יום שני, 30 במאי 2011

כיצד הפך ישו לפרח

כיצד הפך ישו לפרח?

הכל בגלל טעות בתרגום.

פסוק א בישעיהו י"א, "ויצא חֹטֶר מגזע ישי ונֵצֶר משורשיו יפרה", תורגם בתרגום השבעים, ובעקבותיו גם בתרגומים הלטיניים, שהחשוב ביניהם הוא הוולגטה, התרגום הקנוני של הירונימוס, באופן שכזה:

et egredietur virga de radice Jesse et flos de radice eius ascendat

כלומר: "ויצא חֹטֶר משֹרֶש ישי וּפֶרַח עולה משורשו". הנֵצֶר הפך בתרגום לפֶרַח.

ומאחר שעל פי המסורת הנוצרית המשיח בן-דוד הוא ישו, הפך ישו לפרח.

ואיך הפך ישו הפרח לחבצלת דוקא? בגלל עוד טעות בתרגום:

פסוק א בשיר השירים ב', "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", תורגם כך:

ego flos campi et lilium convallium

כלומר: "אני פרח השדה ושושן העמקים".

בעברית ברור לנו שחבצלת ושושנה הן מין נקבה, וכי החבצלת והשושנה בפרק ב פסוק א הם דימוייה של הכלה-הרעיה, שמנהלת בשיר השירים דיאלוג עם דודה ורעה:

גבר: הינך יפה רעייתי, הינך יפה עינייך יונים.
אשה: הינך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה.
גבר: קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים.
אשה: אני חבצלת השרון שושנת העמקים.
גבר: כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות.
אשה: כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'

וכך נאמר במדרש רבה, פרשה ב', ג: "ר' יודן ור' אליעזר. ר' יודן אמר: אני חבצלת – לא היא חבצלת ולא היא שושנה? אלא כל זמן שהיא קטנה, הוא קורא אותה חבצלת. הגדילה, קורא אותה שושנה. חבצלת – ולמה נקראת חבצלת? שחבויה בצלה."

ומדרש רבה, פרשה ב' א': "אני חבצלת השרון – אמרה כנסת ישראל "אני היא וחביבה אני, אני היא, שחבבני הקב"ה משבעים אומות".

מדרש רבה הולך בעקבותיו של רבי עקיבא, שזיהה את הדוד-החתן בשיר השירים עם הקב"ה, ואת הכלה-הרעיה – עם כנסת ישראל. בעקבות רבי עקיבא, הציבה הפרשנות הנוצרית בתפקיד החתן-הדוד בשיר השירים את ישו, ובתפקיד הכלה את הכנסייה הנוצרית. ומכיוון שבלטינית, פרח, flos, הוא מין זכר, ואילו lilium, שושנה, הוא מין נייטרלי, שלרוב מקביל למין זכר בעברית. ומכיוון שישו בתפיסה הנוצרית הוא הדוד בשיר השירים, וגם המשיח בן דוד מישעיהו י"א, שהפך מנצר ישי לפרח העולה משורשו, חיברו הפרשנים הנוצרים את שני הפסוקים, ישעיהו י"א, א, ושיר השירים ב', א', והפכו את ישו לפרח השדה, וכך הדובר לדידם בפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים" הוא ישו ולא אחר.

ועוד פסוק, הפעם מן הברית החדשה, תורם לזיהויו של ישו כשושנה: דברי ישו בבשורת מתי ו, כ"ח-כ"ט: "וללבוש למה תדאגו? התבוננו נא אל שושני השדה הצומחות, אינן עמלות ואינן טוות: ואני אומר לכם כי גם שלמה בכל הדרו לא היה לבוש כאחת מהנה". בוולגטה אלה lilia agri, שושני השדה, והנה הן מתכתבות עם תרגומה של "חבצלת השרון" בשיר השירים כ-flos campi "פרח השדה", ועם lilium convallium, תרגום "שושנת העמקים".
                                   
מי בדיוק היו "חבצלת השרון", "שושנת העמקים" וה"שושנה בין החוחים", כמו גם "שושני השדה" כבר איננו יודעים, לבד מכך שמדובר בפרח שששה עלי כותרת לו, אבל חביבה עליי הצעתו של עוזי פז לזהות את השושנה משיר השירים עם אירוס הגלבוע, שלכותרתו ההדורה מראה שפתיים, והוא אכן צומח בין החוחים.  

ופה אני מביאה את תרגום דרשה 47 לשיר השירים מתוך אוסף דרשות שיר השירים של ברנאר מקלירוו, בן המאה ה-12, (1153-1090), שהוא מגדולי התיאולוגים הקתולים, ובעל השפעה עצומה על התרבות והאמנות של אירופה.

הנה קישור לערך על ברנאר באנציקלופדיה הקתולית:
והנה קישור לכל יצירותיו של ברנאר  במקור הלטיני:
הנה קישור לכל דרשות שיר השירים של ברנאר:
והנה קישור לקובץ הדרשות הכולל את דרשה 47:

הדרשה מס' 47 עוסקת בפרשנות הפסוק "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", כמובן על פי תרגומה בוולגטה, "אני פרח השדה ושושן העמקים", ומסבירה מה משמעות השוואתו של ישו לפרח השדה.
ועוד עלינו לדעת שהמלים "אף עַרְשֵנוּ רעננה", בשיר השירים פרק א, פסוק ט"ז, תורגמו בוולגטה כך:
lectulus noster floridus
כלומר: ערשנו [מיטתנו] פרחונית, או זרועת פרחים. ודרך אגב, זה פירוש השם פלורידה – פרחונית.

ברנאר מקלירוו, דרשות על שיר השירים, דרשה 47
א1
אני פרח השדה ושושנת העמקים [אני חבצלת השרון, שושנת העמקים]. בכך חושב אני לעיין, בדברי הכלה שעל ערש הכלולות המטירו פרחים.
נראה שהחתן אינו מייחס לעצמו את אותם פרחים, שבהם קישטו את המיטה ויִיפּוּ את ערש הכלולות, אלא מוסר שהינו פרח השדה. כמובן שפרחים אינם צומחים מערש הכלולות, אלא מן השדה, ותפקידם והמשותף ביניהם הוא שהם מחזיקים מעמד ונותנים ריח. לבל יוכל מישהו לומר לגנותו: מה לך אשר לא קיבלתו, ואם קיבלתו, מדוע תתהלל כאיש אשר לא קיבל? [אגרת א אל הקורינתים, ד, ז] גם לאהובתו, כמו מחזר נאמן, כמו מורה טוב לב, הוא מראה לה בחיבה ובכבוד, למי צריך לייחס את החיות שבה התהללה ואת הניחוח המתוק של המיטה. "אני פרח השדה", הוא אומר: אשר תתהלל בו, ממני הוא. אנו מזהירים בתוקף, וממקום זה, שאין זה ראוי להתהלל, ואשר יתהלל, יתהלל בה'. ועל פי הכתוב, נבחן כעת, בעזרת הדבר שאנו מדברים עליו, מהי ההבנה הרוחנית הצפונה בו.

2

ותחילה אשים את לבי לאותו מצב משולש של הפרח, בשדה, בגן ובערש הכלולות, כדי שאחר כך יהיה קל יותר להוכיח, מדוע הוא מעדיף להיקרא פרח השדה.

גם בשדה וגם בגן צומח הפרח, אך לא  בערש הכלולות. הוא נותן ריחו בערש הכלולות וזוהר בו ביופיו, אך אינו מזדקף ועומד, כמו בגן או בשדה, אלא פשוט שוכב שם, כדבר שהובא לשם, ולא צמח שם. מלבד זאת נחוץ כמובן להביא פרחים חדשים לעתים קרובות, ולהניח בכל פעם רעננים יותר, כי הם לא ישמרו לזמן רב לא על ניחוחם ולא על יופיים. כי אם, כפי שהזכרתי בדרשה אחרת, ערש שהמטירו עליו פרחים, מקובל לייחס זאת למעשים טובים, מבחינים בבירור בדימיון: כלל אין זה מספיק לעשות את הטוב פעם אחת או פעמיים, אלא אם כן מוסיפים ללא הרף מעשים טובים חדשים על קודמיהם, כך שהזורע בִּבְרָכוֹת, גם יקצור בִּבְרָכוֹת (אגרת ב אל הקורינתים, ט, ו). אחרת פרח המעשה הטוב ישכב ויִבּוֹל, ובתוך זמן קצר יקיץ הקץ גם על זוהרו גם על חַיּוּתוֹ, אם לא יספקו בהתמדה עוד ועוד מעשי חסד שופעים. זה בערש הכלולות.      

3

אבל בגן לא כך, וגם בשדה אין זה כך. כי הפרחים שצמחו משניהם כאחת ניזונים ללא הרף, ולכן יופיים המקורי משתמר. אולם גם הגן והשדה שונים זה מזה: כי הגן, כדי שיפרח, מעובד ביד האדם ובאמנותו, ואילו השדה מצמיח פרחים באופן טבעי מעצמו, וללא עזרת יד אדם. הלא תראה כבר ותבין מהו השדה הזה, שלא נחרש במחרשה, לא נעדר במעדר, לא דֻשַּן בדֶשֶן, לא נזרע ביד אדם, ולמרות זאת הוא מחונן באותו פרח אציל, שידוע כי עליו נחה רוח ה' (ע"פ ישעיהו י"א, ב: "ונחה עליו רוח ה'") "ויאמר: רְאֵה, רֵיח בְּנִי כְּרֵיח שָדֶה, אשר בֵּרְכוֹ ה'" (בראשית כ"ז, כ"ז, דברי יצחק ליעקב המתחזה לעשו). טרם לבש אותו פרח שדה את מראהו, וכבר הוא נותן ריחו, כאשר האב הקדוש והזקן החולה בגופו, כפי שהוא מכריז בשמחה, חש אותו ברוחו, עיניו תִּכְהֵין מֵראוֹת, אך הוא חש בְּרֵיחוֹ. לכן לא יכריז פרח ערש הכלולות שהוא הפרח החי לנצח, וגם לא פרח הגן, שלא ייראה כאילו נוצר במעשה אדם. לכן אמר יפה ומתאים יותר "אני פרח השדה", מי שאף הוא צָמַח ללא יד אדם, ומאז צָמַח לא תשלוט בו שַחַת, למען יתמלא הכתוב האומר: "לֹא תִּתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָחַת" (תהלים ט"ז, י).   

[בלטינית תורגמה התיבה "שחת", שמשמעותה בעברית מקבילה ל"שאול", כ"השחתה", corruptio.]

ב4

אבל, אם טוב בעיניך, קבל גם את ההסבר השני, שלדעתי אין לבוז לו: כמובן שאין מתארים ללא סיבה ריבוי משמעויות לחכמה, אלא אם כן נהג להצפין, בתוך אחד מן הכתובים, כמה מובנים שונים של החכמה.

לפיכך על פי הנ"ל חלוקת מצב הפרח היא: הפרח הוא בתולים, הפרח הוא עֱנוּת קדושים (מרטיריום), הפרח הוא מעשה טוב: בגן הוא בתולים, בשדה הוא עֱנוּת קדושים, במיטת הכלולות הוא מעשה טוב.

והגן יפה לבתולים, כי הוא חבר לַבּוּשָה, פורש מן הציבור, מתענג על פינות המִסְתּוֹר, סובלני למוּסָר. לכן בגן נסתר הפרח, אשר בשדה נחשף, ובערש הכלולות הונח. והרי לך: גן נעול, מעין חתום, אשר כידוע מסמל בבתולה את מנעול הבושה ואת שמירת הקדושה שאינה מופרת, אם אמנם תהא כזו, שקדושה בגופה וברוחה.

יפה גם עֱנוּת הקדושים בשדה, כאשר הקדושים המעונים נחשפים ללעג הכלל, ונעשים חיזיון גם למלאכים וגם לבני האדם. האין זה קולם המעונה במזמור תהלים: "היינו חרפה לשכנינו, לַעַג וָקֶלֶס לסביבותינו"?

יפה גם בערש הכלולות המעשה הטוב, שיוצר תמימות דעים שלוה ובטוחה. שהרי לאחר המעשה הטוב יישן במצפון שלו יותר, וככל שמישהו מתקרב ביתר ביטחון לַהֲגוֹת וּלְגַלוֹת את הדברים הַנַעֲלִים, כך מתברר לו יותר, שלא יזכה באהבת השלוה הפרטית, בהעדר מעשי צדקה.       

5.

וכל אלה, על פי מישהו, הינם האדון ישוע. פרח הגן עצמו, שנולד מן הבתולה, הבתולה שהיא החוטר (על פי התרגום השגוי לישעיהו י"א, א, ויצא חוטר משורש ישי ופרח עולה משורשו). הוא הוא פרח השדה, קדוש מעונה (מרטיר), כתר הקדושים המעונים, מופת הקדוש המעונה. לכן הובל אל מחוץ לעיר, הוצא אל מחוץ לחומות, הורם על הצלב, שהכל יוכלו לצפות בו, שהכל יוכלו להתקלס בו. הוא הוא גם פרח ערש הכלולות, הראי והמופת לכל עשיית טוב, כפי שהוא עצמו העיד ביהודים באומרו: "מעשים טובים רבים עשיתי לכם", [שיבוש של פסוק מבשורת יוחנן, י, ל"ב: "מעשים טובים רבים הראיתי לכם מאבי"] וגם הכתובים מעידים עליו: "ויעבור בארץ, עושה חסד ורופא את כולם" (מעשי השליחים, י, ל"ח). אם איפה שלושת אלה הם האדון, מהי הסיבה, שמן השלושה הוא מעדיף להיקרא: "פרח השדה"? בעצם למען יפיח בה כוח סבל, בזו שידעה להשתוקק אליו, שאם רוצה מישהו לחיות באדיקות בישוע, הוא סובל רדיפה. לכן הוא מכריז בשמחה, במה הוא רוצה יותר מכל שילכו בעקבותיו: והרי זה מה שאמרתי במקום אחר, כי גם היא תמיד מבקשת שלוה, והוא מדרבן לעמל, מזהיר אותה כי לממלכת השמיים נכנסים בתלאות רבות. לכן כאשר הכנסייה החדשה בארץ, הנשואה לו זה מקרוב, נערכה לשוב אל אביה, אמר לה: "באה השעה אשר כל הורגכם יחשוב עצמו כמציית לאלוהים" (יוחנן ט"ז, ב), וכן: "אם רדפו אותי גם אתכם ירדופו (יוחנן ט"ו, כ). גם אתה יכול לאסוף בבשורה דברים רבים דומים לאזהרה זו, על הַרָעוֹת שיש לסבול.  

6

אני פרח השדה ושושנת העמקים. בעוד היא מראה על ערש הכלולות, הוא קורא אל השדה, מעורר ללכת בעקבותיו. לא יכול היה להיות דבר משכנע יותר שבאמצעותו ירמוז על המלחמה, מאשר שהוא עצמו, הלוחם, יציע מופת או פרס. אני פרח השדה. כמובן אפשר להבין דרשה זו בשתי פנים, או מהי כמובן דמות הלוחם, או מהי תהילת המנצח. הנך עבורי שניהם, אדוני ישוע, הן המופת למי שעליו לסבול, הן הפרס לסובל. שניהם כאחד – קורא בעוז ומעורר בכוח. אתה מלמד את ידי למלחמה במופת גבורתך, אתה מכתיר את ראשי לאחר הניצחון, נוכחות גדולתך, אם מפני שאני צופה בך נלחם, אם מפני שאני מצפה לך לא רק כמכתיר, אלא גם ככתר, בשניהם אתה מושכני אליך בדרך פלא, כל אחד מהם הוא חבל משיכה רב עוצמה. משכני אחריך: ברצון הולך אני אחריך, ברצון רב ובעונג. אם כה טוב אתה, אדוני, להולכים בעקבותיך, איך תהיה להולכים בעקבותיך יחדיו? אני פרח השדה: אשר אוהבני יבוא אל השדה, לא ימלט ממני, ולמעני יִכָּנֵס למלחמה, כדי שיוכל לומר: במלחמה הטובה נלחמתי. [אגרת א אל טימותיאוס, ד, ז].  

ג7

ומאחר שלא גאותנים או יהירים, אלא עֲנָוִים, שאינם יודעים לרומם את עצמם, מתאימים יותר לְעֱנוּת קדושים, הוסיף שהינו גם "שושנת העמקים", זה הוא כתר העֲנָוִים, המעניק תהילה מיוחדת להתעלותם העתידית ברוממותו של פרח זה. כאשר כל גֶיא יִנָשֵא וכל הר וגבעה יִשְפָּלוּ (ישעיהו מ, ד), ואז יופיע זיו חיי הנצח, לא של הגבעות, כמובן, אלא של העמקים [גיא ועמק מתורגמות באותה מלה vallis]. צדיק יפרח כשושנה, אמר [על פי הושע י"ד, ו]. מיהו צדיק, אם לא הֶעָנָו? הרי כאשר האדון נטבל בידי יוחנן המטביל עבדו, והלה חרד מרום מעלתו, אמר לו: הנח, כך הרי ראוי לנו למלא כל צדקה [על פי בשורת מתי, ג, ט"ו]. מלוא הצדקה מצוי בשלמות הַעֲנָוָה. הצדיק הוא איפוא הֶעָנָו, הצדיק הוא העֵמֶק. ואם נִמָּצֵא עֲנָוִים, נפרח גם אנו כשושנה, ונפרח לנצח לפני האדון. האם לא יוכיח באמת ובתמים שהינו "שושנת העמקים", כאשר ימיר את גוף עַנְוָתֵנוּ בגוף זוהרו? הוא אינו אומר "גופנו", אלא "גוף עַנְוָתֵנוּ" (אל הפיליפיים, ג, כ"א), כדי לציין רק את העֲנָוִים שאותם לבדם ראוי להאיר בזוהר המופלא והנצחי של השושנה. ודברים אלה יכולים להיאמר בעבור זה, שהחתן העיד שהינו "פרח" הגבעות ו"שושנת העמקים".    

8

טוב היה לשמוע כבר, גם את אשר הוא אומר בהמשך על הַיְקָרָה לו מכל [הכלה – הכנסייה], אך קצרה השעה. והרי על פי חוקתנו אין להעדיף דבר על עבודת האל. הרי לשמו טקסי ההלל, שבהם אנו מכבדים מדי יום את האל בתפילה, הרי האב ביקש להיקרא בָּרוּךְ (Benedictus), כדי שיהא ברור היטב, כמה הוא רוצה שנהיה מסורים לעבודתו. לפיכך אני מַתְרֶה בכם, אֲהוּבַי, להלל תמיד תהלים לאל בטֹהַר וּבְעֹז: בְּעֹז, כדי שתתיצבו לפני האל יראים, כמו גם נלהבים, לא עצלים, לא מנומנמים, לא מפהקים, לא חוסכים בקולותיכם, לא קוטעים חצאי מלים, לא מדלגים על מלים שלמות, לא תאנפפו ותגמגמו בקולות שבורים ורפים כנשים, אלא כגברים, כראוי, ובקול, וברגש, תשאו קולכם לרוח הקודש. וּבְטֹהַר, כדי שכאשר תהללו, לא תחשבו על דבר, מלבד זה אשר תהללוהו. אינני אומר שיש להימנע רק ממחשבות שוא ותוהו, אלא יש להימנע, לפחות באותה שעה ובאותו מקום, גם מאותן מחשבות, שהאחים בעלי התפקידים נאלצים להתיר בהכרח לעתים קרובות לצרכי הכלל. בוודאי לא הייתי מייעץ לחזור אז על אותם דברים, שאולי מעט קודם, ביושבכם בתא, קוראים בספרים, אתם מספרים לי חידושים כאלה, גם כעת בקול חי ומפורש, מן הקהל הזה של רוח הקודש. אלה דברים מועילים, אך אין זה מועיל שאתם חוזרים עליהם  בתוך ההלל. כי רוח הקודש אינה מקבלת באותה שעה בברכה שום דבר אחר ממה שצריך, כאשר זונחים את מה שצריך ומציעים דבר אחר. לו נוכל לעשות תמיד את רצונו, לרצונו, בהשראתו, הודיה וחסד לחתן הכנסייה, ישו המשיח אדוננו, הברוך לעולמים. אמן.
סוף

על פי ברנאר ישו הוא איפוא הפרח, החבצלת, השושנה, ומריה היא החֹטֶר, שממנו צמח הפרח, בעוד שבפרשנות היהודית חֹטֶר ישי הוא הוא המשיח בן-דוד. את פרשנותו של ברנאר המזהה את מריה עם החֹטֶר, מחזק הדימיון הצלילי בלטינית בין המלה הלטינית בתולה virgo, למלה הלטינית חֹטֶר virga, שפירושה גם מקל או ענף. הפרח שהינו ישו הוא פרח השדה, flos campi, ומלה זו, campus, היא גם שדה חרוש וגם שדה קרב, שלדעת ברנאר פירושו יסורים ועֱנוּת, המרטיריום של ישו. אבל נרמזת כאן גם פרשנות אחרת, שעל פיה הפרח והשושנה מסמלים בתולים, כלומר, השושנה היא הבתולה הקדושה, מריה אם האלוהים, כשם שהגן הנעול והמעין החתום מסמלים את מריה.

מדרשה נוספת על שיר השירים, הדרשה ה-58, אנו למדים שברנאר הכיר את המלה העברית "נצר", ואת קרבתה הלשונית לשמה של העיר נצרת, אך הוא פירש אותה כמו בתרגומים הנוצריים לישעיהו י"א כ"פרח", וכך התחבר לו ישעיהו י"א עם חבצלת השרון שתורגמה כ"פרח השדה".

כך אומר ברנאר בדרשתו ה-58 על שיר השירים, פיסקה 8:
Et hic primus et maximus flos, qui apparuit in terra nostra: nam primitiae Christus. Ipse, inquam, flos campi et lilium convallium Iesus, ut putabatur filius Ioseph  a Nazareth, quod interpretatur flos                                                           
ותרגומו:
וכאן הפרח הראשון והגדול מכולם, שהופיע בארצנו: הריהו ביכורי המשיח. הוא עצמו, אני אומר, פרח השדה ושושנת העמקים [חבצלת השרון, שושנת העמקים], ישו, שנחשב לִבְנוׁ של יוסף מנצרת, שפירוש שמה פרח.

שמונים ושש דרשות חיבר ברנאר על שיר השירים, ובהן פירש את שני הפרקים הראשונים, וסיים אותן בפרשנות פסוק א לפרק ג: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו". אין ספק שהתכוון להמשיך ולדרוש את הספר כולו, ולא עלתה בידו, אך כִּיווּן הפרשנות לגבי המשך שיר השירים, כמו במקרה של "גן נעול, מעין חתום", כבר עולה בדרשות שנכתבו, כמו דרשה 47 זו, שתיאור הגן בה הוא האהוב עלי ביותר, ואני מביאה אותו איפוא שוב לסיום:
והגן יפה לבתולים, כי הוא חבר לַבּוּשָה, פורש מן הציבור, מתענג על פינות המִסְתּוֹר, סובלני למוּסָר. לכן בגן נסתר הפרח, אשר בשדה נחשף, ובערש הכלולות הונח. והרי לך: גן נעול, מעין חתום (שיר השירים, ד, י"ב).

יום שבת, 28 במאי 2011

עזבון מכס ברוד

דוגמאות לתכולת הכספות של עזבון מכס ברוד
בדיקת החומר בכספות ורישומו נערכו בידי פרופ' איטה שידלצקי
הרישום נעשה בתנאים קשים ובמגבלות זמן קשות וללא סיוע וייתכן שנפלו טעויות.
את הרשימה שלהלן ערכתי מתוך דו"ח מנהלי העזבונות שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב בתיק עזבון מכס ברוד ואסתר הופה בפני כב' השופטת טליה קופלמן-פרדו
כללתי ברשימה רק חומרים שנמצאו במקור ולא צילומי מסמכים שנמכרו, למעט מקרים חריגים.
אין בכספות יחידות ארכיוניות שלמות – העיזבון חסר מאד. לגבי חלק מהפריטים החסרים ידוע שנמכרו, לגבי חלקם לא ידוע גורלם ומקום הימצאם.

כתבי יד מקוריים של פרנץ קפקא:
הכנות לחתונה בכפר
שלושה יומני פריז של קפקא
יומנים מקבילים של קפקא וברוד מ1909, 1910
אפוריזמים
4 דפים של כתבי יד מתוך "המשפט" ו"הטירה".
רשימות של קפקא מקירלינג (הסנטוריום באוסטריה שבו נפטר. האם אלה רשימותיו האחרונות?)
ציורים של קפקא בתוך תיקייה ירוקה עליה כתוב: "הכל שייך לי מכס ברוד"
מכתבי קפקא לברוד מהשנים 1909-1902
מכתבי קפקא לברוד 1914-1910
מכתבי קפקא לברוד מהשנים 1917-1916
מכתבים מקפקא לברוד 1918 -1921 (חלקם נמכרו על ידי אסתר הופה ונותרו רק תצלומיהם)
מכתבים מקפקא לברוד מהשנים 1924-1923
מכתבים של קפקא לאלזה ברוד (רעייתו של מכס ברוד. נפטרה ממחלה בשנת 1942).
גלויה מקפקא לסופי אחות ברוד
מכתבי קפקא ליוהנס אורצידיל, סופר והיסטוריון צ'כי
מכתבים של קפקא לרוברט קלופשטוק ושל רוברט קלופשטוק לקפקא
מחברת של קפקא מ-1916, בתוכה מספר דפים כתובים בכתב ידו בעברית
כתבי יד ותיקונים של המכתב לאבא – לא ברור באלו חלקים מהיצירה מדובר. לפי מאמר שפירסם היינץ פוליצר בשנת 1950 מכס ברוד לא פירסם את הנוסח המלא של הטקסט אלא צינזר חלקים ממנו.
מחברת שחורה בכתב ידו של קפקא
סיפור של קפקא בשם "היפריון" (איננו יודעים אם מדובר בסיפור לא מוכר)
דפי הגהה של קפקא לסיפור "אמן רעב"

כתבי יד מקוריים של מכס ברוד:
כתבי יד של הרומנים "מייסטר", "הכלה המכורה", "ציצרו המסכן", "אונמבו", "גלילאו הכבול", "לפני המבול", חיבור על יוהנס רוייכלין, כתבי יד של היצירות ההגותיות "פגניות, נצרות, יהדות", ו"מצד זה ומצד אחר" (יצירה שנכתבה לאחר מות רעייתו אלזה ומביעה את אמונתו בהישארות הנפש), "יאוש וגאולה ביצירתו של פרנץ קפקא", מחזה ע"פ "אמריקה" (הנעדר) של קפקא, מחזה "שאול מלך ישראל".
שלושה יומני פריז (מקבילים לאלה של קפקא)
מן השנים 1911, 1912, ללא פירוט התוכן
יומנים של ברוד: ע"פ דיווח של העיתון "דר שפיגל" (גיליון 40, עמ' 152-154, 26.9.2009) בשנת 1988 נמכרו זכויות הפירסום להוצאת ארטמיס ווינקלר אך היומנים לא נמסרו להם לפירסום. היומנים שנמצאו בכספות:
מאוקטובר 1925 עד 1927
4 יומנים משנת 1932 עד יוני 1946
יומן של מכס ברוד מהשנים 1963-1958
יומן ממרץ 1968
יצירות מוסיקליות של מכס ברוד

מכתבים למכס ברוד שנמצאים בעיזבון במקורם:
גלויות מהורי קפקא לברוד, מאחות קפקא גבריאלה הרמן לברוד, מאחות ברוד סופי פרידמן אליו
מכתבים מן הסופר תומס מאן ומבנו הסופר קלאוס מאן
מכתבים מהסופר פרנץ ורפל, מחבר "ארבעים הימים של מוסה דאג"
22 מכתבים לברוד ממרטין בובר, עמו ניהל מכס ברוד התכתבות ארוכה בין השאר על יצירתו של פרנץ קפקא
מכתבים מולטר בנימין לברוד
מכתבים מאלברט איינשטיין למכס ברוד
מכתבים של המשורר ש. שלום למכס ברוד
מכתבים מהמשורר וההוגה תיאודור דויבלר לברוד
מכתבים מהסופר ארתור שניצלר לברוד
מכתבים מהסופר והסטיריקון קרל קראוס לברוד
מכתבים מהסופר אלברט אהרנשטיין לברוד
מכתבים מהסופר אוסקר באום לברוד
(עשרות מכתבים של הסופר שטפאן צוויג לברוד נמכרו על ידי אסתר הופה ובעיזבון נותרו צילומיהם בלבד, כמו כן נמכרו מכתבים של הסופר רוברט ולזר לברוד ונותרו צילומיהם בלבד)
מכתבים לברוד מהמו"ל הגרמני קורט וולף, שפירסם את ספריו הראשונים של קפקא, ביניהם "הגלגול"
מכתבים מהמלחינים פאול בן-חיים ואוריה בוסקוביץ' לברוד
התכתבות עם המלחין פאול דסאו על מוסיקה ועל היצירות המוסיקליות של ברוד
מכתבים מהצייר מכס אופנהיימר לברוד

אוספים חשובים מעזבון ברוד שטרם אותרו:
התכתבות ברוד עם זלמן שוקן בעניין הוצאת כתבי קפקא לאור
התכתבות ברוד עם הוצאת ס. פישר בעלת הזיכיון מזלמן שוקן לפירסום קפקא באירופה
התכתבויות עם הוצאות ספרים בארץ ובחו"ל, ביניהן הוצאת עם עובד, הוצאת מונדיאל, מונדאדורי ועוד.
התכתבות עם הסוכנת הספרותית של ברוד רות ליפניק
מכתבי פליכס ולטש לברוד
מכתבי שמואל הוגו ברגמן
מכתבי רוברט ולטש לברוד
מכתבי המשורר וההוגה שלום בן-חורין לברוד
מכתבי הסופר פרידריך תורברג לברוד
מכתבי הסופר וילי האז לברוד
ייתכן שחלק מפריטים אלה מצויים בכספות ולא פורטו ברישום בשל המגבלות שצוינו לעיל.

יום שישי, 27 במאי 2011

תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

הומור של "היהודי בקוצים" – דיון בחיבורו של תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

חיבורו של תיאודור אדורנו "חקירה על וגנר" Versuch ueber Wagner, נכתב עוד בשנים 1938-1937, אך פורסם לראשונה בהוצאת זורקאמפ רק בשנת 1952, ולאחר מכן הופיע בכרך 13 של כתבי אדורנו, יחד עם חיבוריו על מאהלר וברג.
לדברי אדורנו במבוא, החיבור נכתב בעקבות חיבורו של מקס הורקהיימר מ-1936 "אנוכיות ותנועת החירות, תרומה לאנתרופולוגיה של העידן הבורגני"
 Egoismus und Freiheitsbewegung: zur Anthropologie des buergerlichen Zeitalters

למרבה הצער חיבור חשוב ומרכזי זה מעולם לא תורגם לעברית, ותירגמתי כאן קטעים קצרים וספורים מתוכו לצורך הדיון.

אני מבקשת לנתח ולהסביר כאן כמה קטעים, בעיקר מתוך הפרק הראשון בחיבור "חקירה על וגנר", שכותרתו במקור Sozialcharakter, כלומר אופי חברתי, או איפיון חברתי. בקטעים אלה מצביע אדורנו על הקשר בין עולמו ואופיו של וגנר ליצירתו, במיוחד במה שנוגע לאופי ההומור שלו ולאנטישמיות של וגנר. ניתוח זה מדגים את הקשיים בהתמודדות עם יצירתו של אדורנו, אך גם את האופן שבו היא מטילה זרקור על התרבות הגרמנית. להלן אדורנו על וגנר:

הוא הכיר את הצדדים החלשים של העומד למולו בחריפות חודרנית של המבט, וכך קרה שמבלי לרצות לפגוע במישהו, הוא נגע בדיוק בנקודות הכואבות ביותר. נטייה זו התגלתה אצל וגנר במיוחד לגבי המנצח היהודי של פרסיפל. סופרים בעלי נטיות ליברליות ניצלו את ידידותו עם הרמן לוי כדי להציג את האנטישמיות של וגנר כבלתי מזיקה. הכרוניקה של גלאזנאפ, שנכתבה בכוונה להטיל אור על אהבת האדם ורוחב הלב של וגנר, מספקת בעל כורחה הוכחה לכך. ב-18 ביוני 1881 איחר לוי בעשר דקות לארוחת צהרים בואהנפריד [ביתו של וגנר בביירות]. וגנר הוכיח אותו במלים: "איחרת בעשר דקות. אי-דיוק בא מיד אחרי אי-נאמנות", ואז נתן לו לקרוא, עוד לפני הסעודה, מכתב אנונימי ממינכן, שבו נדרש וגנר, שלא להניח ליהודי לנצח על פרסיפל. בסעודה התעטף לוי בשתיקה. לשאלתו של וגנר, מדוע הוא כה שקט, ענה, על פי עדות עצמו, שאינו תופס, מדוע וגנר לא קרע את המכתב. לדברי לוי היתה תשובתו של וגנר: "את זה אני רוצה להגיד לך... אם לא הייתי מראה את המכתב לאף אחד, והייתי משמיד אותו, אולי משהו מתוכנו היה נשאר בתוכי, אבל אני יכול להבטיח לך, שלא יישאר בי אפילו הזיכרון הקל ביותר לגביו." מבלי להיפרד נסע לוי לבמברג, ומשם ביקש מוגנר בדחיפות, לשחררו מניצוח על פרסיפל. וגנר הבריק חזרה: "חבר, אתה מתבקש בכל הרצינות, לשוב אלינו מהר, זה הדבר העיקרי שיש להשיבו על מקומו." לוי התעקש על פיטוריו, וקיבל לפיכך מכתב, שכלל את המשפטים הבאים: "חברי היקר הטוב ביותר! עם כל הרגישויות שלך בענייני כבוד, אינך מקל על עצמך ועלינו! בדיוק זה שאתה מתבונן בעצמך בקדרות שכזו, הוא בדיוק מה שעלול להעיק עלינו ביחסים איתך! אנו תמימי דעים לחלוטין, לספר לכל העולם את הבדי... הזאת, ולזה שייך, שלא תברח מאיתנו, ותגרום להשערות לגמרי מטופשות. למען האל, חזור מיד ותלמד להכירנו סופסוף כהלכה! אל תאבד דבר מאמונתך, אבל תצטייד גם בהעזה גדולה! אולי – יש שינוי גדול בחייך – אבל בכל מקרה – אתה מנצח פרסיפל שלי." דחף השפלה סדיסטי, התפייסות סנטימנטלית, ומעל לכל הרצון, לקשור אליו רגשית את האדם שבו נהג שלא כהלכה, שלובים יחד בהתנהגותו של וגנר: שטני בכל מקרה, במובן שונה מזה שגלאזנאפ התכוון אליו. כל מילת פיוס מוסיפה מדקרה על מדקרה...        

אם וגנר כקורבן תובע חמלה ובהזדמנות זו עורק לצד השליטים, כך הוא נוטה, לבוז לקורבנות אחרים. למשחק החתול ועכבר שלו עם לוי היתה מקבילה ביצירתו: ווטאן מתערב עם מימה על ראשו ללא השתתפותו ונגד רצונו: הגמד נמסר לאל כמו האורח לבעל הבית של ואהנפריד. בכך תלוי לא פחות מכל המבנה של כל מעשה זיגפריד, כי לאחר מותו של זיגפריד מימה מתנהל לבדו, כי ווטאן הפקיד את ראשו של מימה בהתערבות שבה הפסיד אצל זיגפריד...

אבל אצל וגנר הבשל אין עוד שום ערכאה, שגזר-דינה גובר על אחרות.
במקומה נכנס ההומור של וגנר. הנבלים שלו הינם דמויות הומוריסטיות שהן קורבנות של השמצה: הגמדים הלא-יוצלחים אלבריך ומימה, הרווק הזקן העשוק בקמסר. ההומור של וגנר חג באכזריות. הוא מצטט את מה שהבורגנות המוקדמת שכחה למחצה, מורשת מהתלות השטן מפעם, התקועות באורח דו משמעי בין חמלה להרשעה. מאלווליו ושיילוק הם הדגם לסצנות שלו. לא רק שלועגים לשטן העלוב: בשיכרון, שהצחוק אודותיו מלבה, אובד זיכרון אי-הצדק, שנעשה לו. השעיית הצדק באמצעות הצחוק גולשת לאישורו של האי-צדק. כאשר ווטאן מרמה את הענקים, שלהם הבטיח בחוזה את פראיה, זה קורה עם רמז לבדיחה: "כמה ערמומי שאתה לוקח ברצינות את מה שחתמנו רק בצחוק!"
העובדה שזה רק משחק, עוזרת תמיד לרציונליזציה של הגרוע ביותר. לצורך זה פונה וגנר לאגדות מן המסורת הגרמנית. דבר אינו קרוב לכך יותר מן "היהודי בקוצים": "כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד." כך נוהגת המוסיקה של וגנר בנבלים שלה, והקומיות של העינוי לא רק מספקת את העונג, שבו היא תלויה, אלא גם מחניקה את שאלת הלמה, ומכריזה על הביצוע הדומם כערכאה מצוה.

- הסתירה שבין הלעג לקורבן לבין הגינוי העצמי מגדירה את האנטישמיות של וגנר. אלבריך הנצלן, חוטף הזהב, הבלתי נראה והאנונימי, מימה (Mime) המושך בכתפיים, הפטפטן, הטובע בשבחי עצמו וברשעתו, המבקר האינטלקטואל והאימפוטנט הנסליק-בקמסר, כל הדמויות הדוחות ביצירתו של וגנר הן קריקטורות של יהודים.
- בגישתו האנטישמית היה וגנר שותף לנציגים אחרים של מה שמרקס כינה סוציאליזם גרמני בעידן 1848. אבל האנטישמיות שלו מתגלה כסלידה אישית, שמתעקשת לחמוק מכל מגע. עליה מבוסס ההומור של וגנר. תיעוב וצחוק משתלבים בביטויי עוינות. זיגפריד אומר למימה (במבטא יהודי): "אני רואה אותך עומד, דוהר והולך, מהנהן ומקפץ ובעיניך ממצמץ. את הממצמץ בעורף לתפוס מתחשק לי, ולשבור לו את המפרקת!" ומיד אחר כך: "איני יכול לסבול אותך, אל תשכח זאת כל כך בקלות!" מכאן מצלצל תיאור השפה היהודית במאמר על היהדות (מתוך כתבי וגנר, 1888, כרך 5, עמ' 71), שאינו מותיר ספק, מאלו מקורות שואבת רשעותם של מימה ואלבריך: "כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה המבע הרם השורקני, הצורמני, הזמזמני והמשובש של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן למבעים רמים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו", שעל ידי כך הוא מובס כדיבור. לשנאה אידיוסינקרטית זו תקפה הגדרתו של בנימין את הגועל כפחד, המתגלה כשוה ערך לחפץ מגעיל.

ועוד קטע קצר מן הפרק האחרון בחיבורו של אדורנו על וגנר:
- רבים מגיבוריו של וגנר מתים ללא כאב פיזי, וללא כל סיבה מלבד האידיאה: טנהויזר, אליזבת, אלזה, איזולדה, קונדרי. מותו של זיגפריד עומד בסימן "פוקח את עיניו הזוהרות" ומתעורר מגסיסתו בנוכחות ברונהילדה. שריפת האלמנה ברונהילדה הינה מיפגן הודי-ארי לגמרי. ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים, היא אפילו מעודדת את סוסה לצהול בשמחה, כאשר עליו לזנק אל האש. הפחד מודחק והופך לקומי: רק תת-האדם מימה צורח "אוי אוי" כאשר מצליפים בו. 

וגנר מכריז שהמתרחש באופרות שלו הוא רק בדיחה משעשעת, אומר אדורנו, והעובדה שמדובר רק בבדיחה, מצדיקה מבחינתו את המעשים המכוערים ביותר. השעשוע שגורמת ההתעללות בדמויות השנואות – שכולן, אומר אדורנו, הן קריקטורות של יהודים, כולל מבטא יהודי – שעשוע זה שגורמת ההתעללות בדמויות הקריקטוריות היהודיות מחניק את השאלה למה ומדוע נוהגים בהם כך, וכופה את ביצוע מעשה ההתעללות כאילו היה צו של כוח עליון. הצגה של התעללות אנטישמית כשעשוע, שהצחוק מחניק בה את המחשבה על סיבת ההתעללות ומשמעותה, מזכירה לאדורנו את סיפורם הידוע של האחים גרים "היהודי בקוצים", שבו המוסיקה הינה המכשיר שבאמצעותו מתעללים ביהודי, כאשר הזדהותם של המספרים, ושל מאזיניהם, נתונה למתעלל ולא לקורבנו.

סיפור "היהודי בקוצים" הופיע במהדורה הראשונה של "אגדות לילדים ולבית" של האחים גרים בשנת 1812 כסיפור מספר 110, אך אהדת הקהל גרמה לאחים גרים לכלול אותו כסיפור מספר 42 ב"מהדורה הקטנה" שיצאה ב-1824, ובה חמישים האגדות האהובות ביותר בעיבוד לילדים, וכך חבר "היהודי בקוצים" לסינדרלה, כיפה אדומה, היפהפיה הנרדמת ושלגיה. הסיפור זכה גם לעיבודים אמנותיים ותיאטרליים, והפך לנכס יסוד של התרבות הגרמנית במאה ה-19, ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה.


היהודי בקוצים

היה היה פעם איש עשיר, שהיה לו משרת, ששירת אותו בחריצות וביושר, בכל בוקר היה הראשון לקום מן המיטה ובערב היה האחרון לעלות עליה, וכאשר היתה עבודה קשה, שאיש לא רצה לעשותה, הוא התייצב ראשון לעבודה זו. בנוסף לכך מעולם לא התלונן, אלא היה מרוצה מכל דבר ותמיד היה שמח.

כאשר חלפה שנה, לא שילם לו האדון כל שכר, וחשב: "זה הדבר החכם ביותר, כך אחסוך כסף, והוא לא יעזבני, אלא יישאר לשרתני יפה". המשרת שתק חרש, עשה בשנה השנייה את עבודתו כמו בשנה הראשונה, וכאשר בסופה שוב לא קיבל שכר, מצא הדבר חן בעיניו והוא נשאר הלאה. כאשר חלפה גם השנה השלישית, נמלך האדון בדעתו, אחז בארנקו, אך לא הוציא ממנו דבר. אז פתח לבסוף המשרת ואמר:

"אדון, שירתתי אותך ביושר שלוש שנים, עשה עמי חסד ותן לי, את מה שמגיע לי בדין. ברצוני להמשיך ולתור את העולם הלאה." ענה לו הקמצן: "כן, משרתי היקר, שירתת אותי בחפץ לב, על כך מגיע לך שכר נדיב." הוא אחז בארנקו ושילם למשרת אחת-אחת שלוש פרוטות, "הרי לך פרוטה לכל שנה, זה שפע רב של שכר, שרק אצל אדונים מעטים היית מקבל כמותו."

המשרת הטוב, שהבין רק מעט בכסף, גרף את הונו וחשב: "כעת ארנקך מלא, מדוע תדאג ותטריח עוד את עצמך בעבודה קשה." הוא יצא לדרכו, עלה בהר, ירד בהר, שר וקיפץ כטוב עליו לבו. כעת קרה שכאשר עבר לפני משוכת שיחים, הופיע גמד וקרא אליו: "לאן פניך, אחי, כטוב עליך לבך? רואה אני כי אין הדאגות מכבידות עליך."

"מדוע אתעצב אל לבי", ענה המשרת, "כשידי מלאות, ושכר שלוש שנים מצלצל בארנקי?"

"כמה גדול איפוא אוצרך?" שאלו הגמד. " כמה? שלוש פרוטות במזומן ששולמו כדין."

"שמע", אמר הגמד, "אני אדם עני ונצרך. תן לי במתנה את שלוש פרוטותיך: איני יכול עוד לעבוד, ואתה לעומת זאת צעיר ויכול בקלות להרוויח את לחמך." ומכיוון שלמשרת היה לב טוב והוא חש חמלה על הגמד, הוא נתן לו את שלוש פרוטותיו ואמר: "בשם האל, זה לא יחסר לי." אז אמר הגמד: "מכיוון שאני רואה כמה טוב לבך, אעניק לך שלוש משאלות, אחת לכל פרוטה, והן תתמלאנה."

"אה", אמר המשרת, "אתה כזה שיכול לנשוף אוויר כחול. ובכן טוב, אם כך צריך להיות, ראשית אני רוצה קלע-ציפורים, שיפגע בכל שאכוון אליו, שנית אני רוצה כינור, שכאשר אנגן בו, כל השומע ירקוד,  ושלישית, אם אבקש ממישהו דבר מה, שלא יסרב לבקשתי."

"כל זה יינתן לך", אמר הגמד, הושיט יד לשיחים ושערו בנפשכם, שם כבר המתינו מוכנים הכינור וקלע-הציפורים, כאילו הוזמנו מראש. הוא נתן אותם למשרת ואמר: "כל דבר שתבקש לך תמיד, שום אדם בעולם לא יסרב לך."

"מה תחפוץ כעת, לבי?" אמר המשרת לעצמו והמשיך הלאה בשמחה. מיד אחר כך פגש יהודי עם זקן-תיש ארוך, שעמד והאזין לשירתה של ציפור, שישבה גבוה למעלה בצמרת אחד העצים. "פלא אלוהים!" הוא קרא. "חיה כה זעירה וקולה כה גדול ונורא! לו רק היתה שלי! מי יזרה מלח על זנבה!"

"אם רק זאת תבקש", אמר המשרת, "הציפור תהיה מיד למטה", קלע ודייק כחוט השערה, והציפור נפלה מטה אל גדר הקוצים. "לך, שוליית גנבים", אמר ליהודי, "והוצא לך את הציפור".

"אלי", אמר היהודי, "יניח האדון לשוליה, כך בא כלב בריצה: אני רוצה ליטול לי את הציפור, כי אתה כבר פגעת בה פעם." הוא הטיל את עצמו לארץ, והחל להיכנס לתוך השיחים.

כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד. אבל הקוצים קרעו את מעילו המרופט, סירקו את זקן-התיש שלו ודקרו וצבטו אותו בכל גופו. "אלי", קרא היהודי, "מה לי הכינור הזה! יניח האדון לכינור. איני חפץ לרקוד." אך המשרת לא שמע לכך וחשב: "די התעללת באנשים, כעת תגמול לך גדר הקוצים כגמולך", והחל שוב לנגן, כך שהיהודי נאלץ לקפוץ יותר ויותר גבוה וקרעי מעילו נותרו תקועים על הקוצים.

"אוי ויי לצרוח!" קרא היהודי, "אתן לאדון כל אשר יבקש, אם רק יניח לכינור, מלוא השק זהב!"

"אם הנך כה נדיב", אמר המשרת, "אחדל ברצון מן המוסיקה שלי, אך דבר זה חייב אני להחמיא לך, שאתה רוקד את ריקודך כך שיש לו סגנון". הוא נטל את השק והלך לדרכו.

היהודי נותר לעמוד ועקב אחריו מבלי נוע עד שהמשרת התרחק וכלל לא נראה לעיניו, ואז צעק בכל כוחו: "מוסיקאי עלוב שכמוך, כנר של בתי בירה, המתן, שאתפוס אותך לבדך! אני רוצה לתפוס אותך, שתאבד את סוליות נעליך: נבל, תקע בפיך פרוטה, כדי שתהיה שוה שש פרוטות", ועוד המשיך לקלל, כל מה שיכול היה לפלוט. ולאחר שמעט הוטב לו עקב כך והוא הוציא את כעסו, הוא רץ העירה אל השופט.

"אדוני השופט, אוי ויי לזעוק! ראה, כיצד שדד אותי אדם חסר-אלוהים בשדה הפתוח ופגע בי לרעה! אבן מארץ היתה מרחמת עלי! הבגדים קרועים! הגוף דקור ושרוט! עוניי הקט נלקח מלוא השק! דוקאטים טהורים, כל מטבע יפה מרעותה: בשם האל, השלך את האיש לכלא!"

אמר השופט: ההיה זה חייל, שפגע בך כך בחרבו?"

"ישמרנו האל!" אמר היהודי. "שום כלי סיף לא היה לו, אך רובה היה תלוי לו על גבו, וכינור על צוארו. קל להכיר את הנבל!"

השופט שלח את אנשיו, שמצאו את המשרת הטוב, ששוטט לו לאטו, ולידו מצאו גם את שק הזהב. כשהובא לפני בית הדין, אמר: "לא נגעתי ביהודי ולא לקחתי את זהבו, הוא הציע לי אותו מרצונו החופשי, רק כדי שאפסיק לנגן, כי לא יכול היה לשאת את נגינתי"

"ישמרנו האל! צרח היהודי, "הוא מרבה שקרים כזבובים על קיר!" אבל גם השופט לא האמין לכך ואמר: " זהו תירוץ גרוע, שום יהודי לא ינהג כך." והוא דן את המשרת הטוב, כיוון שביצע שוד בשדה הפתוח, לגרדום. כאשר הוא הובל משם, צרח עדיין היהודי אחריו: "פושט עור דובים שכמותך, נגן כלבים, כעת תבוא על שכרך!" המשרת טיפס בשלוה גמורה בסולם עם התליין, אבל על השלב האחרון הסתובב ואמר לשופט: "מלא לי עוד משאלה, בטרם אמות".  

"כן", אמר השופט, "אם אינך מבקש על חייך."

"לא על חיי", השיב המשרת, "אני מבקש כחסד אחרון לנגן עוד פעם בכינורי." היהודי הרים קול זעקה: "בשם האל, אל תתיר זאת, אל תתיר זאת." השופט דיבר לבדו: "מדוע לא אתיר לו שמחה קצרה? זה מותר לו, ואחר כך יתם עניינו." הוא גם לא יכול היה לסרב לו בגלל המשאלה השלישית שהגמד העניק לו. אבל היהודי קרא: "אוי ווי, אוי ווי! קישרו אותי, קישרו אותי חזק."

אז נטל המשרת הטוב את כינורו מצוארו, הניח אותו כראוי, וכאשר ניגן את הצליל הראשון, החל הכל לנוד ולנוע, השופט הלבלר והשמש, ומידם נפל החבל, שבו ביקש היהודי שיקשרוהו חזק. בצליל השני נשאו הכל רגליהם, והתליין שיחרר את המשרת הטוב ועמד לרקוד. בצליל השלישי קפצו הכל לגובה והחלו לרקוד, והשופט והיהודי היו בראש והיטיבו לקפוץ מכולם. במהרה רקדו כולם יחד, אלה שבאו מן השוק הסמוך מתוך סקרנות, ביניהם זקנים וצעירים, שמנים ורזים. אפילו הכלבים שרצו אחריהם נעמדו על רגליהם האחוריות וכירכרו עמהם. וככל שהאריך לנגן, כך הגביהו הרוקדים לקפוץ, כך שבעטו זה בראשו של זה והחלו לזעוק מרה.

לבסוף קרא השופט חסר נשימה כליל: "אני מעניק לך את חייך במתנה, רק חדל לנגן." הדברים נגעו ללב המשרת הטוב, הוא הניח את כינורו, תלה אותו שוב על צוארו וירד בסולם. אז צעד אל היהודי ששכב על הארץ ונשם בכבדות, ואמר: "כעת הודה, מאין כספך, או שאוריד את הכינור מצוארי ואחל שוב לנגן בו."

"אני גנבתי אותו, אני גנבתי אותו" צרח היהודי, "אבל אתה שירתת ביושר." אז הורה השופט להוביל את היהודי לגרדום ולתלותו כאחד הגנבים. 
סוף     

עד כאן סיפור "היהודי בקוצים", שהובא לאחים גרים בידי המשורר אכים פון-ארנים, והיה במקור סיפור קלוויניסטי הולנדי של התעללות בנזיר, שבו הוחלפה דמות הנזיר בדמות היהודי, והאחים גרים אף הוסיפו לדמות את מאפייני הדיבור היהודי כגון הקריאה "אוי ויי" - "ויי" הוא שיבוש המלה הגרמנית Weh שפירושה "כאב" – שיבוש אופייני ליידיש-דויטש שנוטה להפוך צירוף של תנועה קצרה עם העיצור ה' שאופייני מאד לגרמנית הגבוהה, לתנועה ארוכה שבסופה י'.  

למשרת בסיפור ברור שהיהודי התעלל דיו באנשים, שמגיע לו להידון בקוצים, ושהיהודי הוא גנב. כל המאפיינים האלה של היהודי שאובים מן הברית החדשה ולא מחיי הגלות, כפי שחושבים רבים.

יהודה איש קריות מתואר כגנב בבשורת יוחנן פרק י"ב, בסיפור על מרים אחות מרתא המושחת את רגלי ישוע בשמן, שהמסורת הנוצרית בילבלה לימים עם דמותה של מריה מגדלנה:

ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע, ותנגב את רגליו בשערותיה, והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו, הוא יהודה בן שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים: והוא לא דיבר זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף אתו וישא כל אשר ישימו בו.
יוחנן י"ב, ג-ו

רעיון הקוצים שאוב מתיאור המופיע בשינויים קלים בבשורות של מתי, מרקוס ויוחנן. להלן גירסתו של מתי, פרק כ"ז, פסוקים 31-28:

ויפשיטו אותו את בגדיו ויעטפוהו מעיל שני: וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמר שלום לך מלך היהודים: וירקו בו ויקחו את הקנה ויכוהו על ראשו: ואחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את המעיל וילבישוהו את בגדיו ויוליכוהו לצלוב.

קלמנס ברנטאנו, המשורר שיחד עם אכים פון ארנים חיבר את קובץ השירים "קרן פלאים לנער" ומי שבעבורו החלו האחים גרים להכין תקצירי סיפורים, שהפכו לימים לקובץ האגדות הידוע בעולם, פירסם בשנת 1833 את יצירתו "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו", יצירה שעל פיה התקין מל גיבסון את סרטו "הפסיון של ישו", כגלגול בן-זמננו של האנטישמיות של הרומנטיקה הגרמנית שהשפיעה השפעה עמוקה על האנטישמיות הנאצית, וכעת חוזרת אלינו בטכנולוגיות חדשות כדי להצדיק את פשעי הנאצים, תוך שימוש בדמוניזציה המסורתית של היהודים. להלן אני מביאה פרק רלוונטי מיצירתו של ברנטאנו, כדי להצביע על ההקבלה בין תיאורי התעללות בישו לתיאורי התעללות ביהודים בתרבות הגרמנית, בחוגי הרומנטיקנים הגרמנים:

הכתרתו של ישו בכתר הקוצים וביזויו
כאשר החוזה המשיכה בתמונות האלה, היא חלתה מאד. היא סבלה מחום גבוה ומצמא כה עז, שלשונה התכווצה והתעוותה וכאילו קמלה. בבוקר יום שני לאחר יום שמחי ירושלים [יום א' השלישי לפני הפסחא], היא היתה כה מותשת ואומללה, שרק במאמץ וללא סדר מדויק מסרה את הדברים הבאים. היא הסבירה תוך כדי כך שבלתי אפשרי עבורה במצבה לספר את כל ההתעללויות בזמן הכתרת ישו, כי אז עולה הכל שוב לנגד עיניה וכן הלאה.
--------
בשעת הלקאת המשיח דיבר פילאטוס עוד כמה פעמים עם העם, ופעם אחת הם צעקו אפילו: "הוא חייב ללכת אפילו אם כולנו נצטרך למות עקב כך," וכאשר ישו הובל להכתרתו [בכתר הקוצים], הם צעקו עוד: "הלאה ההוא, הלאה", כי תמיד הגיעו המוני יהודים נוספים, ששליחיהם של הכוהנים הגדולים הסיתו לקריאה הזו.
בינתיים השתררה דומיה קצרה. פילטוס נתן הוראות לחייליו, והכהנים הגדולים והכנסת, שישבו על ספסלים מוגבהים משני צדי הרחוב לפני מרפסתו של פילטוס תחת העצים והיריעות שנמתחו ביניהם, הניחו למשרתיהם לשאת עבורם מזון ומשקה. אני רואה גם את פילטוס במבוכה מסוימת עם אמונותיו התפלות. הוא בגפו, עדיין עם מקטירי הקטורת לאליליו, ומתעסק במשמעויות השונות של האותות.
את הבתולה הקדושה ומקורביה אני רואה לאחר ההלקאה, לאחר שניגבה את דמו של ישו, שבה אל הפורום. אני רואה אותה בבית קטן שבנוי ליד חומה עם האריגים ספוגי הדם. הבית איננו רחוק מכאן. איני זוכרת עוד למי השתייך הבית. אני נזכרת שיוחנן לא נכח בהלקאה.
הכתרתו וביזויו של ישו התרחשו בחצר הפנימית של בית המשמר, שעמד בפורום מעל בתי הכלא. הוא היה מוקף עמודים ומבואותיו היו פתוחות. היו כחמישים בני בליעל שפלים מן הפמליה, משרתיהם של סוהרי הכלא, תליינים, נערים, עבדים ומלקים, שנטלו חלק במעשי ההתעללות בישו. תחילה נדחף לכאן העם, אך במהרה הקיפו את הבניין אלף חיילים רומיים. הם עמדו בשורה, צחקו ולעגו, ותוך כך העניקו לשחצנותם של מעני ישו כל הזדמנות להרבות את סבלו, כי צחוקם ולעגם עודדו אותם כפי שהתשואות מעודדות את השחקן.
הם גלגלו לאמצע את בסיסו של אחד העמודים. היה שם חור, שבו יכלו לקבע את העמוד. מעליו הניחו שרפרף נמוך עגול, שמאחוריו ידית לתפוס בה, ומתוך רשעות הם הניחו מעליו אבנים חדות וחרסים.
הם קרעו מעל גופו הפצוע של ישו כל בגד ווהניחו עליו מקטורן חיילים קצר, ישן, אדום וקרוע, שלא הגיע לברכיים. קרעי גדילים צהובים ניתלו ממנו פה ושם. הוא שכב באחת הפינות של חדר התליינים, והם הניחו לפושעים המולקים לטפל בו, אם לנגב את דמו, או ללעוג לו. כעת גררו את ישו לכסא המכוסה חרסים ואבנים, ודחפו אותו בכוח למטה עם גופו הפצוע והחשוף. לאחר מכן חבשו לו את כתר הקוצים, טפחיים גובהו ורוחבו, וקלוע ביד אמן, ובראשו שוליים בולטים. הם הניחוהו על מצחו כמו סרט, וקשרו חזק מאחור, כך שנוצר כתר. עוביו היה שלוש זרתות, ענפים קוצניים מלבלבים קלועים בצפיפות ביד אמן והקוצים בכוונה מסובבים בעיקר פנימה. היו שלושה סוגי קוצים דוקרניים, מאותם סוגים שנקראים אצלנו קוץ הצלב (אשחר), קוץ שחור וקוץ לבן. למעלה היו למקלעות הקוצים שוליים בולטים מקוצים, כפי שקולעים אצלנו ענפי אוכמניות, שבאמצעותם הידקו ומתחו את הכתר. ראיתי את הסביבה, שבה החזיקו הנערים את הקוצים. הם נתנו בידו קנה סוף עבה שבראשו ציץ. את כל זאת עשו בחגיגיות לעגנית, כאילו הכתירו אותו באמת למלך. הם נטלו את הקנה מידו, היכו בכוח על הכתר, עד אשר דם מילא את עיניו. הם כרעו ברך לפניו, חרצו את לשונם כלפיו, היכו ורקקו בפניו, וצעקו: "תבורך מלך היהודים!" בצחוק לעגני הם זרקוהו סביב ושוב דחפוהו מעלה.
לא אוכל לחזור על כל ההמצאות השפלות של נערים אלה, לבזות את המושיע האומלל. אח! הוא היה צמא באופן כה מזעזע, כי לקה בחום* מקריעת בשרו בהלקאה הבלתי-אנושית. הוא רעד, הבשר בצדי גופו נקרע פה ושם עד הצלעות, לשונו התעוותה והתכווצה, רק דם ראשו הקדוש הזורם, חס על פיו הלוהט, שנפער בערגה. אבל האנשים הנוראים הפכו את פיו מטרה לליחותיהם הנתעבות. כך עונה ישו כמחצית השעה, והפלוגה שהנציב הציב מסביב בשורה, צחקה והריעה לכך.                     
* חיזיון זה גרם במשך הלילה לכזה סבל אצל המחוננת, שהתאוותה לצמוא עם מושיעה. היא נתקפה עקב כך חום גבוה, וסבלה צמא כה בוער, שבבוקר לא יכלה יותר לדבר, לשונה התכווצה בלוע, כחולה, נוקשה ויבשה, שפתיה היו יבשות ומתוחות. הכותב מצאה במצב זה בבוקר כאילו נבולה, חיוורת וחלושה. היא נראתה קרובה למות. לאחר שהשקוה במאמץ מעט מים, היא יכלה לאחר שתיקה ארוכה רק במאמץ לספר את הדברים הנ"ל. האיש שהשגיח עליה סיפר, שבמשך הלילה התהפכה תכופות ביבבות על משכבה.
[על פי האוונגליונים אמר ישו לפני מותו על הצלב "אני צמא", וזה כנראה מקור מוטיב הצמא ביצירתו של ברנטאנו.]                 

היהודי בסיפור "היהודי בקוצים" נענש בעצם בקוצים ובתלייה – אותם עונשים ויסורים שבהם נענש והתייסר ישו - על צליבת ישו, למרות שלכאורה אין שום איזכור דתי בסיפור. כך שלהצדקת ההתעללות ביהודים שמתאר אדורנו, בלשונו – "מחניקים את שאלת הלמה" - שורשים עמוקים במסורת האנטישמית הנוצרית, באמצעות תיאורים של התעללות היהודים כביכול בישו. מסורת זו עומדת ביסוד סיפור ההתעללות של האחים גרים, ובלעדיה הוא היה בלתי אפשרי. גם ההתעללות ביהודים אצל וגנר, שאופיינית כל כך להומור של וגנר, ממשיכה מסורות נוצריות מובהקות, למרות שהוא משלב אותה ב"מיתולוגיה הנורדית", כביכול, למעשה ספרות פנטסיה נוצרית מן המאה השלוש עשרה, שכמו סיפורי המלך ארתור וסיפור פרסוו-פרסיפל של כרתיאן דה-טרואה או וולפראם פון אשנבאך, שלא היו אלא צופן דה-וינצ'י והארי פוטר של זמנם, הועלו אצל הרומנטיקנים, ובעקבותיהם אצל הנאצים, לדרגת "מיתולוגיה קדם-נוצרית שעברה בעל פה מדור לדור", טענה שאין לה שחר. האדה והניבלונגים, סיפורי האחים גרים והאופרות הרומנטיות של וגנר המתבססות על מקורות "עממיים" אלה כביכול, אינם אלא גילויים מתוחכמים, כל אחד בזמנו ובסגנונו, של המסורת הנוצרית הגרמנית והאנטישמיות הארסית והאובססיווית המאפיינת אותה.

לכאורה די בהכרת המסורת הנוצרית הגרמנית כדי להסביר את הפופולריות של סיפורי ההתעללות ביהודים, אך יש חשיבות עצומה לניתוח של אדורנו את המנגנון הפסיכולוגי שבאמצעותו פועלים סיפורים אלה, את "השעיית הצדק באמצעות הצחוק" אשר "גולשת לאישורו של אי-הצדק", ואת "הקומיות של העינוי שגורמת לעונג" אשר "מחניק את שאלת הלמה", ומשתיק כל רגש אנושי של חמלה ורחמים.

וראו גם רשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר"
                                                                           

יום חמישי, 26 במאי 2011

אלזה לסקר-שילר, שני שירים

שִׁיר אֲהַבָתִי
עַל לְחַיֶּיךָ נָחוֹת
יוֹנִים שֶׁל זָהָב
אֲבָל לִבְּךָ הוּא רוּחַ סְחַרְחַר
דַּמְךָ הוֹמֶה כְּדָמִי –
מָתוֹק
עַל פְּנֵי שִׂיחֵי פֶּטֶל.
הוֹ, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עָלֶיךָ –
שׁוֹאֶלֶת רַק אֶת הַלַּיְלָה.
אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל
לְשַׂחֵק כֹּה יָפֶה בְּיָדֶיךָ,
לִבְנוֹת כְּמוֹתִי אַרְמוֹנוֹת
מֵאֶצְבְּעוֹת זָהָב.
מְצֻדּוֹת גְּבוֹהוֹת מִגְדָּלִים!
אָנוּ שׁוֹדְדֵי סְפִינוֹת טְרוּפוֹת.
כְּשֶׁאַתָּה נִמְצָא כָּאן
אֲנִי תָּמִיד עֲשִׁירָה.
אַתָּה מְאַמְצֵנִי אֶל לִבְּךָ
אֲנִי רוֹאָה אֶת לִבְּךָ מְכַכֵּב.
לְטָאוֹת נוֹצְצוֹת
הֵן נְאוֹת-מִרְעֶךָ
כֻּלְךָ זָהָב –
כָּל הַשְּׂפָתַיִּים עוֹצְרוֹת אֶת נְשִׁימָתָן.

Mein Liebeslied
Auf deinen Wangen liegen
Goldene Tauben.
Aber dein Herz ist ein Wirbelwind,
Dein Blut rauscht, wie mein Blut -
Sues
An Himbeerstraeuchern vorbei.
O, ich denke an dich –
Die Nacht frage nur.
Niemand kann so schoen
Mit deinen Haenden spielen,
Schloesser bauen, wie ich
Aus Goldfinger.
Burgen mit hohen Tuermen!
Strandraeuber sind wir dann.
Wenn du da bist,
Bin ich immer reich.
Du nimmst mich so so zu dir,
Ich sehe dein Herz sternen.
Schillerende Eidechsen
Sind deine Geweide.
Du bist ganz aus Gold –
Alle Lippen halten den Atem an.

גַעֲגוּעֵי מוֹלֶדֶת
אֵינִי יוֹדַעַת אֶת שְׂפָתָה
שֶׁל אֶרֶץ קְרִירָה זוֹ,
וְאֶת צְעָדֶיהָ אֵינֶנִּי צוֹעֶדֶת.
גַּם אֶת הָעֲנָנִים שֶׁחוֹלְפִים
לְפָרֵשׁ אֵינֶנִּי יוֹדַעַת.
הַלַּיְלָה הוּא מַלְכָּה חוֹרֶגֶת.
תָּמִיד אֲנִי אֲנוּסָה לַחֲשֹׁב עַל יַעֲרוֹת הַפַּרְעוֹנִים
וּמְנַשֶּׁקֶּת אֶת תְּמוּנוֹת כּוֹכָבַי.
שְׂפָתַי כְּבָר מְאִירוֹת
וְדוֹבְרוֹת שָׂפָה זָרָה,
וַאֲנִי סֵפֶר תְּמוּנוֹת צִבְעוֹנִי
בְּחֵיקֶךָ.
אֲבָל פָּנֶיךָ אוֹרְגִים
רְדִיד שֶׁל בֶּכִי.
צִפּוֹרַי הַנּוֹצְצוֹת
מְנֻקָּרוֹת אַלְמֻגִּים.
עַל גִּדְרוֹת הַגַּנִּים
מִתְאַבְּנִים קִנֵּיהֶן הַרַכִּים.
מִי מוֹשֵׁחַ אֶת הֵיכָלַיי הַמֵּתִים –
הֵם נָשְׂאוּ אֶת כִּתְרֵי אֲבוֹתַיי,
תְּפִילוֹתֵיהֶם טָבְעוּ בַּנָּהָר הַקָּדוֹשׁ.

Heimweh
Ich kann die Sprache
Dieses kuehlen Landes nicht,
Und seinen Schritt nicht gehn.
Auch die Wolken, die vorbeiziehn,
Weissich nicht zu deuten.
Die Nacht ist eine Stiefkoenigin.
Immer muss ich an die Pharaonenwaelder denken
Und kuesse die Bilder meiner Sterne.
Meine Lippen leuchten schon
Und sprechen Fernes.
Und bin ein buntes Bilderbuch
Auf deinem Schoss.
Aber dein Antlitz spinnt
Einen Schleier aus Weinen.
Meinen schillerenden Voegeln
Sind die Korralen ausgestochen,
An den Hecken der Gaerten
Versteinern sich ihre weichen Nester.
Wer salbt meine toten Palaeste –
Sie trugen die Kronen meiner Vaeter,
Ihre Gebete versanken im heiligen Fluss.