המחברות השחורות של מרטין היידגר

גם שנים רבות של עיסוק באנטישמיות הגרמנית אינן מונעות ממני את תחושת הפליאה, לפעמים התדהמה, בכל עת שבה עוסק השיח הגרמני בנאציזם ובאנטישמיות. התדהמה איננה בגלל תופעות חדשות ולא מוכרות אלא בגלל התמדתן של דרכי השיח המתגונן ודרכי הטיעון האופייניות לו, כאילו מתקיים השיח הזה בתוך בועה שהעולם שמחוצה לה איננו מסוגל לחדור אליה כלל.

הפעם אלה "המחברות השחורות" של מרטין היידגר, מעין רשימות יומן, או ליתר דיוק טיוטות מחשבה והערות שפותחו אחר כך בחיבוריו, שעומדות להתפרסם במרס הקרוב במסגרת המהדורה של כל כתבי היידגר שמתפרסמים מזה עשרות שנים בהוצאת קלוסטרמן בפרנקפורט על פי סדר שהיידגר עצמו קבע לפני מותו.

קטעים מן הפירסומים המיועדים הגיעו לידי חוקרי היידגר בצרפת ועוררו שם רעש בגלל אופיים האנטישמי. את הקטעים כלשונם לא הצלחתי למצוא לא בעיתונות הגרמנית ואף לא בצרפתית וכמובן שאין לי גישה למקור, ואולי הם בינתיים אסורים בפירסום כלשונם. במאמרים ובשידור רדיו בפראנס-קולטור שהתייחסו לעניין הוזכרו הערות בגנות היהודים שמסוגלים לחשבונאות אך לא למחשבה, טענה של היידגר שמאחורי תורת הנביאים מסתתר רצון לכוח, התייחסות של היידגר ל"עקרון הגזע" שהיהודים לטענתו רוצים לחמוק ממנו, ועוד כמה עניינים, שלדברי תומס אסהוייר, מכותבי ועורכי מדור התרבות ב"די צייט", לאחר ההתוודעות אליהם אי אפשר יהיה להגן עוד על היידגר מאשמת האנטישמיות.

כל זה מגוחך למדי, כי תמיכתו המוצהרת של היידגר בהיטלר וחברותו במפלגה הנאצית עד תום מלחמת העולם השנייה ידועות היטב, וכמו כן ידועות היטב התבטאויות נאציות טיפוסיות שלו, למשל לגבי "ההתייהדות של חיי הרוח בגרמניה". אבל לדברי אסהוייר פטרו מגיניו של היידגר את העניין בכך שמדובר ב"אנטישמיות רוחנית", מה שזה לא יהיה. ישנן לא מעט עדויות של מודעי היידגר על אמונתו בתיאוריות הקשר היהודי העולמי, וגם במכתביו לאישים שונים שכבר התפרסמו רווחות התבטאויות אנטישמיות. אסהוייר מתכוון ללא ספק להוקיע את היידגר, ובשנים הרבות שאני קוראת את מאמריו התרשמתי תמיד מיושרו, הגינותו ורצינותו. ודוקא לכן מאמרו מאכזב כל כך, משום שהוא נכנע לדרכי הטיעון הפתלתלות של השיח המקובל בגרמניה. וכך פותח אסהוייר את מאמרו (די צייט 27.12.2013, גיליון 1):

"היידגר, שרבים חושבים להוגה הגאוני ביותר בתקופתו, היה נאצי מוצהר. האיש שספרו "הוויה וזמן" "הוא האירוע הפילוסופי המשמעותי ביותר מאז הפנומנולוגיה של הגל (ע"פ יירגן הברמאס)", היה מעריץ מסור של היטלר והציע "להנהיג את המנהיג". היידגר ייחס לנאציזם "אמת פנימית וגדוּלה". הוא הילל את היטלר כמושיע כריזמטי הגובר על "שיכחת הקיום".

אבל עד כמה הרחיקה לכת מעורבותו הפשיסטית של היידגר? האמנם היה זה רק אובדן דרך, או שלאורך עבודתו הפילוסופית נמתח חוט שצבעו חום [צבע הנאצים]? האם היה היידגר, כפי שטען הפילוסוף אדמונד הוסרל, אנטישמי מושבע? ואם כן – מדוע היו לו איפוא כל כך הרבה תלמידים יהודים מפורסמים?"

כמה מקוממת הפיסקה השנייה כשקוראים אותה לאחר הפיסקה הראשונה. אם היידגר היה, כפי שידוע לכל, נאצי מושבע ומוצהר, הרי האנטישמיות שלו היא נתון: שנאת היהודים היתה בלב האידיאולוגיה הנאצית, לא בשוליים, ואם אדם הוא נאצי ומעריץ מושבע של היטלר, הרי היותו אנטישמי מוכחת מעצם היותו כזה, ואין צורך בשום הוכחה נוספת. הניסיון להבחין בין נאצים אנטישמים לבין נאצים שאינם אנטישמים כביכול הוא התחכמות שאין לה שום בסיס במציאות והיא נטולת יושר אינטלקטואלי בסיסי, שכן היא מתכחשת לעצם מהותו של הנאציזם. אין זה אלא פילפול שנועד לטהר את גיבורי התרבות הנאצים ולהכשיר את מורשתם. 

ועוד יותר מקוממת השאלה האוילית כיצד היו להיידגר תלמידים יהודים מפורסמים כה רבים אם היה אנטישמי, שאלה שנודף ממנה ניחוח ההצטדקות האנטישמית המסורתית: "כמה מטובי ידידיי הם יהודים". האם קשריו של היידגר עם חנה ארנדט ותלמידים יהודים אחרים אמורים לטהר אותו מאשמת האנטישמיות והנאציזם, שמעולם לא הסתייג ממנו, גם לא אחרי המלחמה, למרות שיש המנסים להציג את התפטרותו מכהונת רקטור אוניברסיטת פרייבורג בראשית 1934, כמחצית השנה לאחר שנכנס לתפקיד הרקטור בד בבד עם הצטרפותו הרשמית למפלגה הנאצית, כאות לחרטה והסתייגות מהיטלר, אבל הטענה הזו נסמכת על כרעי תרנגולת. היידגר היה נאצי נאמן ונאצים אינם סתם אנטישמים, אלא אנטישמים שמעוניינים בהשמדת העם היהודי. היידגר התנכר אפילו למורהו הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל. וגם אם עזר במקרה פרטי כזה או אחר למי מתלמידיו היהודים, לא היה שונה בכך מהיטלר עצמו, שאיפשר לרופאה היהודי המסור של אמו, הד"ר אדוארד בלוך, להימלט בשלום מגרמניה הנאצית לארצות הברית. זה מזכיר לי טור מצחיק ביותר שכתב פעם הרולד מרטנשטיין, בעל טור סאטירי ב"די צייט", שבו "הוכיח" ברוח השיח האפולוגטי הגרמני שהיטלר בכלל לא היה אנטישמי. יחסו של היטלר לדוקטור בלוך היה אחת ה"הוכחות" המרכזיות שציין. גם הנאצים המושבעים ביותר חיבבו לעתים יהודי מסוים ומנעו את רציחתו, אם כי המונח "הצילו את חייו" בהקשר זה נראה לי כזילות. הימנעות מרצח אדם חף מפשע איננה עומדת בשום אופן באותה מדרגה שבה עומדים מתנגדי המשטר הנאצי שחירפו את נפשם כדי להציל חיי יהודים ולעתים שילמו בחייהם ובחיי בני משפחתם.

פטר טראווני, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת וופרטל ומנהל מכון מרטין היידגר באותה אוניברסיטה, שעורך את המחברות השחורות לפירסום ובמקביל מפרסם ספר משלו על אמונתו של היידגר בקשר יהודי עולמי, היה אחד מאלה שעוררו את השערוריה, מה שגרם לכמה בלוגרים צרפתים לחשוד שאין מדובר אלא בניסיון מכוון לקידום מכירות, אבל נדמה שהוא עצמו קצת נבהל מעוצמתה. סופסוף כוונתו היא לעודד את העיסוק בהיידגר שעליו פרנסתו ולא להביא להחרמתו. במאמר דוחה שפירסם אף הוא ב"די צייט" לצד כתבתו של אסהוייר, הוא מאשים את עמיתיו הצרפתיים ב"אמוק אינטלקטואלי". לא לפני שהוא מפרט את כל תלמידיו היהודיים המפורסמים של היידגר, שביניהם הוא כולל גם את ליאו שטראוס. הפילוסוף ליאו שטראוס, שנמלט מהנאצים לארצות-הברית ולימד שנים רבות באוניברסיטת שיקגו, היה דוקא תלמידו המובהק של הפילוסוף היהודי ארנסט קסירר, שהיה מנחה הדוקטורט שלו, אבל בשנים האחרונות מתנהל בגרמניה מאמץ עיקש לחבר אותו להוגים נאצים, גם אם לימודיו אצלם היו שוליים, בעיקר לקרל שמיט. מאמץ החיבור הזה של ליאו שטראוס לפילוסופים נאצים, נועד לבסס גירסה מודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון שהפכה פופולארית בתקופת הפלישה האמריקאית של ג'ורג' בוש הבן לעיראק גם מחוץ לגרמניה, אבל זכתה בגרמניה לאהדה מיוחדת. הטענה היתה שמאחורי הפלישה האמריקאית לעיראק עומדת קבוצת מדינאים ואנשי רוח יהודים, ביניהם עורך "קומנטארי" נורמן פודהורץ, עורך ה"אינקווירר" אירווינג קריסטול ובנו וויליאם קריסטול, מייסד ועורך ה"וויקלי סטנדרד", סגן שר ההגנה פול וולפוביץ', ועוד כמה יהודים בעלי תפקידים שונים במימשל: אליוט אברהמס, ריצ'רד פרל, דאגלס פיית' ואחרים. הקבוצה תוארה כקשר יהודי של תלמידי ליאו שטראוס, שמת עשרות שנים קודם לכן, שכביכול באמצעות ליאו שטראוס קיבלו עליהם את מורשתו הנאצית של קרל שמיט ופעלו על פיה, או בשורה התחתונה: היהודים הם הנאצים האמיתיים, והפלישה לעיראק היא פעולה של הנאצים היהודים נגד סדאם המסכן, שעורר בגרמניה הזדהות ואהדה רבות, מאחר שכפי שביטא זאת ראש עיריית ברמן: "כולם נגד סדאם חוסיין כמו שכולם היו נגד היטלר". בפועל הניאו-קונסרבטיבים, שרובם צעירים מדי כדי להיות תלמידיו של ליאו שטראוס, היו בעצם תלמידיו של הפילוסוף האקסצנטרי אלן בלום, שאכן היה תלמידו המובהק של ליאו שטראוס, אבל אלן בלום נולד באמריקה וקשה היה למצוא חיבור כלשהו בינו לנאצי כלשהו, שיזין את השלכת הנאציזם על הפוליטיקאים ואנשי הרוח היהודים וישרת את אסטרטגיית היפוך היוצרות של האנטישמיות המתגוננת הגרמנית (אני משתמשת במונח של תיאודור אדורנו Schuldabwehrantisemitismus שכבר מוכר כיום במחקר כסוג של הכחשת השואה), לכן הרחיקו עדות לליאו שטראוס. שמו של ליאו שטראוס, בוודאי לא תלמיד מובהק של היידגר, ברשימת תלמידיו היהודים של מרטין היידגר שמונה פטר טראווני בכתבתו, העלה באפי את אותו ריח הפרוטוקולים של זקני ציון שעלה באפי בימי המלחמה בעיראק, כאשר קראתי ללא הרף בעיתונות הגרמנית על הקשר הניאו-קונסרבטיבי מאחורי המלחמה שנתן דרור לחשיבה הנאצית המוטמעת כל כך בנפש הגרמנית ומועצמת על ידי השאיפה להשתחרר מאשמת השואה. קשה לתאר כמה מופרעים היו המאמרים שהתפרסמו באותם ימים בעיתונות הגרמנית המכובדת לכאורה. אחד מהם אפילו טען שהניאו-קונסרבטיבים הגו את המלחמה בעיראק כדי לממש תכנית של בנימין נתניהו להגלות לעיראק את כל ערביי ארץ-ישראל "וליישב אותם מחדש במזרח", אותו ביטוי ששימש את הנאצים לתיאור שילוחם של היהודים למחנות ההשמדה. בתקשורת הגרמנית תוארה עיראק באותם ימים לא פעם כאילו היתה בעלת גבול משותף עם מדינת ישראל. מסתבר שלעתים גיאוגרפיה היא עניין של פורנוגרפיה ולא להיפך. טראווני איננו שוכח להזכיר גם את פגישתו של היידגר עם פאול צלאן, ואני חושבת על סיפורה של אינגבורג בכמן "בין רוצחים ומשוגעים" שמתאר מפגש חברתי בוינה שאחרי המלחמה בין נאצים לבין ניצולים יהודים, סיפור שכנראה לא במקרה לא נכלל בקובץ סיפוריה של בכמן שהוציאה הוצאת "כרמל" ואני מקוה מאד לפרסם כאן ביום מן הימים את תרגומו.

גם בגרמניה יש מי שהדיון האפולוגטי על הגילויים החדשים על היידגר והניסיון להיאחז בתלמידיו היהודים של היידגר דוחה אותו. מבקר התרבות גיאורג דיץ, במאמר שנון ב"דר שפיגל", מבקר את הגרמנים שאפילו המאמרים שקוממו אותי ב"די צייט" היו מדי ביקורתיים עבורם, שהם נאחזים בטענה שהכל כבר ידוע מזמן, (טענה נכונה לכשעצמה, אילו השפיעה במשהו על התעקשותם של אוהדי היידגר לנקות אותו מאשמת האנטישמיות והנאציזם, ע.פ.). דיץ מזכיר את הפולמוס שמתחת לפני השטח, שעורר הפרופסור הצרפתי לפילוסופיה עמנואל פיי בשנת 2005 עם פירסום ספרו "היידגר, כניסת הנאציזם לפילוסופיה"Emannuel Faye, Heidegger, L'Introduction du Nazisme dans la Philosophie שטען כי אין להפריד בין הפילוסופיה של היידגר לאמונותיו הנאציות, הפרדה שעליה מתבססת בעקשנות ההערצה להיידגר, במיוחד בקרב ההוגים המכונים פוסט-מודרנים, שגם הם מבטאים בעצם כמה גישות פילוסופיות שונות. ועוד כותב דיץ:

"ויש עוד איסטרטגיות נוספות, כיצד מגינים על הוגה, מבלי לדבר על הגותו. מצביעים על חבריו ומעריציו, שהינם מעל לכל חשד ובמקרהו של היידגר עדיף כאלה שהינם גם יהודים: חנה ארנדט יכולה להיות קלף מנצח, למרות שזה יכול להיות גם אנטישמי, להצביע במיוחד על מעריצים יהודים, ובנוסף לכך גם יהודים יכולים לטעות".

איסטרטגיות נוספות שמציין דיץ הן לתאר את דיעותיו של היידגר כ"טעויות", להפריד בין האנטישמיות ה"רוחנית" שלו לזו של האס-אס, ולהפריד בכלל בין יצירתו של אדם לבין חייו, גישה שהוא מציין בצדק שהיא מקובלת, למרבה הצער, הן אצל מגיני היידגר והן אצל מי שאינם מגינים עליו.

"לאמנות", כותב דיץ, "יש יחס מיוחד לחיים. אמנות היא דבר שונה מהחיים, אבל רצון להפריד את האמנות מהחיים באופן כה נוקשה ומושלם, פועל כמו אידיאולוגיה, שנהגתה כדי להפריד אנשים מהביוגרפיה שלהם, כדי להציל מכל הזוועות שעשו לפחות את היצירות המזוויעות שלהם."

בסיום מאמרו קורא דיץ לבחון הן את חייו והן את יצירתו של היידגר, ולברר כיצד חדרה יצירתו כה עמוק למחשבת המאה העשרים, עד הפוסט-מודרנה, ומה משמעות הדבר. נהניתי מאד מקריאת מאמרו של דיץ, ובכל זאת למקרא הדברים האחרונים נזעקתי. לברר כיצד חדרה יצירתו של היידגר כה עמוק למחשבת המאה העשרים? נדמה לי שדימיוני איננו מרחיק לכת אם אני חוששת שהאצבע תכוון מיד לאותה רשימה של "תלמידיו היהודיים של היידגר", מחנה ארנדט ועד עמנואל לוינאס וז'אק דרידה. אם נעריץ את היידגר וגם אם נדחה אותו בתוקף, מאימת האנטישמיות הנאצית אין לנו מפלט.

ראו גם:

עוד מחברת שחורה של מרטין היידגר 

מרטין היידגר כאבא 

מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף


ספר תרגומי קפקא שלי

 

חרמות וקונמות

תמיד כשאני שומעת אנשים מטיפים להחרמת תוצרת ההתנחלויות אני מרגישה רגש עז של דחייה ורתיעה מהם. לכאורה זה מוזר, כי אף פעם לא אהבתי את ההתנחלויות והייתי מעדיפה שלא יקימו אותן בכלל. בכלל אני לא אוהבת שמחפשים צרות, ותמיד היה לי ברור שלהקים התנחלויות בשטחים שנכבשו והבעלות עליהם במחלוקת, זה לחפש צרות, ושום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה. מעולם גם לא ביקרתי בהתנחלויות, מלבד בכפר-אדומים שהיו לי שם פעם חברים שכבר מזמן אינם גרים שם, ונסעתי לשם בפעם האחרונה כשבנם נרצח בפיגוע מחריד והם החליטו לקבור אותו דוקא שם, בכפר-אדומים, מסיבות שאינני מבינה אבל בנסיבות העניין לא היה לי נעים לשאול. בנסיעה הזאת ראיתי שבנו שם כבישים גדולים עם סוללות גבוהות שאמורים להיות כבישים להתנחלויות, אבל בעצם הם כבישים שמיועדים להובלת משוריינים וטנקים וכנראה בגלל זה בנו אותם, לא כדי לשרת את ההתנחלויות אלא מתוך מחשבה על מלחמה אפשרית, כדי שיאפשרו לכח ישראלי שיש לו עדיפות צבאית להשתלט במהירות על כל שטח הגדה המערבית, כי כדי לשרת את ההתנחלויות וגם את הישובים הערביים יכלו להסתפק בכבישים הרבה יותר צנועים וזולים, אבל ההתנחלויות הן כמו כפתורים שמפזרים בשטח כדי לבנות סביבן חומות וסוללות וכבישים שיוכלו לשרת היטב צבא כובש. אני לא יודעת וגם לא כל כך מאמינה שיש להתנחלויות ערך ביטחוני מעבר לכך, ומבחינת יחסינו עם האוכלוסיה הערבית בשטחים הכבושים יש להתנחלויות השפעה מאד מאד שלילית, כי תושביהן, כמו בהרבה איזורי סְפָר בעולם שהאלימות בהם רבה ואכיפת החוק חלשה, פיתחו זילזול בחוק ונטייה לשימוש בלתי-מרוסן באלימות, והם גורמים להרבה סכסוכים והתלקחויות בשטחים הכבושים וגם בתוך הקו הירוק.

ובכל זאת בכל פעם שאני שומעת שמדברים או מטיפים להחרים את תוצרת ההתנחלויות אני מרגישה רתיעה גדולה מהמחרימים, זאת אומרת, לא היה אכפת לי אם הם היו באופן אישי מחרימים את מה שהם רוצים, כי כל אחד רשאי להחליט לעצמו מה הוא קונה ומה לא, ויש המון סיבות לא לקנות כל מיני דברים, אבל כשהם מטיפים בציבור להחרים את תוצרת ההתנחלויות אני חשה דחייה, ככה הרגשתי כשזהבה גלאון קראה להחרים את המוצרים של מפעלי ברקן ואחוה בגלל שהם בהתנחלויות, וגם כשקראתי את יוסי שריד מתחרט שקנה דובדבנים מהר יתיר מדרום לחברון הרגשתי כך. יש דברים שמרגישים מהבטן ואלה רגשות חזקים מאד. אני לא יכולה לשמוע קריאה להחרים תוצרת של יהודים מבלי לחשוב על הנאצים, ולא ממש אכפת לי אם אלה יהודים שאני מסכימה אותם או לא. תמיד הקריאה לחרם על יהודים נשמעת לי קריאה אנטישמית, ואני מאמינה שזה בדרך כלל המצב, גם כשיהודים מובילים אותה, שזה דבר שקורה הרבה פעמים, שיהודים מובילים קריאה לחרם על ישראל או על גורמים מסוימים בישראל – תמיד זו בעצם קריאה להחרים את ישראל ולנדות את ישראל, ותמיד יש בה ניחוח אנטישמי של ניסיון לתת לגיטימציה לאפליה של יהודים ולהתנכלות ליהודים, ואת הריח הזה אי אפשר להעלים, כי השנאה ליהודים והרצון להוציא את היהודים מהכלל הם כל כך עזים וכל כך בולטים, הם בולטים אצל עמי העולם והם בולטים אצל הרבה יהודים שמנסים לשאת חן בעיני עמים שמלאים שנאה ליהודים, והניצול של האנטישמיות כדי להפוך את היהודים לשעיר לעזאזל הוא כל כך עז ומנקר עיניים, ותמיד מנקרים בי דברים שאמר אחד ממארגני החרם על ישראל בבריטניה, אינני זוכרת אם הוא יהודי או לא יהודי וזה גם לא ממש משנה, שמאז כיבוש עיראק הרבה יותר קל לגייס אנשים בבריטניה לחרם נגד ישראל. לכאורה האמירה הזו הזויה לחלוטין. מה קשור כיבוש עיראק לחרם על ישראל, ולמה בריטים שמדינתם הובילה יחד עם ארצות-הברית את המתקפה על עיראק, ללא עילת מלחמה ובניגוד לחוק הבינלאומי, כי עיראק לא תקפה את בריטניה ולא את ארצות-הברית ואפילו לא את כווית, כפי שקרה במלחמת המיפרץ הראשונה, אלא ארצות-הברית ובריטניה הן אלה שתקפו את עיראק בלי שום עילת מלחמה סבירה, למה שאזרחים בריטים שהתנגדו לכיבוש עיראק דוקא יקראו לחרם על ישראל, שבכלל לא היתה מעורבת במלחמה בעיראק בשום צורה? וגם אם הם מתנגדים להתנחלויות או לדיכוי הפלשתינים, הרי הדברים האלה קורים כבר מזמן, אז למה להחרים את ישראל דוקא בהקשר של המלחמה בעיראק? מפני שככה פועלת אנטישמיות. הבריטים שהתנגדו למלחמה בעיראק לא האשימו במלחמה את ראש ממשלתם טוני בלייר, אלא את היהודים, אפילו דיברו על קשר יהודי מאחורי המלחמה בעיראק, ולפעמים האשימו בקשר פוליטיקאים יהודים, ולפעמים האשימו קשר יהודי מיסתורי יותר, למשל בארצות-הברית ובגרמניה העלו תיאוריה מורכבת שיש קשר בין כל מיני דיפלומטים ואנשי תקשורת יהודים שכולם למדו אצל הפילוסוף היהודי ליאו שטראוס שברח מהנאצים לארצות-הברית ולימד שם באוניברסיטה, והתיאוריה הזו, שהפיצו אותה אנשים שחשבו את עצמם למאד נאורים, טענה שתלמידיו של ליאו שטראוס שמת מזמן זממו את המלחמה בעיראק מתוקף איזו תיאוריה שליאו שטראוס למד כביכול מקרל שמיט שהיה פילוסוף נאצי, ובקיצור שהיהודים הם הנאצים של זמננו והם עומדים מאחורי המלחמה בעיראק. לצורך התיאוריה הזו הסתמכו למשל על ספרו של סול בלו, שגם הוא כבר לא היה אז בחיים, ספרו של סול בלו "רוולשטיין" שמספר בעצם על הפילוסוף אלן בלום שהיה אמנם תלמידו של ליאו שטראוס ומורם של רבים, וספרו "אטימותו של המוח האמריקני", שתורגם לעברית בשם היפה "דלדולה של הרוח באמריקה" היה רב-מכר בינלאומי והשפיע מאד על הרבה אנשים, אבל גם אלן בלום כבר היה מת וגם לו לא היה שום קשר למלחמה בעיראק. בכל זאת התיאוריה הזו שמזימה של קושרים יהודים המכונים ניאו-קונסרבטיבים עומדת מאחורי המלחמה בעיראק, ובגרמניה גם צירפו לזה את הטענה המסורתית של הנאצים שהיהודים רוצים להשתלט על מקורות הנפט בעולם – לא ארצות-הברית ובריטניה רוצות להשתלט על מקורות הנפט אלא "היהודים" היכתה גלים, והרבה מאמרים בעיתונות האירופית והאמריקנית דנו ברצינות גמורה בתיאוריה הזו, כדי להזכיר לנו שאנטישמיות ופרוטוקולים של זקני ציון אינם משהו מהעבר, אלא משהו מאד חי וממשי גם בימינו, ואולי אפילו בימינו יותר בגלל רגשי האשמה על השואה, שגורמים לצורך נפשי עמוק בעולם הנוצרי להאשים את היהודים בכל מיני האשמות נוראות, שמטרתן לסלק את רגשי האשמה על פשעי הנאצים, אבל למרבה הצער הן מאד דומות להאשמות שהנאצים האשימו בהן את היהודים כדי להצדיק את רציחתם, והן בהחלט מעודדות רצח נוסף של יהודים, וגם המשטר באיראן שבעצמו מאד מושפע מהאידיאולוגיה הנאצית, מרגיש שמותר לו לאיים על קיומה של ישראל, למשל אם המערב רוצה לתקוף את סוריה ולהפיל את משטרו של אסד, כי היהודים בשיח העולמי הם היהודים שקוראים לצלוב את ישו בברית החדשה והם היהודים מהפרוטוקולים של זקני ציון שמתכננים להשתלט על העולם, ובתור התחלה הם יזמו השתלטות על עיראק כדי לשלוט במקורות הנפט בעולם, ואחר כך הם ישתלטו על שאר העולם, ולפי התיאוריות האלה לא בריטניה וארצות-הברית בהנהגת טוני בלייר וג'ורג' בוש אחראיות למתקפה על עיראק שהם יזמו, אלא קשר של יהודים, ולכן מי שמתנגד למתקפה על עיראק צריך להחרים את ישראל, בגלל ההתנחלויות, אבל בעצם בגלל המלחמה בעיראק, שהיהודים אירגנו לכאורה כדי להשתלט על העולם. תמיד שואלים אותי את השאלה הטפשית הזאת, מה ההבדל בין אנטישמיות לבין ביקורת על ישראל, ואין הבדל כזה. כל מה שאומרים על ישראל נגוע באנטישמיות ורווי בהזיות אנטישמיות על השתלטות יהודית על העולם, והתיאוריה שהיהודים עומדים מאחורי המלחמה בעיראק סחפה את העולם כולו ואפילו לא מפרטים אותה, כי נראה לאנשים כל כך מובן מאליו שישראל עומדת מאחורי המלחמה בעיראק ובגלל זה צריך להחרים אותה ולא את בריטניה או ארצות-הברית שעשו בפועל את המלחמה הזאת, שאפילו לא טורחים לציין את זה כסיבה, פשוט אומרים שמאז המלחמה בעיראק צריך להגביר את החרם על ישראל וזהו, כי זה שהיהודים אחראים למלחמה בעיראק זה כביכול מובן מאליו ולא צריך להסביר את זה. וזאת אנטישמיות, אנטישמיות עם ניחוח נאצי חריף, גם אם היא באה מיהודים וגם אם מסבירים אותה בצורה לכאורה רציונלית כחרם על מדיניות ההתנחלות של ממשלת ישראל. אין הפרדות נוחות בין אנטישמיות להתנגדות למדיניות של ממשלת ישראל, צריך לדעת שהעיסוק בישראל בעולם הרחב הוא כמעט תמיד עיסוק אנטישמי, ואין בו שום הפרדה בין תיאוריות קשר אנטישמיות מבית מדרשם של הפרוטוקולים של זקני ציון לבין התנגדות למדיניות ישראל. זה הופך את החיים של אנשים שמתנגדים למדיניות ישראל למאד קשים, אבל זה לא פוטר אותם מאחריות לעשות כל הזמן את הבחירות שלהם. לפעמים אלה בחירות מהראש, והרבה פעמים אלה בחירות מהבטן. אני להחרים תוצרת של התנחלויות אינני רוצה ואינני מסוגלת, ואינני רוצה בשום אופן להיות אחת מהאנשים בעולם שמחרימים את תוצרת ישראל, מההתנחלויות או בכלל, אנשים שבעצם משתמשים ביהודים בתפקידם המסורתי בחברה האנטישמית, כשעיר לעזאזל לפשעים ולעוולות שלהם עצמם, כמו המתקפה של בריטניה וארצות-הברית בעיראק, שאף פעם השמאל הבריטי לא קיבל על עצמו אחריות עליה, כי במקום זה הוא העדיף להחרים את ישראל בתפקיד היהודי שאשם בכל העוולות בעולם החל מרצח אלהים וכלה במתקפה האמריקנית-בריטית על עיראק. מה אמורים איפוא מתנגדי ההתנחלויות בישראל לעשות? הם אמורים לשכנע את הציבור הישראלי להצביע למפלגות שמתנגדות להתנחלות, ולנסות לשנות את המפה הפוליטית בכנסת באמצעות בחירות דמוקרטיות, ולא באמצעות חרמות. זה לא דבר קל לשכנע את הציבור הישראלי להצביע יותר למפלגות השמאל, ומי שרוצה בכך צריך להיזהר מהתנהגות שגורמת לציבור גדול בישראל לחוש שאנשי השמאל מזדהים בעצם עם שונאי ישראל.   

לקוראים שהתלוננו על קשיים להיכנס לבלוג ואי קבלת עידכונים: הבלוג נמצא תחת התקפה מתמדת שגורמת לחבלות שונות שלעתים מתוקנות ולעתים לא. אני מציעה לקוראים להיכנס לבלוג דרך דפדפן כרום או פיירפוקס, ולבדוק מדי פעם אם יש רשימות חדשות. אני מעלה רשימות חדשות פעמיים או שלוש בשבוע. קוראים שיפיצו קישורים לרשימותיי יעזרו לי מאד להתגבר על ההתנכלויות ואני מודה להם מראש.

דרך אל-חזור

בשבועות האחרונים חשבתי הרבה על המחקר שעסקתי בו שנים רבות על האספקה לצבא של קיסרות הבסבורג במלחמותיה נגד התורכים במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. חשבתי עליו מסיבות שונות אבל בעיקר בגלל הוצאת הכוחות האמריקנים מעיראק. מאד מאד התנגדתי למלחמה הזו. אמרתי בזמנו לאחי שעיראק היא ארץ בלתי אפשרית לצבא כובש כי בדרומה יש מדבריות שהחום בהם מגיע לחמישים מעלות בקיץ ובצפון הרים שמתנשאים לגובה שלושת אלפים מטר ומכוסים שלגים בחורף והמעבר ביניהם בלתי אפשרי בהרבה מימי השנה. אלה איזורים אידיאליים ללוחמת גרילה ובלתי אפשריים ללוחמה סדירה. אמרתי לאחי שהאמריקאים יסתבכו בעיראק ואנחנו נהיה הראשונים שנסבול מזה. אחי ליגלג עליי כמובן, כי גברים תמיד מלגלגים עליי כשאני מדברת על משהו שאני מבינה בו במקרה, והם במקרה לא. הרבה שנות חיים הקדשתי ללוגיסטיקה של מלחמות במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ואנשים בימינו חושבים שזה כבר לא רלוונטי לזמננו. זה תמיד מזכיר לי מאמר שכתב הפציפיסט רוברט יונק, שבזמן מלחמת העולם נמלט לשוויץ וכתב שם מאמרים נגד הנאצים בשם בדוי. הוא כתב שהנאצים חשבו שמכשול טבעי הוא חסר משמעות בפניהם, אבל גילו שיש הרבה משמעות לעובדה שאנגליה היא אי. יש לנו אמנם מטוסים וטנקים, אבל הטבע עדיין חזק בהרבה מאיתנו, ולא צריך דוקא צונאמי מחריד או רעידת אדמה נוראה כדי להבין את זה. בכלל, צניעות היא תכונה מאד מומלצת, במיוחד לגנרלים. כשהסתכלתי על התקדמותו המהירה של הצבא האמריקאי בעיראק, שהצבא האמריקאי וגם מעריציו הישראלים מאד התפעלו ממנה, אמרתי לעצמי בחרדה מה הם עושים, מה הם עושים, הם מותחים קווי אספקה יותר מדי ארוכים בלי להגן עליהם. הנסיך אויגן מסבויה או הדוכס מלבורו בחיים לא היו עושים דבר כזה, כי קווי אספקה ארוכים ולא מאובטחים הם הזמנה לגרילה, מונח שעדיין לא היה קיים בימיהם ונטבע לראשונה במאבק הספרדים נגד נפוליון, אבל התופעה היתה בהחלט קיימת מימים ימימה. ההוסארים שאחר כך הוקמו על פי דוגמתם חילות פרשים קלים בכל צבאות אירופה, היטיבו לתקוף בלילות גדודי פרשים כבדים, לפגוע, לבזוז ולהימלט. והיו כמובן רבים אחרים. הכלל הראשון שידעו הגנרלים בימים עברו הוא לא להתקדם מהר מדי, ולהקים מחסני אספקה לאורך קווי ההתקדמות, ולהתמקם היטב לפני שיבוא החורף ולהכין מלאי של מזון, כדי לא להיתקע ליד נהר קפוא ובלי אספקה. פעם קראתי היסטוריון צבאי אחד שניסה להוכיח שהעובדה שהנסיך אויגן מסבויה הקים מחסנים לאורך צירי ההתקדמות היתה מיותרת וטפשית, כי היה מספיק אוכל לצבא בכל מקרה. החישובים שלו היו כמובן מוטעים, כי הוא לא הביא בחשבון שיחס הזרעים, שזה היחס בין זרע שנזרע לכמות הזרעים שהוא מפיק, לא עלה באותם ימים על אחד לחמש, שזה מחייב להותיר לפחות חמישית מהתבואה כדי לזרוע בשנה הבאה. קשה לתפוס את זה היום, רק במאה התשע-עשרה השיגו האמריקאים יחס זרעים של אחד לעשרים ששיפר בהרבה את מצב התזונה בחלק נכבד מהעולם, לא בכולו. עדיין אנשים נאבקים בחלקים גדולים מהעולם בבצורת ובפגעי הטבע, וגם צבא אמריקאי עם משחתות ומטוסים שאין כמוהם בעולם איננו יכול למדבריות עיראק ולהרי כורדיסטאן, וגם איננו יכול לנחישותם של אנשים שנלחמים על אדמתם. ההיסטוריון הזה שרצה ללמד את אויגן מסבויה איך להוביל צבא, הזכיר לי תמיד את המשפט האהוב עליי בספרו של מורנו המנוח שלמה נאמן "אירופה- אלף שנות ציוויליזציה נוצרית". פרידריך השני, כתב שם שלמה נאמן, רצה לשלוט באיטליה, ודעתם של ההיסטוריונים המודרניים על שאיפתו זו לא עניינה אותו כלל ועיקר. אני משתדלת לזכור את זה היטב כשאני כותבת על מצביאי העבר ולא ללמד אותם להילחם, אבל הייתי רוצה ללמד את הגנרלים של ימינו משהו על מצביאי העבר. צניעות היא תכונה יפה גם להיסטוריונים וגם לגנרלים. יש גנרלים שיש להם בעיה עם זה. כדי לשלוט בארץ זרה, רחוקה וקשה צריך יותר ממטוסים שיביאו לך גלידה בשלושה צבעים, למרות שלעולם אין לזלזל באספקה טובה, ובלבד שתזכור שבסופו של דבר היא צריכה להגיע לחיילים שנמצאים על הקרקע ולא על העננים. צבא וגם הגנרלים שמובילים אותו צריכים להימצא עם הרגליים על הקרקע, וזה אומר לדעת שעליונות טכנולוגית עדיין איננה חזות הכל. יש מקווי מים שאי אפשר לחצות ויש יבשה שאי אפשר לעבור ומי שינסה בכוח ישבור את הראש. היו אנשים שצחקו מקולין פאואל כשהוא אמר לבוש: "לעולם אל תפתח במלחמה, ואם פתחת במלחמה אל תפסיד". הם חשבו שזו בדיחה, אבל זה לא. גנרל עם שכל בראשו אף פעם איננו פותח במלחמה ראשון, כי מלחמה היא דבר שלעולם לעולם אי אפשר לחזות איך הוא יסתיים. אלה דברים שעדיין נכונים גם בעידן הסילון.

השבוע סיפרתי לחתני על ספינות העץ נטולות המנוע שנשאו את האספקה לצבא על פני הדנובה ויובליה לפני שהומצא מנוע הקיטור ונעו רק בכוח הזרם, וכדי להשיבן חזרה גררו אותן בעזרת סוסים או שוורים שהלכו על גדת הנהר. כשהספינות התיישנו שלחו אותן פעם אחרונה במורד הנהר וכשהגיעו ליעדן פירקו אותן לגזעי העצים שמהם ניבנו ומכרו את העצים לנגרים. לכן אף לא ספינה אחת מאותם ימים שרדה, ואיננו מכירים אותן אלא מן הכתבים, השרטוטים והציורים. אפילו את גודלן המדויק של הספינות איננו יודעים בוודאות – הוא השתנה במשך השנים. בימינו אנשים חושבים שבכל דרך שאפשר לנסוע בה לכיוון מסוים, אפשר גם לחזור על עקבותיך באותה הדרך. לאנשים בשכבר הימים הדברים כלל לא היו ברורים. היו הרבה דרכים ללא חזור ומהרבה מסעות יכלו לחזור רק בדרך אחרת ובכלים אחרים. היום אפשר בדרך כלל לטוס או להפליג או לנסוע הלוך וחזור בשני הכיוונים, ואנשים פוטרים את עצמם בקלות רבה מדי מן המחשבה שאולי לא תוכל לשוב על עקבותיך כשם שהלכת, וחבל שכך, כי המחשבה שלא תמיד תוכל לשוב על עקבותיך היא מחשבה שעשויה להיות מועילה מאד, במיוחד אם חושבים אותה למפרע ולא רק בדיעבד. זוהי כמובן מחשבה הולמת לסופה של שנה ולראשיתה של שנה חדשה שאנו מתחילים להלך כעת בנתיבה. כדאי מאד לחשוב מראש על הדרך שנלך בה בשנה החדשה הזו, כי לא בטוח שנוכל לחזור בה בחזרה.

שנה חדשה טובה לכולכם