צוּפִית

כְּלִיל הַחֹרֶשׁ פָּרַח בַּחָצֵר הַשְּׁכֵנָה

כֻּלּוֹ הִתְכַּסְָה בִּפְרִיחָה סְגֻּלָּה

וְעָמְדָּה בֵּין פְּרָחָיו צוּפִית קְטַנְטַנָּה

פְּלוּמָתָה בָּהֲקָה יְרֻקָּה וּכְחֻלָּה.

זְמַן רַב כָּל כָּךְ לֹא רָאִיתִי כְּמוֹתָה

וְשָׂמַחְתִּי כָּל כָּךְ לְמַרְאֶה פְּלוּמָתָה.

אַךְ מִיָּד עוֹפְפוּ מִן הָעֵץ צְרָעוֹת,

בֵּין פִּרְחֵי כְּלִיל הַחֹרֶשׁ שָׁכַן קַן צְרָעוֹת,

וּמִיָּד הַצּוּפִית אַחֲרֵיהֶן עוֹפְפָה

רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי טַרְפָּה

וּמֵעֵינַי הִיא נֶעֶלְמָה

וְרַק זִמְזוּם צְרָעוֹת הָמָה

וְְהַשֶּׁמֶשׁ בִּמְּרוֹם הַשָּׁמַיִם עָמְדָּה

וּבְכָל הָרְחוֹב רַק אֲנִי יְחִידָה.

חכמות בחוץ תרונה

בימים האלה אי אפשר לפתוח עיתון כלשהו בארץ או בעולם בלי לקרוא שהוירוס בא ללמד אותנו משהו, ושהעולם חייב להשתנות לטובה ולאחד את כל בני האדם וכיוצא בזה. אלה הדיבורים השניים שהכי מעצבנים אותי. הדיבורים הראשונים שהכי מעצבנים אותי אלה המחמאות לעצמנו והטפיחה העצמית על השכם, כמה אנחנו נפלאים דוקא בעתות משבר, עד שאתה שואל את עצמך מה בכלל צריך להשתנות אם אנחנו כל כך נפלאים. הוירוס לא בא ללמד אותנו שום דבר, הוא פשוט מנסה לחיות ולהתרבות בגופם של בני אדם. אם הבן אדם מת, זה מבחינת הוירוס כשלון, כי הפונדקאי שלו מת ואז גם הוא מת עם כל הצאצאים שלו. מבחינת הוירוס עדיף שנחיה והוא יוכל לחיות על גופנו ולעבור מאדם לאדם בלי להרוג את הפונדקאים שלו. אבל הוירוס הוא לא יצור תבוני ולפעמים קורים לו דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלו. כמובן שגם לבני אדם קורים לפעמים דברים בניגוד לאינטרס הקיומי שלהם, למרות שהם יותר תבוניים מוירוס, גם אם לפעמים קשה להאמין בזה. קראתי אין ספור חזיונות לסולידריות אנושית בלי הבדל דת וגזע ולאום, שמאז מגדל בבל זה לא כל כך מצליח, אז קצת קשה להאמין שדוקא עכשיו זה יקרה, וכמובן קראתי המון הסברים שטסנו יותר מדי, או שאכלנו יותר מדי בשר וכיו"ב. אבל מגפות בניגוד למה שטוענים אינן דבר יוצא דופן. תמיד היו בעולם מגפות, רובן היו מקומיות ומוגבלות אבל חלקן היו עולמיות, והן תמיד הגיעו במחזוריות מסוימת בזמן כזה או אחר ולא היו בהכרח קשורות למה שבני אדם עשו. הרי יש גם כל הזמן מגפות שמחסלות צמחים מסוימים או בעלי חיים מסוימים, ולאו דוקא בני אדם. למשל היה לפני כמה שנים טפיל שכמעט חיסל את שיחי הצבר בישראל, וזה לא היה בגלל ששיחי הצבר עשו משהו רע. הטבע הוא די אכזרי, אם אפשר להשתמש בתואר הזה לישות שאיננה מודעת, ומדי פעם קורות רעידות אדמה ושיטפונות וטייפון וצונאמי וטורנדו וכל אימי הטבע שפוגעים בחיות ובאנשים וזה תמיד קשה ועצוב שזה קורה אבל זה חלק מהחיים, ובניגוד למה שחושבים אנשים שלא מסתפקים בסיבה לדברים אלא מחפשים גם מטרה וטעם לכל דבר, מגפות אינן החריג אלא חלק בלתי נפרד מסדר העולם הטבעי, שכמו שיש בו חיות ובני אדם יש בו חיידקים ונגיפים וטפילים למיניהם, שגם הם סוג של חיים שרוצים להתרבות ולחיות גם בלי להבין מה שהם עושים, ולכן דוקא האנשים שלא מחפשים תובנות אלא מנסים פשוט לשרוד בעולם מגיעים הרבה יותר לחקר האמת מאלה שמפריחים תיאוריות קוסמיות רוחניות ועתידניות, כי העולם עוסק בהישרדות ולא בתוכחה ומוסר, והאנשים שנהרגו ביפן מהצונאמי והאנשים שמתים עכשיו מהקורונה לא עשו שום דבר רע, הם רק היו חסרי מזל. ולא כולנו יכולים לרפא עכשיו חולים ולהציל את האנושות מהקורונה, אבל כולנו יכולים לדבר פחות שטויות, גם אם לפעמים נדמה שזה הדבר שהאנושות מתקשה בו במיוחד. במה שנוגע אלי אישית, אין לי שום ציפיות לשינויים מפליגים בעולם ובהתנהגות האנושית, שבניגוד למחמאות שמרעיפים עלינו עכשיו כל מיני פרסומאים, אני לא מתפעלת ממנה במיוחד, לא מהמעסיקים שפיטרו עובדים בהמוניהם, לא מכל מי שיכול שמפקיע מחירים על כל דבר ועניין, כי גם כשאנשים חולים ומתים בהמוניהם תמיד יש מישהו שמצליח לעשות מזה כסף, ואפילו הנחמדות של אנשים זרים שמחייכים אליי עכשיו ומברכים אותי נראית לי לפעמים קצת ריקה מתוכן ואפילו קצת מזויפת. אין לי שום ציפיות לעולם משופר ולאנושות משופרת, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לא שינוי אלא חזרה למה שהיה לי קודם: לפגוש את הבנות והנכדים שלי ולבלות איתם ולחבק אותם ולנשק אותם ולבשל להם אוכל שהם אוהבים, ולהסתובב ברחובות ולקנות בגדים ונעליים וספרים וצעצועים, ואולי גם ללכת למספרה ולהסתפר קצר, ולבקר כמה חברות או להזמין אותן לקפה ועוגה. באופן כללי אני ממליצה לאנשים להסתפק בציפיות צנועות מהאנושות כדי שלא יתאכזבו יותר מדי, ולשמוח במה שיש שתמיד יותר מודעים לזה כשזה נלקח מאיתנו. והמגפות? הן היו והן יהיו, וכל מה שנותר לנו הוא לקוות שנשרוד אותן, ושכל אהובינו ישרדו אותן, ולדעת שלא תמיד נזכה לשרוד אותן, כי כולנו בני תמותה וכשמשלימים עם זה הרבה יותר קל לחיות בימי מגפה ובכלל.

וחג פסח שמח לכם ובפרט לבודדים שביניכם, ושתזכו לחגים שמחים יותר במהרה בקרוב.

טבלאות הקורונה

כבר כמה שבועות שאני מכורה לטבלאות הקורונה: החולים, המונשמים, המתים. היום בהיתי במסך וראיתי את המספר 44 מתחלף ל-45 והצטמררתי, כי ידעתי שעכשיו מת עוד אדם. בינתיים לא מתו בישראל הרבה אנשים, אז עוד מתייחסים לכל אדם ואדם בשמו ובזהותו וזה יפה, וגם מוזר, כי בכל יום מתים הרבה אנשים בישראל, מאה אנשים ביום או יותר, אבל מדברים רק על אלה שמתו מקורונה, כדי לבדוק אם הצליחו לשטח את העקומה, כי בעצם לא מתעניינים במתים אלא בעקומה, כי אם העקומה לא תשתטח זה יכביד על מערכת הבריאות ואז יותר אנשים ימותו כי לא יוכלו לטפל בהם. זה הגיוני אבל כשאומרים את זה נדמה שמערכת הבריאות היא מישהי שצריך לשמור עליה למען עצמה, ולא למען החולים שהיא אמורה לשרת, וכאילו כולם צריכים להפסיק לחיות ולשמור על מערכת הבריאות. במקום שמערכת הבריאות תעזור לאנשים לחיות האנשים צריכים להקפיד לא להעמיס על מערכת הבריאות, שלא יוטל עליה עול כבד מדי, ובאמת האנשים משתדלים לא להעיק על מערכת הבריאות והרבה מהם מתים בבית בשקט וזה לא מעיק כי איש איננו סופר אותם. ומכיוון שאני חושבת על המתים מקורונה, אני חושבת על כל האנשים שמתים, שאולי היו צריכים כל יום להגיד מי מת היום ולספר עליו. נגיד שהיתה פינה כזאת בחדשות על מי שמת באותו יום שיגידו ממה הוא מת ומי הוא היה, אבל אז אולי לא היו שמים לב מי מת מקורונה כי בכל יום מתים בישראל בערך מאה אנשים מכל מיני סיבות. אני לא יודעת למה אני כל הזמן מסתכלת באתרי החדשות לראות כמה אנשים מתו ואני תמיד מתפללת שלא יהיו עוד ותמיד יש עוד כמה מתים. אולי מספר המתים מודד גם בשבילי משהו, אולי את היאוש וחוסר האונים. אני חושבת על כל האנשים שמתים כי הם נדבקו בבתי חולים במחלות אחרות. יש המון אנשים כאלה. ביומיים האחרונים דיברו על דני וחוליה אברהמי, שנדבקו בקורונה כי דני היה מאושפז בבית החולים וולפסון במחלקה שהיתה בה חולת קורונה ואחר כך סגרו את המחלקה, אבל הוא נדבק והדביק את אשתו חוליה שלא רצתה לחיות בלעדיו וביקשה שלא ינשימו אותה וגם היא מתה. אם דני אברהמי היה נדבק בבית החולים בסתם איזה חיידק ולא בקורונה ומת מזה, כמו שקורה להמון זקנים בבתי החולים הלא כל כך היגייניים שלנו, לא היו שמים לב לזה בכלל. וגם הזקנים בבתי אבות נדבקו במחלה יותר מאחרים כי במוסדות אנשים יותר נדבקים במחלות מאשר בבתים הפרטיים. אני לא מאמינה שהכל בעולם ישתנה אחרי משבר הקורונה, אבל אני כן מאמינה שפחות אנשים ילכו לבתי אבות ופחות אנשים ירצו לשוט באניות פאר. יהיו כמה דברים שכן ישתנו. אולי גם המטוסים יצטרכו להשתנות כדי שאנשים לא יפחדו להידבק במחלות בזמן הטיסה, ואני מאמינה שעוד הרבה זמן אנשים יפחדו ממחלות ומזיהומים. אבל האם מערכת הבריאות שלנו באמת תשתפר ותשתנה לטובה, האם ישקיעו בה יותר ויציידו אותה טוב יותר ויקפידו יותר על ההיגיינה וישמרו טוב יותר על החולים? אני לא יודעת, כי זה דורש לא רק שינוי בתודעה אלא גם הרבה כסף, וכשצריך להשקיע כסף, כולם הרבה פחות נדיבים. כבר השלמתי עם זה שאהיה בסדר לבד, ולא אוכל לחבק בפסח הזה את הנכדים שלי הקטנים, ואראה אותם רק בסקייפ. אני משתדלת להיות קצת שמחה, כי אי אפשר כל הזמן להיות עצובים. קניתי כל מה שצריך לסדר – מצות וקמח מצה וחזרת ויין, ונרים כוסית בסקייפ ונגיד השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין, ונתפלל שבפסח הבא לא תהיה קורונה, ונוכל ללכת למחנה יהודה שכולם שם יהיו עצבניים לפני החג והשוק יהיה מלא בצעקות המוכרים ובהמולת הקונים ובריחות של פטרוזיליה ושמיר וריחן וכדורי פלאפל וקציצות ומאפים טריים ותחנות האוטובוסים יהיו מלאות אנשים שיחכו לאוטובוסים שתמיד מאחרים. אפילו לרחוב יפו אני מתגעגעת עכשיו, לחנויות הזולות, לחצאיות ולנעליים הזולות שתלויות בפתחי החנויות במחיר מציאה ומתחילות להתפרק אחרי כמה ימים. אני מחכה ליום שאשוטט שם שוב ואקנה לי חצאית זולה ונעלי סירה לימי האביב שממילא הוא קצר בארצנו כי מיד כשבורח החורף מגיע הקיץ והימים לוהטים. והכי אני מתגעגעת לחנויות הספרים ולדפדף בספרים החדשים ולקנות רק אחד כי הם מאד יקרים. מדהים כמה מהר מתרגלים למציאות ומדהים כמה עדיין מתגעגעים לימים הרגילים ולחיים הרגילים בלי לחשוב כל הזמן לא להידבק ובלי לקרוא טבלאות מחלה ובלי לפתוח את החדשות במספר המתים.    

ד.ה. לורנס / עטלף

עֲטַלֵּף / ד.ה. לוֹרֶנְס

בָּעֶרֶב, בְּיוֹשְׁבִי עַל מִרְפֶּסֶת זוּ,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶש מִמַּעֲרָב, מֵעֵבֶר לְפִּיזָה, מֵעֵבֶר לְהָרֵי קַארָרָה,

שׁוֹקַעַת, וְהָעוֹלָם מֻפְתָּע...

כְּשֶׁהַפֶּרַח הֶעָיֵף שֶׁל פִירֶנְצֶה בָּעֲלָטָה

מִתַּחַת לַגְּבָעוֹת הַחוּמוֹת הַזּוֹהֲרוֹת סְבִיבוֹ...ּ

כְּשֶׁתַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַפּוֹנְטֶה וֶקְיוֹ [הגשר העתיק]

אוֹר יָרוֹק חוֹדֵר כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם, בֹּהַק מִמַּעֲרָב,

כְּנֶגֶד זִרְמוֹ הָאָפֵל שֶׁל הָאַרְנוֹ...

שָׂא עֵינֵיךָ, וּרְאֵה עֲצָמִים מְעוֹפְפִים

בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה:

סְנוּנִיּוֹת עִם סְלִילֵי חוּטִים כֵּהִים תּוֹפְרוֹת אֶת הַצְּלָלִים יַחְדָּיו.

מָעוֹף בְּמַעְגָּל וּפָּרַבּוֹלָה נֶחְפֶּזֶת תַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַגֶּשֶׁר,

הֵיכָן שֶׁהָאוֹר חוֹדֵר,

פְּנִיָּה פִּתְאוֹמִית מֵעָלָיו שֶׁל עֶצֶם בַּאֲוִיר:

טְבִילָה בַּמַּיִם.

וְאַתָּה חוֹשֵׁב:

"הַסְּנוּנִיּוֹת מְאַחֲרוֹת כָּל כָּךְ לָעוּף!"

סְנוּנִיּוֹת?ֵ

ֵ

חַיֵּי אֲוִיר אֲפֵלִים מִסְתַּלְסְלִים,

אַךְ חֲסֵרִים אֶת הַסִּלְסוּל הַטָּהוֹר...

פִּרְכּוּס, צִיּוּץ, צְמַרְמֹרֶת גְּמִישָׁה בְּמָעוֹף,

כְּנָפַיִּם מְשֻׁנָּנוֹת כְּנֶגֶד הַשָׁמַיִם,

כְּמוֹ כְּפָפָה, כְּפָפָה שְׁחוֹרָה נִזְרֶקֶת מַעְלָה בָּאוֹר,

וְנוֹפֶלֶת חֲזָרָה.ֹ

בְּהֶחְלֵט לֹא סְנוּנִיּוֹת.

עֲטַלֵּפִים!

הַסְּנוּנִיּוֹת נֶעֶלְמוּ.

בְּרֶגַע מְהֻסָּס הַסְּנוּנִיּוֹת פִּינוּ אֶת מְקוֹמָן

בַּגֶּשֶׁר הֶעַתִּיק...

חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת.

עֲטַלֵּפִים, וּזְחִילָה טוֹרְדָנִית בְּקַרְקַפְתֵּךָ

כְּשֶׁהָעֲטַלֵּפִים חָגִים מֵעַל רֹאשְׁךָ

מִתְעוֹפְפִים בְּשִּׁגָּעוֹן.

פִּיפִּיסְטְרֶלוֹ! [עטלף באיטלקית]

חֲלִילָן שָׁחוֹר עַל חָלִיל אֵינְסוֹפִי

גּוּשִׁים קְטַנִּים שֶׁעָפִים בַּאֲוִיר

וְקוֹלָם מְרֻשָׁע וְנוֹרָא עַד אֵין קֵץ.

כַּנְפֵיהֶם כְּמוֹ פּסּוֹת מִטְרִיָּה.

עֲטַלֵּפִים!

יְצוּרִים שֶׁתּוֹלִים אֶת עַצְמָם כְּמוֹ סְחָבָה יְשָׁנָה כְּדֵי לִישׁוֹן

וּבְאֹפֶן דּוֹחֶה, בְּהִפּוּךְ.

תְּלוּיִים בְּהִפּוּךְ כְּמוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל סְחָבוֹת יְשָׁנוֹת וְדוֹחוֹת

וּמְגַחֲכִים בִּשְּׁנָתָם.

עֲטַלֵּפִים!

בְּסִין עֲטַלֵּף הוּא סִימָן לְשִׂמְחָה.

לֹא אֶצְלִי!

השיר במקור

תרגומי שירים נוספים של לורנס בבלוג חפשו תחת התגית ד.ה. לורנס.

האם הגיע נגיף הקורונה לאדם מעטלפים, שהסינים מכינים מהם מרק? בכל מקרה מתאים שירו של לורנס לימים האלה. בעת שהותו בעיר פירנצה מתבונן לורנס בעטלפים המסתחררים סביב קמרונות הגשר העתיק מעל נהר הארנו, ונהנה לגלגל על לשונו את שמו האיטלקי המתנגן של העטלף Pipistrelo, שצלילו מזכיר לו את צליל המלה האנגלית pipe שאחד ממובניה הוא חליל, אבל קולות העטלפים אינם נעימים לו, אלא מצמררים, כפי שחש כל מי שלהקת עטלפים הסתחררה מעליו בצווחות. השם האיטלקי לעטלף הוא שיבוש של שמו הלטיני vespertilio הגזור מן המלה vesper שפירושה "עֶרֶב". כך תרגם הירונימוס את המלה "עטלף" המופיעה במקרא שלוש פעמים, בספר ויקרא פרק י"א פסוק י"ט, בספר דברים פרק י"ד, פסוק י"ח, ובספר ישעיהו פרק ב' פסוק כ'. הירונימוס הלך בעקבות תרגום השבעים שאף הוא זיהה את העטלף המקראי עם היונק שאנו מכנים כיום עטלף, אלא שביוונית גזור שם העטלף מהמלה "לילה", בדומה לעוף המכונה במקרא "לילית", ולא מהמלה "ערב". מעניין החיבור שחיבר לורנס בין עטלפים וסנוניות, שכן לותר תירגם את אזכורי העטלף בתורה כ-schwalbe, סנונית, ואת שמו של העטלף בגרמנית, Fledermaus "עכבר מכונף", שמר כתרגום לתנשמת, ורק את איזכור העטלפים בספר ישעיהו תירגם Fledermauese, שכך נקרא בגרמנית היונק המעופף שאנו מכנים כיום עטלף. כפילות זו הופיעה גם אצל רש"י, וייתכן שמקורותיה קדומים. מכיוון שהמשכילים העבריים שהכירו היטב את תרגום לותר השתמשו בו כדי לתרגם חזרה לעברית את שמות החיות והעופות שהכירו בגרמנית, הכפילות אצל לותר יצרה בלבול גם אצלם, אך בסופו של דבר הכריע האיזכור בתלמוד במסכת בכורות ז' ע"ב  של העטלף כיונק, בזיהוי העטלף עם היונק המעופף המכונה כך כיום, למרות שבתלמוד תואר העטלף בטעות כיונק מטיל ביצים בדומה לעופות: "כל המוליד מניק, וכל המטיל ביצים מלקט, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מניק." וראו גם טורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" מיום 29.1.2016. והיו בריאים.

טמטום אסטרטגי

ציפיתי שיהיה חיבור כלשהו בין הליכוד לכחול לבן ליצירת ממשלה משותפת, כי לא היו אפשרויות אחרות, אבל הצורה שבה זה קרה כל כך מכוערת ובזויה, ולכן היא הכתה כה רבים בהלם. האופן שבו גנץ התנדב להיבחר למשרת יו"ר הכנסת, כדי לגזול את המשרה משותפיו עד כה ולשומרה עבור נתניהו ואדלשטיין כל כך משפיל ומבזה, שבאמת בן אדם צריך להיות אידיוט וסמרטוט גמור כדי להסכים לביזיון כזה, שרק מדגיש עד כמה המשרה הזו חשובה לנתניהו – הוא הרי סילק ממנה בזמנו את יריבו רובי ריבלין, כדי להמליך במקומו את אדלשטיין, שהפך ליריבו במהרה, אבל לא היה מסוגל לעמוד מולו כמו ריבלין. זה היה הישגו הגדול ביותר של גנץ, לממש את הרוב שנוצר בכנסת למתנגדי נתניהו כדי להשתלט על עמדות הכוח בכנסת, והוא שמט מידיו את היתרון הזה ביום שבו נפל לידיו, והתנדב להתבזות עד אין קץ. בארץ נהדרת לא יכלו להמציא מערכון עוקצני יותר.

ואני חשבתי על כל אלה שהצביעו לגנץ "הצבעה אסטרטגית" כמו שקראו לזה, כדי שיביס את נתניהו, ומוצאים כיום את קולם מבצר את שלטון נתניהו למי יודע עד מתי. במיוחד זכרתי מכתב למערכת "הארץ" של גברת אחת, שכתבה בהרבה חשיבות עצמית שבפעם הבאה היא תחזור להצביע למר"ץ, אבל הפעם היא תצביע לכחול-לבן, כדי להביס את נתניהו. לא כל כך הצליח לך, אה? מעניין כמה "מצביעים אסטרטגיים" נתנו את קולם לכחול לבן. ולפני עשור לציפי לבני, ופגעו כה קשה במפלגות העבודה ומר"ץ, ועוד היו בטוחים שהם החכמים והפיקחים, ואילו אנו, שמצביעים תמיד הצבעה אידיאולוגית על פי אמונתנו, אנו התמימים וחסרי התחכום. לפחות נשארו לנו יושרתנו ומצפוננו הנקי, שזה לא מעט בימים קשים אלה, ומה יישאר לכם, גאונים אסטרטגיים שכמותכם, שהצבעתם לגנץ בשירות נתניהו?

גם את קולותינו שלנו, בעבודה ובמר"ץ, גנבה אורלי לוי-אביקסיס, וזאת באדיבותו של עמיר פרץ שהעניק לה את האפשרות הזאת, אבל היא גנבה מנדט אחד וגנץ גנב חמישה עשר מנדטים. הבוקר פגשתי את אחד ממצביעיו שאמר לי שהוא הצביע גנץ וקיבל ביבי. אינני חושבת שגנץ מבין את עומק הזעם, הבוז והמרירות שעוררה התנהלותו המבישה. אולי חשב שאווירת המשבר הבינלאומי האמיתי שנתניהו העצים והאדיר למטרותיו, תשפיע גם על בוחריו שלו לתמוך בממשלה יציבה, ולו גם בראשות נתניהו. אבל להתנדב כך לשמור עבור נתניהו את משרת יו"ר הכנסת, כי נתניהו המפוחד איים שאחרת יפסיק את המגעים לאחדות, כאילו היתה לנתניהו ממשלה בטרם הגיש לו גנץ את ראשו על מגש של כסף. האם גנץ נבהל מאיומיו של נתניהו, או שמא התפתה לפיתוייו? האם שפע התיקים שהבטיח נתניהו לגנץ בתמורה להתבזות הזו באמת יעניקו לו תמורה ראויה על הבגידה באנשים שתמכו בו והמליצו עליו לראשות הממשלה? אם יתמנה גנץ לשר החוץ, יגלה במהרה שנתניהו הוא זה שמנהל את המגעים עם מנהיגים זרים מעל ראשו ומאחורי גבו. אם חשב גנץ שהצטרפותו לנתניהו בעת משבר הקורונה תעניק לו הילה של מי שהצטרף לניהול המשבר, הוא יגלה במהרה שנתניהו הוא זה שמופיע כל ערב בטלויזיה ומאדיר את הילת המנהיג סביב ראשו, ושאפילו ליצמן מקבל יותר סיקור ממנו. וגם אם יגיח אל מסך הטלויזיה, הליכודניקים יתעלמו ממנו ותומכיו לא יוכלו לשאת את הבחילה שהוא מעורר בהם כעת. כל מה שיוותר לו הם דברי התמיכה של בצלאל סמוטריץ' בפניו וצחוקו הרם לטפשותו של גנץ מאחורי גבו.   

הודעה מאיטליה

סימונֶה עלה לישראל מאיטליה לפני שנים. בשנה שעברה הוא החליט לחזור לאיטליה, אך לאחרונה שב לישראל. יש לו באיטליה הורים ואח ואחות. הם גרים בסביבת מילנו. כשאני פוגשת אותו אני שואלת אותו מה שלום הוריו והוא אומר: "תודה, הם בסדר, אבל בסביבה שלהם כל יום מתים איזה מאה חמישים-מאתיים אנשים."

שלשום בלילה כשטיילתי עם אושר ראיתי אותו יוצא מהמרכול עם מסכה ומשקפי מגן וכפפות, ואמרתי איזה מאובזר, והוא אמר: "אני בניגוד לישראלים יודע מה זה".

אתמול בערב טיילתי עם אושר ברחובות הריקים וסימונֶה נפנף לי לשלום. כשהתקרבתי ראיתי שהוא מעשן ורציתי להקניט אותו שהוא עדיין מעשן בימים האלה, אבל ראיתי על הפנים שלו שזה לא זמן להקנטות ושתקתי. לפני שעה מתה אמא של חבר שלי, הוא אמר, תסלחי לי שאני לא יכול לדבר.

אני שתקתי והוא אמר: חבר מאד טוב, מאד טוב.

ושנינו שתקנו. ואז הוא אמר כאילו הדברים יצאו מתוכו מעצמם:

"תארי לך, ענת: החבר שלי בבידוד לבד. אשתו והילדים בנפרד. ואמא מתה לפני חצי שעה, אחרי עשרה ימים של מאבק, ואחיו הגדול עם חמצן, ומחר אמא לבד..."

ואז הדמעות חנקו את גרונו והוא הסתובב והלך, אינני יודעת לאן, כי ביתו היה בכיוון ההפוך. ראיתי אותו מתרחק ממני במעלה הרחוב. ואני עמדתי באמצע הכביש כמו גולם ושתקתי, ולא ידעתי לומר לו שום מלת נחמה.

טעם החיים

בימים הקרובים יודיעו לנו כתבי הבריאות בפנים מכורכמים על "עלייה מדאיגה במספר החולים" והסיבה לכך פשוטה: בימים האחרונים החזירה אלעל ארצה בשיתוף פעולה עם משרד החוץ אלפי ישראלים, שחלקם שהו באיזורים מוכי קורונה, ואין ספק שחלקם לפחות נדבקו. המקרה הבולט שדווח הוא של עשרות חסידי חב"ד שהגיעו משכונת קראון הייטס מוכת הקורונה בניו יורק, וכולם נמצאו נגועים בנגיף, ולמרבה המזל הושמו מיד בבידוד, אבל לא בטוח שלא הדביקו בדרך אחרים. להחזיר ישראלים חולים הביתה זה אולי המעשה המוסרי לעשות, וזה ללא ספק המעשה המטומטם ביותר לעשות, כי ככה מביאים לישראל תגבורת נגיפים ומחזקים את המגפה בישראל, שבינתיים לא גבתה מהאזרחים מחיר גבוה בחיי אדם, אבל גובה מחיר מאד גבוה ואולי בלתי נסבל בכל התחומים האחרים. הסיפור של חסידי חב"ד התפרסם מפני שבהתחלה הוא נראה כסיפור של פרוטקציה וניצול לרעה, כאשר אושפזו מיד במלון דן על חשבון חולים אחרים שהועברו משם בחטף – בכלל היחס הנוקשה לחולים כאילו היו פושעים מקומם ואפילו מזעזע – אבל כשמציינים את העלייה במספר החולים לא מתייחסים לעובדה שעשרות מהם הם אותם חסידי חב"ד שהגיעו חולים ממוקד התפרצות הקורונה בניו-יורק. כשכתבי הבריאות יודיעו לכם בפנים מכורכמות על עליית מספר החולים בישראל תזכרו שה"נדבקים החדשים" בעיקר יובאו מחו"ל במטוסי אלעל, אולי מתוך דאגה אמיתית ואולי לאו דוקא, כי מי שמחליט הם הפוליטיקאים ובפרט אחד מהם, ולאו דוקא המומחים למגפות, לפי הידיעות שדולפות בימים האחרונים דווקא המומחים הם אלה שמודרים מחבורת מקבלי ההחלטות, שהשרירותיות שלהן צועקת לשמיים: בכל יום איומים חדשים וגזירות חדשות, שמזכירות יותר את ממלכתו של פרדיננד פדהצור מאשר ממשלה שמקבלת החלטות מושכלות בצורה מסודרת. ביום אחד הודיעו על איסור התקהלות מעל מאה איש, יומיים אחר כך הורידו את המספר לעשרה, מבלי שהתרחש בין שני המועדים שום דבר דרמטי, סגרו את המסעדות ובתי הקפה, וכמה ימים אחר כך גם את השווקים, שמאכילים את עניי הערים שעכשיו יצטרכו גם לשלם הרבה יותר על מזונם ברשתות השיווק. וללא הרף בודק פרדיננד פדהצור האם אנחנו עדיין אוהבים אותו, ולתדהמתו אנחנו לא כל כך אוהבים אותו, למרות שהוא דואג למלא את מסכינו במשבחיו ומהלליו הבלתי נלאים ובעיקר להופיע בעצמו, מה שגרם לי לזפזף בימים האחרונים באופן מוגבר לקומדיות הרומנטיות בכבלים, ונאלצתי להודות ביני לבין עצמי שצפייה מוגברת בקומדיות רומנטיות, כמו אכילת ממתקים, עלולה בהחלט להזיק. מה שכן קראתי ברוב עניין בסוף השבוע אלה הראיונות של שני ליטמן במוסף "הארץ" עם חולי קורונה שמאושפזים בבתי חולים שונים בארץ, והם סיפרו על תסמין של הקורונה שלא שמעתי עליו קודם, ובאמת עכשיו התחילו להתייחס אליו בתקשורת: אובדן חושי הטעם והריח למשך זמן מה. זה הזכיר לי את אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "אוכל שתיה גבר אשה" של אנג לי הנהדר, שצולם בטייוואן, ומספר על טבח זקן שאיבד את חוש הטעם, ואיננו יכול לטעום את המזון שהוא מבשל. המוטיב הזה בסרט נמצא ברקע. הסרט עצמו מספר על חיי האהבה המפתיעים למדי של הטבח הזקן ושל שלוש בנותיו הבוגרות, אבל בסצינת הסיום שלו בתו מבשלת לו את המרק המפורסם שלו עצמו, והוא אומר לה: "בתי, אני טועם את המרק שלך". הסצינה הזאת תמיד גורמת לי לדמוע, אפילו כשאני רק נזכרת בה, כי יש בה הכל: הקשר המיוחד בין הורים וילדיהם וטעם החיים כפי שאנו אומרים לא במקרה, שהרי יכולנו להגיד מראה החיים או קול החיים או אפילו ניחוח החיים, אבל אנחנו אומרים טעם החיים ואנחנו שואלים את עצמנו תמיד אם יש טעם, ואני מאחלת לכולנו שלא נאבד את חוש הטעם גם בימים האלה ושלא נאבד אותו לעולם.