יום שישי, 15 במרץ 2024

המוות ביקר פעמיים

 

השבוע ביקר אצלנו המוות פעמיים. בשבת ה-9 במרס נפטרה אמו של חתני עירית רותם ז"ל, וביום שני ה-11 במרס נהרג בעלי לשעבר ד"ר עודד פרי בתאונת צלילה. בתי ניצן שחיה באנגליה היתה בדרכה לישראל ללוויית חמותה כשחתני גיא התקשר אליה לבשר לה שאביה נהרג, ובעצם היא באה לשתי לוויות. אני חזרתי מטיול הבוקר עם הכלב וראיתי שיחה שלא נענתה בסקייפ. חשבתי שזו שיחה מניצן להגיד לי שהם כבר ברכבת בדרכם לשדה התעופה, אבל זו היתה שיחה מבתי הבכורה שרון, שהתקשרו אליה ממשטרת אילת שלאבא היתה תאונת צלילה. שאלתי אם הוא בבית החולים יוספטל באילת כי חשבתי שהוא רק נפצע, אבל תוך כדי שדיברנו הודיעו לשרון שקבעו את מותו. הייתי בהלם בגלל הפתאומיות וגם בגלל שיש מין הרגשה טיפשית כזאת שאם מישהו במשפחה בדיוק מת, לא יכול להיות שעוד מישהו במשפחה ימות אחרי יומיים, זה נראה לגמרי לא הגיוני. בזמן האחרון נכדי דין שהוא בן שש וחצי התעניין במשפחה ואמר לבתי ניצן שהוא רוצה להכיר את אביה, כלומר את סבו. הוא ידע שאביו של חתני גיא מת בדמי ימיו, והוא רצה להכיר את הסבא השני שלו שהיה עדיין בחיים. ביקשתי מבתי שרון שהיתה בקשר טוב עם אביה ובילתה איתו לעתים קרובות, שתאמר לו שדין רוצה להכיר אותו, והוא שאל למה. זה היה גם מצחיק וגם עצוב. חשבתי שעכשיו דין לא יוכל כבר לפגוש אותו והיה לי חבל בשביל דין שהוא כבר לא יוכל לפגוש אף לא אחד מהסבים שלו, ושבתוך יומיים הוא איבד גם סבתא וגם סבא, ועכשיו אני הסבתא היחידה שלו שנשארתי בחיים, ואני גם הסבתא היחידה של נכדי הקטן אביב, ואני צריכה להיזהר לא למות, אחרת לא תהיה לנכדים שלי סבתא בכלל.

המשטרה לא התקשרה לחגית, בת הזוג של עודד, כי הם לא היו נשואים וגרו בדירות נפרדות. הם היו ביחד הרבה שנים ואני לא יודעת למה הם לא התחתנו רשמית. אולי אחרי שני נישואים ושני גירושים הוא לא רצה להתחתן פעם שלישית, וכשהוא היה בחיים זה לא שינה שום דבר, אבל אחרי שהוא מת זה כן שינה, כי אם הם היו נשואים המשטרה היתה מודיעה לחגית, אבל מכיוון שהם לא היו נשואים התקשרו קודם לבן הצעיר שלו מגרושתו השנייה ואחר כך התקשרו לבתי הבכורה שרון. נראה שהמשטרה חיפשה מישהו מהמשפחה, מי שזה לא יהיה, כי כשמישהו נהרג הם צריכים להודיע למשפחה. לשרון לא היתה ברירה. היא היתה צריכה להודיע לחגית בעצמה, וחגית היתה בעבודה ולא יכלה לענות לטלפון, אז שרון השאירה לה הודעה שהיא מחפשת אותה, והתקשרה לבני, האח הבכור של עודד, ובני התקשר למשטרת אילת, כי מכיוון שכבר קבעו מוות היו צריכים להעביר את הגופה למכון הפתולוגי באבו-כביר ובני הבטיח לשרון שהוא יילך לשם לזהות את הגופה, ושרון הרגישה הקלה שהיא לא צריכה ללכת בעצמה לזהות את הגופה. הם לא ידעו לאיזו חברא קדישא צריך להתקשר, כי לא היה להם מושג איפה עודד התגורר. הוא היה אדם מסתורי ושרון רק ידעה שהוא גר בקיבוץ קרוב לירושלים ויש לו גינה שהוא מטפח שהיא מעולם לא ראתה.

שרון החליטה להתקשר לצבא שהיה המשפחה האמיתית של עודד שהיה עובד צה"ל כמעט חמישים שנה והצבא הבטיח לערוך לו לוויה צבאית בבית קברות צבאי ולטפל בכל מה שצריך. בינתיים חגית התקשרה לשרון ושרון היתה חייבת לספר לה שעודד נהרג וחגית היתה בהלם גמור כי הם עמדו לנסוע לחופשה בקפריסין ובעצם לצורך החופשה הזו הוא צלל את הצלילה הקטלנית הזו כדי לחדש את רשיון הצלילה שלו ולצלול בחופים של קפריסין, וחגית כעסה על עצמה שהיא לא מנעה ממנו לצלול, ושרון חשבה שאם הוא היה נהרג בזמן החופשה שלהם בקפריסין והיו צריכים להטיס את הגופה לישראל זה היה עוד הרבה יותר גרוע, ואם כבר מתים עדיף למות בארץ ולא בחופשה בחו"ל.

ביום שלישי קברו את עירית וביום רביעי את עודד. בלוויה של עירית החברות שלה סיפרו כמה היא היתה מצחיקה ואהבה קולנוע ותיאטרון, אבל בעצם עירית היתה אשה עצובה שכל החיים שלה התאבלה על בעלה זיו שמת בדמי ימיו וכל חייה היא אהבה רק אותו והתגעגעה אליו תמיד. בשנים האחרונות היא היתה מאד חולה וכבר לא צחקה בכלל ולא היתה אף פעם שמחה. אני ידעתי שהיא רצתה מאד למות והיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה וכשהיא רצתה למות היא מתה. רשמית היא מתה מדלקת ריאות אבל באמת היא מתה מצער. היא התחילה למות כשזיו מת והיא המשיכה למות כל חייה עד שהיא מתה סופית ולמרות שכאילו זה בכלל לא היה תלוי בה אני ידעתי שהיא מתה מרצונה. עודד לא רצה למות. היו לו חיים טובים מאד. הוא אהב את העבודה שלו ואהב את הצבא ונסע עם חגית להרבה טיולים בחו"ל, ויכלו להיות לו עוד הרבה שנות חיים טובים אם היה מוותר על הצלילה, אבל הוא אהב מאד לצלול. על הקרקע הוא היה נכה צה"ל עם רגל פצועה ובמים הוא היה כמו דג. אולי גם המוות שלו, כמו המוות של עירית, היה בלתי נמנע, למרות שהיה מיותר להפליא. חגית היתה שבורת לב ולא הצליחה לדבר בהלוויה, וגם שרון היתה מאד עצובה, ואמרה לי שכל הלוויה היא רק רצתה לדבר עם אביה, שהיה אומר בוודאי משהו מאד משעשע על הלוויה שלו, והמחשבה שלעולם לא תוכל עוד לדבר עם אביה שברה את לבה. אני הצטערתי יותר על עירית, כי עם בעלי לשעבר לא דיברתי כבר שלושים וחמש שנה, ולעירית הרגשתי הרבה  קרבה דווקא בשנים הרעות כשהיתה כבר מאד חולה ומאד בודדה. ובכל זאת היה חבל לי מאד על שרון, שתמיד כל כך שמחה לפגוש את אבא שלה. אמרתי לה שזה מזכיר לי את המוות של אבי שנהרג בתאונה טיפשית כשיצא לקניות ופגעה בו מכונית ושרון אמרה שזה לא אותו דבר שזאת היתה תאונה, ואבא שלה כנראה מת מאירוע לבבי שתקף אותו במצולות, וזאת לא תאונה, אבל זה כן היה דומה לקבל פתאם טלפון שאבא שלך מת באופן לגמרי פתאומי, ופתאם אין לך אותו יותר, ונדמה שזו גזירת גורל ובכלל לא תאונה.  

יום ראשון, 10 במרץ 2024

בקשת נתניהו לדחיית עדויות במשפטו

 

בקשתו של נתניהו בשבוע שעבר מבית המשפט המחוזי בירושלים לדחות "עד אחרי המלחמה" את עדותם של שלושה עדים במשפטו, קרוב משפחתו ועורך דינו דוד שמרון, היועמ"שית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע-פרגו וכורש ברנור, בעבר ראש היחידה לחקירות הונאה במשטרה, מכעיסה אותי הרבה יותר משיפוץ הבריכה במעונו בקיסריה. אמנם שיפוץ הבריכה על חשבון הציבור בעיצומה של מלחמה קשה, ארוכה ורבת קרבנות ונפגעים הוא מעשה אנוכי, נצלני וחסר בושה, אבל הוא איננו משפיע על המלחמה עצמה, ואילו דחיית העדויות במשפטו של נתניהו לתאריך בלתי מוגדר אחרי מלחמה שהוא עצמו קובע את משכה ואורכה, יוצרת אינטרס ברור לנתניהו להמשיך במלחמה עד אין קץ. זאת לאחר שנתניהו כבר הראה כוונות כאלה ואף הצהיר שהמלחמה תימשך עד שנת 2025, כאשר כבר כעת הלוחמים שחוקים, פרנסתם של אנשי מילואים רבים נפגעה, אזרחים שפונו נמצאים במצוקה והנזקים למדינת ישראל הולכים ומתרבים. ומה שמפחיד במיוחד: גם עסקת חטופים שכרוכה בהפסקת אש משמעותית, אפילו אם אין מדובר בהפסקה מוחלטת של הלחימה, עלולה להיות בלתי רצויה לנתניהו, כל עוד הוא מנסה לשכנע את בית המשפט להסכים לדחיית עדויות שהיא למעשה דחייה בניהול משפטו בתואנה שהלחימה איננה מאפשרת לו להקדיש את הזמן הדרוש להגנתו במשפט. גורל חייהם של חטופים ולוחמים כאחת נמצא כעת בידיו של נתניהו, ומתן אפשרות לנתניהו להשתמש בניהול המלחמה לדחיית משפטו מסכן חיי רבים, גם חטופים וגם לוחמים, עלולים למות מוות מיותר מהמשכה של לחימה ללא תכלית, שכל מטרתה יצירת מצג שוא של מלחמה לצורך דחיית המשפט ודה-לגיטימציה למחאה, שגם אותה מנסים לדכא בטענה שזה איננו הזמן למחאה, כאשר אין זמן שבו המחאה נחוצה יותר, ולמרבה הצער היא מעטה וחלשה מדי. ומה שקשה במיוחד זו המחשבה שגם לאחר שהתנהלותו המיטה אסון נורא על ישראל, נתניהו עסוק בראש וראשונה בקידום האינטרסים האישיים, ובראשם דחיית משפטו.

אולי אין זה הוגן להטיל על כתפי השופטים את המשימה להציל אותנו ממלחמה אינסופית בשירות דחיית משפטו של נתניהו, אבל בית המשפט כבר העלה שיקולים של טובת המדינה כאשר הציע לפרקליטות למחוק את סעיף השוחד מכתב האישום נגד נתניהו. כעת מדובר לא רק בחסכון משאבים למדינה, אלא בחיי אדם. כל דחייה בהשבת החטופים היא גזר דין מוות לחלקם, ודחייה ממושכת עלולה להיות גזר דין מוות לרובם. וכמובן שהמשך הלחימה כרוך בקרבנות, בחייהם של אנשים, רובם צעירים מאד, בעוד אלמנות ויתומים שיחיו עם האובדן לכל ימי חייהם, בעוד משפחות שכולות שאין להן נחמה.

אינני משוכנעת שדחיית בקשות הדחייה של נתניהו תקרב את סופה של המלחמה, כי בכל מקרה התמשכות הלחימה בהחלט מסייעת לנתניהו לדכא את המחאה נגדו ואת הקריאות להתפטרותו בטענה הפופולרית וחסרת השחר שזה איננו הזמן המתאים, ובדיבורים האינסופיים על אחדות, דיבורים שלבד מדיכוי ההתנגדות לנתניהו אין להם שחר. איזו אחדות יש בישראל, כאשר ההסתה נגד השמאל נמשכת במלוא עוזה, וכל קריאה לשלום בין יהודים לפלשתינים, כל הבעת תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית וכל שיתוף פעולה בין יהודים לפלשתינים מוצגים כבגידה וכבלתי לגיטימים. הקריאה לאחדות היא בסך הכל דרישה מוסווית ולא נעדרת נכלוליות לתמיכה בנתניהו ולהשארתו על כס ראש הממשלה. ובכל זאת, להיענות של השופטים לבקשות הדחייה של נתניהו תהיה משמעות נוראה למדינה כולה. רק תמימות קיצונית מאפשרת להאמין שנתניהו לא ישתמש בדחייה מוסכמת כזו לרעה ויאריך את המלחמה עוד ועוד. השופטים אולי לא חפצו באחריות כזו, אבל אם לא ידחו בתוקף את בקשות נתניהו לדחיית עדויות במשפטו ולדחיית המשפט כולו, אם ינהגו בסלחנות כלפי נתניהו, ללא כל כוונה לתוצאה כזו, יחרצו למוות את גורלם של רבים.

 

יום שני, 4 במרץ 2024

די למלחמה ודי להכשלת עסקה

 

הדרישה של ישראל מחמאס למסור מראש את רשימת השמות של החטופים שהם מתכוונים לשחרר בעסקה שנידונה כעת היא לכאורה הדרישה הכי בסיסית והכי הגיונית, אבל בפועל היא דרישה שנועדה להכשיל את העסקה שנתניהו על פי כל הסימנים איננו מעוניין בה, כי החמאס, כמו בעסקה הקודמת, מוכן למסור את שמות המשוחררים רק ברגע האחרון, וכך נהג גם חיזבאללה בזמנו, כשהחזיר את הגופות של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, וסירב למסור מראש אם הם חיים או מתים, והתמונה של חיזבאללה מעמיסים את ארונות המתים על רכב זעזעה את כל המדינה, למרות שהיו כבר קודם לכן ידיעות שהם לא בחיים. חיזבאללה וחמאס אוהבים להתעלל גם בחטופים וגם במשפחות, וגם בכולנו, ואפשר לומר שאין סיבה להניח להם להתעלל בחטופים ובמשפחות, ומצד שני בלי שמאפשרים להם את ההתעללות הזאת הם בכלל לא מוכנים לעסקה, ואם רוצים להחזיר את החטופים שעדיין חיים, עדיף לאפשר להם את ההתעללות הזאת, שיסתירו את המידע על החטופים עד הרגע האחרון, ובלבד שיחזירו אותם כבר ויפסיקו את ההתעללות הגדולה בחטופים שחייהם בסכנה בכל רגע בכל שנייה. הלואי שהיה לי אמון בנתניהו ובממשלתו, אבל אין לי טיפת אמון בהם, ואני מתקשה להאמין שהדרישה הזאת מהחמאס, שברור שהחמאס מסרב להיענות לה, וכולם יודעים שהחמאס מסרב להיענות לה, אני מתקשה להאמין שהיא הועלתה בכוונה טובה. אני הרבה יותר משוכנעת שנתניהו העלה אותה כדי להכשיל את העסקה ולהרחיק אותה, כי הוא רוצה להמשיך במלחמה שכבר מזמן איבדה כל טעם, במחשבה שכך ייקל עליו להישאר בכס ראש הממשלה שרוב הציבור כבר איננו מעוניין לראות אותו שם. למלחמה אין מטרות מוגדרות ואין אסטרטגיה, ואפילו צה"ל לא יודע מה הממשלה רוצה ממנו, חוץ מזה שברור שנתניהו רוצה שצה"ל יישא באשמת המחדל של טבח שמחת תורה, ויותיר את נתניהו צח כשלג מהפקרת והזנחת תושבי עוטף עזה ומטיפוח ומימון החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. אבל למעט חסידיו המושבעים של נתניהו שתמיד ירחשו לו הערצה, רוב הציבור לא קונה את ההתנערות הזאת של נתניהו מאשמה ומכל אחריות.

בינתיים המלחמה נמשכת ומכיוון שאין אסטרטגיה ואין מטרה חיילים נהרגים לחינם בפעולות מטופשות. אתמול נהרגו שלושה חיילים וארבעה עשר נפצעו, רבים מהם נפצעו קשה ויישארו נכים, וכל זה כדי לפוצץ בית. זה איננו האסון הראשון שקורה כשמפוצצים בית בעזה. כבר היה אסון פיצוץ בית שנהרגו בו עשרים ואחד חיילים. כמה אובדן ושכול נוראים כדי לפוצץ בית. האם באמת יש צורך  בכל פיצוצי הבתים האלה שזורעים הרס ומוות בין העזתים ובין חיילינו הצעירים, שאנחנו צריכים אותם חיים, שהמדינה צריכה אותם חיים ומפסידה אותם לתמיד? כלכלת המלחמה היא כלכלת הפסד. במקום לייצר הורסים, במקום להחיות הורגים ונהרגים. האם מישהו יושב וחושב מה הטעם בכל הפיצוצים המסוכנים האלה? האם אין די בכל הבתים שהרסנו בעזה, והאם באמת השגנו בכך משהו ממשי? בהעדר מטרות מוגדרות, עבור מה אנו נלחמים? כדי להציל את נתניהו מהדחה? כדי להגן על שלטונו שהביא עלינו אסון ומוות?

הגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהנמיך את הדרישות מחמאס ובלבד שישיב את חטופינו שעדיין חיים ויבוא סוף לסבל הנורא שלהם ושל משפחותיהם. נורא לחשוב שחייהם בידי חמאס מזה ובידי נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר מצד שני. אסור להשלים עם הכשלה של עסקה נוספת, עסקה של הצלת נפשות, ואסור שהציבור יילך שולל אחרי מי שמנסה להכשיל באצטלה של משא ומתן קשוח, שבעצם הוא עמידה על הדם.

                                   

יום שלישי, 27 בפברואר 2024

מופע ההתנערות מאשמה של יולי אדלשטיין

 

יולי אדלשטיין סירב לנהל דיון בוועדת החוץ והביטחון בנוכחות דני אלגרט שאחיו איציק חטוף בעזה, בטענה שהטלאי הצהוב שענד אלגרט ועליו מצוין תאריך הטבח ב-7 באוקטובר הוא זילות השואה וזו חציית קו אדום מבחינתו. אינני מאמינה למלה מדבריו. כבר ציינו רבים את העובדה שגם שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן מופיע מאז הטבח עם טלאי צהוב על חזהו ואדלשטיין לא יצא נגדו ולא טען שארדן מוזיל את השואה. אבל הבעיה איננה רק בעשיית איפה ואיפה. הבעיה היא שאדלשטיין איננו אדם נייטרלי שזכותו לשפוט את התנהגותו של אלגרט, אלא בתפקידו כיו"ר וועדת חוץ ובטחון הוא אחד מהנושאים באחריות לטבח בשמחת תורה. הוועדה שאדלשטיין עומד בראשה היא הגורם החשוב ביותר שאמור לפקח על טיפול הממשלה בנושאי חוץ וביטחון. זו הוועדה שהיתה אמורה לדון בקונספציה שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל שעוזר לה למנוע הקמת מדינה פלשתינית מאחר שהוא מחליש את הרשות הפלשתינית, זו הוועדה שהיתה צריכה לברר מדוע הממשלה מקטינה את תקציבי כיתות הכוננות בעוטף עזה, לוקחת מהן את הנשק הארוך ומשאירה בידיהן אקדחים בלבד. זו הוועדה שהיתה צריכה לשאול מדוע הממשלה מעבירה כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון ומותירה את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לתוקפנות החמאס. אבל אדלשטיין, כמו כל ממשלת נתניהו, לא פיקח על מדיניות הממשלה ולא חלק עליה, מאחר שהיה שותף למחשבות ההבל שקידמו נתניהו וסמוטריץ', לפיהן חיזוק החמאס והעברת מימון לחמאס אלו פעולות נכונות למטרת החלשת הרשות הפלשתינית. כמו כל ממשלת נתניהו וכל זרועותיה של ממשלה זו, גם אדלשטיין צריך לתת את הדין על חוסר התפקוד שלו בפיקוח על התנהלותה של הממשלה בנושא הגנת עוטף עזה וכמו שאר האחראים למחדל ההגנה על ישובי העוטף ולאסון שקרה בעקבות מחדל ההגנה העצום של הממשלה שאיפשר את האסון הנורא, גם הוא צריך להתנצל לפני קורבנות המחדל ולפנות את מקומו לטוב ממנו, ולא לחלק ציונים למשפחות החטופים, בין אם מאבקם הנואש לשחרור קרוביהם מול ממשלה שעושה הכל להכפיש ולרמוס אותם נושא חן בעיניו ובין אם לאו.

ובדיוק משום כך, משום שאדלשטיין הוא חלק מהנושאים באשמה להפקרת עוטף עזה ולאסון הנורא שקרה לתושביה עקב מחדלם הנורא, בדיוק משום כך מוצא אדלשטיין פסול באחי החטוף, לא בגלל הטלאי הצהוב, שדווקא חביב על אנשי הימין, לא רק השגריר ארדן. גם בהתנתקות הצמידו תושבים מגוש קטיף ותומכיהם לחזם טלאי כתום דומה לטלאי הצהוב שאולצו היהודים לעטות בשואה. אדלשטיין טען אמנם שבזמנו התנגד בתוקף לטלאי הכתום – יכול להיות שכך הדבר, אם כי אינני סבורה שהוא דובר אמת. לדעתי ההשוואה בין טבח שמחת תורה לשואה מרגיזה אותו לא בשל זילות השואה, אלא בגלל שהוא מדגיש את אשמתה של ממשלת נתניהו למחדל הפקרת תושבי העוטף ואי מניעת הטבח, בשל טיפוח החמאס כמשקל נגד לרשות הפלשתינית, בשל העברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על העוטף ליהודה ושומרון, בשל הפגיעה בכיתות הכוננות, בשל התנהלות שערורייתית ומופקרת שאפשרה את האסון ולא פעלה למנוע אותו או לפחות להקטין את היקפו.

ההתקפה של אדלשטיין על דני אלגרט היא התקפה לצורך התגוננות מאשמה. משפחות החטופים מותקפות השכם והערב על ידי אנשי הימין, מפני שהן מזכירות להם את המחדל הנורא של טיפוח החמאס והפקרת עוטף עזה. דווקא עיסוקי רב השנים בהכחשת השואה ובגילויי העוינות והתוקפנות בגרמניה ובאוסטריה ובמדינות נוספות ששיתפו פעולה עם הנאצים כלפי ניצולי השואה, מאפשר לי להבין את העוינות והתוקפנות של אנשי הימין כלפי משפחות החטופים וכלפי החטופים עצמם. אלה עוינות ותוקפנות של אנשים שיודעים שהם נושאים באשמה כלפי הקורבנות שמזכירים להם את אשמתם, אשמה שהם מסרבים לשאת בה ועושים הכל כדי להכחיש ולהטיל על אחרים. אבל לא ההתנתקות ולא עסקת שליט ולא הסכמי אוסלו ולא השמאל אשמים בטבח שמחת תורה. רק ההתנהלות הכושלת של נתניהו וממשלתו אשמה בטבח, ומסע ההכפשה הזדוני וחסר המעצורים נגד החטופים ומשפחותיהם, וההתנערות מחובת הממשלה להגן על כל אזרחיה, ומהאחריות הנוראה להפקרתם ולאסונם, לא תשנה את העובדה העצובה הזו. האשמה צרובה על מצחה ועל ידיה של ממשלת נתניהו ואנשיה, ושום מתקפה על הקורבנות ומשפחותיהם לא תנקה אותה מכך, היא רק תגביר את אשמתה.

 

יום שישי, 23 בפברואר 2024

חבל על האירוויזיון

 

בדרך כלל לא מאד אכפת לי מהאירוויזיון, אבל אני כן רוצה שישראל תשתתף בו, גם מפני שהוא משמח הרבה אנשים, גם מפני שהוא במה נהדרת לזמרים ישראלים מעולים שרוצים לפרוץ לעולם, גם מפני שחשוב להיכנס למועדונים שלא כל כך רוצים לקבל אותך, ואותנו מאד רוצים לסלק עכשיו מהאירוויזיון, אז לא נראה לי חכם לתת למארגנים סיבה טובה. חבל מאד שבחרו בשיר הזה. השם שלו "גשם אוקטובר" נשמע כמו פרפראזה על "מבול אל-אקצה", וההתחלה שלו, לפחות לפי הגרסה שמצאתי ב"שירונט", "כותבי ההיסטוריה עִמדו לצדי", גם לא קשורה בכלל להמשך השיר, וגם מחברת את השיר, שלא בטובתו, לאקטואליה ולרצון הישראלי לקבל תמיכה בינלאומית, ובכך כמובן מזמינה בעיטה בינלאומית. וכמובן האזכור לאוקטובר, והדיבור על "שבעה באוקטובר", כדי שיישמע כמו האחד עשר בספטמבר, שהיה סתם יום חסר משמעות לפני מתקפת אל-קאעידה, בזמן שבמקרה שלנו מדובר בטבח שהתרחש במכוון בשמחת תורה, חג חשוב שקשור ללב הווייתנו, ובכך גם דומה למלחמת יום הכיפורים, שפרצה ביום הקדוש לנו ביותר, ואז עוד לא היינו כל כך משועבדים לאמריקניזמים, ורק הערבים קראו למלחמת יום-הכיפורים מלחמת אוקטובר. אנחנו קראנו לה תמיד מלחמת יום הכיפורים ולא היה צריך מחשב או וועדה שיבחרו לה שם. למה אנחנו בוחרים לטשטש את העובדה שלא רק שהתקיפו אותנו באכזריות בלתי נתפסת כלפי אזרחים בלתי חמושים כולל תינוקות וילדים וקשישים, אלא שעשו את זה בחג דתי שלנו שמוקדש לתורה שהיא תמצית הווייתנו הלאומית והדתית גם יחד וזה לא חסר משמעות, דוקא מפני שהחמאס הוא תנועה מאד דתית, ותנועות דתיות אמורות לכבד דתות של עמים אחרים. בכל אופן מרוב שהדגשנו דווקא את אוקטובר, מספיק שהמלה אוקטובר תופיע בשם של שיר או בתמליל שלו כדי שכולם יקפצו עלינו, ובמקרה הזה לגמרי הבאנו את זה על עצמנו, ולא בחכמה. אפשר היה לשלוח שיר אהבה או כמה פסוקים מולחנים משיר השירים שזה תמיד עובד ואז היינו מסתפקים במחאות של הסקנדינבים בתלבושת ויקינגים או כיו"ב ואולי מוצאים גם כמה אוהדים.

נכון שגם השיר חי של עפרה חזה היה קצת פוליטי וגם השיר של כוורת, אבל הם שרו בעברית ואף אחד לא הבין את המלים ולא היו בשירים מלים לא עבריות שכל אחד בעולם מזהה. השיר "גשם אוקטובר" אמנם נכתב על ידי יוצרים אהובים בישראל, אבל הוא נראה כאילו ניסה להתאים את עצמו לממשלה שאוהבת לעשות לכל העולם דווקא ומי שחוטף את המכה אחר כך הם אזרחי ישראל. אנחנו מצליחים באירוויזיון כשאנחנו מניחים לתחושת הקורבן שלנו ושולחים שירים משמחים כמו ששרו דנה אינטרנשיונל ונטע ברזילי, שאולי פחות משמחים את מיקי זוהר ומפלגתו, אבל מציגים צד אופטימי של ישראל שאנשים מתחברים אליו רגשית גם בניגוד לעמדתם הפוליטית. בשביל לגייס אהדה צריך שכל, ומי שנורא רוצה שיקשיבו לו צריך לדעת מתי להגיד מה ומתי לא להגיד מה שלא צריך. חבל שמראש אימצו עמדה לעומתית ועכשיו מעדיפים לא להשתתף מאשר להחליף את השיר שנשמע כמו אוסף ציטוטים מלהיטי עבר בסרטים הוליוודים בשיר יותר חביב ופחות יומרני, ובלי אזכורים ישירים או עקיפים למבול אל-אקצא, שאם החמאס רוצים שהם יחברו עליו שיר וישירו אותו במנהרות.

יום שלישי, 20 בפברואר 2024

בן גביר והנאנסות בעזה

 

בראיון ל-ynet, אמר השר בן-גביר שהוא מנסה לשכנע את הממשלה שהמשטרה צריכה לפרוץ להר הבית כאשר מניפים שם דגלי חמאס או תמונות של סינוואר "כשבנות שלנו נאנסות בעזה". פתאם מגלה השר רגישות לגורלן של החטופות בעזה, כמובן, כמנהג ממשלת האסון, תוך התעלמות גמורה מאחריותו האישית ומאחריות הממשלה לגורלן של החטופות בעזה. לבן-גביר אחריות כפולה ומכופלת לגורלן של החטופות בעזה: ראשית, יחד עם הממשלה כולה, הוא אחראי להפקרה הנפשעת של ישובי עוטף עזה, כאשר הכוחות שהיו אמורים להגן על ישובים אלה ולמנוע חטיפת ישראלים לעזה הועברו לגזרות אחרות, ובפרט ליהודה ושומרון, וזאת בלחץ המתנחלים שזוכים לייצוג יתר בכנסת ובממשלת האסון, שבן-גביר עצמו הוא אחד ממנהיגיהם, וכולנו זוכרים איך עמד על זכותו לנוע בחופשיות ביהודה ושומרון בתוך אוכלוסיה פלשתינית עוינת. לחופש התנועה של בן-גביר וחבריו היה מחיר: שאיבת מרבית יחידות צה"ל ליהודה ושומרון, וכפי שהעיד קצין צנחנים ראשי, העבירו את כל סוללות התותחים מהעוטף, אלה שהיו אמורות לעצור את המחבלים הפולשים, לצפון וליהודה ושומרון, ובכל עוטף עזה נותרה רק סוללת תותחים יחידה בשבטה לצורך הדרכה, והתותחנים המיומנים הועסקו בביטחון שוטף של מתנחלי יהודה ושומרון, וזו כמובן רק דוגמה אחת לשאיבת כוחות צה"ל מגבול עזה לשירות המתנחלים. שנית, בן-גביר התנגד לעסקה שבמסגרתה שוחררו למעלה ממאה חטופים, בעיקר ילדים ונשים. למרבה המזל לא היו לו די קולות למנוע את העסקה, שבלעדיה גם ילדות היו נאנסות בעזה. ושלישית, בן-גביר הוא הגורם העיקרי שמונע עסקה נוספת של שחרור חטופים ומטיל אימה על נתניהו באיום לפרק את ממשלתו, ובכך הוא מבטיח את המשך האונס של נשים חטופות בעזה. עדיף היה שלא היה מעלה על דל שפתיו את זכר הבנות הנאנסות בעזה, שהוא אחראי מרכזי לעינויים שהן עוברות. אבל בן-גביר נכנס לממשלה בראש וראשונה כדי לחרחר מהומות עם ערביי ישראל ולעודד שפיכות דמים שבעקבותיה הוא מקווה לפגוע במעמדם כאזרחים, ואיננו יכול לוותר על תעמולה ארסית כדי לקדם את עמדותיו. הוא רוצה שמשטרת ישראל תפרוץ לשטח הר הבית בתירוץ כזה או אחר, כדי לעודד מהומות ושפיכות דמים, ולמען מטרה קדושה זו הוא נזכר פתאם בסבלן של הבנות הנאנסות בעזה, שלולא היתה סיעתו בממשלה כנראה לא היו נחטפות מלכתחילה, ובכל מקרה יכלו כבר להשתחרר. כדי לשכנע בנחיצות פריצות משטרה להר הבית בחודש הרמדאן, שלכל ברור שתוצאותיהן עלולות להיות הרות-אסון, הוא נזכר פתאם ש"הבנות שלנו נאנסות בעזה". אבל הבנות שלנו נאנסות בעזה במידה רבה באדיבותו של איתמר בן-גביר.

לרוב נחשבים הגזענים והלאומנים בעולם למי שמבטאים את דעותיהם האיומות בכנות כשפיהם ולבם שווים, ואילו הצביעות מיוחסת לשמאלנים וליברלים כשהם נלחמים על זכויות אדם, כאשר הגזענים טוענים שבעצם כולם חושבים כמותם ולא אומרים זאת רק מתוך צביעות – ראו דיבורי סמוטריץ' על כך שאיש איננו רוצה בקרבתם של ערבים. אבל איתמר בן-גביר מצליח להיות בו זמנית גם גזען, גם לאומן, גם מנוול וגם צבוע, והעובדה שכל כך הרבה יהודים תומכים בו מעידה למרבה הבושה שלא חסרים יהודים שהם גם רעים וגם מטומטמים.

יום שישי, 16 בפברואר 2024

יאיר יעקב ז"ל

 

 

אתמול, במאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, פגשתי לראשונה את יצחק, בחור ירושלמי ביישן ושתקן, שאחז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב למול המכוניות החולפות. שאלתי אותו אם הוא קרוב משפחה והוא אמר שכן. שאלתי אם הוא בן-דוד של הילדים ששוחררו מהשבי, והוא אמר שכן. פניהם של אור ויגיל יעקב שצפיתי בהם שבים מהשבי נחרתו בלבי. יש להם עיניים מאירות. אחר כך דלית מהמארגנים ביקשה ממני לדבר בתוך האוהל עם בחור אחר, קרוב של חייל חטוף, שמתנגד למאבק המשפחות, כי הוא משוכנע שאסור לשחרר מחבלים כי את טבח שמחת תורה תיכננו המשוחררים מעסקת שליט. אמרתי לו שאני משוכנעת שאין שום קשר בין טבח שמחת תורה לעסקת שליט, שבמקום כל בכיר חמאס וכל מחבל שנהרג בא אחד אחר, שבכירי חמאס הוציאו פיגועים גם מהכלא ושהסיבה לדעתי לטבח שמחת תורה היא שגבול עוטף עזה הופקר והיו שם רק שלוש מאות לוחמים שלא יכלו לעצור אלפי מחבלים, ולא היו שם טנקים ותותחים כדי לעצור את המחבלים מיד כשחצו את הגדר. הוא אמר שכן היו, אבל אני יודעת שלא. הוא אמר שאנחנו מדינה חלשה וטיפשה ושמותר להרוג מאתיים ילדים אם עומד בתוכם מחבל שיורה עליך. הוא חשב שצריך להרוג את כל המחבלים. אמרתי לו שגם אם נהרוג את כל לוחמי חמאס עדיין יש בעזה שני מיליון פלשתינים שבקלות יצמיחו מתוכם לוחמים חדשים במקום כל מי שנהרוג. הוא אמר אם ככה את אומרת שאין פתרון, ואני אמרתי שאין פתרון פשוט, רק מאבק באיראן בשותפות עם ארצות-הברית ומדינות נוספות, וגם מצרים וירדן שאיתן יש לנו שלום יציב ואולי גם סעודיה שמוכנה בעיקרון לחתום על הסכם שלום איתנו, ורק בשותפות עם כולם יחד אפשר להחליש את איראן שתומכת בחמאס, ושבכל מקרה לדעתי צריך לשחרר את החטופים האזרחיים, כי יש הבדל בין חייל שנופל בשבי לאזרחים שנחטפים מחדר השינה שלהם שבכלל לא נלחמו, כולל ילדים וזקנים שלשחרר אותם זאת הצלת חיים. הוא אמר שגם לחייל לא מגיע למות, מה שנכון, וזאת היתה סתירה להתנגדות שלו לעסקה. בסך הכל הוא קרוב של חייל חטוף, והוא רוצה שהקרוב שלו ישתחרר, רק שבעסקה לשחרור חטופים חייבים לשחרר מחבלים והוא מתנגד לשחרור מחבלים ומאמין שאם נהרוג עוד הרבה עזתים נצליח לשחרר את החטופים, שאני מפחדת שזה לא יקרה, כי כבר הרגנו כמעט שלושים אלף עזתים כולל הרבה מחבלים ואת רוב החטופים ששחררנו הצלחנו לשחרר רק בעסקה. כמובן שהתרגשנו ושמחנו מאד שהצליחו לשחרר את פרננדו מרמן ולואיס הר, שהם קרובי משפחה של חברנו משה ליימברג, שעכשיו כל חמשת בני משפחתו החטופים שבו לישראל, אשתו גבי ובתו מיה שהדהימה את כולם כשירדה מרכב החמאס עם הכלבה בלה חבוקה בידיה, והאחות של גבי ופרננדו קלרה, שחזרו במסגרת העסקה, אבל לא יכלו למצוא שלוה לעצמן עד שפרננדו ולואיס חזרו השבוע, ולא שוכחות את כל החטופים שנשארו שם, כי מי שהיה שם יודע כמה סבל עובר על החטופים, שלא כמו רמי איגרא שחושב שהמשפחות מגזימות בתיאור הסבל של החטופים, שבכל פעם שהוא מדבר אני נזכרת בדמות מהספר של גבריאל מרקס "אהבה בימי כולרה", של רופא שבעצמו נוטל משככי כאבים בשפע, אבל נמנע מלתת משככי כאבים למטופליו, כי כאבים של אחרים הרבה יותר קל לסבול.

בזמן שדיברתי עם הקרוב של החייל החטוף דלית נכנסה עם יצחק וביקשה שיישב לידינו כי מישהו שעבר בחוץ נטפל אליו וזה היה לא נעים. לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה ויצחק רק שתק והמשיך לאחוז בחוזקה בתמונתו של יאיר יעקב ואחרי דקות ספורות חזר ויצא לעמוד עם התמונה בכביש. בינתיים נכנס עוד מישהו מהמארגנים וביקש שלא נדבר במאהל החטופים על פוליטיקה, והקרוב של החייל נפרד לשלום והלך ושנינו נשארנו עצובים כי לא משנה מה הדעות שלך כל המצב כל כך עצוב. אחר כך הלכתי הביתה והעיניים העצובות של יצחק שאוחז בתמונתו של יאיר יעקב נשארו לי בלב. בבית ראיתי שכבר התחילו החדשות, ובערך בשעה תשע בערב אמרו שקיבוץ ניר עוז מודיע שיאיר יעקב נרצח כבר בשביעי באוקטובר, והראו את הקטע מדברי בת זוגו מירב טל, שסיפרה שכשהמחבלים הפרידו ביניהם ולקחו אותה יאיר אמר לה שהוא הולך למות. הוא היה פצוע קשה, אבל אני בטוחה שאפשר היה להציל אותו אם היו מזעיקים אותו לבית חולים, מה שבנסיבות השבת הארורה הזו לא יכול היה לקרות ולא קרה. היה לי כל כך קשה לשמוע את הבשורה המרה הזאת, מפני שאור ויגיל ששוחררו מהשבי כל כך נכנסו לי ללב, וקרוב משפחתם יצחק גם הוא נכנס לי ללב, וחשבתי כמה עצב וצער ירדו עליהם עכשיו, על הנער אור ואחיו הצעיר יגיל, שאמר למחבלים שהוא צעיר מכדי שיקחו אותו בשבי, מה שלגמרי נכון, אבל המחבלים לקחו גם תינוקות לעזה, ולא כולם חזרו, משפחת ביבס לא חזרה, ועכשיו אור ויגיל שעברו את השבי בגיל כל כך צעיר צריכים להתמודד גם עם יתמות, ועל קרוב המשפחה השתקן והצנוע יצחק, שכל כך כמה לחזרתו של יאיר. חשבתי איך אפשר להכיר אדם לא מוכר דרך עיני הקרובים אליו. כשאמרו שיאיר יעקב היה אדם צנוע ואיש משפחה הרגשתי כאילו מדברים על אדם שהיכרתי. חשבתי על שני בניו הצעירים וחשבתי על קרוב משפחתו יצחק, והרגשתי שהעצב אין לו סוף.