יום שישי, 30 ביוני 2023

נכון שאתם חברים?

 

נכון שאתם חברים, נכון שלא ציפית ממנו לתמורה, נכון שהוא עשה רק מה שטוב למדינה ולא לחברים שלו, שאל עו"ד עמית חדד את ארנון מילצ'ן, שענה יפה "אין לו חברים", ושוב חדד: "שרה אמרה שיש לביבי שתי משענות, אתה והיא". עדות אמינה של מי שאין לה שום אינטרס. נכון? נכון. קוראים לשאלות כאלה שאלות מדריכות, שאלות שבאמצעותן מנסה עורך-דין לשים בפי העד את הדברים הרצויים לו. אסור לעורכי-דין לשאול שאלות כאלה, ובמשפטים אחרים השופטים היו מעירים לעו"ד חדד, ששאלותיו מדריכות את העד מה לומר ושיחדל מכך. אבל השופטים במשפט נתניהו שתקו. לאו דוקא מפחד. פשוט אין טעם להתווכח. התמונה כל כך ברורה. אין לנתניהו חברים. זו האמת. ספק אם למילצ'ן יש חברים. העסקה ברורה עד כאב: מתנות לזוג נתניהו, ארגזי שמפניה יקרה, סיגרים קובנים מן המיטב, חולצות איכותיות, מעילים, תכשיטים. התמורה: זמינות. זו התמורה האמיתית: זמינות של ראש הממשלה העסוק לטרדותיו של מילצ'ן. נתניהו בכלל לא עזר לו לקבל ויזה לארצות הברית, רק צלצל לשר החוץ האמריקאי ולשגריר ארצות-הברית בישראל ודיבר איתם בעניין הארכת הויזה של מילצ'ן. ומה בכך? הרי כל אזרח שיש לו בעיה עם הויזה יכול להתקשר לנתניהו ולבקש שידבר עם שר החוץ האמריקאי ועם השגריר בתל-אביב, עניינים של מה בכך, כפי שכל אחד מאיתנו יכול לבקש מנתניהו לסדר לו פטור מתשלום מס. זה כל מה שנתניהו עשה. מעבר לכך הוא לא עזר, וכולנו יודעים שאת הוויזות מוציאים הפקידים ולא שר החוץ והשגריר, נכון? מה כבר נתניהו עשה בשבילו? לא כלום. רק חברות ואהבה.

ההצגה כמובן איננה עבור השופטים שמבינים היטב במה מדובר. ההצגה עבור המצביעים המעריצים: זו רק חברות. הרי כולנו מבקשים מחברינו מתנות, ארגזים של מתנות, וגם אומרים להם מה לשלוח לנו, ואם הם מביאים לנו שמפניה מסוג אחר, מיד אנחנו שולחים אותם להחליף אותה בסוג החביב עלינו (יש לנו סוג חביב עלינו? לא ממש. אצלנו הולך יותר רביעיות של סודה מארגזים של שמפניה, אבל אנחנו באמת לא דוגמה.) זה קצת מזכיר לי סיפור על מנהיג מזרח גרמניה שאמר בראיון שהוא בסך הכל איש פשוט, בערב הוא אוהב לשתות פחית של בירה כמו כולם, וכולם צחקו, כי במזרח גרמניה מכרו פחיות של בירה רק בחנויות המיוחדות של בכירי המנגנון. אזרחים מן השורה יכלו לקנות רק בירה בבקבוקים. אבל מילצ'ן מזמן שכח מה זה להיות אזרח פשוט, ונתניהו כנראה מעולם לא היה. חברה שאתרע מזלה ללדת בהדסה עין-כרם כששרה נתניהו ילדה את יאיר, סיפרה לי שדחסו אותן שמונה יולדות בחדר, ואילו שרה נתניהו שכבה בחדר לבד. נתניהו עדיין לא היה ראש הממשלה אבל מיוחס הוא היה תמיד. אולי זה תלוי לא רק בסביבה. אולי אנשים נכנעים לו כאשר הוא דורש, והוא דורש בלי גבול. מילצ'ן נכנע, שלח סיגרים ושמפניה והתחנף והתחנף ועדיין מתחנף. כל כך הרבה מיליונים ובסופו של דבר – שפוט של ראש ממשלה מושחת. כמעט מעורר רחמים.

לכאורה מה ברור יותר מתיק השוחד המובהק הזה, שבו איל הון משמן במתנות יקרות ערך את ראש הממשלה כדי שזה יטה לו אוזן ויסייע בענייניו. ובכל זאת אנחנו מתקשים לצפות את תוצאת המשפט, וזה לא מפני שהדברים הם דו-משמעיים. הם דוקא לא. חברות אין שם, רק תן וקח אכזרי, תובעני, נטול רגשות. אבל מי רוצה לראות את האמת החשופה והאכזרית הזאת, שעשירי הארץ אינם נושאים את ראשם בגאון ומביטים בבוז אל עניי הארץ, אלא זוחלים על הקרקע כדי לנשק את כפות רגליהם של בעלי העוצמה ואנו העניים מתבוננים בהם ואיננו מרגישים דבר מלבד בחילה. מי בכלל רוצה לדעת את האמת העירומה מאחורי המסכות.

יום שני, 26 ביוני 2023

דינה קטן בן-ציון ז"ל

 

היום מתפרסם במהדורת הדפוס של "הארץ" הספד יפהפה של משה גלעד על המשוררת, המתרגמת והחוקרת דינה קטן בן-ציון, שהלכה לעולמה בשבוע שעבר (ההספד התפרסם קודם לכן במהדורה המקוונת). משה גלעד מכיר תודה בראש וראשונה למפעל חייה של דינה – תרגומי מופת לעברית של מיטב הספרות הסרבו-קרואטית מעטם של גדולי סופריה: איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילובן פאביץ', דוד אלבחרי ועוד ועוד, מפעל כמעט בלתי נתפס בהיקפו של אשה יחידה, קטנה ושברירית למראה, מצניעת לכת, שהעשיר כל כך את קוראי העברית ואת התרבות העברית. משה גלעד מספר כיצד נסע לראות את הגשר על הדרינה, כשם ספרו של איוו אנדריץ' שדינה תרגמה לעברית מן המקור (הספר תורגם קודם לכן לעברית מן התרגום הגרמני), גשר מחבר בין גדות ותרבויות כמו עבודת התרגום והמחקר של דינה, שבדיוק כפי שכותב גלעד, ראתה במלאכת הגישור והתיווך בין העמים ובין התרבויות באמצעות תרגומה שליחות.

כל הדברים הללו הם אמת, אבל מה שמעטים יודעים הוא שדינה גם מימנה בעצמה חלק ניכר מהמפעל הזה, ודבר זה לא נבע רק מאישיותה ומתודעת השליחות העמוקה שלה, אלא מייחסי הכוח בין הוצאות הספרים לבין המשוררים והמתרגמים, אנשים פרטיים חסרי אונים, שאפילו להתארגן ולקבוע תעריפי מינימום נמנע מהם בהוראת בית המשפט, שפסיקתו זו היא בושה וחרפה וגזילת פת לחם מפיהם.

דינה תרגמה פעמים רבות ביוזמתה ואז הציעה את תרגומה להוצאות ספרים. לא תמיד מצאה בקלות מו"ל, ולרוב הסתפקה בשכר רעב, כשהיא נשענת על יוז'י בעלה, אף הוא יוצא יוגוסלביה, תמיד תומך ומעודד ומבין את חשיבות עמלה. כאשר מנכ"ל הוצאה גדולה ועשירה סירב לשלם לה אפילו את השכר הסמלי שהבטיח על תרגום מונומנטלי שטרחה עליו שנים, סיפרה לי: "אמרתי לו: אתה אדם רע". היא היתה משוכנעת שאמרה דבר שיזעזע את נפשו. כמה התקשתה לראות את עומק האטימות, גסות הרוח והניצול חסר הבושה של המו"לים הישראלים. היא ספגה את ההשפלות והעושק והמשיכה בעבודתה ומצאה את נחמתה בשיח החרישי שניהלה עם גדולי הספרות בד' אמותיה, ובמעטים שאהבו והוקירו את תרגומיה ושירתה.

היא היתה מאושרת לספר לי שהגיעה להסכם עם מו"ל נכבד: היא תמסור לו ללא תשלום תרגום של יצירת מופת שתרגמה מסרבו-קרואטית, והוא בתמורה יפרסם על חשבונו ספר שירה שלה. אבל כך את נותנת לו שני ספרים בחינם, התקוממתי. אבל דינה שמחה כל כך לפרסם את תרגומיה ואת שירתה וראתה בהסכם הזה הצלחה גדולה, וכך יצאו לאור בעברית כמה יצירות מופלאות שקוראיהן המשתאים לא ידעו שהתרגום היפהפה ניתן בחינם. על שירתה שהרבתה לבטא בה את מה שלאה גולדברג כינתה יפה "הכאב של שתי המולדות" כלל לא ציפתה לקבל שכר, אבל לפחות זכתה בכמה פרסים, ובשנים האחרונות בפרס עקביהו על אוסף שיריה "פָּנים וכוכב" שקיבץ ממיטב שירתה.

משה גלעד כותב שדינה היתה שייכת לדור הולך ונעלם של מתרגמים שעסקו בתרגום כשליחות, כדי להקים גשר בין התרבות שנולדו בה לבין התרבות העברית, ולא רק כפרנסה, אבל האמת היא שכל מתרגמי השירה והספרות, אלה שנולדו בארצות אחרות וגם אלה שנולדו בארץ הקודש, רואים בעבודתם שליחות, ולו עקב כך שפרנסה קשה לקושש מהעיסוק בתרגום, כפי שמוכיח למרבה הצער סיפור חייה של דינה, שהיתה מבכירי המתרגמים בארצנו. תרגום הוא אמנות, בוודאי תרגום ספרות ושירה, והוא מוכר כיצירה, אך מעטים בארצנו מוקירים את האמנות שבמעשה התרגום, ומעטים עוד יותר מוכנים לשלם עליה שכר ראוי. למרבה הבושה אני נתקלת בשנים האחרונות בתרגומי ספרות מתרגומים אחרים במקום מהמקור: מתרגמים למשל רומן יפני מן התרגום הספרדי, כדי לא לשלם את שכרו הגבוה יותר של מתרגם מיפנית. אבל תרגום איננו מלאכה טכנית, ועל אחת כמה וכמה תרגום ספרות. המתרגם צריך להכיר היטב את תרבות המקור, כדי שיידע להעביר אותה נכונה לשפתו, ולהוסיף במקרה הצורך הערות או הסברים לקורא העברי, שיתרמו להבנת היצירה והרקע לכתיבתה.

כמו בתחומים רבים אחרים בחיינו, היחס בישראל למתרגמים ולעבודתם, שתרומתה איננה חומרית אלא תרבותית ורוחנית, הוא מביש, והסיבה היחידה שהתרבות העברית בכל זאת נהנית פה ושם מתרגומי מופת, היא אהבת הספרות והשירה של אנשים פרטיים כדינה קטן בן-ציון, שאכן רואים בעבודתם שליחות, ומוכנים לעבוד בשכר זעום או ללא שכר כלל כדי להביא לקורא העברי את מיטב היצירה העולמית. אבל זה לא צריך להיות כך. מתרגמים ומשוררים אינם צריכים לרעוב ללחם, ואינם צריכים לעבוד בחינם. הוצאות ספרים גדולות ועשירות צריכות לשלם שכר ראוי שאפשר להתקיים ממנו, והמדינה צריכה לתמוך תמיכה ראויה יותר בתרגומי מופת ובמפעלים ספרותיים של מי שאהבת הספרות שלהם איננה תלויה בדבר.    

יום חמישי, 22 ביוני 2023

סוכני הרשע

 

אני לא יודעת למה חשוב לאנשים שמתנגדים לממשלה וחולים מהמדיניות שלה וממה שקורה להגיד שהם פטריוטים, ושהמפגינים נגד ההפיכה המשטרית הם פטריוטים. אני מפגינה כל שבוע ואני לא מרגישה בכלל פטריוטית. אני שונאת את המדינה, חושבת שהממשלה פה מבחילה ומבחילים גם האנשים שבחרו בה, שחברי הכנסת מבחילים עד כדי כך שלפעמים בחדשות אני מזפזפת לערוצי הסרטים – לאחרונה נפלתי על סרט בריטי יפה שנקרא "לנשום" ומספר על חולה הפוליו רובין קוונדיש שבעזרת אשתו וחבריו המקסימים הצליח לחיות עם שיתוק למעלה מעשרים שנה כשהוא נושם בעזרת מנשם פרימיטיבי למדי ובכל זאת ממצה את החיים – וחשבתי שהסרט הזה כל כך ממצה את מה שאני מרגישה - מחנק, מחנק נורא, התחושה שלי היא לא רק נפשית אלא גם פיזית – אני מרגישה את המחנק בגרון, שאין לי אוויר, שאני לא יכולה לנשום, מכל מה שקורה פה. לראות את המתנחלים הפושעים שורפים כפר רק מפני שתושביו פלשתינים, כמו שהאנטישמים בכל הדורות היו עושים ליהודים בגולה, ואף אחד לא עוצר את זה, והצבא לא מתבייש להגיד שאין לו כוח אדם לטפל בזה – ואיך הוא יטפל במלחמה בכמה חזיתות נגד צבאות סדירים, כמו שקרה בכל המלחמות, אם הוא לא יכול לעצור מאתיים מתנחלים ביריונים ששורפים בתים ומכוניות ופוגעים ברכוש ובאנשים? איפה היה צה"ל? איפה היתה המשטרה? ואיפה היה נתניהו, שעוד היתה לו חוצפה לנאום שאנחנו מדינת חוק ושהוא לא יסבול התפרעויות בשום מקום, אז למה הוא לא עצר את זה, למה הוא נתן למתנחלים להשתולל שעות? בשביל לירות בדרוזים המתקוממים שלחו כוחות משטרה ומג"ב ועשרות ניידות. בשביל להרוג פלשתיני היו מספיק שוטרים ש"הרגישו מאוימים", אבל בשביל להפסיק את פרעות המתנחלים בתורמוס עיא, כמו הפרעות שחוללו קודם לכן בחווארה, לא היו מספיק כוחות? אין ספק שמדינת ישראל הפכה למדינתם של סמוטריץ' ובן-גביר וככה זה נראה, ולא במקרה הכל בוער, ולא במקרה נרצחים אנשים יום-יום, כי סוכני השנאה והרצח יושבים בממשלה, וכמו שידוע שנאה מולידה כנגדה שנאה, ואלימות מולידה כנגדה אלימות, וכבר אינני יודעת אם הם מאמינים שידכאו את השנאה והאלימות שהם מולידים בעוד ועוד כוח, או שאולי שאיפתם היא להגביר ולהגביר את האלימות, כי אלימות היא המנוע של חייהם ושאיפותיהם.

אני חיה פה כי נולדתי פה ואין לי דרכון אחר ושום מדינה אחרת לא מחכה לי, וכמוני רוב האנשים שהולכים להפגנות ונלחמים על החיים שלנו, ואלה שמדברים על להגר לחו"ל מעצבנים ודוחים אותי כי לרוב האנשים פה אין לאן ללכת, בוודאי לאלה מאיתנו שכבר זקנים, ושום מדינה לא תקבל אותנו. כל מה שנשאר לנו זה להילחם עם הגב לקיר, ובמקרה הזה המלחמה הזו ממשיכה את המלחמה שנלחמתי כל החיים שלי לשרוד, ותמיד שרדתי בקושי והשתדלתי לעשות דברים טובים ומשמעותיים. לאחרונה חגגתי יום הולדת 67. לא באמת חגגתי כי הכלב שלי עבר ניתוח והרגיש מאד רע והייתי מאד מדוכאת וגם עכשיו אני קצת מדוכאת מזה שהוא פותח את התפרים שלו בשיניים ומדמם ואני לא יודעת איך לגרום לו להפסיק עם זה – הוא גדול מדי וכרגיל נתנו לי בשבילו קולר קטן מדי שלא נסגר והוא מיד הוריד אותו. אני מאד משתדלת לשמוח כי יש לי בנות מוכשרות ונכדים מקסימים, וזה מנחם, אבל השבוע התקשיתי להתגבר על העצב. אני יודעת שחייבים להילחם ושווה להילחם, כי עובדה שבלשכת עורכי הדין האנשים ההגונים הצליחו לנצח את הפושעים, למרות שהממשלה כרגיל תמכה בפושעים, שאיתם היא יכולה לגנוב סוסים ביחד, ועכשיו מאיימת לפרק את לשכת עורכי הדין כי הם איבדו את השליטה בה. בטח אם הליכוד יפסיד בבחירות הם יפרקו את הכנסת ויעבירו את סמכויות החקיקה לליכודיאדה, שאותה הם יכנסו ביום השואה כי הכי חשוב לנתניהו ואנשיו למחוק את זכר השואה, כדי שלא תהיינה לאנשים אסוציאציות כשהם צופים במתנחלים שורפים פלשתינים שאף אחד לא מגן עליהם, ושר הביטחון גלנט, במקום להגיד שהפורעים בתורמוס עיא הם פושעים שצריכים לשבת בכלא, קרא להם "אחיי המתנחלים", וביקש מהם לא לקחת את החוק לידיים. במדינת חוק לא קוראים לפושעים אחינו ולא מבקשים מהם להתנהג יפה אלא עוצרים אותם ושופטים אותם ומכניסים אותם לכלא שזה המקום לפושעים, ואם מי ששורף בתים של פלשתינים הוא אח של גלנט, גלנט איננו אחי ובוודאי הפורעים אינם אחים שלי אלא אויבים מרים שהשתלטו לי על המדינה היחידה שאני אזרחית בה, ואני מקללת אותם מעומק לבי, אותם ואת המדינה שבמקום לעצור אותם מניחה להם להתפרע ולא עוצרת אותם ולא מענישה אותם, כמו שצוררי ישראל בגולה לא עצרו ולא הענישו את הפורעים ביהודים, אבל בסופו של דבר הפורעים נענשו בדרך כזו או אחרת, והמדינות שלהם נהרסו והידרדרו מדחי אל דחי, כמו רוסיה שנותרה נחשלת עד היום וגרמניה שהיתה בסוף המלחמה לעיי חורבות. אני אמשיך להפגין ולהתפלל שאלהים יעזור לנו ויציל את המדינה שלנו מממשלת הזוועה ומהרוע והאלימות שמציפים את הארץ. אני ממש לא פטריוטית ולא אוהבת את המדינה בכלל, אבל אני אמשיך להפגין ולהילחם נגד האויבים מבפנים, כי אני בת 67, לא בריאה ולא עשירה וכמו רוב הישראלים אין לי לאן ללכת. לא יקבלו אותי בשום מקום אחר.

יום ראשון, 18 ביוני 2023

חזרנו עייפים

 

אתמול בערב הלכתי שוב להפגנה בבית הנשיא. הגעתי באיחור ועמדתי בצד, כי אושר בא איתי. הוא ביקש לבוא ולא היה לי לב להשאיר אותו בבית, כי הוא אחרי ניתוח ולא מרגיש כל כך טוב. רק אתמול חזרנו מיפו ששם שהינו שבועיים אצל בתי. זו היתה אמורה להיות שהות שמחה, כי נכדי אביב חגג יום הולדת וגם אני, אבל לקחנו את אושר לבדיקה בבית החולים הוטרינרי, והתברר שהוא צריך ניתוח דחוף וניתחו אותו למחרת ומאז הוא לא מרגיש כל כך טוב ואני דואגת לו מאד. תמיד אנשים צוחקים שהוא יותר גדול ממני שזה כמעט נכון, וכמובן שהוא הרבה יותר חזק ממני, אבל אני דוקא מרגישה כל הזמן את הפגיעות שלו, ותמיד כשאני הולכת איתו ברחוב אני מפחדת שיפגעו בו, ואני לא אוכל להגן עליו. המחשבה הזו מעבירה בי צמרמורת. עכשיו אחרי הניתוח הוא כמובן חלש ופגיע פי כמה יותר מהרגיל, ואני חסרת אונים להגן עליו, ואני הולכת ומתפללת כל הזמן בלבי שלא יאונה לנו רע, ושלא ניתקל חלילה באנשים רעים או שכלב אחר יתנפל עלינו או תן. בלילה טיילתי עם אושר בגן דוידוף ביפו ופתאם ראיתי חיה חוצה בריצה את הגן והייתי כמעט בטוחה שזה תן. אני מכירה תנים מעמק המצלבה, כי כמה פעמים כשטיילתי שם עם אושר יצא תן מהשיחים ואז ברח לשיחים בחזרה. לרוב תנים בורחים כשהם רואים אנשים או כלבים, אבל מי יודע. כשראיתי את התן, או מה שהיה נדמה לי שהוא תן, סחבתי משם את אושר וברחתי מהגן, בתקוה שאם אלך ברחוב ולא בגן גדול עם צמחיה ועצים, לא יבואו לשם תנים. בינתיים כולם מאד נחמדים אלינו, וכל המפגינים שעברו לידינו מאד נזהרו לא לדרוך לאושר על הזנב. הרגשתי קצת מוזר לחזור להפגנות. עד שנסעתי לבתי הייתי בכל ההפגנות בבית הנשיא ובשתי הפגנות גדולות ליד הכנסת ומאד הקפדתי לא להחמיץ הפגנה, וכשהייתי שבועיים אצל בתי הרגשתי קצת כמו עריקה, ובתי אמרה לי, את יכולה ללכת להפגנות בקפלן. אבל תל-אביב זו עיר אחרת מיפו, ובכלל לא קל להגיע במוצאי שבת מדרום יפו לצפון תל אביב, אז ויתרתי. ובכל זאת כשהלכתי אתמול להפגנה הרגשתי קצת מוזר, כאילו ההפגנות הקודמות שהייתי בהן היו מאד מזמן, למרות ששבועיים זה לא כל כך הרבה זמן, וגם עמדתי בצד וכל הזמן דאגתי מאד שאושר יהיה בסדר ושלא ידרכו עליו חלילה, ופחות השתתפתי בצעקות דמוקרטיה ובושה שבדרך כלל אני מצטרפת אליהן בטבעיות.

הבוקר הרגשתי שאין לי בכלל כוח לעשות כלום, ורק שכבתי במיטה וקראתי את "הארץ" מהבוקר ומסוף השבוע, ואושר בא ושכב ליד המיטה לידי, והיה בזה משהו מרגש. אני מרגישה ששנינו מחלימים מהניתוח שהוא עבר, ועכשיו שנינו כבר זקנים. אני קצת יותר זקנה, אפילו במושגים של שנות כלב, ואני הולכת ומצטמקת בגלל שאני הולכת על שתיים, ואילו אושר שהולך על ארבע נשאר גדול, ורק הכוחות שלו כבר לא כפי שהיו וגם הוא מתעייף בקלות. אני לא יודעת איך להסביר את התחושות שלי. מצד אחד מאד אכפת לי מה שקורה ואני עוקבת אחרי הכל ומצד שני האיום של ממשלת נתניהו לחוקק את חוקי הדיקטטורה שלהם כבר לא מאיים עלי, לא מפני שאני חושבת שהם לא יעשו את זה. אולי הם יהפכו את ישראל לדיקטטורה, אבל אני מרגישה שעל כל הרע שנתניהו וממשלתו עושים הם משלמים מחיר ועוד ישלמו הרבה, ואני כבר לא מפחדת מהם. הם נורא כועסים שלפיד וגנץ הפסיקו את השיחות בבית הנשיא ואומרים שזה היה גלגל הצלה ללפיד וגנץ, אבל האמת היא שהשיחות בבית הנשיא היו גלגל הצלה לנתניהו שקיווה שמראית עין של הסכמה רחבה על חקיקה תפוגג את החרם האמריקאי עליו ויזמינו אותו סופסוף לבית הלבן, ועכשיו הוא מבין שהכעס של האופוזיציה עליו מרחיק אותו שוב מהבית הלבן. אני מאד מבינה את הכעס של גנץ ולפיד על נתניהו שהבטיח להם לבחור השבוע את נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים ולאפשר לוועדה לפעול למינוי שופטים, שזה צורך דוחק של הציבור בישראל שסובל מאד מהמחסור בשופטים ומהעומס הבלתי אפשרי בבתי המשפט שפוגע פגיעה אנושה בעשיית הצדק, כי שופטים עמוסים מדי עושים הרבה טעויות בדברים גורליים לבעלי הדין, ויש לזה תוצאות קשות. אבל השיטה של נתניהו היא פשוט לא לנהל את המדינה, כפי שהוא מנע במשך שלוש שנים העברת תקציב מדינה, שזה הכלי הכי חשוב לניהול המדינה וגם הכלי הכי חשוב לפיקוח של הכנסת על פעולות הממשלה, שזו התמצית של הדמוקרטיה, שהממשלה פועלת בפיקוח נציגי העם ודואגת לציבור ולא רק לעצמה כפי שקורה אצל הממשלה הזאת שקמה כדי לחלץ עבריינים מהדין ומורכבת בעיקר מפושעים, אלה שכבר הורשעו ואלה שעדיין לא. כל הניתוחים של הפרשנים על מה שנתניהו רוצה או עושה, שתמיד מעניקים לו אשראי מוגזם על תחכום וערמומיות כביכול, גם כשהוא רק מזיק לעצמו ולמדינה, מעצבנים אותי, וכל העיתונאים הכאילו מאד מתוחכמים וידענים שבסופו של דבר מתגלים כחסרי מושג מעצבנים אותי, ואני רק רוצה מנוחה מהכל, ובמיוחד אני לא מסוגלת לשמוע חברי כנסת מהקואליציה מדברים, כי כל מלה שלהם היא שקר ואחיזת עיניים. בצלאל סמוטריץ' חוזר ומצהיר שכולם משוכנעים בצורך ברפורמה במערכת המשפט, כאשר הדבר היחיד שהציבור רוצה הוא שימנו שופטים חכמים והגונים, ולא שופטים שמתחנפים לממשלה, שזה לא סימן ליושר ומוסריות. סמוטריץ' כנראה מדבר רק עם תואמי סמוטריץ', ולכן הוא אף פעם לא מבין למה אנשים מגיבים בזעזוע כשהוא מדבר כמו בחוגי המתנחלים, שצריך למחוק את חווארה. אף פעם בחיים הוא לא דיבר עם אנשים שרואים בערבים בני אדם כמוהם ורוצים גם שופטים שרואים בערבי אדם כמוהם, וכמובן גם יותר שופטים ערבים שיוכלו לדבר עם בעלי הדין בשפתם ולהבין את כאבם. כמובן שיריב לוין איננו שונה מסמוטריץ'. גם הוא מדבר רק עם גזענים כמוהו ולא מסוגל לראות בערבי בן-אדם וחושב ששופט טוב זה שופט גזעני. וזה האיש שנתניהו מינה לשר המשפטים. אני מבינה שצריך להילחם ולהפגין בכל הכוח, כי זו מלחמה על חיינו, ובד בבד כבר לא אכפת לי מה שהממשלה תעשה, כי בלבי אני מאמינה שהם ישלמו מחיר כבד על כל הרוע שלהם, ואני מאד מקוה ומתפללת שהם יאבדו את השלטון, ושתבוא במקומם ממשלה שדואגת לאזרחים, לכל האזרחים, ויהיה פה יותר טוב, ושזה יקרה יותר מהר ממה שאפשר לשער.

 

יום שלישי, 13 ביוני 2023

הכל אישי

 

לא היתה לי עמדה נחרצת לגבי קיום השיחות בבית הנשיא. לא ידעתי אם הן יועילו או יזיקו או סתם לא ישנו דבר. כשמקיימים שיחות, אפילו עם גורמים בעייתיים כמו הממשלה הנוכחית, לפעמים יוצא מזה משהו טוב למרות הציפיות הנמוכות, אז חשבתי שאולי כן כדאי לקיים שיחות. אבל כששמעתי שקרובים להסכמה על פגיעה במעמד היועצים המשפטיים הייתי די מזועזעת – דוקא על זה להסכים, לפגוע בשומרי הסף החשובים ביותר והמותקפים ביותר, כי הם בקו הראשון של שלטון החוק, עוד לפני השופטים, שאליהם מגיעים רק אלה שיכולים ושמתעקשים. עכשיו אני חושבת – עדיין איננו יודעים בדיוק לאלו הסכמות הגיעו, או רצו להגיע, אבל הדברים שאמר ליברמן, שההסכמה העיקרית תהיה להחזיר את דרעי לממשלה, כלומר לבטל פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב של 11 שופטים ששלל את חזרתו לממשלה, קשה לי לעכל את זה. אמנם מדובר לכאורה בעניין אישי של עבריין ספציפי שהוא גם ראש מפלגה שנמצאת בקואליציה, אבל מרגע שמדובר בביטול למעשה של פסק דין של בית המשפט העליון ועוד בהרכב מיוחד של 11 שופטים, המשמעות איננה שולית, כי אם אפשר לבטל פסק דין של בית המשפט לגבי אריה דרעי, ולא בדרך המוסדרת בחוק של חנינה, שבכל מקרה ספק אם דרעי, עבריין סדרתי, היה עומד בקריטריונים של מועמדים לחנינה, מה לגבי עקרון השוויון בפני החוק? ומה לגבי שמירת טוהר המידות של אנשי ציבור ומניעת שחיתות? אבל לפני הכל, כמה עלובה ה"רפורמה המשפטית" הזו, שבסך הכל נועדה למלט שני פוליטיקאים מושחתים, אריה דרעי ובנימין נתניהו, מאימת הדין, תוך ניצול מעמדם הפוליטי ובחירתם השקרית לכנסת, כי הם נבחרו לכנסת בהבטחה לדאוג לעניים ובכלל לאזרחים הפשוטים, להוריד את יוקר המחיה ולהפחית את הטרור והפשע, בזמן שכוונתם האמיתית היתה לחזור לשלטון כדי להשתמש בו לרסק את מערכת המשפט ולמלט את נפשם מאימת הדין. כלומר, לולא השחיתות של נתניהו ודרעי שהובילה אותם להיות נאשמים בפלילים, ובמקרה של דרעי גם להיות מורשע בדין יותר מפעם אחת, כל המהפכה המשפטית לא היתה באה לעולם, וכל ההתקפות המכוערות על השופטים לא נועדו אלא למלט מהדין את הפושעים היותר מיוחסים, אלה שנמצאים בשלטון ומנצלים אותו לא כדי להיטיב עם הציבור אלא כדי לנצל את העוצמה השלטונית לצבירת טובות הנאה אישיות. אמנם אי אפשר להעמיד לדין פוליטיקאים על רמאות וגניבת דעת, אבל מאד מוגזם לראות בבחירה כזו בחירה דמוקרטית. בתי שרון אמרה לי שברור שזו היתה המטרה ומה אני מתפלאת, ובכל זאת ציפיתי שלפחות יעמידו פנים שהרפורמה המשפטית, כפי שמכנים אותה הוגיה, היא יותר מחבל הצלה לדרעי ונתניהו מהאופי העברייני הבלתי נשלט שלהם. אבל היא פשוט לא. היא תחבולה שקופה של פושעים ולא שום דבר יותר מזה. אמרו תמיד על יריב לוין שהוא אידיאולוג ולא נהנתן. אולי באמת בניגוד לנתניהו, אין לו עניין בסיגרים ושמפניות, ואשתו לא מבקשת צמיד תואם לשרשרת, אבל בכתבה גדולה שהילו גלזר הקדיש לו במוסף "הארץ" לפני כמה שבועות היה רק עניין אחד: שנאה חולנית לערבים ורצון אינסופי לפגוע בהם, מאז שהיה תלמיד תיכון ועד היום. שנאה גזענית איננה אידיאולוגיה, היא רק דעה קדומה שממלאת את מוחו של לוין ומניעה אותו באש שנאה בוערת, וככל השונאים הפנאטים, הוא איננו מוכן להביא בחשבון נזקים או מגבלות של פעולותיו, והוא אדם מסוכן. ואלה אכן מרכיביה של ה"רפורמה המשפטית": גזענות חסרת רסן, עבריינות ותחבולות של עבריינים. וזה מה שמטריד אותי לגבי השיחות בבית הנשיא: על מה אפשר להסכים כאן? על לגיטימציה לגזענות? על שחיתות אין קץ? על טובות הנאה  לעבריינים? על פושעים בממשלה? ולמה בכלל השיחות האלה חשאיות? הרי זה עניין ציבורי, ועצם קיום השיחות הוא תוצאה של מחאה ציבורית עזה והן הכי מעניינו של הציבור, אז איך אפשר להסתיר אותן מעין הציבור ולהתייחס אליהן כאל סוד מדינה, כאילו דנו שם במדיניות הגרעין הישראלית ולא בחקיקה בעלת השפעה מכרעת על אופי המשטר. אולי בעצם עדיף שלא להסכים לדבר ושהממשלה הגרועה בתולדות ישראל תעשה כטוב בעיניה ותשבור את הראש בקיר, ואנחנו נמשיך להפגין ולצעוק, עד שתיפול הממשלה במהרה בימינו בקרוב.

יום שישי, 9 ביוני 2023

שפרה קורנפלד / אין מקום כזה

 

הכל מתחיל בסבא ובסבתא, למרות שהם מופיעים רק עמוק לתוך הסיפור. הסבא והסבתא ניצולי השואה שהיגרו לקנדה, שם עשה הסבא חיל בעסקיו. את בתם הבכורה שהגיעה איתם לקנדה שלחו לבית ספר קנדי ממלכתי, שם הצליחה מאד בלימודיה והפכה מבינה פיינגולד לבוני פיין. לימים תנצל בוני את המצב כדי להשתלט על רכושו של האב ותהפוך לאשה עשירה, עובדה שתעצב את מערכת היחסים בינה לבין אחותה הצעירה ממנה וילדיה של אחותה.

האירוע שהביא למפנה וחרץ את גורלה של האחות הצעירה של בוני, אידה, שנולדה בקנדה עשר שנים אחרי הולדת אחותה בארץ הישנה, וחרץ לא פחות את גורלם של ששת הילדים שעתידים להיוולד לה, התרחש כאשר בוני בת השבע-עשרה הביאה הביתה חבר מבוגר ממנה ולגמרי לא יהודי. למחרת הועברה אידה בת השבע לישיבה חרדית, נעטפה בחולצות ארוכות שרוולים וחצאיות ארוכות, והוסללה לחיי יהדות כשרים בנוסח החרדי ולפיקוח הורי מתמיד על הליכותיה, בציפיה שתביא חתן יהודי כשר. זה היה אסונה של אידה, ואסונם של ילדיה.

אידה אכן עלתה לישראל ונישאה לחרדי שהקפיד בקלה כבחמורה. גם הוא דאג בעיקר לכך שילדיו יקפידו במצוות. עולמם הרגשי נותר חתום בפניו. גם מצוקתה של אשתו נעלמה מעיניו כליל, עד שהחלה לברוח ממנו – תחילה זמנית, אחר כך לתמיד. הרבה לפני שנמלטה סופית מבעלה, הזניחה את ששת ילדיה. את הטיפול בהם הטילה על בתה הבכורה יונה, שהיא בעצם גיבורת הסיפור.

הסיפור, שמסופר לסירוגין מפי דמויות שונות, בנוי כסדרת תעלומות שנפתרות אט אט, ככל שנחשפים עוד פרטים, ושעוד דמויות מספרות את סיפורן. אבל לא לכל הגיבורים ניתן קול בסיפור. דמותו של האב מתוארת רק בעיני אחרים. קולו אינו נשמע בסיפור. כך גם שני האחים הקטנים שלאחר הגירושין נשארים אצל האב וגדלים להיות יהודים חרדים כמותו. על משפחת האב ועל הוריו איננו יודעים דבר. זהו סיפורן של האם והבנות שנמלטות מן החרדיות ומנסות לבנות לעצמן חיים חילוניים, כשהן חוות טלטלות, מצוקה, הפרעות אישיות, נדודים בין ישראל לבין קנדה וארצות-הברית, כאשר, כפי שאומר שם הספר, בשום מקום אין הנשים האלה מוצאות בית. המקום שאין להן הוא בית, שמרגישים בו בבית. אין מקום כזה לנשות משפחת הרמן, ואולי אין מקום כזה בכלל. זהו גם סיפורו של הבן הבכור, שנמלט אף הוא מן החרדיות, אך מצליח בכך פחות מאחיותיו, אולי מפני שהחיים שהוא מבקש לעצמו הם למעלה מיכולתו.

זהו סיפור של עוני, מצוקה, הזנחה, נטישה, ניצול מיני, אנורקסיה, אלימות, התעללות רגשית. לפעמים המועקה מכבידה, בלתי נסבלת. האם לכודה במערכות יחסים בעייתיות, איננה מסוגלת לעמוד ברשות עצמה, מתקשה מאד לתפקד, נמלטת בכל דרך מהצורך לטפל בילדיה, מתקשה להבחין במשהו מעבר למצוקותיה שלה. הבן הבכור מפתח אובדנות, אחותו הבכורה מפתחת אנורקסיה. היא תינצל ותחיה חיים בורגניים, הוא יילך וישקע.

קשה לומר אם סוף הסיפור הוא קיטש או פתח תקוה, כאשר אסון משפחתי מכנס יחד את בני המשפחה המפוזרים על פני הגלובוס, שלמרות האסון שנחת עליהם מתקשים אפילו לשוחח ביניהם. לפעמים תחושת הזרות המופגנת כלפי בני המשפחה החרדים נראית מוגזמת, כאילו הושפעה ממבטו המשוער של קורא חילוני. בכלל משהו בסוף הספר הפריע לי. ובכל זאת חוויית קריאתו היתה חוויה עזה של מפגש אינטנסיבי עם משפחה מיוסרת מאד, שלמרות הכל מנסה לחיות חיים של משמעות, ובין שהם מצליחים בכך יותר או פחות, סיפורם סוחף ומרתק.

 

שפרה קורנפלד, אין מקום כזה, כנרת-זמורה, 2022

 

יום שני, 5 ביוני 2023

מוטב מאוחר

 

היום מלאו שש שנים לנכדי הבכור דין. כך רצה הגורל, שנכדי הבכור דין נולד ברביעי ביוני, ושנתיים אחריו נולד נכדי הצעיר אביב ב-3 ביוני, וכך יש להם ימי הולדת יום אחר יום, וזו בהחלט מקריות מפתיעה, אם כי לא כמו אצל בת דודי רותי, ששתי הכלות שלה ילדו באותו יום, וכשהיא אמרה לי נוספו לי שני נכדים חדשים, חשבתי בהתחלה שנולדו לה נכדים תאומים. אנחנו לא יכולים לחגוג כולנו יחד, כי אביב גדל בישראל, ודין גדל באנגליה. באנגליה הולכים לבית הספר מגיל ארבע, וממש לומדים קרוא וכתוב וחשבון, אז דין כבר יודע לקרוא ולחשב – חשבון הוא אוהב במיוחד, והוא מתרגש ממספרים גדולים, ממיליונים וטריליונים. מה שמעניין אותו זה החלל, והוא אוהב לשאול אותי שאלות על מדע, או שאלות שצריך לחשב מספרים גדולים במיוחד. אבל השאלה הכי קשה שהוא שאל אותי זה למה אני לא באה לבקר אותו. זאת שאלה ששברה לי את הלב. כשדין היה קטן ואביב עוד לא נולד הייתי נוסעת כל כמה חודשים לבקר אותו ואת בתי וחתני, אבל מאז הקורונה אף פעם לא נסעתי לבקר אותם, לא רק בגלל הקורונה, גם בגלל שמאז שנכדי הקטן אביב נולד, לא יכולתי יותר להשאיר את הכלב הגדול שלי אושר עם בתי, שעכשיו צריכה לטפל באביב, ואין מישהו אחר שיכול לטפל כמה ימים בכלב שלי אושר, כדי שאוכל לנסוע לכמה ימים לאנגליה לבקר את דין. דין בא לבקר אותי בפסח שעבר ובחג חנוכה האחרון. חשבתי שחנוכה ייראה לו חיוור לעומת חג המולד עם כל הירידים הנוצצים ושפע הירידים והאורות, אבל הוא דוקא אהב את החנוכיה ואת הנרות שבכל יום מדליקים עוד אחד וכמובן את הסופגניות. מאד יקר עכשיו לבוא מאנגליה לישראל, אפילו אם המשפחה שלך קטנה. דין הבין מיד. הוא אמר בצער: אף אחד לא רוצה לטפל באושר. זה המצב. אני מבינה שקשה לאנשים לטפל בכלב כל כך גדול שגם צריך לקבל תרופות שאני מגלגלת לו בחמאה, ומי עוד יישב כל ערב לגלגל לו כמוסות של תרופה בתוך חמאה כדי שהוא יסכים לבלוע אותן, אבל מאד מצער אותי שאני לא יכולה לבוא לבקר את דין, והוא לא יכול להראות לי איפה בית הספר שלו והיכן הוא אוהב לשחק ומה הוא אוהב שיקנו לו לאכול בדרך מבית הספר הביתה. בלית ברירה אני מדמיינת שאני נוסעת לבקר את דין באנגליה ואנחנו מטיילים יחד בטירה עם הגנים היפים ויושבים לאכול מול הקתדרלה הגדולה. אינני יודעת מתי אוכל להגשים את החלום הזה לבקר את דין, אבל אני מאמינה שזה יקרה. בינתיים שלחתי לו מתנה הרבה זמן מראש, אבל החבילה התעכבה והתעכבה בדואר וכבר התייאשתי מזה שהיא תגיע והתעצבנתי מאד. אבל בדיוק היום, ביום ההולדת של דין, החבילה הגיעה. דין היה בכלל בלונה-פארק, ששם חגגו לו יום הולדת, ואז כשהם חזרו הביתה החבילה חיכתה להם שם. כשהדרך היחידה לחגוג יחד היא לשלוח חבילה, מאד מעצבן שהחבילה מתעכבת בדרך, וכשהיא מגיעה זו שמחה גדולה, כאילו שלחתי לדין חלק מעצמי והחלק הזה הגיע לאנגליה במקומי, ואפילו לא באיחור, אלא ממש ביום ההולדת, כאילו שירות הדואר הבריטי אמר לעצמו שלהביא את החבילה אחרי יום ההולדת יהיה כבר מוגזם, והביאו אותה היום, שזה בכלל לא יום עבודה, וזה קצת כמו נס קטן. בערב אמרתי לדין שיהיה לו יום הולדת שמח והוא אמר שכבר היה לו יום הולדת שמח. גם אני הגעתי קצת באיחור לברך אותו, כאילו התבלבלתי מהבדלי השעות. בכל אופן מוטב מאוחר מלעולם לא, כמו שתמיד אומרים.

 

 

                            

יום ראשון, 4 ביוני 2023

סבתא אושר

 

לנכדי הקטן אביב מלאו היום ארבע שנים. הוא קורא לי סבתא אושר. אושר זה הכלב שלי, ואביב משחק אתו כמו עם אח גדול, וגם אוהב להציק לו, לזרוק עליו כדור או לנסוע באופניים על הזנב של אושר. כששואלים את אביב על המשפחה שלו, הוא אומר אמא, סבתא, אושר, אביב. אולי הוא מתכוון לומר סבתא ואושר, אינני יודעת, אבל אני אוהבת להיות סבתא אושר. אביב עדיין איננו יודע מה משמעות המלה אושר, אבל כשהוא מאושר הוא צוחק בקול גדול. קל לעשות את אביב מאושר. הוא אוהב להתגלש במגלשות ולהתנדנד בנדנדות, הוא אוהב מאד לשחק בכדור, לראות את ערוץ בייבי, במיוחד את הפיראטיות שהן לא באמת פיראטיות כי הן לא שודדות אף אחד, רק מחפשות אוצרות נסתרים ובכל פרק הן מוצאות אוצר. חוץ מזה יש להן קוף קטן בשם הארי, שגם אותו אביב אוהב. אביב אוהב גם לראות סרטונים ביו-טיוב, במיוחד את בליפי ומיקה שמתחפשים לילדים ועושים שטויות. אבל מה שאביב הכי אוהב זה לאכול ביצי שוקולד. כשאביב מבקש ביצה הוא לא מתכוון לביצה של תרנגולת, אלא לביצה של שוקולד. הוא יודע ללכת למכולת ולבקש "ביצה", וכל מי שמכיר אותו מבין מיד למה הוא מתכוון. לפעמים אביב שוכח שהוא כבר אכל ביצת שוקולד ומבקש עוד אחת, ואם אומרים לו שהוא כבר קיבל ביצה, הוא מבקש שוב "ביצה", ביתר תקיפות. לפעמים אמא שלו מצטערת שהיא נתנה לו לטעום שוקולד, מפני שפעם אביב כמעט לא אכל שום דבר והיה מאד חולה, והיא רצתה לשמח אותו. אבל מאז שאביב טעם שוקולד והתאהב בו, הוא לא מפסיק לבקש: שוקולד. אמא שלו חותכת את השוקולד לחתיכות קטנות, ונותנת לו בכל פעם חתיכה קטנה, אבל אביב מתמקח ודורש שתיים או שלוש חתיכות, וקשה לעמוד בפניו. הצעתי להביא ביום ההולדת של אביב ביצי שוקולד לכל ילדי הגן, אבל אמא של אביב אמרה  שהוא יחשוב שכל ביצי השוקולד הן מתנה בשבילו ליום ההולדת, וירצה לאכול את כולן בעצמו, וזה באמת יהיה הרבה יותר מדי. פעם כשאביב לא רצה לאכול שום דבר, דאגנו מאד, וחשבנו מה יהיה אם הוא לא יאכל, וניסינו לפתות אותו כל הזמן לאכול, ולא יכולנו אפילו לדמיין שפעם נדאג בגלל שהוא אוכל יותר מדי ממשהו, כלומר יותר מדי שוקולד. הוא היה ילד שלא רצה לאכול, לא בשר ולא עוף, לא ביצים ולא גבינה, לא שעועית ולא אפונה. כשנתנו לו מלפפון חתוך לטבעות הוא סידר מהן רכבת על הרצפה. כשאביב התחיל לאכול פחדנו לנשום כדי שלא יפסיק, וכשהוא אכל בננה שלמה היינו נרגשות מאד. כשאביב התחיל לאכול הוא אכל רק דברים בריאים כמו בננות ותמרים. אבל עכשיו אביב קם בבוקר ומבקש שוקולד, ואמא שלו שואלת מתי הוא יפסיק לבקש שוקולד כל הזמן, ואני חושבת לעצמי, אולי כשהוא יתחיל לקנות שוקולד לעצמו הוא יפסיק לבקש שניתן לו. אבל אני לא אומרת שום דבר כדי לא להרגיז אף אחד, כי להיות סבתא אושר זה מחייב.

יום חמישי, 1 ביוני 2023

מרביצים לנו ובוכים

 

הדבר הכי מדהים בליכוד של נתניהו הוא השילוב של תוקפנות ובכיינות, שיריב לוין הדגים היום בנאומו בצורה מושלמת. כאילו לא ניצחנו בבחירות, הוא ייבב, כי בליכוד בטוחים שמי שמנצח בבחירות זכותו לבטל את המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק ולבסס דיקטטורה ושלטון יחיד, או לסגור את תאגיד השידור הציבורי, או לבטל את זכויות האזרח של האזרחים הערבים, כי הוא לא אוהב אותם ולא רוצה לגור איתם, או למנות רק שופטים גזענים כמוהו, כי הוא רוצה שופטים שירמסו את זכויות האדם של הערבים ולא כאלה שיקיימו אותן. מאבק בדיקטטורה הוא מבחינתו של לוין ביריונות והתנהגות מאפיונרית. לדרוך על דיוקנאות של שופטים ולהסית נגדם באופן שמסכן את חייהם זו לדעתו הדמוקרטיה במיטבה. בדרך כלל אנשים שנבחרו לשלוט, אפילו ארדואן שהוא לא בדיוק דמוקרט, חשוב להם להגיד שהם ידאגו לכל האזרחים, גם אלה שלא הצביעו להם, אבל בליכוד אמסלם הבטיח שכשהם יחזרו לשלטון הם ידרסו את השמאל, ואז הוא יילל שביבי השפיל אותו, כי הוא לא התמנה לשר, ואז הוא כן התמנה וחזר לאיים על השמאל. מיד אחרי שחזרו לשלטון הבטיחו חברי הליכוד ובני בריתם החרדים למרר את חיי יריביהם, ולתדהמתם כי רבה הם עוררו התנגדות עזה ומחאה ענקית.

במשך חודשים רדה שמחה רוטמן בחברי הכנסת מהאופוזיציה שביקשו לדבר בוועדת החוקה שבראשה הוא עומד. הוא קטע את דבריהם והוציא אותם מהדיון. יחס מכוער במיוחד, רווי התקפות ועלבונות, העניק רוטמן לד"ר גיל לימון, נציג היועצת המשפטית בוועדה, ובמקרה זה מדובר בעובד ציבור שעושה את עבודתו – להביא לידיעת הוועדה את המצב החוקי ולמנוע ממנה לחרוג מהחוק. והנה הגיע הקוזק הנגזל רוטמן לנאום באוניברסיטת תל-אביב, ומפגינים, אבוי, הפריעו לו בצעקות, למשל צעקו לו פשיסט, איזו הגזמה. הוא רק הורס את הדמוקרטיה ושלטון החוק, ומשום מה איש לא הגיש לו זר פרחים בתמורה.

גם השר אופיר אקוניס מאד הזדעזע מהמחאה שמפריעה לשרים ולחברי כנסת בבתיהם ולכן מפריעה גם למשפחותיהם. וח"כ דני דנון אפילו הגיש הצעה נגד הפגנות ליד בתים פרטיים של חברי כנסת. מעניין איפה היה דני דנון, למשל, כשרמי בן-יהודה קילל את אשתו של זאב אלקין ואיים עליה. אז איש בליכוד לא חשב שלהפגין ליד בתים פרטיים של חברי כנסת ולהפחיד את ילדיהם זו בעיה.

כאשר מושבעת ממשלה נשבעים כל שר ושרה להיות נאמנים לשלטון החוק, אבל נדמה שבליכוד אין מבינים שזו מחויבות של השרים. בכלל נדמה שבליכוד משוכנעים שהשלטון נבחר כדי להנות מהערצת ההמונים ומהשירות שהם מגישים לגברות ולאדונים מהממשלה. המחשבה שלנבחרי ציבור יש קודם כל מחויבויות ורק אחר כך זכויות זרה להם לחלוטין, והמחויבויות האלה הן בין השאר לשמור על החוק ועל המוסדות הדמוקרטים. עם עלייתם לשלטון הם התנהגו כילדים שנכנסו לחנות צעצועים ומשתוללים בה ללא מעצורים והורסים את כל תכולתה. כעת הם בוכים שנלקחה מהם החירות להרוס, ושמחאה חוקית לחלוטין ואפילו עדינה, מונעת מהם לעשות ככל העולה על רוחם. מהנזקים הנוראים שגרמו למדינת ישראל באופן שבו הבאישו את ריחה ומיתגו אותה כאחת מהדיקטטורות של מזרח אירופה שהאירופים סובלים באיחוד בגלל המלחמה באוקראינה והעימות עם פוטין, מיתוג שדרדר לתהום את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, הם מתעלמים, כאילו אינם אחראים להם כלל. כעת מלא לוין תאוות נקמה וזעם כילד שנלקח ממנו הצעצוע האהוב עליו שניכס לעצמו. אל תצפו ממנו לחשבון נפש על התנהלותו. הוא ניצח בבחירות ולא נתנו לו להרוס הכל עד היסוד. לא יפה. הוא כל כך נהנה להרוס את הדמוקרטיה ועכשיו הוא כל כך מאוכזב..