אליזבת סטראוט / אוליב קיטרידג'

הספר על אוליב קיטרידג' נולד משמלת משי ירקרק בהיר עם הדפסים של פרחי גרניום אדומים שתפרה לה אוליב קיטרידג' במו ידיה לחתונת בנה. המחשבה שהסיפור נולד מהשמלה היא מחשבתי שלי. הסופרת עצמה לא דיברה על השמלה, רק סיפרה באחד הראיונות שהחלה לכתוב כשראתה בעיני רוחה אשה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים כבר ילכו. קוצר-רוח הוא התכונה הבולטת ביותר של אוליב קיטרידג', לצד תכונותיה הגופניות: היא אשה גדולה ושמנה, גרגרנית ושתלטנית, רגזנית ובוטה, ומאד לא שמחה, אפילו נוטה לדכדוך, אבל בהחלט לא טפשה. החן של אוליב קיטרידג', שגרם להרבה אנשים לחבב את הדמות הלא נחמדה שלה, נעוץ בכך שהיא אשה נבונה. היא מבינה דברים, דברים שנאמרים וגם דברים שלא נאמרים, וכמו שאמר קהלת, ברוב בינה רוב כעס. ובכל זאת חברתם של אנשים נבונים, ואפילו אם הם בעלי מזג רע, יש בה יתרון על חברתם של טפשים. לכן הבילוי בחברת אוליב קיטרידג' המאד לא נחמדה הוא בילוי מרתק. גם בעלה  טוב-הלב והמאד סבלני הנרי, שמצליח גם להבין דברים שאינם נאמרים וגם להיות חביב לכולם, הוא דמות מרתקת, וגם נעימה מאד. הספר מתחיל דוקא עם סיפורו של הנרי, וזאת בחירה חכמה. הסופרת אליזבת סטראוט חששה שהופעתה של אוליב בכל כובד משקלה מיד בפתיחה תפחיד את הקוראים. היא מניחה להם להתרגל אליה לאט. אבל אוליב קיטרידג' היא הדמות המרתקת ביותר בספר, והפרקים היפים ביותר הם אלה שנותנים לה להניע את העלילה, ואלה שבהם היא מוזכרת רק בחטף כדי להצדיק את הכנסתם לספר, עדיף אילו הושמטו. גם ככה הספר ארוך מדי, אבל זה לא מאד מפריע, כי רובו חכם ויפהפה.

את האשה הזו שאליזבת סטראוט ראתה בחזונה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים ילכו, היא הלבישה בשמלת המשי הירקרק עם פרחי הגרניום האדומים, שנראתה לי מיד כמפתח למה שעומד ביסוד הספר הזה. במחשבה ראשונה השמלה נראתה לי סרת טעם, אבל עם הזמן התרגלתי אליה, חשבתי שאפילו יכלה להיות חיננית. כשקוראים ספר ארוך עם הרבה סיפורי משנה הדמויות משתנות בדימיון, וגם התהייה על מה רצתה הסופרת לומר. האם היא מחבבת את אוליב קיטרידג', או לועגת לה? הכל תלוי ביחסנו לשמלת משי ירקרקה עם פרחי גרניום אדומים. אם נחשוב שזו שמלה נחמדה, אוליב קיטרידג' תהיה בעינינו הרבה פחות נלעגת. אבל אם נחשוב שהשמלה אכן סרת טעם, ומגוחכת שבעתיים על גופה של אשה גבוהה ושמנה, אולי נזדהה עם הביקורת של כלתה של אוליב, הד"ר סו, וחברותיה, שחושבות שזו שמלה נוראה וסרת טעם, ושאוליב, שנולדה וחיה כל חייה בעיירת חוף במיין, היא אשה פרובינציאלית נבערת ומבוכה נוראית לבנה. זה לא אומר שנחבב את ד"ר סו, אבל אולי נזדהה עם הביקורת שלה על אוליב, מה גם שגלוי לעין שאוליב היא אשה מאד לא נחמדה. פרנסס מק'דורמנד שיזמה והפיקה סדרת טלויזיה יפהפיה על פי הספר ושיחקה בה את התפקיד הראשי, בחרה בד שונה מהמתואר בסיפור: היא בחרה בבד לבן מעוטר בזרי פרחים כחולים, צהובים וכתומים. פרנסס מק'דורמנד הגבוהה אך לא שמנה, נראתה מאד יפה בשמלה הזו ובשילוב הגוונים הזה. אי אפשר היה לחשוב שהבחירה בשמלה סרת טעם. וכך הפכה פרנסס מק'דורמנד את אוליב קיטרידג' הכפרית, הנדחפת, הגסה וסרת-הטעם, לאשה עממית אבל אלגנטית למדי, כמו פרנסס מק'דורמנד עצמה, ואת כלתה הד"ר סו, שלעגה לשמלתה הירקרקה עם פרחי הגרניום האדומים, לסתם אשה מרושעת. זה מה שטלויזיה יכולה לעשות עם הדברים שאינם נאמרים.

דוקא את הפרק על החתונה הכי שנאתי בספר. זה ההיבט הכי לא נעים והכי מטריד של הספר, שלא הצלחתי להבין אם הוא כתוב מנקודת מבט אירונית או מזדהה, והוא נוגע לנו, כלומר ליהודים. כי הד"ר סו, כלתה השנואה לבלי די של אוליב קיטרידג', היא ד"ר סו ברנשטיין, כלומר היא יהודיה. היא ומשפחתה, בניגוד בולט לאוליב והנרי הנוצרים הגדולים והגבוהים, הם קטני קומה, והם הגיעו לחתונה בחליפות כהות, מה שגורם לאוליב לחשוב שהם נראים כאילו באו ללוויה ולא לחתונה, שאמורה להיות שמחה, למרות שמי שהכי עצוב בחתונה זו אוליב, ששנאה את כלתה גם לפני ששמעה את ביקורתה המעליבה על השמלה שתפרה במו ידיה, וחשה שהיא מתנשאת עליה, והתנשאות היא אחד הדברים המעוררים שנאה יותר מכל. האנטישמיות, ודמותו של היהודי העירוני, הניו-יורקי, כמו הד"ר סו שהיא רופאה ידענית, מה שמוציא את אוליב מכליה, אבל איננה יודעת דבר על שום פרח, חוזרים ועולים בספר. דמותו של היהודי העירוני המרושע והזר לטבע, כניגודם של הנוצרים הכפריים, הגדולים, הארציים, שלמרות שאינם חקלאים במקצועם, הם מחוברים בכל נימי נפשם לאדמתם, לגינתם הפורחת, שדרכה ובהתייחס אליה הם חווים את חילופי העונות המובהקים כל כך בעיירת חוף במיין, כל אלה מנכיחים את האנטישמיות האירופית שהיגרה לאמריקה ולרוב מעדיפים, יהודים ונוצרים כאחד, להתעלם מקיומה. בעיניה של אוליב ד"ר סו היא זו שגוזלת ממנה את בנה ומרחיקה אותו לקצה השני של ארצות-הברית, אל ניגודה המוחלט של מיין, קליפורניה החמה. קשה שלא לחוש מידה של גיחוך לנוכח זעמה של אוליב על עזיבת בנה את העיירה הנידחת שבה נולדה וחיה היא עצמה כל חייה, גם אם אפשר להבין את ההורים המצפים ציפיה אנושית כל כך שבנם היחיד יישאר לצדם. אוליב איננה משלימה עם מה שמבחינתה הוא בגדר חורבן הבית, העובדה שבנה עזב את העיירה במיין שבה הוריו בנו לו בית, וסייעו לו לפתוח מרפאה מצליחה לבעיות כף הרגל, במחשבה שיגור לידם, יוליד להם נכדים שיגורו לידם, ויתמוך בהם בזקנתם. בריב הקשה ביותר עם בעלה היא מאשימה אותו שבנם עזב לקליפורניה בגלל שאדיקותו הנוצרית האוונגלית של הנרי, שמסתייג לכאורה מנישואים ליהודיה, הרתיעה אותו. זו ללא ספק האשמה מופרכת לגמרי, מין דרך של אוליב להשליך על בעלה את האנטישמיות שלה עצמה, ועדיין מאד קשה לקרוא את זה, ולחוות את פרצי השנאה של אוליב נגד כלתה. העובדה שהנישואים עם הד"ר סו מסתיימים במהרה בגירושים איננה באמת משנה. הבן איננו חוזר לעיירת הוריו אלא נשאר בקליפורניה, ואחר כך עובר לניו-יורק. הבית שבנו וטיפחו לו הוריו נמכר לזרים, וניצב בדרכה של אוליב כתזכורת מתמדת לצער חייה, ולאחר מחלתו ומותו של הנרי, אוליב מטילה על בנה שעזב את האשמה במות בעלה. אוליב חייבת להאשים מישהו, תמיד מישהו אחר ממנה, במה שאיש איננו אשם בו. זה מאד אנושי וגם מאד דוחה, והניחוח האנטישמי של שנאתה לכלתה היהודיה לא נתן לי מנוח. בסדרת הטלויזיה ההיבט הבולט הזה של הספר מטושטש במידה רבה, זהותה היהודית של הד"ר סו מעומעמת עד בלתי קיימת, הזיהוי הברור שלה בספר כיהודיה, והכעס האינסופי שהיא מעוררת באוליב, שרק מתעצם כאשר היא מתגרשת מבנה, מודחקים, ורק העירוניות שלה מובלטת, ואולי לאנטישמי המצוי די בכך כדי לזהות אותה כיהודיה, שלגירסתה של אוליב איננה טיפשה, אבל רעה כמו עטלף מהגיהנום, שהוא מקומם של היהודים.

בכלל הסדרה מעמעמת מאד את ההיבטים הדתיים המאד משמעותיים בספר, כמו העובדה שאוליב מפסיקה בשלב מסוים ללכת עם הנרי לכנסייה, בשונה מכפי שנהגה מיד לאחר נישואיהם. בפרק יוצא דופן שמציב את הנרי ואוליב בסיטואציה קיצונית ביותר, אנו למדים על כעסה האינסופי של אוליב על אמו הפרוטסטנטית האדוקה של הנרי, שאמרה שהתאבדותו של אביה של אוליב היתה חטא. אוליב איננה סולחת לחמותה על כך שתיארה את אביה שסבל מדיכאון כחוטא, ואת התאבדותו, הטראומה המעצבת של חייה וצל מתמיד מעליהם, כחטא. הפחד שירשה את דיכאונו ואובדנותו של אביה, ועוד יותר מכך הפחד – המבוסס – שבנה ירש אותם, ממררים את חייה. אוליב מורדת בדת בגלל שהדת מוקיעה את התאבדותו של אביה, וזאת נקמתה על העלבון שהיא נושאת כל חייה כבתו של מתאבד. אבל בסדרת הטלויזיה הנרי ואוליב רבים על מחשבות הבגידה שלהם בבני זוגם, ולא על הזעם הנורא של אוליב על חמותה שהוקיעה בצדקנותה את אביה החולה. זה הזכיר לי את הסרט "אודות שמידט" שעובד מספרו השנון של לואיס ביגלי היהודי שהאנטישמיות עומדת במרכזו, אבל הסרט שעובד על פיו הצליח להתעלם ממנה כליל. נראה שיש פחד לקולנוע ולטלויזיה האמריקנים להתמודד עם שאלות דתיות, שדוקא הציבור האמריקני מוטרד מהן ומעוניין בהן, והספרות האמריקנית נותנת לכך ביטוי טוב יותר מהקולנוע. שנאתה של אוליב איננה נתונה רק לכלתה היהודיה. גם הקתולים אינם נמלטים משבט לשונה, ואין בה שום חמלה כלפיהם. החילוניות של אוליב הרבה פחות סובלנית מאדיקותו הפרוטסטנטית של הנרי, וזה נכון לא רק באמריקה.

כנראה לא הייתי קוראת את הספר לולא צפיתי קודם בסדרת הטלויזיה של פרנסס מק'דורמנד, שחוויית הצפייה בה היתה מטלטלת ונדירה בעוצמתה ובאיכותה. אבל כשקראתי אחר כך את הספר הצטערתי על כל סטייה בסדרה מן הספר, ובמיוחד מן הדברים שבהם אמנות הסיפור של אליזבת סטראוט היא במיטבה. בסדרה מובלט יותר הפלירטוט של אוליב קיטרידג' עם רעיון ההתאבדות, וגם המאבק בדיכאון התורשתי וביצר האובדנות הנלווה אליו, שמובע בספר באופן מעודן ומרומז בהרבה. בפרק השני היפהפה מתפרצת אוליב, שהיא מורה למתמטיקה בגימלאות, למכוניתו של תלמיד אהוב לשעבר שאמו סבלה מדיכאון והתאבדה בילדותו, והוא עצמו סובל מדיכאון ומגיע לעיירת הולדתו כדי להתאבד. בסדרה אוליב מונעת ממנו להתאבד במודע ובאופן נחרץ ומכוון, ובאותה מידה של תשומת לב ונחישות מביאה אותו להציל את חייה של אשה אחרת, אבל אהבתי הרבה יותר את דרך הסיפור המעודנת בספר, שבו אוליב מפריעה לתלמידה האהוב להתאבד ככל הנראה מבלי דעת, בגלל טרחנותה ושתלטנותה, שבמקרה זה נובעות משמחתה האמיתית לפגוש שוב בתלמיד האהוב, ומתחושת הבדידות שלה בעיירה שבה היא מכירה את כולם, אבל יש לה רק חברה אמיתית אחת, וכך המקריות מניעה את חייהם ופוגשת במקריות נוספת, שבה רק נרמז לנו שהמציל הוא גם ניצוֹל. אחד הדברים היפים בספר הוא המקריות שמניעה את חייה של אוליב, שהיו אמורים להיות משעממים וצפויים לגמרי ואינם כלל כאלה, האופן שבו אנשים חודרים לחייה והיא חודרת לחייהם לגמרי במקרה ומבלי שציפתה לכך, והאמירה העולה מהם מבלי שהיא נאמרת, שלטוב ולרע החיים מלאים הפתעות, וגם בעיירה קטנה ונידחת החיים כלל אינם משעממים.

כל אחד מפרקי הספר עומד גם כסיפור עצמאי, והאהוב עלי ביותר הוא הפרק "סל של מסעות", שבו אוליב מתנדבת לסייע בעריכת הכיבוד לסעודה שלאחר הלווייתו של תלמיד לשעבר שמת בטרם עת, וגם אלמנתו היתה תלמידתה, והיא זוכרת את הרומן ביניהם מאז שהיו תלמידים בבית הספר. בפרק הזה, שנע כל העת בין הקומי והטראגי, מגרגרנותה של אוליב שזוללת מן הכיבוד להפיכתה למשענת תומכת לתלמידתה שהתאלמנה, ושמתברר כי אין זו המכה היחידה שניחתה עליה. זהו פרק יפהפה שבו אוליב כדרכה מרבה לאכול ושלא כדרכה ממעטת לדבר, שכן לאדם נבון קורה שהוא חורג ממנהגו ומתעלה על עצמו כשהסיטואציה מחייבת זאת, ומאחר שבית האלמנה הטרייה הוא בית ישן ששוכן ממש על חוף האוקינוס, גם החוף והים נוכחים מאד בפרק הזה, ומי שגדל כמוני ליד ים אחר, יוכל לנשום בו את אוויר הים וריחו המלוח, שמתלווה לצערם של הגיבורים, שהוא צערם של כל בני האדם.

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Simon  & Schuster UK 2008

     Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Scribner, 2016

הספר התפרסם בעברית בהוצאת אופוס וכנראה אזל מן השוק. כדאי מאד שיתפרסם מחדש.

פיליפ רות / Goodbye Columbus

משום מה, מה שזכור לי במיוחד מהסרט הם פסלי תרנגולות מכבד קצוץ על שולחנות החתונה של רון והארייט, שכבר אינני בטוחה אם היו כאלה באמת. אני בטוחה שראיתי את הסרט Goodbye, Columbus לפי הנובלה באותו שם של פיליפ רות יחד עם בעלי, אולי עוד לפני שהתחתנו, מה שאומר שזה היה לפני כמעט ארבעים שנה, אבל עדיין מספר שנים לאחר שהסרט יצא לאקרנים בארצות הברית בשנת 1969. ישראל היתה אז הרבה יותר רחוקה מאמריקה וסרטים ואופנות הגיעו לארץ הרבה יותר לאט מהיום. לעומת זאת ספרו של רות שנקרא בעברית "מה מעיק על פורטנוי?" שיצא באותה שנה כמו הסרט שלום קולומבוס, הגיע לארץ מהר מאד ותורגם מיד לעברית וכולם קראו אותו, גם אני, למרות שחשבתי שהוא ספר די מגעיל. גרשום שלום מאד כעס על הספר הזה שלדעתו היה פנטסיה אנטישמית על היהודי שכמה ל"פותה הנוצרית" כפי שגרשום שלום תיאר את זה. הרבה שנים אחר כך שאלתי חוקרת אנטישמיות יהודיה קנדית מה היא חושבת על פיליפ רות והיא חשבה שהוא מדויק מאד. להיות מדויק זה להיות אכזרי, והכתיבה של פיליפ רות גם בPortnoy's complaint וגם בGoodbye Columbus שהתפרסם עשר שנים לפניו היא מאד אכזרית, ומתארת את החברה היהודית אמריקאית בלי שום רחמים, כחברה נוירוטית בלי גבול, רודנית ודכאנית ביחסי האנוש שלה, גסה ודוחה בנובורישיות ובגזענות שלה, צרת אופקים ורודפת בצע, ושני הגיבורים, של שני הספרים, הם גברים יהודים אמריקאים צעירים מהחוף המזרחי שמשתוקקים לגופן של נשים אבל הרבה פחות משתוקקים להינשא להן, שמן הסתם התיאור הזה משקף במידה רבה את פיליפ רות עצמו בצעירותו. אני לא יודעת אם פיליפ רות רצה שנזדהה עם הגיבורים שלו, למרות שהם מספרים את הסיפור בגוף ראשון ומשקפים במידה רבה את דמותו שלו. אולי הוא אכזרי גם כלפי עצמו.

בזמנו כשיצאתי מן הסרט היתה לי תחושה מתסכלת שלא הבנתי אותו. לא ממש הבנתי את הסיפור ומה פירוש שמו ולמה ניל כל כך כעס על ברנדה ולמה הם נפרדו. אולי אפילו חשבתי שברנדה בסיפור היא נוצריה, כי היא ואחיה הם ספורטיביים כאלה, ואחיה היה איש גדול פיזית, ומי ששיחקה אותה בסרט היא אלי מקגרו היפהפיה, שהיא אמנם שחורת שיער ולא בהירה במיוחד ויכלה לשחק יהודיה, אבל גם יכלה לשחק איטלקיה קתולית, כפי שהיא שיחקה שנה אחר כך ב"סיפור אהבה" עם ראיין אוניל, הסרט שהפך את שניהם לכוכבי ענק, ונדמה לי שרק עכשיו התברר לי שגם ב"סיפור אהבה", שגם אותו כתב סופר יהודי, אריק סיגל, ואולי היום כבר לא זוכרים אותו, אבל בזמנו הוא היה להיט ענק וכולם בכיתה קראו אותו – אני משום מה לא קראתי אבל אני זוכרת את הספר שעבר בכיתה מיד ליד כמו פורטנוי לפניו, והסרט שנעשה על פיו, או בעצם עכשיו קראתי שהספר נכתב לפי התסריט ולא להיפך, היה מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, ורק עכשיו התברר לי שהדמות של ג'ניפר ששיחקה אלי מקגרו ב"סיפור אהבה" היתה במקור בחורה יהודיה שלומדת באוניברסיטת רדקליף, ממש כמו ברנדה בGoodbye Columbus, אבל יעצו לאריק סיגל לשנות אותה לדמות של נוצריה, כדי שהכעס של המשפחה הנוצריה של אוליבר, ששיחק ראיין אוניל, על נישואיו לג'ניפר, שבסיפור המקורי נבע גם מאנטישמיות ולא רק מכך שג'ניפר באה ממשפחה ענייה, לא ירגיז את האמריקאים. אנטישמיות זה תמיד נושא רגיש, גם באמריקה, וגם כשהסריטו את "אודות שמידט" לא לפני הרבה שנים כמו את "סיפור אהבה", שינו לגמרי את הסיפור בסרט כדי לא לעסוק בנושא המרכזי בספרו של לואיס ביגלי, שהוא הכעס של עורך הדין הנוצרי על כך שבתו נישאת ליהודי, למרות שלו עצמו אין בעיה לנהל רומן עם אם החתן, אבל רומן זה לא חתונה. פיליפ רות בחיים לא היה מסכים לשינוי כזה, להפוך גיבורה יהודיה לנוצריה בשביל לא להרגיז את האנטישמים באמריקה. פיליפ רות תמיד עסק באנטישמיות ובפחד של יהודי ארצות הברית, שהם לכאורה נורא בטוחים בעצמם, מאנטישמיות, והוא לא רק סופר אכזרי אלא גם סופר אמיץ מאד, שעל זה נדמה לי שאין חולק. אניני הטעם מאד קטלו את אריק סיגל, אולי בגלל ההצלחה האדירה שלו עם "סיפור אהבה" ואולי בגלל אנטישמיות ואולי בגלל שני הדברים. יש מבקרים שעד היום יש להם צורך לקטול את אריק סיגל בטענה שהספר והסרט שלו הם קיטש נורא, אבל לי ההתנפלות עליו נראית קצת מגוחכת ואפילו מרושעת, אולי בגלל שהיכרתי בחיים כמה זוגות צעירים מאוהבים שהאשה בהם מתה מסרטן, ואחת מהם היתה בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, ואחרת היתה אשתו של שמידל, היסטוריון אוסטרי צעיר שהיכרתי בזמנו, שכשהיא עמדה למות היא ביקשה לנסוע לטיול בישראל, כי הם היו פה בירח הדבש, ושמידל לקח אותה לטיול בישראל והם היו בחיפה והסתכלו על מפרץ חיפה ואז הם חזרו לאוסטריה והיא מתה, ושמידל נשאר עם בית הפוך שלא היה לו שום כוח לסדר, ובכל אופן לא חשבתי שבסרט סיפור אהבה יש משהו לא אמיתי שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים, ולא הגיע לאריק סיגל שיקטלו אותו כל כך רק מפני שהוא לא סופר מבריק ואכזרי כמו פיליפ רות.

בכל אופן אחרי שראיתי את הסרט Goodbye Columbus שלא כל כך הבנתי, מתישהו במחצית השנייה של שנות השבעים, רציתי לקרוא את הספר ועד השבוע לא יצא לי. גם את העותק המתפורר הזה שמצאתי בחנות משומשים וקראתי רק השבוע השארתי די הרבה זמן על המדף בלי לגעת בו, אבל השבוע בא לי לקרוא אותו, וזאת אכן נובלה מבריקה ומרושעת מאין כמוה, ואני מבינה הרבה יותר, אבל עדיין לא הכל. בעצם ניל בעצמו לא יודע להחליט אם הוא אוהב את ברנדה, או רק חושק בה בטירוף. הוא לא אומר שום דבר על כך שהוא מפחד להתחתן עם ברנדה, רק נותן לקורא להרגיש את הפחד המובן שלו מנישואים עם ברנדה, כי במשפחת פטימקין הנובורישית של ברנדה נישואים אין פירושם שיחרור מן ההורים אלא השתעבדות להם, וניל, שמזמן פטור מעולם של הוריו שעברו לאריזונה, מקבל תחזית מצמררת לאיך ייראו נישואיו עם ברנדה כשהוא מתבונן במה שקורה לאחיה רון, הספורטאי המצטיין ששואף להיות מורה להתעמלות, אבל עקב החלטתו להתחתן נדרש לעזוב את לימודיו באוניברסיטת אוהיו, בעיר קולומבוס באוהיו, שזה פירושו של שם הספר, שלום לאוניברסיטה ולחלומו של רון להיות ספורטאי ומורה לספורט, וההאזנה של רון בלילה שלפני חתונתו לתקליט המתעד את משחקו האחרון בנבחרת האוניברסיטה שוברת את הלב אפילו יותר ממאמץ הסרק שלו להשתלב בעבודה עם אביו בעסק מימכר הכיורים המשפחתי, שזיכה את משפחת פטימקין בעושרה המופלג ובביתה המפואר בשכונה נוצרית עם מגרש הכדורסל, מקרר הפירות הענק והמשרתים. ניל שלמד בקולג' צנוע בניוארק ועובד בספריה מתבייש אפילו לומר שהעבודה בספריה אהובה עליו, כשהוא נשאל שוב ושוב האם הוא מתכוון לעבוד שם כל החיים, במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להתעשר ממכירת כיורים.

ברנדה איננה אומרת את הדברים במפורש אבל נראה שהיא דוקא רוצה להיכנס להריון מניל ולהתחתן איתו, אולי לאלץ אותו להינשא לה. נראה שזאת התוצאה שאליה היא חותרת, אבל בפועל היא רק מעוררת את שנאתו של ניל וגורמת לו לברוח ממנה אל הספרייה, ולבחור בחיים צנועים ורוחניים על פני חיי עושר בעסק שנוא כעבד נרצע של חמיו, שאפשר להעריך את זה, ובכל זאת יש משהו דוחה בגבר שלהוט לשכב עם אשה שאיננו רוצה לשאת וכנראה גם איננו אוהב באמת. לכן הנובלה הזאת של פיליפ רות די מבלבלת. גם מרתקת וגם קצת מגעילה. כנראה בתור חבר הייתי מחבבת יותר את אריק סיגל, שאני דוקא לגמרי מבינה את המוני האנשים שהתרגשו מהסיפור הפשוט והלא מקורי שלו, על שני צעירים חסרי מזל שבאמת מאוהבים.  

על עכברים ואנשים ונשים

כשצפיתי לראשונה כנערה בבית הוריי בסרט על פי הנובלה של ג'ון סטיינבק "על עכברים ואנשים",  ראיתי בה בעיקר סיפור שובר-לב על גורלו המר של מפגר בשכלו, ופחות חשתי באופן שבו היא חושפת את המציאות החברתית בקליפורניה של ראשית המאה העשרים (הספר התפרסם בשנת 1937), ואת מקומן ודמותן של הנשים כפי שהוא משתקף בעיני המספר.

זירת הסיפור היא חוה חקלאית קטנה לגידול שעורים בעמק נהר הסַלִינַס בקליפורניה, שנשענת על עבודתם של פועלים נודדים. העלילה מתרחשת באולם השינה של העובדים ובאסם הסמוך לו, לכן קל מאד היה להפוך אותה למחזה. מלבד ג'ורג' נמוך הקומה ולני הענק רפה-השכל משתתפים בה סְלים האחראי על הבהמות, שבעצם מתפקד כמנהל העבודה בחוה ועל פיו יישק דבר, הפועלים קרלסון ווִיט, הזקן הנכה קנְדי שאחראי על הניקיון באולם השינה, קרוּקס הכושי המתגורר בנפרד ומטפל בסוסים, בעל החוה ובנו המרושע קֶרלי, ואשתו של קרלי, שאין לה שם. היא אשתו של קרלי, והיא כדברי ג'ורג' רעל, פיתיון כלא, ארחי פרחי. קנדי הזקן מכנה אותה זנזונת, ומספר לג'ורג' שראה אותה "עושה עיניים" לסלים וגם לקרלסון. דמותה מתוארת כמופע של פיתוי ואיום: היא עדיין נערה, שפתיה מלאות ומשוחות באדום, עיניה קרועות לרווחה ומאופרות בכבדות, גם ציפורניה משוחות באדום. שערה, שעתיד למלא תפקיד טראגי בסיפור, עשוי בתסרוקת בקבוקים ולרגליה כפכפים אדומים מקושטים בזרים קטנים של נוצות יענים אדומות. דיבורה מאנפף והיא מסתובבת בחוה בתירוץ שהיא מחפשת את בעלה ופותחת בשיחה עם הגברים, מה שמיד מגדיר אותה כאשה פתיינית ומדיחה. הופעתה באולם השינה של הגברים גורמת לג'ורג' להזהיר את לני מפני כל קשר עם אשתו של קרלי, וגורמת ללני לזעוק פתאם שהמקום הזה רע וכדאי להסתלק ממנו, מה שיתגלה כנכון במיוחד לגבי לני. אבל ג'ורג' אומר שחייבים להישאר עד שהם ירויחו די כסף, והם נשארים עד הסוף המר.  

אבל האם אשתו של קרלי היא אכן פתיינית כזו, או שכך מדמיינים אותה הגברים, שמשליכים עליה את תאוותיהם? כשהיא פורשת בפני לני את חלומה, להיות שחקנית קולנוע, ללבוש בגדים יפים ולהתארח במלונות, היא איננה שונה בהרבה מלני החולם על משק קטן שבו יאכיל באלפלפה את הארנבות: נערה שמנסה להימלט בכל מחיר מחיי בדידות ושיעמום, נישאת כדי להימלט מגורלה ובכך חורצת את גורלה.

האם אין עוד אשה בחוה, או שהנשים האלה בלתי נראות, וכך הן אמורות להיות? החברה המתוארת בסיפור היא חברה גברית. לבד מאשתו של קרלי הנתפסת כזנזונת, אנו שומעים רק על זונות שזה מקצוען: ישנו בית הזונות של סוזי שעובדי החוה מחבבים, כי הוא זול יותר, וסוזי מצחיקה אותם בדיבוריה, וישנו בית הזונות היקר ומהודר יותר של קלרה שאותו אינם פוקדים לעולם. אבל כשוויט משבח בפני ג'ורג' את בית הזונות של סוזי ומציע לו להצטרף לביקור שם, ג'ורג' אומר שיבוא רק כדי לשתות. הוא צריך לחסוך והוא לא יוציא שניים וחצי דולר על זונה. אבל הסיפור מניח לנו להבין שג'ורג' איננו מצליח לחסוך, ולא רק בגלל אחריותו ללני. למרות שדאגתו ללני מבדילה אותו משאר העובדים הנודדים שאחראים לעצמם בלבד, ג'ורג' איננו שונה מהם: כשהוא מקבל את שכרו הוא מבזבז אותו בבית זונות או במשחקי ביליארד ואיננו חוסך. החלום על משק קטן שבו יהיו הם בעלי הבית ולני יוכל לטפל בארנבות הוא סיפור יפה שממלא את עולמו של לני, אבל סיכוי אמיתי להתממש אין לו, וכשנראה שהסיפור מקבל תפנית חיובית והחלום קרוב להתממש, כבר ממשמש ובא האסון.

דוקא ג'ורג' הוא הדמות החידתית בסיפור: מה מביא אותו לדאוג כל כך ללני רפה-השכל, שאיננו קרוב משפחתו, כפי שהיינו מצפים? בעל החוה חושד בו שהוא מנצל את לני לעבודה כדי ליטול את שכרו. גם סלים שמעולם לא ראה פועלים נודדים בצוותא, תמה על כך שג'ורג' הפיקח נוסע עם לני רפה-השכל. ג'ורג' אומר לסלים שהחיבור ביניהם איננו כה מוזר: שניהם גדלו באוברן Auburn, עיירה קטנה בצפון מרכזה של קליפורניה, סמוכה לעיר סקרמנטו, וג'ורג' הכיר את דודתו של לני, קלרה, שגידלה את לני מינקותו, ולאחר מותה לני הצטרף אליו לעבודה והוא התרגל אליו. הדודה קלרה ביקשה מג'ורג' לדאוג ללני, אבל מה היתה קלרה לג'ורג'? איננו יודעים. אנחנו רק יודעים, שבניגוד לשאר הנשים בסיפור, קלרה היתה גברת, lady, היא לא היתה, כשאר הנשים בסיפור, a girl. קלרה היתה מושא לכבוד ולא לתשוקה, וככל הנראה מתה כבר כשלני היה ילד, כי הוא זוכר אותה בעירפול כמי שנתנה לו עכברים להשתעשע בהם, אבל איננו זוכר כלל מי היתה. לבד מכך שג'ורג' גדל באוברן והכיר את דודתו של לני, איננו יודעים עליו דבר, והדברים שהוא מספר אינם מפזרים את המיסתורין סביב אישיותו והקשר בינו ללני, ומאפשרים לדמויות בסיפור וגם לקוראים לפרש אותו כרצונם. כך עושה הכושי המכונה Crooks עקב עמוד השדרה העקום שלו, שבשל צבע עורו הוא אנוס להתגורר בנפרד משאר העובדים, ואיננו מורשה להיכנס לאולם השינה שלהם ולשחק איתם בקלפים. לני רפה-השכל שאיננו מבחין בגבולות חברתיים הוא היחיד שרואה בכל אחד אדם שאפשר לשוחח איתו, בכושי קרוקס וגם באשתו של קרלי, מה שימיט אסון על שניהם. לני הוא היחיד שרוצה בחברתו של קרוקס כי איננו מסוגל להיות בודד ולו לזמן מה, וקרוקס מדבר ללני כפי שג'ורג' מדבר ללני, מבלי שלני מבין כלל, או שהוא מבין מעט, אבל, כפי שקרוקס מבין מתוך בדידותו שלו, העיקר לדבר למישהו או סתם להיות ביחד, העיקר להימלט מן הבדידות, כפי שקנדי הזקן סירב להיפרד מכלבו, שההקבלה בין גורלו לגורלו של לני רומזת לנו שסטיינבק רואה את יחסיהם של לני וג'ורג' בדיוק כפי שקרוקס מתאר אותם – קשר שמקורו בצורך להניס את הבדידות. הצורך בחברה איננו מבדיל בין נבונים לרפי-שכל, בין שחורים ללבנים, בין גברים לנשים. ו"על עכברים ואנשים" עוסק יותר מכל בבדידותם של אנשים ובצורך הנואש שלהם להימלט ממנה, במציאות שגוזרת עליהם להיות בודדים וחורצת את דינם לבדידות.

John Steinbeck, Of Mice and Men, Penguin Books

אודות שמידט

נכתב ב-2008

כשקראתי את "אודות שמידט" של לואיס ביגלי נזכרתי מיד בשירתו של גבריאל פְּרַייל. אני זוכרת שורות של גבריאל פרייל, "בספטמבר הזהב ואוקטובר הסגול", נדמה לי שזה גבריאל פרייל, סוף הקיץ האינדיאני, אצלו פגשתי את המושג לראשונה לפני שנים רבות. אבל בקובץ הקטן שלו "שירים משני הקצוות" שמצאתי בשבוע הספר האחרון בדוכן של הוצאת שוקן, ספרון תפור בחוט, שנת תשל"ו, איני מוצאת את השיר הזה, וכבר אינני בטוחה, אם כי ספטמבר מזהיב הוא מאד מאד גבריאל פרייל, משורר הסתו:

ספטמבר, יקחני סתו אמריקני

שטרם הזהיב וקרירותו

עוברת בי חמימה ופתוחה.

                  [עַלְוַת גִילִים]

Ostkueste Amerikaner, אמריקאים מן החוף המזרחי. כינוי גרמני אנטישמי ליהודים. למדתי אותו כשכתבתי על האנטישמיות של יירג היידר, שבעצם לא היתה שלו אלא של הימין הגרמני, אנטישמיות שהיה בה משהו ישן ומשהו חדש, משהו שאוּל ומשהו כחול, ציוד כלולות שלם. עכשיו אני נזכרת בכך. החוף המזרחי של ארצות הברית הוא גיבורו של הספר לא פחות ממר שמידט, ואני, שלא הייתי בו מעולם, מתבלבלת בין השמות ובוודאי מחמיצה כמה רמיזות שנונות לעניין גיאוגרפי כזה ואחר או לעניינים אחרים. והספר הזה שנון מאין כמוהו. ומפתיע. מתחילתו ועד סופו אינו חדל להפתיע אותי. והוא מתרחש בתחילת שנות התשעים, בקדנציה של ג'ורג בוש הראשון. זמן כל כך קרוב שאפשר לגעת בו. לואיס ביגלי שכתב אותו הוא עורך דין ידוע באחת הפירמות הנחשבות בניו יורק. גם הגיבור שלו שמידט הוא עורך-דין ידוע בפירמה נחשבת. אבל לואיס ביגלי הוא יהודי יליד סטריז' בפולין, כיום באוקראינה, 1933, שרד את השואה בעזרת תעודות מזויפות, התיישב בארצות הברית בשנת 1947. אבל אלברט שמידט הקרוי בפי כל שמיטי הוא אנטישמי. הוא לא חושב שהוא אנטישמי. כמה מטובי ידידיו הם יהודים, במיוחד אחד, מפיק הסרטים הנחשב גיל בלקמן, חברו לחדר מלימודיהם בהרוארד. עכשיו הבת של שמיטי עומדת להתחתן והוא לא מרוצה מהחתן. הוא מנסה להסביר לגיל בלקמן:

-         לא משנה, זה לא איזה עיבוד למחזה של איבסן שאתה עומד להסריט. אם אתה רוצה לדעת על ג'ון, הוא בסדר גמור, אבל לא מה שציפיתי, לא בתור חתן ולא בתור אבא של הנכדים שלי או בתור בן אדם שאני רוצה לגור איתו בבית שמבחינה מוסרית שייך לבת שלי.

-         בוא נזמין עוד קפה, אמר גיל. אולי יועיל לנו ברנדי. אני לא עובד אחר הצהרים והפגישה הזאת עוד תימשך זמן מה. מה הבעיה עם ג'ון? הרי הוא בדיוק הטיפוס שלך, אותו בחור שאתה היית בגילו – עורך דין צעיר בדרכו לתהילה והון?

-         לא השגתי לא את זה ולא את זה. לא, אני לא הייתי כמו ג'ון. לא בתוך תוכי – דוקא אתה, מכל האנשים, לא צריך להגדיר אותי על פי המקצוע שלי. אני אגלה לך סוד מביש: כשהייתי בקולג' הייתי רומנטיקן. כשנפגשנו הייתי יותר רומנטי ממך, ואף פעם לא הפסקתי להיות רומנטיקן. ג'ון אף פעם לא התחיל. זה שוני מהותי. יש לו כל מה שצריך כדי להיות שותף במשרד עו"ד W&K, אבל יש דברים אחרים שלW&K לא אכפת מהם ולי אכפת. כמו ערך מוסף להצלחה חומרית. אולי זה הרקע שלו, הנושא שהוא טאבו במשרד!

-         רקע? הוא בן של שני דוקטורים, ואתה אפילו לא מכיר אותם! אני מתחיל לחשוב שחג ההודיה שלהם הוא משהו שאתה צריך להודות לאלוהים עליו. תלך לארוחה ברוח טובה, וכשתהיה שם תנסה להתנהג כמו שצריך. ההורים יפלו בקסמך המתפוגג. זה וארוחה ביתית יוציאו אותך מהפינה שלך.

-         אני מפקפק בכך.

ואז כבר לא היה אכפת לשמידט אם הוא שבר אחד מהכללים של גיל ושלו.

-         גיל, הוא אמר, אני בודד ואבוד. אל תרגיז אותי. אני כבר מרגיש טיפש מספיק גדול. מארי לא היתה נותנת שזה יקרה. בלעדיה אני חסר משמעות.

-         אני חושב שנשתה את הברנדי הזה.

גיל שתה את שלו, הזמין אחד נוסף, ואמר לשמידט, אתה צודק. אתה אבוד – אני מתכוון ברגשות שלך – בלי מארי. כנראה שאתה צודק גם לגבי הבית. אם יהיה לך מקום חדש לגור, מקום שאתה תארגן לעצמך, יהיה לך פחות מסובך להתחיל התחלה חדשה. תוכל להגיע במכונית למשרה החדשה שלך בתור בייביסיטר. אבל משהו קורה בינך לבין רייקר שהוא כמו עלילת מישנה שאני לא מבין. מה יש לך נגדו? האם אני שומע מלות צופן? הורים פסיכואנליטיקאים? רקע? לא רומנטי? שמיטי, האם אתה רומז שהבחור הוא יהודי?

-         הוא יהודי.

-         וזה מדכא אותך, שאחרונת השמידטים מרחוב גרוב מתחתנת עם יהודי?

-         זה הדבר הכי קטן.

גיל סיים את כוסית הברנדי השנייה.

-         שמיטי, אתה מותח אותי. עכשיו אתה צריך להיזכר פתאם שאתה מדבר עם יהודי. אתה צריך להסמיק ולהגיד, אופס, אני לא מתכוון מישהו כמוך, אתה כל כך שונה!

-         לאמיתו של דבר, אתה שונה.

-         אתה מתכוון שאני מפורסם, שאתה מכיר אותי ארבעים ושלוש שנים, והעיקר, אני מין אמן!

-         זה לא יותר טוב?

השיחות האלה, שבהן אתה צריך לשמוע מה חושבים על יהודים. לא עליך, כמובן. אתה בכלל לא דומה להם. אתה ממש יהודי, משני הצדדים? לא יכול להיות. אתה בכלל לא נראה יהודי. אבל הספר הזה מיוחד, כי הוא כתוב מנקודת מבטו של האנטישמי, לא בלי אמפטיה. ביגלי קצת מרחם על שמידט. ורק דרך בני שיחו של שמידט אנחנו מקבלים זווית אחרת. לא קשה להזדהות עם שמידט. צריך לחשוב רגע כדי להבין כמה הוא מרושע כאשר הוא מציע לתת לבתו ובעלה את הבית ולעבור למקום אחר, רק כדי לא לבלות איתם סופי שבוע תחת אותה קורת גג, בבית מפואר שיש בו די והותר מקום לזוג צעיר ולאלמן זקן. ובכל זאת ביגלי חומל על שמידט. יהיה סוף טוב, עם ירושה גדולה ומפתיעה שמגיעה באיחור מה. מה שמזכיר לי ספר אמריקני אחר שאהוב עליי מאד, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים" של דונליווי, ואני חושבת כמה ספרים אמריקאים הם אמריקאים, עם כל כך הרבה עיסוק בכסף וירושה גדולה ומפתיעה בתור סוף טוב, למרות שהספר של דונליווי נגמר באוירה די קודרת:

וזה מדהים. ואפילו קצת מצחיק. איך כשמישהו יכול להרשות לעצמו את המותרות של להתחיל את החיים מחדש – כל מה שהוא חושב לעשות זה לשים לזה סוף.

    [דונליווי, "הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים",תרגום אורית קרוגלנסקי להוצאת בבל].

אבל מר שמידט דוקא מאד אופטימי למשמע בשורת הירושה, וכבר מתכנן את חייו החדשים והמפתיעים, שלפתע הכל הסתדר בהם. ואני חושבת שלואיס ביגלי הוא אדם די אופטימי וכמו רוב הסופרים הוא לא יכול שלא לאהוב קצת את הגיבור שלו, שהוא אלמן מזדקן שמשתוקק לנערות צעירות ולא כל כך אוהב יהודים. אני לא ממש בטוחה מה לואיס ביגלי רצה לומר בספר הזה, אבל נהניתי לקרוא אותו, למרות כמה קטעים דוחים של בינו לבינה. המין בספר הזה הוא מהסוג העלוב, כזה שמעורר יותר בחילה מאשר תשוקה, וכל הנשים המבוגרות הן דוחות והצעירות מושכות, וגם מזנקות על הגברים הזקנים בלי שום מעצורים. קצת דחה אותי ובסופו של דבר לא הייתי בטוחה מה ביגלי רצה לומר, להעליב את הנשים המזדקנות, או לצייר דיוקן לא ממש מחמיא של גבר מזדקן, או לתאר את הנשים כנימפומניות בלי הבדל גיל ודת, או לסגוד לנעורים או בעצם לא. אינני יודעת. זה היה החלק בספר שהיה קשה לי איתו, ואני חושבת שאולי בגלל שלא ברור איפה עומד ביגלי בעניין, הסרט היה כל כך גרוע. זאת אומרת, לא היה ולו קשר קלוש בין הסרט שנקרא "אודות שמידט" בכיכובו של ג'ק ניקולסון לבין ספרו של לואיס ביגלי "אודות שמידט" שעליו הוא כביכול מבוסס.

את לואיס ביגלי הכרתי מן העיתונות הגרמנית, וממנה התברר לי שהוא סופר מוערך וגם פופולרי, בארצות הברית וגם באירופה. בישראל למיטב ידיעתי לא תירגמו את ספריו, והרהרתי ביני לביני אם הייתי רוצה לתרגם את "אודות שמידט" במלואו: אינני בטוחה בכך, למרות שהוא ספר מרתק שחודר לנפש גיבוריו באופן שמותיר את הקורא חסר מלים. הייתי רוצה לקרוא את ספרו של ביגלי על קפקא שזכה למחמאות בעיתונות הגרמנית, ספר שלא הצלחתי להשיג בינתיים. במקרה צפיתי לפני שבועיים בערך בסרט "אודות שמידט". די נהניתי, אולי בגלל אהבת נעוריי לג'ק ניקולסון, מאז "רסיסי חיים" שלו, שאחריו אמרתי ללא הרף Alaska is cleaner. אינני משוכנעת שהבנתי את הסרט כשצפיתי בו לראשונה בגיל שש עשרה, או את "אדם בעקבות גורלו" שראיתי כמדומני שנה לאחר מכן. ובכל מקרה, עכברי בית מסוגי אינם מתקשים להינות מצפייה בסרט בכבלים, שאינה דורשת לבוש מהוגן ויציאה מן הבית. מה שאני מנסה לומר בעצם, שאחרי שראיתי בסוף הסרט שהוא מבוסס על ספר של לואיס ביגלי והשגתי את הספר וקראתי אותו עכשיו, אני קצת מתביישת שנהניתי מהסרט, למרות שבלעדיו כנראה לא הייתי קוראת את הספר, או אולי בעצם הייתי קוראת תחילה את ספרו של ביגלי על קפקא שאולי אצליח להשיג במוקדם או במאוחר ואולי זה היה עדיף. זאת אומרת, אני שואלת את עצמי איך ביגלי הסכים שיהרסו לו ככה את הספר, או אולי הוא חשב שבכל מקרה הסרט יגרום לאנשים לחפש ולקרוא את הספר, כמו במקרה שלי. באמת אינני יודעת. זאת אומרת, בסרט שמידט הוא גבר צנוע למדיי שמתחיל רק עם איזו אשה מבוגרת, ואשתו מארי היא זו שבוגדת בו עם ידיד המשפחה, דבר שבכלל לא קיים בספר ואין שום רמז בספר שאפשר בכלל להעלות על הדעת דבר כזה. כל העניין הוא ששמיטי נורא מתאבל על מארי והקורא חושב כל הזמן בינו לבינו האם זה אבל אמיתי או מזויף, כי שמיטי כל הזמן בגד במארי כשהיא היתה חיה, ובעצם חיה למענו ולמען בתם שרלוט, זאת שמתחתנת עם היהודי, ולא בשביל שום דבר אחר, שלא לדבר על כך שאחרי מותה שמיטי עסוק למדי בלדפוק את המלצרית מהקפה, ולגמרי לא ברור מה ביגלי חושב על שמידט, שהוא אדם שבגד באשתו אבל בכל זאת אהב אותה מאד וקשה לו להתמודד עם מותה, שזה דבר אפשרי בתיאוריה, אם כי לא בהכרח מציאותי, או שביגלי בעצם חושב ששמידט הוא חתיכת צבוע שמגלגל את שם אשתו על הלשון בתור תירוץ לכל מיני דברים, בזמן שכל מה שמעניין אותו זה לזיין את המלצרית הפורטוריקנית, שבאופן עקרוני מזדיינת עם כל אחד, למרות שאפילו יהודיה זקנה יכולה להדליק אותו, שהרי בעצם גם בחייה של מארי הוא לא החמיץ שום הזדמנות לקפוץ למיטה עם אשה אחרת.

אז למה לעזאזל בסרט שמידט הוא מין מסכן כזה שלבתו אין זמן אליו לא בגלל שהיא מתחתנת עם יהודי שהוא סולד ממנו, כי בסרט לא ממש ברור שהיא מתחתנת עם יהודי, למרות שהחליפו את שם בעלה המיועד מג'ון רייקר, שם שאיננו יהודי אופייני, לרנדל הרצל, שם מוזר ויהודי לגמרי, אבל מעבר לכך אין שום דיבורים על יהודים והחתונה היא לגמרי נוצרית ובלי שום רבי. בספר לא מגיעים בכלל לחתונה אבל אמור לבוא רבי, לא ממש בשביל לחתן, רק בשביל לברך, כי שרלוט עוד לא הספיקה להתגייר, למרות שהיא מתכננת. עכשיו אני נזכרת שגם שרלוט מ"סקס והעיר הגדולה" התגיירה בשביל להתחתן עם יהודי מכוער. אולי הם העתיקו את הרעיון מ"אודות שמידט" כי זאת סדרה די מעתיקנית, למרות שמשום מה כל הזמן אמרו כמה היא מקורית וחדשנית ופמיניסטית. גם כן פמיניסטית. ויש גם האמא הדוחה של החתן הדוחה בסרט שמנסה להתחיל עם שמידט בכוח, שזה דוקא קצת דומה למה שקורה בספר, אבל בסרט עשו אותה גרושה, וקייתי בייטס, גם היא שחקנית שאני מאד אוהבת, אפילו אומרת שגרושה ואלמן זה זיווג מצוין, למרות שבספר האמא החרמנית של החתן היא לגמרי נשואה אבל בוגדנית להפליא. וכמובן בסרט אין שום דיבורים על אנטישמיות. הס מלהזכיר. זאת אומרת, עשו סרט לפי הספר "אודות שמידט" של לואיס ביגלי, שהוא ספר על שלושה דברים בסדר הבא: אנטישמיות, מין, וכסף, אבל שלושת הדברים האלה פשוט לא קיימים בסרט, והדבר היחיד שדומה בספר ובסרט זה השם והחתונה של שרלוט שאביה האלמן הטרי שונא את חתנה המיועד. ואין לי מושג איך אפשר להסביר את הסרט הזה: תקינות פוליטית שנמתחה עד אבסורד, צדקנות מחורבנת, שאז למה בכלל לעשות סרט שמתיימר להיות לפי הספר שכל כך מנסים להסתיר את תוכנו האמיתי, או אולי, מכיוון שמדובר באמריקה, פשוט ניסיון לעשות כסף מספר שהצליח, אבל בלי לגעת בשום עניין בעייתי, אנטישמיות, או מין, או כסף, שבעצם הפחד הנורא הזה לגעת בהם במינימום של אומץ והגינות חושף את חומר הנפץ שעדיין טמון בנושאים האלה בחברה שכאילו התגברה עליהם. הייתי מאד רוצה שהספר הזה יתפרסם גם בעברית כפי שהוא, עם מה שאהבתי בו ומה ששנאתי.

יום חמישי

שרלוט היקרה,

לא מצאתי הרבה הכרת תודה והתנצלות במכתב שלך, אבל אני לא אריב איתך על זה, לא כשאני כותב גם על החתונה שלך.

מצ"ב ההמחאה שלי לכסות את הפיקדון ב"נוסטרדמוס". האם את מכירה את ספר הנבואות המהולל של הפילוסוף מן המאה השש עשרה שהמסעדה חייבת להיות קרויה על שמו? אולי ישעשע אותך להיוועץ בו. אולי זה יהיה גם בחכמה לעשות כך. לי קשה לעשות זאת למענך, כי בספריה בבריג'המפטון הספר חסר. דרך אגב, אני מניח שג'ון עבר על כל הרשימה המפורטת של מה שכלול במחיר הכל כלול.

את צודקת: היומן שלי פנוי מהתחיבויות צולבות. אני מתכוון להיות שם בעשרים ביוני.

מכיוון שעדיין אינני מת, אני לא חושב שתקבלי כעת את כלי הכסף של אמא ושלי. אני אשלח פמוטים, מגשים, ודברים כגון אלה שהיו שייכים לדודה מרתה. אולי את לא זוכרת, אבל אמך העניקה את כלי הכסף של מרתה לאחד מעוזריה כמתנת חתונה. זה היה לפני חמש שנים בערך. מאותה סיבה – היותי חי עדיין – אצטרך לעבור על רשימת הרהיטים שאת רוצה ולהחליט מה אני יכול לשלוח לך מבלי לשנות את מראה החדרים כאן. אני מקוה שמרפי אמר לג'ון שבקניית חלקך בבית אני קונה גם את תוכן הבית, אני מתכוון לזכותך עליו לאחר מותי, כי עד מותי כל הריהוט שייך לי ממילא. הם כלולים במחיר. אני מקוה גם שהוא אמר לג'ון שהכסף מוכן. אנחנו יכולים לסגור את העסקה בכל עת שתרצי.

אני לא זוכר אם אמרת לי בטלפון מה התכניות שלך ושל ג'ון לשבועות הבאים. אם תרצו לבוא הנה לסופשבוע, אתם רצויים בהחלט, אבל אשמח לקבל התראה של כמה ימים מראש. ייתכן שתהיינה לי התחייבויות בעתיד.

                               שלך, אבא

ועוד גבריאל פרייל. על כסף, אבל כסף מסוג אחר. הזכיר לי את לורקה:

כֶּסֶף

א.

הַלַּיְלָה מַעֲשֵה כַּסָף

אַחַר חָלְמוֹ חֲלוֹם כֶּסֶף

וְעוֹד לֹא נִתְפַּכַּח.

הַלְּבָנָה – דַּג כֶּסֶף

צָדוּהוּ רִשְתּוֹת עָלִים:

הַלְּבָנָה – צִפּוֹר כֶּסֶף

בֵּין עֲפָאִים לָה בָּנְתָה קֵן:

הַלְּבָנָה – אֲגַם כֶּסֶף

בַּחַלּוֹן נָח, עַל קִיר מִזְדַּהֵר.

שְבִילֶיהָ בְּכֶסֶף סְלוּלִים,

מְצֻפֵּי כֶּסֶף גְבִיעֵי שוֹשַנִּים.

ב.

הָגוּתִי כַּכֶּסֶף גַם בַּעֲלוֹת שֶמֶש

וַאֲוִירוֹן בָּה יַתִּיז שַבְרִירִים:

עִם עֶרֶב אֹהַב כְּלֵי כֶּסֶף רַכֵּי צְלִיל,

כֶּסֶף שֶלֶג אוֹפֵף תָּר גַּלְמוּדֵי פַּנָסִים:

וְנִצָּן מַכְסִיף בַּגָּן, מַבְטִיחַ

וְכֶסֶף דְוֵי זֹרַק בַּשֵעָר.

וְאָנֹכִי לֹא אֶתְפַּכַּח.

לִי מִנָּה גוֹרָל שִכְרוֹן לֵב

עַד רֶדֶת הַשַּלְוָה כִּמְטַר כֶּסֶף –

עַל קִבְרִי.

גבריאל פרייל, חשון תש"ה

גבריאל פרייל, ליטא-תל אביב – ניו יורק, 1911 -1993. נפטר בירושלים בעת ביקור בישראל.

ההספד על גבריאל פרייל בניו יורק טיימס:

http://www.nytimes.com/1993/06/10/obituaries/gabriel-preil-82-american-poet-and-translator-skilled-in-hebrew.html