עדי אשכנזי מצחיקה את הגברים

עדי אשכנזי היא סטנדאפיסטית מצליחה, זאת אומרת שהיא מדברת לכל מיני קהלים. היא כאילו מדברת בעיקר לנשים ומתארת בעיקר נשים, וזה העוקץ, כי היא ממש לא מתארת נשים כמו רובנו, נשים שהמשכורת שלהן ממוצעת, או כמו אצל רוב הנשים מתחת לממוצע. היא מתארת נשים שלפעמים קוראים עליהן בעיתון, במיוחד בעיתונים מסוימים, או באתרים מסוימים באינטרנט, ולרוב רואים אותן בטלויזיה, נשים שנשואות לבעלי הון והחיים שלהן בשביל רוב הנשים הן בתחום הבדיון ולא בתחום המציאות, וגם כשהן מתגרשות מהבעלים עתירי ההון שלהן, ומספרות לכל עם ישראל כמה הן סבלו בנישואיהן לאוליגרך ושיהלום עשרים קאראט (אין לי מושג מה זה, אז אולי אני לא מדייקת) ממש לא קונה אותן, למרות שכל עם ישראל, לפחות הצופים והצופות באותן תכניות טלויזיה עתירות צופים משתאים, זוכרים אותן צועדות על שטיח אדום בנעליים משובצות יהלומים שכאילו יצאו מאיזו אגדה של האחים גרים, ומדושנות עונג מהמעמד יותר מכל זוכה פרס נובל שהקדיש את חייו למצוא מזור למכאובי האנושות. הגיוני שנשים כאלו מעניינות את מפיקי הטלויזיה יותר מפקידה במחלקת המים בעיריה שכל הבוקר קיבלה קהל ואחרי הצהרים אוספת את הילדים מהגן, עושה קצת קניות וחוזרת עם הילדים הביתה לבשל ולנקות, שככה חיות רוב הנשים, ובוודאי הנשים הגרושות, שאין להן בעל שמוציא לפעמים את הילדים מהגן ועושה קצת קניות או לוקח אותם למגרש המשחקים בזמן שהן מבשלות ומנקות את הבית. הגרושות עושות את הכל לבד ובדרך כלל הבעל לשעבר לא ממש מתעניין בהן ובילדים, כי יש לו אשה חדשה וכמו שבעלי אמר לי כשהוא עזב עכשיו אני צריכה להצטמצם כי הוא צריך להתחיל חיים חדשים. הוא אף פעם לא העלה בדעתו שהוא צריך להצטמצם כי אני ובנותי צריכות להתחיל חיים חדשים בלי בעל ואבא, והאמת שאלה לא היו ממש חיים חדשים כי הם היו די דומים לחיים הקודמים שלנו שהתנהלו בלי נוכחות יתרה של בעל ואבא ועם אמא שחלק גדול מהזמן מבשלת ומכבסת ומנקה או עובדת מהבית כדי להרוויח מעט מאד כסף שלא ממש הספיק. פעם מצאתי בעיתון נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהכנסות של גברים עולות אחרי הגירושים בארבעים אחוז, והכנסות של נשים אחרי גירושים יורדות בשבעים ושלושה אחוז. אלה נתונים די מזעזעים, מפני שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה היא הגוף שמרכז את גופי הנתונים המקיפים ביותר ומשקף אותם בצורה המקצועית ביותר ואלה נתונים מזעזעים גם מפני שרוב תיקי המזונות נפסקים בבית משפט, ומשמעות הנתונים האלה היא שבתי המשפט אינם מגינים על נשים וילדים ממצוקה כלכלית קשה בעקבות גירושין, שזה מה שלרוב קורה, ואם אין עזרה מהמשפחה, שזה מה שמציל נשים גרושות ממצוקה, הן וילדיהן עלולים לסבול רעב ממש. את כל הדברים האלו חוויתי מבשרי כשהתגרשתי, בנוסף להטרדות מיניות, גברים שמספרים שיש להם רומן איתי – לא היה שום רומן כזה – נצלנות יתרה בעבודה -כי את גרושה אז תעבדי מסביב לשעון, ממילא אין לך מה לעשות בבית (חוץ מלגדל ילדים לבדך ולעשות הכל בבית ומחוצה לו לגמרי לבד) וגם לא ממש חייבים לשלם לך מה שמגיע לך, כי את גרושה אז בטח לא תעזבי מקום עבודה שמנצל אותך בלי גבול ומשלם לך שכר מינימום (במקרה שלי זו היתה טעות לחשוב כך). בכל אופן נשים גרושות, ועל אחת כמה וכמה אלה שאינן נהנות ממשפחה תומכת, ולא כל משפחה ששה לתמוך באשה שאין לה בעל ולא צריך לעשות שום רושם על המחותנים, וממילא כולם מניחים שהמשפחה עוזרת גם אם היא ממש לא, אז לא צריך מאד להתאמץ, בקיצור רוב הגרושות יותר דומות לויקי כנפו מאשר לניקול ראידמן, ובניגוד לויקי כנפו הן לרוב די שפופות ולא נלחמות על צדק חברתי, רק על אוכל לשים לילדים על השולחן. כמובן שגרושות כאלה לא ממש מעניינות את הציבור ולכל היותר אפשר ללוות אותן למחלקת המים בעיריה לבקש הנחה בגלל הנזילה, ולא לתצוגת אופנה של מעצב על בפריז שיותר מציתה לאנשים את הדימיון, וגם לעדי אשכנזי, שעשתה תכנית על משבר גיל הארבעים ועל נשים שמתגרשות ולדבריה חולבות את הבעל או את שני הבעלים לשעבר ופותחות מכון יופי או משהו כזה. יש בטח בצפון צפון תל אביב איזו אשה אחת כזאת שהתגרשה מאיזה מיליארדר ומאה צלמים רצים אחריה לכל מקום. עדי אשכנזי אפילו הביאה איזו עורכת-דין, או שחקנית ששיחקה עורכת-דין, שהסבירה שכדאי להתגרש כי גרושה יכולה לקנות לעצמה טבעת יהלום – אולי גרושות של אוליגרכים שיודעות על עסקים מלוכלכים שלהם או העלמות מס יכולות לקנות טבעת יהלום. רוב הנשים הגרושות בקושי מצליחות לשלם לעורכת-הדין או עורך-הדין שמסביר להן שלא מגיע להן כלום ושהשופט יטיל עליהן הוצאות. כשמתברר -בדרך כלל זה מה שמתברר – שהשופט הוא היחיד שדואג להן, ואפילו הדיינים המושמצים בבית הדין הרבני משדלים את הבעל לגלות קצת רחמים כלפי אשת נעוריו וילדיהם המשותפים, עורכי-הדין ימהרו להסביר שהכל בזכותם והם אמרו מלכתחילה – הם ממש לא אמרו, הם בעיקר אמרו כמה לא מגיע לך כלום וכמה את בת מזל שבכלל קיבלת משהו, ואת מנסה לעבוד בכל עבודה אבל במשרדים לא רוצים מישהי שיודעת לתרגם מלטינית, כי מה חסר לנו חכמולוגית שתעיר לנו על כל מיני דברים, ובאוניברסיטה בחיים לא יתנו לך קביעות כי מה פתאם שיתנו לגרושות משרות שאפשר לשמור לגברים או לפחות לנשים שנשואות לעמיתים ואת כבר לא מצפה לכלום חוץ מלשים אוכל על השולחן שלפחות לא יסבלו הילדים, למרות שבהכרח הם סובלים, ולמרות שכל מי שתבקשי ממנו עזרה וגם מי שלא תבקשי יסביר לך שהעיקר זה הילדים, ואז תדעי שלא אכפת לו לא ממך ולא מהילדים. אבל כאלה הם החיים. הומור זה דבר חשוב, אבל לי קצת קשה לצחוק מסטנדאפיסטית שמתארת גרושות שחולבות את הבעלים, פותחות מכוני יופי וקונות טבעות יהלום, כשכל כך הרבה שנים האכלתי את בנותי ואת עצמי במגוון תבשילי תפוחי אדמה וכרוב – זה נורא בריא, ובייחוד זה זול, ואפילו טיגנתי להן שניצלים חתוכים לנתחים מאד קטנים, כדי שיספיקו לכמה ימים. אני לא ממש כועסת על עדי אשכנזי. אמנם יש לה בן זוג שהוא כנראה די מבוסס לפי תחומי העניין שלה והסיפורים על הבית והמטפלת והמתנה ליום ההולדת (יהלומים?) שהיא התאכזבה ממנה (בלי יהלומים?) ומכוני היופי ומכוני הכושר והתסרוקות והבגדים, ועיני באמת אינה צרה בה, ובסופו של דבר נשים אינן באות לצפות בה לבדן, בכדי למלא אולמות צריך להתחנף קצת לגברים, אלה שקונים את הכרטיסים, ולתאר גרושות סחטניות שחולבות את הגברים ומקימות מכוני יופי וקונות לעצמן יהלומים. יש המון גברים שעוזבים את האשה והילדים ולא ממש אכפת להם שהם יתפגרו, הם אפילו מייחלים לזה, והם בוודאי מאד נהנו מהמופע הזה. אני הייתי שמחה לקצת חמלה ואהדה לנשים הגרושות הממוצעות, השכיחות, החציוניות, כל המושגים הנאים האלה של ססטיסטיקאים, שמאחוריהם מסתתרים רוב האנשים האמיתיים, ואני לא מתכוונת לחמלה המזויפת והמשפילה של משדרי ההתרמות שכבר כתבתי עליהם כאן, אלא לחמלה מתוך כבוד לנשים שכמעט כל אחת יכולה להימנות עמהן בשלב כלשהו של חייה, אבל בתור מישהי שכותבת בחינם באינטרנט ולא הולכת לשום מופע שעולה כסף (החיים מספקים לי לא מעט מופעים והצגות חינם אין כסף) אני לא במצב להגיד לכוכבת הסטנדאפ עדי אשכנזי איך למכור כרטיסים.    

   

השכן צריך טובה

בטח שמתם לב שהשנה לא כתבתי על החגים אלא יותר על צרות, וזה לא רק מסיבות רעות, כי נולד לי השנה נכד חדש שאני מאד נהנית לטפל בו, אבל גם קרו דברים פחות טובים, ובמיוחד זה שהכלב שלי אושר כל השנה חולה ובמצב לא טוב, הרופאים אומרים שאפשר הכל לתקן אבל בינתיים הוא כל הזמן מאבד ממשקלו והוא נראה רזה וחולה ואני די מיואשת מזה, ומה שהכי קשה זה שבכל פעם שאני מצליחה לשפר קצת את המצב שלו הוא מוצא ברחוב איזו עצם שבורה שאנשים זרקו ובולע אותה לפני שאני מספיקה לעשות משהו ואז הוא נהיה שוב מאד חולה, וזה מה שקרה לי לפני שלושה ימים, שדוקא הרגשתי שהוא משתפר והייתי מאד אופטימית, ואז הוא בלע איזה שבר עצם שמישהו זרק ליד פח זבל ונהיה שוב מאד חולה. אני מנסה להסביר לאנשים לא לשים עצמות שבורות ומזון מקולקל ליד פחי הזבל, כי אוכל שלא טוב לבני אדם לא טוב גם לחיות, וגורם להן מחלות קשות ולבעלים שלהם הרבה צער והוצאות. מה שאינכם רוצים לאכול תזרקו בבקשה לפח הזבל ותסגרו היטב את המכסה, ואל תפזרו את זה ליד פחי הזבל ובגינות כי זה רק גורם סבל וצרות ואפילו מוות של חיות שאוכלות כל דבר גם אם הוא מקולקל, ובניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, החיות הרבה פחות עמידות למחלות מאיתנו, וסובלות הרבה יותר מאיתנו, כי אנחנו יותר מבינים מה קורה לנו והם לא מבינים, רק סובלים. והבוקר, כשחזרתי עם אושר ממסע שלשולים והקאות שרציתי למות, וניסיתי לנקות אותו ועמדתי בתוך שלולית של מי סבון, הוא שוב צלצל, השכן. לא הספקתי להגיע לטלפון ואמרתי לעצמי שיילך כבר לעזאזל.

לפני שבוע הוא דפק אצלי בדלת בתשע וחצי בערב. סליחה על השעה, הוא אמר והושיט לי מפתח צהוב, אבל אני נוסע לתל-אביב, וצריך לבוא שותף חדש ואת תהיי בבית בחג? אמרתי לו שדווקא יש סיכוי טוב שניסע ליפו בחג, ששם הבת והנכד שלי גרים, ועדיף שיבקש משכן אחר, למשל מהשכנה  הנכה שבכלל לא יוצאת מהבית, והוא אמר: אבל אני לא מכיר אותה, ואותך אני מכיר. הוא התכוון שפעם הוא לקח ממני מפתח לחדר חשמל, אז נראה לו שהכי הגיוני שאני אהיה נערת המפתח שלו, למרות שכבר מזמן אינני נערה. חשבתי קצת ואמרתי לו שבעצם די בטוח שניסע מתישהו ליפו, אז שיבקש משכן אחר לשמור על המפתח לשותף החדש. הוא הלך וחשבתי שבזה זה נגמר, אבל ממש טעיתי, כי בעשר בלילה הוא חזר. הפעם הוא לא ביקש סליחה על השעה, הושיט לי את המפתח, חזר על כך שאותי הוא מכיר ועדיף שאני אשמור על המפתח, ואם ניסע ליפו, הוא יבוא אלינו ליפו לקחת ממני את המפתח, והוא לקח את הטלפונים שלי ושל הבת שלי, ולפני שהוא הלך הוא עוד אמר לי בקול נוזף: רק שלא תסעי ליפו ותשאירי את המפתח פה. לא לא, אמרתי לו, ושמתי את המפתח הצהוב בתיק הקטן שאני נושאת איתי תמיד, שיש בו קצת כסף וכרטיס כספומט ומפתחות ותעודות וקבלות והרבה שקיות ניילון למקרה שאושר ישלשל, ובדרך כלל הן לא מספיקות. אולי ביום רביעי ניסע ליפו, אמרתי שוב, והוא אמר טוב, ביום רביעי הוא כבר יבוא. כשהוא כבר הניח רגל אחת על גרם המדרגות הוא אמר: יש גם בחורה שצריכה לבוא להוציא דברים, ואני כבר לא אמרתי כלום. אחרי שהוא הלך סופסוף הייתי די עצבנית מהשכן ומהמפתח אבל השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי עד למחרת החג הראשון, שבבוקר הוא צלצל, ואמר שהוא שכח לתת לי את מספר הטלפון שלו, כדי שאוכל להתקשר להגיד לו אם אנחנו נוסעים ליפו. הטלפון הזה מאד עצבן אותי, כי בדיוק פתחתי בזהירות את דלת החדר של שרון ואביבי הקטן כדי לקחת כביסה ואביבי התעורר, אבל רשמתי במחשב את מספר הטלפון שלו, כי לא מצאתי את העט שלי, זאת אומרת את זה שעוד כותב. ביום רביעי כבר ידענו שנישאר עוד כמה ימים בירושלים כדי לקחת את אושר לרופא, והלכתי לשוק לקנות לנו אוכל, והשארתי את המפתח הצהוב על השולחן בסלון, אבל שכחתי להגיד לשרון, ונזכרתי רק בכספומט שהיא לא יודעת על המפתח הצהוב והשותף החדש שצריך לבוא והשכן אמר שביום רביעי הוא יבוא והיום יום רביעי ואולי הוא יבוא ושרון לא תדע כלום על המפתח, אז עליתי עוד פעם הביתה ואמרתי לשרון שמאד התרגזה, והאמת שכשירדתי שוב והלכתי לשוק גם אני מאד התעצבנתי, למה אני צריכה לדאוג לשותף החדש שיהיה לו מפתח לדירה, למה אני ולא השותף הותיק או בעלי הבית, כי מה לי ולדיירים שלהם, במיוחד שהם שכנים איומים ולא רצו לתקן את הצינור שהתפוצץ להם וקלקלו לי פעמיים את התקרה, כי התברר שבפעם הראשונה הם רק הדביקו את הצינור המפוצץ במקום להחליף אותו, וכמובן הוא התפוצץ בחזרה, ובפעם השנייה כבר לא היה לי כוח לתקן את התקרה ונשארתי עם הטיח המתקלף שלפעמים נופל על הראש. כשחזרתי מהשוק שרון אמרה שאף אחד לא בא וכל היום אף אחד לא בא חוץ מג'וק גדול שנכנס לאמבטיה ושרון הטביעה אותו במי סבון. ביום חמישי בבוקר השכן התקשר שיבואו בשתים עשרה לקחת את המפתח, ובשתים-עשרה הוא התקשר שוב להגיד שלא יבואו בגלל צעדת ירושלים, ודחו את זה ליום ששי בצהריים. את תהיי בבית? לא, אמרתי לו, יש לי סידורים, כי הזמנו לאושר, שהמצב שלו הלך והחמיר, תור לרופא. סידורים סידורים, הוא שאל, או סתם סידורים של יום ששי, כי אולי אפשר לסדר משהו. יש לנו תור לרופא, אמרתי לו, ואני אשאיר לך את המפתח אצל השכנה הנכה שאף פעם לא יוצאת מהבית. מה מספר הטלפון שלה? הוא שאל, ואמרתי לו שאני לא יודעת. אז כשתתני לה את המפתח תשאלי אותה ותגידי לי, הוא אמר. הייתי כל כך עסוקה שלא היה לי זמן אפילו לרדת חצי קומה לשכנה לתת לה מפתח, לכן הוא צלצל שוב ביום ששי בבוקר, כשעמדתי בשלולית של מי סבון וניסיתי לאסוף את המים שנשפכו כשניקיתי את אושר. בינתיים שרון קמה ואמרתי לה שאני צריכה להביא לשכנה את המפתח. זה עוד לא נגמר? אמרה שרון. חשבתי שהם באו אתמול. לא, אמרתי לה, אתמול הם לא באו בגלל הצעדה, אז הוא התקשר שהם יבואו היום, ואמרתי לו שיש לי סידורים, אז הוא רצה לדעת איזה סידורים, ואם זה מוצדק שאני אקח את אושר לרופא במקום לחכות לשותף החדש עם המפתח, והיה מאד לא מרוצה שהתעקשתי שיש לי סידורים ואני אשאיר את המפתח אצל השכנה הנכה, שאותה הוא לא מכיר למזלה. אחרי שגמרתי לנקות הבאתי לשכנה את המפתח וצלצלתי לו ואמרתי לו שהמפתח אצל השכנה הנכה ושלא יטרידו אותה, רק יקחו ממנה את המפתח וזהו. עוד קודם אמרתי לעצמי שאני לא אתן לו שום טלפון שלה כי זה אכזרי לתת לו טלפון של אנשים אחרים. השכנה הסכימה לשמור את המפתח לשותף החדש או למי שלא יבוא וסיפרתי לשרון איך הוא בא אלי פעמיים בלילה, פעם לפני עשר בלילה ופעם אחרי עשר בלילה, ושרון אמרה שבטח אף שכן אחר לא הסכים ואמרתי לה שבטח אף אחד לא פתח לו את הדלת, ושהם עשו בשכל. ואז לקחנו את אושר לרופאה וראינו שהמשקל שלו ירד עוד והרופאה אמרה שצריך לנתח לו בהקדם האפשרי את הרגל הפצועה אבל שקודם יבריא. קיבלנו הרבה תרופות, שילמנו הרבה מאד כסף, נסענו הביתה וקיללנו את האנשים שמפזרים עצמות ואת השכנים שמבקשים טובות, ושרון אמרה שאין דבר כזה טובה קטנה. רציתי לבכות בגלל המחלות של אושר אבל אביבי הקטן הצחיק אותי כי ילדים זה שמחה.

מחלות

אתמול כשטיילתי עם אושר פגשנו חברה שלו ואת הבעלים שלה, שהוא אבא צעיר. אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, כי הוא פעיל בליכוד ואני שמאלנית, אבל אנחנו כן מדברים על הכלבים והחיים והמשפחה. אתמול התחלנו לדבר על וטרינרים, וסיפרתי לו על וטרינר שלא התייחס אליי יפה וחשבתי שזה בגלל שאני לא מוציאה אצלו מספיק כסף, והבחור אמר שווטרינר צריך לתת שירות ולא לעשות כסף, ואמרתי לו שגם רופאים של אנשים הם לא תמיד צדיקים ונזכרתי בתחקיר של תכנית "עובדה" על הרופאים שביקשו מתיירים שהיו כבר במצב סופני כסף מתחת לשולחן תמורת ניתוחים חסרי תכלית. אני בעצמי הכרתי בחיי רופאים שעשו דברים יותר גרועים מהרופאים בתחקיר, אבל לא ממש בא לי לדבר על זה, וחשבתי שעל התחקיר הזה הוא בטח שמע כי בזמנו זה עשה הרבה רעש בישראל, אבל הוא דוקא לא שמע על זה והוא מאד התפלא שהיה דבר כזה. סיפרתי לו שאחד מהרופאים האלה אפילו טיפל באחי כשהוא חלה בסרטן מוח. בעצם הוא לא טיפל באחי, רק לקחו את אחי להתייעצות איתו וכשאחי תיאר לי את השיחה ביניהם, כי אחי ניסה להבין למה לא יכולים לנתח אותו, ולא יכלו כי הסרטן כבר התפשט במוח, ואחי תיאר לי איך הרופא דיבר אליו וחשבתי שהוא באמת אדם גס רוח, שכך הוא הצטייר גם בתחקיר של "עובדה". הבחור שאל על המחלה של אחי ובן כמה הוא היה כשהוא מת, ואמרתי לו שהוא היה בן חמישים וחמש. והוא סיפר לי שכבר ארבעה בני משפחה שלו מתו מסרטן, ושדודו חלה בסרטן ריאות אבל כרתו לו אונה מהריאות והצילו אותו, ואמרתי לו שכמעט בכל משפחה יש אנשים שמתו מסרטן, המחלה הזאת כל כך נפוצה, וחשבתי גם על בת הדודה שלי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, אבל לא דיברתי על תמי. ואז הוא סיפר לי שאבא שלו חלה בניוון שרירים, ושהם שמעו שיש איזה טיפול בדרום-קוריאה והם מקווים להגיע לשם. דרום-קוריאה זה בקצה השני של העולם, אבל כשאנשים נלחמים במוות הם מוכנים לנסוע לקצה העולם. רציתי להגיד לו משהו מנחם, ואמרתי לו שבמחלת ניוון שרירים לפעמים אנשים מחזיקים מעמד יותר זמן ממה שמצפים, ונזכרתי בסטיבן הוקינג, שגם הוא סבל מניוון שרירים וחי עם המחלה המון שנים, אבל הבחור אמר שלסטיבן הוקינג היה סוג אחר של ניוון שרירים. נזכרתי גם בבחורה ישראלית שצפו לה רק שנתיים לחיות אבל היא שרדה ולמדה ועבדה ואפילו ילדה שני ילדים. הבחור סיפר לי שבאמת כשהדודה שלו חלתה במחלה צפו לה שנתיים לחיות, אבל היא חיה עוד שמונה שנים, אם כי בשנה האחרונה היא כבר היתה כמעט צמח ולא יכלה לדבר, רק להניע את העיניים. ואז הבנתי שזה כבר המקרה השני במשפחה שלהם, של מחלת ניוון שרירים, ובעצם מה שהוא מספר לי זה שארבעה אנשים במשפחה שלהם מתו מסרטן, והדודה מניוון שרירים, מחלה שעכשיו אבא שלו חלה בה. הוא בחור כזה שהוא אוהב לראות את חצי הכוס המלאה, שאולי זאת תכונה של ליכודניקים, אז הוא אמר לי שפעם בכלל לא היה מה לעשות, ועכשיו אפשר לפחות להילחם במחלות, ואמרתי לו שבאמת פעם אנשים פשוט מתו, ואפילו לא איבחנו איזו מחלה היתה להם. אנשים שחלו בלוקמיה היו מתים תוך כמה שבועות והמוות שלהם נראה כמו מוות פתאומי ולא כמו מוות ממחלה קשה. עכשיו אפשר לפעמים להציל את החולים, או לפחות להאריך את חייהם, וחשבתי שדוקא האפשרות הזו להאריך את חייהם הופכת את מה שהיה פעם מוות פתאומי למחלה ארוכה וקשה, וכמעט בכל משפחה מתמודדים עם מחלות קשות, אם כי יש משפחות שהן מוכות גורל במיוחד, כמו המשפחה של הבחור הזה, שהתמודדה עם ארבעה מקרים של בני משפחה שחלו בסרטן ושני מקרים של ניוון שרירים, שבעצם אבא שלו וכל המשפחה רק מתחילים להתמודד עם זה, ואולי הם יסעו לדרום-קוריאה, שזה בקצה השני של העולם, בתקוה למצוא מזור למחלה חשוכת-המרפא, והם שמחים שיש בכלל אפשרות כזו להילחם במחלה, ולכן הבחור האופטימי הזה חושב ששפר גורלנו לעומת האנשים בימים עברו, שלא היתה להם שום אופציה ושום תקוה. אבל לפעמים התקוה גורמת לאנשים לעשות מעשי יאוש ולהשליך את כספם למען תקות שוא ולאבד את רכושם לחינם. כשאחי חלה אני גם חשבתי שאולי יקרה נס והוא יבריא, או שלפחות ימצאו איזו תרופה שתעצור או תאיט את המחלה. אבל לאחי לא היתה שום תרופה, והרופא גס הרוח אמר לו שהסרטן כבר התפשט במוח ואין כבר מה לעשות, שזאת היתה כמובן תשובה יותר הגונה וישרה מזו שהוא נתן לתיירי המרפא, שגם להם לא היתה שום תקוה אבל בכל זאת לקחו מהם כסף. לפעמים היה נדמה לי שגם אחי מצפה לנס, או שוכח שהמחלה שלו סופנית ואין לו סיכוי, ולפעמים היה נדמה לי שהוא רואה הכל נכוחה. אני לא יודעת מה באמת עוזר לחולים, ההשלמה או התקוה. כשאחי היה כבר רדום דיברתי אליו באוזן ואמרתי לו שזאת אני, ומהעין העצומה שלו התגלגלה דמעה גדולה וזלגה על הלחי, ולא ידעתי אם הוא בכה או שהדמעה היתה לא רצונית. ניסיתי לנחש מה הוא מרגיש ולא ידעתי. פעם אנשים מתו כל כך מהר ועכשיו הם מתים לאט יותר. כל כך הרבה אנשים חולים ומתים, ואני חושבת עכשיו על האבא של הבחור שאולי הוא בן גילי ואולי אפילו צעיר ממני. לא שאלתי אותו בן כמה אבא שלו כי חשבתי שזאת לא ממש שאלה לעניין. כי מה זה כבר משנה. אני מקוה שבמקום כלשהו בעולם ימצאו לו תרופה. חשבתי שניוון שרירים היא מחלה מאד נדירה אבל אולי לא כל כך. גם סרטן מוח היא מחלה יחסית נדירה, לעומת סוגי סרטן אחרים, אבל כשמישהו קרוב אליך מת ממנה היא לא נראית לך נדירה, וגם כשאתה מכיר מישהו שיש במשפחה שלו חולה, וזה מישהו שאתה פוגש בחיים הרגילים, לא במקום מיוחד, סתם בטיול עם הכלב, אתה מרגיש שהמחלה לא רחוקה ולא נדירה, אלא ממש מעבר לפינה. מאז הפגישה הזאת אני חושבת על הבחור ועל האבא שלו וכל המשפחה שלו ואני מתפללת בשבילם, ועכשיו בכל פעם שאפגוש אותו אחשוב מה קורה עם אבא שלו, בין אם נדבר על זה ובין אם נדבר רק על הכלב שלי והכלבה שלו, ועל הנכד הקטן שלי ועל התינוקת שלו, שנולדו כמעט באותו זמן, כי יותר נעים לדבר על הדברים בחיים שלנו שהם שגרתיים ויומיומיים ומשמחים אותנו ונותנים לנו את ההרגשה שהחיים נמשכים ושיש לנו תקוה.     

לא לליברמן

באמת שעלה לליברמן השתן לראש מרוב שהעיתונאים והפרשנים סוגדים לתעלוליו. המתווה שלו הוא מפגן של שגעון גדלות: הוא מצפה שכחול לבן, מפלגה של שלושים ושלושה מנדטים שהוא לא המליץ על מנהיגה לנשיא, תקבל תכתיב שלו לאפשר לנתניהו לכהן ראשון כראש ממשלה בממשלת אחדות, שאת קווי היסוד שלה יכתיב ליברמן. מבחינתו של ליברמן כולם עובדים אצלו: נתניהו עם שלושים ושניים מנדטים צריך לוותר על החרדים והימנים שיש להם ביחד יותר מעשרים מנדטים, ולקבל את הדרישות של ליברמן, וכחול לבן צריכים לעזור לליברמן להכתיב לנתניהו את הדרישות של ליברמן שלא המליץ על גנץ לראשות הממשלה, כדי לאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה, כאשר מצביעי כחול לבן וכל המפלגות שכן המליצו על גנץ לראשות הממשלה, רוצים קודם כל להפסיק את כהונתו של נתניהו כראש הממשלה, יותר מכל דבר אחר, כי כולם מבינים שאם נתניהו יישאר על כסא ראש הממשלה כביכול באופן זמני, הוא מהר מאד יהפוך את הזמני לקבוע ולא יעזוב אותו. כחול לבן לא חייבת לליברמן שום דבר, ואם ליברמן רוצה שנתניהו ימשיך לכהן כראש ממשלה, שיתכבד ויצטרף לממשלת נתניהו ביחד עם החרדים והחרד"לים ושייהנה מחברתם, כי אף אחד בכחול לבן ובמפלגות שתמכו בגנץ לראשות הממשלה לא חייב לו כלום, והיוהרה של אנשי ישראל ביתנו עם שמונת המנדטים שלהם להכתיב לכל חברי הכנסת מה לעשות היא פשוט מקוממת, בין אם תומכים בנתניהו ובין אם מעדיפים את גנץ. אם כחול לבן והליכוד יצליחו להגיע לסיכומים על ממשלת אחדות, הם ממש לא צריכים את ליברמן. יש לו בסך הכל שמונה מנדטים ואגו מנופח, ועצם העובדה שחברי מפלגתו בכלל מעזים לבוא לתקשורת ולהציע בכלל את המתווה המגוחך שלהם שנתניהו ימשיך לכהן אבל בראש ממשלה חילונית שאיננו מעוניין בה היא חלק מהעיוות שיצרה ההתפעלות המופרזת מליברמן, וכדאי מאד שישראל ביתנו תחזור לקבל יחס שמתאים לגודל הטבעי שלה: מפלגת מגזר קטנה וגזענית ותו לא. אם נתניהו רוצה להקים ממשלת אחדות עם כחול לבן, גנץ צריך להיות ראשון כי יש לו מנדט אחד יותר, ואין שום סיבה בעולם שנתניהו ימשיך לכהן, ועדיף כבר ללכת לעוד מערכת בחירות אחת או עוד כמה מערכות בחירות, כמה שצריך כדי להיפטר מנתניהו, שזה יקרה בסופו של דבר. זה לא יקרה בגלל ליברמן אלא זה יקרה כי זה צריך לקרות, ואם צריך עוד מערכת בחירות או עוד שתי מערכות בשביל שנתניהו יבין שהוא גמר את הסוס, אז עדיף שזה מה שיהיה, במקום שיעניקו לנתניהו את המשך שלטונו הבלתי נגמר על מגש של כסף תמורת הבטחה ריקה של רוטציה שאין סיכוי שתקרה, ואם זה מה שליברמן רוצה, הגיע הזמן שמפלגות השמאל והערבים שכן תמכו בגנץ לראשות הממשלה, ושאפילו בלי בל"ד יש להן ביחד יותר מעשרים מנדטים, יגידו לליברמן שישב בשקט ויסתום את הפה, כי את נתניהו צריך בכל מחיר לסלק ולליברמן צריך להתייחס כמו למפלגה בגודל ש"ס, שזה מה שהוא, לא ממליך מלכים ולא שום דבר כזה.  

הערב של ערב יום כיפור

יצאתי עם אושר מאוחר מאד, אחרי אחת עשרה בלילה. חשבתי שיהיה שקט בחוץ, כי זה הערב של ערב יום כיפור, ואנשים אמורים להתכנס בתוך עצמם, בחשבון נפש וחרטה. אבל כל מקומות הבילוי היו עמוסים, והרחובות המו מכוניות. אולי זה קשור לזה שמחר חופש וגם מחרתיים. ואולי זה קשור לזה שמחר בערב הכל יהיה סגור, בתי הקפה וברי היין והמסעדות והחמארות, כולם ינעלו את שעריהם עם ערב והרחובות יתרוקנו ממכוניות ורק הילדים ירכבו בהם באופניים. אז הערב כולם יצאו לבלות, ואפילו אחרי חצות ההמולה לא פסקה. ואולי זה מה שאנשים רוצים באמת לעשות, לצאת לבלות ולשתות משהו, במיוחד הצעירים. אולי זה עדיף על בקשות סליחה מדומות, שאנשים רעים מבקשים לא על חטאיהם האמיתיים, אלא על דברים של מה בכך, שכלל אינם בגדר חטא, כמו התרגזות וכעס. אולי עדיף שאנשים יבלו וייהנו ויעשו טוב לעצמם ולזולתם, במקום לעשות רע ולבקש סליחה מתחסדת. כי מי בכלל מוכן לבקש סליחה באמת, על רוע אמיתי, מבלי להתיפייף ולהחמיא לעצמו. כמו הגרמנים שבנו בברלין הארורה שלהם אנדרטה לשואה ואמרו: איזה עם נפלא אנחנו שהקמנו אנדרטה לבושה שלנו. בשביל שהגרמנים ישבחו את עצמם כמה הם נפלאים באמת לא היה צריך כל כך לטרוח. הלואי שהם היו פשוט שותקים ולא מדברים. אם מישהו עושה כל חייו מעשים רעים, גונב את רכוש הזולת, מקבל שלמונים, מתאנה לאנשים ומתעמר בחלשים, שלא יבקש סליחה בגלל שהוא קצת התעצבן. עדיף שישתוק ולא יתחסד. 

להנות מהחיים זה לא דבר רע, כל עוד אתה עושה את זה על חשבונך ומבלי לפגוע בזולת. ולמרות שמאד משבחים את בעלי התשובה, אני מעדיפה אנשים שלא פוגעים בי על כאלה שפוגעים ומבקשים סליחה, והסליחה הזאת אף פעם לא מפצה, ורק מעצבנת, כי אם מבקשים אתה כאילו צריך לסלוח, ואם לא בא לך לסלוח? אם דוקא בא לך לכעוס ולכעוס על הדברים הרעים שעשו לך? זכותך. אם מישהו פוגע בזולת, שישלים עם זה שכועסים עליו ואפילו שונאים אותו, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיחשוב על זה מקודם, לפני שהוא עושה רע, כי את הפגיעות קשה מאד לתקן, לפעמים בלתי אפשרי. אז למה לסלוח? ולמה לא לשנוא את מי שרע? ומה יועילו לנו אלה שכל חייהם הם שנאה וגזל, אם יבקשו סליחה מהשפה ולחוץ? אני ממש לא סולחת לנתניהו שהציף את חיינו בזוהמה גזענית, ולמדיניות שלו שמבזה את האנשים העובדים ועושקת אותם, שכך הוא ומשפחתו נוהגים גם בחייהם האישיים, ולא לדרעי שמגרש מכאן ילדים של אנשים שעבדו פה בפרך כדי לשפר קצת את חייהם וחיי ילדיהם, ולא לסמוטריץ' ששמו מעיד על כך שמשפחתו הגיעה לכאן ממקום אחר, אבל הוא קורא לערבים שרובם חיים פה הרבה יותר דורות ממשפחתו אורחים, שזה דבר נורא לומר, גם כי הכינוי הזה רומז לטרנספר וגם כי הוא שולל מהם את מעמדם כאזרחים, ובכל מלה שלו הוא מחלל שם שמיים, כי הוא חושב שאלהים נתן לו זכות לגזול אדמות ובתים של ערבים, והוא שוכח שאלהים נתן לאברהם אבינו זכות לגור בארץ אבל לא להתעמר בתושביה, ואברהם קנה את מערת המכפלה בכסף מלא ולא גזל אותה מעפרון החיתי כמו שעושים הסמוטריצ'ים, והכי נורא שהוא שכח שאלהים גם הגלה אותנו מהארץ, בגלל חטאינו, כי אלהים יכול לתת אבל גם יכול לקחת ממי שאינם ראויים, ואנשים כמו סמוטריץ' אוהבים לזכור מה הם חושבים שמגיע להם, אבל הם שוכחים את מה שהם חייבים כלפי האחרים, הם שוכחים עשות טוב ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, הצנע לכת זה משהו שהם הכי שוכחים, והם שוכחים את תורת הלל הזקן, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והם שוכחים שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והם חוטאים ומחטיאים את כולנו, ולכן הסליחות שלהם הן סליחות סרק ודברים ריקים, והרבה יותר מוסרי בעיני לשנוא אותם מאשר לסלוח להם. בכלל יש לי הרבה כעס ביום הכיפורים הזה, גם על האנשים שמרעילים את חיינו הציבוריים ואינם מרפים מאיתנו, נאחזים בכסאם בכוח כאילו גם אותו הקב"ה הבטיח להם לעולמי עולמים, וגם אני כועסת על אנשים שרק בשנה האחרונה הבנתי כמה רע הם עשו למשפחתי ולחיי הפרטיים, והם מתפארים ומתחסדים ומרשיעים את זולתם ואת עצמם ואת פשעיהם שוכחים ומתהללים, ואני לא רוצה לסלוח לאף אחד. מי שרוצה שלא יכעסו עליו שלא יעשה רע לאנשים שמעולם לא פגעו בו, ומי שפוגע בזולתו בגלל רשעות או למען הרווח האישי, כמו שאמרו חז"ל, יום הכיפורים איננו מרצה את עוונו. אנשים אוהבים פיוסים וסליחות ובימים האחרונים אנו מוקפים בשפע חנחונים והתייפייפויות שאינני יכולה לשאת. אני כועסת ולא סולחת, ואם אלהים יעניש אותי, אני אקבל את זה באהבה. לפחות הוא לא יצטרך להעניש אותי על העמדת פנים וצביעות.

הערבים לא באו

היום הושבעה הכנסת החדשה והערבים לא באו. לי זה הפריע. הפריע לי שהם לא באו והפריע לי שזה לא מספיק הפריע ליהודים שכן באו. אני יודעת כמובן שלפחות חלק מחברי הכנסת רוצים לראות כנסת בלי ערבים, אבל לי חשוב שהם יהיו חלק, והצטערתי שהם החליטו לא לבוא היום, ואני לא כל כך מאמינה שהם לא באו במחאה על האלימות בישובים הערביים, ועל כך שהמשטרה לא מונעת את הרציחות האינסופיות בישובים הערביים, כי לדעתם זה בגלל שליהודים לא אכפת שרוצחים ערבים, שזה דוקא לא נכון שליהודים לא אכפת. אולי לחלק מהיהודים לא אכפת, אבל רוב היהודים לא רוצים שירצחו אנשים ברחובות, וכולם יודעים שרוצחים שרוצחים ברחובות יכולים לפגוע גם באנשים שסתם עוברים, שזה מה שקורה גם כשרוצחים יהודים רוצחים יהודים בחוצות העיר. שום אדם נורמלי לא רוצה לחיות במקום שבו אנשים יורים ברחובות ורוצחים ברחובות. זה מפחיד עד מות לכל האנשים. ובזמן האחרון כל יום נרצחים אנשים בישובים הערביים וזה בלתי נסבל, אבל אני חושבת שחברי הכנסת הערבים לא באו לכנסת מסיבה אחרת. אולי הם חשבו שיותר ישימו לב אליהם אם הם ייעדרו, וזאת לדעתי מחשבה מוטעית. בשביל שישימו לב למישהו הוא צריך להיות במקום. אולי הח"כים הערבים רצו למחות על כל היחס אליהם, על חוק הלאום שביזה את השפה שלהם סתם בשביל לבזות ולהשפיל אותם, כי הרבה מחברי הכנסת היהודים הם גזענים וגם סתם רעי-לב, ואנשים רעים תמיד מחפשים לפגוע במישהו שנראה להם שונה, כמו ילדים בגן שלא רוצים לשחק עם ילד נכה. הרוע האנושי מתחיל בגיל אפס כשמוציאים מישהו מחוץ לקבוצה, וההבדל היחיד הוא שילדים עושים את זה בגלוי ומבוגרים מנסים להתחכם, אם כי חוק הלאום הוא דבר די בוטה ודוחה בגזענות שלו, למרות שלסעיפים הגזענים הוסיפו כל מיני חוקים ישנים מראשית ימי המדינה, כמו חוק הדגל וההמנון, בתקוה שהם יעטפו את הסעיפים הגזעניים ויסתירו אותם, אבל זה בכלל לא מצליח להם. הגזענות של חוק הלאום צועקת למרחקים ואולי בגללו הערבים כבר לא רוצים לבוא לכנסת, כדי שהגזענות של היהודים תדקור בעיניים לכל מי שמסתכל, אבל זאת מין חרב פיפיות, שגם מרחיקה אותם מהחברה היהודית, מסמנת אותם כלא שייכים, ואז מדברים על מדינה יהודית ודמוקרטית ורואים רק מדינה יהודית ואת הדמוקרטיה לא ממש רואים, כי ברגע שאנשים אומרים דברים כמו הממשלה צריכה לכלול את כל מי שמאמין במדינה יהודית ודמוקרטית, בעצם אומרים שמי שאיננו יהודי אין לו מקום, ואם מי שאיננו יהודי איננו יכול להיות בממשלה ובקואליציה, אז הדמוקרטיה איננה באמת דמוקרטיה, כי בדמוקרטיה כל האזרחים שווים, ואם המיעוט הלאומי איננו שוה לשאר האזרחים זו איננה דמוקרטיה. תמיד הערבים היו הילד הלא מקובל בכיתה במדינת ישראל, אבל חוק הלאום לא רק מפלה אותם אלא ממש מגרש אותם מהכיתה, אומר להם במפורש שהם לא רק הלא מקובלים אלא בכלל אין להם מקום, אז נראה לי שבגלל זה הם כבר לא רוצים להיות שם. זה קצת כמו היהודים בגולה שנורא רצו להיות שייכים אבל לא נתנו להם וסילקו אותם, אז הם החליטו לעלות לארץ ישראל. כי אם כל הזמן דוחפים מישהו החוצה, בהתחלה הוא יילחם להישאר, אבל אז הוא יאמר לעצמו למה לי להילחם מלחמה חסרת סיכוי, ובסופו של דבר הוא כבר לא ירצה בעצמו להיות חלק מגוף שדוחה אותו. כל זה מאד עצוב והיה צריך להטריד את היהודים מאד, אבל הם לא מוטרדים. נוח להם שזה ככה והם לא חושבים שהנוח הזה יוליד משהו מאד כואב, שאולי אחר כך יהיה הרבה יותר קשה לתקן.  

עניים לראוה

במאסטרשף עשו תכנית מיוחדת לכבוד ראש השנה יחד עם ארגון "לתת" שמחלק חבילות מזון לחג לעניים. הזמינו כמה מכוכבי התכנית בעבר שיבשלו אוכל חגיגי מחבילות המזון, וכל הזמן אמרו שמחבילות המזון אפשר להכין מנות נפלאות, למרות שאלה מוצרים בסיסיים, שזאת היתה כמובן אמירה מיותרת, כי את רוב המאכלים בעולם מכינים ממוצרים בסיסיים כמו קמח ושמן וביצים וחלב, וגם מפני שהמוצרים  בחבילה של "לתת" בכלל לא היו בסיסיים. היה שם עוף שלם שעניים מרשים לעצמם רק לעתים רחוקות והיתה שם צנצנת דבש ענקית, ודבש זה מוצר יקר מאד ובכלל לא בסיסי. עניים אוכלים סוכר ולא דבש. ג'קי שבאמת גדלה בבית עני עם הרבה אחים ואחיות אמרה את זה: היא אמרה וואו, לקבל צנצנת דבש כזאת זה משהו, והיא בטח היתה היחידה שם שיש לה מושג כמה עולה צנצנת דבש גדולה - בסביבות חמישים שקל, ששום אדם עני לא יבזבז חמישים שקל על צנצנת דבש, כשאפשר לקנות במחיר הזה לחם וקוטג' לשבוע. זאת היתה כמובן רק דוגמא לכמה האנשים שאירגנו את התכנית הזאת אין להם מושג מה זה עוני, ומה באמת הכרחי ובסיסי. כמובן היה להם המון רצון טוב והם כל הזמן דיקלמו את מספר הטלפון לתרומות וביקשו מהצופים לתרום. בין לבין הם ריאיינו אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית, למשל חולת סרטן משדרות שהעסק שלה התמוטט, ובת של אם חד-הורית שלה ולאמא שלה לא היה מה לאכול. זה היה כמו יריד כזה שהיו עושים במאה התשע-עשרה ושם אנשים עם נכויות היו חושפים את גדמי הרגליים שלהם או הגידולים שלהם, והאנשים הטובים היו באים להסתכל במומים של הנכים ונותנים להם כסף וחוזרים הביתה בהרגשה טובה שהם עשו מעשה טוב. במאה התשע-עשרה זה היה אולי הכרחי, אבל מאז המציאו את מדינת הרווחה ואת הביטוח הלאומי, ואנשים שמצבם קשה עד כדי כך שאין להם מה לאכול היו צריכים לקבל סיוע מהמדינה ולא לחשוף את הצרות שלהם בטלויזיה ולבקש רחמים וכסף לקנות אוכל. אבל במדינת ישראל הקצבאות של ביטוח לאומי לגימלאים ולנזקקים הן בין אלפיים לשלושת אלפים שקל, שאפילו מי שנורא מצטמצם לא יכול להתקיים מקצבה כזאת, אז אנשים שביטוח לאומי היה אמור לקיים אותם, נאלצים לקושש עזרה מקרובים או תרומות או נדבות, שזאת בושה למדינת ישראל, להחזיק את הנזקקים במצב של חוסר יכולת להתקיים ואז לשלוח אותם להראות לכל המדינה את הרגל שחסרה להם כדי לקושש נדבות לאכול. לפני ראש השנה ופסח מקדימים בכמה ימים את תשלום הקצבאות, אבל זה לא עוזר הרבה, כי לא מוסיפים אפילו גרוש אחד לקצבה לפני החגים. אנשים שעובדים מקבלים שי לחג שלפעמים הוא משמעותי, אבל מקבלי הקצבאות לא מקבלים שום תוספת לפני החגים, כדי שיוכלו לקנות לבד את המצרכים שצריך, למשל לוותר על צנצנת דבש ולקנות בכסף הזה עוד עוף שיותר חשוב להאכיל את הילדים, שלא יחסר להם ויטמין בי12 או ברזל או חלבון, שאלה דברים שלפעמים חסרים לילדים עניים, ובלי לבוא לספר בטלויזיה לכל עם ישראל כמה אתה עני ולבקש רחמים, שזה בושה וחרפה לבזות ככה אנשים, אפילו אם הם בעצמם אומרים שהם לא מתביישים. והכי הכי מעצבן זה שכל הזמן שיבחו את התרומות של תנובה ושל שטראוס, לא בדיוק חברות שדואגות לעניים, חברות שכיכבו במחאה החברתית לפני שמונה שנים עם המוצרים שלהן, שהם באמת ברובם מוצרי יסוד, אבל הם נמכרים במחירים יותר מדי יקרים, וככה התכנית שהתכוונה כביכול לדאוג לעניים פיארה את אלה שגם בגללם העניים רעבים. פעם רצינו להיות מדינה צודקת, עכשיו אנחנו רוצים להיות כמו ארצות הברית, ארץ של פערים ענקיים בין עניים לעשירים, ושם באמת מאד מקובל לתרום ולהתפאר בתרומות. אצל יהודים יש ערך שנקרא מתן בסתר, שאם מישהו באמת רוצה לעזור, הוא צריך לוותר על ההתפארות ולעזור בחשאי, כדי שהעניים לא ידעו מי עוזר להם ולא יצטרכו להרגיש מבוזים או חייבים טובה. המשדר הזה רמס את הערך היהודי היפה הזה עד עפר. זה היה משדר של התפארות והתבשמות עצמית של המצליחים והעשירים שבו העניים נאלצו לרקוד לפניהם מה יפית כדי לקבל אוכל לחג. אני הייתי מעדיפה למות ברעב.