העיסקה האמיתית

שום דבר בדיווחים על המשא ומתן בין נתניהו למוזס לא הדהים אותי - טוב, הערב פרצתי בצחוק כשגיא פלג סיפר שנתניהו הציע למוזס להעסיק את אבי רצון ככתב (פוליטי?) – הצעה שמוזס דחה בנימוס. מה שקשה לי לשאת הוא הצביעות וההתחסדויות. בן-דרור ימיני, למשל. לפני כעשור כתבתי מאמרי דיעה לעמוד הדיעות של "מעריב" שבן-דרור ימיני ערך. זה היה כמה שנים אחרי שעיתון "הארץ" נחסם בפני בהוראת שגרירות גרמניה, וזה קרה עוד לפני שעיתון "הארץ" מכר חלק נכבד ממניותיו למו"ל גרמני בעל דיעות נאציות ומקורב מאד לאנגלה מרקל, והחל לקדם באגרסיביות חשודה את הבירה הישנה-חדשה ברלין ועוד כמה וכמה אינטרסים גרמניים. בן-דרור ימיני שמח לפרסם את מאמרי בשכתובים שחרגו מאד ממה שהיכרתי ב"הארץ", שם דחו את רוב המאמרים ששלחתי, אבל את אלה שפירסמו פירסמו פחות או יותר כלשונם. לא באתי לבן-דרור ימיני בטענות. הוא מיוזמתו הסביר לי שהוא מרשה לעצמו להכניס במאמרי תיקונים קצת מרחיקי לכת, מפני ש"יש לנו בדיוק אותן דיעות". אמרתי לו שאין לנו בכלל אותן דיעות, וחשבתי לעצמי שאולי אחרי שהוא משכתב לי את המאמרים הם ממש דומים לדיעות שלו. במיוחד הוא הקפיד למחוק את המלה סוציאליזם כשהזכרתי אותה. הוא לא יכול היה לסבול את המלה הזו, אבל חזר ואמר לי שהוא איש שמאל. לא ששאלתי, היה חשוב לו לומר לי את זה ביוזמתו. חשוב לציין שגם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" כתבתי כאורחת מבלי לקבל שכר על מאמרי, אבל ב"הארץ" פירסמו את המאמרים ששלחתי לעתים די רחוקות, חוץ מדוד לנדאו המנוח, שכשהיה עורך עמודי הפנים של "הארץ" פירסם די הרבה מאמרים שלי, וגם נלחם, ללא הצלחה, שהעיתון ישלם לי שכר. לפני שהגרמנים הטילו וטו על כתיבתי ב"הארץ", עשיתי כמה ניסיונות כושלים לעבוד בעיתון בשכר, אבל כפי שסיפר לי דוד לנדאו ז"ל, במערכת עמדו על הרגליים האחוריות שלא להעסיק אותי בקביעות ושלא לשלם לי שכר. ב"מעריב" אפילו לא ביקשתי שכר, וכמובן שאיש לא הציע, גם כאשר פירסמו מאמרים שלי פעמיים בשבוע, בין דן מרגלית לאמנון דנקנר ובן-דרור ימיני עצמו, שכמובן קיבלו מ"מעריב" שכר, אבל הם כידוע עיתונאים מקצועיים, ואני רק מישהי שאפשר להשתמש במאמרים שלה כדי לחסל חשבונות. למשל מאמר שלי שמתח ביקורת קשה על פסק-דין של מישאל חשין נגד אספקת ארוחת צהרים במוסדות חינוך חרדיים במימון המדינה, הובלט במיוחד. מאוחר יותר, כאשר אמנון דנקנר השתלח בתוקפנות מופגנת במישאל חשין, הבנתי שהמאמר שלי, שנכתב לגופו של עניין, מצא חן כי למשפחת נמרודי, ששלטה אז ב"מעריב", היה חשבון עם השופט מישאל חשין. לבן-דרור ימיני היו חשבונות עם האקדמיה ועם עיתון "הארץ", במיוחד עם עמוס שוקן שפעם הגיש נגדו תביעת דיבה, שלדבריו השופטים זרקו את שוקן מכל המדרגות, ומכיוון שהיתה לי תמיד הרבה מאד ביקורת על האקדמיה וגם על עיתון "הארץ", שכבר שנים רבות מקדם אינטרסים גרמניים תמורת כסף, ועכשיו מתחסד, התאמתי לבן-דרור ימיני ול"מעריב" של נמרודי, במיוחד בהתחשב בכך שכתבתי בחינם, אבל זה לא אומר בשום אופן שבטחו בי. הייתי מישהי שאפשר לנצל אבל שתמיד צריך לחשוד בה, כי היא לא חלק מהמשפחה, וגם פמיניסטית, ו"מעריב" בשליטת נמרודי היה סביבה מאד מאד גברית, ומאמרים שלי עם מחשבות פמיניסטיות לא התקבלו בברכה בדרך כלל. היחסים המוזרים שלי עם עיתון "מעריב" הסתיימו לאחר שמישהו, כפי שגיליתי, חסם את הכתובת שלי, ויותר לא יכולתי לשלוח ל"מעריב" מאמרים, וכך הסתיים הקשר שלי עם "מעריב", כמה שנים אחרי שהקשר שלי עם "הארץ" הסתיים בהוראת הגרמנים. לכאורה מישהי כמוני לא אמורה לדעת מה העניינים, וזה החלק המדהים, כמה שאפשר לדעת עניינים מבלי להיות בכלל בעניינים.

ואז נשארתי בלי במה לפרסם ועוד לא היכרתי את הרשת, אז פניתי לעורכת מדור הדיעות ב"ידיעות אחרונות" והיא דוקא נשמעה מעוניינת. היא ייעדה את המאמר שלי ליום ראשון בבוקר, וכשפתחתי את העיתון גיליתי לתדהמתי במאמר שגיאות מבישות שלא הבנתי איך הן קרו, כי שלחתי את המאמר במייל, אבל פחדתי לעשות מזה עניין כי רציתי להמשיך לפרסם בידיעות, מה שלא קרה, ואחרי שנה לחצתי מאד על העורכת והיא טענה ששלחתי לה מאמר עם שגיאות והיא לא עלתה עליהן, וצעקו עליה ואמרו לה לא לפרסם אותי יותר. אמרתי לה שלא היו לי במאמר שום שגיאות ולכן היא לא מצאה בו שום שגיאות, ושאת השגיאות הכניסו במערכת, ושאני רוצה לדעת מי צעק עליה כי בטח הוא בעצמו הכניס את השגיאות, וגם שלחתי לה את המאמר המקורי שלי מהמחשב שלי שלא היו בו שום שגיאות. העורכת נהייתה עוד יותר לחוצה ואמרה שהיא תבדוק את העניין אבל כמובן לא שמעתי ממנה יותר. רציתי ללכת למשטרה להתלונן על זיוף, שזאת עבירה פלילית שעורך של ידיעות אחרונות עשה בטקסט שלי, וגם פגיעה במוניטין שזו עוולה אזרחית ואפשר לתבוע על זה פיצויים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שאין לי כסף להתמודד עם "ידיעות אחרונות" ושגם המשטרה לא תעזור לי בזה, כי הם מעדיפים להתמודד עם נערים אתיופים משכונות עוני ולא עם עורכים זייפנים של "ידיעות אחרונות". היה לי חשוד מיידי, שגם היה עורך מטיל אימה ב"ידיעות אחרונות", וגם קשור לממשלת גרמניה וידיד אישי של זוג הפרופסורים שכמה שנים אחר כך דאגו לסלק את אחי מהנהלת המכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ולתפוס את מקומו בהנהלה, כך שהכל ממש התאים, אבל לא היה לי כסף וכוח לעשות עם זה משהו, אז ויתרתי והחלטתי ש"ידיעות אחרונות" לעולם לא ייכנס אליי הביתה, ולמרות שאני מתעבת את שלדון אדלסון ואת נתניהו, ממש שמחתי שהגיע "ישראל היום" ודפק את "ידיעות אחרונות", ועשה בזה שירות גדול למען הצדק, גם אם "ישראל היום" הוא ביטאון תעמולה של נתניהו שגם אותו אני לא מכניסה הביתה, ולא ממש אכפת לי שמוזס ונתניהו יוציאו אחד לשני את העיניים ושגם עמוס שוקן ייחנק איתם ביחד. העיתונות בישראל היא בעיקר תעמולה מצד אחד וחיסול חשבונות מצד שני, וצריך להתייחס אליה כמו שהמשטרה מתייחסת לפושעים, כלומר להצליב מידע בין כל כלי התקשורת כדי לקבל איזשהו מושג על המציאות. בכל זאת אני חייבת לומר, שכשחשבתי על שלל מעשי השיפלות והניבזות שחוויתי בעיתונות הישראלית, אני חייבת לומר ש"הארץ" ו"מעריב" עשו לי לא מעט דברים נבזיים, אבל מעולם לא חצו את הרף הפלילי, ואילו בידיעות אחרונות ביצעו כלפי עבירה פלילית מסוג פשע, וזה בהחלט הבדל משמעותי, ומי שעושה מעשים פליליים בהחלט עלול להסתבך בפלילים. ועדיין זה לא ממש משנה לי, כי העיסקה החשובה שנחשפה השבוע איננה בין נתניהו למוזס, אלא בין נתניהו למתנחלים. נתניהו חייב לפנות את מתנחלי עמונה, ולכן הוא הורה להרוס אחד עשר בתים בקלנסואה, עיר בישראל שאני מתביישת לומר שאפילו לא ידעתי איפה היא במפה לפני שהסתכלתי בגוגל. וזאת העיסקה האמיתית שנתניהו עושה, והוא עושה אותה קודם כל עם המתנחלים, אבל בגדול גם עם כל הציבור בישראל, והעיסקה היא כזאת: אני אחיה על חשבונכם כמו מלך ואשלוט בכם לנצח, אני אקצץ בתקציבי החינוך והבריאות והרווחה וארמוס את העניים והנכים והחלשים, אני אקנה צוללות ומטוסים שמקורבי ירוויחו מקנייתם מיליונים, ואתם תממנו את הקנייה מהמסים, ומה שאני מציע לכם בתמורה זה את הזכות להתעלל בערבים ולרצוח ערבים. זאת העיסקה שנתניהו מציע, והמתנחלים אוהבים אותה מאד, כי משאת נפשם היא להרוג ערבים ולהתעלל בערבים. אני לא מעוניינת בעיסקה הזאת, ואני חושבת שנתניהו, לפני כל דבר אחר, הוא בן אדם מנוול, שמה שמניע אותו הוא קודם כל רישעות שאין דוגמתה. ממש לא אכפת לי השמפניה הורודה והסיגרים, אבל את הרישעות של נתניהו כלפי העניים והחלשים, כלפי העובדים הפשוטים והנכים, כלפי הערבים והשמאלנים, את כל זה אני לא יכולה לשאת, ואני מתפללת ליום שבו תעבור ממשלת הזדון של נתניהו מן הארץ, ועד אז אני מתפללת שלאנשים יהיה אכפת מכל אלה שנתניהו מתעלל בהם, אם זה עובד הקבלן מני נפתלי שחי בדירת עמידר עם אשה עצובה ושני ילדים עצובים, ואם אלה המשפחות בקלנסואה שהרסו להם את הבתים באמצע החורף כדי להאכיל בבשרם את המתנחלים, שהם כמו חיות טרף, אם לא נותנים להם לאכול ערבים הם עלולים לטרוף את נתניהו במקום, ואם אלה המורים העשוקים והעובדות הסוציאליות הרמוסות וכל האנשים שרוצים לעשות טוב לעולם, ומשיבים להם רעה תחת טובה, ולמרות שהכל נראה כל כך מייאש אני מאמינה בכל לבי, שכל הרעה הגדולה הזאת תסתיים בקרוב, ויקרה לנו סופסוף משהו טוב.     

תעלומה קטנה

היה לי יום ממש מוזר היום. ניסיתי להבהיר תעלומה אחת ופתאם היסב את תשומת לבי משהו שלא ציפיתי לו והתגלה כתעלומה נוספת, שלמרות שהיא קטנה בהרבה מהתעלומה הראשונה, דוקא היא מטרידה אותי, כי אין היגיון בדברים האלה: לפעמים דוקא התעלומה הקטנה יותר מציקה מהגדולה.

על התעלומה הגדולה קראתי לפני יומיים בשבועון "די צייט", גיליון 4, מיום ה-19.1.2012 בכתבתה של כתבת השבועון הותיקה בישראל גיזלה דכס תחת הכותרת "ידיד היהודים?" כבר מהכותרת אתם מבינים שמדובר בתהייה, ואכן הכתבה תוהה על דמותו של אוטו מיכֶל, כהן-דת לותרני ופרופסור באוניברסיטת טיבינגן, שייסד בשנת 1957 מכון ליהדות באוניברסיטה שאליו נמשכו מלומדים יהודים רבים, ביניהם גם גרשום שלום. מיכל תמיד הציג את עצמו כמי שהתנגד לנאצים, אבל אחרי מותו התגלה כמי שהיה חבר המפלגה הנאצית ואפילו חבר בפלוגות הסער הנאציות הידועות לשימצה, שבויקיפדיה כתוב שהיו בהן ביריונים ופושעים, שזה לא מדויק – נכון שאפשר בהחלט להגדיר את פלוגות הסער ואת הנאצים בכלל כביריונים ופושעים, אבל דוקא הצטרפו אליהן הרבה מאד משכילים ואפילו אנשי דת כמו אוטו מיכל, וזה נכון אפילו יותר לגבי האס-אס, שהיה בכלל יחידת עילית עם הרבה מאד דוקטורים ופרופסורים ובכלל לא חבורה של ביריונים מטומטמים כמו שהרבה אנשים חושבים בטעות. ומה שעוד התגלה אחרי מותו של אוטו מיכל זה שהיה ברשותו בסיס של "עץ-חיים" שתמך בספר תורה שהקדיש יוסף צבי שפירא מזגירש שבפולין לזכר הוריו. יוסף צבי שפירא נרצח בשואה ובית הכנסת נשרף ותכולתו נשדדה בידי הנאצים. חוקר שחקר את הפרשה איתר בישראל את נכדו של יוסף צבי שפירא, הד"ר אבנר פלק, פסיכולוג וחוקר, שקיבל לידיו בנובמבר את בסיס העץ המגולף והמעוטר בעיטורי צדף יפהפיים, ומנסה לגלות כעת כיצד הגיע החפץ לידיו של אוטו מיכל, שזו שאלה לא פשוטה, וגם היכן נמצאים חלקיו האחרים של עץ-החיים, עיגול העץ הנוסף שעליו חרותה תחילתה של כתובת ההקדשה שהמשכה בבסיס שנמצא.

כדי לרדת לחקר הפרשה, ביקש הד"ר פלק לעיין בתיקו האישי של אוטו מיכל באוניברסיטת הַאלֶה, שם כיהן כמרצה בימי המשטר הנאצי, אבל בתו של מיכל מתנגדת להתיר לו לעיין בתיק, למרות שכבר עיינו בו חוקרים גרמנים שחקרו את הפרשה. הד"ר פלק מנסה להיאבק בסירוב זה ונעזר בשגריר ישראל בגרמניה שתומך במאבקו לקבל את כל המידע הנוגע לפעילותו של אוטו מיכל בתקופה הנאצית, הן באוניברסיטה והן בכנסייה הלותרנית בעיר הַאלֶה. עד כה נמנע ממנו הדבר,אך הוא איננו מתכוון לוותר וממשיך במאמציו להביא לחשיפת המידע.

התקשרתי לד"ר פלק לשאול פרטים נוספים על הפרשה, והוא סיפר לי שביום שבו קיבל לידיו בטיבינגן את עיגול העץ המגולף פורסמה על כך כתבה בעיתון מעריב ואף שלח לי אותה. והנה בכתבה אני קוראת שמיכל התיידד עם אינטלקטואלים יהודים ובהם מכס ברוד! נדהמתי מאד כי למרות עיסוקי הרב מאד במכס ברוד לא נתקלתי מעולם בידיעה שכזאת, ועוד יותר נדהמתי מכיוון שאוטו מיכל היה בפירוש מיודד עם גרשום שלום, שהיה שנוא מאד על מכס ברוד, מכיוון שתמך בפרשנות קפקא של ידיד נפשו ולטר בנימין, שלא חסך ממכס ברוד את שבט לשונו כאשר קטל את פרשנותו לקפקא. כתבתי לד"ר פלק שאם הדבר נכון הרי אוטו מיכל היה האדם היחיד שהיה חבר גם של מכס ברוד וגם של גרשום שלום, וגם שאלתי על סמך מה נכתבו הדברים, האם יש לכך עדות כתובה. להפתעתי הרבה ענה לי הד"ר פלק שלא היה שום קשר בין מכס ברוד לאוטו מיכל, ושהעורך הכניס את זה כטעות מכוונת, כדי שיזהו שהוא עורך הידיעה. זו התשובה שהד"ר פלק קיבל מכותב הידיעה אלכס דורון, והוא מאמין לדברים אלה. אני אינני מאמינה להם.

ראשית נשמע לי מוזר ובלתי סביר שעורך ידיעה יכניס טעות מכוונת, דבר שעלול לגרום לפיטוריו מהעיתון אם הדבר יתגלה ויעורר ביקורת, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בידיעה שקרית על ידידות בין מכס ברוד לאדם שהתגלה כנאצי, שכבר גולשת להוצאת דיבה. לכן אני משוכנעת שהשקר הזה הוכנס לידיעה העיתונאית שפורסמה ב"מעריב" ב-24 בנובמבר 2011 בידיעת המערכת, ושמישהו ביקש מהם להכניס את השקר הזה לעיתון, מישהו שרצה לתאר את מכס ברוד כבעל קשרים טובים עם גרמנים ואפילו עם כל מיני נאצים מפוקפקים. יש כמה גורמים שמתאמצים לתאר את מכס ברוד כאוהב גרמנים גדול שהוא לא בדיוק היה, כדי לתרץ את התביעה להעברת עזבונו לגרמניה, שבית המשפט למשפחה ברמת-גן יידרש בקרוב מאד לפסוק בעניינה. כמובן שאינני יודעת בוודאות מדוע הוכנס משפט השקר לידיעה –  זו התעלומה הקטנה שמטרידה אותי בשולי התעלומה הגדולה של עלילות אוטו מיכל שהד"ר פלק מנסה לפתור, אבל אולי מפני שהיא נוגעת לכאן ועכשיו, התעלומה הקטנה מטרידה אותי כרגע יותר מהתעלומה הגדולה, למרות שהסיכוי לפתור את שתיהן נראה לי קלוש באותה מידה. בכל אופן אני מספרת לכם את הדברים שהשתדלתי לברר את אמיתותם ודיוקם כמיטב יכולתי, אני עוסקת במכס ברוד כבר כמה שנים והוא דמות רבת פנים וכלל לא פשוטה, אבל שקרים אינני סובלת, בין אם נכתבו מתוך זדון, ובין אם שורבבו ביד קלה.