 ביוני 2019

בת ששים ושלוש


היום מלאו לי ששים ושלוש שנים. אני אוהבת את המספר הזה. אני אוהבת להיות זקנה ולשלם באוטובוס רק שלושה שקלים ושאנשים מציעים לי לשבת. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתכל על החיים שלי אחורה. מזמן כבר הפסקתי לחשוב מה צריך להספיק בחיים. אני לא צריכה להספיק כלום, רק לחיות ולראות מה עוד יקרה. לפני פחות משבועיים נולד לי נכד חדש, והנכד הראשון שלי חגג שנתיים. אני סבתא ויש לי שתי בנות ושני נכדים, ואני מאושרת. אני אשה די מסורתית. קודם רציתי הכי הרבה להיות אמא, ואחר כך רציתי הכי הרבה להיות סבתא, שזה כבר לא תלוי בי וזה עוד יותר משמח שזה קורה. לקבל נכד זה כמו לקבל מתנה. זה משהו שאתה לא יכול לבקש שיקרה, רק לקוות. ומתנות זה דבר כל כך משמח. כשמביאים מתנות לתינוק אני מרגישה כאילו מביאים מתנה בשבילי, ואני שמחה כמו ששמחתי במתנות כשהייתי ילדה, שאחר כך איבדתי את השמחה הפשוטה הזאת, ועכשיו היא חוזרת. אני אוהבת את הדובון שכתוב לו על הבטן "הדובי הראשון של אביב", והוא באמת הדובי הראשון של אביב, ואני אוהבת את כל הבגדים הקטנים של התינוק. בכל פעם שאנחנו מחליפות לו בגדים אנחנו אומרות: מה נלביש לו עכשיו? כאילו הוא דוגמן, ואחרי שאנחנו מלבישות אותו אנחנו מתפעלות ממנו ואומרות כמה הוא תינוק יפה, ובאמת הוא תינוק יפה, והכל אצלו יפה, העיניים והשפתיים והאוזניים והידיים והרגליים, הכל יפה ומתוק. תינוק הוא מתנה שלא נגמרת ואני מדמיינת איך הוא יהיה כשהוא יגדל, ואני מקוה שהנכד שלי מאנגליה גם יבוא לבקר אותי ואני אשב עם שני הנכדים ביחד, שזה כאילו הכי מובן מאליו אבל זה גם הכי מיוחד. שרון שאלה אותי קודם מה ארצה לעשות ביום ההולדת ולא רציתי לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות. הכנתי ריבת משמש ואפיתי עוגת גבינה עם דובדבנים ושכבתי על הספה וקראתי כתבה נוראית ב"הארץ" על אשה שרצחו אותה בצוללת. אני לא יודעת למה רציתי לקרוא את זה. בדרך כלל אני לא אוהבת סיפורי רצח ואני מאד שונאת בלשים. אבל על הסיפור הזה כבר קראתי הרבה. אולי בגלל שהוא קרה בצוללת בים, וזה עושה אותו לסיפור כמעט לא אמיתי, למרות שהוא לגמרי אמיתי. אחר כך גם ראיתי את "חתונה ממבט ראשון" ששרון ממש שונאת וכל הזמן שואלת אותי מתי התכנית הזאת תיגמר, ואני מנחמת אותה שזה כבר הסוף. אני לא יודעת למה אני צופה בתכנית הזאת שהיא ניסוי אכזרי בבני אדם, ששמים אותם יחד בקופסה כמו שעושים לעכברי מעבדה ומצלמים מה קורה להם. היה צריך להוציא תכניות כאלה מחוץ לחוק ולאסור על הצפייה בהן בגלל התעללות ביצורים חיים, אבל אני צופה בזה בכל פעם שיש לי הזדמנות. בשביל לפצות את עכברי המעבדה נותנים להם כל מיני פינוקים: שמים אותם במלונות מפוארים עם ג'קוזי ומצלמים אותם רבים בג'קוזי בבגד ים, שזה אכזרי במיוחד. אם כבר לריב, אז לפחות ללבוש משהו מכובד, ולא בגד ים, למרות שבחרו לתכנית אנשים שנראים יחסית טוב בבגד ים. בכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה שמוכרת המון פרסומות לתמרוקים ולבתי מלון ולשבולת שועל, או לבנק, והזוגות נורא משתדלים להעמיד פנים שהם מצאו את אהבת חייהם, אבל תמיד יש כמה שלא מצליחים להסתיר את האומללות. אני לא יודעת למה אני צופה בזה. אין לי שום תירוצים, ואני מחכה כבר לפרק של מחר. בשלב זה של חיי היה ראוי שאוקיר את זמני ואתרכז בדברים חשובים, אבל מה בכלל חשוב חוץ מהילדים והתינוקות והזמן שמקדישים להם, שהוא הזמן היחיד שעליו אף פעם לא מצטערים.    

יום שלישי, 11 ביוני 2019

מה עצבן אותי באיכילוב


בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.
אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.
ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  



יום שישי, 7 ביוני 2019

אמיר אוחנה שר הליקוקים


עד לפני זמן קצר לא היה לי שום דבר נגד אמיר אוחנה, חוץ מזה שהחלפתי ערוץ בטלויזיה כשהוא הופיע, אבל כך אני עושה גם כשמופיע מיקי זוהר, או דוד אמסלם, או מירי רגב, או כמובן נתניהו בעצמו שמבחינתי שמעתי אותו מספיק ואין לי שום צורך לשמוע אותו עוד פעם, וממש לא אכפת לי מה הוא חושב על השמאל, שאני גאה להשתייך אליו. השמצות ועלבונות מפי חלאת אדם כמו נתניהו הם אות כבוד ולא בושה. אפילו חשבתי שאמיר אוחנה מאד תורם למעמד ההומוסקסואלים בישראל בכך שהוא משכנע את כולם שבניגוד לקריקטורה הטלויזיונית של האוחצ'ה התל-אביבית הלבושה ורוד, מתחנחנת ומצביעה למר"ץ, רוב ההומוסקסואלים הם ממש כמו רוב הגברים הישראלים, חזירים שוביניסטים לאומנים וגסי-רוח, שאוהבים לנפנף באקדח הצמוד, להתנהג בגזענות לערבים ובחזירות לנשים, שקיימות מבחינתם רק כדי ללדת להם ילדים אבל רק במעמד של שפחה, וכמובן מצביעים רק לימין. אוחנה הוא ממש הגבר גבר הישראלי האולטימטיבי, והבוז לחוק ולמשפט והשקפת עולם עבריינית שרואה ברשויות החוק איום על חופש הפעולה שלו ולא מגן מפני אלימות ופגיעה בזכויות, שכך רואים את מערכת המשפט אנשים שאינם חברים של ראש הממשלה ובנו והחיים שלהם לא פעם מאוימים על ידי האוחנות למיניהם. כששמעתי את אמיר אוחנה מסביר בתכנית בוקר ש"כנופיית שלטון החוק" רודפת את הפוליטיקאים הנבחרים ותופרת להם תיקים, כבר לא יכולתי לשאת את הזוהמה המבחילה שיוצאת מפיו של מי שהפך למלחך הפנכה מספר אחת של ראש הממשלה. ואין טעם למנות כאן את כל מה שעשה בית המשפט העליון למען ההומוסקסואלים, כפי שעשה עדו באום ב"דה מארקר", ולהראות עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה חייבים לבית המשפט תודה. אמיר אוחנה מכיר תודה רק לראש הממשלה, שעמו יש לו יחסי תן וקח, כלומר תן חנופה וקח את משרד המשפטים, תן ליקוקים וקח ממתקים, אבל כשחנופה היא כל כך שקופה, וכולם מודעים לה ולשכרה, היא הופכת מהר מאד לבדיחה, ובמקום שמשרד המשפטים ירומם את אוחנה, אוחנה מוריד את משרת שר המשפטים למדמנה שבה הוא שוחה וממימיה הוא שותה, ואנשים אחרים פשוט שומרים מרחק. למשל יריב לוין, שיש לו התנגדות אידיאולוגית לאקטיביזם שיפוטי, והיה המועמד המועדף על נתניהו לשר המשפטים, סירב לקחת את המישרה הנכבדת על עצמו, בגלל המגבלות המוטלות על שר בממשלת מעבר שלא יכול לבצע שינויים משמעותיים והפעילות שלו מאד מוגבלת בעיקר לשמירת הקיים, אבל לדעתי גם מפני שאדם שיש לו קצת כבוד עצמי ועמדות עקרוניות, לא היה רוצה שיגידו שנתניהו מינה אותו בתור בובה מטעמו, כדי לפגוע במערכת המשפט ולשרת את האינטרסים של נתניהו עתיר כתבי האישום. זה לא כבוד גדול לאדם שיש מאחוריו פעילות פוליטית אידיאולוגית להיראות בציבור כבובה על חוט בשירות עניינו של נאשם בפלילים, ובאמת יריב לוין סירב למישרה שנחשבה תמיד לפסגת שאיפותיו בפוליטיקה, ואני מוקירה אותו על כך. ואילו אוחנה מעורר בי רק בחילה, כי מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע אנושות לא רק במערכת המשפטית שלא תמיד מצליחה לעשות צדק, אבל מניסיוני מאד משתדלת לעשות צדק. מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע לא רק במערכת המשפטית, אלא קודם כל בכנסת ישראל, כנסת נבחרי הציבור, שהיא הרשות המחוקקת, ושלטון החוק הוא שלטונה. כי החוק משרת דוקא את האזרחים הפשוטים, אלה שאין להם כוח שלטוני ואין להם גישה לכוח שלטוני, אלה שהם חלשים מכדי לכפות על אחרים לכבד אותם ואת זכויותיהם. עליהם בית המשפט מגן מפני התעמרות השלטון ובעלי הכוח, על אלה שאינם יכולים להתקשר לאנשים באמצע הלילה ולצוות עליהם לקום ממיטתם ולרוץ להביא לראש הממשלה ולרעייתו קרטון חלב או קצף גילוח. שלטון החוק הוא זה שעוצר בעד האדונים להתעמר במשרתיהם, והוא מגינם של החלשים והעשוקים, ומי שבז לו יכול רק לבזות את המישרה הנכבדת הזו, שכבודה איננו יכול לכבד את מי שהכריז על עצמו שהוא אויב שלטון החוק ושוטם מערכת המשפט.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

יום שני, 3 ביוני 2019

ולשרון בן


הלילה שרון ילדה בן במשקל ארבעה ק"ג ומאה שלושים וחמישה גרם. ראו בבדיקות שהתינוק גדול אבל לא האמינו, כי המיילדות אמרו ששרון רזה ובטח הילד קטן. זה לא ממש עוזר שיש מדע רפואה מפותח עם מכשירי אולטראסאונד מאד מדויקים, כי החשיבה של אנשים היא מאד מאד סטריאוטיפית, ובמקום להתייחס לממצאים המדעיים, הם נשארים דבוקים לדיעות הקדומות שלהם, שנשים קטנות ורזות יולדות ילדים קטנים ונשים גבוהות וגדולות יולדות ילדים גדולים, אבל זאת דיעה קדומה שגודל התינוק משקף את גודל האם. גם כשאני ילדתי כולם אמרו שבטח הבנות שלי יוולדו קטנות, כי אני קטנה, וזה ממש לא היה נכון, הן נולדו גדולות, וגם את ההחלטות המקצועיות אנשים מקבלים לפי הדיעות הקדומות שלהם ולא לפי הממצאים המדעיים. נזכרתי שפרופסור דן שכטמן, שזכה בפרס נובל על גילוי גבישים שלא האמינו שהם קיימים ובהתחלה מאד לעגו לו ולא האמינו לתגלית שלו, סיפר שמדענים אחרים ראו לפניו את התגלית שלו, אבל לא היו מוכנים להודות בקיומה. אנחנו ההיסטוריונים יודעים שלמרות שהמדע מאד מפותח, אנשים לא מסוגלים להפיק ממנו את מלוא התועלת, בגלל שמאד קשה להם להיפרד מהחשיבה הסטריאוטיפית שלהם, ולכן לנשים יש חיים מאד קשים.
פעם משוררת אחת, משוררת מוערכת, שהתפעלה מהכתיבה שלי, אמרה לי שהיא דימיינה אותי גבוהה עם קול עבה, כלומר בעלת תכונות גבריות. אמרתי לה שאני דוקא פצפונת עם קול של ילדה, ןחשבתי שזה בעצם מה שאנשים חושבים עלי כשהם רואים אותי: שלא יכול להיות שאני יכולה לעשות את העבודה שאני עושה, כי אם אני קטנה עם קול של ילדה אני בטח מתפקדת כמו ילדה קטנה, או שאפשר להתייחס אליי כמו לילדה קטנה. אבל אולי לפעמים זה עוזר לי, כי כשאנשים מזלזלים בך מהסיבות הלא נכונות, הם מתנהגים הרבה פעמים כמו טיפשים, גם אם הם לא טיפשים. בכלל טיפשות נובעת הרבה פעמים משחצנות ועיוורון ולאו דוקא מהעדר תבונה. זה בוודאי עזר לי כמה פעמים בחיים כשאנשים זילזלו ביכולות שלי בגלל המראה שלי ועשו טעויות טיפשיות, אבל זה כמובן לא חסך ממני סבל ועוגמת נפש בגלל הטיפשות האנושית הזאת, שאיינשטיין אמר בצדק שהיא אינסופית כמו היקום, ולגבי היקום הוא לא היה בטוח. אבל אולי כל זה לא ממש משנה. בכל זאת הרפואה המודרנית מצילה חיים של הרבה תינוקות ונשים וצריך להוקיר אותה מאד על כך, כי זה ההישג הכי גדול של הרפואה המודרנית, להציל תינוקות ונשים, אז אולי לא צריך לשפוט אותה בחומרה בגלל שהיא עדיין מוגבלת במסגרת הדיעות הקדומות שיש לאנשים, ולא מסוגלת לחרוג מהדיעות הקדומות שיש לאנשים.
אולי כל הדיון הזה כבד מדי אפילו לגבי תינוק ששוקל יותר מארבעה קילוגרם ועדיין הוא תינוק בן יומו עם ידיים קטנות ורגליים קטנות ועיניים קטנות שבוחנות בסקרנות רבה את העולם הקטן שהוא למד להכיר בינתיים: התינוקיה של בית החולים והחדר של אמו בבית החולים, וסבתא שלו שבאה לטפל בו ואז חוזרת לטפל בכלב שהוא עדיין לא מכיר, ומתרגשת כשהאוטובוס מהבית לבית החולים ובחזרה עובר ליד הים, כי מראה הים תמיד מרגש את מי שגדל ליד הים, אפילו אם הוא חי כבר עשרות שנים בהרים, כמו במחזה של איבסן "האשה מן הים", שתמיד התרגשתי ממנו. אבל אולי המחשבה שאנשים מן הים שונים מן האנשים מן ההרים גם היא מחשבה סטריאוטיפית, שבישראל במיוחד יש לה הרבה אוהדים. הרי אנשים כל הזמן נודדים ממקום למקום ובאים ועוזבים ועוברים. ובכל זאת בבתי החולים בירושלים רואים בחלונות את ההרים ולא רק את החלונות של אגפים אחרים. אבל ממילא תינוקות אינם זוכרים את בתי החולים שבהם הם נולדים.
בתי שרון שאלה אותי אם יותר קל להיות בלידה או לא להיות, כי בלידה של בתי ניצן באנגליה לא יכולתי להיות, ואמרתי לה שהכי קשה זה לא להיות, ותמיד עדיף להיות, כי אז אפשר קצת להועיל. כשאי אפשר להועיל הרבה יותר סובלים, ומאד קשה להיות אמא של יולדת, כי את יודעת מה הבת שלך עוברת, ואת חווה מחדש את הלידות של עצמך, אבל את לא יכולה לעשות הרבה להקל על הסבל. עכשיו אני מרגישה הרבה עייפות, אבל אני שמחה שיכולתי להיות ולגעת באביב הקטן כשרק יצא מבטן אמו, ואמרתי לו שחיכינו לו כל כך הרבה, הוא היה אמור להיוולד כבר במאי, ולכן אמו בחרה לקרוא לו אביב, והוא התמהמה והתמהמה ושרון אמרה שהיא עוד תצטרך לקרוא לו קיץ, אבל בכל זאת היא קראה לו אביב שזה שם של צמח רך ושל התחלה חדשה, והיום יכולתי לשבת ולהחזיק אותו על הידיים ולחשוב איך הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו כל כך הרבה זמן הוא עכשיו ממשי, ודימיינתי את הרגע הזה כשאשב עם התינוק בחיקי המון פעמים כדי לנחם את עצמי בימי הציפייה הארוכה, וכשהוא נהיה ממשי הוא נהיה גם לא ממשי, כי דוקא כשהוא מתממש קשה להאמין, שאני יושבת על הכסא והנכד שלי בחיקי, שעכשיו כבר יש לי שני נכדים ואני סבתא כפולה, ואין כמו הממשות של תינוק בידיים כדי להרגיש שאתה חי ואתה נוגע בחיים.

יום שלישי, 28 במאי 2019

אז יהיו בחירות


לא אכפת לי במיוחד ששוב יהיו בחירות. אני אצביע שוב למר"ץ ואני מקוה ששוב הם יעברו את אחוז החסימה. כמובן שאני אשמח אם הם יגדלו, כי השאלה הכי חשובה בישראל היא שאלת היחסים בין היהודים והערבים, ובמר"ץ יש שותפות מלאה של יהודים וערבים, וגם של גברים ונשים, וזה הדבר החשוב ביותר בעיני, להצביע למפלגה שיש בה חברי כנסת יהודים וערבים ביחד, ולא להצביע למפלגה שיש בה חברים שלא מסוגלים לעמוד על אותה במה יחד עם ערבי. לא חייבים להסכים עם הציבור הערבי בכל דבר, אבל חייבים לשבת יחד, ואם המפלגה המשותפת ליהודים וערבים היא קטנה, צריך להילחם עליה, ולא לנטוש אותה כדי להצביע למישהו שאולי יצליח לסלק את נתניהו מראשות הממשלה ואולי לא. נתניהו יסולק מראשות הממשלה כשתגיע העת לכך, וגם אם הוא יצליח בדקה התשעים להרכיב ממשלה בראשותו, ברור שהוא מאד נחלש, וכבר לא יכול להכתיב את כל שאיפותיו כמו שהיה נדמה. אי אפשר להיות חזק, כשבמקום להילחם על אידיאולוגיה ועל טובת הכלל נלחמים למען הימלטות מאימת הדין, וכשכל מה שעושים מתמקד בהתחמקות מלתת את הדין על מעשיך. זה מגחיך מאד את האמירה של נתניהו אתמול בנאום שלו, שליברמן יחשוב על האינטרס של המדינה, כאילו נתניהו חשב פעם על משהו שאיננו טובת עצמו. ואני חושבת שהמאבק של ליברמן בחרדים הוא מאבק חשוב, דוקא מפני שהם כל כך התחזקו ועוד בטרם הורכבה ממשלה, שהם מקווים להיות בה גורם דומיננטי ביותר, הם כבר דורשים לסגור את מפעל פניציה בירוחם בגלל שהתנורים שלו פועלים בשבת, שזה כמו לבצע פיגוע המוני בעיירת פיתוח, וכבר הם דורשים מעיריית ירושלים לאסור על הנפת דגלי גאווה בעיר ובמצעד הגאווה, דרישה שממחישה היטב את גודל החוצפה והיוהרה של הציבור החרדי לאור הצלחתו בבחירות. כמובן שעם מרכיב חרדי ושונא נשים של כעשרים מנדטים אין בכלל מה לדבר על נישואים אזרחיים בישראל, על ביטול המונופול של בתי הדין הרבניים שרואים באשה סוג של חיית-בית ולא אדם שוה זכויות וחופשי. המשך קיומם של מוסדות כמו עגינות וממזרות בישראל של המאה ה-21 הוא מחליא ומזעזע, ולמדינה אין זכות להתיר שיטה משפטית שמשעבדת נשים ורומסת זכויות יסוד כמו נישואים, אבל עם קואליציה שהחרדים והחרד"לים מהימין הקיצוני הם שליש ממנה, אין שום אפשרות לקדם זכויות של נשים ולקדם את מדינת ישראל למאה ה-21.
וזו איננה "בחירת העם", כי פחות משליש הבוחרים בחרו בנתניהו, ואפילו אלה שבחרו בו מתוך אמונה פוליטית בליכוד, לא כולם מעוניינים בערעור מעמדו של בג"ץ, ובוודאי שרובם אינם מעוניינים בשתלטנות החרדית שמעולם לא ייצגה את רצון הציבור אלא את דיכוי רצון הציבור באמצעות כוח פוליטי, או ליתר דיוק, באמצעות ניצול מציאות פוליטית, שבה ראש הממשלה המיועד מוכן למכור אינטרסים של כלל הציבור בתמורה לחסינות ממשפט, שזו שערורייה בשני ההיבטים שלה, גם בעירעור שלטון החוק והשוויון בפני החוק, וגם באילוץ הציבור כולו להכפיף את האירועים האינטימיים והמשמעותיים ביותר בחייו לכפייה חרדית זרה להשקפת עולמו. ודווקא בסיטואציה הזאת אני מאמינה לליברמן, שהוא רואה בהתחזקות החרדים סכנה אמיתית לציבור הכי נאמן שלו, ציבור עולי ברית המועצות לשעבר, שהחרדים לא גילו שום חמלה כלפי אלה מבניו שהיו נשואים בנישואי תערובת וילדיהם, וכך העולים שסבלו ברוסיה בשל יהדותם, נאלצו לגלות שבישראל הם אינם נחשבים ליהודים, ואין שום הבנה למציאות חייהם הקשה בברית-המועצות. אני מאמינה לליברמן שחשוב לו שהחרדים לא ימררו את חייהם של יוצאי ברית-המועצות לשעבר, גם אם הם מעוניינים לפקוד בשבת מסעדות של בשר חזיר. איש איננו מכריח את החרדים לחיות בניגוד לאמונתם, והגיע הזמן שיניחו לשאר הציבור בישראל לחיות בהתאם לאמונתו.
יכול גם להיות כמובן שליברמן מעוניין לעזור לידידו גדעון סער לסלק את נתניהו מראשות הליכוד. אני יודעת שהם מיודדים, כי פעם כשטיילתי עם הכלב שלי ליד מסעדת אנג'ליקה הסמוכה לימק"א, ראיתי דרך החלון את גדעון סער וליברמן מסובים ליד שולחן ומשוחחים, והיה ברור שהם אכלו יחד ולא נפגשו במקרה. אני לא חושבת שליברמן היה יושב באנג'ליקה עם נתניהו לארוחה דשנה, כי הוא לא אוהב קמצנים, וברוסיה, כמו ברוב החברות המזרחיות, קמצנות נחשבת לתכונה מתועבת, ורוסי שרוצה שיחשבו עליו טובות לא מתקמצן על החברים שלו, לא מבקש מהם סכיני גילוח וקצף, ולא מאכיל אותם על חשבון המדינה אלא על חשבונו, ובנדיבות. אולי צריך לחזור לשיטה העתיקה שבה מי שרצה להיבחר למשרה ציבורית עשה משתה להמונים. אולי משתה כזה יכול ללמד על הנבחר יותר מראיונות בטלויזיה, שבהם משקרים לציבור בלי בושה. מצד שני נתניהו בטח היה מסדר שאדלסון או מילצ'ן ישלמו על המשתה שלו, שזה בערך מה שהוא עושה כבר יותר מעשר שנים, ועכשיו הוא נואם לנו על טובת המדינה ועל מה שהעם רצה, כשברור לגמרי שרוב העם יעדיף ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן – ובלי נתניהו – על ממשלה צרה של נתניהו ששליש ממנה חרדים וסמוטריצ'ים, שאפילו מי שהיה איתם בקואליציה ישב איתם רק מפני שקל לקנות אותם בכסף ובוודאי שהם מוכנים לעזור לעבריין להימלט מאימת הדין, כי יש להם תרבות גלותית של רמיית השלטון, השתמטות מחובות וסלחנות לכל עבריינות, שימוש בכוח השלטון לכפייה דתית וחיים על חשבון הציבור שממנו הם מסתייגים. אם צריך להוציא כספים כדי להילחם בברית העבריינים הזו של החרדים ונתניהו, זו בעיני הוצאה ראויה בהחלט, וממש לא בזבוז כספים.

יום שישי, 24 במאי 2019

תינוק צא!


עכשיו אני מחכה שייוולד לי עוד נכד. לא כל כך האמנתי שייוולד לי עוד נכד, אבל עכשיו הוא עומד להיוולד בכל יום, ואני מחכה ומחכה, שהטלפון יצלצל ויזמינו אותי לפגישה איתו. אתמול הקשבנו חצי שעה ללב שלו, לב חזק ובריא, דופק ודופק, כמו פטיש קטן. אמרנו לו תינוק, תצא כבר, רוצים לראות אותך. אבל הוא מתבצר ובועט חזק מאד. כל כך חזק הוא בועט שאפשר לראות את הרגליים שלו זזות. אבל בינתיים, טוב לו בפנים ולא מתחשק לו לצאת לעולם. אנחנו מספרות לו רק דברים טובים, לפתות אותו לצאת. קנינו לו מיטה ושידה ובגדים, בגווני צהוב ואפור ותכלת, כי הוא בן. בחנויות של תינוקות מאד מקפידים על תכלת לבנים וורוד לבנות, צבעים רכים, שלא יפחד מהעולם. לא סיפרנו לו שחום גיהנום בחוץ, והיו המון שריפות ועוד אין ממשלה, ושכשתהיה ממשלה, היא תהיה כנראה גרועה עוד יותר מהנוכחית, למרות שאת זה קשה לדמיין. לתינוק זה לא מעניין. אבל באוכל הוא מתעניין. אתמול שרון אכלה סופגניה קטנה מזוגגת, ומיד הוא התחיל לקפוץ. באופן כללי הוא מעדיף מתוק. מיד דימיינתי אותנו יושבות בבית הקפה עם התינוק בעגלה. בכל מקום נחמד שאני הולכת אליו אני חושבת: אולי בפעם הבאה אבוא כבר עם התינוק בעגלה, וכולם יבואו לראות כמה הוא יפה ויחייכו אליו. מאד כיף לטייל עם תינוק, ואני מאד אוהבת להיות סבתא, אבל התינוק טוב לו בפנים. שרון חושבת: אולי הוא כבר יישאר בפנים וכל החיים תהיה לה בטן ענקית. אבל אי אפשר להישאר בפנים, למרות שזה מאד נוח, יש תאריך פינוי אחרון והוא כבר מתקרב, צריך לארוז ולצאת לעולם הגדול, אבל כמו בבוקר שרוצים עוד קצת להתפנק במיטה, לפני שקמים ומתחילים את היום, שלפעמים הוא מתיש וגוזל את כל הכוחות, התינוק רוצה עוד קצת להתכרבל בפנים, לשחות קצת הנה והנה, לנמנם בתוך המים, כמו הנופשים שנרדמים בג'קוזי, כי מאד נעים לנמנם בתוך מים, במיוחד בחום הזה, ששורף את הכול, ואצלו בפנים הכל מוגן ובטוח, והטמפרטורה קבועה, ולא צריך בגדים וחיתולים ואפשר תמיד להסתובב יחף. זה גם חסכוני וגם נוח. אנחנו אומרות לו: כדאי לך לצאת, המון אנשים רוצים לפגוש אותך אישית, ולדבר איתך בארבע עיניים, כבר יש תור ארוך של ממתינים. אבל הוא עוד שוקל מתי לקיים את הפגישה, בבוקר או בערב, ובינתיים הפגישה קצת נדחית, והוא לא יודע כמה אנשים מחכים לו כבר שייצא, כמה הם כבר קצרי-רוח, בשבילו שום דבר לא בוער, ואין סיבה למהר, הכל יכול לחכות, והרחם נראה לו מקום די מגניב, גם אם צפוף קצת, מה שעושה חשק למתוח את הרגליים ועוד לבעוט, כמו במטוס של אלעל, שאם מותחים את הרגליים בועטים למי שמלפנים בגב. אבל אולי הוא סתם נהנה לשכשך במים, כמו כשיושבים על שפת נחל, ומתבטלים בכיף ומסתכלים בעלים שנושרים מהעצים אל תוך המים ואיך הם צפים על פני המים במורד הזרם. מעניין על מה התינוק מסתכל, ואיך הוא מקשיב לפעימות לב אמו והלב הקטן שלו פועם בקצב כפול מהר מהר ואולי הערב ואולי מחר ואולי מחרתיים הוא בוודאי יוולד ויבכה, כי אף אחד לא אוהב לעבור דירה, זה נורא מעייף ונורא קשה, ואומרים שכל החיים מתגעגעים לחזור, אבל למרות הכל אנחנו מבקשות ממנו: תינוק צא!    

יום שני, 20 במאי 2019

אחרי האירוויזיון


היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.
גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.
   

יום רביעי, 15 במאי 2019

אליזבת סטראוט / אוליב קיטרידג'



הספר על אוליב קיטרידג' נולד משמלת משי ירקרק בהיר עם הדפסים של פרחי גרניום אדומים שתפרה לה אוליב קיטרידג' במו ידיה לחתונת בנה. המחשבה שהסיפור נולד מהשמלה היא מחשבתי שלי. הסופרת עצמה לא דיברה על השמלה, רק סיפרה באחד הראיונות שהחלה לכתוב כשראתה בעיני רוחה אשה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים כבר ילכו. קוצר-רוח הוא התכונה הבולטת ביותר של אוליב קיטרידג', לצד תכונותיה הגופניות: היא אשה גדולה ושמנה, גרגרנית ושתלטנית, רגזנית ובוטה, ומאד לא שמחה, אפילו נוטה לדכדוך, אבל בהחלט לא טפשה. החן של אוליב קיטרידג', שגרם להרבה אנשים לחבב את הדמות הלא נחמדה שלה, נעוץ בכך שהיא אשה נבונה. היא מבינה דברים, דברים שנאמרים וגם דברים שלא נאמרים, וכמו שאמר קהלת, ברוב בינה רוב כעס. ובכל זאת חברתם של אנשים נבונים, ואפילו אם הם בעלי מזג רע, יש בה יתרון על חברתם של טפשים. לכן הבילוי בחברת אוליב קיטרידג' המאד לא נחמדה הוא בילוי מרתק. גם בעלה  טוב-הלב והמאד סבלני הנרי, שמצליח גם להבין דברים שאינם נאמרים וגם להיות חביב לכולם, הוא דמות מרתקת, וגם נעימה מאד. הספר מתחיל דוקא עם סיפורו של הנרי, וזאת בחירה חכמה. הסופרת אליזבת סטראוט חששה שהופעתה של אוליב בכל כובד משקלה מיד בפתיחה תפחיד את הקוראים. היא מניחה להם להתרגל אליה לאט. אבל אוליב קיטרידג' היא הדמות המרתקת ביותר בספר, והפרקים היפים ביותר הם אלה שנותנים לה להניע את העלילה, ואלה שבהם היא מוזכרת רק בחטף כדי להצדיק את הכנסתם לספר, עדיף אילו הושמטו. גם ככה הספר ארוך מדי, אבל זה לא מאד מפריע, כי רובו חכם ויפהפה.
את האשה הזו שאליזבת סטראוט ראתה בחזונה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים ילכו, היא הלבישה בשמלת המשי הירקרק עם פרחי הגרניום האדומים, שנראתה לי מיד כמפתח למה שעומד ביסוד הספר הזה. במחשבה ראשונה השמלה נראתה לי סרת טעם, אבל עם הזמן התרגלתי אליה, חשבתי שאפילו יכלה להיות חיננית. כשקוראים ספר ארוך עם הרבה סיפורי משנה הדמויות משתנות בדימיון, וגם התהייה על מה רצתה הסופרת לומר. האם היא מחבבת את אוליב קיטרידג', או לועגת לה? הכל תלוי ביחסנו לשמלת משי ירקרקה עם פרחי גרניום אדומים. אם נחשוב שזו שמלה נחמדה, אוליב קיטרידג' תהיה בעינינו הרבה פחות נלעגת. אבל אם נחשוב שהשמלה אכן סרת טעם, ומגוחכת שבעתיים על גופה של אשה גבוהה ושמנה, אולי נזדהה עם הביקורת של כלתה של אוליב, הד"ר סו, וחברותיה, שחושבות שזו שמלה נוראה וסרת טעם, ושאוליב, שנולדה וחיה כל חייה בעיירת חוף במיין, היא אשה פרובינציאלית נבערת ומבוכה נוראית לבנה. זה לא אומר שנחבב את ד"ר סו, אבל אולי נזדהה עם הביקורת שלה על אוליב, מה גם שגלוי לעין שאוליב היא אשה מאד לא נחמדה. פרנסס מק'דורמנד שיזמה והפיקה סדרת טלויזיה יפהפיה על פי הספר ושיחקה בה את התפקיד הראשי, בחרה בד שונה מהמתואר בסיפור: היא בחרה בבד לבן מעוטר בזרי פרחים כחולים, צהובים וכתומים. פרנסס מק'דורמנד הגבוהה אך לא שמנה, נראתה מאד יפה בשמלה הזו ובשילוב הגוונים הזה. אי אפשר היה לחשוב שהבחירה בשמלה סרת טעם. וכך הפכה פרנסס מק'דורמנד את אוליב קיטרידג' הכפרית, הנדחפת, הגסה וסרת-הטעם, לאשה עממית אבל אלגנטית למדי, כמו פרנסס מק'דורמנד עצמה, ואת כלתה הד"ר סו, שלעגה לשמלתה הירקרקה עם פרחי הגרניום האדומים, לסתם אשה מרושעת. זה מה שטלויזיה יכולה לעשות עם הדברים שאינם נאמרים.
דוקא את הפרק על החתונה הכי שנאתי בספר. זה ההיבט הכי לא נעים והכי מטריד של הספר, שלא הצלחתי להבין אם הוא כתוב מנקודת מבט אירונית או מזדהה, והוא נוגע לנו, כלומר ליהודים. כי הד"ר סו, כלתה השנואה לבלי די של אוליב קיטרידג', היא ד"ר סו ברנשטיין, כלומר היא יהודיה. היא ומשפחתה, בניגוד בולט לאוליב והנרי הנוצרים הגדולים והגבוהים, הם קטני קומה, והם הגיעו לחתונה בחליפות כהות, מה שגורם לאוליב לחשוב שהם נראים כאילו באו ללוויה ולא לחתונה, שאמורה להיות שמחה, למרות שמי שהכי עצוב בחתונה זו אוליב, ששנאה את כלתה גם לפני ששמעה את ביקורתה המעליבה על השמלה שתפרה במו ידיה, וחשה שהיא מתנשאת עליה, והתנשאות היא אחד הדברים המעוררים שנאה יותר מכל. האנטישמיות, ודמותו של היהודי העירוני, הניו-יורקי, כמו הד"ר סו שהיא רופאה ידענית, מה שמוציא את אוליב מכליה, אבל איננה יודעת דבר על שום פרח, חוזרים ועולים בספר. דמותו של היהודי העירוני המרושע והזר לטבע, כניגודם של הנוצרים הכפריים, הגדולים, הארציים, שלמרות שאינם חקלאים במקצועם, הם מחוברים בכל נימי נפשם לאדמתם, לגינתם הפורחת, שדרכה ובהתייחס אליה הם חווים את חילופי העונות המובהקים כל כך בעיירת חוף במיין, כל אלה מנכיחים את האנטישמיות האירופית שהיגרה לאמריקה ולרוב מעדיפים, יהודים ונוצרים כאחד, להתעלם מקיומה. בעיניה של אוליב ד"ר סו היא זו שגוזלת ממנה את בנה ומרחיקה אותו לקצה השני של ארצות-הברית, אל ניגודה המוחלט של מיין, קליפורניה החמה. קשה שלא לחוש מידה של גיחוך לנוכח זעמה של אוליב על עזיבת בנה את העיירה הנידחת שבה נולדה וחיה היא עצמה כל חייה, גם אם אפשר להבין את ההורים המצפים ציפיה אנושית כל כך שבנם היחיד יישאר לצדם. אוליב איננה משלימה עם מה שמבחינתה הוא בגדר חורבן הבית, העובדה שבנה עזב את העיירה במיין שבה הוריו בנו לו בית, וסייעו לו לפתוח מרפאה מצליחה לבעיות כף הרגל, במחשבה שיגור לידם, יוליד להם נכדים שיגורו לידם, ויתמוך בהם בזקנתם. בריב הקשה ביותר עם בעלה היא מאשימה אותו שבנם עזב לקליפורניה בגלל שאדיקותו הנוצרית האוונגלית של הנרי, שמסתייג לכאורה מנישואים ליהודיה, הרתיעה אותו. זו ללא ספק האשמה מופרכת לגמרי, מין דרך של אוליב להשליך על בעלה את האנטישמיות שלה עצמה, ועדיין מאד קשה לקרוא את זה, ולחוות את פרצי השנאה של אוליב נגד כלתה. העובדה שהנישואים עם הד"ר סו מסתיימים במהרה בגירושים איננה באמת משנה. הבן איננו חוזר לעיירת הוריו אלא נשאר בקליפורניה, ואחר כך עובר לניו-יורק. הבית שבנו וטיפחו לו הוריו נמכר לזרים, וניצב בדרכה של אוליב כתזכורת מתמדת לצער חייה, ולאחר מחלתו ומותו של הנרי, אוליב מטילה על בנה שעזב את האשמה במות בעלה. אוליב חייבת להאשים מישהו, תמיד מישהו אחר ממנה, במה שאיש איננו אשם בו. זה מאד אנושי וגם מאד דוחה, והניחוח האנטישמי של שנאתה לכלתה היהודיה לא נתן לי מנוח. בסדרת הטלויזיה ההיבט הבולט הזה של הספר מטושטש במידה רבה, זהותה היהודית של הד"ר סו מעומעמת עד בלתי קיימת, הזיהוי הברור שלה בספר כיהודיה, והכעס האינסופי שהיא מעוררת באוליב, שרק מתעצם כאשר היא מתגרשת מבנה, מודחקים, ורק העירוניות שלה מובלטת, ואולי לאנטישמי המצוי די בכך כדי לזהות אותה כיהודיה, שלגירסתה של אוליב איננה טיפשה, אבל רעה כמו עטלף מהגיהנום, שהוא מקומם של היהודים.
בכלל הסדרה מעמעמת מאד את ההיבטים הדתיים המאד משמעותיים בספר, כמו העובדה שאוליב מפסיקה בשלב מסוים ללכת עם הנרי לכנסייה, בשונה מכפי שנהגה מיד לאחר נישואיהם. בפרק יוצא דופן שמציב את הנרי ואוליב בסיטואציה קיצונית ביותר, אנו למדים על כעסה האינסופי של אוליב על אמו הפרוטסטנטית האדוקה של הנרי, שאמרה שהתאבדותו של אביה של אוליב היתה חטא. אוליב איננה סולחת לחמותה על כך שתיארה את אביה שסבל מדיכאון כחוטא, ואת התאבדותו, הטראומה המעצבת של חייה וצל מתמיד מעליהם, כחטא. הפחד שירשה את דיכאונו ואובדנותו של אביה, ועוד יותר מכך הפחד – המבוסס – שבנה ירש אותם, ממררים את חייה. אוליב מורדת בדת בגלל שהדת מוקיעה את התאבדותו של אביה, וזאת נקמתה על העלבון שהיא נושאת כל חייה כבתו של מתאבד. אבל בסדרת הטלויזיה הנרי ואוליב רבים על מחשבות הבגידה שלהם בבני זוגם, ולא על הזעם הנורא של אוליב על חמותה שהוקיעה בצדקנותה את אביה החולה. זה הזכיר לי את הסרט "אודות שמידט" שעובד מספרו השנון של לואיס ביגלי היהודי שהאנטישמיות עומדת במרכזו, אבל הסרט שעובד על פיו הצליח להתעלם ממנה כליל. נראה שיש פחד לקולנוע ולטלויזיה האמריקנים להתמודד עם שאלות דתיות, שדוקא הציבור האמריקני מוטרד מהן ומעוניין בהן, והספרות האמריקנית נותנת לכך ביטוי טוב יותר מהקולנוע. שנאתה של אוליב איננה נתונה רק לכלתה היהודיה. גם הקתולים אינם נמלטים משבט לשונה, ואין בה שום חמלה כלפיהם. החילוניות של אוליב הרבה פחות סובלנית מאדיקותו הפרוטסטנטית של הנרי, וזה נכון לא רק באמריקה.
כנראה לא הייתי קוראת את הספר לולא צפיתי קודם בסדרת הטלויזיה של פרנסס מק'דורמנד, שחוויית הצפייה בה היתה מטלטלת ונדירה בעוצמתה ובאיכותה. אבל כשקראתי אחר כך את הספר הצטערתי על כל סטייה בסדרה מן הספר, ובמיוחד מן הדברים שבהם אמנות הסיפור של אליזבת סטראוט היא במיטבה. בסדרה מובלט יותר הפלירטוט של אוליב קיטרידג' עם רעיון ההתאבדות, וגם המאבק בדיכאון התורשתי וביצר האובדנות הנלווה אליו, שמובע בספר באופן מעודן ומרומז בהרבה. בפרק השני היפהפה מתפרצת אוליב, שהיא מורה למתמטיקה בגימלאות, למכוניתו של תלמיד אהוב לשעבר שאמו סבלה מדיכאון והתאבדה בילדותו, והוא עצמו סובל מדיכאון ומגיע לעיירת הולדתו כדי להתאבד. בסדרה אוליב מונעת ממנו להתאבד במודע ובאופן נחרץ ומכוון, ובאותה מידה של תשומת לב ונחישות מביאה אותו להציל את חייה של אשה אחרת, אבל אהבתי הרבה יותר את דרך הסיפור המעודנת בספר, שבו אוליב מפריעה לתלמידה האהוב להתאבד ככל הנראה מבלי דעת, בגלל טרחנותה ושתלטנותה, שבמקרה זה נובעות משמחתה האמיתית לפגוש שוב בתלמיד האהוב, ומתחושת הבדידות שלה בעיירה שבה היא מכירה את כולם, אבל יש לה רק חברה אמיתית אחת, וכך המקריות מניעה את חייהם ופוגשת במקריות נוספת, שבה רק נרמז לנו שהמציל הוא גם ניצוֹל. אחד הדברים היפים בספר הוא המקריות שמניעה את חייה של אוליב, שהיו אמורים להיות משעממים וצפויים לגמרי ואינם כלל כאלה, האופן שבו אנשים חודרים לחייה והיא חודרת לחייהם לגמרי במקרה ומבלי שציפתה לכך, והאמירה העולה מהם מבלי שהיא נאמרת, שלטוב ולרע החיים מלאים הפתעות, וגם בעיירה קטנה ונידחת החיים כלל אינם משעממים.
כל אחד מפרקי הספר עומד גם כסיפור עצמאי, והאהוב עלי ביותר הוא הפרק "סל של מסעות", שבו אוליב מתנדבת לסייע בעריכת הכיבוד לסעודה שלאחר הלווייתו של תלמיד לשעבר שמת בטרם עת, וגם אלמנתו היתה תלמידתה, והיא זוכרת את הרומן ביניהם מאז שהיו תלמידים בבית הספר. בפרק הזה, שנע כל העת בין הקומי והטראגי, מגרגרנותה של אוליב שזוללת מן הכיבוד להפיכתה למשענת תומכת לתלמידתה שהתאלמנה, ושמתברר כי אין זו המכה היחידה שניחתה עליה. זהו פרק יפהפה שבו אוליב כדרכה מרבה לאכול ושלא כדרכה ממעטת לדבר, שכן לאדם נבון קורה שהוא חורג ממנהגו ומתעלה על עצמו כשהסיטואציה מחייבת זאת, ומאחר שבית האלמנה הטרייה הוא בית ישן ששוכן ממש על חוף האוקינוס, גם החוף והים נוכחים מאד בפרק הזה, ומי שגדל כמוני ליד ים אחר, יוכל לנשום בו את אוויר הים וריחו המלוח, שמתלווה לצערם של הגיבורים, שהוא צערם של כל בני האדם.

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Simon  & Schuster UK 2008
     Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Scribner, 2016

הספר התפרסם בעברית בהוצאת אופוס וכנראה אזל מן השוק. כדאי מאד שיתפרסם מחדש.

יום שני, 13 במאי 2019

לנשים יש שדיים


לנשים יש שדיים. זה איבר מאד שימושי להזנת תינוקות, והוא ממוקם בחזה ולפיכך בולט קדימה. כשאשה נכנסת לחדר, השדיים שלה נכנסים לפני הפנים שלה, כי ככה סידר אותם אלוהים והיתה לו כנראה מטרה טובה בזה, כי התינוקות נראים מרוצים למדי כשהם יונקים ומעולם לא שמעתי תינוק מתלונן על המיקום של שדי אמו. הבעיה מתחילה כשהתינוק מתבגר, ואמור להתייחס לנשים בתור בני אדם, ולא רק בתור שדיים שמחוברים למשהו. זאת אומרת, אף אחד לא מצפה שגברים לא ישימו לב לכך שבקדמת גופן של הנשים יש שדיים, כפי שכולנו שמים לב לכך שבאחורי גופנו יש ישבן, ולפעמים הוא בולט מאד אחורה, כמו שהשדיים בולטים קדימה. ובכל זאת אנחנו מצפים מאנשים שיסתכלו לנו בעיניים, ולא בשדיים או בישבן, למרות שהם בהחלט איברים בולטים בנוכחותם. קוראים לזה נימוס, והוא נחשב לתכונה אופיינית לבני אדם, שמחייבת אותם לרסן כמה דחפים ראשוניים, כמו הדחף לדחוף את פרצופם לתוך שדיה של האשה שמולם, כפי שנהגו בשדי אמם בימים עברו, או לאחוז בישבנה, שזה אמנם איננו אינסטינקט קיומי חיוני כמו היצמדות התינוק לשדי אמו, אבל אצל גברים מסוימים הוא דחף בלתי ניתן לכיבוש. בכל זאת יש ציפיה חברתית מגברים מבוגרים להסתכל לנו בעיניים ולאו דוקא בשדיים, למרות שכאמור הם מאד בולטים בנוכחותם ועלולים להסיח את הדעת.
אלה דברים שאנחנו מצפים מכל האנשים, אבל יש אנשים שמהם אנחנו מצפים ליותר. למשל שופטים. מהם אנחנו מצפות לא רק להסתכל לנו בעיניים, למרות שאנחנו נשים והשדיים שלנו בולטים הרבה יותר מהעיניים, משופטים אנחנו מצפות לא רק להתעלם מהשדיים שלנו כשהם שופטים אותנו, אנחנו אפילו מצפות מהם להתעלם מהעובדה שהקול שלנו גבוה ודק יותר מזה של הגברים, כפי שאנחנו מצפות מהם להתעלם מצבע העור שלנו, מצבע השיער שלנו, מצבע העיניים שלנו, ואפילו מצבע השמלה שלנו. אנחנו מצפות מהם שיקשיבו למה שאנחנו אומרות ויתייחסו לדברים כאילו שמעו אותם מחברם הטוב ביותר, כי מאנשים שיש להם הסמכות להחליט החלטות גורליות לגבנו אנחנו מצפים ליותר. כמובן שהציפיות האלה אינן קלות להגשמה, כי מי מסוגל באמת להתעלם ממראהו של האדם העומד מולו, מצבעו, מקולו, מלבושו, משפתו. כל אלה כל כך משפיעים עלינו ועל התייחסותנו לזולת. אבל כולנו, ושופטים במיוחד, נדרשים להתאמץ לשפוט את זולתנו על פי דבריו ומעשיו, ולא על פי מראהו או צבעו או קולו או שפתו, וזה אכן קשה מאד, ולכן אנחנו צריכים להשתדל. ההשתדלות אמורה להתבטא בכך שאנחנו משתדלים להתנהג כאילו איננו רואים את מה שאיננו אמורים לראות. השתדלות היא דבר חשוב. היא לא בהכרח מאפשרת לנו להצליח להתעלם, אבל היא בהחלט מובילה אותנו בכיוון הרצוי. ההשתדלות מתבטאת למשל בכך שאיננו מדברים על שדיהן של הנשים שאנו רואים, גם אם אנחנו רואים אותם ואפילו אם הם מושכים את עינינו במיוחד. ומכיוון ששופטים נדרשים לעמוד בציפיות גבוהות יותר משאר בני האדם, שופטים צריכים להבין שהם אינם אמורים להתייחס בציבור לשדיהן של נשים, במיוחד כאשר אלה ארוזים בשמלה או בחולצה, ואפילו אם הם בולטים ממנה מעט. בשום מקרה שופטים אינם צריכים להביע את דעתם על שדיה של אשה, כשהם מחווים עליה דיעה. גם כאשר הם שופטים בדימוס, וכבר אינם שופטים הרבה שנים, עדיין עליהם להימנע מלהביע את דעתם על שדיה של אשה. זאת אומרת, הם יכולים לכתוב שירה על שדיהן של נשים אם הם כותבי שירה, אבל הם אינם יכולים לכתוב פוסטים בפייסבוק על שדיה של אשה מסוימת שבולטים לעיניהם. מפני שמבט של שופטים איננו מבט של כל אדם. זהו מבט שחורץ גורלות, וגם אם כבר פרשו משיפוט וכבר אינם חורצים גורלות, המבט שהם שולחים בזולתם חושף את המבט ששלחו במי שעמדו לפניהם למשפט, ומאד מצמרר לחשוב ששופט שנדרש לחרוץ את דינה של אשה, התקשה לראות את פניה, כי נתן עיניו בשדיה, ואיבד את שיקול דעתו. שיפוט איננו מקצוע רגיל. זהו מקצוע מיוחד שדורש מבני אדם שעוסקים בו להיות כמעט אלוהים, שזה כמובן בלתי אפשרי, אבל בכל זאת צריך מאד להשתדל, וההשתדלות הזאת מתחילה בלסכור את הפה, וזאת כל התורה.

יום חמישי, 9 במאי 2019

הכובע / סיפור


זה היה כובע קש עם רצועות קש בצבע טבעי שבהן נשזרו רצועות קש שחורות, והוא היה די יפה בעיני, ובכל מקרה היה נעים לחבוש אותו בחום הקיץ. כבר אינני זוכרת אם קניתי אותו בחנות הכובעים שבשכונה, שנסגרה כשנולדה למוכרת הבת השנייה. את הראשונה היא עוד הביאה לחנות בעגלת תינוקות, והלקוחות אהבו ללטף אותה – היא דמתה מאד לאמה בעיניה השחורות והחייכניות. אבל כשנולדה הבת השנייה היא סגרה את החנות והסתפקה בחיי עקרת בית, ואני התחלתי לחפש כובעים בחנויות אחרות, אבל הם לא היו יפים כמו הכובעים בחנות הזו, שבמקומה יש עכשיו פיצריה וגלידריה, ושולחנות קש משובצים אדום לבן על המדרכה.
אמי ראתה אותי עם הכובע לראשונה כשנפגשנו מבלי לתכנן בשבעה של הדוד אליק. הדוד אליק היה בעצם דוד של אבא, ואבא כבר לא היה בחיים. כשאבא נהרג חשבתי שאסור לספר לדוד אליק שהיה כבר מעל גיל תשעים, אבל אמא ויעל, הבת של הדוד אליק, חשבו שמוכרחים לספר לו, אחרת ייוודע לו במפתיע וזה יהיה אפילו יותר גרוע. באמת דוד אליק בכה מאד על אבא, שהוא אהב כבן. גם אותי הדוד אליק אהב, מה שהרגיז מאד את אמא, וכשפעם ישבתי על ברכיו היא אמרה שאני לא יודעת להתנהג ושאני משוגעת כמו סבתא שלי. היא התכוונה לסבתא ציפורה אם-אבי, שהייתי דומה לה כמו שתי טיפות מים. גם סבתא ציפורה כבר לא היתה בחיים מזמן, והיא כמובן לא היתה משוגעת אלא חולת אלצהיימר, אבל אמא לא הבדילה בין המחלות, וחוץ מזה היא מאד אהבה לומר לי שאני משוגעת.
כשהתיישבתי בשבעה של הדוד אליק ליד אמא היא הסירה מראשי את הכובע ומדדה אותו. איך זה? היא שאלה את הדודה רחל שישבה ממולנו.
זה יותר מתאים לענת, אמרה הדודה רחל. היא לא ידעה כמה התשובה הזאת מסוכנת.
אחר כך אמא הסבירה ליעל שהיא צריכה לעבור על המסמכים ולראות אם הדוד אליק כתב במקרה צוואה לטובת המטפל שלו ליאוניד, שהדוד אליק התעקש לקרוא לו אריה, שם שהוא ביטא במלרע, כי הדוד אליק היה ציוני מנעוריו ולמד באודסה בגמנסיה "תרבות", והוא הקפיד לעברת שמות ולדבר עברית נכונה. אמא הסבירה ליעל שהיא צריכה לעבור על המסמכים ולראות אם הדוד אליק כתב צוואה לטובת ליאוניד ומיד לקרוע אותה. יעל לא הגיבה לדברים של אמא. אני תהיתי כמה צוואות של אבא אמא קרעה כשהיא עברה על המסמכים שלו אחרי התאונה. היא לא הספיקה לעבור על כולם ולכן איחרה להודיע לי על התאונה ואמרה שנבוא רק למחרת כי ממילא דחו את הלוויה ביומיים. אבל כשהגעתי אמא היתה מאד לא מרוצה. כנראה לא הספיקה לעבור על כל המסמכים. כשנכנסתי לחדר אמרה לי אמא: יש לך חור בחולצה. לכי תחליפי אותה. היו בחדר עשרות אנשים ואמא דיברה איתם. בכל פעם שאני נכנסתי לחדר היא שלחה אותי החוצה באיזו תואנה.
לפני הלוויה של אבא היא אמרה לי: את לא מסורקת יפה. אמרתי לה שתפסיק כבר להוציא עלי את הכעס שלה. אני לא זוכרת אם בכיתי אז. כשהוציאו מהאוטו של חברא קדישא את הגופה של אבא בכיתי הרבה והאחות של אמא שאלה אותי אם זה מהאלרגיה שלי שאני ככה משתעלת. אחרי הלוויה ביקשתי מאבא של בעלי לשעבר לנסוע איתם הביתה. כשחזרנו לבית אמי היא כבר שוב ישבה בסלון מוקפת עשרות אנשים. אמרתי לה שאני חוזרת הביתה עם הבנות וראיתי חיוך מתפשט על פניה. היא רצתה שאסתלק. נסענו הביתה.
אחרי יומיים בערך אמא התקשרה להגיד לי שהיא קנתה לאחי מחשב צבעוני ושהיא תקנה גם לי מחשב צבעוני, כי היא נותנת לשנינו אותו הדבר.
אמרתי לה שאני לא צריכה מחשב צבעוני ומה זאת אומרת שהיא נותנת. הרי אבא השאיר צוואה. היא אמרה שאבא לא כתב צוואה כי חשב שיחיה לנצח. אבל אחרי שחיפשתי את הצוואה אצל עורכי הדין שלו, היא התקשרה בכעס ואמרה שמצאה את צוואתו של אבא יחד עם צוואתה שלה. עברו הרבה חודשים והרבה מריבות עד שקיבלתי עותק מהצוואה, ומיד ידעתי שהיא איננה האחרונה, אבל לא יכולתי לדעת מה היתה האחרונה.
לדוד אליק באה אמא עם תיק גדול. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אלינו אחר כך לירושלים והיא הסכימה מיד.
בדרך הביתה היא כבר התחילה להגיד לי: הכובע שלך כל כך מכוער.
למחרת היא ביקשה שנלך לקולנוע סמדר. היא אהבה ללכת לקולנוע סמדר.
בדרך לקולנוע סמדר היא אמרה לי כל הזמן: הכובע שלך כל כך מכוער. גם בקולנוע, עד שהתחיל הסרט, היא הסתכלה בי ואמרה: הכובע הזה כל כך מכוער, הוא כל כך מכוער. בסוף נמאס לי והתעצבנתי עליה ואמרתי לה שתפסיק כבר להציק לי. היא באמת השתתקה, אבל כנראה רק בגלל שהתחיל הסרט. בדרך הביתה היא שוב אמרה לי כל הזמן כמה הכובע שלי מכוער. שמחתי שהיא נסעה הביתה.
המשכתי לחבוש את הכובע הזה עוד זמן מה. לזמן מה אמא לא באה אלינו. כנראה שענייני הצוואה התנהלו לשביעות רצונה.
בינתיים הכובע קצת התבלה, מאחר שהיה עשוי מרצועות קש דקיקות. אבל דוקא משום כך אהבתי אותו. המשכתי לחבוש אותו גם כשבחלקו העליון, המוגבה, נבעה חור קטן. בבית הנחתי אותו על הכסא, אבל יום אחד הוא נפל לארץ והכלב תפש אותו ואכל אותו. לא את כולו, רק חלק מחלקו העליון, המוגבה. כעת הוא נראה כמו גג קש של בקתה שחלקו נשבר והתעופף ברוח. השארתי אותו כמה זמן על הכסא ובסוף השלכתי אותו לאשפה.
אחר כך הגיע החורף וחבשתי כומתת צמר שחורה.   

יום שלישי, 7 במאי 2019

סיפור הצלתו בשואה של בן דוד אמי רישק


ברשימה הקודמת סיפרתי על דפי העד שמילא הדוד רובין, ראובן מרפלד, ב"יד ושם" במאי 1956, חודש לפני שנולדתי, והיום הסכים בנו של הדוד רובין, רישק, בשמו המלא ירחמיאל מרפלד, לספר לי על מה שעברו בשואה. הדוד רובין היה איש שקט מאד, מאופק מאד ואלגנטי, עם קרחת עטורה בשער שיבה. לאשתו של הדוד רובין קראנו דודה פאנצ'ה, כי לכולם במשפחה קראו בשמות חיבה. לאחות הגדולה של סבתא שרה קראנו הדודה שורצ'ה, ולבנה שלום קראנו שוניו, לסבתי שפרה קראו במשפחה שיינצ'ה, שזה יפה, והיא באמת היתה אשה יפה מאד, ועיני התכלת הענקיות שלה האירו את פניה אפילו כשהיתה זקנה מאד. היה לה גם שם גרמני, שרלוטה, שהופיע במסמכים אבל איש לא קרא לה כך. במוצאי שבתות היו כולם מתכנסים במרפסת של הדודה שורצ'ה בדירתה שברחוב מלצ'ט בחיפה, שורצ'ה וסבתי שפרה-שיינצ'ה, והדוד רובין ואשתו פאנצ'ה, והדוד הצעיר אריה-לייפצ'ו ואשתו טוני-טונצ'ה, ויהושע, הבן של הדוד יוסף ואשתו מתילדה שמתו בטרם עת, ולפעמים באו גם רישק ואשתו עדנה שהיתה צברית אבל השתלבה לגמרי במשפחה, ולפעמים באה גם טובה'לה, הבת היחידה של הדוד לייפצ'ו והדודה טונצ'ה שאהבתי במיוחד, כי היא היתה צעירה בהרבה מכל בני הדודים של אמי ויותר קרובה אלינו בגיל, וגם היתה תמיד חייכנית ושמחה. ידעתי שאמי עלתה עם הוריה ואחותה מסטניסלבוב שבגליציה בשנת 1936, וידעתי שהדוד רובין והדודה פאנצ'ה ובנם רישק נשארו בפולין בזמן המלחמה והתחבאו בבונקר, וכשהם יצאו משם רישק לא היה מסוגל ללכת. סבתא שפרה סיפרה לי את זה כמה פעמים ומחתה דמעה. ואמא סיפרה לי גם שלדודה שורצ'ה היו בעל ובן נוסף שמתו במלחמה. אבל רק היום, אחרי שמצאתי השבוע את דפי העד שמילא הדוד רובין ביד ושם בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי, ושרישק לא ידע עליהם עד שסיפרתי לו, הסכים רישק לספר לי על קורותיהם בשואה, וזה סיפור מדהים בשבילי, כי מה שידעתי עד כה היה כל כך מעט.  

רישק נולד בשנת 1934 בסטניסלבוב, אבל הוריו התגוררו בעיר מונאסטרז'יסקה. רישק אמר שלפני המלחמה אביו היה אדם אמיד. הוא ניהל בפועל את משרד הנוטריון בעיר. הנוטריון היה אציל פולני שאהב לבלות בציד ולא לעבוד, והשאיר לדוד רובין לנהל את המשרד, שכמו בארצות אחרות באירופה מילא תפקיד דומה למינהל המקרקעין במדינת ישראל ונרשמו בו עסקות מקרקעין ובעלות על מקרקעין, כך שהרבה אזרחים נזקקו לשירותיו ולדוד רובין תמיד היתה הרבה סבלנות לאנשים. רישק הלך לגן עברי, אבל שפת הדיבור שם היתה בעיקר פולנית, ורק כשחגגו את החגים היהודים הם למדו מעט עברית. אחר כך נכנסו הרוסים לגליציה ורישק עבר לגן רוסי, ששם הוא בילה שנה והוא זוכר ששם הם בילו כל היום והשכיבו אותם לישון בצהרים. אמו של רישק, הדודה פאנצ'ה, שקראו לה בעברית ציפורה ובפולנית פאני-פרנצ'סקה, גדלה בכפר אוקראיני קטן בשם שינקוף ליד העיר זלשצ'וצ'יקי, שנמצאת על נהר הדנייסטר בגבול גליציה-בוקובינה, ורב אחד שהיה חוזה עתידות ניבא לדוד רובין שהוא יתחתן עם אשה בשם ציפורה מסביבת זלשצ'וצ'יקי וכך היה. לאבא של פאנצ'ה שנקרא אברהם גולדהירש היתה בשינקוף חוה גדולה עם פרות וסוסים וסבא אברהם נתן לרישק במתנה סוס פוני שהוא נהג לרכב עליו מאז שהיה קטן. פעמיים בשנה, בחורף ובקיץ, נסע רישק הקטן עם אמו פאני לבלות בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף, שתושביו היו אוקראינים. זה היה המקום האהוב עליו. ובחופשת הקיץ 1941, כשרישק היה בן שבע, ובילה בנעימים בכפר שינקוף עם אמו וסבו ושני דודיו, תפסה אותם המלחמה.
רישק לא יודע מדוע ישן באותו לילה אצל המטפלת שלו, שהיתה קודם העוזרת של אמו ואחר כך גם טיפלה בו. אולי העובדה הזאת הצילה את חייו ואולי בני המשפחה ידעו משהו על מה שעומד לקרות ולכן שלחו אותו לישון אצל המטפלת, ואולי קיוו שתשאיר אותו אצלה. רישק איננו יודע. אבל בבוקר כשהוא חזר ברגל לבדו, דרך לא קצרה לדבריו, לבית סבו בחוה, הוא מצא את הדלתות פרוצות, הבית הפוך ואיש לא היה שם. רישק הלך איפוא לאחות סבו. שתי אחיות של סבו התגוררו גם הן בכפר שינקוף, והן לקחו איתו את רישק ויצאו בלילה דרך השדות לעיירה קרלובקה, שלשם הוגלו או ברחו יהודי שינקוף. בדרך פגשו אותם אוקראינים והיכו את שתי הדודות הזקנות, אך לילד רישק הניחו. בכל זאת הם המשיכו בדרכם והגיעו לקרלובקה. אחר כך התברר להם שהתושבים האוקראינים, שעם נסיגת הצבא הרוסי מגליציה קיבלו מעין אוטונומיה בחסות חיל החלוץ ההונגרי, משתף הפעולה עם הנאצים, החליטו להרוג את כל יהודי הכפר, והם כינסו את היהודים במרתף ושחטו אותם בסכינים, וגם את סבו ושני דודיו של רישק הם רצחו. פאנצ'ה הצליחה להימלט, ולחבור לבנה, ורובין שלח להם עגלה ממונאסטרז'יסקה שהביאה אותם חזרה לבית אביו של רובין במונאסטרז'יסקה.
סבו של רישק אברהם משה מרפלד התגורר במונאסטרז'יסקה בבית מרווח עם חצר שגידלו בה ירקות ותירס. הסבתא רחל הלכה לעולמה ואז באה הדודה שורצ'ה רוזנברג להתגורר עם אביה. בעלה של הדודה שורצ'ה נסע לאקוודור והיא נשארה בבית אביה עם שני בניה הבוגרים, שלום-שוניו ואהרן. הדוד לייפצ'ו שעבד בבנק נטה לקומוניזם והסתבך בצרות. הוא עשה מעשים אסורים כדי לסייע לעניים וחשש לעמוד לדין, לכן נמלט לפנמה יחד עם אחיינו שוניו, וכך למזלם נמלטו גם מהמלחמה. בפנמה הם ניהלו חנות. אשתו של לייפצ'ו טוני-טונצ'ה באה גם היא להתגורר בבית חמיה אברהם משה מרפלד. רישק אמר ששם היתה הפעם היחידה שמישהו היכה אותו. זה היה גרמני שהתגורר שם והסתובב עם סוס ועגלה כשהוא מחזיק בשוט ומצליף ביהודים. הוא עמד ליד שער הבית והגרמני קרא לו והצליף בו בשוט פעם אחת ונסע משם. סבא אברהם משה שיפץ את מרתף הבית והפך אותו לבונקר, ושם הם הסתתרו מהנאצים והצליחו לשרוד שתיים או שלוש אקציות. אבל הבן הצעיר של הדודה שורצ'ה אהרון נתפס ונרצח באחת האקציות וגם סבא אברהם משה נרצח על יד החיילים הגרמנים שהיכו אותו למות בקתות הרובים, אבל לרישק סיפרו שהוא מת בבית, ועד שהראיתי לו היום בדף העד שאביו מילא ביד ושם שהסבא אברהם משה נרצח באקציה הוא לא ידע את זה. לא היה לי אומץ לספר לו את הסיפור על המכות בקתות הרובים. שאלתי את רישק אם הוא פחד מהגרמנים והוא אמר שלא רק מהגרמנים, שמהאוקראינים והפולנים הם פחדו אפילו יותר.
בחורף של 1943 גירשו את כל היהודים שעוד נותרו במונאסטרז'יסקה לעיירה בוצ'אץ. הם הלכו ברגל לבוצ'אץ' בשיירה ארוכה ובבוצ'אץ' אמרו להם להיכנס לגור אצל משפחה יהודית אחת, והדוד רובין חלה שם בטיפוס, כי התנאים היו מאד גרועים, אבל הדודה פאנצ'ה טיפלה בו והוא הבריא. רישק זכר שהיא הצליחה להשיג לימון כדי שיהיה לדוד רובין החולה מיץ לימון טרי, ולא היה קל להשיג לימונים בפולין, בוודאי לא בזמן המלחמה. אחר כך  הם עברו לגור עם משפחה יהודית אחרת, וכל הזמן הם פחדו מהנאצים, אבל רישק אמר שלא היה לו משעמם, למרות שהוא היה כלוא בבית והוא היה כל הזמן הילד היחיד, לא היו הרבה ילדים בגילו שנשארו בחיים. אבל הדוד רובין ידע שהסכנה הולכת ומתקרבת אליהם, והוא פנה לפולני פנקביץ' שהיה הפולני היחיד בכפר של אוקראינים בקרבת מונאסטרז'יסקה. הדוד רובין הכיר את פנקביץ' ממשרד הנוטריון שהוא ניהל במונאסטרז'יסקה. פנקביץ' כבר היה איש זקן, והתגורר עם אשתו, בתו וחתנו. הם חצבו חדר בהר המיוער, באבן הגיר,  ודיפנו אותו בקרשים ובנו שם שני דרגשים. בחדר הזה החצוב בהר המיוער התחבאו עשרה אנשים במשך עשרה חודשים: רישק עם הוריו רובין ופאני, והדודה שורצ'ה והדודה טונצ'ה ואיש זקן אחד בשם באוכמן ועוד ארבעה אנשים שרישק איננו זוכר את שמם. הם הלכו לשם בלילה סוער, החתן של פנקביץ' לקח אותם לשם והוא היה מביא להם אוכל ולפעמים עיתונים ומספר להם קצת חדשות על המלחמה, אבל היה מעט מאד אוכל והם היו מאד רעבים. הם יכלו לדבר בלחש והיו צריכים להיות מאד בשקט, כי לפעמים עברו מעליהם אוקראינים והם שמעו אותם ואסור היה שהאוקראינים ידעו שהם שם. בדרך חזרה החתן של פנקביץ' לקח איתו ענפים כבדים מהיער וטישטש את עקבותיו בשלג כדי שהאוקראינים לא ימצאו את העקבות ולא יוכלו למצוא לא את היהודים ולא את מציליהם. עשרה חודשים הם שכבו בבונקר הזה ולא יצאו ממנו אף פעם. רק הדודה פאנצ'ה שכאבה לה מאד הבטן יצאה פעם אחת מחופשת לאוקראינית והלכה לרופא במונאסטרז'יסקה והצליחה לקבל טיפול ולחזור בשלום. בקיר הבונקר קדחו חורים ודרכם הם יכלו לראות את מסילת הרכבת ובהתחלה הרכבות היו נוסעות מגרמניה לרוסיה, אבל אחר כך הם ראו רכבות חוזרות לגרמניה, כשהנאצים נסוגו והצבא הרוסי התקדם לעברם. שלושה ימים לפני שהרוסים הגיעו לאיזור האוקראינים רצחו את פנקביץ' ואת חתנו שהצילו אותם. הבת של פנקביץ' באה לספר להם שהנאצים נסוגו והרוסים הגיעו. ואז הם יצאו. הם לא רצו לראות יותר את מונאסטרז'יסקה, והם הלכו בבוץ הגדול של אביב 1944 עד לעיירה סקאלאט בגבול המזרחי של גליציה לא רחוק מטרנופול, ושם הם נשארו שנה שלמה. כשיצאו מהבונקר רישק היה תשוש מהרעב ולא היה מסוגל ללכת, ואביו סחב אותו על הגב. הדוד רובין מצא עבודה בעיירה סמוכה, והדודה פאנצ'ה היתה נוסעת לטרנופול וקונה שם וודקה, מוהלת אותה במים ומוכרת את הוודקה המהולה לחיילים הרוסים שלא התלוננו, וככה היא הרוויחה כסף למחייתם, כי הדוד רובין קיבל משכורת מאד קטנה. רישק התאושש מהר ופעם ראשונה בחייו נהנה מהחופש. הוא הלך לבית ספר רוסי, שיחק כדורגל עם חברים והיה מבלה את זמנו עם מחלק המים של העיירה שהיו לו סוס ועגלה כדי לחלק את מיכלי המים, ורישק הסתובב איתו וקיבל רשות לקחת את הסוס בעצמו לאגם כדי להשקות אותו במים. זה לא היה כמו הפוני שהיה לו אצל סבא אברהם גולדהירש שהאוקראינים רצחו, אבל בכל זאת זה היה סוס, ורישק מאד אהב סוסים כל חייו, ודאג שגם הבנים שלו ילמדו לרכב על סוסים, למרות שבישראל וגם במקומות אחרים בעולם זה כבר לא מאד שימושי. בחוה של סבא אברהם גולדהירש בכפר שינקוף הוא למד לאהוב חיות, וכל החיים הוא אהב חיות וגם הילדים והנכדים שלו אוהבים סוסים וכלבים, כי יש דברים מהילדות שנשארים כל החיים, ואפילו השואה לא יכולה למחוק.
אחרי המלחמה שורצ'ה וטונצ'ה נסעו לפנמה, שורצ'ה כדי להתאחד עם בנה שוניו וטונצ'ה כדי להתאחד עם בעלה לייפצ'ו, ובתם היחידה טובה'לה נולדה שם בפנמה, ועכשיו אני מבינה למה היא היתה הרבה יותר צעירה מבני הדודים שלה, כי במשך שנים אמה היתה בפולין ואביה בפנמה, והם עלו לארץ רק בסוף שנות החמישים. הערב נזכרתי שטונצ'ה סיפרה לי פעם שהיא ולייפצ'ו גרו בית מול בית והכירו מילדות. וכל זה היה במונאסטרז'יסקה, שהיתה בה קהילה גדולה של יהודים, כמו בכל כך הרבה עיירות בגליציה שאת כולן הנאצים חיסלו.
הדוד רובין, שלא רצה להישאר עוד בברית המועצות, מצא עבודה בהיידנהיים שבגרמניה בארגון אונר"א, שאז ניהלו אותו שלטונות הכיבוש האמריקאים. האמריקאים יישבו אותם בשכונה שגירשו ממנה את הדיירים הנאצים ונתנו את בתיהם ליהודים, ושם מצבם היה טוב, אבל רישק שהצטרף לתנועת בית"ר בעיר וספג שם הרבה ציונות רצה לעלות לארץ ישראל, וגם הדוד רובין שכבר חידש את הקשר עם המשפחה בארץ ישראל רצה לעלות לארץ, ולמרות שהדודה פאנצ'ה רצתה יותר לנסוע לאמריקה ולחיות חיים נוחים יותר אחרי כל מה שהם עברו, בכל זאת הם עלו בשנת 1950 לישראל, ומעולם לא שבו לפולין או לאוקראינה אפילו לבקר, ורישק אפילו לא הסכים שהילדים שלו יסעו לשם. גם סבא מוישה שלי וסבתא שפרה אף פעם לא חזרו לשם אפילו לביקור, וגם אני לא נסעתי לשם, למרות שאמי ואחי ועוד בני משפחה נסעו לפולין אפילו כמה פעמים. מאות שנים המשפחה שלנו חיה בפולין אבל די. כבר אין לנו מה לחפש שם, ולבני המשפחה שלנו שנרצחו אין אפילו קבר שאפשר לעלות עליו, וגליציה עם כל הקהילות היהודיות התוססות ושוקקות החיים שלה כבר איננה קיימת, ומי שרוצה לראות את גליציה היהודית צריך לקרוא את הניצולים ו להקשיב לניצולים, כי גם חייה של יהדות גליציה וגם חורבנה נמצאים בסיפורים שלהם ולא בטיולים.
   

יום חמישי, 2 במאי 2019

סבא רבא נרצח בעת אקציה


מדי פעם אני חוזרת ומחפשת עדויות ביד ושם על בני משפחתי בגליציה שנרצחו בשואה. עד כה לא ממש הצלחתי. אולי לא חיפשתי נכון. אבל השבוע מצאתי באינטרנט 33 דפי עד שמילא אחי סבתי ראובן מרפלד, הדוד רובין בפינו, בחודש מאי 1956, חודש לפני שנולדתי.
בכל דף עדות נכתב מה הקשר של המעיד לנרצח. לרוב היה כתוב בן דוד/דודה, לא את כל הנספים הצלחתי לחבר לבני המשפחה המוכרים לי. ראיתי מיד שרבים מביניהם היו ילדים. ואז מצאתי את הדף שבו הדוד רובין הגדיר את עצמו: בן, והחסרתי פעימה.
ובכן זהו הדף של אבי סבתי שפרה, סבא רבא שלי, שאפילו את שמו לא ידעתי. לפחות אינני זוכרת ששמעתיו אי פעם. אברהם משה מרפלד קראו לו. שמה הגרמני של משפחת מרפלד Meerfeld, נכתב כך. פירושו בעברית "שדה-ים". המלים האלה מרעידות אותי. שני שמותיו הפרטיים, אברהם ומשה, כשם שני סביי, משה שטרסברג ואברהם מרגלית. האם סבא רבא שלי נקרא על שם שני סביו? אינני יודעת.
גם את שמה של אם סבתי לא ידעתי. סבתא הזכירה אותה לפעמים, לרוב בהקשרים של אוכל. כשהכינה לי, נדמה היה לי תמיד שבמיוחד עבורי הכינה, מלבד אוזני ההמן ממולאות הפרג, ה"הומן-טאשן", את אוזני ההמן המיוחדות שלה, הממולאות ריבת פובידל, ריבה סמיכה של שזיפים שחורים, שלימים אלמד בוינה שאלה עוגיות אוסטריות שנקראות "פובידל קולאטשן" – מאתיים שנה היתה גליציה תחת שלטון אוסטרי, והמאכלים האוסטרים הטיפוסיים התחבבו ונכנסו גם לתפריט של יהודיה – חזרה סבתי ואמרה: "אמא שלי תמיד הכינה אוזני המן עד שבת הגדול, וגם אני". וכך נחרתה אם סבתי שלא ידעתי את שמה בזיכרוני: ספוגה בריחה של ריבת הפובידל הריחנית, ובצק השמרים העוטף אותה ברכות, כמו שסבתא היתה מחבקת אותי בלילות החורף הקרים ומדקלמת לי שיר חיילים אוקראיני – רוב תושבי גליציה היו אוקראינים, ובני משפחתי דיברו את שפתם כנראה טוב יותר משדיברו פולנית. הו מאמע מאמע, החלה סבתא לדקלם, ואני זכרתי רק את השורה האחרונה: בּוּדוּ נֶה פַּנַמֶה. הו אמא, אל תבכי לנו, אנחנו נהיה אדונים, וחשבתי שאולי גם לסבתי דיקלמו את השיר הזה כשהיתה ילדה קטנה, בלילות החורף הקרים פי כמה של אוקראינה. עכשיו מצאתי בדף העד את שמה של אם סבתי, סבתא רבא שלי: רחל לבית גרוס. תמיד אהבתי את השם רחל, וכעת אני יודעת שזה היה שמה. היא היתה בת מזל למות לפני המלחמה. סבא רבא אברהם משה מרפלד לא היה בר מזל. הדוד רובין כתב שהגרמנים הרגו אותו בעת אקציה. עכשיו מתערבל זיכרוני בקטעי הסיפורים ששמעתי: אחי סיפר שסבא רבא שלנו הוכה למוות בקתות הרובים של הגרמנים. הסיפור הזה התבלבל בזיכרוני עם סיפור שסיפרה לי סבתי שפרה יותר מפעם אחת: שהחיילים הנאצים הפשיטו את חזן העיירה בשלג והכריחו אותו לשיר, ואז היכו אותו למוות בקתות הרובים. סבתא שפרה לא סיפרה לי על אבא שלה, אולי לא היתה מסוגלת. בזמנו חשבתי שאולי אחי התבלבל עם סיפור החזן, אבל שני הסיפורים אינם סותרים: גם החזן וגם סבא רבא שלי הוכו כנראה למות בקתות רובי הגרמנים, ואולי כך בחרו הגרמנים לרצוח את הזקנים. לכן כתב הדוד רובין : "נהרג על ידי הגרמנים בעת אקציה", ולא נהרג באקציה, כי באקציה רצחו ביריות רובים, אבל את הזקנים והילדים רצחו במכות, וסבא רבא אברהם משה היה כבר בן שבעים. אינני זוכרת אם ראיתי פעם את תמונתו אצל סבתא. רק עכשיו אני חושבת על כך שמעולם לא נתלו על קירות ביתם של סבא וסבתא צילומים. האם בגלל שסבא האורתודוקסי חשש לעבור על לא תעשה לך פסל וכל תמונה, או אולי חששו שאם אנו הילדים נתבונן בתמונות נשאל שאלות שעליהן הם יתקשו לענות? עכשיו אני מנסה לדמיין את סבא רבא שלי: האם היו לו עיניים כחולות וגדולות כמו לסבתא שפרה, ושיער חום שופע? תמיד גידלה סבתא שיער ארוך מאד, והיתה אוספת וקולעת אותו על ראשה בהמוני מסרקים זעירים וסיכות, אבל בלילות התירה אותו והוא גלש על גבה כמו גלימה. אני רואה לפני עיני זקן עטור שער שיבה וזקן לבן וארוך ועיניו כחולות וצלולות. האם אמצא עוד את תמונתו? את דירותיה של אמי נעלה גיסתי לאחר שהסתירה מאיתנו את דבר מותה וקברה אותה בלעדינו, וכעת מתגוררים שם ילדי אחי ואינם מתירים לנו להיכנס. אלבומי התמונות של הורי אמי היו שמורים שם, אם לא הושלכו עם תמונותיהם האחרונות של בני משפחתנו הנרצחים. בקושי יש לי תמונות אפילו של סבי וסבתי. באותם הימים לא הירבו לצלם, ולרוב הצטלמו אצל צלמים מקצועיים, רק בהזדמנויות מיוחדות. אולי בכל זאת ראיתי פעם תמונה באלבום של אבי סבי, ותמונה אחת זכורה לי במיוחד, תמונת משפחתו של בן דוד אמי מצד סבי שרגא, שברח בגיל תשע מאחת עשרה אקציות והגיע עד ברית המועצות, ובתמונה רואים גם את הוריו ואת אחותו בתיה שנרצחו בשואה. האם היתה באלבומים גם תמונה של סבא רבא אברהם משה לפני שסבי וסבתי עלו לארץ? כבר אינני זוכרת. אולי פעם אזכה עוד לראות.
למרות המקום הצר לכתוב בדפי העד, הבחין הדוד רובין בין מי שנרצחו באקציה, כאשר כינסו את היהודים בצורה מכוונת וירו בהם למוות, למי שנרצח באופן אקראי יותר, ובין מי ששולח להשמדה במחנה הריכוז בלזץ, שבו נרצחו רבים מבני משפחתנו. ניסיתי ליצור עץ משפחתי קטן. בדף העד מצאתי גם את שמות הורי סבא רבא שלי: שמעון ורוניה. והנה עוד בן של שמעון ורוניה, אחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד. גם הוא היה סוחר. על סבא רבא שלי כתב הדוד רובין "סוחר ובעל נכסים". מעניין לאלו נכסים התכוון. האם היו לו דירות, או אולי טחנת קמח, או פונדק, כמו לרבים מן היהודים שהיו חוכרים את נכסי האדונים ומפעילים או משכירים אותם, מין אנשי ביניים כאלה, ששנואים על שני הצדדים בקצוות, האדונים והאיכרים. אחי סבא רבא יצחק ואשתו פייגה התגוררו בעיירה בריש Barisz, שבה נולד גם סבא רבא שלי. אבל יצחק נשאר בעיירת הולדתו, ואילו סבא רבא שלי עבר עם משפחתו לעיירה מונסטרז'יסקה Monasterzyska, שבה כנראה נולדה סבתי שפרה ונולדו אחיה. אולי בגלל שלא ידעתי את שם העיירה הנכון התקשיתי למצוא פרטים על משפחתה. חיפשתי את קרובי משפחתי הנספים בסטניסלבוב, שבה חיו סבי משה שטרסברג וסבתי שפרה בטרם עלו לארץ ובה נולדה אמי וחיה עד גיל שמונה, כאשר לפי סיפורה הטילה עליה המורה לדקלם שיר לכבוד שליט פולין המרשל פילסודסקי שבא לבקר בבית הספר, וכשלקחה אותה המורה לביתה כדי לשנן את הדיקלום, שמעה אמי את בעל המורה שואל אותה: לא מצאת מישהו אחר מלבד הז'ידובקה? וכשסיפרה זאת אמי לאביה הוא כעס כל כך ואמר: מספיק, עולים לארץ-ישראל. אולי לבעל האנטישמי של המורה אנו חייבים את הצלתם מציפורני הנאצים. אבל סבתי הגיעה מהעיירה מונסטרז'יסקה, ושם נותרה משפחתה, ושם חי גם הדוד רובין ומשפחתו עד שהוכרחו לעבור לעיירתו של עגנון בוצ'אץ'. בשבוע הבא אפגוש את רישק, בנו של הדוד רובין, והוא, הילד שגדל עד גיל עשר בבונקרים ובמקומות מסתור, ושסבתי סיפרה לי כשיצאו מן הבונקר הוא לא ידע ללכת, עד גיל עשר נאלץ לשכב בבונקר ולא ידע מהו משחק ילדים ומהי שמחת ילדים, ובשנת 1950, כשעלה לארץ בגיל שש עשרה, כך אמר לי רישק, התחילה אצלו הספירה מחדש ואת כל מה שהיה קודם הוא רצה רק למחוק ולשכוח, אבל הסכים לספר את סיפורו בחוג המשפחה לבנים ולנכדים, וכעת ניאות לספר גם לי את סיפורו, שהיכרתי רק בקצרה מדברים שסיפרה לי סבתי בתמציתיות. היא לא אהבה לבכות לידינו ולכן סיפרה רק מעט ממה שידעה. על דודה יצחק מרפלד ומשפחתו לא סיפרה לי. עכשיו אני יודעת מדפי העד של הדוד רובין שמסר ליד ושם חודש לפני שבאתי לעולם שהדוד יצחק נרצח במחנה הריכוז בלזץ בשנת 1943 בהיותו בן ששים, ושאשתו פייגה לבית אשכנזי נרצחה על ידי הגרמנים במונסטרז'יסקה בהיותה בת 58, שבתם הנשואה של יצחק ופייגה, פרידה קירשנר, שחיה עם בעלה בעיירה יזירז'אני Jesierszany נרצחה על ידי הגרמנים בשנת 1943, בהיותה בת 33 שנים. שאחיה משה, יליד 1913, נרצח בידי הגרמנים בשנת 1943 בבוצ'אץ', וששתי הבנות הצעירות בראנה בת השבע-עשרה ורוניה בת החמש-עשרה נרצחו גם הן בבוצ'אץ'. האם היו לאחי סבא רבא שלי יצחק מרפלד ואשתו פייגה עוד ילדים, שאולי מי מהם שרד?  אני מאד מקוה שכן, כי הבדל השנים בין משה לבראנה גדול. אבל עדיין לא העמקתי לחקור. אולי נמצאו ניצולים ואולי עוד מילדיהם נספו ולא מצאתי. אבל כעת אני יודעת שסבא רבא שלי נרצח בידי הגרמנים וגם אחיו יצחק וגיסתו פייגה וארבעת ילדיהם פרידה ומשה ובראנה ורוניה נרצחו בידי הגרמנים. לכולם יש שם ולכולם היו פנים, ואני רוצה לזכור אותם ולדעת, כל מה שאוכל ללמוד ולזכור ולהזכיר. ארורים הגרמנים הרוצחים וארורים מלחכי פנכתם השוכחים והמשכיחים.

יום השואה תשע"ט

עוד מאמרים בנושא השואה תוכלו למצוא תחת התגיות שואה, הכחשת השואה, מלחמת העולם 2, נאצים, אדולף היטלר, דר שטירמר ועוד.

יום שני, 29 באפריל 2019

אשכנזיה קמצנית (עם כלב)


פעם כשהכלב לעס ענפים
איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:
יא אשכנזיה קמצנית,
לא נותנת לו אוכל,
תראי מה הוא אוכל.
כשטיילתי עם הכלב
ליד בית ראש הממשלה,
אמר לי מפגין
שבקושי נסגרו עליו הבגדים:
הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.
אחר כך הלכתי לשוק העיראקי
לקנות לכלב בשר
ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים
בדוכן של היקר
וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם
של חזה עוף שהכלב יאכל
ותמה כה הרבה, למי את קונה,
ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה
ושמעתי אותו חושב בלבו:
הו אשכנזיה,
יש ילדים רעבים במדינה,
ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף
בשביל כלב,
אבל הוא רק הסתכל
ולא ענה.



יום חמישי, 25 באפריל 2019

שירי תנינים


לוּאִיס קֶרוֹל / הַתַּנִּין

אֵיךְ הַתַּנִּין כָּךְ לְאָחוֹר
מוֹתֵחַ אֶת הַזָּנָב
וְשׁוֹפֵךְ אֶת מֵי הַיְּאוֹר
עַל מַדְרֵגוֹת זָהָב.

ּהוּא מְחַיֵּךְ חִיּוּךְ חָבִיב
וּפוֹשֵׁט אֶת צִפָּרְנָיו
וְהַדָּגִים שָׁטִים אֶל פִּיו
אֶל בֵּין מַלְתְּעוֹתָיו.

השיר המקורי


רוֹאַל דַאל / הַתַּנִּין

אֵין עוֹד יְצוּר כָּל כָּךְ נִבְזֶה
כְּמוֹ תַּן-תַּן הַתַּנִּין הַזֶּה
שֶׁבְּשַׁבָּת אוֹהֵב לִזְלוֹל
שִׁשָּׁה יְלָדִים בְּפֶה גָּדוֹל
וּבִמְּיוּחָד מִשְּׁנֵי מִינִים:
שָׁלוֹשׁ בָּנוֹת, שְׁלוֹשָׁה בָּנִים.
בָּנִים טוֹבֵל הוּא בְּחַרְדָּל
כִּי בֵּן טָעִים לוֹ מְפֻלְפָּל
אַךְ לַבָּנוֹת זֶה לֹֹֹא מַתְאִים
עִם קוּקִיּוֹת זֶה לֹא טָעִים
אֶת הַבָּנוֹת יֵשׁ לְתַבֵּל
בְּצִיר חֶמְאָה עִם קַרַמֶּל.
זֶה מַעֲדָן שְׂפָתַיִּם לִלְקוֹק -
בָּנִים בְּחָרִיף וּבָנוֹת בְּמָתוֹק.
לְפָחוֹת הַתַּנִּין תַּן-תַּן כָּךְ מַאֲמִין
כִּי בָּלַע הוּא כַּמָּה יְלָדִים מִכָּל מִין.
וְזֶה הַכֹּל. כְּבָר מְאֻחָר
הַנִּיחוּ אֶת רֹאשְׁכֶם עַל כַּר.
שְׁשְׁשְׁ... הַקְשִׁיבוּ, מִי זוֹחֵל,
בַּמַּדְרֵגוֹת פֹּה מְטַיֵּל?
מַהֵר אֶת הַדְּלָתוֹת לִנְעוֹל
וּלְהָבִיא רוֹבֶה גָּדוֹל
לֹא לַעֲצוֹר! הוּא כְּבָר מַגִּיעַ
עִם עוֹר יָרוֹק וּקְצָת מֵזִיעַ
שִׁנָּיו בּוֹרְקוֹת, חִיּוּךְ חַמְדָּן,
זֶה הַתַּנִּין, זֶהוּ תַּן-תַּן!

השיר המקורי