היינה בלי טשולענט

גם הרשימה הזו מוקדשת לבתי שרון שאוהבת אותה

אירוניה היא דבר מסוכן. תמיד יהיה מישהו שיקח אותך ברצינות גמורה. אפילו לביאליק זה קרה: הפרופ' רפאל פלק מצא ציטוט מרשיע שלו: "גם אני, כמו היטלר, מאמין בכוחו של רעיון הדם!" ומיד עשה אותו אבן פינה למחקר על הגזענות היהודית (רפאל פלק, ציונות והביולוגיה של היהודים, הוצאת רסלינג, 2006, עמ' 20). ביום שלימדו בבית הספר על אירוניה היה התלמיד רפאל פלק חולה כנראה, או אולי לא לימדו שיעור כזה, שכן אחינו בני אשכנז מעט מתקשים בעניין. יגאל לוסין, אוהב גדול של היינה, כתב עליו ספר שתוכו רצוף אהבה, וכמו אותם מוזיאונים שמעריצים מקימים לאליליהם, הוא מאסף בתוכו במידה זהה של התלהבות נטולת-ביקורת כל פרט אפשרי על היינה, וכך קראתי שם את המשפט המפתיע הבא: "חיבה יתרה גילה [היינה] ל"קרן הפלאים אשר לנער", האנתולוגיה של ארנים וברנטאנו. "כל הרוצה להכיר את העם הגרמני בחביבותו, יקרא נא את השירים העממיים האלה," כתב."

כך איתרע מזלו של היינה, מלך מלכי האירוניה, ליפול קורבן לפצעי אהבתם הנאמנים של מעריצים עתירי כוונות טובות: פולמוס מר שהניב שנאה מרה לא פחות התנהל בין היינה לבין שלושת הגיסים של הרומנטיקה הקתולית הלאומנית והאנטישמית להחריד: המשורר קלמנס ברנטאנו, המשורר אכים פון-ארנים הנשוי לאחותו של ברנטאנו בטינה, סופרת בזכות עצמה, והפרופסור למשפטים והדמות שהניעה והשפיעה יותר מכל על עבודתם של האחים גרים – הפרופסור פרידריך קרל פון סאויניי Savigni, הנשוי לאחותו של ברנטאנו קוניגונדה המכונה גונדה. דעתו של היינה על "חביבותו של העם הגרמני" היתה דומה לדעתו על השירים שארנים וברנטאנו אספו, עיבדו או חיברו בעצמם לאסופה "קרן פלאים לנער" שפירסמו ב-1805, ושהעם הגרמני מצא בה מענה לרחשי לבו הלאומיים מול הכובש הצרפתי. הנה לפניכם דוגמה אחת מ"קרן פלאים לנער" שלא קשה לשער מה היתה דעתו של היינה עליה, ושיש לי סיבות לחשוד שקלמנס ברנטאנו חיבר אותה בעצמו:

היהודים בפסאו

(מתוך ספר שירים כתוב באוסף של קלמנס ברנטאנו)

בשם האל שבדברו

כל דבר נברא

נפתח ונספרה

על מעשה נורא.

איך כריסטוף אייזנהאמר

במעשה עוולה

הביא על העיר פסאו

יגון ויללה.

אל היהודים הוא חש

וכך מהם דרש

"הלא תרצו לרכוש

את הלחם הקדוש?"

מיד תשובה השיבו

"הבא אותו עמך

וממתת ידינו

תבוא על סיפוקך."

בליל סוער בחושך

הוא פרץ את הדלתות

מכנסיית מרים שלנו

הוציא שמונה פרוסות.

הכל יחדיו תמורת זהוב

 מכר את כל השמונה

כל פרוסה, כך החישוב

שלושים פרוטות ללחם עוני

בבית-הכנסת היהודים

את הפרוסות הניחו 

מיד שלפו את הסכין

ובלחם אותו הטיחו.

מיד פרץ החוצה

הדם, סמיך וזך

ודיוקנו נראה

דומה לילד רך.

הם נבהלו כל כך

ומצאו עצה בצר:

"שתי חתיכות נשלח

אל זלצבורג, עיר מבצר.

שתי חתיכות לנוישטאט

ושתיים לפראג גם כן

ושתיים פה נותירה

לשוחט ולבוחן."

הם התכוונו ואף קיוו

על ישו לגזור כרת

לכן את לחם הקודש

זרקו אל תנור לוהט.

אך ראו, לנגד עיניהם

איך שני מלאכים יצאו

עם שתי יונים צחורות

שאימה ופחד זרעו.

כריסטוף השודד

שהחטא סימא את עיניו

כמו את עיני יהודה הבוגד

את כל מה שמצא - גנב.

כאשר בגרמנסברג היה

לשדוד את אוצר הכנסייה

השומרים תקפוהו

ובמוט היכוהו.

כעת הוא אסיר בפסאו

כלוא במצודה

את כל אשר עולל הוא

מרצונו הודה.

וגם פשעי היהודים

צברו מאז משקל

כשמזימתם צלחה

ולחם הקודש חולל.

אל מול חילול הקודש

לב הבישוף נחרד

לכן הורה בלי שום לצון

לתפוס אותם מיד.

ואז הודו שאת הלחם

בסכין דקרו

בתנור שרפו

ובשלוש ערים פיזרו.

אמנם ארבעה מתוכם

נהגו בתבונה

זכו באושר

וקיבלו את האמונה.

את כל השאר הבעירו

ואת הארבעה

שלנצרות המירו

החרב בלעה.

וכריסטוף שמכר בפרוטות

לחם קודש ליהודים

גם הוא נענש בצבתות לוהטות

לאחר שבועות אחדים.

נהוג היה ברייך הגרמני שיהודים נידונים למות שהמירו את דתם זכו למות בעריפת ראשם ולא בשריפה על המוקד. בכל מקרה הומתו היהודים שהורשעו בחילול לחם הקודש, ההופך כידוע במיסה הקתולית לגופו ובשרו של ישו, ושותת את דמו של האלוהים שהתגלם בבשר.

ביום א ה-16 בדצמבר 2007 קראתי ב"הארץ" את כתבתו, החביבה באמת, של חגי חיטרון, על כנס היינה שנערך ביום ה, ה-13 בחודש, לכבוד יום הולדתו המאתיים ועשר של המשורר, ובו קראו משיריו וקינחו באכילת טשולענט, שכן היינה כתב כי הטשולענט "מאכל שמיימי" הוא, ואני מקוה שהמתכנסים, החביבים באמת, לא נפלו קורבן לעוד מהתלה של היינה, שעד כמה שהבנתי מגעת, העדיף את מאכליה המתוחכמים וצירי הבשר המשובחים של עיר מקלטו פריס, על פני העבודה הקשה בחומר ובלבנים של יהדות אשכנז.

בבוקר אותו יום א מיהרתי לספריה הלאומית שקיימה כמדי פעם מכירת ספרים. לרוב אפשר היה לרכוש שם במחיר סביר את כל כתבי היינה, או גיתה, או שילר, אלא שהפעם היה מדובר בשאריות של שאריות, במצב גרוע ובמחיר מופקע, ובכל זאת מצאתי לי כמה מציאות, כמו האסופה "שירה נוצרית מן הבארוק ועד ימינו" (בגרמנית) שערך יירגן פ. ואלמן ופירסם ב-1981. דיפדפתי באסופה ותהיתי כיצד מתחלפים להם הכמרים הלותרנים הצנועים עם נשותיהם היפות וגדודי ילדיהם הפורטים עמהם עלי עוגב צלילי פעמונים של זמרת מלאכים שמיימית זכה, ביונקרים הקתולים של הרומנטיקה, ששיריהם צבעוניים ומנצנצים כחלונותיה של קתדרלה, וביניהם יושב לו היינה שלנו עם שיר שהכינוי "נוצרי" מחמיץ אותו מעט, שיר ציני לגמרי שמצליח לשבור את הלב ואינו דומה לשום שיר אחר מסביבו:

היינריך היינה / העלייה לרגל לקבלאר

1.

בחלון עמדה האם

במטה שכב הבן.

"אינך רוצה לקום, וילהלם,

בתהלוכה להתבונן?"

"חולה אני כל כך, אמא

שלא אראה ולא אשמע:

על גרטכן המתה אני חושב

ולבי על כך דואב."

"קום, לקבלאר אנו יוצאים

טול ספר ומחרוזת תפילה

שם תרפא לך אם האלוהים

ללבך החולה תביא גאולה."

מתנופפים דגלי כנסייה

שירי כנסייה שרים

שם בעיר קלן שעל הריין

הצועדים עוברים.

האם מצטרפת להמון

את הבן היא מובילה

היי ברוכה מריה,

שרים שניהם במקהלה.

     

2.

אם האלוהים מקבלאר

התלבשה במיטב שמלותיה

הרבה עליה לפעול היום

חולים רבים באו אליה.

החולים מביאים אליה

כקורבן מנחה מעלים

איברים עשויים משעוה

רגליים וידיים מפוסלים.

ומי שמקריב יד שעוה

מתרפא לו הפצע ביד

ומי שמקריב רגל שעוה

רגלו מבריאה מיד.

ההם שהלכו לקבלאר על קביים

על חבל כעת מחוללים

ואפילו פורטים יש כעת על כינור

שקודם היו בכל אצבע חולים.

האם נטלה נר שעוה

ויצרה ממנו לב

"לאם האלוהים אותו תקריבה

והיא תרפא את הכאב."

נאנח הבן בנוטלו את הלב 

אל דיוקן הקדושה ללכת

נשפכת דמעה מן העין

ומלה מן הלב נשפכת:

"את אלה רמת מעלה

את שפחת האל הזכה

את מלכת השמיים

את סבלי אלייך אזעקה!

עם אמי התגוררתי

בקלן העיר הגדולה

העיר שבה מאות

כנסיות ובתי תפילה.

ולידינו גרה גרטכן

אך מתה היא כעת

ולב שעוה אביא לך, מריה

נא רפאי את לבי השותת.

רפאי את לבי החולה –

ובוקר וערב אריעה:

מעומק לבי אתפלל:

היי ברוכה, מריה!"

3.

הבן החולה והאמא

ישנו בחדר קט.

ואם האלוהים לשם פנימה

צעדה בשקט מוחלט.

היא רכנה מעל החולה

והניחה יד רכה

בשקט מוחלט על לבו

וחייכה והסתלקה.

האם ראתה זאת בחלומה,

ועוד רבות ראתה

היא התעוררה משנתה

הכלבים נבחו ברמה.

שם בנה שכב שרוע

שם בנה המת שכב

ואדמומית השחר

השתעשעה על חיוורון לחייו.

האם חבקה ידיים

מה היה לה היא לא ידעה

בחרדת קודש היא שרה חרש

היי ברוכה, מריה.

כל כך רצה ואלמן לכלול גם את היינה באוסף השירים שלו, בין כל המשוררים הגרמנים בעלי השם שכתבו שירי תהלה לישו ומריה, וכך מצא את דרכו לספר המזמורים הזה גם השיר הזה, לתפארת היהודיה האהובה בכל הזמנים. כמה רחוק משיר ההלל למריה לחג-מולד, אחד מביניהם, של קלמנס ברנטאנו:

הו את שושנה בין החוחים!

הו את אם רבת-חסד!

הניחי לדרבן אותי בדורבנות

אם עלי באמת ובתמים להשתנות!

כמה טוב להיות ישר בין ישרים

וכמה טוב להיות טהור בין טהורים

אך אין תכלית עליונה

מאשר בין החוחים להיות השושנה.

ואין כל ספק מיהם עבור ברנטאנו החוחים.

*

כהנה וכהנה קראתי על היינה, ומכל אשר קראתי העסיקו והטרידו אותי דוקא דבריו של הסופר היהודי גרמני יעקב וסרמן (1934-1873), שכמה מספריו הידועים, ביניהם "פרשת מאוריציוס" ו"קספר האוזר", תורגמו לעברית. דברי וסרמן על יחסו להיינה הופיעו באוטוביוגרפיה שלו, "דרכי כגרמני וכיהודי", שלמיטב ידיעתי לא תורגמה לעברית. האוטוביוגרפיה התפרסמה לראשונה בשנת 1921, ובשנת 2005 התפרסמה מחדש בהוצאת "זוהרקאמפ", ועוררה עניין בגרמניה. היא ראויה מאד להתפרסם גם בעברית.

אני מביאה איפוא את דברי וסרמן על היינה, הכלולים בפרק 10 של ספרו, ונאמרים בדרך הכנה, הבוטה והחשופה, האופיינית לוסרמן, ללא כחל וסרק:

בילדותי היה עדיין היינריך היינה שם רב-עוצמה בחוגי אנשי הרוח בגרמניה. אם דיברו על הישג יהודי, על הצלחה יהודית, על תהילה יהודית, הצביעו על היינה. לא רק יהודים התלהבו מהיינה: השפעותיו של משורר זה הגיעו לשכבות הרחבות ביותר, מן האמנותי והפיוטי ועד לפוליטי ולחברתי. וכפי שידוע, הוא שייך לאותם גרמנים מעטים שנהנו מיוקרה והערצה בצרפת. אנשים מלומדים ונאורים קראו את היינה, ציטטו את היינה, הסתמכו על היינה, וחוג המעריצים השתרע מחברי הסטודנט הקטן במינכן, שהכיר בעל פה תריסרים משירי היינה, והתענג על ביטויים מבדחים של היינה, ועד לקיסרית אוסטריה, שהורתה לבנות מקדש לאלילה הזה. זה היה בלתי נתפס בעיניי. כיום אני רואה בכך ביטוי אופייני לתפיסה תרבותית מאד מוגדרת, כלומר כזו, שמעדיפה את הכישרון על פני האנושיות. במחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה הוקם מה שמכונה מזבח הכישרון, כשם שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה הוקם מזבח הגאונות: אבל מושג הגאונות כלל באותם ימים גם את האישיות על כל ביטוייה, גם הבלתי נעימים, בעוד שבפולחן הכישרון, שתחת השפעותיו הניכרות ושאינן קלות לניתוח עומד עדיין עולמנו כיום, נחשב ההישג הרוחני לבדו. היינריך היינה הוא הדוגמה המובהקת לכך.מלכתחילה מצאתי את עצמי ביחס של התנגדות, אפילו של סלידה עזה מהיינה. שירתו נראתה לי, בהשוואה לזו של גיתה, הלדרלין או מריקה, מתקתקה, מצועצעת וסנטימנטלית באורח גס, הפרוזה שלו עוררה את שנאתי בגלל נטייתה לעוקצנות, ועירוב בין קלות-דעת למלאנכוליה בוטה, את כתביו הביקורתיים, הפולמוסיים, הפוליטיים, מצאתי בחלקם רדודים ובעלי ברק שטחי, בחלקם בלתי כנים ורהבתניים. לכתביו הסאטיריים, שחשפו את איכויותיו הבולטות ביותר, לא היתה בי הבנה רבה, ומה שמכונה שירים אחרונים, שבהם ישנם צלילים כנים ומזעזעים, היו חשודים בעיני כמתבוססים בצער.

ללא ספק היו שיפוטי כמו גם תחושתי בלתי מוצדקים. אי הצדק, שהנחתי לו להשתלט עלי, התבסס על כך, שהיה צריך לכאורה להיות משהו מקודש, ראוי לחיקוי ומשמש דוגמה, דבר שחשבתי למזיק והרסני. בזמן האחרון הופיעו כל כך הרבה קטיגורים ומזלזלים בהיינה, מנימוקים טובים ורעים, אבל לרוב מנימוקים רעים, עם כלי נשק טהורים ובלתי טהורים, אבל לרוב בלתי טהורים, שרק בעל כורחי, ומשום שקטע אמת זה שייך לאמת כולה, החלטתי לטפל בנושא. העובדה שהשונאים העיוורים והמסיתים הזדוניים אינם צודקים, אינה מוכיחה שהכל איננו מוצדק. שתיקה והתיפיפות אינם מחזקים טיעון חלש. מה שהרתיח את דמי בהיינה היה אולי הדם. הופעתו תלוית הזמן היתה באופן תלוי זמן יהודית, והדבר הבולט בה ביותר היה דו הקיום המגושם בין רוח הגטו ורוח העולם, בין הזעיר בורגנות היהודית והאירופאיות, בין דימיון פיוטי וחיבה יהודית תלמודית למשחקי מלים, ללבוש המלה, לרוח הרפאים של המלה, אותה תערובת אחרונה שציינו בטעות כאירוניה רומנטית, בזמן שהיתה תוצאה של הסתגלות יהודית נפלאה ולפיכך של אי ביטחון פנימי עמוק בחיים ובעולם. ממקור זה נובע גם הכישרון העיתונאי, כי היינה יכול להיקרא בעצם היוצר, אם לא של העיתונאות, הרי של בן מינה הפיליטוניזם, אותו תחליף אומלל לביקורת, דיון, שיפוט וצורה סגנונית, סם הרדמה לחברה שוקעת ואמצעי להסוות אחריות.

היינה היה בוודאי במלוא התמימות יהודי, הוא היה גם במלוא התמימות גרמני. הוא קונן על גורלו היהודי וסבלו היהודי ובגד ביהודי שבו. הוא הציג את עצמו כפטריוט גרמני, כמהגר גרמני, כגרמני במוצא ומבחירה, ובגד בגרמני שבו. גם זה, כפי שהייתי משוכנע, במלוא התמימות. הוא היה איש הכישרון, פשוטו כמשמעו, ללא מחויבות לאל, ללא קשרים אמיתיים, מבודד ללא תקנה, תלוי לגמרי בעצמו, באני הבודד שלו, ללא מיתוס, ללא אם, ללא שמיים ולפיכך גם ללא ארץ. כאשר מישהו שיבחו בפני,  חשתי תמיד נבגד, אני מתקשה להסביר כיצד, אבל נראה לי, שאני עומד בקוטב אחר, ושאני חייב תחילה לנצח אותו, את פועלו, את דיוקנו, את השפעתו, לפני שאוכל להתחיל בפועלי שלי, בדיוקני שלי, בהשפעתי שלי. לכל היהודים מחניף השם היינריך היינה, לי, לעומת זאת, נראה שהיה עליהם לפחד ממנו, כי הוא פיתה אותם לסטות מן הדרך הישרה והפוריה ובמשך עשרות שנים הציב דגם מעוות של אדם יהודי ושל גרמני יהודי.

אמרו לי: מדוע אתה נטפל להיינה, מדוע אינך מסתכל על אלה, שפחות או בכלל לא מעוררים את התנגדותך? ישנו פליקס מנדלסון, ישנו ברנה, ישנה רחל [ורנהאגן] הנפלאה, ישנו דיזרעלי, ישנם לאסאל ומרקס, ישנו לסיום שפינוזה, אנשים גדולים, אחרוני הנפילים, לא יהודים עוד, יצאו מן המסגרות הצרות של האמונה והכת, אנשים בזכות עצמם, מאורות הזמן! למדתי להסתכל גם עליהם. פיתוי וסכנה היו גם בהם, אך הם התנהלו ביתר רצון בעקבות הפנים והחוויות. היינה היה תחילה יותר מדי חלק מן הנוכחים ויותר מדי יוצא דופן. הוא היה הפצע, שסבלתי זה מקרוב.       

לא במקרה נזכרתי בדברי ווסרמן למקרא הכתבה על אירוע הטשולענט של היינה, שאני חוזרת וקוראת עליו בכל שנה, ואין לי כמובן דבר וחצי דבר נגד טשולענט, מאכל יהודי מכובד שמיטיב להביע את הקשר שבין החומר לבין הרוח, אבל תהיתי ביני לביני שמא הגיעה העת להרחיב את העיסוק בהיינה מעבר להתרפקות על נעורים אבודים וקרקורי מעיים. סוף כל סוף לא היה היינה נופת צופים, וחייו אף הם היו קשים ומרים, ויחסיו עם יהודים וגרמנים כאחד היו סבוכים ומסובכים להפליא, והמחלוקות הקשות שבהן היה מעורב היו רבות השלכות ורבות חשיבות להיסטוריה של גרמניה ושל העם היהודי כאחת, ואולי כדאי שהדיון על היינה בישראל ייתן לכך ביטוי.

ברנאר מקלירוו על הולדת ישו מהבתולה

הדרשה שאביא להלן של ברנאר מקלירוו, הדרשה השנייה על ביאת המשיח, מתקשרת גם לדרשה 47 על שיר השירים שהבאתי קודם לכן, שבה הפך ישו לפרח ולשושנה. ראו בקישור:

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_30.html

גם בדרשה השנייה על ביאת המשיח, ביאת האדון בלשונו של ברנאר,

Sermo II de Adventu Domini נפגוש בדימוי של ישו כפרח השדה, שכן כפי שראינו בדרשה 47, המלים "חבצלת השרון" תורגמו כ"פרח השדה", ואת הבתולה נפגוש כחֹטֶר שעליו יושב הפרח, שכן כפי שכבר ציינתי בתרגום דרשה 47, המלה "נֵצֶר" בפסוק א בישעיהו י"א: "וְיָצָא חֹטֶר מגזע ישי ונֵצֶר משֹרָשָיו יפרה", תורגמה כ"פרח", ומאחר ש"נֵצֶר" הובן כפרח, גם שמה של עיר הולדתו של ישו, נצרת, תורגם כ"פרח", כפי שברנאר מציין בדרשה שלהלן.

בדרשה זו נפגוש גם את הצבעים שמעניק ברנאר לפרח, הוא ישו, והרי אלה צבעי החתן בשיר השירים "דוֹדִי צַח וְאָדוֹם" (שיר השירים ה, י).

דרש רבי עקיבא: "אומות העולם שואלין את ישראל לומר מה דודך מדוד שככה השבעתני, שכן אתם מתים עליו וכך אתם נהרגין עליו, שנאמר על כן עלמות אהבות, אהבוך עד מות... וישראל אומרים להם לאומות העולם, מכירין אתם אותו, נאמר לכם מקצת שבחו דודי צח ואדום דגול מרבבה. כיוון ששומעים שכך שבחו, אומרים לישראל נלכה עמכם, שנאמר אנה הלך דודך היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך, וישראל אומרים להם אין לכם חלק בו, אלא דודי לי ואני לו." 

בעקבות הפרשנות היהודית, שזיהתה את החתן בשיר השירים עם האל, ואת הכלה עם כנסת ישראל, זיהתה הפרשנות הנוצרית את ישו עם הדוד, ואת כלתו עם הכנסייה, ולפיכך הפך ישו צח ואדום כמו הדוד, וצבעי הדוד הפכו לצבעיו. ומאחר שישו הוא פרח, הריהו פרח צח ואדום, flos candidus et rubicundus.

אך בראש וראשונה מתייחסת דרשה זו לטעות התרגום החשובה מכולן, תרגום פסוק י"ד בישעיהו פרק ז:

לכן יתן ה' הוא לכם אות, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל.

ותרגומו בוולגטה, התרגום הלטיני הקנוני, בעקבות תרגום השבעים והתרגום הלטיני העתיק:

propter hoc dabit Dominus ipse vobis signum

ecce virgo concipiet et pariet filium

et vocabitis nomen eius Emmanuhel

כלומר:

הנה הבתולה הרה ויולדת בן, וקראתם שמו עמנואל.

בפסוק זה נתלתה התיאולוגיה הנוצרית כולה, ובו ראתה נבואה על הולדת ישו מרחם הבתולה. הירונימוס ידע שהתרגום אינו נכון, וכי עלמה איננה בתולה אלא סתם אשה צעירה, במקרה זה בהחלט אשת איש. אך בשל חשיבותו התיאולוגית של הפסוק תירגם גם הוא על פי מסורת התרגום השגוי שכבר השתרשה.

למרבה האירוניה תרגמה ספרות ההשכלה בכיוון ההפוך, מן הגרמנית לעברית, והעניקה למלה העברית עלמה משמעות של צעירה לא נשואה, כמו Jungfrau או Fraulein בגרמנית, ועד היום יש המשתמשים במלה עלמה במשמעות הנוצרית השגויה כאילו משמעותה בתולה, או לפחות רַוָּקָה, שימוש שאין לו סימוכין בשפה העברית התנ"כית.

הנה איפוא פרק ז בישעיהו, פסוקים י-כ"ב, ולאחריו דרשתו של ברנאר:

ויוסף ה' דַבֵּר אל אָחָז לֵאמֹר: שאל לך אות מעם ה' אלהיך, הַעְמֵק שְאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה: ויאמר אחז: לא אשאל, ולא אנסה את ה': ויאמר שמעו נא בית דוד, המעט מכם הַלְאוֹת אנשים כי תַּלְאוּ גם את אֱלֹהָי? לכן יתן ה' הוא לכם אוֹת, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עִמָּנוּ אֵל: חמאה ודבש יֹאכֵל לדעתו מָאוֹס ברע וּבָחוֹר בַּטוֹב: כי בטרם ידע הנער מָאֹס ברע וּבָחֹר בַּטוֹב, תֵּעָזֵב האדמה אשר אתה קָץ מפני שני מלכיה: יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו מיום סוּר אפרים מעל יהודה את מלך אַשוּר:

והיה ביום ההוא ישרֹק ה' לזבוב אשר בקצה יאֹרֵי מצרים, ולדבורה אשר בארץ אשור: ובאו ונחו כולם בנחלי הבַּתּוֹת ובנקיקי הסלעים ובכל הנַעֲצוּצִים ובכל הנַהֲלֹלִים: ביום ההוא יְגַלַּח ה' בְּתַעַר הַשְכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזָקָן תִּסְפֶּה: והיה ביום ההוא יְחַיֶּה איש עֶגְלַת בָּקָר ושתי צֹאן: והיה מֵרֹב עֲשוֹת חָלָב יֹאכֵל חמאה, כי חמאה ודבש יֹאכֵל כל הַנּוֹתָר בקרב הארץ:

הביטוי "הַעְמֵק שְאָלָה" שכוונתו בעברית "העמק לשאול שאלה", תורגם ללטינית כך:

in profundum inferni

שפירושו: במעמקי השְאוֹל, שאול תחתיות, או במעמקי הגיהנום, ובמשמעות זו דרש ברנאר את דרשתו.

הדרשה כוללת חמישה פרקים קצרים. בסוף כל פרק הוספתי הערות והפניות.

ברנאר מקלירוו, דרשה שנייה על ביאת המשיח

שמענו את ישעיהו משכנע את המלך אחז, לבקש אות מאלוהים, או במעמקי השאול, או במרומים למעלה. שמענו את תשובתו, שמַרְאֶהָ מַרְאֶה אדיקות, אך תכונתה אינה כזו. עקב כך הוא היה ראוי לגנאי ממי שרואה ללבב ומחשבת האדם ידועה לו. "לא אשאל," הוא אומר, "ולא אנסה את ה'." הִתְנַשֵּא אחז למרומי כס המלכות, עָרוּם במלים בחכמת אנוש. שָמַע איפוא ישעיהו מן האלוהים: "לך, אמור לאותו שועל, שישאל לו אות מאלהים במעמקים". כי לאותו שועל יש מְאוּרָה, אבל אם ירד שאולה, הרי ישנו שם מי שלוכד חכמים בערמתם. וכמו כן: "לך," אמר אלהים, "אמור לאותו עוף, שיבקש לו אות למעלה במרומים." כי לעוף יש קן, אך אם ימריא השמיימה, שם נמצא מי שמתנגד למתנשאים, שרומס בגבורתו את צוארי המתנשאים והמתגאים. אבל הוא [אחז] משתמט מלשאול אות לעוצמת המרומים או לחכמת המעמקים הבלתי נתפשת, ולפיכך אלהים עצמו מבטיח לבית דוד אות לְטוּבוֹ, כך שֶאֵלֶּה שלא עוצמה ולא חכמה אינן מפילות עליהם אימה, לפחות ימשוך אותם מראה האהבה. אולי לשם כך הוא אומר: "העמק שאולה", גם האהבה עצמה, שאין גדולה ממנה, שהיה גם יורד שאולה במותו למען חבריו, אין זה בלתי ראוי לאותת עליה, כדי שאחז יצטוה או להתירא מן הגְדוּלָה בְּרוּם מלכותו, או להתעטף באהבה ברדתו אל השאול. מי שאינו מהרהר בַּגְדוּלָה בְּיִרְאָה, ואינו הוֹגֶה בַּאַהֲבָה בְּחִבָּה, לא רק את האנשים מַלְאֶה, אלא גם את האלהים. לכן, הוא אומר, יתן ה' הוא לכם אות, שבו תתגלה בבירור גם הַגְדוּלָה, גם האהבה. הנה הבתולה הרה ויולדת בן, ונקרא שמו עמנואל, שפירושו האל עמכם. אל תברח, אדם, כי האל עמכם. אל תירא, הו אדם, אל תירא בשומעך את שם האל, כי האל עמכם. עמכם בדימיון הבשר, עמכם בשירותו, בגללנו בא, כאחד מֵעִמָּנוּ, דומה לנו, סוֹבֵל.

[הקטע מתייחס גם לתהלים, קל"ח, ח: "אם אֶסַּק שמים שם אתה וְאַצִּיעָה שְאוֹל הִנֶּךָ."

וכן לאיוב פרק ה, י"ב-י"ג: "מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה: לוכד חכמים בעורמם ועצת נפתלים נמהרה."

הקטע מתייחס גם לברית החדשה:

לוקס, י"ג, ל"א-ל"ג: "ביום ההוא נגשו מן הפרושים ויאמרו אליו צא ולך מזה, כי הורדוס מבקש להורגך: ויאמר אליהם לכו ואמרו אל השועל הזה: הנני מגרש שדים ופועל רפואות היום ומחר ובשלישי אכלה: אבל הלוך אלך היום ומחר וממחרתו, כי לא יתפוס נביא לאבדו מחוץ לירושלים."

וכן מתי, ח, י"ט-כ: "ויגש אליו אחד הסופרים ויאמר אליו: רבי, אלכה אחריך אל כל אשר תלך: ויאמר אליו ישוע: לשועלים יש מְאוּרוֹת ולעוף השמים קִנִּים, ובן האדם אין לו מקום להניח שם את ראשו."

וכן לוקס, ט, נ"ז-נ"ח: "ויהי בלכתם בדרך ויאמר אליו איש: אדוני, אלכה אחריך אל כל אשר תלך: ויאמר אליו ישוע: לשועלים יש מְאוּרוֹת ולעוף השמיים קִנִּים ובן האדם אין לו מקום להניח שם את ראשו."]

2. ואז הוא אומר: "חֶמְאָה וּדְבַש יֹאכֵל". וְלוּ אמר: קטן יהיה, ויִזּוֹן ממזונות ילדים. אך למען יֵדַע, הוא אומר, למאוס ברע ולבחור בטוב. גם כאן אתה שומע טוב ורע, כמו בעץ האסור, כמו בעץ החטא [עץ הדעת]. אך אדם השני הזה יֻלַּד טוב בהרבה מאדם הראשון. הוא בוחר איפוא בטוב, ומואס ברע, לא כמו ההוא, שאהב את הקללה, והיא באה אליו, ומאס בברכה, והיא רחקה ממנו. כי גם במה שנאמר קודם, "חמאה ודבש יאכל", תוכל להבחין בבחירתו של אותו ילד: כה רב חסדו, שהוא מניח להבנתו לחוש בכל דרך כראוי וכמתאים מה עדיף. שניים בחלב השה, כמובן חמאה וגבינה. החמאה שמנה ולחה, הגבינה לעומתה יבשה וקשה. יַלְדֵנוּ יָדַע אפוא לבחור היטב, כאשר באוכלו חמאה, אינו אוכל כמובן את הגבינה. מיהו הַכֶּבֶש הַמֵּאָה, אשר תעה ומדבר בתהלים (קי"ט, קע"ו): "תָּעִיתִי כְּשֶה אוֹבֵד"? כמובן המין האנושי, שמבקש את הרועה הטוב ביותר, לאחר שתשעים ותשע הכבשים האחרות נעזבו על ההרים. בשה הזה אתה מוצא שניים: טבע נעים, טבע טוב, וטוב מאד, כמו חמאה, ואת שחיתות החטא, כמו גבינה. ראה איפוא כיצד בוחר נערנו הטוב ביותר, שקיבל את טבענו ללא שמץ משחיתות החטא. כי אודות החוטאים אתה קורא: "טָפַש כַּחֵלֶב לִבָּם" (תהלים קי"ט, ע, תורגם ללטינית כ"התגַבֵּש כַּחָלָב לִבָּם"), בהם כמובן הושחת טֹהַר הֶחָלָב בְּתַסָּס הרוע, בגביש הַעָוֶל.         

[הקטע מתייחס גם לדברי ישו בבשורת מתי י"ח, י"ב:

"כי יהיו לאיש מאה כבשים ותעה אחד מהם, לא יעזוב את התשעים ותשעה על ההרים והלך לבקש את התועה. והיה כאשר ימצאהו אמן אומר אני לכם כי ישמח עליו יותר מאשר על התשעים ותשעה אשר לא תעו."]

3. כך גם לדבורה מתיקות הדבש, אך גם דקירת העֹקֶץ. הרי הדבורה היא זו, הרוֹעָה בשושנים, השוכנת במולדת המלאכים הפורחת. לכן גם אל העיר נצרת, שפירוש שמה פרח, היא עפה, ובאה אל ניחוחו המתוק הנצחי של פרח הבתולים: עליו היא יושבת, אליו היא נצמדת. מֵדִבְשָה ועֻקְצָה של אותה דבורה לא יתעלם, מי שישיר לו עם הנביא חסד ומשפט [ע"פ תהלים ק, א, "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה"]. ואולם בבואו אלינו, נשא עמו רק דבש ולא עֹקֶץ, כלומר חסד ולא משפט, כך שכאשר שכנעוהו תלמידיו שיצוה שהעיר שלא רצתה לקבלו תְּאֻכַּל בַּאֵש, השיב שלא בא בן האדם לשפוט, אלא להושיע את העולם.  [ע"פ בשורת לוקס ט, נ"ד-נ"ו]. לדבורה שלנו לא היה עֹקֶץ, במידה שהניח את עֻקְצוֹ הַצִּדָּה, כאשר בסובלו בושות שכאלה, עשה חסד ולא משפט. אבל אל תבטחו בעֹשֶק (תהלים ס"ב, י"א), אל תחטאו בתקוה. כי בכל עת יכולה הדבורה שלנו להשיב את עֻקְצָה, ולנעוץ אותו בחַדּוּת רבה בקרבי האנשים החוטאים, כי האב אינו שופט איש, אלא נתן כל שיפוט לַבֵּן. כעת יַלְדֵנוּ אוכל חמאה ודבש, כאשר טוּב הטבע האנושי חוֹבֵר בו עצמו כך לחמלה האלוהית, כך שיהא אדם אמיתי אך לא יהא בו חטא, אל רחמן, אך אינו עושה משפט.    

[הקטע מתייחס לסיפור בבשורת לוקס ט, נ"ב-נ"ו: וישלח מלאכים לפניו וילכו ויבואו אל אחד מכפרי השומרונים להכין לו: ולא קבלוהו כי פניו היו מועדות לירושלים: כשראו זאת תלמידיו יעקב ויוחנן אמרו: אדוננו, התרצה שנאמר כי תרד אש מן השמים ותאכלם, כאשר עשה גם אליהו? ויפן ויגער בם, ויאמר: אינכם יודעים רוחו של מי שורה עליכם? כי בן האדם לא בא לאבד נפשות אלא להושיען.]   

4.

מכאן נראה לי שכבר ברור, מיהו החֹטֶר שיצא מגזע ישי, מיהו איפוא הפרח שעליו תנוח רוח הקֹדֶש. כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החֹטֶר (virga), והפרח הוא בנה. כלומר הפרח הוא בן הבתולה, פרח צח ואדום, דגול מרבבה, פרח שבו יחפצו המלאכים להביט, פרח שמניחוחו יקומו מתים לתחייה, ואשר כפי שהוא מעיד על עצמו, הינו פרח השדה, ולא פרח הגן. שהרי השדה פורח ללא יד אדם, לא זרעה אותו יד אדם ולא עדרה במעדר ולא דִשְנָה בְּדֶשֶן. כך בהחלט, כך פרח בבטן הבתולה, כך בלתי מחֹלָלִים, שלמים וטהורים קרביה של מריה, כאילו גידלו בנאות דשא ירוקות-עד את הפרח, אשר יופיו לא יראה רקב ותהילתו לעד לא תיבול. הו בתולה, חֹטֶר נישא, לאיזה שיא נעלה את מרימה את הקֹדֶש! עד היושב על הַכֵּס, עד אדון המעלה. אין זה פלא, שבמרומים את שמה את שֹרְשֵי שפלות הרוח. הו צמח שמים באמת, היקר מכל, הקדוש לכל! הו עץ החיים באמת, היחיד שהיה ראוי לשאת את פרי הישועה! נָחָש רשע, נתגלתה עורמתך, נחשף כָּלִיל כְּזָבְךָ. בשניים הלעזת על הבורא: בשקר ובקנאה בִּזִּיתָ אותו, אבל בשניהם הוּכַחְתָּ כשקרן. לכן מלכתחילה עתיד למות מי שאמרת לו: "לא מות תמותון", ואמת ה' לעולם. אך גם כעת השיבי, אם תוכלי, כיצד יוכל, אשר לו העץ, לקנא בפרי העץ אשר לו, אם לא יתכחש לחֹטֶר הנבחר, ולפרי הנעלה? ועל אחת כמה וכמה מי שלא חסך את בנו יחידו, האם לא העניק את הכל יחד עמו?

[וראוי להדגיש, שחוטר virga ועץ arbor, הם בלטינית מין נקבה.]

5.

אך כעת שימו לב, איני הולך שולל, כי הבתולה היא דרך המלך, בה יבוא המושיע, יוצא מאותו רחם כמו החתן ממיטת כלולותיו. הנכם מחזיקים איפוא בדרך, אשר קודם לכן, אם הנכם זוכרים, התחלנו לעקוב אחריה בדרשה. הבה נתאמץ גם אנו, אהובים, לעלות בה אל זה, שירד בה אלינו, לבוא בה אל חסדו של זה, שבא בה אל אומללותנו. באמצעותך יש לנו גישה אל בנך, הו נושאת חסד ברוכה, יולדת החיים, אם הישועה, כדי שבאמצעותך יקבלנו, מי שבאמצעותך ניתן לנו. אצלו תסלח תמימותך לאשמת שחיתותנו, וענוותנו היקרה לאל תביא חסד להבלותנו. אהבתך השופעת תכסה על רוב חטאינו, ופריונך המהולל יוליד בנו פריון זכויות. גבירתנו, המגשרת בינינו, מליצת היושר בעדנו, פייסי בינינו לבנך, המליצי עלינו לבנך, הציגי אותנו לבנך. עשי, הו ברוכה, בעבור החן שמצאת, בעבור זכות היתר שאת זכאית לה, בעבור החמלה אשר ילדת, כדי שבתיווכך ייעשה שותף ראוי לחולשתנו ואומללותנו, כאשר בתיווכך את גם עושה אותנו שותפים לתהילתו ויופיו, ישו המשיח, בנך, אדוננו, הברוך מעל הכל לעולמים.

הכונה בדברי ברנאר שבתיווכה של מריה הפך ישו לשותף ראוי לסבל האנושי, מְכַוֵּן לכך שהיא זו שהעניקה לו את טבעו האנושי, בעוד שאביו, האלוהים, העניק לו את טבעו האלוהי.

אני מביאה כאן גם את המזמור "השורש המיסטי" מן הקובץ "קרן פלאים לנער" שהתקינו אכים פון-ארנים וקלמנס ברנטאנו והתפרסם בשנת 1805. המזמור מדגים את האופן שבו התגלגלה התיאולוגיה של ברנאר מקלירוו לתוך הספרות והאמנות הנוצרית העממית. בכותרת המשנה נכתב: שיר כנסייה קתולי, קלן 1625. בשיר מופיע ישו כ-Rose, המונח שבו תירגם דוקא לותר את המלה הלטינית lilium, שמתרגמת בוולגטה את המלה העברית שושנה, שלכך אתייחס בהזדמנות אחרת, ומריה כ-Zweig, ענף או חוטר. להלן תרגום השיר:

השֹרֶש המיסטי

ויצא שֹרֶש עָנֹג מִיִשַי

ויצא ממנו חֹטֶר מֻפְלָא

ומן החֹטֶר שוֹשָן נאה

בדרך פלאית מן החֹטֶר עלה.

השֹרֶש מגזע דָוִד היה

את הינך החֹטֶר, מריה

בנך, הפרח, השוֹשָן המֻשְלָם

הוא בחיקך אל ואדם.

רוח הקודש ממך לבדך

את הילד הביא לעולם

כמו שהבן בכוחך

הוליד מן החֹטֶר שוֹשָן מושלם.

הו יציר פלא! על קנה אחד

עומדים שושן וגם עלים

הו יציר פלא! בבן האל

שני טבעים בדמותו כלולים.

אדום השושן, ירוק העלה

שניהם על החֹטֶר נמצאים

כך מוצאים בילד זה

ישות אחת ושני טבעים.

הו חֹטֶר! קושטך פרח נאה

השושן הוא לך שבח, כבוד ותהלה

השושן אינו משנה את החֹטֶר

בנך שומר על בתולייך כבתחילה.

גירסה מעט שונה של אותו שיר מושרת בגרמניה גם כיום בחג המולד, אלא שבשפה הגרמנית הקשר הפונטי בין virgo, בתולה, לבין virga, ענף או חוטר, שקיים בשפה הלטינית, ושימש בסיס לפרשנותו של ברנאר מקלירוו, נעלם, ולכן הדימוי הנאה וגם המוסיקלי שלו איננו כה ברור:

כי הבתולה (virgo) יולדת האלוהים, הינה החוטר (virga), והפרח הוא בנה. כלומר הפרח הוא בן הבתולה, פרח צח ואדום, דגול מרבבה.

הנה קישור לערך על ברנאר באנציקלופדיה הקתולית:

http://www.newadvent.org/cathen/02498d.htm

והנה קישור לכל יצירותיו של ברנאר  במקור הלטיני:

http://www.binetti.ru/bernardus/

וקישור לדרשות ברנאר על ביאת המשיח (ביאת האדון):

http://www.binetti.ru/bernardus/35.shtml

תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

הומור של "היהודי בקוצים" – דיון בחיבורו של תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

חיבורו של תיאודור אדורנו "חקירה על וגנר" Versuch ueber Wagner, נכתב עוד בשנים 1938-1937, אך פורסם לראשונה בהוצאת זורקאמפ רק בשנת 1952, ולאחר מכן הופיע בכרך 13 של כתבי אדורנו, יחד עם חיבוריו על מאהלר וברג.

לדברי אדורנו במבוא, החיבור נכתב בעקבות חיבורו של מקס הורקהיימר מ-1936 "אנוכיות ותנועת החירות, תרומה לאנתרופולוגיה של העידן הבורגני"

 Egoismus und Freiheitsbewegung: zur Anthropologie des buergerlichen Zeitalters

למרבה הצער חיבור חשוב ומרכזי זה מעולם לא תורגם לעברית, ותירגמתי כאן קטעים קצרים וספורים מתוכו לצורך הדיון.

אני מבקשת לנתח ולהסביר כאן כמה קטעים, בעיקר מתוך הפרק הראשון בחיבור "חקירה על וגנר", שכותרתו במקור Sozialcharakter, כלומר אופי חברתי, או איפיון חברתי. בקטעים אלה מצביע אדורנו על הקשר בין עולמו ואופיו של וגנר ליצירתו, במיוחד במה שנוגע לאופי ההומור שלו ולאנטישמיות של וגנר. ניתוח זה מדגים את הקשיים בהתמודדות עם יצירתו של אדורנו, אך גם את האופן שבו היא מטילה זרקור על התרבות הגרמנית. להלן אדורנו על וגנר:

הוא הכיר את הצדדים החלשים של העומד למולו בחריפות חודרנית של המבט, וכך קרה שמבלי לרצות לפגוע במישהו, הוא נגע בדיוק בנקודות הכואבות ביותר. נטייה זו התגלתה אצל וגנר במיוחד לגבי המנצח היהודי של פרסיפל. סופרים בעלי נטיות ליברליות ניצלו את ידידותו עם הרמן לוי כדי להציג את האנטישמיות של וגנר כבלתי מזיקה. הכרוניקה של גלאזנאפ, שנכתבה בכוונה להטיל אור על אהבת האדם ורוחב הלב של וגנר, מספקת בעל כורחה הוכחה לכך. ב-18 ביוני 1881 איחר לוי בעשר דקות לארוחת צהרים בואהנפריד [ביתו של וגנר בביירות]. וגנר הוכיח אותו במלים: "איחרת בעשר דקות. אי-דיוק בא מיד אחרי אי-נאמנות", ואז נתן לו לקרוא, עוד לפני הסעודה, מכתב אנונימי ממינכן, שבו נדרש וגנר, שלא להניח ליהודי לנצח על פרסיפל. בסעודה התעטף לוי בשתיקה. לשאלתו של וגנר, מדוע הוא כה שקט, ענה, על פי עדות עצמו, שאינו תופס, מדוע וגנר לא קרע את המכתב. לדברי לוי היתה תשובתו של וגנר: "את זה אני רוצה להגיד לך... אם לא הייתי מראה את המכתב לאף אחד, והייתי משמיד אותו, אולי משהו מתוכנו היה נשאר בתוכי, אבל אני יכול להבטיח לך, שלא יישאר בי אפילו הזיכרון הקל ביותר לגביו." מבלי להיפרד נסע לוי לבמברג, ומשם ביקש מוגנר בדחיפות, לשחררו מניצוח על פרסיפל. וגנר הבריק חזרה: "חבר, אתה מתבקש בכל הרצינות, לשוב אלינו מהר, זה הדבר העיקרי שיש להשיבו על מקומו." לוי התעקש על פיטוריו, וקיבל לפיכך מכתב, שכלל את המשפטים הבאים: "חברי היקר הטוב ביותר! עם כל הרגישויות שלך בענייני כבוד, אינך מקל על עצמך ועלינו! בדיוק זה שאתה מתבונן בעצמך בקדרות שכזו, הוא בדיוק מה שעלול להעיק עלינו ביחסים איתך! אנו תמימי דעים לחלוטין, לספר לכל העולם את הבדי... הזאת, ולזה שייך, שלא תברח מאיתנו, ותגרום להשערות לגמרי מטופשות. למען האל, חזור מיד ותלמד להכירנו סופסוף כהלכה! אל תאבד דבר מאמונתך, אבל תצטייד גם בהעזה גדולה! אולי – יש שינוי גדול בחייך – אבל בכל מקרה – אתה מנצח פרסיפל שלי." דחף השפלה סדיסטי, התפייסות סנטימנטלית, ומעל לכל הרצון, לקשור אליו רגשית את האדם שבו נהג שלא כהלכה, שלובים יחד בהתנהגותו של וגנר: שטני בכל מקרה, במובן שונה מזה שגלאזנאפ התכוון אליו. כל מילת פיוס מוסיפה מדקרה על מדקרה...        

אם וגנר כקורבן תובע חמלה ובהזדמנות זו עורק לצד השליטים, כך הוא נוטה, לבוז לקורבנות אחרים. למשחק החתול ועכבר שלו עם לוי היתה מקבילה ביצירתו: ווטאן מתערב עם מימה על ראשו ללא השתתפותו ונגד רצונו: הגמד נמסר לאל כמו האורח לבעל הבית של ואהנפריד. בכך תלוי לא פחות מכל המבנה של כל מעשה זיגפריד, כי לאחר מותו של זיגפריד מימה מתנהל לבדו, כי ווטאן הפקיד את ראשו של מימה בהתערבות שבה הפסיד אצל זיגפריד...

אבל אצל וגנר הבשל אין עוד שום ערכאה, שגזר-דינה גובר על אחרות.

במקומה נכנס ההומור של וגנר. הנבלים שלו הינם דמויות הומוריסטיות שהן קורבנות של השמצה: הגמדים הלא-יוצלחים אלבריך ומימה, הרווק הזקן העשוק בקמסר. ההומור של וגנר חג באכזריות. הוא מצטט את מה שהבורגנות המוקדמת שכחה למחצה, מורשת מהתלות השטן מפעם, התקועות באורח דו משמעי בין חמלה להרשעה. מאלווליו ושיילוק הם הדגם לסצנות שלו. לא רק שלועגים לשטן העלוב: בשיכרון, שהצחוק אודותיו מלבה, אובד זיכרון אי-הצדק, שנעשה לו. השעיית הצדק באמצעות הצחוק גולשת לאישורו של האי-צדק. כאשר ווטאן מרמה את הענקים, שלהם הבטיח בחוזה את פראיה, זה קורה עם רמז לבדיחה: "כמה ערמומי שאתה לוקח ברצינות את מה שחתמנו רק בצחוק!"

העובדה שזה רק משחק, עוזרת תמיד לרציונליזציה של הגרוע ביותר. לצורך זה פונה וגנר לאגדות מן המסורת הגרמנית. דבר אינו קרוב לכך יותר מן "היהודי בקוצים": "כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד." כך נוהגת המוסיקה של וגנר בנבלים שלה, והקומיות של העינוי לא רק מספקת את העונג, שבו היא תלויה, אלא גם מחניקה את שאלת הלמה, ומכריזה על הביצוע הדומם כערכאה מצוה.

- הסתירה שבין הלעג לקורבן לבין הגינוי העצמי מגדירה את האנטישמיות של וגנר. אלבריך הנצלן, חוטף הזהב, הבלתי נראה והאנונימי, מימה (Mime) המושך בכתפיים, הפטפטן, הטובע בשבחי עצמו וברשעתו, המבקר האינטלקטואל והאימפוטנט הנסליק-בקמסר, כל הדמויות הדוחות ביצירתו של וגנר הן קריקטורות של יהודים.

- בגישתו האנטישמית היה וגנר שותף לנציגים אחרים של מה שמרקס כינה סוציאליזם גרמני בעידן 1848. אבל האנטישמיות שלו מתגלה כסלידה אישית, שמתעקשת לחמוק מכל מגע. עליה מבוסס ההומור של וגנר. תיעוב וצחוק משתלבים בביטויי עוינות. זיגפריד אומר למימה (במבטא יהודי): "אני רואה אותך עומד, דוהר והולך, מהנהן ומקפץ ובעיניך ממצמץ. את הממצמץ בעורף לתפוס מתחשק לי, ולשבור לו את המפרקת!" ומיד אחר כך: "איני יכול לסבול אותך, אל תשכח זאת כל כך בקלות!" מכאן מצלצל תיאור השפה היהודית במאמר על היהדות (מתוך כתבי וגנר, 1888, כרך 5, עמ' 71), שאינו מותיר ספק, מאלו מקורות שואבת רשעותם של מימה ואלבריך: "כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה המבע הרם השורקני, הצורמני, הזמזמני והמשובש של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן למבעים רמים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו", שעל ידי כך הוא מובס כדיבור. לשנאה אידיוסינקרטית זו תקפה הגדרתו של בנימין את הגועל כפחד, המתגלה כשוה ערך לחפץ מגעיל.

ועוד קטע קצר מן הפרק האחרון בחיבורו של אדורנו על וגנר:

- רבים מגיבוריו של וגנר מתים ללא כאב פיזי, וללא כל סיבה מלבד האידיאה: טנהויזר, אליזבת, אלזה, איזולדה, קונדרי. מותו של זיגפריד עומד בסימן "פוקח את עיניו הזוהרות" ומתעורר מגסיסתו בנוכחות ברונהילדה. שריפת האלמנה ברונהילדה הינה מיפגן הודי-ארי לגמרי. ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים, היא אפילו מעודדת את סוסה לצהול בשמחה, כאשר עליו לזנק אל האש. הפחד מודחק והופך לקומי: רק תת-האדם מימה צורח "אוי אוי" כאשר מצליפים בו. 

וגנר מכריז שהמתרחש באופרות שלו הוא רק בדיחה משעשעת, אומר אדורנו, והעובדה שמדובר רק בבדיחה, מצדיקה מבחינתו את המעשים המכוערים ביותר. השעשוע שגורמת ההתעללות בדמויות השנואות – שכולן, אומר אדורנו, הן קריקטורות של יהודים, כולל מבטא יהודי – שעשוע זה שגורמת ההתעללות בדמויות הקריקטוריות היהודיות מחניק את השאלה למה ומדוע נוהגים בהם כך, וכופה את ביצוע מעשה ההתעללות כאילו היה צו של כוח עליון. הצגה של התעללות אנטישמית כשעשוע, שהצחוק מחניק בה את המחשבה על סיבת ההתעללות ומשמעותה, מזכירה לאדורנו את סיפורם הידוע של האחים גרים "היהודי בקוצים", שבו המוסיקה הינה המכשיר שבאמצעותו מתעללים ביהודי, כאשר הזדהותם של המספרים, ושל מאזיניהם, נתונה למתעלל ולא לקורבנו.

סיפור "היהודי בקוצים" הופיע במהדורה הראשונה של "אגדות לילדים ולבית" של האחים גרים בשנת 1812 כסיפור מספר 110, אך אהדת הקהל גרמה לאחים גרים לכלול אותו כסיפור מספר 42 ב"מהדורה הקטנה" שיצאה ב-1824, ובה חמישים האגדות האהובות ביותר בעיבוד לילדים, וכך חבר "היהודי בקוצים" לסינדרלה, כיפה אדומה, היפהפיה הנרדמת ושלגיה. הסיפור זכה גם לעיבודים אמנותיים ותיאטרליים, והפך לנכס יסוד של התרבות הגרמנית במאה ה-19, ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה.

היהודי בקוצים

היה היה פעם איש עשיר, שהיה לו משרת, ששירת אותו בחריצות וביושר, בכל בוקר היה הראשון לקום מן המיטה ובערב היה האחרון לעלות עליה, וכאשר היתה עבודה קשה, שאיש לא רצה לעשותה, הוא התייצב ראשון לעבודה זו. בנוסף לכך מעולם לא התלונן, אלא היה מרוצה מכל דבר ותמיד היה שמח.

כאשר חלפה שנה, לא שילם לו האדון כל שכר, וחשב: "זה הדבר החכם ביותר, כך אחסוך כסף, והוא לא יעזבני, אלא יישאר לשרתני יפה". המשרת שתק חרש, עשה בשנה השנייה את עבודתו כמו בשנה הראשונה, וכאשר בסופה שוב לא קיבל שכר, מצא הדבר חן בעיניו והוא נשאר הלאה. כאשר חלפה גם השנה השלישית, נמלך האדון בדעתו, אחז בארנקו, אך לא הוציא ממנו דבר. אז פתח לבסוף המשרת ואמר:

"אדון, שירתתי אותך ביושר שלוש שנים, עשה עמי חסד ותן לי, את מה שמגיע לי בדין. ברצוני להמשיך ולתור את העולם הלאה." ענה לו הקמצן: "כן, משרתי היקר, שירתת אותי בחפץ לב, על כך מגיע לך שכר נדיב." הוא אחז בארנקו ושילם למשרת אחת-אחת שלוש פרוטות, "הרי לך פרוטה לכל שנה, זה שפע רב של שכר, שרק אצל אדונים מעטים היית מקבל כמותו."

המשרת הטוב, שהבין רק מעט בכסף, גרף את הונו וחשב: "כעת ארנקך מלא, מדוע תדאג ותטריח עוד את עצמך בעבודה קשה." הוא יצא לדרכו, עלה בהר, ירד בהר, שר וקיפץ כטוב עליו לבו. כעת קרה שכאשר עבר לפני משוכת שיחים, הופיע גמד וקרא אליו: "לאן פניך, אחי, כטוב עליך לבך? רואה אני כי אין הדאגות מכבידות עליך."

"מדוע אתעצב אל לבי", ענה המשרת, "כשידי מלאות, ושכר שלוש שנים מצלצל בארנקי?"

"כמה גדול איפוא אוצרך?" שאלו הגמד. " כמה? שלוש פרוטות במזומן ששולמו כדין."

"שמע", אמר הגמד, "אני אדם עני ונצרך. תן לי במתנה את שלוש פרוטותיך: איני יכול עוד לעבוד, ואתה לעומת זאת צעיר ויכול בקלות להרוויח את לחמך." ומכיוון שלמשרת היה לב טוב והוא חש חמלה על הגמד, הוא נתן לו את שלוש פרוטותיו ואמר: "בשם האל, זה לא יחסר לי." אז אמר הגמד: "מכיוון שאני רואה כמה טוב לבך, אעניק לך שלוש משאלות, אחת לכל פרוטה, והן תתמלאנה."

"אה", אמר המשרת, "אתה כזה שיכול לנשוף אוויר כחול. ובכן טוב, אם כך צריך להיות, ראשית אני רוצה קלע-ציפורים, שיפגע בכל שאכוון אליו, שנית אני רוצה כינור, שכאשר אנגן בו, כל השומע ירקוד,  ושלישית, אם אבקש ממישהו דבר מה, שלא יסרב לבקשתי."

"כל זה יינתן לך", אמר הגמד, הושיט יד לשיחים ושערו בנפשכם, שם כבר המתינו מוכנים הכינור וקלע-הציפורים, כאילו הוזמנו מראש. הוא נתן אותם למשרת ואמר: "כל דבר שתבקש לך תמיד, שום אדם בעולם לא יסרב לך."

"מה תחפוץ כעת, לבי?" אמר המשרת לעצמו והמשיך הלאה בשמחה. מיד אחר כך פגש יהודי עם זקן-תיש ארוך, שעמד והאזין לשירתה של ציפור, שישבה גבוה למעלה בצמרת אחד העצים. "פלא אלוהים!" הוא קרא. "חיה כה זעירה וקולה כה גדול ונורא! לו רק היתה שלי! מי יזרה מלח על זנבה!"

"אם רק זאת תבקש", אמר המשרת, "הציפור תהיה מיד למטה", קלע ודייק כחוט השערה, והציפור נפלה מטה אל גדר הקוצים. "לך, שוליית גנבים", אמר ליהודי, "והוצא לך את הציפור".

"אלי", אמר היהודי, "יניח האדון לשוליה, כך בא כלב בריצה: אני רוצה ליטול לי את הציפור, כי אתה כבר פגעת בה פעם." הוא הטיל את עצמו לארץ, והחל להיכנס לתוך השיחים.

כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד. אבל הקוצים קרעו את מעילו המרופט, סירקו את זקן-התיש שלו ודקרו וצבטו אותו בכל גופו. "אלי", קרא היהודי, "מה לי הכינור הזה! יניח האדון לכינור. איני חפץ לרקוד." אך המשרת לא שמע לכך וחשב: "די התעללת באנשים, כעת תגמול לך גדר הקוצים כגמולך", והחל שוב לנגן, כך שהיהודי נאלץ לקפוץ יותר ויותר גבוה וקרעי מעילו נותרו תקועים על הקוצים.

"אוי ויי לצרוח!" קרא היהודי, "אתן לאדון כל אשר יבקש, אם רק יניח לכינור, מלוא השק זהב!"

"אם הנך כה נדיב", אמר המשרת, "אחדל ברצון מן המוסיקה שלי, אך דבר זה חייב אני להחמיא לך, שאתה רוקד את ריקודך כך שיש לו סגנון". הוא נטל את השק והלך לדרכו.

היהודי נותר לעמוד ועקב אחריו מבלי נוע עד שהמשרת התרחק וכלל לא נראה לעיניו, ואז צעק בכל כוחו: "מוסיקאי עלוב שכמוך, כנר של בתי בירה, המתן, שאתפוס אותך לבדך! אני רוצה לתפוס אותך, שתאבד את סוליות נעליך: נבל, תקע בפיך פרוטה, כדי שתהיה שוה שש פרוטות", ועוד המשיך לקלל, כל מה שיכול היה לפלוט. ולאחר שמעט הוטב לו עקב כך והוא הוציא את כעסו, הוא רץ העירה אל השופט.

"אדוני השופט, אוי ויי לזעוק! ראה, כיצד שדד אותי אדם חסר-אלוהים בשדה הפתוח ופגע בי לרעה! אבן מארץ היתה מרחמת עלי! הבגדים קרועים! הגוף דקור ושרוט! עוניי הקט נלקח מלוא השק! דוקאטים טהורים, כל מטבע יפה מרעותה: בשם האל, השלך את האיש לכלא!"

אמר השופט: ההיה זה חייל, שפגע בך כך בחרבו?"

"ישמרנו האל!" אמר היהודי. "שום כלי סיף לא היה לו, אך רובה היה תלוי לו על גבו, וכינור על צוארו. קל להכיר את הנבל!"

השופט שלח את אנשיו, שמצאו את המשרת הטוב, ששוטט לו לאטו, ולידו מצאו גם את שק הזהב. כשהובא לפני בית הדין, אמר: "לא נגעתי ביהודי ולא לקחתי את זהבו, הוא הציע לי אותו מרצונו החופשי, רק כדי שאפסיק לנגן, כי לא יכול היה לשאת את נגינתי"

"ישמרנו האל! צרח היהודי, "הוא מרבה שקרים כזבובים על קיר!" אבל גם השופט לא האמין לכך ואמר: " זהו תירוץ גרוע, שום יהודי לא ינהג כך." והוא דן את המשרת הטוב, כיוון שביצע שוד בשדה הפתוח, לגרדום. כאשר הוא הובל משם, צרח עדיין היהודי אחריו: "פושט עור דובים שכמותך, נגן כלבים, כעת תבוא על שכרך!" המשרת טיפס בשלוה גמורה בסולם עם התליין, אבל על השלב האחרון הסתובב ואמר לשופט: "מלא לי עוד משאלה, בטרם אמות".  

"כן", אמר השופט, "אם אינך מבקש על חייך."

"לא על חיי", השיב המשרת, "אני מבקש כחסד אחרון לנגן עוד פעם בכינורי." היהודי הרים קול זעקה: "בשם האל, אל תתיר זאת, אל תתיר זאת." השופט דיבר לבדו: "מדוע לא אתיר לו שמחה קצרה? זה מותר לו, ואחר כך יתם עניינו." הוא גם לא יכול היה לסרב לו בגלל המשאלה השלישית שהגמד העניק לו. אבל היהודי קרא: "אוי ווי, אוי ווי! קישרו אותי, קישרו אותי חזק."

אז נטל המשרת הטוב את כינורו מצוארו, הניח אותו כראוי, וכאשר ניגן את הצליל הראשון, החל הכל לנוד ולנוע, השופט הלבלר והשמש, ומידם נפל החבל, שבו ביקש היהודי שיקשרוהו חזק. בצליל השני נשאו הכל רגליהם, והתליין שיחרר את המשרת הטוב ועמד לרקוד. בצליל השלישי קפצו הכל לגובה והחלו לרקוד, והשופט והיהודי היו בראש והיטיבו לקפוץ מכולם. במהרה רקדו כולם יחד, אלה שבאו מן השוק הסמוך מתוך סקרנות, ביניהם זקנים וצעירים, שמנים ורזים. אפילו הכלבים שרצו אחריהם נעמדו על רגליהם האחוריות וכירכרו עמהם. וככל שהאריך לנגן, כך הגביהו הרוקדים לקפוץ, כך שבעטו זה בראשו של זה והחלו לזעוק מרה.

לבסוף קרא השופט חסר נשימה כליל: "אני מעניק לך את חייך במתנה, רק חדל לנגן." הדברים נגעו ללב המשרת הטוב, הוא הניח את כינורו, תלה אותו שוב על צוארו וירד בסולם. אז צעד אל היהודי ששכב על הארץ ונשם בכבדות, ואמר: "כעת הודה, מאין כספך, או שאוריד את הכינור מצוארי ואחל שוב לנגן בו."

"אני גנבתי אותו, אני גנבתי אותו" צרח היהודי, "אבל אתה שירתת ביושר." אז הורה השופט להוביל את היהודי לגרדום ולתלותו כאחד הגנבים. 

סוף     

עד כאן סיפור "היהודי בקוצים", שהובא לאחים גרים בידי המשורר אכים פון-ארנים, והיה במקור סיפור קלוויניסטי הולנדי של התעללות בנזיר, שבו הוחלפה דמות הנזיר בדמות היהודי, והאחים גרים אף הוסיפו לדמות את מאפייני הדיבור היהודי כגון הקריאה "אוי ויי" - "ויי" הוא שיבוש המלה הגרמנית Weh שפירושה "כאב" – שיבוש אופייני ליידיש-דויטש שנוטה להפוך צירוף של תנועה קצרה עם העיצור ה' שאופייני מאד לגרמנית הגבוהה, לתנועה ארוכה שבסופה י'.  

למשרת בסיפור ברור שהיהודי התעלל דיו באנשים, שמגיע לו להידון בקוצים, ושהיהודי הוא גנב. כל המאפיינים האלה של היהודי שאובים מן הברית החדשה ולא מחיי הגלות, כפי שחושבים רבים.

יהודה איש קריות מתואר כגנב בבשורת יוחנן פרק י"ב, בסיפור על מרים אחות מרתא המושחת את רגלי ישוע בשמן, שהמסורת הנוצרית בילבלה לימים עם דמותה של מריה מגדלנה:

ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע, ותנגב את רגליו בשערותיה, והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו, הוא יהודה בן שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים: והוא לא דיבר זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף אתו וישא כל אשר ישימו בו.

יוחנן י"ב, ג-ו

רעיון הקוצים שאוב מתיאור המופיע בשינויים קלים בבשורות של מתי, מרקוס ויוחנן. להלן גירסתו של מתי, פרק כ"ז, פסוקים 31-28:

ויפשיטו אותו את בגדיו ויעטפוהו מעיל שני: וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמר שלום לך מלך היהודים: וירקו בו ויקחו את הקנה ויכוהו על ראשו: ואחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את המעיל וילבישוהו את בגדיו ויוליכוהו לצלוב.

קלמנס ברנטאנו, המשורר שיחד עם אכים פון ארנים חיבר את קובץ השירים "קרן פלאים לנער" ומי שבעבורו החלו האחים גרים להכין תקצירי סיפורים, שהפכו לימים לקובץ האגדות הידוע בעולם, פירסם בשנת 1833 את יצירתו "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו", יצירה שעל פיה התקין מל גיבסון את סרטו "הפסיון של ישו", כגלגול בן-זמננו של האנטישמיות של הרומנטיקה הגרמנית שהשפיעה השפעה עמוקה על האנטישמיות הנאצית, וכעת חוזרת אלינו בטכנולוגיות חדשות כדי להצדיק את פשעי הנאצים, תוך שימוש בדמוניזציה המסורתית של היהודים. להלן אני מביאה פרק רלוונטי מיצירתו של ברנטאנו, כדי להצביע על ההקבלה בין תיאורי התעללות בישו לתיאורי התעללות ביהודים בתרבות הגרמנית, בחוגי הרומנטיקנים הגרמנים:

הכתרתו של ישו בכתר הקוצים וביזויו

כאשר החוזה המשיכה בתמונות האלה, היא חלתה מאד. היא סבלה מחום גבוה ומצמא כה עז, שלשונה התכווצה והתעוותה וכאילו קמלה. בבוקר יום שני לאחר יום שמחי ירושלים [יום א' השלישי לפני הפסחא], היא היתה כה מותשת ואומללה, שרק במאמץ וללא סדר מדויק מסרה את הדברים הבאים. היא הסבירה תוך כדי כך שבלתי אפשרי עבורה במצבה לספר את כל ההתעללויות בזמן הכתרת ישו, כי אז עולה הכל שוב לנגד עיניה וכן הלאה.

--------

בשעת הלקאת המשיח דיבר פילאטוס עוד כמה פעמים עם העם, ופעם אחת הם צעקו אפילו: "הוא חייב ללכת אפילו אם כולנו נצטרך למות עקב כך," וכאשר ישו הובל להכתרתו [בכתר הקוצים], הם צעקו עוד: "הלאה ההוא, הלאה", כי תמיד הגיעו המוני יהודים נוספים, ששליחיהם של הכוהנים הגדולים הסיתו לקריאה הזו.

בינתיים השתררה דומיה קצרה. פילטוס נתן הוראות לחייליו, והכהנים הגדולים והכנסת, שישבו על ספסלים מוגבהים משני צדי הרחוב לפני מרפסתו של פילטוס תחת העצים והיריעות שנמתחו ביניהם, הניחו למשרתיהם לשאת עבורם מזון ומשקה. אני רואה גם את פילטוס במבוכה מסוימת עם אמונותיו התפלות. הוא בגפו, עדיין עם מקטירי הקטורת לאליליו, ומתעסק במשמעויות השונות של האותות.

את הבתולה הקדושה ומקורביה אני רואה לאחר ההלקאה, לאחר שניגבה את דמו של ישו, שבה אל הפורום. אני רואה אותה בבית קטן שבנוי ליד חומה עם האריגים ספוגי הדם. הבית איננו רחוק מכאן. איני זוכרת עוד למי השתייך הבית. אני נזכרת שיוחנן לא נכח בהלקאה.

הכתרתו וביזויו של ישו התרחשו בחצר הפנימית של בית המשמר, שעמד בפורום מעל בתי הכלא. הוא היה מוקף עמודים ומבואותיו היו פתוחות. היו כחמישים בני בליעל שפלים מן הפמליה, משרתיהם של סוהרי הכלא, תליינים, נערים, עבדים ומלקים, שנטלו חלק במעשי ההתעללות בישו. תחילה נדחף לכאן העם, אך במהרה הקיפו את הבניין אלף חיילים רומיים. הם עמדו בשורה, צחקו ולעגו, ותוך כך העניקו לשחצנותם של מעני ישו כל הזדמנות להרבות את סבלו, כי צחוקם ולעגם עודדו אותם כפי שהתשואות מעודדות את השחקן.

הם גלגלו לאמצע את בסיסו של אחד העמודים. היה שם חור, שבו יכלו לקבע את העמוד. מעליו הניחו שרפרף נמוך עגול, שמאחוריו ידית לתפוס בה, ומתוך רשעות הם הניחו מעליו אבנים חדות וחרסים.

הם קרעו מעל גופו הפצוע של ישו כל בגד ווהניחו עליו מקטורן חיילים קצר, ישן, אדום וקרוע, שלא הגיע לברכיים. קרעי גדילים צהובים ניתלו ממנו פה ושם. הוא שכב באחת הפינות של חדר התליינים, והם הניחו לפושעים המולקים לטפל בו, אם לנגב את דמו, או ללעוג לו. כעת גררו את ישו לכסא המכוסה חרסים ואבנים, ודחפו אותו בכוח למטה עם גופו הפצוע והחשוף. לאחר מכן חבשו לו את כתר הקוצים, טפחיים גובהו ורוחבו, וקלוע ביד אמן, ובראשו שוליים בולטים. הם הניחוהו על מצחו כמו סרט, וקשרו חזק מאחור, כך שנוצר כתר. עוביו היה שלוש זרתות, ענפים קוצניים מלבלבים קלועים בצפיפות ביד אמן והקוצים בכוונה מסובבים בעיקר פנימה. היו שלושה סוגי קוצים דוקרניים, מאותם סוגים שנקראים אצלנו קוץ הצלב (אשחר), קוץ שחור וקוץ לבן. למעלה היו למקלעות הקוצים שוליים בולטים מקוצים, כפי שקולעים אצלנו ענפי אוכמניות, שבאמצעותם הידקו ומתחו את הכתר. ראיתי את הסביבה, שבה החזיקו הנערים את הקוצים. הם נתנו בידו קנה סוף עבה שבראשו ציץ. את כל זאת עשו בחגיגיות לעגנית, כאילו הכתירו אותו באמת למלך. הם נטלו את הקנה מידו, היכו בכוח על הכתר, עד אשר דם מילא את עיניו. הם כרעו ברך לפניו, חרצו את לשונם כלפיו, היכו ורקקו בפניו, וצעקו: "תבורך מלך היהודים!" בצחוק לעגני הם זרקוהו סביב ושוב דחפוהו מעלה.

לא אוכל לחזור על כל ההמצאות השפלות של נערים אלה, לבזות את המושיע האומלל. אח! הוא היה צמא באופן כה מזעזע, כי לקה בחום^* מקריעת בשרו בהלקאה הבלתי-אנושית. הוא רעד, הבשר בצדי גופו נקרע פה ושם עד הצלעות, לשונו התעוותה והתכווצה, רק דם ראשו הקדוש הזורם, חס על פיו הלוהט, שנפער בערגה. אבל האנשים הנוראים הפכו את פיו מטרה לליחותיהם הנתעבות. כך עונה ישו כמחצית השעה, והפלוגה שהנציב הציב מסביב בשורה, צחקה והריעה לכך.                     

* חיזיון זה גרם במשך הלילה לכזה סבל אצל המחוננת, שהתאוותה לצמוא עם מושיעה. היא נתקפה עקב כך חום גבוה, וסבלה צמא כה בוער, שבבוקר לא יכלה יותר לדבר, לשונה התכווצה בלוע, כחולה, נוקשה ויבשה, שפתיה היו יבשות ומתוחות. הכותב מצאה במצב זה בבוקר כאילו נבולה, חיוורת וחלושה. היא נראתה קרובה למות. לאחר שהשקוה במאמץ מעט מים, היא יכלה לאחר שתיקה ארוכה רק במאמץ לספר את הדברים הנ"ל. האיש שהשגיח עליה סיפר, שבמשך הלילה התהפכה תכופות ביבבות על משכבה.

[על פי האוונגליונים אמר ישו לפני מותו על הצלב "אני צמא", וזה כנראה מקור מוטיב הצמא ביצירתו של ברנטאנו.]                 

היהודי בסיפור "היהודי בקוצים" נענש בעצם בקוצים ובתלייה – אותם עונשים ויסורים שבהם נענש והתייסר ישו - על צליבת ישו, למרות שלכאורה אין שום איזכור דתי בסיפור. כך שלהצדקת ההתעללות ביהודים שמתאר אדורנו, בלשונו – "מחניקים את שאלת הלמה" - שורשים עמוקים במסורת האנטישמית הנוצרית, באמצעות תיאורים של התעללות היהודים כביכול בישו. מסורת זו עומדת ביסוד סיפור ההתעללות של האחים גרים, ובלעדיה הוא היה בלתי אפשרי. גם ההתעללות ביהודים אצל וגנר, שאופיינית כל כך להומור של וגנר, ממשיכה מסורות נוצריות מובהקות, למרות שהוא משלב אותה ב"מיתולוגיה הנורדית", כביכול, למעשה ספרות פנטסיה נוצרית מן המאה השלוש עשרה, שכמו סיפורי המלך ארתור וסיפור פרסוו-פרסיפל של כרתיאן דה-טרואה או וולפראם פון אשנבאך, שלא היו אלא צופן דה-וינצ'י והארי פוטר של זמנם, הועלו אצל הרומנטיקנים, ובעקבותיהם אצל הנאצים, לדרגת "מיתולוגיה קדם-נוצרית שעברה בעל פה מדור לדור", טענה שאין לה שחר. האדה והניבלונגים, סיפורי האחים גרים והאופרות הרומנטיות של וגנר המתבססות על מקורות "עממיים" אלה כביכול, אינם אלא גילויים מתוחכמים, כל אחד בזמנו ובסגנונו, של המסורת הנוצרית הגרמנית והאנטישמיות הארסית והאובססיווית המאפיינת אותה.

לכאורה די בהכרת המסורת הנוצרית הגרמנית כדי להסביר את הפופולריות של סיפורי ההתעללות ביהודים, אך יש חשיבות עצומה לניתוח של אדורנו את המנגנון הפסיכולוגי שבאמצעותו פועלים סיפורים אלה, את "השעיית הצדק באמצעות הצחוק" אשר "גולשת לאישורו של אי-הצדק", ואת "הקומיות של העינוי שגורמת לעונג" אשר "מחניק את שאלת הלמה", ומשתיק כל רגש אנושי של חמלה ורחמים.

וראו גם רשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר"

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_24.html