משם לפה

מאחר שהנסיעה הביתה היא הכרחית,  אני מנסה ליהנות ממנה, אבל זה עולה בידי רק כל עוד הרכבת חוצה את האזור הכפרי של דֶווֹן, ובחלון חולפות גבעות ירוקות ושדות ירוקים, שבהם רועים עדרי פרות וכבשים וסוסים. כשנגיע לרדינג הנוף יתחלף אט אט בנופם הקודר של אזורי התעשייה המקיפים את לונדון. כשאגיע לשדה התעופה אפרוץ בבכי מול המאבטח ששואל אם היה טוב לבקר את הבת. בבוקר השמחה של דין הקטן מדבקת. הוא מתרוצץ וקופץ ומקשקש ללא הפסקה. עכשיו אשא בלבי את פרצופו הקטן המחייך, את גופו המתרוצץ בחליפת הירחים והכוכבים שלו, עד הביקור הבא, כשהגעגועים שוב יכריעו אותי. עכשיו כאב הפרידה מכה. מי ארז? אני, רק אני. מי עוד מתגורר בבית חוץ מבתך? בעלה ובנה. כמה שנים היא באנגליה? מ2010. הו, הרבה זמן. בתי חיה באנגליה, לא רק מתגוררת שם. האור האפור, הערפל, כבר אינם מפריעים לה. על פני הגבעות הירוקות של דוון נח ערפל כל הבוקר, אבל הירוק העז רק מתעבה באור האפור. כשפותחים את החלון החדר נשאר חשוך. האם הייתי יכולה לחיות כאן? בכל שעות היום חסר לי שעון השמש הירושלמי, התכלת האפרפרה המעוננת קלות של הבוקר, ההולכת ומעמיקה עם שעות היום, השמש הפורצת מבין העננים עד שהיא מסלקת אותם והתכול הופך עז ועמוק בצהרים, מוזהב בקרני השמש, ודוהה אט אט בשעות אחר הצהריים, עד שהוא מתחלף באור הדמדומים ובחשכה. באנגליה אינני יכולה לנחש את שעת היום על פי האור האפור השורר מזריחה עד שקיעה. אבל אולי צריך לכך מקראה אחרת, שאיננה ברשותי. אולי האנגלים מלידה יודעים להבחין בין בוקר לצהרים וערב. כאן, באנגליה, אם אינני מביטה בשעון אינני מצליחה לנחש את שעת היום.

*

הדבר היחיד שהם מתגעגעים אליו הם טעמי האוכל. לפני כמה שבועות אמרה בתי שהיא מתגעגעת לטעם החלווה. קניתי לה חלווה בשדה התעופה, בחנות שליד שער העליה למטוס, וראיתי מבעד לקירות הזכוכית את הנוסעים כבר מצטופפים בשער. אמרתי למוכר שאני ממהרת, שכבר התחילו לעלות למטוס, והוא שאל אם אני רוצה להיות הראשונה. אמרתי לו שלא, שאני רק רוצה להגיע למטוס לפני שימריא.

היתה שם גם במבה בחנות, אבל לא חשבתי לקנות. בכל זאת כשהלכנו לספריה העירונית, שיש בה גם משחקיה לפעוטות וילדים, בתי הוציאה חבילת במבה ודין הקטן ביקש עוד ועוד. בתי אמרה שהוא מת על במבה. הם הזמינו במבה באינטרנט. כשקמנו ללכת הותרנו מתחת לשולחן פירורים של במבה. הרגשתי קצת מבוכה. האם כל היושבים מסביב יודעים כעת שאנחנו ישראלים?

בדרך הביתה בתי נזכרה ששכחנו בספריה את בקבוק המים של דין. היא חזרה לשם. לא היה לי כוח לחזור איתה. המשכתי ללכת הביתה לאט לאט. היה קר וקצת גשום. עמדתי בשדרה היפה שבמרכזה מדשאה עם עצים גבוהים, עדיין מכוסים עלים שקצתם מצהיבים. הייתי עטופה בסוודר ומעיל. לרגע נעצרתי על המדרכה. האם הייתי יכולה לחיות כאן, או שהייתי מתגעגעת נואשות לירושלים? בכל פעם שאני מבקרת כאן אני חושבת אם הייתי יכולה לחיות כאן. האם בגילי עוד אפשר להתרגל למקומות אחרים? האם קל יותר להתגעגע למקומות או לאנשים? האנשים קרובים יותר ללב, אבל המקומות קרובים יותר לגוף. בשובי הביתה אני נהנית יותר מהכל לשבת באמבטיה, ואז כמו תמיד, שוכחת את עצמי ושוקעת בהרהורים. תגליות מסעירות באמבטיה אין לי, אבל תובנות לפעמים יש, על הגוף המזדקן שמחפש את השקע שיצר במזרון הישן. בעצם אני צריכה לקנות מיטה חדשה, אבל מתעצלת. רק את המאוורר הישן, שכבר נשבר וחדל לפעול, אני זורקת. יש משהו נעים בלהשליך חפצים ישנים ולהביא אל הבית חדשים. אבל אני מתקשה לקנות דברים שאינני יכולה להרכיב בעצמי. וחוץ מזה כשאני צריכה לצאת לקניות נופלת עלי רתיעה, או אולי עצלנות.

*

רציתי לכתוב על היומיום. על היומיום ששם, ועל היומיום שפה. שם באנגליה אני מקדימה להתעורר, עדיין בשעון ירושלים, אבל עוד שוררת חשכה. אני יורדת למטבח להכין לי כוס תה, מנסה להרעיד מעט ככל האפשר את המדרגות שבין חדרי הבית. בעיתונים כתוב על שיחות הברקסיט שנתקעו בגבול האירי, שקודם חיבר את בריטניה לאירופה וכעת אמור להפריד ביניהן. כאן הגבולות הם מקומות שמשאיות עוצרות בהם לבידוק ותשלום מכס. שאלת הגבולות היא שאלת המכסים ותו לא. אבל עבור האירים הגבול הזה עלול להפריד כעת בין בני אותו עם, כמו שבישראל הגבולות מפרידים בין ערבים לערבים, לפעמים מפרידים בין אחיות ואחים. כבר הרבה שנים שורר באירלנד שקט, אבל פצעי המלחמות אינם נרפאים. אצלנו לפצעי המלחמות אין בכלל אפשרות להתחיל להירפא. הם רק הולכים ומעמיקים.

*

רציתי לכתוב על היומיום, אבל הבוקר אני מדליקה את הטלויזיה לפרצופיהם המודאגים של השדרים. נדמה שהמלחמה, זו שלעולם אין חדלים לצפות לה, כבר החלה. כולם מדברים על נס: הטיל הרס כליל את הבית בבאר שבע, אבל האם הספיקה להביא את שלושת ילדיה לממ"ד, ולטרוק את הדלת, בטרם חדר הטיל את התקרה וכולם ניצלו. באופן מוזר אני שמחה שאני כבר בבית. אבל זו איננה חכמה גדולה, לצפות במלחמה מהיציע. אני מדמיינת טיל הורס את ביתי. הרהיטים ישנים וחסרי ערך, הבית מלא ערימות עיתונים ישנים, וגרוטאות שטרם אזרתי עוז להשליך. ובכל זאת כל כך הרבה דברים יקרים לי פה. שתיל האבוקדו שגדל וגדל ומגיע כעת כמעט עד התקרה. הציור של הציירת הצעירה גל ברייר "טאקי סגור" שהתאהבתי בו וקניתי. שניהם קשורים בעיני זה בזה, כי הם הכניסו לסלון החום שלי את הצבע הירוק בגוונים בהירים וכהים. אתמול ראיתי קטע קצר מסרט שבו רוברט רדפורד בפרצוף זועם נוזף באלמנת בנו ששברה צלחת: "את חושבת שלכל דבר יש תחליף?" לדברים רבים כל כך אין תחליף. אבל בכל זאת אני מרחמת על האלמנה הצעירה ובתה, שרוצות גם אחרי האסון להמשיך בחיים.

איפה יגורו כעת האנשים שנהרס להם הבית? מה הם יעשו עכשיו? את הבית כבר אי אפשר להציל. חייבים להרוס אותו כליל לפני שיתמוטט. האם יוכלו להציל ממנו לפחות כמה מזכרות, אלבומי תמונות, ציורים, ספרים אהובים? אדם מטפח את ביתו כל החיים. מה עושים כשביתך נהרס? ממה בכלל מתחילים?

לא השקעתי בביתי הרבה כסף. לא היה לי. אבל השקעתי בו שלושים וחמש שנות חיים.

*

אין לי כוח לטפל אפילו ביומיום הרגיל. אבל הבוקר הכרחתי את עצמי להיות נמרצת. קמתי והתלבשתי מהר וירדתי למטה עם המאוורר השבור והמטאטא החדש, שדוקא איננו מטאטא היטב, אבל במקלו קיויתי להגיע לחבלי הכביסה של השכנים בקומה השנייה, כדי להפיל לידי את הבגדים שנפלו לשם אתמול מחבל הכביסה החדש שלא התקנתי היטב ונפל לי עם הכביסה. חולצה אחת נפלה על חבלי הקומה הראשונה והורדתי אותה מיד. את המאוורר הנחתי בפח האשפה. במטאטא לא הייתי צריכה להשתמש לשמחתי, כי השכן מהקומה השנייה השכים קום ואסף את הבגדים שנפלו מהחבל, וכעת מיהר להושיט לי אותם. שפשפתי את שולי החצאית כדי להסיר ממנה כמה צמחים עקשניים שנדבקו ולא הוסרו בכביסה הראשונה. כשהפעלתי את מכונת הכביסה חשתי סיפוק של מי שהתחיל את יומו בלסדר משהו בחיים.

*

עכשיו אלך לתלות כביסה ולקפל את זו שהתייבשה אתמול ולא נפלה. את נקיון הבית אדחה לימים אחרים, אין לי כעת כוח לכך. אני אוהבת לתלות כביסה על החבל בשמש. בישראל מייבשים את הכביסה בשמש, אני אומרת לזרים בגאווה. "כן, כמו באיטליה", אמרה לי שוערת הבניין שהתגוררנו בו בוינה בבוז. בתי מייבשת את הכביסה במכונה, ואז תולה אותה על מתקן בחדר השינה. קשה לייבש באנגליה בגדים. גם בישראל מעונן היום, אבל צבע השמים תכלת יפה, כבר שעת צהרים. אני מחפשת את הענן ששוליו בוהקים, זה שמאחוריו מסתתרת השמש. עוד מעט היא תפציע מאחוריו ותציץ לראות אם הבחנו בה, כמו דין הקטן שמתחבא מאחורי הדלת וצוחק כשאנו מעמידים פני מחפשים. לפעמים נעים לחפש דווקא את מה שנמצא, את מי שנמצא. בירושלים כבר שעת צהרים, ושוב אני רעבה. תמיד אני מספיקה כל כך מעט. אבל השמש זורחת, החדר נמלא אור, ויהיו עוד ימים אחרים.        

מיה איידן על הילה אלרואי

סרטה של כתבת חדשות עשר מיה איידן "הקרנת בכורה", המתעד את התמודדותה של עמיתתה וחברתה הילה אלרואי, כתבת הבריאות של ערוץ עשר, עם סרטן השד שבו לקתה, הוא סרט מרתק ולא אופטימי, שמראה שאין דבר כזה סרטן קטן, או סרטן קל. גידול סרטני בגוף ניתן במקרה הטוב לסילוק, אבל גם במקרה הטוב הזה סכנת שובה של המחלה מרחפת כל העת מעל ראשם של החולים, והם כבר לא ישובו לעולמם של האנשים הבריאים, אלה שמפחדים פחד מות מהמחלה הזו ומתפללים שלא לחלות בה, והחולה עצמו מגלם עבורם לעתים את המחלה, כך שאינם יכולים לשאת עוד את קרבתו. בן זוגה של הילה אלרואי לפני מחלתה, שגם אהבה וגם סמכה עליו, עוזב אותה לאחר הניתוח, כשעדיין מצפות לה הקרנות וטיפולים, והפרידה הזו שוברת אותה יותר מגילוי המחלה, כאילו נטישת בן הזוג ולא האבחנה הרפואית היא זו ששיקפה לה את מצבה יותר מכל. למזלה היא איננה זקוקה לכימותרפיה, ואיננה נאלצת להתמודד עם המראה שהפך מזוהה עם חולי סרטן: הראש הקירח מנשירת השיער שגורמת הכימותרפיה. לאורך כל הסרט שערה השחור והארוך מתנפנף על כתפיה, וכשהיא מגיעה להקרנות היא אכן נראית ככוכבת המגיעה להופעת הבכורה שלה. מוזר שאין בה פחד מההקרנות, למרות שהיא סובלת מתופעות הלוואי שלהן. הסרט נמנע מלהראות צלקות, כוויות, הקאות, סבל. הוא מראה את הילה אלרואי במיטבה, גם כשהיא מגיעה להקרנות, בשיער גולש ומגבת ורודה, כאילו הגיעה למכון טיפוח. העובדה הזו בהחלט מקלה על הצופים, ומשאירה את הסרט בתחום האינטלקטואלי: הילה אלרואי מספרת על סבלה, ופחות מראה אותו. הסרט הוא שלה כמו של מיה איידן: כשהיא נוסעת להולנד לשוחח עם הרופא שאחראי על בדיקת רקמת הגידול שלה, כדי להעריך את מידת מסוכנותו של הגידול, נדמה למשך דקות ארוכות שמדובר בכתבה של הילה אלרואי על טיפול חדשני בסרטן, ורק אז היא חושפת לרגע את המצוקה הנפשית והאימה שתוקפת אותה למחשבה שהסרטן עלול להתגלות כגרוע יותר משחשבו, שהיא עלולה להידרש לטיפול כימותרפי, מה שלא קורה, אבל מומלץ לה לעבור טיפול אנטי הורמונלי שמקטין את הסיכוי לשובה של המחלה, והיא איננה עומדת בכך, וגם איננה מפסיקה לעשן, למרות שאולי העישון הוא הסיבה למחלתה, והוא עלול גם להביא לחזרת המחלה ולמותה. כמו רוב האנשים שמתמכרים להתנהגויות מסוכנות, גם הילה אלרואי משכנעת את עצמה שאפשר למות מכל דבר, שבמקרה הפרטי אין חשיבות לסטטיסטיקה, שאם תפסיק לעשן לא תהיה היא עצמה. הרגע שבו אמרה שכתבת בריאות מעשנת זו התרסה היה בשבילי רגע מקומם: כתבת בריאות שמעשנת זה טמטום, לא התרסה, ובעצם היא עוסקת ברפואה, לא בבריאות, שזה דבר מאד שונה מרפואה. הילה אלרואי, אולי דוקא מפני שהיא יודעת ומבינה כמו הרופאים, היא חולה מהסוג הגרוע ביותר, כזו שאיננה מוכנה בשום אופן לשנות הרגלים, וכשצופים בסרט נדמה שהדבר שהכי מפחיד אותה הוא להשתנות, ושלפיכך היא משלימה עם המחשבה על חזרת המחלה ועל מות אפשרי, כי אם תפסיק לעשן זו לא אהיה אני, כך היא אומרת, כמו שלא אוותר על ההומור השחור. אבל עישון איננו תכונת אופי, רק התמכרות, והמחלה משנה אנשים, גם אם נדמה להם שהם נשארים אותו הדבר. בעצם החיים משנים אותנו כל הזמן, ההזדקנות משנה אותנו, האנשים מסביבנו משנים אותנו, ההתמודדויות שאנו עוברים בחיים משנות אותנו. מה כל כך נורא בזה שאנחנו כל הזמן משתנים, שאיננו נשארים כל חיינו כפי שהיינו? גם הילה אלרואי כבר איננה אותו אדם. קודם היא פחדה לחלות ולמות, וקיוותה שלה זה לא יקרה, למרות שציפתה שזה כן יקרה, וידעה מיד שיש לה גידול סרטני, ועכשיו היא יודעת שהיא בסכנה גדולה שהמחלה תשוב ואולי תביא למותה, והיא משלימה עם הסיכון המאד מוחשי לחלות שוב ולמות, כדי לא לשנות שום דבר בחיים, וזה כבר שינוי גדול מאד, להפוך מאדם שמקוה לא לחלות, לאדם שאיננו עושה דבר כדי למנוע מהמחלה לחזור, למרות שהוא יודע שאורח חייו מגדיל מאד את סיכוייו שהמחלה תחזור ותביא למותו. וזה השינוי שמחלת הסרטן, בעצם כל מחלה קשה, כופה עלינו, להיות מישהו אחר מכפי שהיינו. הדבר הכי קשה להשלים איתו כשאנחנו חולים, היא העובדה שבין אם נרצה בכך ובין אם לא, כבר איננו האדם שהיינו, וגם אם נצליח לסלק את המחלה, לא נוכל לבטל את השינוי שחוללה בנו. המחלות מזכירות לנו כמה מעט שליטה יש לנו בחיים, ושגם האישיות שלנו איננה רק תוצאה של בחירה חופשית, אלא גם פרי של מה שאינו בשליטתנו.    

הבתים של נתניהו

הבית שמול ביתי שייך ברובו לראש הממשלה. דירה אחת בקומה העליונה הוא ירש מאמו המנוחה, וקנה את הדירה הסמוכה, ויחד נהפכו שתי הדירות לדירת גג גדולה והצלמים טיפסו על הגגות הסמוכים כדי להציץ לדירה ולצלם את ראש הממשלה ואשתו, אבל בבניין שלנו הם נחלו אכזבה, כי הגג שלנו נעול ובעיקר שרברבים עולים אליו לתקן נזילות ופחות באים צלמים. הדירה שמתחת לזו של בני הזוג נתניהו, היתה שייכת לאנשים אחרים שלפי מה שקראתי פעם באחד העיתונים הסתכסכו עם בני הזוג נתניהו, בגלל שהמאבטחים של ראש הממשלה הפריעו להם, ובסופו של דבר נרכשה גם הדירה הזו כדירת מנוחה למאבטחים. בקומת הקרקע היתה דירה במצב גרוע במיוחד שהיכרתי אותה, כי לפני שנים, כשבתי הבכורה חיפשה דירה לשכור, ביקרנו בדירה הזו שהוצעה אז להשכרה, וחשבנו שאיננה ראויה למגורים, והיא אכן הפכה בתוך שנים ספורות לחניון לכלי הרכב שמשרתים את משפחת נתניהו, עם דלת חשמלית שנסגרת ונפתחת לרחוב עזה. בתקופות שבהן ראש הממשלה לא היה ראש ממשלה, או שכבר כן היה אבל עדיין התגורר בבית שממול, סבלנו מאד, כי המאבטחים עמדו בגינת המשחקים שלידינו עם רובים שלופים, שזה היה מאד מפחיד, וגם עצרו את כל האנשים שגרים ברחוב והלכו הביתה כדי לחקור אותם מי הם ומה הם עושים. שמחנו מאד כשראש הממשלה עבר להתגורר במעלה הרחוב במעון הרשמי, ואנחנו לא ממש יודעים מה קורה עכשיו בבניין ממול, שיש לו גם דלת חשמלית נעולה, והוא לא פתוח לצורכי עיתונאים וצלמים וסקרנים ומציצים. בכל אופן מעולם לא שכחנו שזה הבית של ראש הממשלה, אבל אולי ראש הממשלה שכח, כי עכשיו, כשהפרשן המשפטי של ערוץ 10 ברוך קרא חשף שהזוג נתניהו הגיש בקשה לשפץ את מעונו הפרטי בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף ₪ על חשבון המדינה, והבקשה נדחתה, ואז הוגשה בקשה זולה יותר – לשפץ במאה אלף ₪, ומה שהכי מוזר זה שהזוג נתניהו ענה שבכלל הם התכוונו לחסוך למדינה כסף, כי שיפוץ המעון בקיסריה נועד לאפשר לראש הממשלה להתגורר שם בזמן שישפצו את המעון הרשמי ברחביה, וזה יהיה יותר זול ממגורים במלון, וזו תשובה מוזרה ביותר, כי ממש מול ביתי, בצד השני של הכביש, עומד ביתו הפרטי של ראש הממשלה ברחוב עזה, שהוא בעצם כמעט בניינו הפרטי, ולא רק דירה אחת, אלא מורכב מכמה דירות ואחת שהפכה לחניון, במרחק חמש דקות הליכה מהמעון הרשמי, ובמרחק חמש דקות הליכה מבית הנשיא, ובמרחק פחות מעשר דקות נסיעה מהכנסת, ואם משפצים את המעון הרשמי, ההיגיון אומר שראש הממשלה יתגורר בינתיים בביתו הפרטי ברחוב עזה שקרוב מאד למעון הרשמי, ולא בקיסריה, שהיא מקום יוקרתי מאד, אבל עם כל הכבוד קצת רחוקה מירושלים ואפילו מתל-אביב, ורחוקה מאד ממשרד ראש הממשלה ומהכנסת, שאלה מקומות העבודה של ראש הממשלה. האם ראש הממשלה מכר את ביתו הפרטי ברחוב עזה בירושלים? לא סביר, כי הבית עודנו מוקף בגדר חשמלית עם דלת חשמלית, ואת פח הזבל הצמוד אליו מקפידים לפנות מטעמי ביטחון בכל בוקר, בניגוד לפחי הזבל של פשוטי העם כמונו שעולים על גדותיהם, במיוחד בשבת וחג. בכלל אפשר לדעת את רום מעלתו של הדייר בירושלים לפי כמות הזבל שגודשת את הפחים, ולפי קנה המידה הזה ראש הממשלה בהחלט עדיין מחזיק בביתו הפרטי ברחוב עזה, ואפשר לתאם את השיפוץ כך שראש הממשלה יעבור לביתו הפרטי עד שהשיפוץ יושלם, והמעון בקיסריה פשוט לא קשור לעניין, ואם הזוג נתניהו ביקש לשפץ את מעון הנופש המפואר שלו בקיסריה בארבע מאות וחמישים אלף שקל על חשבוננו, בזמן שיש לו גם בית ברחוב עזה, שימצא בבקשה תירוץ אחר מזה שהוא רוצה לחסוך לנו כסף על מגורים במלון, כי אנחנו גרים ממש ממול לדירתו הפרטית ברחוב עזה, ולא שאנחנו להוטים לראות בגינת המשחקים מאבטחים עם רובים שלופים מכוונים את נשקם אלינו, שגרים שם לגמרי על חשבוננו, אבל בכל זאת אנחנו חושבים שאם משפצים את המעון הרשמי של ראש הממשלה, ממש אין צורך לשפץ קודם את הוילה הפרטית של בני הזוג נתניהו בקיסריה, כי יש לזוג נתניהו ממש חמש דקות ממעון ראש הממשלה דירה שלהם שמוכנה ומזומנה לקבלם.

הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

חיים טוקצ'ינסקי, חיים צעירים שנגדעו

כבר אתמול בבוקר, כשנודע לי שבחור בן שלושים נדרס למות בצומת האיומה שבין טרה סנטה למלון המלכים, שאמורה להיקרא כיכר צרפת, כי ממשלת צרפת תרמה את המזרקה שבמרכזה, אבל הירושלמים מכנים אותה כיכר פריז, בדומה לכיכר הותיקה בעיר התחתית בחיפה שבה מסתיים – או מתחיל - מסלול הכרמלית, והמכוניות נוסעות בה בכל הכיוונים, גם כאשר הרמזורים להולכי הרגל ירוקים, כבר אתמול בבוקר לבי ניבא לי רעות. כמעט בכל יום אני עוברת בצומת הזאת עם הכלב בדרכנו לגן העצמאות, ואני מפחדת פחד מות מן המכוניות שחולפות בה רוב הזמן, כאשר האור הירוק ברמזורים קצר כל כך, שרק מיטיבי לכת מצליחים לצלוח את הכביש בטרם יתחלף האור לאדום. כמעט ואי אפשר לעבור שם מבלי לסכן את חייך, והלוואי שהיו שם שוטרים, אבל לרוב ממש אין. האנשים שעומדים על אי התנועה שבאמצע הכביש המפריד בין שני הנתיבים מחייכים זה לזה, כי אולי זה החיוך האחרון שהם יראו בחייהם. ובלילה המצב גרוע אפילו יותר.

בערב הגיעה בשורת האיוב – כפי שיגור לבי היכרתי את ההרוג, את חיים טוקצ'ינסקי המתוק, הצנוע, העדין, הפסנתרן והמוסיקאי המחונן, שתמיד ניאות לנגן בהתנדבות במועדון הקשישים ברחביה, וכך ליוו צלילי הפסנתר הענוגים של חיים את החגיגות הצנועות במועדון ואת ימי ההולדת של בני השמונים, התשעים ואפילו המאה, ואיש לא פילל שימיו שלו יהיו כה קצרים, ושכה מהר ילקח המלאך הטוב הזה מאיתנו. ואי אפשר להשלים עם אי הצדק הזה, עם העוול הנורא הזה, שהחיים הצעירים האלה, שהוקדשו למוסיקה ולמעשים טובים, נגדעו בכזאת אכזריות. והאשמים הם רבים: כמובן הנהג שנהג בשיכרות ובפראות ופגע וברח והפקיר את הנפגע, ועורכי דינו מספרים סיפורים שאינם מתקבלים על הדעת, ומי שאיפשרו לו לשוב לישראל לאחר שגורש מכאן בגלל אלימות, ואיפשרו לו לשדר מכאן בשם בדוי לתחנת טלויזיה איראנית, עניין כמעט בלתי נתפס, וגם עיריית ירושלים, שמניחה לתושביה לסכן את חייהם יומיום בצומת כביכול מרומזרת ומוסדרת ובעצם פרועה לגמרי, כי זרם המכוניות העולות מרחוב אגרון אל רחוב רמב"ן איננו עוצר כשהרמזור להולכי הרגל מן המזרקה למלון המלכים מראה ירוק, וכך נאלצים צעירים וזקנים ומשפחות עם ילדים רכים ועגלות תינוק וזקנים עם מקל ונכים לפלס לעצמם דרך בין המכוניות הנוסעות כאשר הם מנסים לחצות את הכביש  - באור ירוק! והמצב במעברי החציה המרומזרים האחרים איננו טוב בהרבה, ומכוניות ואוטובוסים שועטים מרחוב קרן היסוד לרחוב קינג ג'ורג' במהירות כה גדולה, כאשר אנשים מצפים על אי התנועה לעבור, וכמעט דורסים אותם. האם אי אפשר לשפר את המצב? אולי להוסיף פסי הרעדה, להסדיר את הרמזורים שיעצרו את המכוניות כשהולכי הרגל עוברים במעבר החציה, להאריך את משך האור הירוק, לעשות משהו שיגן על העוברים ושבים באחד הצמתים ההומים והסואנים בירושלים. את חיים טוקצ'ינסקי וצלילי הפסנתר שלו שום דבר כבר לא יחזיר.  

ושמחת בחגך

בימים של חג הסוכות אני אוהבת לשמוע את הפיוטים מהסוכות כשאני מטיילת עם הכלב בלילה, והערב שמעתי מסוכה אחת שירה עזה של ושמחת בחגך והיית אך שמח, שזה משפט שנשמע מוזר אבל מכריח אותנו לחשוב שגם שמחה היא משהו שתלוי ברצון שלנו, וזאת המצוה של סוכות, גם לשמוח וגם רק לשמוח ולא להיות עצוב בכלל, שלרוב האנשים מאד קשה להיות שמח כל הזמן, כי יש בחיים המון דברים עצובים, ולכן דוקא המצוה הזאת ושמחת בחגך והיית אך שמח היא המצוה הקשה ביותר למימוש, ובכל זאת אנשים מצליחים לממש אותה ביחד, לשמוח ביחד כשהם שרים ורוקדים, ומאד נעים להקשיב לזה, שבכך משתתפים בשמחה שלהם מבלי שהם יודעים. זה קצת דומה לזה שאנשים שמחים לקרוא משהו והכותב בכלל לא יודע שהקוראים אותו נהנים, אבל בכל זאת ההנאה קושרת ביניהם, ואני עומדת ברחוב ומאזינה לפיוטים ואני שמחה, מפני שזה נעים לאוזן וללב וגם מפני שזאת מצוה לשמוח. לפעמים פתאם החיים נופלים לתוך הפיוט, כמו אתמול בלילה כשעלינו בסמטה אחת ופתאם נפלה סיגריה בוערת מקומה גבוהה ונבהלתי קצת ואמרתי מה אתם עושים, והבחור שעמד שם בחליפה ומגבעת, גם הוא עישן סיגריה, אמר לי לא להיבהל כי הבחור מלמעלה רק זרק את הסיגריה כי הוא לא רוצה שיהיה עשן בבית, והבנתי שמישהו מהמשפחה הפתיע אותו כשהוא עישן להנאתו במרפסת באוויר הלילה הצח, אז מרוב בהלה הוא השליך את הסיגריה הבוערת מידו מבלי לכבות אותה אפילו והיא נפלה ממש לפני רגלינו ונבהלנו, ואמרתי מה אתם עושים, זה חג היום, אני לא יודעת למה אמרתי את זה, המלים פשוט יצאו ממני, והבחור רק שתק וזה שהיה במרפסת בקומה העליונה נעלם, וזה שעמד בסמטה המשיך לעשן והלך הביתה כשהסיגריה אחוזה בידו מאחורי הגוף שזאת צורה די מוזרה להחזיק סיגריה בוערת, ואני חשבתי רק שאם זורקים סיגריה מקומה עליונה של בית גבוה האפר הבוער שלה דומה לזיקוקים, וזיקוקים הם יפים אבל תמיד גם מפחידים אותי, כי אני מאד מפחדת מאש, ומאז אינתיפאדת אל אקצה אני לא מסוגלת בכלל לשמוע פיצוצים, אפילו לא של זיקוקים, תמיד מתהפכים לי המעיים מהקולות האלה של הפיצוץ, וגם הכלבים המנוחים שלי וגם אושר תמיד פחדו מאד מזיקוקים שהם גם מרעישים וגם בוערים. והבחורים עם הסיגריות, זה שהחזיק את הסיגריה מאחורי הגוף וזה שהשליך אותה מהקומה העליונה, הזכירו לי את הסיפור של סבא משה ז"ל שכשהוא שירת בצבא אוסטרו-הונגריה והגדוד שלו חנה בפראג, הוא הלך ללמוד עם רב פרגאי, וככה הוא בא אליו פעם בשבת ללמוד, והרבנית פתחה לו את הדלת ואמרה שהרב ישוב בקיטונו, והקיטון היה כולו אפוף עשן, וכשהרב הבחין מבעד לענני העשן בסבי, שכמנהג יהודי גליציה היה מקפיד במצוות, הוא לא נבוך כלל ואמר לסבי איזה מזל שלא היה טבק בימי משה רבנו, כי אז היה אוסר עלינו גם את העישון. אבל האמת היא שלא אסרו עלינו הרבה הנאות. מותר לנו לשתות יין, ומותר לנו לאכול בשר ומצוה עלינו להיות שמחים, אז אולי משה רבנו עליו השלום היה מתיר לנו גם לעשן סיגריות אילו היה טבק בימיו, איננו יודעים. סבי מכל מקום לא עישן סיגריות ושתה יין רק לקידוש והיה שמח כשהיינו יושבים מסביב לשולחן בחגים, למרות שלא היינו מרבים לשיר פיוטים וגם לא היינו רוקדים. דוקא מחג הסוכות בילדותי אינני זוכרת הרבה, משום מה אני זוכרת הרבה יותר מימי הכיפורים. אני זוכרת שכשהייתי קטנה מאד וגרנו בחדרה אמי היתה מסדרת סוכה קטנה בפינת המרפסת הפתוחה שהיתה לנו שם, וגם אני הייתי מסדרת לבנותי כאילו סוכה עם קישוטים במרפסת הסגורה והיינו אוכלות שם על שולחן קטן עם כסאות קטנים שהבאנו מחדר הילדים. עדיין יש אנשים שבונים סוכות משמיכות וסדינים ואלה הסוכות שאהובות עלי ביותר, אלה שהן באמת זמניות ולא סוכות מוכנות שרק פותחים ושוב מקפלים. כבר לא ממתינים לצאת יום הכיפורים לבנות סוכה, אלא בונים סוכות מאז ראש השנה, וגם זה גורם שכל החגים מתבלבלים, בערב החג אמרתי לאנשים שבת שלום מרוב שהתבלבלו לי כל השבתות והחגים. אבל גם את הבלבול אני קצת אוהבת, ולהסתכל איך בונים סוכות, ואיך מקשטים אותן, ולהקשיב בלילה לפיוטים. חשבתי על זה בערב החג שאם אני אעזוב פעם את ירושלים, אני אתגעגע מאד לקולות הפיוטים בלילות חג הסוכות שנשמעים היטב ברחוב כי אנשים שרים בסוכות ולא בבתים, ושומעים אותם שמחים ורוקדים. לפעמים נדמה לי שאני יכולה לגור גם במקומות אחרים, אבל בלילות של חג הסוכות אני רק רוצה ללכת ברחובות של ירושלים ולהקשיב לפיוטים מהסוכות ולהציץ באנשים ששרים ורוקדים, ולמרות שזאת שמחה מכלי שני, ואינני יודעת אם אדם יוצא ידי חובת המצוה בשמחת אחרים, נדמה לי שאני די שמחה בחג הסוכות, לפחות כדי לקיים את מחצית המצוה, ולהיבנות מן המהדרים.