יום ראשון, 17 ביוני 2018

דוקא לפיד


בזמן האחרון יורדים הרבה על יאיר לפיד, וזה דוקא גורם לי לחבב אותו יותר. ליאור שליין, שהוא בן זוגה של מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, מקדיש חלקים נרחבים מהתכנית שלו לרדת על יאיר לפיד, וגם אילה חסון ירדה עליו לפני שבוע כי הוא סירב להתראיין אצלה בתכנית בגלל ששידרו סקר מנדטים, והמצב שלו בסקרים פחות טוב מסקרים קודמים, אבל עדיין הרבה יותר טוב ממצבו הנוכחי בכנסת. גם אני חושבת שטיפשי שהוא סירב להתראיין בגלל סקר מנדטים שמערער על יכולתו לנצח את נתניהו, אבל התעצבנתי כשאילה חסון אמרה: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סקר מקושקש, איך תתמודד עם איומים אמיתיים כמו איראן והחיזבאללה, שזה כמו להגיד אתה לא מתאים להיות ראש ממשלה, בניגוד לנתניהו, שלו היא לא היתה אומרת דבר כזה, כי נתניהו בכלל לא חולם להתראיין אצלה או אצל כל מראיין ישראלי אחר, ואף אחד לא שואל את נתניהו איך תתמודד עם איומים אמיתיים אם אתה לא מסוגל להתמודד עם עיתונאים ישראלים ששואלים אותך שאלות קשות במקום להתחנף אליך. נתניהו שהוא ראש ממשלת ישראל ומחויב לציבור הישראלי יותר מכל אחד אחר, לא מתראיין לעיתונות הישראלית, רק לעיתונות האמריקאית, ורק עושה הצגות עם קלסרים ודיסקים, וגם את זה הוא עושה באנגלית. בכלל מדהים איך העיתונות הישראלית מתחנפת לנתניהו, וגם מתנגדיו מפארים אותו כמה הוא מצליח, ומתעלמים מהעובדה שאנחנו מצויים במצב מלחמה עם החמאס. אתמול היה יום קשה במיוחד בעוטף עזה והיו עשרים שריפות בגלל עפיפוני תבערה, אבל בקושי מתייחסים לזה בתקשורת, כאילו המונדיאל יותר חשוב מזה שתושבי עוטף עזה חיים בגיהנום, כאילו המלחמה היא רק שלהם. זה מזכיר לי את היחס בתקשורת לאינתיפאדה השנייה, כאילו זאת בעיה פרטית של תושבי ירושלים ועוד ערים שקרובות לקו התפר. אבל זאת לא בעיה של תושבי עוטף עזה אלא של מדינת ישראל, ונתניהו נושא באחריות למה שקורה לתושבי ישראל, גם אם זה קורה בחבל ארץ מבודד בדרום שרוב אוכלוסיית ישראל מנותקת ממנו, ורק התקשורת יכולה לשקף לה את המציאות כהווייתה במלוא החומרה, ובמקום זה היא דוחקת את השריפות בעוטף עזה לאחרי הדיווחים על המונדיאל. כל ההצלחות שמייחסים לנתניהו ושנתניהו עצמו מאדיר, נובעות מהמדיניות של מימשל טראמפ, שהוא נשיא מאד בעייתי, ושבכלל לא בטוח שהטיפול שלו בשאלות של פירוק הגרעין הוא נכון ומועיל. ההישג שמציינים לזכות נתניהו, שטראמפ  ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, עלול להתגלות ככישלון, שיביא לכך שאיראן תחזור להעשיר אורניום. פירוק הגרעין בצפון קוריאה הוא רק אופציה בינתיים. כל ההתלהבות מטראמפ וכתוצאה מכך מנתניהו מבוססת על משאלות לב והתלהמות ולא על דברים שקורים במציאות.
אז האם לפיד יהיה יותר טוב? אינני יודעת. אבל גם אינני חושבת שהוא יהיה יותר גרוע, ואם יהיו לו קצת יותר מנדטים זה לא יכול להזיק. לפחות הוא פחות יהיר מאבי גבאי, שבהתחלה סתם לא התלהבתי ממנו ועכשיו אני נגעלת ממנו, ומההכפשה שהוא אירגן נגד לפיד, ומהתגובה היהירה שלו שהוא הולך לנצח. בינתיים הוא רק מצליח להבריח ממפלגת העבודה את האנשים שהצביעו למפלגה הזאת כל החיים. אבי גבאי אומר בגלוי שהוא רוצה לחקות את נתניהו, כי נתניהו מנצח, אבל הוא שוכח שנתניהו מנצח בליכוד, ומפלגת העבודה היא לא הליכוד, והבוחרים שלה הם לא בוחרים של הליכוד והם נגעלים מכל דבר שמזכיר את נתניהו, ובטח ממישהו שחוזר על ההכפשות של נתניהו את השמאל. אפילו עמיר פרץ, שמאד נגעלתי ממנו כשהוא עזב את העבודה מיד אחרי שקיבל מקום שלישי בבחירות המוקדמות לתנועה של ציפי לבני, וכשגם המפלגה הזאת של לבני התפרקה הוא חזר לעבודה, אפילו עמיר פרץ נראה לי הרבה יותר סימפטי מגבאי, וזה שגבאי אמר לו שיעזוב את המפלגה זה מרתיח, כי אפשר להגיד המון דברים רעים על חוסר הנאמנות של עמיר פרץ למפלגה ולבוחריה, אבל את כולם אפשר לומר גם על גבאי, שהשתלט על מפלגת העבודה כמו שמשתלטים על חברה בקשיים ומדבר כאילו הוא הבעלים של חברה פרטית, ולא של מפלגה אידיאולוגית. במה שנוגע לאידיאולוגיה הרי במפלגה של לפיד יש יותר אנשי שמאל מאשר במחנה הציוני של היום, שיצחק הרצוג מילא אותו באנשי אריאל שרון כמו ציפי לבני ויואל חסון, שממש אין לי חשק להצביע בשבילם. לפעמים אני חושבת, אולי בכל זאת תצביעי לעבודה למען אנשים טובים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, אבל אז אני רואה את אבי גבאי בטלויזיה וזה עובר לי. דוקא לפיד לא מרגיז אותי ולא מגעיל אותי, ויש לו תכונה אחת שלי אישית חשובה מאד: יש לו עמדה שלילית כלפי מנהיגים אנטישמיים ומכחישי שואה, בניגוד לנתניהו שממש נמשך אליהם בעבותות ומתקשה להיפרד מהם, ומסביר שהערבים אשמים בשואה ושהאנטישמים הם חברים שלנו. הדבר שהכי מגעיל אותי אצל נתניהו הוא החיבור שלו עם דונלד טראמפ ועם המנהיגים האנטישמיים במזרח אירופה, ואיך שהוא דוחף אותנו לזרועות המשטרים הגרועים ביותר. אולי לאנשים אחרים זה נראה כמו הצלחה דיפלומטית אדירה שמגיעים עליה שבחים. אני מעדיפה לראות את יאיר לפיד נרתע מאנטישמים, מאשר לראות את נתניהו מחבק אותם ומעתיר עליהם מחמאות.     

יום רביעי, 13 ביוני 2018

במכינת עלי חלומות אסורים


לפעמים מה שהכי שובר את הלב זה לא מה שמצפים. בכלל התלבטתי אם לצפות בסרט של ישראל רוזנר על המכינה בעלי, כי אפילו הצפייה בקדימונים היתה כל כך מדכאת. חלק מהדברים שאמרו שם על נשים כבר היו מוכרים לי מהחדשות, ועדיין לצפות בהם בריכוז כזה, זה אחרת מאשר כל התבטאות לעצמה. אבל מה שהכי שבר לי את הלב זאת ילדה אחת עם עיניים גדולות ותמימות שאהבה סרטים של וולט דיסני ואהבה לצייר, וחלמה להיות אנימטורית ולצייר סרטים של וולט דיסני, אבל במכינה בעלי אמרו לה שסרטים זה לא צנוע, אפילו סרטי אנימציה של דיסני זה לא צנוע. למשל טינקר בל. היא פיה, אבל היא מצויירת כמו אשה בבגד גוף, וזה לא צנוע. אז עכשיו היא מנסה להלביש את טינקר בל בחליפה של חצאית ארוכה ומקטורן עם שרוולים. טינקר בל החרדית קצת מתקשה לעוף, והיא הבינה שכל הסרטים של וולט דיסני זה לא צנוע, ושהיא לא יכולה להיות ציירת של סרטים מצוירים כי זה לא צנוע, בעצם עדיף לא לצפות בהם בכלל.
במכינה בעלי בכלל מעדיפים שאנשים לא יצפו בסרטים, כי יש בהם חוסר צניעות ושפיכות דמים ועבודה זרה, ובמכינה בעלי תמיד חושבים מה עלול להזיק, ולא מה אפשר ללמוד מדברים. הרב סדן היה מזועזע מ"רשימת שינדלר", כי היו שם סצינות מין, וגם מהספרים של עמוס עוז הוא מזועזע, בגלל שיש בהם מיניות. גם אני שנאתי את הזיות התאומים הערבים במיכאל שלי, אבל תמיד היתה לי הרגשה שכשעמוס עוז מנסה לתאר מיניות של אשה, הוא מתאר בעצם גבר, ובכלל חשבתי שסצינות המין אצלו לא הכי מוצלחות. אצל הרב סדן עמוס עוז נשמע ממש סופר פורנוגרפי. וגם הרב סדן אמר שהאנשים שקוראים את עמוס עוז מתגרשים באחוזים גבוהים. כנראה בגלל הפורנוגרפיה בספרים של עמוס עוז. או אולי בגלל הפמיניזם המרושע שגורם שנשים כבר לא תלויות בגברים. גם פמיניזם זה אסור כי אסור שנשים יהיו עצמאיות. נשים חייבות להיות תלויות בגברים, כי אם הן עצמאיות זה מקלקל את התכונות הנפלאות שיש לנשים שתלויות בגברים.
במכינה בעלי לומדים בעיקר מה אסור. למשל סרטים. הרב סדן הלך לרשימת שינדלר, והזדעזע מסצינות המין. זה מה שזיעזע אותו בסרט על השואה, שהיו שם סצינות מין. מוזר שלא היה לו שום דבר להגיד על השואה עצמה, שהיתה אירוע די פורנוגרפי. פורנוגרפיה היא חלק די מהותי בנאציזם, שהיה עסוק באובססיביות בגוף היהודי ובמיניות היהודית וראה בהם איום נורא על הנשים האריות הבלונדיניות. אבל נראה שהרב סדן קצת החמיץ את המימד הפורנוגרפי בנאציזם. הוא היה יותר מוטרד מסצינות מין רומנטיות. כאלה יש הרבה בסרטים, ולכן מעדיפים במכינה בעלי שהחניכים לא יראו סרטים בכלל, כי זה אפילו יותר מסוכן מלקרוא ספרים של עמוס עוז שגורמים לגירושים.
חשבתי שהרב סדן בוודאי לא ראה את "קבקבי עץ" של האחים אולמי. האחים אולמי הם במאי קולנוע איטלקים והם קתולים אדוקים והסרטים שלהם מאד קתולים וצנועים. אין בסרטים של האחים אולמי סצינות מין, רק רמזים צנועים, כמו הכלה שמסדרת את מיטת הכלולות למחרת בבוקר, ואחר כך בסירה נותנת יד לבעלה הטרי. אבל אולי הרב סדן היה מזדעזע מזה שהם מתפללים לישו. וגם האחים אולמי, או אחד מהם, כבר אינני זוכרת, עשה גם סרט "מאה מסמרים" עם דמות שמייצגת את ישו. הוא בחר לתפקיד שחקן ישראלי, בשביל האותנטיות, ובסרט הזה יש דוקא רמז לרומן בין ישו המודרני לנערת כפר שמייצגת את מריה מגדלנה, שזה רומן שנרמז באוונגליון של יוחנן והצית כל השנים את הדימיון הנוצרי עד לימינו אלה ולצופן דה-וינצ'י. הכנסיה הקתולית לא אוהבת את הרמזים האלה למיניות של ישו שאמור להיות אלהים, ומבחינה זו הסרט של אולמי היה די נועז.
הייתי אמורה יותר להזדעזע מזה שהתלמידים במכינת עלי שומעים כל היום הטפות מלאות דיעות קדומות מבזות על נשים והומוסקסואלים, ובאמת מאמינים בזה שלנשים אין שכל ואין רוחניות, רק רגשות ויצרים. אבל משום מה הכי ציער אותי שאסור להם לראות סרטים ואסור להם לחלום, ואסור להם לצייר ציורים לא צנועים. אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי נס במילאנו ובלי גנבי האופניים ובלי חלף עם הרוח ובלי רסיסי חיים. אם היו מוציאים אותי להורג הייתי מבקשת לראות קודם את קפיטן פראקסה של סקולה, עם מאסימו טרואיזי הליצן, שאז התאהבתי בו, לפני שהוא התפרסם אחר כך בסרט הדוור. ואיך היינו מתבגרים בלי מאש, ובלי וודסטוק ובלי מצחיקונת ובלי לאדוני באהבה. היינו בכל מקום וחווינו הכל דרך הקולנוע. איזה מין נעורים עצובים יש לנערים ולנערות האלה במכינת עלי שכל היום לומדים על דברים לא צנועים, והם לא הולכים עם החברים לסרט ואף פעם הם לא ישבו בשורה ראשונה וראו את הפנים של ד"ר דוליטל רועדים על המסך. כששואלים אותם על החלומות שלהם הם מדברים על אחדות העם היהודי – חוץ מהרפורמים וההומואים והחילוניים – והבנות לומדות להיות נשים צנועות ותלויות בבעליהן, כי לגברים יש שכל ורוחניות ולנשים רק רגשות ולכן עדיף שלא יהיו להן יותר מדי חלומות. סרטים זה מסוכן, כי סרטים מעוררים באנשים חלומות, ובמכינה בעלי סרטים וחלומות אסורים.
        

יום שישי, 8 ביוני 2018

לאו מסי ומירי רגב וגלריה ברבור


אני באמת לא יודעת אם מירי רגב אשמה או לא אשמה בביטול המשחק של נבחרת ארגנטינה בישראל. הרבה מביני דבר מתעקשים שהמשחק בוטל רק בגלל שמירי רגב התערבה וביקשה להעביר אותו לירושלים, ואני לא מבינת דבר, לא בכדורגל ולא בארגנטינאים, אבל נראה לי מוזר שהארגנטינאים ידעו מספיק זמן מראש שהמשחק הועבר לירושלים, אבל ביטלו אותו רק ברגע האחרון, ולא מיד כשנודע להם על ההעברה. ובכלל, אם הם לא רצו לשחק בירושלים, למה הם לא אמרו מיד שהם מוכנים לשחק רק בחיפה, ואז ככל הנראה מירי רגב היתה מתקפלת, כי היא היתה מפחדת מזעם האוהדים? הרי לא מדובר באנשים שלא יודעים לנהל משא ומתן. בכלל אני מאד חשדנית כלפי אנשים שקודם מסכימים, ואז מבטלים ברגע האחרון, אחרי שהם גרמו לאנשים להוצאות ולהכנות ולנזקים. אם לא רוצים אז אומרים מראש לא וזהו, ולא מסכימים ואז מבטלים ברגע האחרון, כשכל כך הרבה אנשים תמימים שלא עשו שום רע כבר הפסידו הרבה מאד כספים שאף אחד לא יחזיר. אני לא מוכנה להתפעל מההתנהגות של הארגנטינאים כמו כמה עיתונאים בעיתון "הארץ", שלמרות שנאתי למירי רגב הצליחו לעורר בי בחילה בהתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה ארגנטינה, שמזכירה את ההתלהבות המתרפסת שלהם מהמדינה המחליאה עוד יותר גרמניה, שמה שמשותף לשתי המדינות האלה זה אחוז גבוה של נאצים ופשיסטים באוכלוסיה ובמימשל והרבה דם יהודי שפוך. מי שהוא באמת שמאלני לא מתרפס לא בפני גרמניה ולא בפני ארגנטינה, ומי שכן השמאלנות שלו מסריחה מאנטישמיות, וזה לא יותר טוב מהימניות של נתניהו שמסריחה מהברית שלו עם פשיסטים ואנטישמים ומכחישי שואה כמו ויקטור אורבן ואנדז'י דודה ודונלד טראמפ ועכשיו גם מפלרטט עם האוסטרים שיש להם מפלגה נאצית בממשלה. זה שמירי רגב גסה ודורסנית ונדחפת לכל מקום וזה שנתניהו פחדן ושקרן ומתחבא מאחורי השמלה שלה, זה נוגע להרבה דברים שקורים, אבל לא בטוח שזה נוגע לביטול המשחק של הארגנטינאים, שמי שצורך כמוני תקשורת זרה, גם אם הוא לא מבין שום דבר בכדורגל, ידע שהרבה זמן הסתובבו שמועות באירופה שאין להם שום כוונה לבוא לישראל, ולמרבה הצער השמועות האלה שהרבה אנשים ידעו עליהן וגם כתב הספורט הותיק של "הארץ" עוזי דן כתב שהשחקנים והמאמן לא רצו לבוא הנה ולחצו לבטל, למרות שגם לדעתו הם כן היו באים לשחק בחיפה, שאני לצערי לא כל כך מאמינה בזה מהסיבות שכתבתי לעיל, שבשביל זה לא צריך להבין בכדורגל, רק בהתנהגות של בני אדם. ועכשיו יש שמועות שדוקא כן הגיעו לתקשורת הישראלית, שהקטארים שילמו לארגנטינאים כדי שלא יסעו לישראל ואם זה נכון, ואם בגלל זה הם משכו את ההודעה על ביטול המשחק עד הרגע האחרון, כדי לסגור עם הקטארים על התשלום, זו התנהגות מבחילה במיוחד, ואני מקוה שזה לא נכון, אבל שמתי לב שעד עכשיו כל השמועות שהסתובבו לגבי נבחרת ארגנטינה התבררו תוך כמה ימים כנכונות, וגם השמועות על ביטול המשחק, הסתובבו כמה ימים לפני ההודעה הרשמית.
בתכנית הבוקר של מירי נבו ואור הלר בערוץ 10 מירי נבו התקשרה לאילנה רומנו, אלמנתו של אלוף הרמת המשקולות יוסף רומנו שנרצח באולימפיאדת מינכן, בגלל שמירי רגב הזכירה את הרצח בהודעה שבה היא ניסתה להדוף את ההאשמות נגדה, שלדעתי היה עוזר לה יותר לשתוק ולהתחבא, אבל זה נגד הטבע שלה. מירי נבו התכוונה כנראה שאילנה רומנו תגנה את מירי רגב על כך שקשרה את ביטול המשחק לטרור הפלשתיני באולימפיאדת מינכן, אבל אילנה רומנו אמרה דברים אחרים שהיו מטלטלים. היא אמרה שכשהיא ראתה את מדי נבחרת ארגנטינה הכאילו מגואלים בדם שהניפו המפגינים שדרשו מנבחרת ארגנטינה לא לנסוע לישראל, זה הזכיר לה את מדי נבחרת ישראל המגואלים בדם באולימפיאדת מינכן, והיא דיברה על ג'יבריל רג'וב שמתנגד בתוקף לבקשה שלה שהיא נלחמת על זה עשרות שנים, לקיים בכל פתיחת אולימפיאדה דקת דומיה לזכר הספורטאים הישראלים שנרצחו, והיא דיברה על כך שהוא טוען שהוא התנגד רק למשחק בירושלים, אבל בעצם הוא מתנגד להנציח את זכרם של הספורטאים היהודים שהפלשתינים רצחו ואילנה רומנו לא חשבה שהמקום זה מה שמשנה לו. אני חושבת שאם מישהו איבד אדם יקר בפעולת טרור או נפגע בעצמו בפעולת טרור, אני חושבת שהרבה דברים מזכירים לו את הטראומה שלו, וזה לא כל כך משנה אם זה דומה או לא דומה באופן אובייקטיבי, כי החוויה האנושית היא לא מחקר מדעי, ואנשים מרגישים כפי שהם מרגישים, ויש בישראל המון אנשים שנפגעו מהפלשתינים – העיתונאי אודי סגל נזכר בתמונה של הילד דניאל טרגרמן מנחל עוז שנהרג מפצמ"ר לבוש במדי קבוצת ארגנטינה – גם הוא היה אוהד של לאו מסי, שאנשים בישראל אפילו קוראים לילדים שלהם על שמו, שזה דבר שקשה לי לתפוס, אבל זאת עובדה. בכל זאת ארבעים ואחד מהנשאלים בסקר של מנו גבע ומינה צמח שרינה מצליח הזמינה לתכנית שלה, אמרו שהם תומכים בהקלות במצור על עזה. בכל זאת יש בישראל הרבה אנשים שמרחמים על אנשי עזה ומאמינים שאפשר לשפר את המצב ואת היחסים. אני מקוה שזה נכון, אבל אני לא יכולה לומר שאני מאד מאמינה בזה. כשהייתי צעירה הייתי הרבה יותר אופטימית, אבל עכשיו אני כבר זקנה.
בכל אופן מה שרציתי לומר למירי רגב, שעכשיו כולם יורדים עליה, הרבה יותר ממה שירדו עליה בכל הפעמים שהגיע לה הרבה יותר, רציתי להחזיר לה את השאלה שלה בחזרה: כמה אפשר להיות רעים ונבזיים? כמה את יכולה לרדוף אנשים רק בגלל שהדיעות שלהם לא מתאימות לדיעות הלאומניות התוקפניות שלך? כי בזמן שכולם דיברו על נבחרת ארגנטינה התפרסם גם שמירי רגב דרשה מהיועץ המשפטי לממשלה לקדם חקיקה שתאפשר לה לסגור את גלריה ברבור בירושלים ומקומות כאלה, שמקיימים פעילויות משותפות ליהודים וערבים ברוח שמאלנית שלא לטעמה. כשאומרים גלריה ברבור זה נשמע איזה מקום מפואר, אבל בעצם מדובר בבית קטן וישן בירכתי שוק מחנה יהודה בירושלים, שנראה כמו גן ילדים של פעם, עם חצר מגודרת, ואם לא היו עושים בו את גלריה ברבור הוא בטח היה מוזנח ונהרס. כמה אפשר לרדוף את המקום הקטן והצנוע הזה שאיננו עושה רע לאיש? אולי תעשי פעם משהו טוב, ותפסיקי לרדוף אנשים כל הזמן ולהרוס כל דבר שאת נוגעת בו? אמנם בניגוד לנבחרת ארגנטינה ולאו מסי, למעט מאד אנשים אכפת מגלריה ברבור ומהתיאטרון ביפו ומתיאטרון מידאן ומכל המוסדות הצנועים שפגעת בהם מאד ורמסת אותם בכל כוחך, ועכשיו אולי את מתכננת לרמוס אותם עוד יותר כדי לפצות את עצמך על האכזבה שהארגנטינאים הנחילו לך ושבגללה את חוטפת עכשיו בשביל כל מעשי הרשעות שלך. אולי תעשי מה שאף פעם לא עשית, במקום להתעמת ולהתגונן ולתקוף ולהאשים אחרים, פשוט תשתקי ותחשבי קצת על המעשים שלך ועל כל הרוע והעוול שעשית בכוח שלמרבה הצער ניתן לך. בן אדם יכול להשתנות ולתקן, או לפחות להפסיק להרע לאחרים, אם עוד יש לכך תקוה.  



יום רביעי, 6 ביוני 2018

רק נישואים אזרחיים יאפשרו שוויון


ישראלים רוצים להיות חלק מהעולם המערבי ומהדיונים המתנהלים בו, אבל ישראל איננה חלק מהעולם המערבי: היא מדינה דתית, שאנשי הדת מכתיבים חלק נכבד מהחקיקה ומאורח החיים שלה, ולכן גם אין בה שיוויון בין גברים ונשים, ואינני מתכוונת רק לשיוויון במציאות, שאיננו קיים בשום מדינה, אלא לשיוויון בפני החוק: הנישואים בישראל, שהם נישואים דתיים בלבד לפי השתייכותו הדתית של האדם, רואים באשה סוג של רכוש שהגבר רוכש לעצמו, ולא אדם שוה זכויות לגבר. לכן מרגע שאשה נישאה לבעלה, היא איננה יכולה להשתחרר מהנישואים ללא הסכמת הבעל או הוכחה מעל לכל ספק שהבעל איננו בין החיים. בכל מקרה אחר האשה משועבדת לבעלה לכל ימי חייה ללא מוצא, ואיננה יכולה להינשא או ללדת ילדים לאחר, שכן הם ייחשבו לממזרים והיא תיחשב אסורה לבעלה ולבועלה. בישראל אין נישואים אזרחיים, ולכן בני זוג בני דתות שונות אינם יכולים להינשא בה. כדי להינשא בישראל נדרש אחד מבני הזוג להמיר את דתו לזו של בן הזוג השני. לרוב זו האשה שמתגיירת או מתאסלמת כדי להינשא ליהודי או למוסלמי. הרכוש מתאים את עצמו לבעליו המיועד.
כעת מונהגים בכל העולם המערבי נישואים חד-מיניים, וגם בישראל רבים חפצים בכך, והדרך לאפשר לזוגות חד-מיניים להינשא היא להנהיג בישראל סופסוף נישואים אזרחיים, שאינם פעולה דתית אלא פעולה אזרחית, שאפשר להכפיף לעקרון השיוויון. בכל העולם המערבי קיימים נישואים אזרחיים מזמן, ולכן אין בעיה מיוחדת להרחיב את תחולתם גם לנישואים חד-מיניים. בישראל יש רק נישואים דתיים שמבזים את האשה, מחייבים אותה לשמוע הטפה של רבנית שתאיים עליה שאם לא תשמור את דיני הנידה בגרסתם המחמירה בעלה יעזוב אותה וידבוק באחרת – כך חוויתי אני לפני למעלה מארבעים שנה, ולתדהמתי אני שומעת מדי פעם מכלות צעירות שדבר לא השתנה. אחר כך שולחים את הכלה לטבול במקוה כדי שהבלנית תבדוק את ניקיונה, שהרי אשה היא דבר מזוהם וטמא שיש לטהרו עבור הגבר שהוא טהור מעצם ברייתו, ולכן איש איננו שולח אותו להתרחץ ואיש איננו בודק אם הוא נקי. ורק אז מרשים הרבנים לכלה להיכנס לחופה, כדי שתשמע כמה הבעל מוכן לשלם לאביה תמורתה וכדי שמכירתה משעבוד האב לשעבוד הבעל תיחתם בשבירת כוס. זה המצב בישראל וכל פרט בתהליך המביש הזה נועד לבטא את העובדה שנשים הן יצור נחות ולא אדם שווה-זכויות שמתקשר בהסכם לחיים משותפים, כפי שקורה במדינות מתוקנות. אי אפשר להגיע לנישואים חד-מיניים מבלי לכונן קודם כל נישואים כלליים שמהווים התקשרות מרצון בין שני בני אדם שווים ואוטונומיים, ולא טקס מכירה או שעבוד של אדם ממין נקבה לאדם ממין זכר, שאלה הנישואים היהודיים, ולכן מדינת ישראל שיש בה רק נישואים דתיים איננה יכולה להתקדם התקדמות נוספת בדיני המעמד האישי מבלי לשבור את המונופול הדתי והכפייה דתית של נישואים דתיים בלבד על ציבור שאיננו מעוניין בהם. אבל בישראל כמו בישראל, אפילו השמאלנים והליברלים המובהקים ביותר, אינם מסוגלים להשתחרר מן השליטה החונקת של הממסד הדתי שהפך תכלית לעצמה ומפרנס את המגזר הדתי על חשבון משלם המסים שכלל איננו מעוניין בו. לכן מציעים מיני הצעות עוקפות: ברית הזוגיות, למשל, שהוצעה בעבר כדי לאפשר לעולי ברית המועצות שלא היו בידיהם הוכחות נחרצות ליהדותם להינשא בארץ, אבל בסופו של דבר נגנזה, מכיוון שהממסד הדתי איננו מעוניין לוותר על מעמדו ועל הכנסותיו, ולכן דוחה כל הצעה לשינוי. התוצאה היא שרוב האנשים מוותרים על העדפותיהם ונישאים אצל רב, והמיעוט שאיננו מוכן להינשא בנישואים דתיים או מנוע מהם, נוסע למדינות אחרות כמו קפריסין או צ'כיה, שאצלן רשאים גם זרים להתחתן.
כעת לאור סקר שהוכיח כי רוב מוחלט של הישראלים תומך בנישואים חד-מיניים, שוב עלה רעיון ברית הזוגיות, שמראש אומר: נישואים אזרחיים שוויוניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים, לכן גם נישואים חד-מיניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים. מה כן? חוזרים לרעיונות כמו ברית הזוגיות שמראש תחול רק על מי שאין להם אפשרות נישואין חוקית במדינת ישראל. למה, למה אין מנהיגים בישראל נישואים אזרחיים שוויוניים? כדי לא לפגוע בממסד הדתי כמובן, ובפרנסתו מעריכת חתונות דתיות לאנשים לא דתיים. אפילו השמאלנים הנמרצים ביותר מקפידים לא להתעמת ישירות עם החרדים, ולא למנוע את הכפייה הדתית על רוב תושבי ישראל שאינם מעוניינים בה. במקום שחברי כנסת מהשמאל ידפקו על השולחן ויצעקו לשמיים: נישואים אזרחיים, מחפשים איזו תחבולה שתאפשר לקיים נישואים לקבוצות שחסומה בפניהם האפשרות לנישואים דתיים, שאז ממילא לא ייגרם לממסד הדתי הפסד סמכויות וממון, שכן מדובר באנשים שממילא הוא איננו מחתן. אבל ברית זוגיות איננה נישואים, והנהגתה לא תרחיב את הזכות לנישואים, אלא תיצור קטגוריה של נישואים סוג בי, או מעין-נישואים, סוג של ידועים בציבור, ובכך רק תדגיש את היות הנכללים בקטגוריה זו מופלים לרעה. אם ישראל רוצה להשתייך לעולם המערבי ולא לפגר אחריו, היא צריכה להפסיק עם התחבולות ודרכי העקיפין ולאפשר לאזרחיה את הזכות הבסיסית להינשא בנישואים אזרחיים שאינם תלויים בממסד הדתי, ואז יהיה אפשר להרחיב את הזכות הזאת למגזרים נוספים, כי היא לא תהיה תלויה באיסורים הדתיים. כל עוד הציבור בישראל כפוף לממסד הדתי ולדיניו והלכותיו, ישראל תמשיך להיות תיאוקרטיה לא-שוויונית, ללא שוויון בין גברים לנשים וללא שוויון בין אדם לאדם. 



יום ראשון, 3 ביוני 2018

פרנץ קפקא / רישומי יומן מיוני-יולי 1916

היום, ה-3 ביוני, הוא יום מותו של פרנץ קפקא בשנת 1924. אני מתרגמת כאן את רישומי היומן של קפקא מן ה-19 ביוני 1916 ועד ה-22 ביולי אותה שנה. בחרתי דוקא בקטעים אלה מפני שהם כוללים שני טקסטים , שתי שורות ב-14 ביולי וטקסט ארוך ושלם יותר ב-19 ביולי שאפשר לדבר עליהם כעל שירים של קפקא. למרות האופי המאד פיוטי של כתיבתו, קפקא מיעט מאד לכתוב שירה ממש. בעבר הבאתי כאן שלושה שירים, או קטעי שירים, של קפקא ממחברות האוקטבו, שלאה גולדברג תרגמה לעברית, שכמו הטקסטים השיריים שלהלן תוכנם הוא קינתי, אפוקליפטי, לא חרוז ולא מאד מהוקצע אך עז רגש ועז ביטוי. אבל ערכם של הקטעים האלה הוא אולי דוקא ברישומי היומן בעלי האופי הוידויי, ובמיוחד בקטעים הסיפוריים המורבידים, שלמרות היותם קצרים, הם חושפים הן את נפשו המיוסרת של קפקא והן את עוצמתו כסופר, ופה ושם מבליח גם חוש ההומור המריר שלו.

19 ביוני
לשכוח הכל. לפתוח חלון. לרוקן את החדר. הרוח נושבת דרכו. רואים רק את הריקנות, מחפשים בכל הפינות ולא מוצאים.
עם אוטלה [אחותו הצעירה]. היא באה מן המורה לאנגלית. על גדת הנהר. גשרי אבן, חתיכה קטנה של נוף, גשרים חדשים, הביתה. פסלי קדושים מרגשים על גשר קרל. אור הערב הראוי לציון של עונת הקיץ בריקנות הלילית של הגשר.

שִׂמְחָה על שחרורו של מכס. האמנתי שיש אפשרות, אבל כעת אני רואה אותה בפועל. בשבילי כעת שוב לא.

והם שמעו את קול אלהים של ה', שהלך בגן, כי היום נהיה קריר.
שלוות אדם וחוה.
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
זעם האל נגד משפחת האדם.
שני העצים.
האיסור הלא מנומק.
הטלת העונשים על כולם (הנחש, האשה והגבר).
ההעדפה של קין, כי באמצעות דבריו [לאל] הוא עדיין נושא חן.
האנשים אינם רוצים יותר להיענש ברוחי.
באותה עת החל האדם להטיף בשם האל.
ומכיוון שניהל חיים אלהיים, לקח אותו האל ומאז הוא לא נראה עוד.

3 ביולי
יום ראשון במארינבד [עיר מרחצאות] עם פ. [ארוסתו פליצה באואר] דלת ליד דלת. משני הצדדים מפתח.

שלושה בתים דחקו זה את זה ויצרו חצר קטנה. בחצר הזו התמקמו בסככות עוד שני בתי מלאכה. ובאחת הפינות נצבה ערימה גבוהה של תיבות קטנות. בלילה סוער במיוחד – הרוח הדפה את כמויות הגשם מעל הנמוך בבתים ישר לחצר – שמע סטודנט, שעוד רכן על ספריו בעליית הגג, קול נהי רם מן החצר. הוא היטה אוזן, אבל היתה דומיה, דומיה ממושכת. "בוודאי טעות", אמר הסטודנט לעצמו והחל שוב לקרוא, "אין שום טעות", ממש כך התחברו להן לאחר שעה קלה האותיות בספר. "טעות", הוא חזר, וסייע לשורות שאיבדו את שלוותן באצבע המורה שלו, שהסיע לאורכן.

4 ביולי
התעוררתי נעול בין ארבע דפנות של גדר קרשים, שאיננה מותירה מקום ליותר מצעד לאורכה ולרוחבה. ישנן מכלאות דומות, שבהן נדחסות הכבשים בלילה, אבל הן אינן כה צרות. השמש האירה בקרניה ישירות עלי. כדי להגן על ראשי לחצתי אותו אל חזי וקרסתי שם בגב כפוף.
מה אני? אני מסכן. הברגתי שני קרשים קטנים מול רקותי.

5 ביולי
מועקת החיים ביחד. נכפות עלי זרות, חמלה, תשוקה, פחדנות, גנדרנות, ורק במעמקים אולי פלג צר שראוי להיקרא אהבה, בלתי נגיש לחיפוש, מבזיק פעם מרגע לרגע.
פ. המסכנה.

6 ביולי
לילה אומלל. חוסר יכולת לחיות עם פ. אי יכולת לשאת חיים משותפים עם כל אדם שהוא. לא ההתמשכות של החיים המשותפים, ההתמשכות של חוסר היכולת לא להיות לבדי. אבל בנוסף: הטיפשות של ההתמשכות, לקבל את הדין ולבסוף להבין. לקום מן הארץ. היצמד לספר. אבל שוב: נדודי שינה, כאבי ראש, לקפוץ למטה מהחלון הגבוה, אבל על הקרקע שהתרככה מהגשם, שעליה החבטה לא תהיה קטלנית. מתהפך בלי סוף בעיניים עצומות. שיופיע משהו! שדה ראייה פתוח.

רק הברית החדשה רואה – אין עוד מה לומר על זה.

חלום על ד"ר ה., יושב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, איכשהו בה בעת שעון וכפוף, עיניים בהירות מימיות, מוביל באיטיות ובדיוק בדרכו קו מחשבה בהיר. אפילו בחלום אני שומע בקושי משהו מדבריו, עוקב רק אחרי השיטה שעליה הם מתבססים. גם אשתו היתה לצדו, היא נשאה הרבה חבילות, ושיחקה באופן מדהים באצבעותי. חתיכה מהפרוה העבה של שרווליה נקרעה. שרוולים אלה, שזרועותיה תפסו את חלקם הקטן, היו מלאים בתותים.

קשה לתאר עד כמה לא היה אכפת לקרל שילעגו לו. איזה מין בחורים היו אלה ומה הם ידעו. פרצופים אמריקנים שטוחים עם שניים שלושה קמטים, אבל אלה חרושים לעומק ולרוחב במצח או בצד האף והפה, אמריקנים ילידים, שכדי לברר את טיבם די להכות בפטיש על מצחיהם המאובנים. מה הם ידעו...[אולי קטע לרומן "הנעדר"?]

במיטה שכב חולה קשה. הרופא ישב ליד השולחן הקטן שנדחף אל המיטה והתבונן בחולה, שהביט אליו. "אין ישועה" אמר החולה, לא כשאלה, אלא כאילו ענה. הרופא פתח מעט חיבור רפואי גדול, ששכב בקצה השולחן, הסתכל בחטף ממרחק ואמר, סוגר את הספר: "ישועה מגיעה מברגנץ", וכשהחולה עצם מיוגע את עיניו, הוסיף הרופא: "ברגנץ בפורארלברג [מחוז באלפים האוסטרים]". "זה רחוק", אמר החולה.

קחיני בזרועותיך, אלה המעמקים, קחיני למעמקים, אם את מסרבת כעת אז מאוחר יותר.

קחיני, קחיני, סבך של טיפשות וצער.

הכושים יצאו מן השיחים. סביב המוט המוקף שרשרת כסף הם יצאו במחול. הכומר ישב בצד. מקל קטן הורם אל הגונג. השמים היו מעוננים, אך שלווים וללא גשם.

מעולם לא הייתי, חוץ מאשר בצוקמנטל [עיירת נופש הררית בצ'כיה], באינטימיות עם אשה. ועם השוויצרית בריבָה [עיירה ליד טרנטו, בטירול האיטלקית]. הראשונה היתה אשה, אני נבער מדעת, השנייה ילדה. אני לגמרי מבולבל.

13 ביולי.

ובכן היפתח. האדם יוצא החוצה. נשום את האוויר והשקט.
זה היה בית קפה במרחץ-מרפא. אחר הצהרים ירד גשם, לא הופיע שום אורח. רק לקראת הערב אורו השמיים, הגשם פסק אט אט, והמלצריות החלו ליבש את השולחנות. בעל הבית עמד תחת הקמרון וציפה לאורחים. בעצם בא אורח במעלה הדרך ליער. הוא נשא על כתפיו בד פלנל ארוך-גדילים, ראשו נטה אל חזהו, ובכל צעד הציב את מקלו בידו הפשוטה הרחק מגופו על הקרקע.

14 ביולי
יצחק מתכחש לאשתו בפני אבימלך, כמו אברהם לפניו. בלבול עם הבארות בגרר. חזרה על נוסח.
חטאי יעקב. גזירת הגורל של עשו.

שעון מצלצל ברוח עכורה.
הקשב לו כשתיכנס הביתה.
[כאן הופיע ביומן ציור המרמז לעקידת יצחק].

15 ביולי
הוא חיפש עזרה ביערות, הוא קפץ כמעט דרך רכס ההרים, הוא חש אל מקורותיהם של הפלגים שנקרו בדרכו, הוא היכה באוויר בידיו, הוא נשם דרך אפו ופיו.

19 ביולי

חולם ובוכה, גזע אומלל,
אינו מוצא דרך, אבדה לו דרכו.
כאב! זו ברכתך בערב, כאב! בבוקר.
איני רוצה דבר, רק להשתחרר,
ידי המעמקים שנמתחות,
לוקחות אותי, חסר האונים, מטה.
אני נופל בכבדות לידים המצפות לי.
מהדהדת קינת ההר במרחק
דיבור איטי. אנו מאזינים.
אוי, הם נשאו, מגלים את הגיהנום,
העוויות נסתרות, הגוף נלחץ צמוד לעצמו.
רכבת ארוכה, רכבת ארוכה, נושאת את הבלתי-מוכנים.

הליך שיפוטי מיוחד. הנידון למות נדקר שם למות בחדרו על ידי תליין ללא נוכחות אנשים נוספים. הוא יושב ליד שולחנו ומסיים את המכתב שבו נאמר: את אהובה, את מלאך, איפה את מרחפת, מבלי דעת, בלתי נגישה לידי הארצית...

20 ביולי
מארובת השכנים הופיעה ציפור קטנה, החזיקה את עצמה חזק בקצה הארובה, הסתכלה סביבה, התרוממה ועפה. לא ציפור רגילה שעפה מן הארובה. מחלון הקומה הראשונה הביטה ילדה לשמיים , ראתה את הציפור מתרוממת וקראה: "שם היא עפה, מהר, שם היא עפה", ושני ילדים נדחקו לצדיה, כדי שגם יראו את הציפור.

חנני, אני חוטא עד קצות הוויתי, אבל לא היו לי כשרונות בזויים לגמרי, יכולות טובות קטנות, זלזלתי בהם, ישות בלתי מחונכת כפי שהייתי, כעת קרוב לקצי, בדיוק בזמן שבו הכל יכול היה להשתנות עבורי לטובה. אל תדחקני לאבודים. אני יודע שזה מגוחך, מרחוק וכבר אפילו מקרוב אהבה עצמית מגוחכת, שמדברת על כך, אבל כל עוד אני חי, יש לי גם אהבה עצמית של אנשים חיים, ואם החי איננו מגוחך, אז גם התבטאויותיו ההכרחיות אינן. דיאלקטיקה עלובה! אם הנני נידון, אינני נידון רק לקץ, אלא גם להתגונן עד הקץ.  

בבוקר השמשי לפני עזיבתי נדמה לי שאת רוצה לעמוד לצדי. קיויתי. עד כה תקוות שוא.  
ומה שאני מתלונן הוא מבלי להיות משוכנע, אפילו ללא צער אמיתי, מיטלטל כמו עוגן של ספינה טרופה הרחק מעל המצולות שיכלו לעוצרו.

תן לי רק שלוה בלילות – תלונה ילדותית.

21 ביולי

הם קראו לנו. זה היה יפה. קמנו, האנשים השונים ביותר, נאספנו לפני הבית. הרחוב היה שקט, כמו בכל בוקר. שוליית אופים הניח את סלו והביט בנו. כולם רצו במורד המדרגות צפופים בזה אחר זה, דיירי כל שש הקומות התערבבו אלה באלה. אני עזרתי לסוחר מהקומה הראשונה ללבוש את אדרתו, שעד כה נסחבה מאחוריו. הסוחר הזה הנהיג אותנו, זה היה נכון, לרוב הוא היה פתוח לעולם יותר מכולנו. תחילה הוא הורה לנו להצטופף יחד, הורה לבלתי רגועים ביותר להירגע, את כובעו של פקיד הבנק, מכיוון שהיטלטל כל העת, הוא לקח וזרק לצדו השני של הרחוב, כל ילד נתן את ידו לאחד המבוגרים. 
    
22 ביולי

הליך שיפוטי מיוחד. תליין ידקור את הנידון למות בתאו, מבלי שאנשים אחרים יורשו לנכוח שם. הוא יושב ליד השולחן ומסיים את מכתבו או את סעודתו האחרונה, דופקים בדלת, זה התליין. "האם אתה מוכן?" הוא שואל. שאלותיו והוראותיו הוכתבו לו על פי התוכן וסדר השורות, הוא איננו יכול לסטות מהן. הנידון, שתחילה זינק ממקומו, מתיישב שוב, בוהה לפניו או מליט את פניו בידיו. מכיוון שהתליין איננו מקבל תשובה, הוא פותח את משטח ארגז הכלים שלו, בוחר את הפגיון ומנסה להשחיז מעט את להביו רבי הפנים. כבר מאד חשוך, הוא מציב פנס כיס קטן ומדליק את האור. הנידון מפנה את ראשו בחשאי לתליין, אבל כשהוא מבחין במלאכתו, הוא מתחלחל, מסתובב שוב ולא רוצה לראות יותר. "אני מוכן", אומר התליין לאחר זמן מה.
"מוכן?", זועק הנידון כשואל, מזנק ורואה כעת את התליין. "אתה לא תהרוג אותי, לא תניח אותי על המשטח ותדקור אותי למות. הרי אתה בן-אדם, אתה יכול להוציא להורג על הבמה עם עזרה ועם פקידי בית המשפט, אבל לא כאן בתא, בן-אדם בין בני-אדם". ומאחר שהתליין רכן בשתיקה על ארגז הכלים, הוסיף הנידון בשלווה: "זה בלתי אפשרי". ומכיוון שגם כעת המשיך התליין לשתוק, הוסיף הנידון: "בדיוק מכיוון שזה בלתי אפשרי, הנהיגו את ההליך השיפוטי המיוחד הזה. הטקס עוד נשמר, אבל עונש המוות לא יתבצע עוד. תעביר אותי לכלא אחר, שם אשאר כנראה עוד זמן רב. אבל לא יוציאוני להורג." התליין הוציא פגיון חדש עטוף צמר גפן ואמר: "אתה חושב על האגדה, שבה הוטל על אחד המשרתים לנטוש ילד, אבל הוא לא ביצע זאת, אלא העדיף למסור את הילד לסנדלר להתלמדות. זאת אגדה, אבל כאן אין שום אגדה." [נוסח סיום שונה לרומן "המשפט"?]


ביום חמישי ה-21 ביוני, שמונה בערב, ארצה על תרגומי לקובץ "אמן רעב" של קפקא בחנות הולצר ספרים, רחוב יפו 91 ירושלים. המתעניינים מוזמנים. 

יום חמישי, 31 במאי 2018

מדריך חדש לחילוניות בבתי הספר בצרפת


שמונים ושלושה עמודים של רשעות, צביעות וקטנוניות, זוהי תפוקתה של "מועצת החכמים של החילוניות", שכך נקראים 13 האישים שמינה שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר כדי להכין מדריך מפורט של הוראות למחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, כיצד לדכא את המיעוטים הדתיים בצרפת: כמובן חזרו על האיסורים הותיקים לחבוש כיפה או חיג'אב או טורבן סיקי בבתי הספר הממלכתיים בצרפת, באיום של סילוק מבית הספר. כחסד מיוחד התירו לאמהות שמתלוות לטיולי בית הספר או פעילויות חינוכיות אחרות, לכסות את ראשן, אבל רק אם אין בכך משום תעמולה דתית, כלומר המנהל או המורה יחליטו אם מותר לאם המתלווה לכסות את ראשה, או שיש לשלחה בבושת פנים הביתה, אולי יחד עם ילדיה, כדי שלא יפגעו בערך העליון של החילוניות הצרפתית, שהוא ערך חשוב בהרבה מחופש דת, סובלנות או כבוד האדם, שהם ערכים הרבה פחות צרפתיים מהחילוניות.  כמובן שהחילוניות הצרפתית כוללת את חג המולד. זהו אמנם חג שחוגג את הולדת אלהים מרחם הבתולה, אבל כמו שמסבירים במדריך, אמנם לא ראוי להציב בבתי הספר החילוניים אבוס קטן עם בובת ישו כפי שמציבים בכנסיות, אבל בהחלט אפשר להציב עץ אשוח, מפני שזה סמל שעבר חילון, או במלים אחרות, זהו מנהג מקובל אצל תושביה הקתולים של צרפת, וזה כמובן הופך אותו אוטומטית לחילוני במובן הצרפתי. אצל יהודים למשל, גם חילונים, מקובל להדליק חנוכיה בחנוכה, אבל לא נראה לי שאיזשהו מנהל בית-ספר ממלכתי בצרפת יתיר הצבת חנוכיה בבית הספר. רק אשוח, כי אשוח בחג המולד זה מנהג צרפתי חילוני, ובצרפת חילוני זה מה שקתולי. לכן מפשיטים על שפת הים בצרפת נשים מוסלמיות שמכסות את גופן, אבל אף אחד לא מפשיט נזירות, שלבושן בהחלט דומה ללבושן של נשים מוסלמיות אדוקות, אבל נזירות קתוליות זה חילוני, בניגוד למוסלמיות ויהודיות עם כיסוי ראש שזה דתי.
העיתון לה פיגארו ערך משאל בקרב הצרפתים אם הם מסכימים שאמהות בכיסוי ראש יתלוו לפעילויות של בתי הספר הממלכתיים. תשעים אחוז התנגדו, עשרה אחוז תמכו. זה היחס בצרפת בין קתולים למיעוטים דתיים אחרים, בעיקר מוסלמים, שמהווים לפי ההערכות כעשרה אחוז מאוכלוסיית צרפת, ואפשר להניח שכך גם התחלקו התשובות במשאל: המוסלמים תמכו בכיסוי ראש, הקתולים התנגדו כאיש אחד. אין בציבור הקתולי הצרפתי שום מחלוקת. אין אנשים שחושבים שאולי צריך לכבד גם מנהגים דתיים של אחרים. אין הבדל בין שמאל וימין. עמנואל מקרון שימש כשר אוצר בממשלת שמאל ונחשב לאיש מרכז מתון, אבל שר החינוך שלו פועל בדיוק כאילו היה שר החינוך של מארין לה-פן. דיכוי המיעוטים הדתיים בצרפת הוא קונסנזוס, וקוראים לו חילוניות.
את הילדים היהודים כבר אין צורך להתאמץ לסלק, כי רובם מסלקים את עצמם לבתי ספר יהודיים פרטיים. שם אפשר ללמוד עם כיפה ואין בחינות או לימודים בשבת או בחגים יהודיים, כפי שקורה לפעמים במערכת החינוך הצרפתית, למרות הבטחה עקרונית להתחשב בחגים היהודיים. כמובן שאין בצרפת לימודים או בחינות בימי ראשון או בחגים קתולים, כי אלה כמובן חגים חילוניים.
בכל פעם שרוצחים יהודי בצרפת אומרים המנהיגים שזה נגד הערכים של צרפת, ושהיהודים רצויים בצרפת, ושצרפת לא תהיה אותו דבר בלי היהודים, וכל מיני דברים כאלה יפים. במקום להחמיא ליהודים כמה הם שייכים לצרפת היה עדיף שירשו לילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים גם אם הם חובשים כיפה, וכמובן גם לילדות מוסלמיות ללבוש חיג'אב. כשממנים "מועצת החכמים של החילוניות" שאין בה יהודים, ואני דוקא שמחה על כך, ששום יהודי לא נטל חלק במשימה המבישה הזאת, לשבת ולחשוב איך לדכא כל סממן של דת או תרבות שאינן צרפתיות קתוליות ולהזכיר למי שאיננו צרפתי קתולי בכל הזדמנות שהוא זר, לא אזרח שוה זכויות, גם אם הוא אזרח שאמור להיות שוה-זכויות, גם אם נולד בצרפת, כשמכינים מדריך של שמונים ושלושה עמודים שכל כולו עוסק בהטלת איסורים על ביטוי דתי של מיעוטים ושל יהודים בתוכם, אין הרבה ערך לכל ההצהרות על כמה שצרפת רוצה את היהודים שלה, ואי אפשר לומר אלא שצרפת איננה מקום ליהודים להתגורר בו, אם כי אולי אין צורך לומר את זה, כי רבים מיהודי צרפת מרגישים כך בעצמם ורבים מהם כבר הסיקו את המסקנות.  

יום ראשון, 27 במאי 2018

מכירה פומבית בהמבורג של כתב היד של פרנץ קפקא "ריכרד וסמואל"


רק באיחור נודע לי שאתמול, בשבת 26 במאי, הועמד למכירה פומבית בבית המכירות "כריסטיאן הסה" בהמבורג כתב יד בן 6 עמודים של פרנץ קפקא משנת 1911, "סקיצה לפתיחה לריכרד וסמואל". בפורטל Boersenblatt נכתב שמדובר בפתיחה לרומן שפרנץ קפקא ומכס ברוד תיכננו לכתוב במשותף, אך זנחו לאחר כתיבת פרק הפתיחה, שהם מסרו לחברם וילי האז בכתב העת שלו "דפי הרדר", שם הוא נדפס בקיץ 1912. מקורו של כתב היד לדברי הפורטל באוסף שויצרי פרטי שבו הוא נמצא שלושים וחמש שנה, כלומר מראשית שנות השמונים. "כנראה שכתב היד נשאר במערכת והגיע מאוחר יותר לאוסף השויצרי", נאמר שם.
יש לי סיבות טובות לחשוד שהתיאור החביב הזה איננו אמת. הסיבה העיקרית לחשדותי היא פתק שהוצג לבית המשפט בישראל הן על ידי אהובת ברוד אסתר הופה בשנות השבעים, כהוכחה לכך שמכס ברוד העניק לה את כתבי קפקא במתנה, והן על ידי בנותיה לערכאות השונות שדנו בגורל עזבונו של מכס ברוד לאחר מותה של אסתר הופה בשנת 2007. להלן תרגום הפתק:

לגב' אסתר הופה , תל-אביב
אסתר יקרה,
בזאת אני מעניק לך 4 תיקים מזכרונות קפקא שלי, שמכילים את הדברים הבאים:
I.                   רישומים
יומנים משותפים (יומנים מקבילים שלי ויומן ויימאר של קפקא בעטיפה אחת)
תמונות של קפקא
רשימת כתבי עת – עיזבון * %
II.                 מכתבים ממני לקפקא
III.              רשימה על ארבעה מבקרי קפקא "הנלהבים ביותר".
IV.             שלוש מחברות יומני קפקא מפריז.
אפוריזמים 1 ו-2,
טיוטת נאום,
הצהרת מס? של קפקא,
טיוטה לרוברט וסמואל
נאום של קפקא (לוי Loewy)
Rekurs Kafka (טרם פורסם)
3 אפוריזמים, דפים שהעתקתי
"הכנות לחתונה" ו"חלום"
2 מחברות של קפקא
פרגמנט של נובלה
הגנת החצר
4 דפים בודדים
תל-אביב, 12 במרס 1947
מכס ברוד

בתחתית המכתב נכתב:
Ich nehme diese Schenkung an
Ilse Ester Hoffe
Maerz 1947
ותרגומו:
אני מקבלת מענק זה
אילזה אסתר הופה
מרס 1947

בדקתי הערב שוב את צילום הפתק  שברשותי – את המקור מעולם לא ראיתי, וראיתי שאכן כתוב "טיוטה לרוברט וסמואל" כפי שתרגמתי. בזמנו לא נתתי על כך את הדעת, שאין בכתבי קפקא שום "רוברט וסמואל" אלא רק "ריכרד וסמואל", ושאין ספק שזה כתב היד שאליו מתייחס הפתק. מאז אתמול מטרידה אותי גם השאלה כיצד יכול היה מכס ברוד לטעות טעות כזאת, לכתוב רוברט במקום ריכרד. עיינתי בצילום הפתק שוב ושוב ואני מסוגלת לראות רק רוברט ולא ריכרד. אולי בכלל הפתק הזה מזויף ולא נכתב בידי מכס ברוד אלא בידי מי מהחומדות את ירושתו, שהגישו לבתי המשפט כמה מסמכים החשודים כמזויפים, וגם עמוד ראשון ורביעי של מסמך חשוב בן ארבעה עמודים בטענה שזה המסמך המלא, תוך העלמת שני העמודים האמצעיים שלו מבית המשפט. למרבה המזל איתר פרקליטה של הספריה הלאומית צילום של המסמך המלא, וחשף בפני בית המשפט את מעשה ההונאה.
מכל מקום, הטיוטה הזו בכתב ידו של קפקא היתה בעזבון מכס ברוד בתל-אביב, ולא במערכת "דפי הרדר" שפעלה בפראג במשך שנתיים בלבד, בשנים 1911-1912. גם אחייניתו של קפקא מריאנה שטיינר, בתה של האחות ואלריה פולאק שנרצחה עם האחות גבריאלה הרמן ושני בעליהן וחלק מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, הכינה עבור הספריה הלאומית רשימה של כתבי קפקא שלא נכללו בין הכתבים שהועברו לבקשת האחיינית מכספת של זלמן שוקן בציריך להפקדה בספריה הבודליאנית באוקספורד במרס 1961. ברשימה זו, ששלחה מריאנה שטיינר ב-4.12.1973 לראובן קלינגסברג, איש הספריה הלאומית וידיד אישי של מכס ברוד, ונמצאת הן בספריה הלאומית והן בגנזך המדינה, היא מציינת כפריט 15 "טיוטה נוספת לנובלה ריכרד וסמואל", ובסוגריים מציינת שתוכנה זהה לטיוטה שנספחה לכתב היד של "הכנות לחתונה בכפר", שנשאר אף הוא בעזבון מכס ברוד בשלוש גרסאות, אבל הטיוטה הנוספת הזו היתה עצמאית ולא נספחת לכתב יד אחר, ולכן אין לי ספק שבה מדובר כעת, כלומר בכתב יד שהוברח מעזבון מכס ברוד בתל-אביב לשוויץ. מכיוון שממכתבה של מריאנה שטיינר עולה שכל כתבי היד של "ריכרד וסמואל" היו אצל מכס ברוד בתל-אביב ולא בשום מקום אחר, ומכיוון שאין שום פרטים על "האוסף הפרטי בשוויץ" שבו הוחזק כתב היד, אני חושדת שאין מדובר ב"אוסף פרטי" אלמוני אלא בכספות של אסתר הופה, שנפתחו בציריך בשנת 1985, מועד שתואם את הפרט שנמסר שכתב היד היה 35 שנים באוסף פרטי. לפי החלטת שלוש ערכאות של בתי המשפט בישראל, וכמובן לפי צוואתו של מכס ברוד, כל כתבי היד מעזבון ברוד השמורים בכספות ובכל מקום בארץ ובחו"ל צריכים לעבור למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. קראתי שבנק UBS השויצרי שבו נמצאות הכספות מסרב בינתיים להעביר לספריה הלאומית בירושלים את תוכנן של ארבע הכספות של אסתר הופה שהספריה הלאומית יודעת עליהן. ברור לי מסקירת האינוונטר של הכספות שאותרו שיש כתבי יד נוספים בכספות נוספות שעד כה מוסתרות מן הספריה הלאומית, וכפי שמעידות המכירות הפומביות הנמשכות, השוד של כתבי קפקא מן הספריה הלאומית בירושלים, שמכס ברוד הוריש לה את הכתבים וידוע לי שגם יורשיו של פרנץ קפקא הסכימו לירושה הזו והיו מברכים עליה לו היתה מתממשת במלואה, השוד הזה של העם היהודי שממשיך את האריזציה הנאצית באותן שיטות של מירמה, הונאה, טרור, תעמולה אנטישמית והיתממות והתחסדות אינסופיות, כל זה נמשך כמקודם. אני גם מרשה לעצמי לחשוד שהקונה הוא שוב ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, שמאז שנות השבעים מעורב בהברחת כתבי יד של קפקא וברוד מישראל ובקנייתם המתואמת מראש בירידים פומביים, כדי שיוכלו לטעון בעתיד שלא ידעו שהם קונים סחורה גנובה שהוברחה מישראל בניגוד לחוק, ושבית המשפט בישראל הורה להם להשיב לספריה הלאומית, דבר שספק רב אם יקרה אי פעם. מאז איחוד גרמניה מרגישים הגרמנים כה חזקים, שהם כבר אינם חשים שום צורך אפילו להעמיד פנים שהם מתביישים בעברם הנאצי ומתנהגים כלפי היהודים טוב יותר. ככל הנראה יש לעם הגרמני צורך עמוק להמשיך ולשדוד נכסי תרבות יהודיים ולנכס אותם לעצמם. הם מאמינים ככל הנראה ששוד כתבי קפקא והצגתו כסופר גרמני ששייך לעם הגרמני, תמחק את העובדה שקפקא היה בין הסופרים הראשונים שהמשטר הנאצי הכניס לרשימת הסופרים האסורים ושרף את כתביו, ובהמשך, כנבואתו הנוראה של היינה, שרף את שלוש אחיותיו של קפקא ואת רוב בני משפחתו. השוד הנמשך של כתבי היד של קפקא בגרמניה, מלווה בהפצת שקרים ותעמולה אנטישמית – ארכיון מרבאך מקפיד להפיץ בגרמניה טענה שקרית שישראל הלאימה את כתבי קפקא, בעוד שהאמת היא שבית המשפט קבע שיש לקיים את צוואתו של ברוד, וזו מציינת את הספריה בירושלים כמקום שאליו יועברו הכתבים. הוראה לקיים צוואה כלשונה איננה הלאמה, וסיפור ההלאמה נועד גם לטהר את ארכיון מרבאך מהניסיון לשדוד נכסים לא לו, וגם לעורר בתודעה הגרמנית את הזיהוי הנאצי המסורתי של יהודים עם קומוניסטים שמלאימים נכסים, היודובולשביקים, כפי שכינו אותם הנאצים. שקרים והשמצות על ישראל מופצים על ידי הנהלת ארכיון מרבאך ומקורביה חדשות לבקרים וממלאים את התקשורת האירופית, החל מטענה שקרית שאין בישראל שום רחוב על שם קפקא שהעלה  ההיסטוריון המקורב למרבאך ריינר שטאך, המשך בשקר אנטישמי נוסף שלו שלא מכס ברוד הבריח את כתבי היד לישראל מאימת הנאצים, אלא ישראל בכלל גנבה אותם מצ'כיה אחרי המלחמה (שקר שנועד להצדיק את שוד הפריטים מישראל בידי ארכיון מרבאך), וכלה בניסיון להציג את קפקא כסופר גרמני מובהק, לטשטש את יהדותו ואת המוטיבים היהודיים בכתיבתו, ולהמציא קשר כביכול בין קפקא לגרמניה, מכיוון שקפקא הגיע בשלהי חייו לגרמניה כדי לבקר את אחותו גבריאלה שנפשה שם עם ילדיה, הכיר שם את אהובתו דורה והתגורר עמה בגרמניה מספר חודשים בטרם הידרדרה מחלתו והוא שב לפראג. אפילו איטליה שג'ויס התגורר בה שנים ולא רק חודשים ספורים, איננה מעלה בדעתה לתבוע חזקה על ירושתו של הסופר הדבלינאי, אבל הגרמנים, בהיותם רוצחי אחיותיו של קפקא ורוב בני משפחתו, משוכנעים כנראה שהרצח מקנה להם זכויות בעלות מיוחדות על נכסי הנרצחים, ושכל מי שמערער על חוצפתו וחמדנותו של עם הרוצחים הזה, ראוי לגנאי.