מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן

את מריה שמידט פגשתי בסוף שנות השמונים. נדמה לי שהיא התקשרה וביקשה להיפגש. היא שהתה אז בישראל, כפי שאמרו לי אחרים וגם היא עצמה, לצורך מחקר על הציונות, אבל איתי היא דיברה, למיטב זיכרוני, בעיקר על מרצה שתרגמתי עבורו כתבי יד לטיניים מהמאה השמונה עשרה על יהודי הונגריה, והגשתי נגדו תביעה לבית הדין לתביעות קטנות לאחר שהשתמש בשמי כדי לקבל מילגת מחקר שלא העביר אלי. שבוע לאחר הגשת התביעה נכנס הכסף לחשבוני ומשכתי את התביעה. אני מניחה שהגשת התביעה היתה צעד מאד יוצא דופן מצד עוזרת מחקר באוניברסיטה, ששמעו הגיע עד לבודפשט, אבל בשונה מרוב עמיתי הייתי אם לשתי בנות שגידלתי לבדי והייתי קודם כל אמא, וכפי שאחי המנוח נהג לומר היו לי Nebenfaecher, "תחומי התמחות צדדיים", כלומר ידעתי לקרוא כתבי יד עתיקים בשפות הרלוונטיות ויכולתי לתרגם אותם לעברית, מה שגרם לי להבין במהרה שאולי לא אמצא פרנסה כהיסטוריונית, אבל תמיד אוכל לקושש מעט כסף למחייתנו מעבודות תרגום, ואין לי לפיכך סיבה אמיתית לזחול על גחוני לפני מרצים ופרופסורים שהסתכלו עלי מלמעלה למטה, מה שאינו קשה במיוחד כשמדובר במטר וחצי של אשה. לא הרגשתי נוח בשיחה עם מריה שמידט ולא אהבתי את זה שהיתה מעודכנת מדי בכל מה שנוגע לתולדותי באוניברסיטה העברית. היה משהו מאד תוקפני בידענות ובביטחון העצמי שלה. היא היתה אשה גבוהה ואלגנטית, עם שיער בלונדי-אדמוני ארוך, מאד כריזמטית ורהוטה, מה ששיווה לה תדמית מבוגרת משלושים ומשהו שנותיה באותם ימים. אחר כך דיברתי עליה עם ההיסטוריון רוברט ויסטריך שהלך לעולמו לפני מספר שנים. גם הוא נפגש איתה בארבע עיניים, וגם הוא חש חוסר נוחות שהתקשה להגדיר את סיבתו. אמרתי לו שהיא אשה שיש בה משהו מאד מושך ומשהו מאד דוחה והוא לגמרי הסכים.

עברו שנים עד ששמענו שמריה שמידט התעניינה בציונות בעיקר כדי לקשר בינה לבין הסטאליניזם, ושלא אהבת ישראל הביאה אותה אלינו. במלים אחרות, המחקר ההיסטורי של מריה שמידט שוטט במחוזות המפוקפקים של זיהוי היהודים עם הקומוניזם, זיהוי שמקורו בתעמולה הנאצית שהקפידה לתאר את הקומוניסטים כ"יודובולשביקים". ומכיוון שמריה שמידט איננה אוהבת להשאיר חללים ריקים, היא חקרה גם את היודנראטים והגיעה למסקנה שהיהודים שיתפו פעולה גם עם הנאצים, בהשמדת עצמם. בקיצור, מריה שמידט עסקה בעיקר במחקרים היסטוריים שנועדו לגלגל אשמה כזו או אחרת על היהודים, ולספק כיסוי עובדתי כלשהו לאנטישמיות אחרי השואה, זו שתפקידה העיקרי להתגונן מאשמת רצח היהודים בשואה, אשמה שלהונגרים, בני בריתם של הנאצים, יש בה חלק נכבד, ולכן הצורך מצדם לגלגל את אשמתם על קרבנותיהם היהודים גדול במיוחד, ולכך מקדישה מריה שמידט את חייה: לפטור את ההונגרים מכל אשמה ברצח היהודים, ולהפוך את היוצרות, כך שהיהודים יהפכו מקרבנות לרוצחים, וההונגרים מרוצחים לקרבנות. דיעה זו, שלהונגרים אין כל אחריות לשואת יהודי הונגריה, ורק הנאצים אחראים לכך, הביעה מריה שמידט במפורש בתוקפנות חסרת המעצורים המאפיינת אותה, במאמר שפירסמה בשנת 2014, שם תקפה בבוטות את השמאל והליברלים שלדבריה מתנשאים על העם ההונגרי, ומשלמים מס שפתיים לנושאים החביבים על האימפריות, שכוללות מבחינתה את רוסיה, ארצות-הברית והאיחוד האירופי, והיא מציינת בסוגריים מהם הנושאים האלה: שואה, גזענות, צוענים, נישואי הומוסקסואלים. נושאים שאינם מעניינים את העם ההונגרי השורשי תחת שלטונו הלאומי האותנטי של ויקטור אורבן.

איימי סודארו Amy Sodaro, שפירסמה לאחרונה מחקר משוה של מוזיאונים לתיעוד זוועות, Exhibiting Atrocity, שפרקו השלישי עוסק בפרוייקט חייה של מריה שמידט, "בית הטרור" בבודפשט, מתארת את מריה שמידט כך: "היסטוריונית בהכשרתה, שהיתה אחת היועצים הפוליטיים הקרובים ביותר לויקטור אורבן, ומנהלת המוזיאון מראשיתו." במלים אחרות: קודם כל פוליטיקאית ותועמלנית של מפלגת פידס של אורבן, והיסטוריונית בעיקר עבור הפרוטוקול. רשמית מנהלת מריה שמידט את "הקרן הציבורית לחקר ההיסטוריה והחברה של מרכז ומזרח אירופה" שנתמכת על ידי ממשלתו של אורבן, והקרן רכשה בשנת 2000 את הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60, שבו הוקם "בית הטרור". רעיון הקמת המוזיאון היה של יוז'ף סאג'ר, שהנהיג את מפלגת פידס לפני ויקטור אורבן, וכשאורבן עלה לשלטון בשנת 1998 החלו ההכנות להקמתו, ולמרבה הצער הוא אף נפתח לציבור בשנת 2002, בטרם איבד אורבן את השלטון לטובת הסוציאליסטים – בבחירות הבאות אורבן חזר לשלטון, וכמו ידידו הטוב נתניהו מחזיק בו בעוז ומכרסם בהתמדה בדמוקרטיה ההונגרית הצעירה והשברירית, והמוזיאון הוא מזמן עובדה קיימת וגם מושך קהל רב. כפי שאמרה מריה שמידט לאיימי סודארו, היא יצרה את המוזיאון כך שיפנה קודם כל אל הלב, ורק אחר כך אל השכל, וכך שיעניין גם את בתה שהיתה בת חמש-עשרה כשנפתח, ולא כמו כל המוזיאונים האלה שמכבירים עובדות על השואה ועל הרקע האנטישמי שלה, ועלולים לגרום לאנשים לחשוב כל מיני מחשבות לא רצויות.

הבניין ההיסטורי בשדרות אנדרשי 60 שבו הוקם בית הטרור, הוא בניין שבשנת 1944 השתלטה עליו מפלגת צלב החץ והשתמשה בו כמטה הראשי וכבית הסוהר שלה, ולאחר המלחמה עבר לידי המשטרה החשאית ההונגרית שהשתמשה בו עד 1963. ההיסטוריה של הבניין נתנה איפוא לגיטימציה למטרה הפוליטית של פידס: ליצור חיבור והקבלה בין הנאצים לבין הסובייטים, כאשר מתחת ליצירת המשוואה בין שני המשטרים, מסתתרת מטרה זדונית עוד יותר: על ידי יצירת זהות בין פשעי הנאצים והקומוניסטים ושימוש בזיהוי האנטישמי-נאצי בין קומוניסטים ויהודים, להציג דוקא את ההונגרים, שמבין העמים האירופים היו פעילים במיוחד ברצח יהודים, כקרבנות של שלטון הטרור היודובולשביקי, ומצד שני לטהרם כליל מאשמת רצח היהודים בשואה. מגדלנה מרשובסקי, שחוקרת את התרבות הפוליטית בהונגריה, מתארת במאמריה כיצד הופכת פידס בהנהגת אורבן את היהודים לפושעים על ידי זיהוים עם הקומוניסטים שדיכאו את הונגריה, והצגתם כניגודו של העם ההונגרי הההיסטורי. למשל בסרטון תעמולה של מפלגת פידס במערכת הבחירות שניהל אורבן בשנת 2010, ובה ניצח את הסוציאליסטים ברוב גדול, נשמעה האמירה הבאה:

"המדינה ההונגרית היא בת אלף ומאה שנה. השמאל ההונגרי הוא בן מאה שנה. ב-11 באפריל אנו בוחרים: אישטוון הקדוש או בלה קון. זו השאלה! כוונתי היא: ב-11 באפריל יכבוש אישטוון הקדוש מחדש את המדינה מידי בלה קון ותומכיו."

אישטוון הקדוש שמלך על הונגריה במאה העשירית לספירה נחשב למייסדה של הונגריה ולאבי הנצרות בהונגריה, ומסמל לפיכך הן את הלאומיות ההונגרית ואת הנצרות ההונגרית. בלה קון הוא מנהיג קומוניסטי שאביו היה יהודי מומר בשם כהן ואמו קלוויניסטית, ובשנת 1919 הקים רפובליקה קומוניסטית בהונגריה שהחזיקה מעמד כארבעה חודשים והוכרעה בידי כוחותיו של מיקלוש הורטי, שמאז משל בהונגריה ביד חזקה, ולימים כרת ברית עם היטלר וצירף את הונגריה למדינות הציר. למרות שנולד וגודל כקלוויניסט, שם אביו כהן שהוחלף לקון ואמונתו הקומוניסטית, הפכו את בלה קון לשם גנרי ל"יודובולשביק" האיקוני, ולמרות שמדובר כאן על אישטוון הקדוש הנחשב לאבי האומה ההונגרית, כל הונגרי זוכר היטב שמי שהכריע את בלה קון הוא מיקלוש הורטי בן בריתו של היטלר, שעמו מזדהה אורבן במובלע. בהמשך שלטונו יחליף אורבן את בלה קון כדמות אויב באיל ההון היהודי ג'ורג' שורוש, שממלא אצל אורבן את משבצת היהודי השמאלני המשוקץ ואויב האומה, כפי שמבינים הכל מלבד ידידו הטוב של אורבן בנימין נתניהו, שבדומה לאורבן המסר המרכזי של שלטונו הוא דמוניזציה של השמאל והעלאה על נס של הימין האנטישמי בעולם, כמו גם הכחשת השואה (היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון, פולין פעלה להציל את היהודים וכו').  

נשוב לבית הטרור, שכפי שמתארת איימי סודארו בספרה הוא מיפגן של קיטש, תעמולה וטעם רע, מעין לונה-פארק זוועות. הטעם הרע והתעמולה מתחילים כבר במראה החיצוני שמכער את הבניין ההיסטורי היפה: מגגו נמתחו סוככים שחורים שעליהם המלה "טרור" במהופך, כך שקרני השמש יוצרות, לפחות בחלק מן היום, את המלה "טרור" במרומי קירות הבניין. בנקודת המיפגש של הסוככים בחיבור שני קירות הבניין, מופיעים זה לצד זה צלב החץ והכוכב האדום, כדי שנבין שמדובר בתופעות זהות. עם זאת למפלגת צלב החץ ולשואה מוקדשים רק שני חדרים בבניין שבו למעלה מתריסר חדרים, וגם הם מוקדשים לתצוגה מוזרה: למשל בובות לבושות במדי צלב החץ שמקיפות שולחן – אחד מאנשי המוזיאון אמר לסודארו – ברצינות גמורה – שזו "סעודה אחרונה של שנאה". האסוציאציה הנוצרית לא בדיוק מעבירה מסר של הסתייגות גמורה מאנשי צלב החץ, שמילאו תפקיד מרכזי ברצח יהודי הונגריה. הפריטים משוחזרים ולא מקוריים, דבר שמאפיין את רוב המוצגים במוזיאון, שמבחינה זו הוא אכן יותר מיצג תעמולה ממוזיאון, והתצוגה מלווה במוסיקה ואפקטים רבים שאמורים להמחיש במיוחד לנוער כמה נורא היה הטרור הקומוניסטי. במרתף הבניין מוצגים תאי עינויים, מכשירי עינויים וגרדום, שהשתייכו לכאורה לשלטון הקומוניסטי. גם הם אינם מקוריים ואינם מייצגים שום דבר אמיתי – במציאות מעולם לא היה באנדרשי 60 גרדום. המסר הבולט של בית הטרור: ההונגרים סבלו מהנאצים ואחר כך נורא סבלו מהקומוניסטים. הם בעצמם רק קרבנות חסרי-אונים של שני משטרי טרור.

מריה שמידט סיפרה לאיימי סודארו שהיוזמה להקמת המוזיאון הגיעה לאחר שבית המשפט העליון של הונגריה פסל חוק שהעביר הפרלמנט ההונגרי בראשית שנות התשעים, חוק שאיפשר להעמיד לדין את מי שפשעו מטעם המשטר הקומוניסטי, במיוחד לאחר דיכוי המרד ההונגרי בשנת 1956. בית המשפט העליון פסל את החוק בטענה שאינו חוקתי, ובכך לדברי מריה שמידט לסודארו, העדיף את החוק על פני הצדק. כדי לתקן איפוא את הפגיעה בצדק בכך שנמנעה הפללת הקומוניסטים, נוצר דחף להקמת המוזיאון, שיעשה צדק עם קרבנות הפושעים הקומוניסטים, במקום מערכת החוק. מושג המפתח במוזיאון, ומה שמריה שמידט עצמה הגדירה כמסגרת של המוצג בו, הוא "כיבוש כפול", מושג שנועד למחוק את משמעות הכיבוש הסובייטי של הונגריה בשנת 1945 כשחרור מהכיבוש הנאצי, שבשנת 1944 הפך לכיבוש ישיר ששילח מאות אלפי יהודים מהונגריה למחנות המוות, כך שעבור יהודי הונגריה ששרדו היווה הכיבוש הסובייטי גאולה מגורל המוות שגזר עליהם הכיבוש הנאצי. המסר של מריה שמידט הוא ששני הכיבושים היו זהים באופיים ולשניהם אופי שווה ומשמעות שווה, מה שבמובלע הופך את שואת היהודים תחת המשטר משתף הפעולה של מיקלוש הורטי והמשטר בחסות הנאצים של פרנץ סאלאשי לאירוע שאין בו כל ייחוד, ואיננו אלא תמונת ראי של הדיכוי הסובייטי של הונגריה.

בתגובה לביקורות הקשות על ניסיונו של המשטר להוזיל את זכר השואה, הוכרזה שנת 2014, שנת השבעים להשמדת רוב יהודי הונגריה, כשנת זיכרון לשואה, שבה נערכו אירועי זיכרון והוחל בבניית "בית הגורלות" כמוזיאון לשואה, פרוייקטים שגם עליהם הופקדה מריה שמידט. ובהתאם להקפדה על איזון בין פשעי הנאצים והקומוניסטים, הוקדשה שנת 2016 לציון ששים שנה למרד ההונגרי בקומוניסטים ודיכויו, אירועים שגם עליהם ניצחה מריה שמידט. בבודפשט ישנו מרכז זיכרון לשואה בבית הכנסת המשוקם ברחוב פאווה שנפתח מחדש לאחר שיפוץ בשנת 2004 וממומן על ידי הממשלה. ויקטור אורבן סילק את מנהלו היהודי של המרכז והחליף אותו בהיסטוריונית הרוויזיוניסטית סיטה סבולץ, שיחד עם מריה שמידט אמורה לנהל את בית הגורלות ולעצב את זיכרון השואה בהונגריה ברוחו של ויקטור אורבן. הקהילה היהודית איננה מתלהבת, בלשון המעטה, מהתאום הרוחני של "בית הטרור" שאמור לעצב את זיכרון השואה בהונגריה על פי חזונו של ויקטור אורבן, שמאחר שהקהילה היהודית והנהגתה אינם נושאים חן בעיניו, הוא פיטר גם אותם וקירב במקומם את אנשי חב"ד, שיחד עם חברו הטוב בנימין נתניהו מגלים סלחנות מופלגת כלפי הכחשת השואה או אנטישמיות בכלל. כעת מקוה אורבן שידידו הטוב בנימין נתניהו יכשיר גם את הקמת "בית הגורלות" בהנהלת היסטוריונית הבית מריה שמידט וברוח חזונו הפוליטי, ועל פי ניסיון העבר יש  סיכויים טובים שמשאלתו תתממש.

Amy Sodaro, Exhibiting Atrocity, Memorial Museums and the Politics of Past Violence,

Rutgers University Press. (2018

Magdalena Marsovszky, "Heiliger Turul, steh uns bei!": Ungarns völkische Wende und die Sakralisierung der Nation, Stimmen der Zeit, Juni 2011

תרגום אנגלי למאמרה של מריה שמידט:

Captive of the Past  2014. July 10. 14:02  

רק כעס את מרגישה

רק כעס את מרגישה, רק כעס ושום דבר אחר לא. ודוקא היית רוצה להזדהות ולהצטרף, אבל את לא מסוגלת. המים האדומים במזרקות ועל הכבישים, הנשים השוכבות כגוויות, מזכירים לך סדרות פשע בטלויזיה. הן מלאות בתמונות כאלה של נשים נרצחות. גם של גברים, אבל בעיקר של נשים שנרצחות מבלי שאת מצליחה להבין למה, אפילו לפי ההיגיון של הסיפור. את מסרבת לצפות בהן, אבל את התמונות הנוראות כבר מגניבים לך פה ושם ואת רואה מבלי שתרצי. נדמה לך שהן רק מרגילות את העיניים לראות דם שפוך של נשים. גם הנעליים מרגיזות אותך. במיוחד אלה בקידמת התמונה, נעלי עקב אדומות מבהיקות, שמזכירות לך את נעלי המכשפה הרעה מהקוסם בארץ עוץ, זאת שנפל עליה הבית ורק הנעליים נשארו, אדומות וזוהרות. דוקא שמחת כשצפית בזה, כי היו בחייך לא מעט מכשפות חיות. נעליים אדומות וסנדלים אדומים סירבת לנעול, למרות שאמך ניסתה תמיד להכריח אותך. מנעה ממך להרוויח כסף כדי שלא תוכלי לקנות דברים לעצמך, אבל כשהתגייסת לצבא התחלת לקנות דברים לעצמך, חסכת מהמשכורת הצבאית, העדפת לרעוב כדי שתוכלי לקנות לך דברים בעצמך, כחולים או שחורים, שני הצבעים שאהבת במיוחד. טרור כלכלי ועלבונות ספגת גם מנשים. הן לא הגנו עלייך. ושם בכיכר היו כל אלה שרוצות למכור את רחמך לגברים עשירים: יעל גרמן, רוית הכט, אלה שקוראות לך פונדקאית כאילו היית צמח והעובר טפיל, ואינן מבינות איך את בכלל מעזה להתקומם על הסחר בגופן של גרושות עניות כמוך, כי את דרכם של גברים למרכז החברה סוללים על גבן של נשים כמוך, נשים כמוך תמיד ירצפו את דרכם אל לב החברה, והן תשתפנה פעולה עם הגברים ותמכורנה אותך ברצון, כי בשבילן אין לך פנים, גם אם יש לך שם. ומה הן בכלל יודעות על נשים כמוך? מה הן יודעות על העלבון להימכר כמו סחורה? הרי אפילו בדימיון זה לא יקרה להן לעולם. הן תמיד בצד הקונה, לעולם לא בצד הנמכר. ואילו ביקשת מהן עבודה היו מסלקות אותך בוודאי. או צוחקות לך, כמו העובדת הסוציאלית והפסיכולוג בבית המשפט למשפחה, כשאמרת להם שלפעמים את מקבלת קצת שכר סופרים, סכומים קטנים, אבל בשבילך כמה מאות שקלים זה גם כסף. את הצחוק חסר השליטה שתקף אותם למשמע הדברים, את הלעג האינסופי שבו שאלו אותך: על מה את מקבלת שכר סופרים? לא תשכחי לעולם, הם נצרבו בבשרך, כי לא נראית כמוהם, לבשת את בגדי העוני שלך ושערך הקצוץ והלא צבוע, המכוסה כובע זול, רק עורר בהם דחייה, ממש לא נראית כמוהם, ומי שאיננו נראה כמוהם לא ייתכן שיקבל שכר סופרים, ולא שהם לא צדקו, הרי מעולם לא יכולת להתפרנס מכתיבה, לא נראית כמו מי שמתפרנסת מכתיבה וגם לא כתבת כמוהם, גם הכתיבה שלך היתה ספוגה בעליבות ועוני, ולא היה לך שום צורך לצבוע אותה באדום, השחור שירת אותך די הצורך, השחור עטף אותך ברחמים, הרחמים היחידים שידעת. גם עליהם את כועסת, על כולם את כועסת. את מצליחה להרגיש רק כעס. וזרות, זרות נוראה. את יודעת שתמיד את לבד. ושתמיד תהיי בעצם לבד.

אפילו לספר את לא יכולה, כי מי יבין. הן רק מזכירות לך את הדודה שהתקשרה כדי להגיד לך שאמא שלך אוהבת אותך, בזמן שבעלה עזר לאמך לאיים עלייך ולהתעלל בך. והדודה האחרת שהתקשרה ושאלה הרבה שאלות ואמרה לך שתהיו בקשר כי אנחנו משפחה. אף פעם הם לא זכרו שאת משפחה כשיכלו לתת לך משהו, רק כשרצו לקחת ממך את מה ששלך וכבר לא יכלו להשיג אותו, כי הכעס שלך כבר שרף אותך ואותם. הבת שלך אמרה לך שאת די מפחידה ואמרת לה שלא מספיק. לא היית מפחידה מספיק כדי שמישהו יתחשב בך או יפעל לטובתך. היית מפחידה רק די הצורך להרחיק ממך את אלה שכבר פגעו בך. נהיית מפחידה רק כשהכעס בער בך כל כך שכבר התקשו להזיק לך. גם כעס יכול להגן. הוא שמר עלייך יותר מהרחמים, מה גם שלא היו יותר מדי רחמים, אבל כעס היה בשפע.

מה שנתן לך כוח בחיים היה כעס וזעם ושנאה. אחרת היית כבר מזמן מתה, לולא הכעס. הכעס השאיר אותך בחיים. הוא גרם לך לקום בבוקר ולעשות דברים. אמא שלך אמרה שאת יוצרת כי את סובלת, אבל את הסבל היא גרמה לך. והיא אהבה כל כך אדום. בגדים אדומים, נעליים אדומות, שפתיים אדומות, כתונת הלילה האדומה שאת זוכרת, כנראה זיכרונך הראשון. ואמרו לך ללכת משם. תמיד אמרו לך ללכת משם ואחר כך התרגזו שהלכת לתמיד. חשבו שאם יאמרו לך ללכת יוכלו גם לומר לך לחזור, אבל זה עבד רק בכיוון אחד. כשאמרו לך ללכת תמיד הלכת, אבל לחזור מעולם לא חזרת, אולי גם בגלל זה נשארת בחיים. אלה שחוזרות מתות. הגאולה היחידה היא לברוח, לברוח ולא לחזור לעולם. אבל רק מעטות בורחות. הרוב נשארות, כי לברוח קשה מדי ולא תמיד יש לאן. ואחרי חיים שלמים של כעס אין כבר תקוות, רק זרות, ושנאה, וכעס. הכעס, זה מה שנשאר.   

נר ה' נשמת אדם

מהיפים בפסוקי התנ"ך הוא משלי כ', פסוק כ"ז: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

והנאמר בפסוק הוא שנשמת האדם היא נר ה', כלומר שנשמת האדם מאירה אותו באור ה' הבוער בה, שהרי הנשמה היא החלק האלוהי באדם, כמו שנאמר: ויצור ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב, ז'). הנשמה היא רוח האלהים שנפח באדם, והיא ההופכת אותו לנפש חיה, כלומר ליצור חי בעל תודעה. וכמו שהאל בורא את האור ומאיר בו את העולם, כך הוא נופח נשמה באדם העשוי חומר, עפר, והופכו לנפש חיה: וכשם שהאור הנברא מאיר את העולם, הנשמה שנפח האל באדם מאירה אותו, הנשמה היא אור אלהים באדם ההופכו לנפש חיה. ופירש רד"ק שהנשמה המשכלת היא בגוף האדם כמו הנר בבית, שיגלה כל מה שבתוכו, כי היא הנר שהקדוש ברוך הוא חופש כל חדרי בטן, ויש לפרש שהשגחת השם והבטתו היא אפילו בנשמת האדם, ויודע כל מחשבותיו, ופירש רלב"ג שהנשמה הוא השכל, הוא נר ה', והוא חופש כל העמוקות אשר בנמצאות, לעמוד על סודם לפי מה שאפשר בעזרת השם יתברך, במה שישפיע עליו מאורו וזיוו, בו יעמוד על אמיתת הדברים העיוניים.

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן: יש המבינים חֹפֵשׂ משורש חפש שכיום אנו משתמשים בו רק בבנין פִּעֵל, כלומר מחפש כל-חדרי-בטן, ויש המבינים כחילוף אותיות, כלומר חושף כל-חדרי-בטן. ומהם חדרי-בטן?

בוולגטה, התרגום הלטיני הקנוני של התנ"ך שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגם הפסוק כך:

Lucerna Domini spiraculum hominis quae investigat omnia secreta ventris

כלומר: נר ה' נשימת אדם שחוקרת את כל מסתרי הבטן, המקומות המבודדים, הנסתרים בבטן, ואפשר לתרגם גם: סודות הבטן. ולא נשמת אדם נאמר כאן, אלא נשימת אדם, פעולת הנשימה עצמה היא החוקרת את סודות הבטן.

ואילו לותר תירגם את הפסוק כך:

Die leuchte des Herrn ist des menschen odem, die gehet durchs ganze herz.

כלומר: נר ה' הוא נשמת האדם החודר את כל הלב.

לותר פירש חדרי-בטן כמתייחסים ללב האדם.

ותרגום המלך ג'ימס מתרגם כפשוטו:

The spirit of man is the candle of the Lord, searching all the inner parts of the belly.

כאן התהפך הסדר: לא "נר ה' נשמת אדם" אלא "נשמת האדם היא נר ה', החוקר את כל חלקיה הפנימיים של הבטן".

ועוד מופיע הביטוי "חדרי-בטן" בפסוק ל באותו פרק כ':

חַבֻּרוֹת פֶּצַע תַּמְרִיק בְּרָע וּמַכּוֹת חַדְרֵי-בָטֶן.

וסברו פרשנים שחבורות פצע הן פצעים מזוהמים שיש למרקם מירוק מכאיב כדי לנקות את הפצעים ולחטאם, וכך יש גם להכות בחדרי הבטן כדי למרק את החטאים, והיו מי שפירשו שהחבורות והמכות הן עונשו של הרע, אך אלה ואלה מתקשים בפירוש.

גם התרגום בוולגטה קשה:

Livor vulneris absterget mala et plagae secretioribus ventris

שפירושו: כחול הפצע ימחה ברע ומכות במסתרי הבטן.

ואולי את המלה livor צריך להבין כאן במשמעו של "רקב", שכן יש לה גם משמעות כזו, של רקב בצומח וגם בחי, שכן גוף המת הוא כחול. ונראה שהכל הבינו ב"חבורות פצע" פצעים מזוהמים. בוולגטה התחלף גוף שני בגוף שלישי ו"מכות" מופיעות כשם עצם ולא כפועל, למרות שכוונת המקור כנראה לדבר על מכות כפועל בהווה רבות.

ולותר מתרגם אף הוא ברוחם של חלק מהפרשנים היהודים:

Man muss dem boesen wehren mit harter strafe und mit ernsten Schlaegen, die man fuehlet.

שפירושו: מן הרע יש להתגונן באמצעות עונש קשה ומכות רציניות, שאדם יחוש בהן.

את חדרי הבטן, או הלב, השמיט לותר מתרגום הפסוק ותירגם על פי השקפת עולמו שיש להעניש את הרשעים בחומרה.

ותרגום המלך ג'ימס הולך בעקבות הוולגטה:

The blueness of a wound cleanseth away evil, so do stripes the inward parts of the belly.

כלומר שכחול הפצע ממרק את הרע, כפי שעושות מכות לאיברים הפנימיים של הבטן.

ואין לנו אלא לקוות שאינם מתארים פרקטיקה מצויה.

עוד פעם אחת מופיע הביטוי חדרי-בטן, במשלי כ"ו, פסוק כ"ב: דִּבְרֵי נִרְגָן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי-בָטֶן. מה פירוש נרגן אנו למדים משני הפסוקים הקודמים: בְּאֶפֶס עֵצִים תִּכְבֶּה אֵשׁ וּבְאֵין נִרְגָּן יִשְׁתֹּק מָדוֹן: פֶּחָם לְגֶחָלִים וְעֵצִים לְאֵשׁ, וְאִישׁ מְדוֹנִים לְחַרְחֵר-רִיב:

נרגן הוא איפוא איש ריב ומדון, ולא סתם המרבה להתלונן כפי שאנו משתמשים במלה כיום. ודבריו של הנרגן הינם מתלהמים, פועל שמתורגם בוולגטה במלה perveniunt שפירושה "מגיעים". למרבה ההפתעה הפסוק מתורגם כאן בהיפוך משמעותו:

Verba susurronis quasi simplicia et ipsa perveniunt ad intima ventris

כלומר: דברי הלוחש כנים ומגיעים בעצמם אל פנים הבטן.

כאן תורגם המושג חדרי בטן כ"פנים הבטן", ולא כ"מסתרי הבטן" או "סודות הבטן", כפי שתורגם משלי כ' כ"ז, משמעות שעדיין קרובה למקור, אך תרגום המלה "נרגן" ל"לחשן" מוזר, כי איננו מתאים כלל למשמעות המתבהרת משני הפסוקים הקודמים.

ואיך תירגם לותר את הפסוק "דברי נרגן כמתלהמים, והם ירדו חדרי-בטן"?

Die worte des verleumders sind wie schlaege, und sie gehen durchs herz

כלומר: דברי המשמיץ הם כמכות, והם חודרים את הלב.

ותרגום המלך ג'ימס דומה:

The words of a talebearer are as wounds, and they go down into the innermost parts of the belly.

כלומר: דברי הרכלן הם כפצעים, ויורדים לחלקי הבטן הכי פנימיים.

אצל לותר הנרגן הוא המכפיש, המלעיז, המוציא דיבה: דברי הנרגן הינם כמכות, והם חודרים את הלב, ותרגום המלך ג'ימס עוד מרחיק לכת: דברי הנרגן הם כפצעים, היורדים לעומק הבטן, ונראה שהושפע בתרגום זה מפסוק ל' במשלי כ', ששם נזכרו חַבֻּרוֹת פֶּצַע, בגלל הביטוי חדרי-בטן החוזר בשני הפסוקים. לותר מתרגם גם כאן "חדרי-בטן" כ"לב", אולי מפני שללב ארבעה חדרים. אך בעוד תרגום המלך ג'ימס מבחין בין "חופש כל-חדרי-בטן" שמתורגם כ"מחפש, חוקר", לבין "ירדו חדרי-בטן" שמתורגם כפשוטו, לותר מתרגם באופן זהה "חופש כל-חדרי-בטן" ו"ירדו חדרי-בטן", ומדגיש את החדירה פנימה, כמדקרת חרב החודרת את הלב כולו, ומכאן קל לראות שלותר רואה קשר שאיננו רק מילולי בין שני הפסוקים, למרות שהראשון, "נר ה' נשמת אדם" מתאר את החיוב שבנשמה שמאירה כל-חדרי-בטן, ואילו השני מתאר את פגיעתו הרעה של הנרגן, איש המדון, שדבריו פוצעים חדרי-בטן כחרב. ואולי בהשפעת לותר עודנו אומרים, גם אם בלשון מליצה, "יורד חדרי בטן", כשכוונתנו למה שחודר אל הלב, וכבר איננו אומרים "חופש כל-חדרי-בטן", אבל משלי כ' כ"ז יפה בהרבה מדברי הנרגן היורדים חדרי-בטן, ועניינו איננו חדירה לחדרי-הבטן הפוצעת אותם, כמו במשלי כ"ו, כ"ב, אלא חקירת חדרי-הבטן שאולי הם אכן לב האדם, מחשכי נפשו, כפי שהנר מאיר סביבו, מחפש וחושף, כך מאירה נשמת האדם את נפשו החיה, כי נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם

חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

חֹשֵׂף כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

יוֹרֵד כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

אוֹר ה' נִשְׁמַת אָדָם

תָּאִיר כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן.

נִשְׁמַת אָדָם תָּאִיר מַחְשַׁכָּיו

תַּחֲשֹׂף מִסְתָּרָיו

תֵּרֵד חֲדָרָיו

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם

חֹפֵשׂ כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

חֹֹשֵׂף כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

יוֹרֵד כָּל-חַדְרֵי-בָטֶן

נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם.

שיחה מבת דודי

ביום ששי בצהריים התקשרה בת דודי זיוה ואמרה שההורים שלה לא הגיעו ללוויית אמי כי הודיעו להם רק בשתיים בצהריים שהלוויה בשעה ארבע, ואמרתי לה ששתיים בצהריים זה עוד טוב, שאילו הודיעו לי בשתיים בצהריים עוד יכולתי להגיע, אבל לי הודיעו רק בעשרים לשלוש שאמי מתה ושהלוויה בארבע, והרבה לפני שהודיעו לי בכלל שאמי נפטרה – בעצם הודיעו לי שאמי נפטרה רק כשהודיעו לי שהלוויה שלה תתקיים בעוד שעה ועשרים דקות ושאת הכל גיסתי כבר סידרה, כלומר שאמי תיקבר מבלי שהמשפחה תוכל להגיע ושרק גיסתי וילדיה יוכלו לבוא ללוויה. ולפני שהודיעו לנו שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כך שלא נוכל להגיע, כבר מסרו מודעת אבל קטנה לעיתון "הארץ" שבה נכתב רק שם אמי ושהלוויה התקיימה אתמול ושהשבעה בביתו של אחי המת ששם מתגוררת עכשיו גיסתי, שהיא כמובן אירגנה את הקבורה והמודעה שעות לפני שהודיעה לנו שאמי נפטרה, והיה חתום רק "המשפחה האבלה" בלי שמות. האמת שהשיחה עם בת-דודי זיוה מאד שיפרה לי את ההרגשה, כי קודם חשבתי שכל בני המשפחה ידעו מהבוקר שאמי נפטרה ושרק לי ולבנותי לא סיפרו דבר ושאיש לא התקשר אליי בכוונה. מזיוה הבנתי שגם להוריה, שהם גיסים של אמי והיו איתה בקשר קרוב, לא הודיעו שאמי נפטרה, ואפילו לאחותה היחידה של אמי, שהיתה האדם הכי קרוב אליה, לא הודיעו שאמי נפטרה ושקבעו כבר מועד ללוויה עד שהיה מאוחר מדי, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה אצלה, למרות שהיא רק הכלה של אמי וגם זה רק בגלל שאחי חלה תוך כדי מאבק הגירושין והיא חזרה בה מכוונתה להתגרש ממנו, כי הרבה יותר שוה להיות אלמנה עשירה מאשר גרושה. ביממה שעברה מאז שגיסתי התקשרה אלי בעשרים לשלוש בצהריים לומר לי שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כי הם כבר סידרו הכל על דעת עצמם, ועד הטלפון של בת-דודי זיוה, התחלתי לעכל דברים ולהבין שלא רק שהודיעו לי באיחור על הלוויית אמי כדי שלא אוכל לבוא, אלא שגיסתי בכלל לא הודיעה לי שאמי נפטרה, אלא רק אחרי שערכה את סידורי הלוויה מבלי לשאול אותי ואת בני המשפחה האחרים, אפילו לא את אחותה של אמי שהיתה האדם הקרוב ביותר אליה ובעצמה היא אשה קשישה ורתוקה למיטתה, כך שלא רק אני אלא איש מבני המשפחה הקרובה לא יכול היה להגיע ללוויה, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה תתקיים אצלה בבית, למרות שכלה ונכדים אינם אמורים לשבת שבעה, אלא רק קרובים מדרגה ראשונה, ורק אז היא הודיעה לקרובי משפחתה של אמי שאמי נפטרה והלוויה בארבע והכל כבר סודר, ולי כמובן היא הודיעה אחרונה, כדי שלא יהיה שום סיכוי שאגיע להלוויה או שמישהו אחר מבני המשפחה ידבר אתי וכך יוודע לי שאמי נפטרה ושקבעו לוויה שלא אוכל להשתתף בה. האמת שהידיעה הזאת שהתבררה לי רק מהטלפון של בת-דודי זיוה, שלא רק ממני מנעו לקבוע את מועד לווייתה של אמי ולפרסם את מודעת האבל ולנכוח בהלוויה, אלא גם משאר בני המשפחה הקרובה, הקלה עלי מאד, כי קודם חשבתי שרק לי לא הודיעו ושכולם עשו יד אחת עם גיסתי נגדי, שאולי בעבר זה קרה, אבל עכשיו דוקא לא, וזיוה שאלה אם כדאי שהוריה יבואו אלי, ואמרתי לה שילכו לבקר את דודתי הקשישה, אחותה של אמי, שהאובדן שלה הוא הגדול ביותר, והכי הגיוני היה לקיים את השבעה אצלה, כי היא האדם שהיה הקרוב ביותר לאמי והיא גם חולה ורתוקה למיטה. אני בעצמי אמרתי שאשאר בבית שזה מה שאני עושה ממילא, ואם מישהו יבוא לבקר אותי אקבל אותו בשמחה, אבל אני לא באמת יכולה לקרוא לזה שבעה, כי אני עושה כמעט הכל כרגיל וגם אין לי כל כך ברירה. גם כשאבי נהרג נסעתי הביתה והלכתי לשוק ובישלתי ואפיתי עוגה והחברים שלי באו לבקר, אבל אז האבל היה כבד ונורא וכמעט לא הצלחתי להניע את הידיים והרגליים, כי כל הגוף כאב לי, כאילו כל השרירים התכווצו מרוב צער, ובכל זאת רציתי כל הזמן לעשות דברים ולא סתם לשבת ולא לעשות דבר. וחוץ מזה אין מישהו אחר שיכבס ויבשל ויטייל עם הכלב. שבעה זה מנהג יפה, אבל הוא מתאים לאנשים שיש להם משפחה גדולה ולא לאנשים בודדים שהילדים שלהם גרים בעיר אחרת או בארץ אחרת וכולם עובדים.

לפני זיוה התקשרה אלי גם אסתי החברה של אחי, שכשאחי התמוטט מרוב הקרנות וטיפולים גיסתי והילדים שלה סילקו אותה, ולא איפשרו לה יותר לבקר את אחי עד מותו וגם מנעו מאחי לדבר איתה, וכשהוא ניסה לקחו ממנו את הנייד שלו כאילו היה אסיר, ובעצם זה מה שהוא היה מאז שגיסתי חזרה, ועכשיו כל הזעם שהרגשתי כשאחי היה חולה ולא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לו, כי פחדתי שאם נסלק את גיסתי היא תגיד לילדים לא לבקר אותו, וזה יהיה אפילו יותר נורא, כל הזעם הזה חזר ועלה בי ביחד עם הכעס החדש על איך שגיסתי קברה את אמי והודיעה שהשבעה אצלה על דעת עצמה כדי שאיש מהמשפחה הקרובה לא יוכל לבוא ללוויה וגם לא אנשים אחרים, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי שהלוויה התקיימה, למרות שלא היה קורה שום רע אם היו דוחים קצת את הלוויה כדי שיספיקו להודיע לכל מי שרוצה לבוא ושכולם יוכלו להגיע, ובדיוק כדי שזה לא יקרה גיסתי קברה את אמי בלוויית עניים על דעת עצמה, ועכשיו היא רוצה שאנשים יבואו לנחם אותה על מות אמי, ואסתי אמרה לי שאחרי שגיסתי צילצלה אלי לירושלים להגיד לי שאמי נפטרה ושהלוויה בעוד שעה ועשרים דקות בחיפה, הייתי צריכה להתקשר לחברה קדישא ולהגיד שיחכו לנו, וכולם היו מחכים לנו בגשם, אבל עברו שעות עד שהצלחתי בכלל לסדר את המחשבות ולחשוב איך להגיב בכלל למה שגיסתי עשתה, בהתחלה הייתי מאד מבולבלת וכמו משותקת, ובעצם עברה כמעט יממה עד שיכולתי לחשוב בצלילות ולהבין לאשורו מה שגיסתי עשתה. בתי שרון היתה אצלי כשבת-דודי זיוה התקשרה ושוב אמרה לי לא לשבור את הראש, ואסתי החברה של אחי שאחי מאד מאד אהב אותה אמרה לי שאני לא אקח ללב, אבל אני חושבת שאני לא אפסיק לחשוב על כל זה וגם לקחת ללב. אחר כך דיברתי שוב עם בתי ניצן שגרה באנגליה וגם היא אמרה שלוקח זמן לעכל הכל ולחשוב כמה זה עקום, שעכשיו כאילו המשפחה של אמי צריכה לנסוע לגיסתי לנחם אותה, ואז כבר צחקנו, כי כל זה כל כך מופרע שאפילו שזה כל כך מקומם זה כבר מצחיק, וממילא כבר אי אפשר לעשות הרבה חוץ מלצחוק על זה, כי נראה לי ממש לא לעניין שאני אתחיל לחפש את חברה קדישא בחיפה להסביר להם מה שקרה, ובטח שלא הייתי מוסרת לעיתון "הארץ" מודעה חדשה שמה הייתי כותבת בה? שהמודעה הקודמת ניתנה בחוסר סמכות, ולפיכך איננה תקפה?

ושמחתי שבת-דודי זיוה סיפרה לי שקרובה אחרת אמרה לאמה שהיא נוסעת לחיפה לשבעה, ואמה שאלה: אבל מי יושב שבעה בחיפה? וחשבתי שכשאנשים עושים תככים כדי לגרום לזולתם עוול, לפעמים זה מצליח להם, אבל הרבה פעמים אנשים מבינים מעצמם שמישהו גרם כאן עוול, גם בלי שהם יודעים מה בדיוק קרה, והם מתייחסים בהתאם, וגם זו חצי נחמה.

אמא שלי מתה

היום גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש בדיוק כדי לומר לי שאמא שלי מתה ושהלוויה בארבע. לא הופתעתי שאמא שלי מתה, כי היא היתה כמעט בת 91, אבל הייתי מאד מבולבלת מזה שגיסתי התקשרה אלי לירושלים בעשרים לשלוש כדי לומר לי שהלוויה בשעה ארבע בחיפה, שכמובן לא היה שום סיכוי שנגיע. שרון הסתכלה בוייז ואמרה שאין שום סיכוי להגיע לפני חמש ובקיצור אין שום סיכוי שנגיע ללוויה אפילו באיחור. לא התחשק לי להגיד לגיסתי כלום אז סיימתי את השיחה. היא אמרה שאני כבר אודיע לבנות שלי ואמרתי לה ששרון אצלי והיא אמרה אה, שרון אצלך. אולי היא לא אהבה את זה ששרון היתה עדה לזה שהודיעו לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, רק כשהיו בטוחים שכבר לא אוכל להגיע. בהתחלה רק חשבתי למה גיסתי בכלל התקשרה להגיד לי בעשרים לשלוש שהלוויה בארבע. הרי אם היא לא רצתה שאבוא היא יכלה לא לומר לי בכלל, אבל אולי מישהו אמר לה שהיא חייבת להודיע לי, אז היא צילצלה כשהיה כבר מאוחר מדי, כדי שתוכל להגיד שהיא הודיעה לי וזו רק אשמתי שלא יכולתי להגיע בשעה ועשרים דקות מירושלים. כשהרמתי את השפופרת והופתעתי לשמוע את קולה, היא אמרה בקול בוכים שהיא מצטערת אבל יש לה בשורה רעה, וזה היה קצת מגוחך, כי היא ידעה טוב מכולם כמה אמי שנאה אותי וכמה שנאתי אותה בחזרה, אז בשביל מה היא היתה צריכה את ההצגה הזאת, שאלתי את שרון, ושרון אמרה שאולי היה לה קהל. התקשרתי לאנגליה להגיד גם לניצן שסבתא מתה, למרות שלא היה באמת טעם להפריע לה באמצע היום, כי אף אחד לא התכוון לתאם איתנו את סידורי הלוויה ולדחות אותה כדי שניצן תוכל להגיע, אבל בכל זאת רציתי לספר לה ולא לדחות. ניצן לא היתה בקשר עם אמי הכי הרבה שנים, מאז שאמי צעקה עליה בגלל שלא הסכמנו לוותר על החלק בדירת הוריו של אבי שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ואמי אמרה שכבר קיבלנו מספיק וכל גרוש שהיא נתנה לנו רשום אצלה, ואחר כך אמי וכל המשפחה איימו עלינו ותבעו אותנו, זאת אומרת אמי העמידה פנים שהיא לא מעורבת בתביעה אבל היה ברור לגמרי שהיא כתבה שם כל מלה, ומאד הקפידה להכפיש אותי למרות שרשמית לא הייתי בכלל צד לתביעה. אבל אנחנו לא ויתרנו ובסוף הבנות שלי קיבלו את הירושה שהוריש להן אבי ויותר לא דיברתי עם איש ממשפחתי. אני עוד ראיתי את אמי פעמיים, כשנולדה לאחי נכדה וגם בלוויה של אחי, אבל לא דיברתי איתה וגם לא עם הקרובים האחרים, חוץ מאשתו של בן-דודי שבאה לברר איתנו אם נבוא לשבעה אצל גיסתי, ואמרתי לה שאין לי שום כוונה לשבת שבעה עם גיסתי, שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה וחזרה רק אחרי שחלה בשביל הירושה. זאת אומרת, לא אמרתי לה את כל זה, אבל כשהיא אמרה אני בוודאי אראה אותך בשבעה, אמרתי לה שממש לא, וזה כל מה שאמרתי לה. אף פעם לא סבלתי את אשת הבן-דוד הזאת, שהיתה כל כך מתחנחנת וצבועה. חשבתי על זה שחוץ מגיסתי היו עוד בני משפחה שיכלו להתקשר אלי, שהיה הגיוני שיתקשרו אלי, או בעצם לא היה הגיוני שיתקשרו אלי, כי מאז שאבי נהרג והשאיר ירושה גדולה כולם לטשו עין לנכסים של הורי וגם קיוו שאמי שכולם ידעו ששנאה אותי שנאת מוות תסדר להם לקבל את חלקי בירושה, כמו שהיא סידרה להם בכל פעם שהיא ואבי נסעו לחו"ל לנפוש בדירה שלהם וללכת לים, ואחר כך התקשרה לספר לי כמה הם נהנו לנפוש בדירה שלה, מה שלי ולבנותי היא מעולם לא הרשתה. אמי היתה יפהפיה ומרושעת כמו האם החורגת של סינדרלה ושלגיה, ותמיד ראיתי בסיפורים האלה סוג של אוטוביוגרפיה שלי, רק שהסבל שלי לא הסתיים בחתונה אלא בגירושים, וזו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת שמחה. אולי אני צריכה לכתוב לסיפורים של האחים גרים גירסה חדשה.

שרון אמרה שאין טעם לשבור את הראש אבל אני המשכתי לחשוב כל הזמן למה גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש לומר לי שהלוויה בארבע, כשכבר לא היה ממש טעם בהודעה. ואז נזכרתי שהיא אמרה גם כמובן שאנחנו יושבים שבעה, ואני רק הרגשתי גועל מההתחסדות הזאת, אבל שרון שאלה אותי איפה בעצם הם יושבים שבעה, ולרגע אמרתי בדירה של אחי המת, כי כל הזמן היו לי רק מחשבות על המחלה והמוות של אחי וגם על הלוויה של אבי שנהרג בתאונה משונה לפני יותר מעשרים שנה, ואמי הודיעה לי על מותו רק בערב, ואמרה שאבוא רק למחרת, כדי שיהיה לה זמן לסלק את כל המסמכים שהיא פחדה שאמצא, למרות שלא חשבתי לחפש שום מסמכים, ואז כשהגענו היא הציקה לי בלי הפסקה, וכשאמרתי אחרי הלוויה שאחזור עם בנותי הביתה ולא אשאר לשבעה, ראיתי חיוך של שביעות רצון מתפשט על פניה, ובעצם גם על הלוויה של סבי שמת בחג הסוכות כשהייתי בטיול של הצופים אמי לא הודיעה לי ולא הייתי בלוויה. לפחות בלוויה של אבי הייתי וגם בלוויה של אחי, ואולי בכל מקרה לא הייתי רוצה לבוא ללוויה של אמי שמעולם לא שמעתי ממנה מלה טובה, אבל אינני בטוחה שלא הייתי באה. אולי כן הייתי באה אם היו מודיעים לי בזמן ולא שעה ועשרים דקות לפני הלוויה. חשבתי אולי אמי עוד לפני מותה אמרה לגיסתי לא להודיע לי בזמן על הלוויה, או שהרעיון היה של גיסתי, או אולי של אחד מעורכי-הדין שלה, כי כשאחי היה חולה גם עורכי הדין שלו עבדו בעצם בשבילה והחזירו אותה לקבל את הירושה. ואז פתאם חשבתי על השאלה של שרון איפה הם יושבים שבעה, ופתאם הבנתי שהשבעה זה בעצם תירוץ מצוין שלהם להתנחל בדירת הפאר שאמי קנתה ושאחי גסס ומת בה, שאמי אמרה לגיסתי ולילדיה להגיד לי שגיסתי קנתה את הדירה, כאילו גיסתי יכולה בכלל לחלום לקנות דירה כל כך יקרה, ולפני זה ניסו בכלל להסתיר ממני שאמי קנתה דירת פאר יקרה, וגם אמי אמרה לשרון שהיא רוצה להוריש לנו את הדירה הישנה שלה שהיא גרה בה הרבה שנים עם אבי, וכבר היתה ישנה ולא מפוארת, ומכל זה הבנתי שאת דירת הפאר היא רוצה להוריש לגיסתי ולילדים שלה, וככה גיסתי שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה רוצה לרשת לא רק את דירת מגוריהם המשותפת שזה עוד הגיוני, אלא גם את דירת הפאר שאמי קנתה, ואולי עכשיו היא חושבת לעבור להתגורר בדירה הזאת שאחי גסס ומת בה, ואני אחרי שביקרתי אותו בפעם האחרונה כשעיניו כבר היו מזוגגות והכרתו מעורפלת, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח את עיניו וכאילו הביט אלי, למרות שבוודאי כבר לא ראה דבר, רק נישקתי את כף ידו והלכתי משם ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר בדירה זאת ובבניין הזה שהיו מקוללים בעיני למרות שנבנו בפאר רב ונקנו בממון רב. ואולי בגלל דירת הפאר הזו הם חיכו עד עשרים לשלוש כדי להודיע לי שהלוויה של אמי בארבע, אולי כל הבוקר מאז שנודע להם שאמי מתה בלילה הם עמלו לנקות את דירת הפאר שלה ולעבור אל דירת הפאר שלה ורק אז התפנו להתקשר אלי, כשהמלאכה הושלמה. אנשים שאמא שלהם מתה בוודאי חושבים על דברים אחרים ממני, על כמה אמא שלהם אהבה אותם, ועל הזיכרונות היפים שיש להם ממנה, אבל אמי שנאה אותי שנאת מוות ואין לי ממנה שום זיכרונות יפים, רק סבל ועלבונות, אז כל מה שחשבתי עליו היום היה למה גיסתי הודיעה לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, ומה יכולה להיות הסיבה.  

   

הבית היהודי ועסקת נתניהו

אנשי הבית היהודי מאד דואגים למדינת ישראל, והבעיה הכי חמורה של מדינת ישראל לדעתם זה חאן אל אחמר, שמתואר ככפר, אבל הוא בעצם אוסף פחונים שמתגוררים בו בדואים עלובי חיים שמדינת ישראל רצתה לפנות כדי לגזול את אדמתם. אנגלה מרקל ביקשה מבנימין נתניהו שלא לפנות אותם והוא נעתר, כי מדינת ישראל יכולה להתקיים יפה גם בלי האדמות של חאן אל אחמר. אבל הבית היהודי לא יכול. אנשי הבית היהודי נשארים בממשלה, והם רוצים פרס: לגרש בדואים, וגם לגרש אפריקאים. אלה לדעת מפלגת הבית היהודי, שמבזה את שתי המלים המרכיבות את שמה, הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל, ובשביל זה הם נשארו בממשלה. הם דיברו גם על הרתעת החמאס, אבל להרתיע את החמאס זה קצת גדול עליהם. אז להתעלל בבדואים ובמבקשי מקלט זה תחליף טוב. כי הבית היהודי הוא מפלגה של ביריונים, ואם הם מתוסכלים, הם רוצים להרביץ מכות למישהו שיותר חלש מהם, וככה הם מרגישים טוב עם עצמם. וזה הפרצוף של הציונות הדתית היום: להחטיף מכות לערבים ולאפריקאים. ואז נפתלי בנט לא התבייש לומר שהוא יחזור באהבה למשרד החינוך, שאפילו תומכיו אינם מאמינים לזה. פעם משרד החינוך היה המשרד הנחשק של הציונות הדתית, כי החינוך הדתי וחינוך בכלל היה בראש מעייניה. עכשיו הציונות הדתית נשארת בממשלה כדי להתעלל במי שאינם יהודים, וזה מה שיש למפלגה הזאת למכור: שנאת ערבים, שנאת שחורים, שנאת הומוסקסואלים ושנאת נשים נוסח הרב אלי סדן.

וכל אלה, כולל יריבי נתניהו עלובי הנפש, שמהללים ומרוממים כעת את נתניהו על התרגיל המבריק שעשה לבית היהודי, כדאי שיחשבו שנית, כי נתניהו כבר הודיע שבמהרה יפנה את חאן אל אחמר, ושבקרוב מאד תהיה מלחמה ונצטרך להקריב. להקריב מה? חיים של חיילים? בשביל מה להקריב? בשביל שנתניהו יוכל לדחות את הבחירות לעיתוי יותר נוח לו, ולשלוט שנה חמישית? האם באמת רק נתניהו ניצח במאמץ שלו לשמר את ממשלתו, או שחיילים יצטרכו למות כדי שבנט יהיה מרוצה ונתניהו יוכל לדחות את הבחירות? האם זה הניצחון הגדול של נתניהו? לצאת למלחמה כדי שבנט יישאר בקואליציה? וכבר שמענו שליברמן מוכן לתמוך מבחוץ, תמורת עונש מות למחבלים. לאן עוד צריך לדרדר את מדינת ישראל, וכמה אנשים יצטרכו עוד למות, כדי שנתניהו יישאר עוד שנה בשלטון?

כמובן ייתכן שנתניהו לא מתכוון לממש את הבטחותיו. ייתכן. ייתכן שבכלל לא יוכל לממש אותן. אבל מישהו רוצה לקחת סיכון שהוא כן יממש אותן? ושהתוצאות תהיינה מה שתהיינה? מישהו רוצה לקחת סיכון שהבית היהודי וישראל ביתנו ישיגו את מטרותיהם דוקא כעת, אחרי שלכאורה הפסידו לנתניהו? מישהו בכלל יודע מה באמת נתניהו הבטיח להם, וכמה אזרחי ישראל יצטרכו לשלם על ההבטחות האלה, בדם ובדמים?

כמו בארט וליזה סימפסון הצופים באיצ'י וסקרצ'י יושבים פרשנים מכובדים ומתמוגגים כיצד נתניהו משפיל את בנט, ואינם מבינים שהם אינם צופים בהיאבקות אלא בעיסקה, שהם הסחורה הנמכרת בה, שנתניהו מסרסר בגופם, בילדיהם, בדמם. ולא רק תושבי ישראל נסחרים ונמכרים כאן, אלא גם היהודים בגולה, כאשר נתניהו מוכר אותם כדי לתנות אהבים עם נאצים ופשיסטים וגזענים ואנטישמים, באוסטריה ופולין והונגריה וארצות הברית. הכל סחיר: זיכרון השואה, שלומן של קהילות יהודיות, דמנו ודם בנינו, הכל רק סחורה שאפשר למכור ולסרסר בה למען עוד שנה בשלטון, בתקוה שזו תאפשר מילוט מהעמדה למשפט, ואולי גם מן הכלא. אל תצחקו מבנט וליברמן, כי את ראשכם נתניהו מוכר להם, ומי שלא יצחק אחרון, אלה לא תהיו אתם.

בביתו הישן של אחי המת

בביתו הישן של אחי המת

אין סימני חיים.

את חבלי הכביסה בחזית המרפסות

הסירו.

אפילו עציצים אינם פורחים שם. אפילו לא קקטוס.

שנים רבות לפני שמת

כבר לא היה זה ביתו של אחי.

גם הבית שמת בו לא היה שלו,

אבל הוא שמח להיות שם,

כאילו זכה לנופש אחרון

לפני מותו.

הבית הושאל לו כדי שיגסוס

תחילה שעון בכורסה הגדולה –

גם היא הושאלה,

אחר כך גסס במיטה לא שלו.

אנשים עברו לידו, אכלו לידו,

כאילו כבר מת,

לפעמים הפכוהו מצד לצד

זה הכאיב לו.

למרפסת מעולם לא יצא

לא הביט בחיים המהלכים בחוץ

רק בשעון

שתיקתק את רגעיו האחרונים.

עכשיו הוא מת, ואני מתפללת רק

למות במיטתי.