לא לגיטימי להתנגד לשחרור חטופים

 

אתמול פחדתי אפילו לכתוב. בבוקר הייתי ממש עצבנית כי חמאס עוד לא העבירו את שמות החטופות שהיו אמורות להשתחרר, נתניהו הודיע שהפסקת האש לא תיכנס לתוקף עד העברת השמות וצה"ל תקף בעזה, ופחדתי שכל ההסכם עומד להתמוטט. פחדתי מאד שהדברים הנוראים של בצלאל סמוטריץ', שנתניהו הבטיח לו לחזור למלחמה, ושעזה תהיה בלתי ראויה למגורים, תגרום לחמאס להתנער מהעסקה, והחטופים שוב יופקרו לסבל ומות ללא תקוה. כבר לא האמנתי ששלוש החטופות תשוחררנה בשעה שנקבעה וזה מה שקרה, ויכולתי רק לבכות כי מאד התרגשתי  לראות אותן יוצאות מרכב החמאס לרכב הצלב האדום ונוסעות לישראל, והן נראו רזות ומותשות, לא כמו בתמונות היפות שלהן מהימים שלפני הטבח, אבל הן נראו מאד מאושרות, אבל גם לא יכולתי שלא לחשוב על עדן ירושלמי וכרמל גת והרש גולדברג-פולין ויגב בוכשטאב ואלכס לובנוב שאשתו נותרה אלמנה עם שני פעוטות, וכל האחרים שיכלו לחזור בחיים למשפחותיהם לו העסקה היתה קורית בזמן, ולא נדחית בגלל נתניהו וסמוטריץ' ובן-גביר וכל בני העוולה שהיו צריכים לעמוד למשפט על הפקרת החטופים, ולא יכולתי לסבול את כל אלה שאומרים שלהתנגד לעסקה לשחרור החטופים זה לגיטימי, כי אין שום דבר לגיטימי בהתנגדות הזאת, משום בחינה. מבחינת החטופים שהממשלה הפקירה לגורלם בשביעי באוקטובר ומאז והלאה, התנגדות לעסקה פירושה הפקרתם לסבל ועינויים ומות, ואין שום דבר לגיטימי בזה, וגם הטענה ששחרור מחבלים בתמורה לחטופים יגרום להרוגים וחטופים נוספים איננה לגיטימית, גם מפני שהצלת חיים שנמצאים בסכנה מיידית וודאית גוברת על סיכון עתידי אפשרי, אבל בעיקר מפני שזו איננה הסיבה האמיתית להתנגדות של סמוטריץ' ובן-גביר וחלק מהליכוד להסכם. הסיבה האמיתית להתנגדותם היא שהם חולמים לגרש את תושבי עזה ולהקים בעזה התנחלויות, ולמטרה זו הם רוצים להשאיר את צה"ל בעזה ולא לסיים את המלחמה עד להשגת מטרתם זו, שהיא פשע מלחמה, כי אסור לגרש אזרחים מבתיהם ואסור להרוס לשם הרס ואסור לגזול את אדמתם של אחרים ולהקים בה ישובים לעם הכובש, ולכן התנגדות לעסקה כדי לגרש אנשים מבתיהם ומארצם וליישב בה אחרים איננה לגיטימית, כי אי אפשר להצדיק אידיאולוגיה שמבוססת על פשע נגד בני עם אחר, ואי אפשר להפקיר את בני ארצך למוות כדי לשלוט בכוח בעם אחר. בכלל הניסוח של מטרות המלחמה בעזה הוא שקר, כי נתניהו וממשלתו מעולם לא התכוונו, לא לשחרר את החטופים, כי לשם כך צריך לסיים את המלחמה ולסגת מעזה, והם רצו להמשיך במלחמה לנצח כדי להקים בעזה התנחלויות, ולא למוטט את החמאס, כי למטרה זו הם היו צריכים לאפשר לרשות הפלשתינית להשתלט על עזה, שזה גם מה שנקבע בהסכמי אוסלו, שעזה תהיה חלק מהרשות הפלשתינית – גם הסכמים בינלאומיים צריך לקיים, ואי אפשר להפר אותם במטרה לקדם מעשים שהם פשעי מלחמה כמו גירוש תושבים כדי לבנות על אדמתם ישובים לעם הכובש. רק כמה ימים לפני חתימת הסכם השחרור אמר סמוטריץ' שלא צריך לפחד מהמלה כיבוש, כי רצה לכבוש את עזה ולשלוט בה לתמיד. אני מאד מפחדת מהמלה כיבוש, כי כיבוש פירושו מלחמה בלתי פוסקת ומוות בלתי פוסק של חיילים צעירים. הבוקר התפרסמה ידיעה ב"הארץ" שהבן של בצלאל סמוטריץ' בניה סמוטריץ' קנה במחיר מציאה מגרש במקום שהיה בו הישוב הבדואי אום-אל-חיראן שפונה באכזריות מתושביו ואחד מהם אף נורה למוות בטענת שוא שניסה לדרוס שוטרים. כך מסתבר שגזלני האדמות גם מפיקים רווח אישי מן הגזל והשוד. וכך מתברר כפי שטענתי לא פעם, שמי שמתיר את דמם של פלשתינים ושודד את רכושם, בסופו של דבר מתיר את דמם של בני עמו היהודים, כמו שאמרו חז"ל מי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל ומי שגוזל לגוי סופו שגוזל לישראל ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, כי מי שלבו גס באנשים וחומד את רכושם, מאבד את האנושיות גם כלפי בני עמו, וזה מה שקרה לסמוטריץ' ובן-גביר וגם לנתניהו ולתומכיו ביחסם לחטופים, שהם הסיתו נגדם ונגד משפחותיהם ותיארו אותם כמשתפי פעולה עם חמאס נגד ממשלת ישראל, כי המשך המלחמה ללא השבת החטופים משרת את האינטרסים של נתניהו שרוצה לעכב את עדותו במשפט ואולי לבטל את המשפט לגמרי, ובכלל עוזר לו לשמר את הקואליציה המזוויעה שלו ולהישאר בשלטון, שזו מטרת חייו, להישאר בשלטון כדי לעכב את משפטו ובעיקר כדי להישאר בשלטון, ולבו גס בחטופים ובשבויים ובחיילים שעלולים למות לחינם אם המלחמה תימשך והכיבוש בעזה יימשך. כל הרצונות השפלים האלה של קואליציית נתניהו-סמוטריץ'- בן-גביר הם לגמרי בלתי לגיטימים. הדבר היחידי הלגיטימי הוא לסיים את המלחמה שהתארכה הרבה מדי ללא צורך ובניגוד גמור להגשמת מטרותיה, ולהשיב הביתה את כל השבויים והחטופים וכל הלוחמים שמחרפים את נפשם ואסור לנצל את מסירותם והקרבתם לרעה. לגיטימי רק להציל חיים ולרדוף שלום.

עסקה בחסות טראמפ

 

ברור לי שהאנשים שתומכים בבן-גביר מאד שונים ממני, ושמאד קשה לי להבין אותם, ועדיין הייתי מופתעת מכך שבן-גביר מתגאה בכך שבמשך השנה האחרונה הכשיל כמה פעמים עסקאות לשחרור החטופים. במה בדיוק הוא מתגאה? שבגללו אנשים שממשלת ישראל הפקירה לטבח וחטיפה בידי החמאס ונחטפו חיים ויכלו לחזור חיים נרצחו בשבי? האם הוא מתגאה בכך שדמם של החטופים שנרצחו בשבי על ידיו? והאם זה לדעתו מה שאמור לחבב אותו על מצביעיו?

כמובן שההתפארות שלו חסרת שחר. ברור לי שמי שטרפד והכשיל את העסקאות עד כה הוא נתניהו, במחשבה שהמשך המלחמה יסייע לו לשרוד בשלטון, בניגוד לרצונו של רוב הציבור שיסיים את כהונתו האסונית והארוכה מנשוא, ושאילו רצה נתניהו בעסקה, היא היתה יוצאת לפועל מזמן, ומשיבה אלינו בחיים ובמצב בריאותי טוב בהרבה, הרבה יותר חטופים. נתניהו עצמו כידוע יצא מכליו, ראו פרשת פלדשטיין, לשכנע את הציבור הישראלי שהחמאס הוא זה שאשם בהכשלת העסקה, בסיועם של המפגינים והנאבקים להשבת החטופים, כי אין אצל נתניהו נבזות ללא הסתה נגד הקרבנות של מדיניותו והחלטותיו. נדמה לי שלמרות כישורי ההסתה המצטיינים של נתניהו, רוב הציבור לא האמין לו, והמשיך לחשוב שנתניהו הוא זה שמכשיל את העסקאות ומאריך את המלחמה כדי לשרוד בשלטון, ולא המפגינים להשבת החטופים אשמים בכך.

ובאותה מידה רוב הציבור משוכנע שהעסקה יוצאת עכשיו לפועל בגלל אימתו של נתניהו מפני טראמפ. לכל מנוול יש מנוול גדול ממנו שמטיל עליו אימה. ואני שמתעבת את טראמפ בכל לבי, מוצאת את עצמי מייחלת לכך שיצליח לאלץ את נתניהו להשיב אלינו את החטופים ששרדו את השבי המחריד, מתפללת שרבים מהם עדיין בחיים, אפילו מתפללת לכך שאנשים שכבר נחשבו למתים יתגלו כחיים, שזה יהיה בגדר נס, אבל אני מתפללת לנסים, ואפילו כשאומרים שהמחיר כבד אינני מרגישה שהמחיר כבד. שחרור המחבלים שרבים מהם כבר הזדקנו בבתי הסוהר איננו מפחיד אותי. חלקם יחזרו לטרור, אבל מנהיגי החמאס תמיד הצליחו לחולל טרור גם כשהיו בכלא, ובמקום כל אלה שנהרגים מתגייסים לחמאס רבים יותר מאלה שנהרגו, ולהתגונן מפני החמאס נצטרך גם בעתיד, והיינו עושים זאת טוב יותר לולא הפיץ נתניהו את הרעיון המטורף שצריך לטפח את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ואת הרעיון המטורף לא פחות שאפשר לקנות את החמאס בכסף ושאם מעבירים לחמאס כספים החמאס מורתע ואין נשקפת ממנו סכנה. שוב ושוב כתבתי כאן על כך שלאחר כל תוקפנות כלפינו מצד החמאס נתניהו היטיב עם החמאס ופגע ברשות הפלשתינית שמשתפת פעולה עם ישראל. ביום ראשון התראיין לתכנית המצוינת של עמרי אסנהיים ורוני קובן מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן עמית סער, שעזב את תפקידו בגלל מחלתו הקשה. הוא ניסה שוב ושוב להזהיר את נתניהו וגלנט מפני תוקפנות של אויבינו בגלל השקפתם שהמהפכה המשטרית החלישה מאד את ישראל והיא עומדת להתפורר כקורי עכביש כדברי נסראללה, אבל גם הוא חשב שהסכנה היא מהחיזבאללה ומאיראן ולא מהחמאס. גם הוא חשב שהחמאס מורתע, ואינני מתפלאת על כך, כי נתניהו מעולם לא איפשר לאנשים לאתגר את תפיסותיו שלו. אצל נתניהו כל מי שאיננו מתיישר עם דיעותיו הוא בוגד שצריך להכחיד, ולא אדם שמביע דעה מושכלת שאולי כדאי להביא אותה בחשבון. אין מודיעין יעיל בדיקטטורות, כי מודיעין יעיל מחייב פתיחות מחשבה ולגיטימציה לדעות אחרות, דבר שאיננו קיים בשלטונו הדכאני של נתניהו, שפיטר את גלנט קודם כל מפני שהתריע מפני סכנותיה הקשות של ההפיכה המשטרית, ואחר כך מפני שדרש לסיים את המלחמה ולהשיב את החטופים, ולגלנט הצטרפו בדרישה זו הרמטכ"ל וראש השב"כ שנתניהו עדיין מנסה לפטר וגם להאשים במחדליו ובכשלונותיו האיומים.

כל תככיו ותוקפנותו של נתניהו כלפי כל מי שלא התכופף בפניו מתפוגגים כעת למול פחדו מטראמפ, שמצליח להיות מגלומן עוד יותר מנתניהו, כוחני עוד יותר מנתניהו וגם אנוכי עוד יותר מנתניהו, ואם דוקא משום כך יצליח במה שכולנו נכשלנו בו עד כה, לגרום לנתניהו להשיב את החטופים, יבורך.

לא יעזור לך, ישראל כץ

לא יעזור לך, ישראל כץ. ההצהרה היומרנית על "הגבורה" שבה חולצו עוד גופות של חטופים שעד לפני כמה חודשים עוד היו בחיים, והיו צריכים לשוב לביתם בחיים, לא תעזור לך. גם לא ההתגוללות על הרמטכ"ל ודובר צה"ל. הדם על ידיך ועל ידי נתניהו, ומדמם השפוך של החטופים שהפקרתם ביום הטבח ומאז ואילך לא תינקו. איש בממשלת הדמים שלכם לא יינקה מהדם ששפכתם, אם בהפקרת עוטף עזה לידי החמאס, ואם בהפקרת החטופים והשבויים מאז ואילך, כאשר אתם מכשילים כל עסקה אפשרית כדי להמשיך במלחמה ללא מטרה מלבד הישארות בשלטון.

גלנט חשב שפוטר כדי להעביר את חוק ההשתמטות עבור החרדים, ועבור הישארותכם בשלטון על חשבון הציבור המשרת בצבא שהעול עליו כבד מנשוא. אבל הוא פוטר בראש וראשונה מפני שתמך בעקשנות בסיום המלחמה ובשחרור החטופים, ואתה החלפת אותו כדי לסייע לנתניהו למנוע את סיום המלחמה ולשפוך את דם החיילים והחטופים כדי להישאר בשלטון. אם חשבת שהאחריות על המשך המלחמה תביא לך תהילה, אתה טועה טעות מרה. כל חייל וכל חטוף שיוקרב למען הישארותכם בשלטון – דמו על ידיכם, ולא תינקו ממנו. לא יעזרו לנתניהו דברי תנחומים ריקים והצהרות ש"נעשה הכל למען שחרור החטופים". השקר צף מעלה מעלה. הדרישות הנוספות שמעלה נתניהו בכל עת שיש סיכוי לעסקה של סיום המלחמה ושחרור החטופים גלויות לעין. תמיד יש משהו חשוב יותר משחרור החטופים. פעם זה ציר פילדלפי, פעם זה מיטוט החמאס, שאתם טיפחתם וחיזקתם כדי להחליש את הרשות הפלשתינית, ומעולם לא התכוונתם לחסל.

כדי להרשים את בוחריך, הצטלמת ליד תותחים, התותחים שהועברו מעוטף עזה ללבנון וליהודה.ושומרון, והותירו את ישובי העוטף חשופים לחמאס. "כַּוֶּנֶּת תֶּרמִית" נכתב על התותחים המשוכללים, אבל ראוי היה לקרוא "כַּוָּנַת תַּרְמִית". כל כהונתך כשר ביטחון היא תרמית, ניסיון לחמוק מאשמה שצרובה בדם על פניכם ועל ידיכם של כל שרי ממשלת הדמים, ומתוקף תפקידך שלך במיוחד, ולהחזיק בשלטון במחיר דמים בלתי נסבל. ששת החיילים הצעירים שנהרגו השבוע לשוא, וכל חטוף נוסף ששב בארון במקום על רגליו, דמם על ידיך. רצת לדווח לתקשורת על מות חטוף שטרם אושר רפואית. מה בדיוק חשבת לעצמך? שנתפעל מחילוץ גופות של אנשים ששרדו בשבי זמן רב, עד שנהרגו ככל הנראה בידי צה"ל, בגלל ההתעקשות להמשיך את המלחמה עד אין קץ ולפעול במקומות בהם הוחזקו חטופים, במקום להכריז על סיום המלחמה ולחתום על הסכם לשחרור החטופים והשבויים כולם, שלא יצריך שום סיכון של חיילים והפקרתם למוות יחד עם החטופים. כמה דם עוד תשפכו לשוא? מתי תשימו קץ למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, שביחס הפוך לכך הישגיה הם הדלים ביותר, והם ילכו וידלדלו, כי המשך המלחמה והקזת הדם מערער ומחליש אותנו, והפקרת החטופים למוות שוברת את האמונה בערבות הדדית ובאנושיות הבסיסית ביותר. מיטוט החמאס הוא מליצה ריקה על לשונכם, לשון של שקר ורשעות. המשך קיומו של החמאס הוא חלק בלתי נפרד מתכניתכם להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כדי לדכא את המחאה נגדכם, כדי להישאר בשלטון. אבל לא יעזור לכם. אתם תיזכרו לדיראון עולם כמפקירי האזרחים והחיילים, השבויים והחטופים, לטבח ולמוות, והאשמה תידבק בכם לנצח, כל עוד יהיה באדם זיכרון.   

שנה עצובה

 

בשוק מחנה-יהודה שרו בהתלהבות "אל תירא ישראל" ו"עוד יותר טוב", ולי נשמע ששרים ורוקדים על הדם. כל כך הרבה הרוגים, כל כך הרבה הורים שכולים, אלמנות ויתומים, ומאה שבויים וחטופים שנמקים בסבל ועינויים ובאימת מוות מתמדת. ולמען מה? למען הישרדות בשלטון. זה ההישג שנתניהו התגאה בו בסרטון שהוציא לרגל השנה החדשה. ההישג היחיד: הישארות בשלטון. לשם מה? לשם הישארות בשלטון.

שנת 2025 לא מביאה בינתיים שום בשורה ושום שמחה. בשנת 2024 היו שמחות בודדות, והרבה מאד עצב וצער: חטופים מעטים ששוחררו במבצעים צבאיים. הקצין ארנון זמורה נהרג במבצע הצלה. חטופים שהיה אפשר להציל הוחזרו בארונות מתים. מאות חיילים ועשרות אזרחים נהרגו. היתה הרבה התפעלות ממבצעים כאלה ואחרים שבהם נהרגו מנהיגי החמאס והחיזבאללה. אבל חייהם של תושבי ישראל לא השתפרו במאומה. טילים וכתב"מים מלבנון, מעזה, מתימן. עשרות אלפי מפונים מדרום ומצפון. לא שלוה, לא שקט, לא שלום. רק מלחמת נצח שסופה איננו נראה באופק.

סבלם של החטופים והשבויים ומשפחותיהם, מותם של חיילים, ההרג וההרס הנוראים בעזה, את כולם ניתן להפסיק תמורת הפסקת המלחמה ונסיגת צה"ל מעזה. אבל נתניהו מסרב. לא נכון לומר שהוא שבוי בידי הקיצונים. הוא עצמו איננו מעוניין: לא בהכנסת הרשות הפלשתינית לעזה בתמיכת מדינות ערב המתונות, כדי להחליף את החמאס, לא בנסיגת צה"ל מעזה שתאפשר לאנשי המילואים ומשפחותיהם לחזור לחיים, לא בהכרזה על סיום המלחמה שתפסיק את ההרג, שלנו ושל אחרים. לכאורה הנימוק הוא שלטון החמאס הנמשך בעזה, שנתניהו מונע כל אפשרות להחליף אותו, ומשתמש בו כתירוץ להמשך המלחמה. אבל המשך המלחמה לא ישנה שום דבר, מלבד עוד מוות וסבל. במקום המחבלים שנהרגים מתגייסים חדשים. כפי שקרה בלבנון, האש נפסקה רק לאחר שנחתם הסכם עם ממשלת לבנון. המכות שהנחית צה"ל על החיזבאללה בהחלט עזרו להשיג הסכם, אבל עד שנחתם ההסכם לא חדלה האש, למרות המכות שהוכה חיזבאללה. עד שישראל תגיע להסכם עם חמאס לא תחדל האש, ובמו עינינו אנו רואים שחמאס ממשיך להילחם למרות שהוכה שוק על ירך. יש לנו סיכוי להשיג הסכם שיהיה טוב עבורנו, ואנו חייבים לחתור להפסקת אש, להפסקת הלחימה הקטלנית הזו, שאיננה מוסיפה לנו ביטחון, אלא שוחקת אותנו עד דק.

התקוה היחידה היא סיום המלחמה בהסכם ובהחזרת החטופים והשבויים. עד אז לא יניחו לנו הצער והאימה. כל יום שחולף ללא הפסקת המלחמה הוא פשע, שאת פגיעתו קשה לתקן.  

חב"ד בשכונה

 

קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל בכל זאת אנשי חב"ד הצליחו לעצבן אותי הלילה. באחת בלילה הם הופיעו בשכונה עם דגל צהוב שעליו כתר גדול וכתוב עליו מלך המשיח. אני לא מבינה הרבה בתנועת חב"ד, אבל למיטב ידיעתי הם רואים ברבי מלובביץ' המנוח את מלך המשיח, ואם זה באמת כך זה קרוב מאד לעבודת אלילים, כי כמו שאמר הרמב"ם, ראשית עבודה זרה היא לעבוד אחד מן הברואים, והרבי מלובביץ' הוא בן תמותה ככולנו ולא מלך המשיח. בעצם אני לא מעוניינת במלך המשיח בשום מקרה, וגם לא בנתניהו, שחסידי חב"ד מעריצים, כי הם כבר מורגלים לסגוד לאנשים שחושבים שהם מלך המשיח. הייתי רוצה ראש ממשלה שהוא אזרח פשוט, לא מלך, ושהוא בן-אדם. נדמה לי שראש ממשלה שהוא בן-אדם זה הדבר שהכי חסר פה, ולא חסידי חב"ד יפתרו את הבעיה. בכל אופן חבורת אנשי חב"ד עם הדגל נכנסו למרכול הסמוך לביתי שפתוח כל הלילה, ואחד מהם הושיט לי חנוכיה ושאל: יש חנוכיה בבית? השאלה הזאת מאד עצבנה אותי, והחזרתי לו בשאלה: מה זה עסקך? בעיני זאת ממש חוצפה להסתובב ברשות הרבים ולשאול אנשים זרים אם יש להם חנוכיה בבית, כי זה באמת לא עסקו של שום אדם זר אם יש לי חנוכיה בבית. יכולתי כמובן לענות לו שיש לי שתיים, אבל זה באמת לא עסקו, ושאנשי חב"ד ילכו לישון ולא יסתובב באחת בלילה לחלק חנוכיות לאנשים שלרובם יש חנוכיה בבית כי לרוב היהודים יש חנוכיה בבית, או כמה חנוכיות, ומראש אנשי חב"ד מכוונים ליהודים ופונים דווקא ליהודים, אז למה לשאול יהודים אם יש להם חנוכיה בבית כשהתשובה ברוב המוחלט של המקרים היא כן. בימי ששי עומדת ליד החנויות אשה מחב"ד ומציעה לנשים שעוברות חלות קטנות ונרות. לפחות היא לא שואלת אם יש בבית. אני אומרת לה תודה יש לי בבית. לא אכפת לי להגיד את זה, אבל כששואלים אותי מה יש לי בבית זה מאד מעצבן. יש בזה המון התנשאות, מין אמירה כזו שאני יהודי לדוגמה, ועכשיו אני אבדוק אם אתה יהודי טוב כמוני, ומי שם את אנשי חב"ד לחקור אותי מה יש לי בבית ואם אני מקיימת מצוות או מנהגים יהודיים. התנשאות יש בזה בטוח, כי הם פונים גם לאנשים דתיים שניכר בלבושם שהם שומרי מצוות, ואז ההתנשאות שלהם מעצבנת במיוחד. בכלל נדמה שאנשי חב"ד סימנו את השכונה שלנו. לפני זמן מה ראיתי אותם מציבים דוכן להנחת תפילין מול הגימנסיה, ומשדלים תלמידים מהגימנסיה להניח תפילין, ויש כאלה שנענים להם. אני חושבת שבמקרה הזה זה ממש אסור, כי הנערים מהגימנסיה הם קטינים, ואסור לאנשי חב"ד להציע להם להניח תפילין בלי רשות מפורשת מההורים שלהם. באמת כשאני חושבת על זה, יש הרבה פעילות מיסיונרית של אנשי חב"ד בשכונה, ואני תוהה אם יש להם עניין מיוחד ברחביה או שהם מסתובבים ככה בכל השכונות ומציקים לאנשים. פעם הם הסתפקו בלחלק סופגניות לאנשים בלי לשאול שאלות, שזה היה יותר נחמד, אבל עכשיו הם יותר תוקפניים. מספיק שצריך כל הזמן בשכונה להגיד שאנחנו גרים פה ושלא באנו לרצוח את השכן נתניהו ובאמת לא חסר לנו חוץ מכל הצרות אנשים שבודקים את היהדות שלנו באמצע הלילה. שילכו הביתה לישון ויניחו לנו לנפשנו הם והחות'ים, ולילה טוב לכולם.

תחקיר עובדה על חני בלייוייס ושרה נתניהו

 

התחקיר של ספי עובדיה ששודר בתכנית "עובדה", על שרה נתניהו וחני בלייוייס כמארגנות ומפעילות חבורת פעילי ליכוד לצורך התנכלויות, הטרדות, הכפשות ואיומים על התובעת במשפט נתניהו ליאת בן-ארי, על הדס קליין העדה בתיק 1000, וכן על יריבים ומתנגדים פוליטיים של נתניהו, זיעזע אותי עד כדי כך שהתקשיתי להירדם בלילה, ואינני מפסיקה לחשוב עליו באימה וחרדה. אינני בטוחה שאני מבינה בעצמי מדוע התחקיר טילטל אותי כל כך, שהרי כבר זמן רב אני משוכנעת שההתנכלויות האלה, שכולנו היינו עדים להן, מגיעות באופן מאורגן מסביבת נתניהו, אבל למרות כל מה שכולנו למדנו במשך השנים על שרה נתניהו, חשדתי שמי שמארגנים את ההתנכלויות הם עוזרי נתניהו, כמו למשל יונתן אוריך שחשוד גם בפרשת פלדשטיין, וגם היה מעורב בהטרדה ואיומים על העד שלמה פילבר, וחשבתי על שרה נתניהו כעל אשה קפריזית שמסוגלת להשתולל בגלל תמונה לא מחמיאה שלה בעיתון, בגלל שבידיעה עליה בעיתון לא הוזכרה העובדה שהיא פסיכולוגית עם ב.א. וגם מ.א., או בגלל שהטבחית האומללה לא החליפה את מפת השולחן (אחרי שהבן אבנר אמר לה שאין צורך). אבל לא חשבתי על שרה כמי שמפעילה בשיטתיות מנגנון של התנכלות ואיומים בעל אופי פלילי ומאפיונרי, וחשבתי שהדיווחים על מעורבותה במינויים בכירים אולי קצת מוגזמים. אבל בתחקיר הצטיירה שרה נתניהו – מופללת על ידי דבריה שלה – כאשת מאפיה אכזרית בלי גבול ונטולת מעצורים, שאין לה קווים אדומים.

במחשבה שנייה, מבחינתו של בנימין נתניהו, דווקא הפעלתה של רעייתו לצורך פגיעה ביריביו היא מחוכמת, שכן בניגוד לעוזריו היא איננה נחשבת כפופה לו, ואי אפשר לטעון שבכל מקרה יש לו אחריות מיניסטריאלית למעשיה, כפי שאפשר לטעון לגבי יונתן אוריך וטופז לוק, או עוזרים אחרים שעובדים בשירות נתניהו. גם אי אפשר להכריח אותה להעיד נגדו, ולכן גם אין אפשרות שתהפוך לעדת מדינה, כפי שקרה עם כמה מעוזריו לשעבר. ככל שמרבים לחשוב על כך, שרה נתניהו היא האדם המושלם לבצע מעשים פליליים, כגון הטרדת עדים או סחיטה באיומים או שיבוש הליכי משפט בשירות נתניהו, מבלי שיהיה אפשר לטעון לאחריות ישירה שלו למעשיה או להוכיח אחריות כזו. אמנם העובדה שהפעילה דווקא את חני בלייוייס, מי שעבדה במשך שנים רבות בשירותו של נתניהו והיתה ראש לשכתו, כלומר קיבלה משכורת כעובדת בשירותו, מצביעה לעבר מעורבות של בנימין נתניהו במעשים, אבל קל לטעון שהקשר בינה לבין שרה נתניהו היה קשר עצמאי ללא מודעות של נתניהו למעשים.  

אי אפשר להתעלם מהקווים המקבילים בין מעשיה של שרה נתניהו שנחשפו בתחקיר לבין האופן שבו מייחס לה בנימין נתניהו, בעדותו בתיק 4000 , שבו נאשם בעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' במתן שוחד של סיקור אוהד לזוג נתניהו תמורת הטבות רגולטוריות לחברת בזק – אחריות בלעדית לקשר עם הזוג אלוביץ', ולדרישות לסיקור אוהד באתר וואלה, ששרה דרשה לכאורה מאחורי גבו וללא ידיעתו, ולכן כביכול איננו אחראי לדרישות לסיקור אוהד ואין להאשימו בקבלת שוחד, בעוד ששרה נתניהו, מאחר שאיננה מכהנת במשרה ציבורית, איננה יכולה להיות מואשמת בקבלת שוחד.

הגילוי המזעזע מכולם מבחינתי הוא העובדה שמפכ"ל משטרת ישראל, דני לוי, שנחשב למי שנבחר לתפקידו בזכות קרבתו וחנופתו לשר איתמר בן-גביר, הוא למעשה מינוי של שרה נתניהו בתיווכה של חני בלייוייס, שהתוודעה לדני לוי עוד כשהיה מפקד מרחב ירקון. לבקשת שרה המליצה עליו בלייוייס לשר המשטרה בזמנו אמיר אוחנה, בזכות פעילותו הנמרצת נגד מפגינים נגד הממשלה. נראה שהטיפוס המהיר לפסגה תחת השר בן-גביר, המינוי למפקד מחוז חוף במשטרה ואז למפכ"ל למרות הישגים דלים למדי בפעילותו במשטרה, הונחה על ידי שרה נתניהו כדי שיגשים את מה שמבחינתה הוא הפעילות המשטרתית החשובה ביותר: דיכוי המפגינים נגד נתניהו, ואין ספק ש"טיפול" המשטרה במפגינים לאחרונה מוכיח שלוי מצדיק את הציפיות. מלכתחילה חשבתי שמינויו של בן-גביר ל"שר לביטחון לאומי" מבוסס על הסכמה בשתיקה בינו לבין נתניהו, שנתניהו יעלים עין מכך שבן-גביר מעודד פשיעה לאומנית אלימה ואי אכיפה של החוק על פושעים לאומנים, ובתמורה ידאג בן-גביר לדיכוי המפגינים נגד נתניהו. כעת אני מבינה ששרה נתניהו לא הסתפקה במינוי שר משטרה שבראש מעייניו דיכוי המפגינים נגד הממשלה, ודאגה למנות גם מפכ"ל שזו תהא פסגת מפעלותיו.

האופן שבו דאגה שרה נתניהו לקידומו ומינויו למפכ"ל של דני לוי הזכיר לי נשכחות מפרשת בר-און- חברון בשנת 1997. אז ביקש נתניהו למנות לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את רוני בר-און, שהיה אז עורך-דין פרטי ומקורב לליכוד – כמה שנים אחר כך נבחר לכנסת מטעם הליכוד, ולא היה לו ניסיון כפרקליט בשירות הציבורי, וגם לא קריירה אקדמית מוערכת כמו לפרופ' אהרון ברק. לאור הביקורת על מינויו התפטר רוני בר-און מהתפקיד עוד בטרם החל למלא אותו. זמן קצר אחר כך התפרסמו חשדות שמינויו של בר-און היה חלק מקנוניה בין ראש הממשלה נתניהו לראש ש"ס אריה דרעי שנאשם בעסקת שוחד. החשד היה שנתניהו הסכים למינוי בר-און ליועץ משפטי לממשלה תמורת הסכמה של ש"ס לתמוך בנסיגת צה"ל מאיזור חברון על פי הסכמות בין ישראל לרשות הפלשתינית, כדי שבר-און יסדיר לדרעי עסקת טיעון נוחה במשפט השוחד נגדו. מה שהזכיר לי את הפרשה ההיא הוא שהכל חשדו אז בשר המשפטים צחי הנגבי, שהתמחה במשרדו של בר-און, שהוא בישל את המינוי, בעוד שמי שיזם את המינוי בפועל היה דרעי. כך חשבו כולם כעת שמי שאחראי למינויו המתמיה של דני לוי הוא איתמר בן-גביר, כאשר בפועל עמדה מאחורי המינוי שרה נתניהו, מבלי שניתן להוכיח כמובן את מעורבותו או אפילו את מודעותו של בעלה.

כבר כתבתי כאן שבן-גביר, כפי שהתגלה מהקלטות שהושמעו בתכנית "המקור", הוא איש הקש של בנצי גופשטיין, ממנהיגי תנועת כ"ך שנאסר עליו להתמודד לכנסת, והוא מופעל על ידי גופשטיין וחתנו חנמאל דורפמן בכוונה לחרחר מהומות בקרב ערביי ישראל כדי להצדיק פגיעה בזכויותיהם. כעת אני חושבת שאולי בן-גביר הוא גם איש קש של בנימין נתניהו, לצורך דיכוי המפגינים נגדו, מבלי שנתניהו נושא באחריות ישירה לכך. כשעלתה הממשלה הזו לשלטון חשבתי לעצמי: הרי לנו ממשלת רצח רבין, שבראשה עומד מי שהסית נגד רבין, צעד בראש הפגנה שבה נישא ארון מתים שעליו הכתובת רבין, ולצדו מופקד על המשטרה מי ששבר את סמל מכוניתו של רבין והודיע שכפי שהגיעו לסמל יגיעו לרבין עצמו, מה שאכן התרחש במהרה, ואיפשר לנתניהו לעלות לשלטון על גופת רעו הטוב ממנו. האם רק כיום בן-גביר הינו איש הקש של נתניהו לצורך דיכוי המפגינים נגד הממשלה, או אולי כבר אז הפעיל אותו נתניהו נגד רבין? מה פשר מערכת היחסים בין שני האנשים האלה, שאיתמר בן-גביר תיאר כאהבה הדדית: "הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואמרתי לו שגם אני אוהב אותו". נדמה לי שאין מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר.

 

החייל הנעלם

 

מה שעצוב כל כך בסרט "החייל הנעלם" הוא, שהסרט נוצר כדיסטופיה פנטסטית על חייל שעורק מיחידתו, שמוקפצת לאירוע בעזה, ומכאן הולך החייל ומסתבך, וגם מטריף את כל המערכות, אבל כשצופים בסרט היום הוא נראה ריאליסטי לגמרי. שום דבר בסרט, שהושלם והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה בחג הסוכות 2023, אותו פסטיבל שנקטע בגלל הטבח, לא נראה מוגזם או בלתי אפשרי, כאשר צופים בו כעת: לא ריבוי האזעקות בתל-אביב, בוודאי לא החשד שהחייל שנעלם נחטף בידי מחבלים ואולי כבר איננו בחיים, ולא האלימות, זאת שאיפיינה את החברה הישראלית לפני הטבח, והתעצמה עוד יותר אחריו, גם לא האטימות, הנמהרות, הכוחנות, והקלות הבלתי נסבלת של ההידרדרות לאלימות בלתי נתפסת. ממכשירי הטלויזיה צופה החייל בדיווחים על היעלמותו ובתגובת צה"ל, שנחוש לא לאפשר גלעד שליט נוסף ולכן, מבלי שיש כל וודאות שהחייל אכן נחטף, מפציץ את עזה והורג עשרות עזתים, כולל ילדים. אי אפשר לצפות בכך היום מבלי לחשוב על צה"ל שמפציץ והורג עשרות חטופים ושבויים בעזה, שלא לדבר על העזתים עצמם, כאשר אין חדלים לומר לנו ש"רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים". אי אפשר לצפות בחלומו של שלומי שהוא שב בלילה לבסיס, נתקל ברכב צבאי שנוסעיו פותחים עליו באש וזועק: "אל תירו, זה שלומי!" - בחלום הם מפסיקים לירות ואוספים אותו, אבל מיד הוא מתעורר ומתברר שזה היה חלום – מבלי לחשוב: בוודאי שזה חלום. לו זה קרה במציאות, היו יורים בו למוות, כמו שירו בשלושת החטופים ששחררו את עצמם. זה דוקא יכול היה להיות פיתרון עלילתי לא רע: אילו נהרג, לא היו חושבים שערק וחזר, אולי היו חושבים שנמלט משוביו ורואים בו גיבור טראגי, מה שהיה הופך את הסרט לטראגיקומדיה, ואכן יש בו לא מעט רגעים קומיים. אבל שובו של שלומי לבסיס הוא רק חלום. במציאות של הסרט, כמו במציאות הישראלית שמחוצה לו, קודם כל יורים, או מרביצים, אחר כך חושבים, וכל האלימות ובכלל הכל קורה במהירות ובדחיסות, אין זמן לנשום, אין זמן לישון ואין זמן לאהבה. רק לסבתא הסנילית יש זמן לנוח או ליהנות ממוזיקה. מי שמחובר למציאות נמצא בתנועה מתמדת, מתרוצץ כעכבר הנמלט על נפשו, כשכל מחסה הוא זמני בלבד, במהרה יגיע אליו האיום.

ובכל מסע ההימלטות שלו, שלומי מצמיד אליו את הנשק. "אסור לאבד נשק", הוא אומר לאמו כשהיא מנסה לטכס עצה לחלצו מהצרה שהביא על עצמו - שאולי הצילה את חייו ואולי להיפך, כל האפשרויות יכולות להיות נכונות – הסרט איננו רומז לסוף טוב, אבל משאיר את הסוף פתוח. אולי יש לשלומי סיכוי, אולי חברתו לא תהגר לקנדה, או תחזור אליו. אבל קל יותר לדמיין אותו בכלא, או משוחרר משירות כבלתי כשיר. לא קל לדמיין סוף טוב, לא לדמויות בסרט ולא למדינת ישראל, שכולה רצה ויורה לכל עבר ומקבלת מכות מכל עבר ומכה חזרה וממשיכה לרוץ, ורק לעצור ולחשוב ולטכס עצה בשקט, או להמתין בסבלנות שדברים יתבהרו, רק לכך איננה מסוגלת, ולכן הסרט הזה שנוצר והושלם לפני הטבח והמלחמה הבלתי נגמרת נתפס בדיעבד כנבואה או כתמונת הדנ"א האומלל שלנו, שדוחף אותנו לרוץ כל עוד נשמה באפנו ללא מטרה, לאין מוצא.

 

החייל הנעלם: במאי: דני רוזנברג, תסריט: עמיר קליגר ודני רוזנברג

שחקנים: עדו טאקו כשלומי, מיקה רייס כחברתו, אפרת בן-צור כאמו, שמוליק כהן כאביו, תיקי דיין כסבתו. כל השחקנים שובי לב - ושוברי לב.