יום שלישי, 15 בינואר 2019

הצנצנות של ישו


אתמול שודרה תכנית מהנה במיוחד של אהרוני וגידי מטיילים באמריקה, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. בתכניות האחרות של המסע שלהם באמריקה צפיתי במקוטע, ולא תמיד רציתי לצפות כי דיברו הרבה על שחיטת בקר, ואני אמנם אוכלת בשר, אבל כמו רוב הישראלים, בעיקר תרנגולות אני אוכלת. לאכול פרות יותר קשה לי, כי אני מאד מחבבת פרות. להורים שלי היו הרבה חברים קיבוצניקים, וכשהיינו נוסעים אליהם והורי התווכחו איתם בלהט על פוליטיקה, הייתי מטיילת עם הילדים שלהם במשק, ובעיקר הלכנו לרפת, והסתכלתי על הפרות. אני אוהבת להסתכל על חיות, אפילו אם הן לא עושות שום דבר מיוחד. למשל על הכלב שלי אני אוהבת להסתכל כשהוא ישן. לפעמים הוא חולם, ואז רואים את העיניים שלו זזות מתחת לעפעפיים, ולפעמים הוא מניע את הרגליים כאילו הוא רץ, ואני מנסה לנחש על מה הוא חולם. פרות קצת מזכירות לי כלבים, אבל אולי זה בגלל שאני אוהבת כלבים במיוחד, אז הכל מזכיר לי אותם. בכל אופן היו פרקים בטיול באמריקה שהיה לי קצת קשה לראות בגלל שהתעסקו שם בשחיטת פרות, אבל הפרק הזה היה ממש כיפי. בהתחלה נסעו במכונית מהר מהר על ימת מלח, וגידי היה מבוהל, אבל לא קרה להם כלום. ואחר כך נסעו ברכבות פחם של פעם, שנורא מזהמות את האוויר אבל מאד מלהיבות, ובישלו בשר ותפוחי אדמה ונקניקיות על את של פחמים מעל הפחם הבוער. כשרואים אותם אוכלים מתחשק גם לאכול, אפילו שזה בכלל לא דברים שאני אוכלת. באחד הבַּארים שנראה כמו במערבונים הם ניסו לאכול המבורגר ענק שקוראים לו המפלצת, ואם מצליחים לגמור הכל מקבלים חולצה. הם מאד התאמצו לאכול הכל אבל לא ממש הצליחו, וממילא נראה לי שמי שיאכל את הכל החולצה ממילא לא תעלה עליו. אבל החלק בפרק שהיה הכי מטריד מבחינתי והם לא דיברו עליו אף מלה, אולי כדי לא לפגוע באנשים מדת אחרת, היה כשהם ביקרו אצל משפחה אדוקה עם אחד עשר ילדים שמחכה לשובו של ישו, ובגלל שהם יודעים שלפני שישו יחזור יקרו כל מיני אסונות, הם מגדלים ירקות ופירות ומשמרים אותם במחסן ענקי שיש בו גם מיכלי מים ודגנים ונייר טואלט ואבקת כביסה וכל מה שדרוש לחיים של שנה שלמה למשפחה שהיא שבט קטן של ארבעה דורות. בעיקר יש להם המון צנצנות של פירות וירקות משומרים, שאם מתעלמים מההקשר, שהם מחכים לאסון, זה די נחמד שאפשר לפתוח צנצנת אפרסקים משומרים ולזלול אותם בכל פעם שמתחשק. בטיולים של הצופים והגדנ"ע אלה היו הרגעים הכי מהנים, לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים או אננס וכל אחד מוציא חתיכה או שתיים במזלג וזולל. אחרי שהולכים שעות במדבר מסביב למכתש הגדול זה עונג שלא יתואר לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים ולאכול. אבל המשפחה הזאת שגרה בנבאדה כל הזמן מגדלת ומשמרת מזון ומתפללת ומחכה שישו יחזור, אחרי שיקרו כל מיני אסונות שכמעט יהרסו את העולם אבל הם יצליחו לשרוד, כי הם משמרים מזון לשנה שלמה, למרות שבכנסייה אמרו להם לשמר רק לשלושה חודשים, אבל הם מגדילים עשות. הבעל דוקא לא דיבר על ישו, רק אמר שכל הזמן קורים אסונות והם לא רוצים להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפיתרון, כי בזמן שיקרו האסונות הם מתכננים לתת אוכל גם לשכנים, ולא רק לדאוג לעצמם. הם מאגר מזון קהילתי לעת צרה, שזה אולי רעיון לא רע, להחזיק מאגרי מזון מוכן למקרה שיקרה אסון, בוודאי גם במדינת ישראל יש כל מיני מאגרים כאלה, למשל של דלק לעת צרה, אבל בגלל שזאת מדינה יהודית, המחשבה היא יותר שמישהו ינסה להשמיד אותנו, מאשר שיקרו אסונות כי ישו צריך לבוא. אצלנו ישו לא בא וגם לא מטלפן. ובכל זאת כשמדברים על ישו, אפילו שזה שם, באמריקה, שמעולם לא הייתי בה וכנראה שגם לא אהיה, כי טיסות ארוכות הן מעל לכוחי, אני מרגישה שמדברים עלינו, סופסוף הוא אחד משלנו, היהודי המסכן הזה שהרומאים צלבו, כנראה מפני שנלחם בהם, הקים איזו מחתרת, או הטיף נגד רומא, לא ממש ברור, ובגלל זה רוצחים אותנו אלפיים שנה, ובגלל זה כולם עסוקים בנו, כי ישו היה אחד משלנו, ודוקא בו הנוצרים בחרו לאלוהיהם שקם לתחייה מן המתים, ובגללו הם הורגים אותנו אלפיים שנה, ופתאם ככה באמצע השדות יש בית של משפחה שמחכה שישו יחזור ובינתיים מכינה צנצנות של ריבה ולפתן, כי גם אוכל למקרה אסון צריך להיות טעים. במה אנשים יתנחמו בקרב האחרון, אם לא בלפתן אפרסקים משומר? ואהרוני וגידי שכמעט על כל דבר יש להם משהו להגיד, הקשיבו בשקט לתפילות ולדיבורים ולא אמרו כלום, ואחר כך נסעו לבר ואכלו את המבורגר המפלצת, כמה שהם הצליחו לאכול. כאילו קודם הם היו באיזה מקום נורמלי, באיזה מפעל שימורים שאנשים משמרים בו ירקות ופירות כדי לאכול אותם שלא בעונה, או אצל איזו עקרת בית חרוצה שמתמחה בכיבוש מלפפונים והכנת לפתנים כדי למכור ביריד צדקה לטובת בית-החולים המקומי. הם לא אמרו אלוהים, איזה טירוף, רק הסתכלו ושתקו ואחר כך נסעו הלאה. ואני חשבתי מעניין כמה אנשים כאלה יש באמריקה. זו לא המשפחה היחידה כי האשה אמרה שהכנסייה שלהם אומרת להם לשמר מזון לשלושה חודשים, כלומר הם קהילה שלמה, ואולי יש עוד קהילות כאלה, שמחכות שישו יחזור, אבל לא בצורה פסיבית כמו שמחכים למשיח גם אם יתמהמה, אלא באופן מעשי. ואלה כנראה אנשים שמצביעים לטראמפ, שהוא בכלל לא אדם דתי ואין לו בכלל אלוהים, אבל כל הזמן הוא מדבר על ישראל, כי המצביעים שלו קוראים הרבה בכתבי הקודש, וישראל מופיעה שם הרבה. והאמת שזה הדבר שהכי מעצבן אותי אצל טראמפ, שהוא כל הזמן מערב את ישראל, אם זה בעניין החומה שהוא אומר "בישראל זה עובד מצוין", כאילו יש איזה דימיון בינינו לבין ארצות הברית, ןכשחוקרים אותו על השיחות שלו עם פוטין הוא אומר שהם דיברו על ישראל, למרות שיותר הגיוני שהם דיברו על סוריה, אבל ישראל זה מקום שכתוב בתנ"ך הרבה פעמים ולטראמפ יש כנראה הרבה מצביעים שמחכים שישו יחזור ושלפני זה יהיו אסונות שצריך להתכונן אליהם, וישראל מבחינתם זה כאן, בנבאדה שבארצות הברית של אמריקה, ולמרות שהם מאד חביבים ונעימים ומכניסי אורחים היה משהו מעורר אימה בדיבורים שלהם על האסונות שיגיעו לפני ישו ובמחסן המוצרים שלהם שמלא בצנצנות עם העגבניות המשומרות והאפרסקים המשומרים, כאילו שמרו שם גם את גופתו של ישו חנוטה ומשומרת כדי שיקום לתחייה ממש בקרוב, ועכשיו רק מצפים ומחכים לרגע הנכון.   

יום ראשון, 13 בינואר 2019

פעם הם היו ילדים טובים


כשהייתי ילדה, הילדים מבני עקיבא היו הילדים הטובים, אלה שלא עישנו ולא קיללו והכינו תמיד שיעורים והלכו בשבת בבוקר עם אבא לבית הכנסת. המנהיגים שלהם היו אנשים כמו יוסף בורג וזרח ורהפטיג שהיו השרים הכי מתונים בממשלה והתנגדו לפעולות צבאיות לא אחראיות שממשלת ישראל עשתה מפעם לפעם במוצהר או שלא במוצהר, והם היו השותפים הקבועים של מפא"י. כל זה נראה כמו משהו שלא ישתנה עד שהגיעה מלחמת ששת הימים והכל השתנה. מבני עקיבא יצא גוש אמונים ובלע את בני עקיבא והחינוך הדתי הפך לבית היוצר של מפעל ההתנחלות כפי שהם אוהבים לקרוא לו, והילדים מבני עקיבא התחילו ללבוש ג'ינס וסנדלים ולטפס על גבעות ביהודה ושומרון ולדבר על ארץ ישראל ועל אברהם אבינו ועל כל מיני דברים שקודם לא נראה היה שחסרים להם בכלל, קודם הם נראו די מרוצים ממדינת ישראל הקטנה בלי יהודה ושומרון שנראתה לרוב היהודים כמו נס גדול, ופתאם הם היו צריכים את כל הארץ מהים עד הירדן, כמו שקורה לפעמים לאנשים שחיים בדירת שני חדרים ומספיק להם ואז הם עוברים לדירת ארבעה חדרים ושום דבר כבר לא מספיק להם, פתאם למתנחלים שום דבר לא הספיק וכל הזמן הם רוצים עוד ועוד עד עצם היום הזה, והילדים הטובים של בני עקיבא מפעם נהפכו לפורעים על הגבעות ובכלל לא הרגישו איך זה קורה להם, שהם הפכו מאזרחים שומרי חוק שעוברים את הכביש רק באור ירוק לאנשים שכל חוק הוא רק המלצה בשבילם. הבגדים שלהם השתנו כל הזמן. מילדים טובים בחולצות לבנות ומכנסיים כחולים או שחורים ונערות בחולצות לבנות וגרביים לבנות וחצאיות קפלים כחולות, הם הפכו לצעירים במכנסי ג'ינס וחצאיות ג'ינס או שמלות ג'ינס, שזה קצת מצחיק, כי בדיוק כשהיינו בתיכון גם הנוער החילוני הפסיק ללבוש מכנסיים מחויטים וחצאיות קפלים והתחיל ללבוש מכנסי ג'ינס, וגם המתנחלים היו קצת היפים בג'ינס וסנדלים ואפילו גידלו לפעמים שיער ארוך, וחיו בקראוונים על הגבעות קצת כמו היפים, ואפילו שרו לפעמים שירים של הביטלס, אבל זה היה שלב ביניים, כי לאט לאט הנשים שלהן עטו שביסים ענקיים וילדו המון ילדים כי עם ישראל צריך לפרות ולרבות ולמלא את הארץ והם הלכו ונהיו יותר ויותר דתיים, והתחילו להפריד בין גברים ונשים ולדבר בלי סוף על צניעות, כמעט כמו החרדים. אבל כאילו ככל שהם נהיו דתיים יותר הם שכחו יותר ויותר את עשרת הדיברות. הם הקפידו יותר ויותר על הלבוש והתפילות והמצוות שתלויות בארץ, והם שכחו את לא תחמוד ולא תגנוב ועם הזמן הם אפילו שכחו את לא תרצח. וזה קרה להם כל כך לאט שהם לא שמו לב שזה מה שהם נהיים, גזלנים ורוצחים. בעיני עצמם הם ממש צדיקים והם חלוצים לפני המחנה והם גואלים את ארץ ישראל, והם כל כך מרוצים מעצמם ואולי הם גם מדברים רק עם עצמם ואין להם מושג איך הם נראים בעיני אחרים. עכשיו הילדים שלהם רצחו אשה פלשתינית, אמא להרבה ילדים, שנסעה עם בעלה במכונית הביתה. הם השליכו אבן גדולה שפגעה לה בראש והרגה אותה, ובמקום להזדעזע מעצמם שהם נהיו גזלנים ורוצחים, הם נסעו בשבת ללמד את הרוצחים איך להתגונן מחקירה והם בוכים ומתלוננים ומפגינים למה חוקרים את הילדים הרוצחים שלהם בקשיחות ואפילו בעינויים, שזה לא בסדר להשתמש בעינויים, אבל זאת חקירת רצח, כי המתנחלים הפכו לרוצחים, ובמקום להסתכל על עצמם בראי ולהזדעזע ממה שהם נהיו, גזלנים ורוצחים, הם כועסים למה מתנהגים אליהם כמו לרוצחים, ונדמה שלא רק שהם לא רואים שהם נהיו רוצחים, נדמה שהם כבר לא מסוגלים לראות שהם נהיו רוצחים, כי אולי כשאתה חי כל כך הרבה שנים על הגזל, אתה כבר לא רואה ולא מסוגל לראות שנהיית גזלן ורוצח, שאז אולי היית מסוגל להתחרט ולהשתנות, וזה סיפור מפחיד מאד ועצוב מאד, איך אנשים שפעם היו אנשים טובים הפכו לחברת גזלנים ורוצחים עד כדי כך שכבר אינם מסוגלים לראות שהם הפכו לחברת גזלנים ורוצחים, והם רצחו כבר ראש ממשלה ורצחו הורים ותינוק, ועכשיו רצחו אמא לתשעה ילדים, ומפחיד מה הם עוד יעשו, ועכשיו כבר אף אחד מביניהם לא קם וזועק די, לא קורא לחשבון נפש, לא נעצר להסתכל במראה ולהזדעזע ממה שנהיה מהם, שפעם היו ילדים טובים.  

יום רביעי, 9 בינואר 2019

הצהרה דרמטית


 אני לא יודעת מה אתם ראיתם אתמול ב"הצהרה הדרמטית" של נתניהו, אבל אני ראיתי פושע שמאיים על עדי המדינה נגדו, זה מה שאני ראיתי. פושע גדול, סנדק שכזה, שמאיים לקרוע את הצורה לעדי המדינה נגדו, ולא אכפת לו להתעמת איתם לעיני הציבור, כי שם הוא יקרע להם את הצורה, שבזה הוא חזק, בלתקוף אנשים ולאיים עליהם. אפשר כמובן גם לראות בזה התפארות שוא, כי עכשיו כבר עומדים להחליט על כתבי אישום, וזה לא הזמן לעימותים, ואם יש לנתניהו משהו להגיד, יהיה לו יומו בבית המשפט, שהוא המקום להתעמת בו עם עדים, ולחקור אותם חקירה נגדית. אבל נתניהו בדבריו איים על עדי המדינה, וזאת גם כנראה הסיבה שלא איפשרו לו להתעמת איתם, כדי שלא יטיל עליהם אימה, כי איזה כוחות אלה, אנשים ששירתו תחת נתניהו וסרו למרותו ועשו כמצוותו, עם ראש ממשלה שאין לו בושה ואין לו מעצורים ובזה הוא טוב, בלקרוע אנשים לעיני המצלמות, או לפחות בהתרברבות ביכולת שלו לגבור על מתנגדיו בדיבורים, שזה ממש לא אומר שהוא אומר אמת, האיש מהערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים, הוא ממש לא אדם שאומר אמת, הוא אדם שמאיים, הוא איים על המשטרה, והוא איים על הפרקליטות, והוא איים על היועץ המשפטי, ועכשיו הוא מאיים על עדי המדינה. והוא לא מתבייש להיתמם ולשאול: ממה יש להם לפחד? האיש שעלה לשלטון על גוויית יריבו שנגדו הסית, האיש שגזל את פרנסתו של אב הבית שהתלונן נגדו ושלא במקרה ככל הנראה נעצר והוכה ושברו את ידו, האיש שמפחדו ופחד חסידיו הגבירו את האבטחה על היועץ המשפטי שקבר אביו חולל, האיש שהכריז על בחירות כדי להקדים את הגשת כתב האישום נגדו, כי הוא יכול לדחות בחירות ולהקדים בחירות, ולאיים ולהסית ולפתוח את כל מהדורות החדשות כדי לאיים ולהסית, שואל: ממה יש להם לפחד? כאילו אפשר לא לפחד מהאיש הזה, שמערער את יסודות הדמוקרטיה בישראל ומתנהג כאילו נמשח בחסד עליון לשלטון נצחי שאין לערער עליו. תביאו לי את עדי המדינה האלה, זועק האיש הזה, אני הולך לקרוע אותם לחתיכות. וזה מפחיד, ובה בעת זה עלוב, כי האיש יודע שההאשמות נגדו מבוססות, האיש יודע שהוא עומד לעמוד לדין ולתת את הדין על מעשיו, ושהדין איננו נקבע בכיכר העיר בקרב גלדיאטורים מדמם אלא בבית המשפט, ששם החזק והחלש הם שווי מעמד, ושם אי אפשר להפקיע לעצמך את רשות הדיבור כי אתה חזק ומאיים, ושם יש לצדק ולאמת סיכוי שוה, ואין חלש מהחזק שניטל ממנו כוחו העודף, וזה מה שהיה כל כך מרתק אתמול בנאום המפחיד הזה, שהוא ייצג כוח שלטוני עצום, ולכן פתח את כל המהדורות, ועם זאת הוא ייצג חולשה מוסרית מצמיתה, של פושע שלא נותרו לו באמתחתו אלא איומים על החלשים ממנו, על משרתיו שהוא רומם והוא מבקש כעת לרמוס, אבל כבר אינם נמצאים ברשותו ואינם נתונים כבר לנחת זרועו. לא עוד.

יום שישי, 4 בינואר 2019

פטמה איידמיר / אחת בשביל כולם


היום מלאו ששים שנה להולדת אחי, ההיסטוריון גלעד מרגלית, שכבר יותר מארבע שנים איננו בחיים, ואני מתרגמת כאן לזכרו את מאמרה של הסופרת הגרמניה-תורכיה פטמה איידמיר, המכנה את עצמה דור שלישי למהגרים מתורכיה לגרמניה, אם כי בעצם גם הוריה הם ילידי תורכיה שהיגרו לגרמניה כדי להצטרף לאביהם שכבר עבד שם שנים כעובד זר. המאמר התפרסם בכתב העת לנוער Fluter. הקהילה התורכית-גרמנית היתה קרובה מאד ללבו של אחי, שהחל לחקור אותה וללמוד את שפתה, בטרם שמה המחלה קץ לעבודתו.


אחת בשביל כולם

אל תתבלטי, הביאי ציונים טובים והתאימי את עצמך. אלה היו משאלותיהם של הורי, שהגיעו כילדים מתורכיה לגרמניה     

פטמה איידמיר, 2.1.2018

לפני יום לימודי הראשון בבית-הספר חיפשתי לי חרוט בית ספר (חרוט קרטון שבעיקר במזרח גרמניה ואוסטריה ממלאים ההורים במתנות וממתקים עבור הילד הצועד אל יומו הראשון בבית הספר). בקושי יכולתי לכבוש את שמחתי, ובחרתי חרוט בצבע לילך עם איור שחור-לבן של ילדה עם חרוט בית ספר. מוזר, לא? מסיבה כלשהי נעלם ממני, שלנו אין חרוטי בית ספר, בדיוק כמו שלא קישטנו עץ חג מולד, לא אכלנו נקניקיות וינאיות ולא נשארנו ללון אצל חברות. "אנחנו" היה מורכב לעתים רק ממני, ולעתים בנוסף לכך גם מהורי ואחי הצעיר. תמיד חיינו קצת אחרת משאר חמשת אלפי התושבים בכפר הדרום-גרמני שבו גדלתי. כלומר היינו המשפחה התורכית היחידה.

בשום אופן אסור היה לנו להתבלט

הורי מעולם לא הפגינו ברבים את היותנו שונים. באין רואים העלימו את הצלב שהכנתי בחג הפסחא בגן הילדים. בחשאי הם סיכמו עם המורים שלא אשתתף בשיעורי הדת. אך למעט בעניינים מעטים אלה, היינו אמורים להיות משפחה נורמלית לגמרי שאני בתה הלגמרי נורמלית. כלומר: אסור היה לנו בשום אופן להתבלט.
גדלתי בשנות התשעים, בזמן שבו ניאו-נאצים כבר הציתו בתים שהתגוררו בהם הרבה משפחות של זרים. המחתרת הנאציונלסוציאליסטית נוצרה באותו זמן, כדי לפעול בגרמניה באין מבחין במשך שנים, ומאז שנת 2000 לרצוח בדם קר מהגרים. זה שהורי לא רצו למשוך תשומת לב, היה איפוא אמצעי נחוץ להגנה עצמית. אבל זה הרחיק לכת מכך. הם רצו לאפשר לי דברים, שלהם עצמם לא היו: חינוך, חברים גרמנים, סיכוי לקריירה מוצלחת. הייתי הראשונה במשפחתי שנולדה בגרמניה. אני שייכת למה שמכונה "הדור השלישי". הסבים שלי הגיעו לגרמניה בראשית שנות השבעים כעובדים זרים. נשותיהם וילדיהם הגיעו רק עשור מאוחר יותר. הורי היו בגיל ההתבגרות כשהגיעו, וביקרו בבית הספר רק חודשים מעטים, אם בכלל. אבי החל מוקדם מאד לעבוד במשמרות במפעל, מתישהו הוא הכיר את אמי, הם התחתנו ואני באתי לעולם – והפכתי לפרוייקט האינטגרציה האישי של שניהם.
"את חייבת ללמוד כפול מהילדים האחרים!" המשפט הזה מוכר כנראה לרבים מבני דורי. הוא מבטא את הציפיות הגבוהות שהורינו תלו בנו, והוא מבטא את העובדה שהורינו ידעו היטב, שזה לא יהיה לנו קל. לאמי היה מובן מאליו שילדים גרמנים מקבלים ציונים טובים רק עבור שהותם בבית הספר. אבל אני הייתי צריכה להבריק בידע יוצא מן הכלל, בחיבורים מקוריים וגם בגרות בצרפתית.

החיבור הראשון שלי היה על תורכיה ואבי חיבר אותו במלואו  

שאפתנותם של הורי כה הרחיקה לכת, שבכל עת שהיה להם הזמן והידע לכך, הם הכינו את שיעורי הבית שלי (מה שלא קרה לעתים קרובות, כי שניהם עבדו במשרה מלאה, ואף על פי כן). חיבורי הראשון עסק בתורכיה ואבי חיבר אותו במלואו. את מחציתו לא הבנתי, אך מורתי 
היתה כה גאה וסיפרה על כך למנהלת, ששיבחה אותי לפני כולם.
לאכזבת הורי לא הייתי תלמידה חרוצה במיוחד מטבעי. לעתים קרובות "שכחתי" את שיעורי הבית, בשיעורי מתמטיקה זייפתי כאבי ראש, כדי שירשו לי לצאת החוצה, ולעתים קרובות שקעתי בחלומות בהקיץ שבהם שיחקתי כדורעף עם הדמות המצוירת מילה סופרסטאר.
על השעות הגרועות בחיי נמנות שעות הערב שלאחר ימי הורים, כי אז יצאה לאור האמת: "עצלנית, חוצפנית, מסיחה את דעת הילדים האחרים", היו האמירות שהורי שמעו עלי לרוב מהמורים. הם שבו הביתה מושפלים. "את רוצה שיחשבו שתורכים הם עצלנים וטיפשים?" הם שאלו אותי. כל מה שעשיתי, ייצג קבוצת אוכלוסיה שלמה. כאחת מהתורכיות המעטות שהצליחו להגיע לגימנסיה, ייצגתי את כל אלה שלא הגיעו לשם. הוטל עלי מעצר בית ובמשך שבוע נאסר עלי כל מה שגורם הנאה.
כשמלאו לי 15, הלכו הורי שוב ושוב לימי הורים אלה. כעת השתנו חוות הדעת עלי ל"חסרת כבוד", "חסרת משמעת" ו"מעשנת בסתר בשירותים". לא רציתי יותר שלא להתבלט או להתאים את עצמי. שמי ומראי דאגו בכל מקרה לכך שקופחתי בבית הספר. כיצד יכולתי איפוא לשבת בפינה ולזעום? שיחקתי את הזרה האיומה וגיניתי את חברי שהם בטטות. כשהטחתי בפניה של מורה גזענית בגלוי שהינה גזענית, היא הזמינה את הורי. היא הבהירה להם שיש לי הפרעות התנהגות ושעדיף להעביר אותי לבית ספר מיוחד. אט אט נגמרו לאמי הרעיונות, מה עוד היא יכולה לאסור עלי, אז היא אסרה עלי לשחק בחוג התיאטרון של בית הספר. אני מסופקת אם זה היה אמצעי פדגוגי רב ערך, אך הוא השפיע עלי קשה. גרוע מכך: היו אלה הורי שהבהירו לי, מהי גזענות ממוסדת, ובאופן אירוני היו אלה הורי, שהענישו אותי על כך, שניסיתי להתגונן מפניה.

ההבדל הגדול: אנו נולדנו בגרמניה  

היום אני מבינה אותם טוב יותר, כי אני יודעת יותר על הנסיבות שבהן הם הגיעו לגרמניה: שהם והוריהם נחשבו לכוחות עבודה זמניים בגרמניה, שימריצו את הכלכלה הגרמנית, ואחר כך יתעופפו משם. הם ראו את ההיתר להישאר לאורך זמן בגרמניה כפריוילגיה, לא כזכותם. וכנראה זה ההבדל הגדול בינם לבינינו, בני הדור השלישי: אנחנו נולדנו בגרמניה ורוצים שיתייחסו אלינו כאל אזרחיות ואזרחים שווי-זכויות, וכאשר זה לא קורה לנו, אנו מרימים את קולנו.

פטמה איידמיר, בת 31, כתבה את הרומן המדובר "מרפק", שעוסק בשלוש חברות בנות מהגרים שתסכולן מוביל אותן למעשה אלימות.

יום חמישי, 3 בינואר 2019

לפונדקאיות אין מגן ומושיע


בלילה הכלב שלי אוהב לעבור ברחוב בלפור, ואז אנחנו עוברים על פני הבית המפואר של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, וליד הגדר שסוגרת על בית ראש הממשלה אנחנו פונים שמאלה ללכת הביתה. זה מאד סמלי שנשיאת בית המשפט העליון וראש הממשלה גרים באותו רחוב ולשניהם יש מאבטחים שיושבים בצריפון, אם כי בית ראש הממשלה הוא מעון רשמי, והבית של אסתר חיות הוא בית דירות של אנשים פרטיים. לא כל השופטים מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, וכמובן תושבי רחביה לא תמיד מתאימים לסטריאוטיפ של תושבי רחביה, אבל אסתר חיות דוקא מתאימה לסטריאוטיפ של שופטים מרחביה. אני חושבת על זה הרבה והיום חשבתי על זה במיוחד, כי ראיתי שאסתר חיות אמרה שזה בלתי חוקתי בעליל לא לספק פונדקאיות להומוסקסואלים. זה פוגע בשיוויון, ואסור לפגוע בזכות השווה לנצל אמהות גרושות עניות בתור אינקובטור, שזאת זכות מאד חשובה שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה חשוכי הילדים ובעלי הממון. נשיאת בית המשפט העליון לא חשבה, וגם שום שופט אחר לא חשב, שזה בלתי חוקתי בעליל וגם בלתי אנושי בעליל וגם אכזרי ונפשע להשתמש באשה בתור אינקובטור כדי לפתור בעיות פוריות או בעיות חברתיות של אנשים אחרים, עם כל הכבוד לסבל שלהם. הרי גם אנשים שזקוקים להשתלות איברים הם מסכנים וסובלים הרבה יותר מהומוסקסואל שאין לו ילדים, אבל אף אחד לא מתיר להם לקנות איברים להשתלה בכסף מאנשים עניים שמוכנים למכור איברים בשביל כסף, שכולנו יודעים שיש אנשים כאלה, שמוכנים תמורת כסף למכור איברים. ואסתר חיות גם אמרה שהעולם רץ קדימה בנושא הפונדקאות, ואני לא יודעת למה היא התכוונה בכך שהעולם רץ קדימה. אני כן יודעת שבמערב אירופה שאנחנו רוצים להידמות אליה פונדקאות אסורה כי פונדקאות היא סחר בנשים וילדים ומדינות מתוקנות אינן מתירות סחר כזה, ובשנים האחרונות אפילו בהודו ובתאילנד החלו להגביל את הסחר בנשים לפונדקאות, אחרי שראו שאנשים עשירים מהמערב שמשלמים תמורת תינוק, לוקחים רק את התינוקות הבריאים והיפים, את הפגועים והחולים הם משאירים למדינות העניות שאת הנשים היותר עניות ומסכנות מביניהן הם מנצלים. למען האמת אני לא חושבת שאסתר חיות יודעת הרבה על פונדקאות. אולי היא מכירה מישהו שקנה תינוק, אבל אני מתקשה להאמין שהיא מכירה בחוג החברתי שלה מישהי שהרתה כדי למכור את התינוק לאחרים. עצוב לחשוב על זה ששופטים אכן מייצגים את העילית החברתית, שזאת גם העילית הכלכלית, ומקדמים אינטרסים של בעלי ממון, במקום להגן על החלשים, ואין מגזר עני וחלש יותר בישראל מאמהות גרושות, שבניגוד לכל ארגוני ההומוסקסואלים ורופאי הפיריון שמגלגלים מיליונים מניצול נשים עניות, לנשים המנוצלות אין מי שיגן עליהן, אפילו לא כדי להבטיח להן פיצוי נאות במקרה שאין הריון או שיש פגיעה בגופן ובבריאותן, שאפילו לדאוג למעט הזה לא נמצא גואל, ומדוע ארגונים כמו נעמת או שדולת הנשים אינן לוקחות על עצמן להתגייס ולסלק מספר החוקים הישראלי את החוק המביש לניצול נשים כאינקובטור, שהוא אפילו מביש יותר מחוק הלאום, כי חוק הלאום מתייחס לערבים כמו לאזרחים סוג ב', אבל החוק לנשיאת עוברים כפי שקוראים לחוק ניצול הנשים המחפיר הזה מתייחס לנשים כאילו הן חפץ ובכלל לא בנות אדם, ובמקום למחוק אותו מספר החוקים, כל הזמן מרחיבים אותו ומאפשרים יותר ויותר ניצול של נשים בתור אינקובטור, ועומדים ומתווכחים אם זה שיוויוני וחוקתי לאפשר רק לזוגות נשואים לנצל נשים בתור אינקובטור, או שצריך לאפשר גם לרווקות ורווקים והומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור, ואף אחד לא זועק לשמיים שנשים הן לא סחורה ולא חפץ, ועל הניצול המזעזע הזה של נשים מתנוסס דגל שחור לא רק של אי חוקיות, אלא של פשע נגד נשים כבני אדם.