יום חמישי, 19 בינואר 2017

ארוחה של פרפרים - על יוסל ברגנר ז"ל



הם היו שלושה חברים: יוסל ברגנר ויוסל בירשטיין ונסים אלוני, ואני אהבתי מאד את שלושתם, אבל רק את יוסל בירשטיין היכרתי אישית, כי הוא גר מאד קרוב אליי וראיתי אותו מטייל בכל יום עם אשתו, ולפעמים גם פגשתי אותו יושב בפתח המחלקה לכתבי יד בספריה הלאומית ומשרת בנועם את הבאים, וכשקראתי את הסיפורים שלו יכולתי לשמוע את קולו מספר. את יוסל ברגנר ראיתי רק בטלויזיה, אבל התמונות שלו ליוו אותי מאז ילדותי – לא האמיתיות, כמובן, רק העתקים, את האמיתיות ראיתי רק בתערוכות, אבל הדמויות שלו תמיד מקיפות אותי עם פני המסכה שלהן, העיניים הגדולות והאף הישר, ועם הפרפרים הגדולים, והעששיות המעופפות והפומפיות הנודדות ויש לי גם קורקינט אחד שהוא ילד או ילדה ומדבר עם פח זבל, או אולי זו תיבת מכתבים, וישנם הציורים ל"משפט" של קפקא שמהם זכורה לי דוקא התרנגולת שאינני יודעת איך היא קשורה לסיפור, אבל היא נקשרה לו בדימיוני. נסים אלוני, שהיה הצעיר מביניהם, מת ראשון, לא ראיתי מחזות שלו על הבמה, רק את סרט הטלויזיה על פי המחזה שלו "הכלה וצייד הפרפרים", עם גילה אלמגור בתור הכלה מי ויוסי בנאי בתור הצייד. ראיתי אותו שוב ושוב, ושוב ושוב הוא הקסים אותי – הוא היה החלום של נסים אלוני על הציורים של יוסל ברגנר, שהדמויות שלו תמיד מציגות תיאטרון: יוסל ברגנר הוא צייר תיאטרלי, וכל מה שהוא מתבונן בו הופך לתיאטרון: הפומפיות והעששיות הן שחקניות ורקדניות, והן אנשים, והן יהודים שיוצאים ממצריים, ותמיד יש בציורים שלו משהו עצוב, עצוב כמו בית שנהרס ותכולתו נזרקה לרחוב, וכל הכלים והרהיטים הזנוחים מציגים תיאטרון רחוב ומבקשים על עצמם רחמים. נפשם של שלושת החברים נקשרה זה בזה, ובכל אחד מהם היה משהו מרעיו: שלושתם היו ציירים ושלושתם היו מספרים ושלושתם היו מחזאים, כי בכל תמונה של יוסל ברגנר יש תיאטרון קטן והאנשים מציגים על רקע של תפאורה שתוחם אותם בתוך עולמם הבדוי, אפילו כשהתפאורה היא טבע פתוח, עדיין היא במת תיאטרון שעל פניה משחקות הדמויות משחק של מסכות ומסתורין, ולכל תמונה יש סיפור, למרות שיוסל ברגנר סיפר בעיקר בעל פה. פעם סיפר על עלייתו לארץ ישראל, כיצד ירד בחיפה מן האניה וראה שם מוכר מדחומים יושב על הארץ עם מרכולתו וצועק יידן קאופן, זולן נישט בדארפן, שזה יהודים תקנו כדי שלא תצטרכו, ממש כמו בעיירה היהודית. יוסל ברגנר חשב שישראל היא רק עיירה יהודית גדולה, והיתה בזה הרבה אמת, כי היהודים שעלו לארץ לא יכלו באמת להשתנות, הם רק בנו עיירה יהודית גדולה, וכדרכם של קבצנים הם בנו אותה ממה שטילטלו איתם בדרכים וממה שמצאו: כלים ישנים, מעוקמים ושבורים, שמה שמונע מהם להתפרק ולקרוס הוא החלום, החלום היה שלד הבית והבית ריחף סביבו, וכשלא היה מה לאכול, אכלו פרפרים. באמת כשיוסל היה ילד הוא אכל הרבה פרפרים. אביו משורר היידיש מלך ראוויטש לא כל כך השתכר כסף, אבל תמיד היו לו פרפרים בראש, הוא נסע לאוסטרליה וחיפש שם מקום להקים מדינה ליהודים, בקימברלי שבאוסטרליה, כי כבר שמו לב שבארץ ישראל גרים ערבים, אבל עוד לא שמו לב שבאוסטרליה גרים אבוריג'ינים. אחר כך יוסל ברגנר בעצמו היגר לאוסטרליה, ובאניה הוא פגש את יוסל בירשטיין ומיד הם נהיו חברים לכל החיים. במלחמת העולם השנייה שניהם התגייסו לצבא הבריטי אבל נשארו באוסטרליה וגרו יחד באוהל, ויוסל ברגנר צייר שם את האבוריג'ינים. ראיתי את הציורים האלה בתערוכה בתל-אביב, נדמה לי שהייתי עדיין נערה, אבל אולי זה היה מאוחר יותר. רק אז הבנתי שהיה ליוסל ברגנר פרק אוסטרלי מאד חשוב בחיים, ושהוא היה מראשוני הציירים הלבנים שתיעדו את האבוריג'ינים, אבל אני חושבת שהוא לא חשב על עצמו כל כך בתור צייר לבן שמצייר ילידים, אלא יותר בתור יהודי שברח מאירופה ורואה אנשים שגם החיים שלהם קשים. זה קצת דומה לאחי שכתב הרבה על הצוענים בשואה, כי הוא אמר לי שזה יותר קל מלכתוב על יהודים, אבל בעצם כשהוא כתב על הרצח של הצוענים הוא חשב על המשפחה שלנו, על אלה מבני המשפחה שלנו שלא הצליחו להימלט, והם היו הרוב. יוסל ברגנר צייר את האבוריג'ינים בחיים הקשים שלהם במדבריות האוסטרלים, וכשהוא רצה לצייר יהודים הוא צייר פומפיות ורהיטים יוצאים ממצריים, והציורים שלו נראו לי עצובים, כי הם הזכירו לי בית שנהרס וכל תכולתו נזרקה לרחוב, והמראות האלה הזכירו לי את השואה שמשפחת ברגנר הצליחה להימלט ממנה אבל היידיש שלהם לא כל כך הצליחה להימלט ממנה כי היא נרצחה עם הדוברים שלה בתאי הגזים ובבורות, ועכשיו בעיקר קוראים את השירים של מלך ראוויטש בתרגום לאנגלית, ומאד קשה למצוא אותם במקור. פעם יוסל בירשטיין סיפר על שיר שהיתה בו רק מלה אחת "ארובות", ואני כבר לא זוכרת אם הוא כתב את השיר או מישהו אחר, והקריא אותו לאנשים באוסטרליה אחרי השואה. נדמה לי שזה היה באוסטרליה, ובשיר היתה רק המלה "ארובות", והוא חזר עליה הרבה פעמים וכל הקהל בכה. משהו מהבכי הזה יש בציורים של יוסל ברגנר, אבל תמיד יש גם קצת צחוק, בעיקר החפצים צוחקים, הפנים של האנשים קפואים כמו מסכות, אבל החפצים יכולים גם לבכות וגם לצחוק וגם לעוף. משורר היידיש מלך ראוויטש, האבא של יוסל ברגנר, אהב את הסיפורים של קפקא ותירגם מהם ליידיש, וגם יוסל ברגנר אהב את קפקא כל חייו ואהב לקרוא בו ולקרוא בו ולצייר ממנו. רוב הציירים שציירו על פי קפקא ציירו ציורים שחורים וקודרים, אבל יוסל ברגנר צייר את קפקא בהמון צבעים, צבעים שקפקא לא הזכיר בסיפוריו אף פעם, כי הסיפורים שלו הם די בשחור-לבן, אבל יוסל ברגנר מצא בהם הרבה צבעים, צבעים חזקים, כחול וירוק ואדום, שהוא ראה בסיפורים של קפקא. יוסל ברגנר היה מסוגל לקרוא את קפקא בצבעים ולשמוע פומפיה בוכה ולראות עששיות עפות ולאכול פרפרים. הוא היה ידיד נפש של יוסל בירשטיין ונסים אלוני ונפשם דבקה זה בזה, אבל שניהם מתו מזמן, ועכשיו גם יוסל ברגנר מת בשיבה טובה, ואני אתלבש יפה ואערוך יפה שולחן עם צלחות וסכינים ומזלגות ואושיב שם את שתי הפומפיות השבורות, וכולנו ביחד נאכל ארוחה של פרפרים.    

יום שלישי, 17 בינואר 2017

יידיש



עברית היתה השפה שבה גידלוני
יידיש השפה שבה אהבוני
סלחתי לגרמנית בגלל שנבללה ביידיש
כששמעתי גרמנית עלתה בי היידיש
כשדיברתי גרמנית עלתה בי היידיש
לימים לעגו לי: אינך יודעת גרמנית אלא יידיש
מתחת לגרמנית היתה תמיד היידיש
אמרתי פִינף אוּנד צְווֹנְצִיק וּצְוֵוי מוּל ביידיש
שמעתי את סבתא נאנחת רִיבּוֹנֵי של עוֹיְלֶם
ואמרתי ריבונו של עולם בעברית
ריבונו של עולם הצילנו בעברית אמרתי
ובטלפון ניגן קולה של סבתא:
אַלֶעס אִין אוֹרדנוּנג? הכל בסדר?
אלעס אין אורדנונג הכל בסדר ענתה לה אמא
וסבתא אמרה הָעִיקֶר הבריאות,
וטעמה מן המרק בקצה כף העץ, מעווה את פניה,
מפטירה "נִישְׁט בֶּסוֹנְדֶרְס" ומוסיפה מעט מלח.
בבית ניחוח מרק של עוף ותבשיל בשר עם כוסמת
במקרר קערה עם פרוסות של שטרודל
ועוד קערה עם גְּרִיוֶעלַאך - שומן אווזים למרוח על לחם.
חשוב שתדעו, לבנותיי אני אומרת,
כשהשמש תלויה בצמרות העצים השבת נכנסת
כששלושה כוכבים זוהרים בשמיים השבת יוצאת.
למה זה חשוב, הן שואלות
למה זה חשוב
מי זה עוד מונה את הימים והשעות על פי כוכבים ושמש
ומדוע אין לך דבר מועיל ללמד או לעשות?
ומדוע אינך מוציאה ישן מפני חדש
ןמדוע בביתך הכל ישן מאד?

כי אני אשה מהעולם הישן ויש לי כוכבים ויידיש בחלומות
ואין לי טלפון נייד. אני לומדת מהילדים את החדשות,
ואני שחה לנפשי כמו סבתא זיכרונה לברכה:
ריבונו של עולם, גֶעפֶערלִיך, גֶעפֶערלִיכֶע נַיֶיעס, געפערליך,
ובעברית אני אומרת לעצמי: לא לאבד תקוה.
אוּן תִּקְוֶה אִיז מאַן טוֹיט –
בלי תקוה הבן-אדם מת.

הערה: ניקדתי על פי הניב הגליצאי של היידיש שדובר במשפחתי.

יום שבת, 14 בינואר 2017

העיסקה האמיתית



שום דבר בדיווחים על המשא ומתן בין נתניהו למוזס לא הדהים אותי - טוב, הערב פרצתי בצחוק כשגיא פלג סיפר שנתניהו הציע למוזס להעסיק את אבי רצון ככתב (פוליטי?) – הצעה שמוזס דחה בנימוס. מה שקשה לי לשאת הוא הצביעות וההתחסדויות. בן-דרור ימיני, למשל. לפני כעשור כתבתי מאמרי דיעה לעמוד הדיעות של "מעריב" שבן-דרור ימיני ערך. זה היה כמה שנים אחרי שעיתון "הארץ" נחסם בפני בהוראת שגרירות גרמניה, וזה קרה עוד לפני שעיתון "הארץ" מכר חלק נכבד ממניותיו למו"ל גרמני בעל דיעות נאציות ומקורב מאד לאנגלה מרקל, והחל לקדם באגרסיביות חשודה את הבירה הישנה-חדשה ברלין ועוד כמה וכמה אינטרסים גרמניים. בן-דרור ימיני שמח לפרסם את מאמרי בשכתובים שחרגו מאד ממה שהיכרתי ב"הארץ", שם דחו את רוב המאמרים ששלחתי, אבל את אלה שפירסמו פירסמו פחות או יותר כלשונם. לא באתי לבן-דרור ימיני בטענות. הוא מיוזמתו הסביר לי שהוא מרשה לעצמו להכניס במאמרי תיקונים קצת מרחיקי לכת, מפני ש"יש לנו בדיוק אותן דיעות". אמרתי לו שאין לנו בכלל אותן דיעות, וחשבתי לעצמי שאולי אחרי שהוא משכתב לי את המאמרים הם ממש דומים לדיעות שלו. במיוחד הוא הקפיד למחוק את המלה סוציאליזם כשהזכרתי אותה. הוא לא יכול היה לסבול את המלה הזו, אבל חזר ואמר לי שהוא איש שמאל. לא ששאלתי, היה חשוב לו לומר לי את זה ביוזמתו. חשוב לציין שגם ב"הארץ" וגם ב"מעריב" כתבתי כאורחת מבלי לקבל שכר על מאמרי, אבל ב"הארץ" פירסמו את המאמרים ששלחתי לעתים די רחוקות, חוץ מדוד לנדאו המנוח, שכשהיה עורך עמודי הפנים של "הארץ" פירסם די הרבה מאמרים שלי, וגם נלחם, ללא הצלחה, שהעיתון ישלם לי שכר. לפני שהגרמנים הטילו וטו על כתיבתי ב"הארץ", עשיתי כמה ניסיונות כושלים לעבוד בעיתון בשכר, אבל כפי שסיפר לי דוד לנדאו ז"ל, במערכת עמדו על הרגליים האחוריות שלא להעסיק אותי בקביעות ושלא לשלם לי שכר. ב"מעריב" אפילו לא ביקשתי שכר, וכמובן שאיש לא הציע, גם כאשר פירסמו מאמרים שלי פעמיים בשבוע, בין דן מרגלית לאמנון דנקנר ובן-דרור ימיני עצמו, שכמובן קיבלו מ"מעריב" שכר, אבל הם כידוע עיתונאים מקצועיים, ואני רק מישהי שאפשר להשתמש במאמרים שלה כדי לחסל חשבונות. למשל מאמר שלי שמתח ביקורת קשה על פסק-דין של מישאל חשין נגד אספקת ארוחת צהרים במוסדות חינוך חרדיים במימון המדינה, הובלט במיוחד. מאוחר יותר, כאשר אמנון דנקנר השתלח בתוקפנות מופגנת במישאל חשין, הבנתי שהמאמר שלי, שנכתב לגופו של עניין, מצא חן כי למשפחת נמרודי, ששלטה אז ב"מעריב", היה חשבון עם השופט מישאל חשין. לבן-דרור ימיני היו חשבונות עם האקדמיה ועם עיתון "הארץ", במיוחד עם עמוס שוקן שפעם הגיש נגדו תביעת דיבה, שלדבריו השופטים זרקו את שוקן מכל המדרגות, ומכיוון שהיתה לי תמיד הרבה מאד ביקורת על האקדמיה וגם על עיתון "הארץ", שכבר שנים רבות מקדם אינטרסים גרמניים תמורת כסף, ועכשיו מתחסד, התאמתי לבן-דרור ימיני ול"מעריב" של נמרודי, במיוחד בהתחשב בכך שכתבתי בחינם, אבל זה לא אומר בשום אופן שבטחו בי. הייתי מישהי שאפשר לנצל אבל שתמיד צריך לחשוד בה, כי היא לא חלק מהמשפחה, וגם פמיניסטית, ו"מעריב" בשליטת נמרודי היה סביבה מאד מאד גברית, ומאמרים שלי עם מחשבות פמיניסטיות לא התקבלו בברכה בדרך כלל. היחסים המוזרים שלי עם עיתון "מעריב" הסתיימו לאחר שמישהו, כפי שגיליתי, חסם את הכתובת שלי, ויותר לא יכולתי לשלוח ל"מעריב" מאמרים, וכך הסתיים הקשר שלי עם "מעריב", כמה שנים אחרי שהקשר שלי עם "הארץ" הסתיים בהוראת הגרמנים. לכאורה מישהי כמוני לא אמורה לדעת מה העניינים, וזה החלק המדהים, כמה שאפשר לדעת עניינים מבלי להיות בכלל בעניינים.
ואז נשארתי בלי במה לפרסם ועוד לא היכרתי את הרשת, אז פניתי לעורכת מדור הדיעות ב"ידיעות אחרונות" והיא דוקא נשמעה מעוניינת. היא ייעדה את המאמר שלי ליום ראשון בבוקר, וכשפתחתי את העיתון גיליתי לתדהמתי במאמר שגיאות מבישות שלא הבנתי איך הן קרו, כי שלחתי את המאמר במייל, אבל פחדתי לעשות מזה עניין כי רציתי להמשיך לפרסם בידיעות, מה שלא קרה, ואחרי שנה לחצתי מאד על העורכת והיא טענה ששלחתי לה מאמר עם שגיאות והיא לא עלתה עליהן, וצעקו עליה ואמרו לה לא לפרסם אותי יותר. אמרתי לה שלא היו לי במאמר שום שגיאות ולכן היא לא מצאה בו שום שגיאות, ושאת השגיאות הכניסו במערכת, ושאני רוצה לדעת מי צעק עליה כי בטח הוא בעצמו הכניס את השגיאות, וגם שלחתי לה את המאמר המקורי שלי מהמחשב שלי שלא היו בו שום שגיאות. העורכת נהייתה עוד יותר לחוצה ואמרה שהיא תבדוק את העניין אבל כמובן לא שמעתי ממנה יותר. רציתי ללכת למשטרה להתלונן על זיוף, שזאת עבירה פלילית שעורך של ידיעות אחרונות עשה בטקסט שלי, וגם פגיעה במוניטין שזו עוולה אזרחית ואפשר לתבוע על זה פיצויים, אבל במחשבה שנייה הבנתי שאין לי כסף להתמודד עם "ידיעות אחרונות" ושגם המשטרה לא תעזור לי בזה, כי הם מעדיפים להתמודד עם נערים אתיופים משכונות עוני ולא עם עורכים זייפנים של "ידיעות אחרונות". היה לי חשוד מיידי, שגם היה עורך מטיל אימה ב"ידיעות אחרונות", וגם קשור לממשלת גרמניה וידיד אישי של זוג הפרופסורים שכמה שנים אחר כך דאגו לסלק את אחי מהנהלת המכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו ולתפוס את מקומו בהנהלה, כך שהכל ממש התאים, אבל לא היה לי כסף וכוח לעשות עם זה משהו, אז ויתרתי והחלטתי ש"ידיעות אחרונות" לעולם לא ייכנס אליי הביתה, ולמרות שאני מתעבת את שלדון אדלסון ואת נתניהו, ממש שמחתי שהגיע "ישראל היום" ודפק את "ידיעות אחרונות", ועשה בזה שירות גדול למען הצדק, גם אם "ישראל היום" הוא ביטאון תעמולה של נתניהו שגם אותו אני לא מכניסה הביתה, ולא ממש אכפת לי שמוזס ונתניהו יוציאו אחד לשני את העיניים ושגם עמוס שוקן ייחנק איתם ביחד. העיתונות בישראל היא בעיקר תעמולה מצד אחד וחיסול חשבונות מצד שני, וצריך להתייחס אליה כמו שהמשטרה מתייחסת לפושעים, כלומר להצליב מידע בין כל כלי התקשורת כדי לקבל איזשהו מושג על המציאות. בכל זאת אני חייבת לומר, שכשחשבתי על שלל מעשי השיפלות והניבזות שחוויתי בעיתונות הישראלית, אני חייבת לומר ש"הארץ" ו"מעריב" עשו לי לא מעט דברים נבזיים, אבל מעולם לא חצו את הרף הפלילי, ואילו בידיעות אחרונות ביצעו כלפי עבירה פלילית מסוג פשע, וזה בהחלט הבדל משמעותי, ומי שעושה מעשים פליליים בהחלט עלול להסתבך בפלילים. ועדיין זה לא ממש משנה לי, כי העיסקה החשובה שנחשפה השבוע איננה בין נתניהו למוזס, אלא בין נתניהו למתנחלים. נתניהו חייב לפנות את מתנחלי עמונה, ולכן הוא הורה להרוס אחד עשר בתים בקלנסואה, עיר בישראל שאני מתביישת לומר שאפילו לא ידעתי איפה היא במפה לפני שהסתכלתי בגוגל. וזאת העיסקה האמיתית שנתניהו עושה, והוא עושה אותה קודם כל עם המתנחלים, אבל בגדול גם עם כל הציבור בישראל, והעיסקה היא כזאת: אני אחיה על חשבונכם כמו מלך ואשלוט בכם לנצח, אני אקצץ בתקציבי החינוך והבריאות והרווחה וארמוס את העניים והנכים והחלשים, אני אקנה צוללות ומטוסים שמקורבי ירוויחו מקנייתם מיליונים, ואתם תממנו את הקנייה מהמסים, ומה שאני מציע לכם בתמורה זה את הזכות להתעלל בערבים ולרצוח ערבים. זאת העיסקה שנתניהו מציע, והמתנחלים אוהבים אותה מאד, כי משאת נפשם היא להרוג ערבים ולהתעלל בערבים. אני לא מעוניינת בעיסקה הזאת, ואני חושבת שנתניהו, לפני כל דבר אחר, הוא בן אדם מנוול, שמה שמניע אותו הוא קודם כל רישעות שאין דוגמתה. ממש לא אכפת לי השמפניה הורודה והסיגרים, אבל את הרישעות של נתניהו כלפי העניים והחלשים, כלפי העובדים הפשוטים והנכים, כלפי הערבים והשמאלנים, את כל זה אני לא יכולה לשאת, ואני מתפללת ליום שבו תעבור ממשלת הזדון של נתניהו מן הארץ, ועד אז אני מתפללת שלאנשים יהיה אכפת מכל אלה שנתניהו מתעלל בהם, אם זה עובד הקבלן מני נפתלי שחי בדירת עמידר עם אשה עצובה ושני ילדים עצובים, ואם אלה המשפחות בקלנסואה שהרסו להם את הבתים באמצע החורף כדי להאכיל בבשרם את המתנחלים, שהם כמו חיות טרף, אם לא נותנים להם לאכול ערבים הם עלולים לטרוף את נתניהו במקום, ואם אלה המורים העשוקים והעובדות הסוציאליות הרמוסות וכל האנשים שרוצים לעשות טוב לעולם, ומשיבים להם רעה תחת טובה, ולמרות שהכל נראה כל כך מייאש אני מאמינה בכל לבי, שכל הרעה הגדולה הזאת תסתיים בקרוב, ויקרה לנו סופסוף משהו טוב.     

יום שני, 9 בינואר 2017

רוקדים על הדם



אתמול אחרי הצהרים טיילתי עם אושר לגן העצמאות וליד טרה-סנטה ראינו את השיירה של נתניהו חוצה מרחוב עזה לרחוב קרן-היסוד, בדרך לאתר הפיגוע בטיילת של ארמון-הנציב, וחשבתי איזה מזל מטורף יש לנתניהו, שתמיד כשעלול להיות לו ערב מביך, מיד הפלשתינים מסדרים לו איזה פיגוע, ובמקום לענות על שאלות מביכות הוא יכול לנסוע לאתר הפיגוע ולשאת שם נאום ממלכתי נגד הטרור, ובכלל בערב של יום שנהרגים בו שלוש חיילות וחייל, כולם צעירים מאד, למי בכלל אכפת מביבי ומנוני ומהקומבינונים שלהם, ומהשמפניה הורודה והסיגרים, שירון לונדון דן בהם ארוכות בחמדה. למי אכפת. ממקהלת אלאור אזריה, לעומת זאת, לא יכולנו לברוח, וגם זה היה צפוי, שהפיגוע ישמש הוכחה שאסור היה להרשיע את אלאור אזריה ושצריך להרוג את כל המחבלים, בכל תנאי. כמובן שמי שרוצה להרוג מחבלים לא צריך הוכחות. הוכחות זה דבר שצריכים בבית משפט, ששופט לפי ראיות ולפי חוקים, וחוקים זה לא דבר שאוהדי אלאור אזריה אוהבים. הם אנשים שמדברים מהלב, והלב אומר להם להרוג את כל הערבים, סליחה, את כל המחבלים, אבל לפעמים הם קצת מתקשים להבדיל בין השניים, כי ככה זה כשנשמעים רק ללב ולא מערבים את השכל לחשוב אם המחבל עדיין מסוכן, או שכבר ירו בו ששה כדורים והוא כבר לא מהוה סכנה. אנשים שמדברים מהלב לא אוהבים אבחנות דקדקניות כאלה. גם דנה ספקטור מדברת מהלב, והלב אומר לה לשחרר את אלאור אזריה, כי הוא הרג את האיש הרע שזה המחבל, ומי שהרג את האיש הרע הוא האיש הטוב, ככה לדעתה חושבים הילדים, והיא כמובן חושבת גם כן אותו הדבר. וזה מעניין, כי דנה ספקטור, שהיא חברת פאנל ביומן של ערוץ אחד ובעלת טור ב"ידיעות אחרונות", העיתון של נוני מוזס שהוא כאילו נגד נתניהו, אבל הוא לא יכול באמת להיות נגד נתניהו, כי גם נתניהו וגם נוני מוזס שייכים למחנה המדברים מהלב, ובגלל זה הם מדברים ללב האזרחים, דנה ספקטור היא גם אשה שעזבה את בעלה כדי לחיות עם גבר שעזב כמה נשים. בחברות מסוימות, שגם אצלן מדברים מהלב, יורים בנשים כאלה, כי לדעתם הן נשים רעות. אלה לא חברות שחיות מאד רחוק מאיתנו. גם בישראל נשים כמו דנה ספקטור נרצחות מדי שנה על ידי גברים שחושבים מהלב, והייתי מצפה מדנה ספקטור שתחשוב על זה, שאולי האינטרס האישי שלה מחייב לחשוב קצת פחות מהלב ויותר מהראש, ובמקום מושגים כמו טוב ורע, להשתמש במושגים כמו מותר ואסור וחוקי ולא חוקי. למרבה המזל בארצנו אסור לרצוח אשה שעזבה את בעלה כדי לחיות עם גבר אחר, למרות שיש בארצנו לא מעט אנשים שחושבים מהלב שזה הדבר הנכון לעשות וגם עושים את זה. למרבה המזל בארצנו לא כל אחד יכול לקחת נשק ולהרוג את מי שלדעתו הוא איש רע. למשל יגאל עמיר יושב בכלא על זה שהוא רצח את מי שלדעתו, ולדעת חבריו, היה איש רע. גם לדעת התומכים של אלאור אזריה רבין היה איש רע, כי הם שרים לרמטכ"ל גדי אייזנקוט גדי גדי תיזהר, רבין מחפש חבר, כי לדעתם אלאור אזריה שרצח מחבל – בלחץ ההמון המירו את העבירה להריגה, אבל אני ראיתי במו עיני לגמרי רצח – לדעת חסידיו של אלאור אזריה, בדיוק כמו לדעתה של דנה ספקטור, אזריה הוא האיש הטוב שהרג את המחבל הרע, וגדי אייזנקוט הוא האיש הרע שמעניש את האיש הטוב לדעתם אלאור אזריה, ולכן הם רוצים לרצוח אותו כמו שיגאל עמיר, שהוא לדעתם בן אדם טוב, רצח את רבין, שהיה לדעתם בן אדם רע, כי הוא חתם על הסכמי שלום עם הפלשתינאים, ולדעת התומכים של אלאור אזריה פלשתינאים צריך להרוג ולא לחתום איתם הסכמי שלום. למה אנשים כמו שלי יחימוביץ' צריכים לתמוך באנשים ששמחים שרבין נרצח ורוצים לרצוח גם את גדי אייזנקוט שמפריע להם לרצוח מחבלים חופשי, או בכלל לרצוח ערבים חופשי, אני לא מבינה. אולי היא חושבת כמו רון כחלילי שרק אשכנזים מותר להרשיע ברצח, ועל מזרחיים שרוצחים צריך לרחם. מעניין אם היא היתה רוצה גם לחון את המזרחיים שרוצחים את האשה שלהם, כי האשה בגדה בהם או כי הם חושבים שהיא בגדה בהם, או את הערבים שרוצחים נשים ואפילו נערות כי לדעתם הן רעות ולא מתנהגות בסדר. ברצח תמיד יש מדרון חלקלק. מי שמתייחס בסלחנות לרצח, כל רצח, מעודד רצח, ואם הוא עושה את זה כדי למצוא חן, זה בלתי נסלח. אלאור אזריה הוא רוצח, כי הוא ירה בראשו של מחבל והרג אותו פרק זמן ארוך אחרי שהמחבל נורה בששה כדורים והיה מוטל על הקרקע ללא יכולת לקום. היו צריכים לפנות את המחבל מיד לבית חולים והעובדה שלא פינו אותו מיד היא מחדל של המפקדים במקום, אבל זה לא משנה את העובדה שאסור היה לאלאור אזריה לירות בו, והוא גם ידע את זה יפה מאד לדעתי, כי בסרטון רואים אותו חומק בשתיקה כך שהמפקד שעמד שם ודיבר בנייד לא הבחין בו מתגנב ורוצח את המחבל, והוא בכלל שירת שם בתור חובש ולא בתור לוחם, הנשק שניתן לו ניתן לו להגנה עצמית ולא לרצח. גם התומכים של אלאור אזריה מבינים יפה מאד שהוא עשה מעשה אסור, כמו שהם מבינים שרצח רבין היה מעשה אסור, אבל הם רוצים להטיל אימה על רשויות החוק ועל הרמטכ"ל ועל כל מי שרוצה שמדינת ישראל תתנהל על פי חוק, כפי שהם רוצים להטיל אימה על ראשי ממשלה ופוליטיקאים מהשמאל כשהם מנפנפים ברצח רבין, ובכך הם מודים שהם תומכים ברצח רבין ושזאת ההצלחה הכי גדולה שלהם ומקור הכוח שלהם ושמכך הם שואבים את מקור כוחם לדרוש חנינה לאלאור אזריה, מרצח רבין, שהעלה את הימין לשלטון וריסק את השמאל לעשרים שנה ויותר. מי שתומך במתן חנינה לאלאור אזריה לא יכול להתחבא מאחורי סיפורים שהוא מדבר מהלב ושהוא רוצה לאחד את העם, כי אלאור אזריה וחסידיו מתבטאים מאד בבירור, והם תומכים ברצח רבין ותומכים ברצח ערבים באשר הם ערבים ותומכים ברצח כל מי שמפריע להם לרצוח ערבים מבלי להיענש כמו הרמטכ"ל גדי אייזנקוט, שנשאר לבד לשים את האצבע בסכר ולחסום את הנחשול שמאיים למוטט את ישראל כמדינת חוק, בזמן שפוליטיקאים בכירים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואשת האופוזיציה שלי יחימוביץ' ושאר האנשים שיש להם חוצפה לתאר את עצמם כמדברים מהלב בזמן שרק הציניות וההתרפסות בפני ההמון מניעים אותם לחוש לרצות את חסידי אזריה הרצחניים, הרוקדים על דמו של יצחק רבין ומאיימים לרצוח את כל העומד בדרכם, ובנימין נתניהו, שבנה את הקריירה שלו בדמו של יצחק רבין, חובר אליהם, כי זרזיר הולך אצל עורבים, גם עם שמפניה ורודה בכוס וסיגר קובני בפה.     

יום רביעי, 4 בינואר 2017

הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני



היום, ה-4 בינואר, הוא יום הולדתו של אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל. אחד ממחקריו החשובים ביותר של אחי עסק בניסיון הגרמני להפחית מאשמת השואה על ידי האדרת סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה, מחקר שעיקרו הובא בספרו "אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה", שהתפרסם בשנת 2007 בהוצאת אוניברסיטת חיפה. בספרו עסק אחי בהרחבה במיתוס של דרזדן, ובעיקר בהשפעת המלחמה הקרה על התפשטות המיתוס, והשימוש בו עד ימינו אלה. לפני כמעט שנתיים התפרסם ב"די צייט" מאמרו של הפרופסור דיטמר זיס, שמתאר את שורשיו הנאציים של מיתוס דרזדן, והוא משתלב במחקרו של אחי. אני מביאה כאן תרגום של המאמר בכמה קיצורים.  

די צייט, 13 בפברואר 2015, גיליון 7.

פצצות על המערב
עד היום מעצבת התעמולה הנאצית את זכר חורבן דרזדן לפני 70 שנה

מאת דיטמר זיס, פרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת אוגסבורג

שבעה ימים ושמונה לילות בערה העיר. תושביה נשרפו, נהרגו, הורעלו. חומותיה הקורסות קברו תחתיהן 135,000 מתים, 75,000 יותר מאשר בהירושימה. "סדום בסכסוניה", הכתיר "דר שפיגל" בשנת 1963 את כתבתו על ספרו החדש של ההיסטוריון הבריטי דיוויד אירווינג, שבו תוארה "נפילת דרזדן" ב-13 וב-14 בפברואר 1945. היקף החורבן היה תנ"כי, "פעולת טרור סתמית", במלים אחרות: הקרבנות האמיתיים של מלחמת העולם השנייה הם הגרמנים.
ספרו של אירווינג, שנודע לימים כמכחיש שואה, עשה כותרות בגרמניה כמו גם באנגליה. הוא נתפס כמספק הוכחות לכך ש"פירנצה על האלבה" חסרת-המגן נפלה קורבן לברבריות של בעלות הברית ולאסטרטגיה רצחנית של מלחמת אוויר. אירוינג גם הצביע על האשמים: ארתור האריס, מפקד חיל האוויר המלכותי, וראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל.
העובדה שגם בריטי טוען את מה שרבים בגרמניה היו תמיד משוכנעים בו, הלהיבה את הציבור הגרמני. גם ב"די צייט" הופיעה בספטמבר 1964 – בעוד משפט אושוויץ מתנהל מזה כשנה – כתבה לרגל תרגום ספרו של אירוינג לגרמנית מאת מרגרט הופמן, שפסקה: "רצח ההמונים הגדול ביותר בתולדות האנושות, שהתרחש במהלך יום אחד, הוא לא זה שסבלו תושבי הירושימה, כפי שמניחים כמעט אוטומטית, אלא זה של תושבי דרזדן". דרזדן הוצגה יותר מכל עיר אחרת כסמל לחוסר הטעם שבמלחמה ולאסטרטגיה הצבאית המפוקפקת מבחינה מוסרית של בעלות הברית.
זיכרונות מלחמת האוויר מעולם לא היו בגרמניה "טאבו", כפי שטוענים לעתים כה קרובות, לא במזרח ולא במערב. להיפך: החוויות במרתפים ובבונקרים, מראה הרחובות הבוערים, היו לעתים קרובות החוויות היחידות מן הרייך השלישי שנדונו ברצון, בגלוי ובפירוט בחוג המשפחה. מאז 1945 משל בכיפה הסיפור על לידתן מחדש של הערים הגרמניות, שקוממו את עצמן מתוך ההריסות. במערב-ברלין, בהמבורג, קלן, הנובר ובערים רבות אחרות, התהוו בחורבות הכנסיות אתרי זיכרון בולטים,
בנוסף לכך עיצבה המלחמה הקרה את התיאור: בעוד שבמערב-גרמניה התחשבו לפחות רשמית בבנות-הברית המערביות, במזרח אימצו ללא עכבות את הטרמינולוגיה הנאצית ודיברו על "מתקפות הטרור האנגלו-אמריקניות". מאז שנות התשעים ניתן להבחין כיצד הדיבור על מלחמת-האוויר כ"טאבו" וכ"חור בזיכרון" נקשר לטענה על קורבנות המלחמה הגרמניים שלכאורה "נשכחו" ולתלונה על פשעי מלחמה של בעלות הברית. הדבר נכון במיוחד לגבי דרזדן.
אין הרבה מחלוקת לגבי האירוע עצמו. ההתקפה נעשתה במודעות מלאה לכך שתיפגענה מטרות אזרחיות ומספר רב של פליטים. דרזדן היתה עבור בעלות הברית מטרה צבאית חשובה בשלבי המלחמה האחרונים: עיר מבוצרת שלא נפגעה, צומת תחבורה אסטרטגי לחניית כוחות ולהגנה על הבירה ברלין.
ההפצצה הבריטית לא נבדלה במהותה ממתקפות אחרות. הפצצת הערים הגרמניות, ביניהן גם לייפציג וחמניץ, נועדה לחסום הובלת דלק, לפגוע בתשתיות של הרייך וליצור כאוס, ומטרות אזרחיות נכללו בכך.
המפציצים הבריטים טסו בליל ה-14 בפברואר 1945 והטילו על העיר בשני גלים 2646 טון פצצות. בניגוד לטענות לא השתמשו בפצצות זרחן ולא בגיחות עומק להרג אנשים. ההרס היה גדול: כנסיות בארוק, בתי אזרחים וארמונות, 75,000 דירות מתוך 220,000 נהרסו. מספר האנשים שנהרגו נותר זמן רב במחלוקת קשה. רק בשנת 2010 בדקה ועדת היסטוריונים מטעם העיר את כל המקורות והגיעה למסקנה שמספר הקורבנות המקסימלי הוא 25,000 נפש.
הפצצת דרזדן מאפילה עד היום על הפצצת ערים שניזוקו קשה יותר כמו וירצבורג ופורצהיים. גם הן נחרבו בשבועות האחרונים למלחמה, כשלא היה עוד ספק בניצחון בעלות הברית. את מקומה המיוחד בזיכרון הקולקטיבי חייבת דרזדן לתעמולה הנאצית. בינואר 1945 פתח המיניסטריון של גבלס במערכה גדולה אחרונה. כדי לגייס נשים וילדים, נכים וקשישים, אך גם כמסר לעולם, תיאר מיניסטריון התעמולה את הרייך השלישי כקורבן של תכניות השמדה עתידיות ארוכות טווח של בנות הברית. לכך התאימה ההתקפה על דרזדן בדיוק. כבר ב-15 בפברואר הפיץ משרד החדשות הגרמני בהוראת גבלס את הפרשנות התואמת: "מתקפת הטרור" נגד עיר הבארוק הינה ההוכחה האחרונה לכך, שבעלות הברית אינן תוקפות מטרות צבאיות, אלא חפצות להשמיד את הגרמנים.
בעוד שאמצעי התקשורת הבריטים לא הקדישו לכך תשומת לב מיוחדת, במקומות אחרים התפשטו החדשות מהר. קודם כל בעיתונות השבדית הנייטרלית, הופיעו דיווחים יזומים של התעמולה הנאצית, שסיפקו מידע על היקף ההרס. מדובר שם על "קורבנות בחיי אדם שלא נודעו כמותם", על טרגדיה של עיר, על מצוקת הפליטים ועל מספר כמעט אינסופי של הרוגים. העיתון "סוונסקה מורגנבלאדט" דיווח ב-17 בפברואר בהסתמך על "מקורות מהימנים", על מאה אלף מתים. כשניים וחצי מיליון איש שהו בדרזדן בזמן המתקפה.
עיתונים אחרים, גם בארצות-הברית, אימצו מספרים אלה. דרזדן שוב לא הופיעה כמתקפה צבאית אחת מרבות, אלא כהתגלמות אלימות נטולת-מידה של בעלות הברית. ב-27 בפברואר הודיע העיתון "סוונסקה דאגבלאדט" לבסוף, שמספר המתים קרוב יותר למאתיים אלף מאשר למאה אלף, מספר שזכה מאז לתפוצה רחבה.
בעלות הברית עצמן שיחקו לידיו של גבלס: ב-16 בפברואר דיווחה סוכנות הידיעות אי-פי על מסיבת עיתונאים במטה הראשי של כוחות הפלישה של בעלות-הברית, לכאורה אימץ מישהו אחרי המתקפה על דרזדן אסטרטגיה חדשה, שמכאן ואילך הוחלט על "מתקפות טרור מכוונות על מרכזי אוכלוסין גרמנים", ושימוש חסר-אבחנה בכל האמצעים שעומדים לרשותם.   
אמנם בעלות הברית ניסו לעצור את הדיווח הכוזב, אך הוא כבר התפשט בעולם, והוכיח כביכול את מה שגבלס טען חזור ושוב ביתר קדרות. רוברט לי, ראש חזית העבודה הגרמנית, זעם: בעיתון הברלינאי "דר אנגריף" הוא הסית נגד מתקפת האוויר שפתחו בה "שכירי היהודים", שהפכה את מחצית האומה לחסרי בית והחריבה את "היהלום שבכתר", שכיית האמנות השלווה דרזדן. ובדיוק ברוחו של היטלר ניסה לי להפוך את החורבן למועיל למהפכה הנאצית: בעקבות החורבן יש צורך לבטל את כל המוסכמות האזרחיות, כל הגבולות וכל ההגנות, ולהתנפל במלוא העוצמה על מחרחרי המלחמה היהודים-בולשביקים.
בשבועון הברלינאי "הרייך" הופיע ב-4 במרץ תחת הכותרת "המות בדרזדן" מאמר מאת רודולף שפארינג, שניתח את המתקפה ותיאר אותה כחד-פעמית. שפארינג לא הציב במרכז את מות הגיבורים, כפי שהתעמולה הנאצית עשתה זמן כה רב, אלא את השאיפה האישית והנכונות לעזרה של "קהילת העם", שלמרות האסון של דרזדן או דוקא בגללו, מגלה דבקות רבה יותר מאי פעם. המתקפה מוכיחה מה קורה, כאשר התרבות המערבית מתמסרת להרס עצמי. דרזדן, הסמל, "נאמנת נכסי הכלל של המערב" הושמדה, ונפלה קורבן לציניות ולאלימות של מלחמת האוויר האנגלו-אמריקנית.
באופן כזה הפכה דרזדן בתוך מספר שבועות לסמל ניהול המלחמה הנפשע כביכול של בעלות-הברית, מין "עירבון מוסרי" שהמשטר הנאצי רצה לנצל לא רק בחודשי הסבל האחרונים של המלחמה, אלא גם בפולמוס הבלתי נמנע לאחר המלחמה על האשמה במלחמה ובפשעים שבוצעו בה.
רבים ממוטיבים אלה חזרו לאחר 1945 ולמרבה הצער גם היום הם לא נעלמו. כך קשרה עצמה מדיניות הזיכרון של מזרח-גרמניה באופנים רבים לתעמולה הנאצית. בשנים 1946 ו-1947 עוד דיברו פקידים קומוניסטים על שותפותם של הגרמנים במלחמת האוויר ורק אז התלוננו על מות חפים מפשע בעיר. עם החרפת המאבק בין שתי הגרמניות נעלמו הנימות של ביקורת עצמית גרמנית. יותר ויותר דובר על "פשעי בעלות-הברית", נטען שמלחמת האוויר הסירה את המסוה מעל האימפריאליזם המערבי. שוב דיברו על דרזדן "חסרת-המגן", שהופצצה כי המערב שאף להרוס את הטריטוריה העתידית של הסובייטים, וכך למנוע את בניית הסוציאליזם. דרזדן הפכה להיסטוריה של סבל עירוני ובה בעת לאגדה סוציאליסטית של גבורה ובנין מחדש. כמו כן היא איפשרה את תיאור ההפצצה כ"פשע אימפריאליסטי-פשיסטי", לצורך ביקורת על מגמות הרסטורציה של מערב-גרמניה. במקום ההיסטורי, ובתולדות הנאציזם בסכסוניה, לא התעניין כמעט איש: דרזדן המשיכה להיחשב ל"קורבן חף מפשע".
ב-14 בפברואר 1982 צוין לראשונה בטקס כנסייתי בעיר גורל היהודים (ב-Annenkirche). כעת עמד במרכז תפיסתן של הכנסיות במזרח ובמערב מושג ה"פיוס", פיוס במיוחד עם ערים שנהרסו בידי הגרמנים, כמו קובנטרי. ההתיחסות היתה בעיקר לחוסר התוחלת שבמלחמה. שאלת האשמה הודחקה והתפוגגה בתוך השיח על שלום ומחילה.
גם אחרי 1989 נותרה דרזדן לתושביה כעיר שלגורלה אין אח ורע. מי שדיבר על דרזדן יכול היה כעת להתנגד למלחמה בעיראק ובה בעת לזכור את הגרמנים כקורבנות של מלחמת העולם השנייה.
במרתון הזיכרון בשנת 1995 היה זה הנשיא רומן הרצוג, שניסח בדרזדן את ההשקפה הממלכתית החדשה: לא התחשבנות ותלונות, אלא צער בלבד. הרצוג לא דיבר על המקום ההיסטורי, אלא על ההתנגדות למלחמה בתור שכזו. כפי שציין ההיסטוריון [הישראלי] דן דינר בהקשר אחר, היתה זו "אנתרופולוגיזציה של הסבל", שאיננו מכאיב יותר לאיש, ולכן איננו רלוונטי.
עם הזמן התפתחו יוזמות לשלב את הזיכרון היהודי והנאצי של העיר. בהיסטוריה הנאצית של דרזדן מיעטו לטפל. מסוף שנות התשעים צועד בעיר הימין הקיצוני "נגד שואת ההפצצות".
סוף המאמר

המונח "שואת ההפצצות" מוביל אותי לעמוד 133 בספרו הנ"ל של אחי, שם הזכיר את אותו ציטוט מכתבתה של הופמן ב"די צייט" שגם זיס מצטט. ואחי ממשיך וכותב:

"בשנת 1965, לרגל יום השנה העשרים להפצצה, הופיע מאמר ארוך בעיתון הליברלי "זידדויטשה צייטונג, שכותרתו "מדוע נגזר על דרזדן לגווע?" לדברי הכותב "הטבח הנורא ביותר לא אירע בהירושימה, אף לא בנגסקי, אלא בדרזדן." המאמר מלווה בטבלת ההפצצות הקשות ביותר במלחמת העולם השנייה. בראש הטבלה – דרזדן, עם 130,000 חללי הפצצות [נתון מומצא שנלקח מספרו של מכחיש השואה דיוויד אירווינג.] אחריה טוקיו (84,000 הרוגים), הירושימה (71,000 הרוגים), המבורג (43,000 הרוגים) ונגסקי (36,000 הרוגים). בצד המאמר תצלום שריפת גופות של חללי ההפצצה במרכז דרזדן. ככל הידוע לי זה תצלום ראשון מסוגו שהתפרסם בעיתונות ברפובליקה הפדרלית. התצלום התפרסם גם בספרו של אירווינג. הבחירה בו מצביעה, לדעתי, על קיומו של מרכיב סמוי מובנה בסוגיית דרזדן. תצלומי ערימות הגוויות שהתפרסמו בתקשורת בגרמניה המערבית במהלך המלחמה הקרה היו ברגיל תצלומי גופות של יהודים. הם שהיו לייצוג החזותי של אושוויץ – ההשמדה המתועשת של בני אדם בידי הנאצים – כזוועה ייחודית בתולדות האדם.
הצגת תמונה זהה, לכאורה, של ערימת גוויות של גברים, נשים וילדים גרמנים שהרגו בעלות הברית, מתריסה, תוך שימוש בייצוג שנקשר לשואה במובהק – כי גם האנגלים והאמריקאים אחראים למעשי זוועה דומים נגד אזרחים גרמנים תמימים. מטרתה היא לערער את ההכרה שחלחלה בהדרגה אל התודעה הקיבוצית הגרמנית מאז 1945, כי פשעי הנאצים חורגים ממקרים רווחים של הרג אזרחים במהלך מלחמה. תכליתה לקעקע את תחושת האחריות הקיבוצית לזוועה ייחודית, שגברה בציבור הגרמני מסוף שנות החמישים."

ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שספר הכחשת השואה של דיוויד אירווינג תורגם לגרמנית מיד לאחר צאתו לאור וזכה שם להתלהבות כללית, ועד היום הוא מעצב את הזיכרון הגרמני. ספרו של אחי, למרות שהוא ועבודתו מוכרים היטב בקרב ההיסטוריונים הגרמנים, לא תורגם לגרמנית עד היום.

ועוד הערה: רוברט לי, ראש אירגון חזית העבודה הגרמנית, כביכול הסתדרות העובדים הגרמנית של המפלגה הנאצית, ותועמלן נאצי ממדרגה ראשונה, הוא זה שאחראי לצי הספינות Kraft durch Freude (עוצמה מתוך שמחה), שלכאורה נועד לספק שיט תענוגות לפועלים, ולמעשה נועד לעקוף את האמברגו על אספקת נשק וסיוע לספרד הפשיסטית, ובאמצעותו הושטו לאי מדיירה הטייסים הגרמנים שהפציצו את גרניקה וגם פונו באמצעותו לאחר ההפצצות חזרה לגרמניה. בספרו "בהילוך סרטן", שהיה רב-מכר אדיר בגרמניה, תיאר גינתר גראס את רוברט לי וצי הספינות שלו כמופת של סוציאליזם ודאגה לפשוטי העם, עוד דוגמה להתמדתה של התעמולה הנאצית בשיח הגרמני עד ימינו - על כך ברשימותי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס", ו"הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס".