יום רביעי, 16 במאי 2018

ניצחון באירוויזיון


מאד שמחתי והתרגשתי מנצחונה של נטע ברזילי באירוויזיון, והתקשיתי להירדם באותו לילה. רק בחצי הגמר ראיתי אותה לראשונה מופיעה, ונוכחתי כמה ההופעה שלה סוחפת ומלהיבה, וגם אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שהיא מאד שונה מכל הזמרות האחרות שהופיעו, וגם מן הזמרים. אולי היה עדיף אם היו מסתפקים בשמחה הספונטנית שפרצה באותו לילה, ולא מתעקשים לארגן עוד מסיבת ניצחון בעיתוי מאד לא מוצלח, אבל השמחה של רוב הישראלים על הניצחון באירוויזיון, וגם על העברת שגרירות ארצות-הברית לירושלים, היא שמחה לגמרי מובנת ולגמרי מוצדקת. ולא, הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון איננו מוכיח שאין באירופה אנטישמיות, כפי שהניצחון של ברק אובמה בארצות-הברית לא הוכיח שאין בארצות-הברית גזענות כלפי שחורי-עור, כולל שחורי-עור למחצה. ההוראה, שחור על גבי לבן, למנחות האירוויזיון, שלא לפנות לישראל, כפי שפנו לכל המדינות, באיזכור שם הבירה, שלא לומר "ערב טוב, ירושלים" אלא "ערב טוב, ישראל", בקטנוניות האופיינית כל כך לאירופים, היא לגמרי אנטישמית, לגמרי נוצרית, לגמרי מתעקשת להשפיל את היהודים ולא להתייחס אליהם כמו לכל העמים, שהרי ברוצחי האלהים מדובר, ואלה אינם רשאים לשלוט בירושלים, עיר שהנצרות מייעדת לשלטון הכנסיה הנוצרית והאיסלם לשלטון המוסלמים, לא מפני שלאלה או לאלה היתה אי פעם זיקה טבעית כלשהי לירושלים, כשם שיש לעם היהודי, אלא מפני שאלה וגם אלה פעלו תמיד לגזול את ירושלים מהיהודים ולנכס אותה לעצמם, ולכן אינם יכולים לשאת בשום אופן את הריבונות היהודית בירושלים וכל ביטוי להכרה בריבונות הזו. זעמם של האירופים על העברת השגרירות האמריקאית, והכינוי "מהומות השגרירות" למהומות שהחמאס החל לחולל שבועות קודם לכן בהקשר של שבעים שנה להקמת מדינת ישראל ולאו דוקא בהקשר להעברת השגרירות, כמו גם ההתקפות על ישראל בהקשר של הרג הפלשתינים בעזה, שהכריזו מראש כי כוונתם לפרוץ את הגדר ולעלות על ירושלים, הכרזה שהיא הכרזת מלחמה על ישראל לכל דבר, כולם קשורים בכך שהעברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל, כמובן בחלקה המערבי של העיר, ששימש כבירת ישראל מאז 1948, נטלה מן האירופים את הכלי העיקרי שבאמצעותו מנעו מישראל מעמד של מדינה ככל המדינות. לא רק אבו מאזן טוען שהיהודים אינם עם אלא דת בלבד. רבים מהאירופים מחזיקים בטענה נוצרית מסורתית זו, וטוענים שהיהודים קיבלו מדינה כפיצוי על השואה, טענה שלמרבה הצער גם הנשיא אובמה חזר עליה, ובניגוד למה שחושבים יהודים רבים, זו טענה שנועדה לשלול את זכות היהודים להגדרה עצמית ככל העמים, ולהציג את מדינת ישראל כחסד שנעשה ליהודים ולא כמימוש של זכות שעומדת לכל העמים, ולכן כמדינה שזכות קיומה מותנית בחסדם של העמים האחרים.
אם לברק אובמה ולתומכיו היו שמונה שנות חסד בטרם היכתה הגזענות את מכת הנגד שלה והעלתה לשלטון את דונלד טראמפ, לישראל בקושי היה לילה אחד של חסד: מיד החלו מאמצים למנוע את קיום האירוויזיון בירושלים או בכלל בישראל, ואינני מאמינה שהרג הפלשתינים בגבול עזה הוא הסיבה לכך. לכל היותר זה התירוץ, לניצחון ישראלי שאירופה ניסתה למנוע ללא הצלחה. כי אינני מאמינה שרק המנחות קיבלו הוראה שלא לומר ערב טוב ירושלים. אני מאמינה שגם השופטים במדינות מסוימות הונחו שלא להצביע לישראל. זו ההצבעה הפתוחה של הצופים שטרפה לצערם את הקלפים, ומי שהורה שלא לומר ירושלים, ימשיך לנסות למנוע את עריכת האירוויזיון בירושלים, או בכלל בישראל.
דוקא ההקשר הזה שמקורו בצירוף מקרים גמור, קיום תחרות האירוויזיון ונצחונה של נציגת ישראל באירוויזיון יומיים לפני העברת שגרירות ישראל לירושלים ולפני מלאת שבעים שנה להקמת מדינת ישראל, דוקא המאמץ האירופי לקשור בין תחרות מוסיקה פופולארית שמתיימרת להיות טהורה מפוליטיקה והוגנת לכל משתתפיה, לבין אירועים פוליטיים, ולהשתמש בתחרות כדי לנסות ולמנוע באמצעותה את ההכרה בירושלים כבירה שהעניק הנשיא טראמפ לישראל – דוקא הנשיא שנבחר כדי לאפשר לגזענות, וגם לאנטישמיות, להרים ראש בארצות-הברית, הוא זה שפעל לבטל מציאות דיפלומטית שמקורה באנטישמיות, כי מעשי אדם הם מלאים סתירות ואינם הגיוניים – דוקא ההקשר הזה שלמדינת ישראל לא היתה השפעה עליו, שהעברת השגרירות תחול בתאריך הלועזי להקמת המדינה ולא בתאריך העברי שבו אנו חוגגים את יום העצמאות, למרות שלרוב ארצות-הברית, בשונה מאירופה, מכבדת את המועדים היהודיים, ובתאריך זה שהערבים מכנים בביטוי שפירושו בערבית "יום השואה", החליט החמאס להתמקד בתקוה לפרוץ את גדר הגבול ולא רק כדי להפגין, ויומיים לפני כן, דוקא לא במקרה, אלא בזכות כישרון סוחף ובתמיכת ההמונים שגברו על הטיות פוליטיות ותככים, ניצחה ישראל באירוויזיון, דוקא הניסיון האירופי, כדי לפגוע בישראל, לקשור יחדיו דברים שאינם צריכים להיות קשורים, הופך את שמחת הישראלים למובנת עוד יותר ומוצדקת עוד יותר, ואני מאד מקוה שבסופו של דבר היא תנצח את האנטישמיות, ואת שונאי הנשים למיניהם, ואת הרשעות לשמה, כי מגיע לה לנצח, כמו שהגיע לנטע ברזילי לנצח, ושלרשעים, בישראל פנימה ומחוצה לה, יישאר רק לחרוק שיניים ולהחמיץ פנים.    

יום ראשון, 13 במאי 2018

פרשת דור ווינדראש ולקחה


הבריטים שינו את שמה לEmpire Windrush. אימפריה מן הסתם על שם האימפריה הבריטית, למרות שבאותם ימים שלאחר מלחמת העולם השנייה זו כבר החלה להתפרק, Windrush על שם אחד מיובליו של נהר התמזה, הנשפך אליו בקרבת אוקספורד, שם, בטרם יתמזג בדורצ'סטר עם נהר התמזה הרשמי, נוהגים לכנות את הנהר Isis, שם שקיבל משמעות לא סימפטית כשהפך לראשי התיבות של ארגון המדינה האסלמית. בקיצור קראו לה ווינדראש, לכשעצמו שם נאה לספינה בריטית. אבל היא לא היתה בריטית. היא היתה ספינה גרמנית שהושקה בשנת 1931 בשם מונטה רוסה עבור חברת הספנות הגרמנית המבורג-דרום-אמריקה, האחרונה בסדרה של חמש ספינות שנקראו על שם הרים בדרום אמריקה והובילו תיירים ומתיישבים גרמנים לדרום אמריקה וליעדים אחרים. לאחר עליית הנאצים לשלטון גויסה המונטה-רוסה לצי "עוצמה מתוך שמחה" Kraft durch Freude בפיקודו של רוברט ליי, ראש הארגון הנאצי "חזית העבודה הגרמנית", לכאורה צי של ספינות נוסעים לארגון חופשות בחו"ל לפועלים גרמנים (וכך הוא מתואר לרוב גם היום), ובפועל מסוה לפעילות צבאית אסורה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, להפרת האמברגו הבינלאומי על ספרד שהיו חתומות עליו, אך בפועל הפרו כדי לסייע לרודן הספרדי פרנקו. הספינות של "עוצמה מתוך שמחה" הובילו את טייסי חיל האוויר הגרמני מוסווים כתיירים לאי מדירה, משם יצאו להפצצות על גרניקה וערים נוספות (ראו רשימתי "הפצצת גרניקה ותעמולת גינתר גראס"), וגם אספו אותם לאחר ההפצצות והובילו אותם חזרה לגרמניה. במלחמת העולם השנייה הפכו הספינות לנושאות גייסות ובתי חולים צפים לחיילים. כמה פעמים ניסו הבריטים להטביע את המונטה-רוסה, אך הספינה האימתנית שרדה את המלחמה ורק במאי 1945 נתפסה בידי הבריטים בנמל קיל בגרמניה כשלל מלחמה, ואז הוסב שמה ל"אימפריה ווינדראש". הספינה המשיכה לשוט בימים תחת הדגל הבריטי עד מרס 1954, אז הביא עליה פיצוץ במנוע ליד חופי אלג'יריה את סופה.
להיסטוריה נכנסה ווינדראש בשנת 1948, כשעצרה בדרכה מאוסטרליה לבריטניה בג'מייקה, והעלתה על סיפונה כשמונה מאות מתושבי האי, באותם ימים עדיין מושבה בריטית (רק בשנת 1962 קיבלה ג'מייקה עצמאות). בריטניה הזקוקה נואשות לכוח אדם אחרי החורבן שהמיטה מלחמת העולם השנייה, שמחה לקלוט ולהעסיק אותם, וכנתיני מושבה בריטית הם הורשו להישאר בבריטניה לזמן בלתי מוגבל ולעבוד שם. ב-21 ביוני 1948 עגנה הווינדראש בבריטניה והתקבלה בסיקור תקשורתי נלהב, וכך הפכה לשם דבר – לא רק המהגרים שעל סיפונה, אלא אלפי המהגרים שבאו בעקבותיהם מן האיים הקריביים לבריטניה, כונו "דור ווינדראש". לימים תואר  דור ווינדראש כראשית הפיכתה של בריטניה למדינה רב-גזעית. תיאור דרמטי מדי, שאולי כבר חושף את הגזענות שתחזור ותכה במהגרים כהי-העור לימים: אפילו בימים אלה, על טפם ושלושת הדורות של צאצאיהם, מונים יוצאי כל מדינות חבר העמים הבריטי המתגוררים בבריטניה, מדינה בת 65 מיליון נפש, לא יותר מחצי מיליון איש. בריטניה בהחלט נשארה מדינה לבנה, ונראה כי היא נחושה להישאר כזאת.
מאחר שבאותם ימים לא היתה מדיניות הגירה נוקשה, לא נזקקו הנוסעים לניירת רבה: רבים מן הילדים שביניהם נרשמו בדרכוני הוריהם או קרוביהם האחרים ולא נשאו דרכונים משלהם. אחרים הגיעו והמשיכו לחיות בבריטניה עם דרכוניהם מן האיים הקריביים: ברבדוס, ג'מייקה, גואיינה ועוד. הדבר הזה ישוב להתנקם בהם בערוב ימיהם.
בריטניה אמנם עצרה את ההגירה החופשית בראשית שנות השבעים, ומאז נדרשו מהגרים מן המושבות הבריטיות שהפכו עם השנים למדינות עצמאיות וחברות בחבר העמים הבריטים להציג אישורי שהייה ועבודה, שהפחיתו את מספר המהגרים לבריטניה מהמושבות לשעבר, אך היא המשיכה להתגאות בהגירה הזו. בשנת 1998, כשמלאו חמישים שנה למסע הווינדראש, הפיק ה-BBC סדרה בת ארבעה פרקים אודות דור ווינדראש, וכיכר בלונדון נקראה על שם הספינה. ביולי 2012, בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, שבו הוצגו באופן מגושם משהו כל הישגי בריטניה המודרנית, נישא דגם ספינה מונומנטלי שייצג את הווינדראש. אז צפיתי המומה בטקס מבלי להבין במה מדובר, אבל בזכרוני נחרתה תצוגה שפיארה את שירותי הבריאות לכל בבריטניה. גם הם ימלאו תפקיד מכוער בשערוריית ווינדראש הנוכחית.
כמו ישראל שגילתה תחילה סובלנות כלפי המהגרים מאפריקה ועם עליית מספרם החלו לגבור בה קולות השנאה והגזענות, גם בריטניה שהתייחסה תחילה למהגרים בסובלנות יחסית - קולות מתנגדים ופוגעניים נשמעו מלכתחילה, אך הם היו מעוטי השפעה – הלכה והפכה עוינת כלפיהם עם השנים. כאשר שנות הבנייה מחדש אחרי המלחמה התחלפו בשנות שובע ושגשוג, והערבות ההדדית שהועלתה על נס בשנות המצוקה הלכה והתחלפה בתאצ'ריזם וקפיטליזם אנוכי, ובהיחלשות העבודה המאורגנת, גם הכבוד כלפי המהגרים החרוצים שעבדו כל חייהם בעבודות קשות ונדרשות וההגנה עליהם הלכו ונשחקו. יותר ויותר הגבילה בריטניה את אפשרויות ההגירה אליה, ובינתיים השתקעו בה מהגרי ווינדראש, נישאו וגידלו בה ילדים ונכדים שאינם מכירים את מולדת הוריהם וסביהם אלא כיעד לטיול שורשים, רחוק מעבר לים.
בעשור האחרון, עם גלי ההגירה החדשים ממדינות העולם השלישי לאירופה, הלכה הגזענות בבריטניה והרימה ראש, כמו במדינות רבות אחרות, והחלה להשפיע השפעה דרמטית על הפוליטיקה, במיוחד מאז חזרתה לשלטון של המפלגה השמרנית בשנת 2010. מי שהיום עומדת בראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, בתפקידה כשרת הפנים הבריטית, הקשיחה עד מאד את היחס למהגרים. היא הגתה את רעיון ה"סביבה העוינת" למהגרים לא חוקיים, או לא חוקיים לכאורה, כלומר מניעת פרנסה, מגורים וטיפול רפואי ממהגרים כאלה, או ממי שנחשדים ככאלה. רשמית התייחסה המדיניות למהגרים בכלל, מכל ארץ שהיא. בפועל, כמו בישראל, התמקדה ההתעללות במהגרים מן העולם השלישי, ובפרט בשחורי עור. מהגרי דור ווינדראש נמנים להוותם על שחורי העור בממלכה.
באותה שנת 2012  שבה אירחה בריטניה את האולימפיאדה והתגאתה בטקס הפתיחה במהגרי ווינדראש, הנהיגה תרזה מיי כשרת פנים תקנות חדשות שחייבו אנשים להציג מסמכים המעידים על מעמדם החוקי בבריטניה כדי לשכור דירה, לקבל עבודה או לזכות בטיפול רפואי, ובמקביל נגזרו קנסות גבוהים על מעסיקים של מהגרים לא חוקיים. אלה היו חלק מהצעדים שננקטו כדי למרר את חיי המהגרים ולעודדם לעזוב את בריטניה. צעדים אחרים ננקטו בחשאי, ללא ידיעת הציבור הבריטי. הם נחשפו רק לאחרונה, במועד הגרוע ביותר מבחינתה של ממשלת בריטניה: בזמן התכנסות ועידת חבר העמים הבריטי בבריטניה באפריל האחרון.
ההתעללות במהגרי ווינדראש החלה כבר לפני מספר שנים, אך הגיעה לתקשורת בסתיו האחרון. הגרדיאן חשף את סיפורו של אדם שהיגר לבריטניה מג'מייקה בשנת 1973 כנער, כדי להצטרף להוריו שעבדו בבריטניה מאז שנות הששים. במשך 44 שנים הוא חי ועבד בבריטניה, וכעת בשנות הששים לחייו, חלה בסרטן, ובהתאם למדיניות ה"סביבה העוינת" שהנהיגה תרזה מיי בהיותה שרת הפנים, נדרש להוכיח כי שהותו בבריטניה חוקית כדי לקבל הקרנות שהוא נזקק להם, או לשלם עבור הטיפול 54,000 פאונד, כרבע מיליון שקל.
סיפורו של המהגר האומלל וסיפורים אחרים על התעללות במהגרים ותיקים ממושבות בריטיות לשעבר, ובפרט שחורי העור שביניהם, פיטורים מעבודה, השלכה מדירות שכורות וסירוב למתן טיפול רפואי לאנשים שחיו ועבדו בבריטניה עשרות שנים, שהגיעו לעיתון ופורסמו במשך כמחצית השנה, עוררו תגובות מזועזעות מצד הקוראים, אך אדישות מצד הממשלה. כל זה השתנה באמצע אפריל.
באמצע אפריל השנה כינסה ממשלת בריטניה ברוב פאר והדר ועידה של כל מנהיגי חבר העמים הבריטי. כינוס המנהיגים שמייצגים כשני מיליארד נפש, שחיים כיום במדינות שהשתייכו בעבר לאימפריה הבריטית, נועד לשמש משקל נגד לקרע שנבעה בין בריטניה לאירופה לאחר החלטתה לפרוש מהאיחוד האירופי. ביוהרה אופיינית סירבה מיי לבקשתם של מנהיגי 12 מדינות באיים הקריביים, שהיו לשעבר מושבות בריטיות, לדון עמם במסגרת הוועידה בנושא המהגרים מארצותיהם לבריטניה. בתוך יממה מפירסום סירובה של מיי לפגישה, אירגן חבר הפרלמנט מהלייבור דיוויד לאמי, בעצמו בן למהגרים מגואיינה, עצומה של 140 חברי פרלמנט מכל המפלגות שקראה לתרזה מיי לפעול בעניין. למחרת פירסם הגרדיאן גילוי מרעיש: באוקטובר 2010 השמיד משרד הפנים את כרטיסי ההגעה לבריטניה של בני דור ווינדראש, למרות אזהרות הפקידים שכרטיסים אלה חיוניים להוכחת מועד ההגעה לבריטניה שיכול להבטיח אזרחות לרשומים בהם. מיי ניסתה תחילה להאשים את הלייבור, אך התברר שהיא זו שאחראית להשמדת אלפי הכרטיסים, שהפכה זדונית עם הנהגת מדיניות ה"סביבה העוינת" שלה, שחייבה את המהגרים להציג ניירת שמשרד הפנים השמיד כתנאי לקבלת זכויותיהם.
על רקע ועידת מנהיגי חבר העמים הבריטי התפרסמו בבת אחת סיפורים רבים של מהגרים שהועסקו עשרות שנים בחיל האוויר המלכותי, בבתי חולים, בבתי ספר, שלמו מסים וגידלו משפחות, ופתאם מצאו את עצמם נזרקים לרחוב, מפוטרים מעבודה, נדרשים לשלם הון עתק עבור טיפולים רפואיים, מופרדים מבני משפחותיהם שהתמזל מזלם להיות בעלי דרכונים מוסדרים ולהיות מאוימים בגירוש מבריטניה, או מנועים מלחזור לביתם ולמשפחתם בבריטניה לאחר ביקור בחו"ל, או אובדן דרכון וכיו"ב. אמו הקשישה של דקסטר בריסטול שקרס ברחוב ומת חודש קודם לכן סיפרה שבנה שהגיע לבריטניה בשנת 1968 בגיל שמונה כדי להצטרף לאמו שעבדה בבריטניה כאחות, לא הצליח להשיג דרכון ופוטר מעבודתו. היא האשימה את תרזה מיי במות בנה וקראה לה להתפטר. מנהיגי מדינות הקריביים הנוכחים בועידה דרשו מן הממשלה הבריטית לא רק להסדיר את עניינם של המהגרים מארצותיהם, אלא גם לשלם להם פיצויים על סבלם עקב מדיניות ה"סביבה העוינת". העבר הקולוניאלי עלה לדיון, ובריטניה, שכינסה את הועידה כדי להציג את עצמה כלפי אירופה כמנהיגה רבת הכוח של שני מיליארד בני אדם, מצאה את עצמה מוקעת כאימפריה קולוניאלית שניצלה את נתיניה בעולם השלישי ורדתה בהם, ובמקום להיטיב את דרכיה ולנהוג נדיבות בנתינים הקולוניאלים לשעבר, ממשיכה לנצל ולרדוף אותם גם כיום. העובדה שכל קורבנות מדיניות ה"סביבה העוינת" היו שחורים, ושכולם חיו ועבדו בבריטניה שנים רבות, העלתה מיד את שאלת הגזענות והניצול. האם אנשים לבנים היו מקבלים יחס כזה? מן הסתם לא. ולא רק בבריטניה, כמובן.
ההתנצלות של תרזה מיי התקבלה כמעט מדי ומאוחר מדי. שרת הפנים הנוכחית אמבר ראד, שמימשה בהתלהבות יתרה את מדיניות ה"סביבה העוינת", לאחר שתרזה מיי החליפה את דיוויד קמרון המתפטר בראשות הממשלה, התנצלה על כך שהמשרד עסק יותר מדי באסטרטגיה כוללת ולא ראה את בני האדם הנפגעים, אבל בתוך יום הודלף נייר עמדה שהכינה ראד עם כניסתה לתפקיד, שבו הבטיחה להקשיח עוד יותר את מדיניות היד הקשה כלפי המהגרים ולגרש מבריטניה אלפי מהגרים בשנה. ראד לא הצליחה להדוף את הביקורת נגדה, ובתוך שבועיים נאלצה להתפטר בבושת פנים.
תרזה מיי שורדת בינתיים בתפקידה: בבריטניה כמו בישראל נרתעים מהחלפת ראש ממשלה יותר מאשר מפיטורי שר, וגם שם כמו בישראל האלטרנטיבה איננה מפתה, אבל נראה שמדיניות ה"סביבה העוינת" שלה ספגה מכה אנושה. תדמית המנהיגה הנאורה של הנתינים לשעבר שביקשה בריטניה לשדר התחלפה בדיון בעומק הגזענות הבריטית. הסופרת אניטה סתי סיפרה במאמר ל"גרדיאן" כיצד הגישה לנסיך צ'רלס, שהמלכה אליזבת העבירה לו בועידה ברוב חגיגיות את ראשות חבר העמים הבריטי, אנתולוגיה העוסקת בסיפורים לא ידועים של שעבוד תושבי המושבות, וסיפרה לו שאמה מגואיינה, וצ'רלס ששאל אותה מהיכן היא ונענה כי היא ממנצ'סטר, אמר לה לתדהמתה: "אינך נראית כך". גארי יאנג, עיתונאי ואחד מעורכי ה"גרדיאן" ובן למהגרים מברבדוס, כתב כי תרזה מיי מתנצלת רק על כך שהתעללו בבני דור ווינדראש שהגיעו לבריטניה כחוק ועבדו בממלכה כל חייהם, אבל הבעיה היא בכלל היחס למהגרים, ושום מהגר איננו צריך לסבול מ"סביבה עוינת". תרזה מיי, חידד יאנג, לא הכריזה על סביבה "נוקשה" או "קפדנית" למהגרים, אלא "עוינת", hostile, שבה כל המהגרים חשודים מראש, אלא אם כן יוכלו להוכיח אחרת. במדינה שבה יש "סביבה עוינת" כלפי מהגרים, היחס העוין זולג בהכרח מן המהגרים הלא חוקיים למהגרים החוקיים. הוא הזכיר כי כשהגיעו מהגרי ווינדראש לבריטניה נתקלו גם הם בעוינות מצד תושבים שסירבו להכניסם לפאב או היכו אותם, וכיום מודים הכל כמה תרמו לבריטניה. גם המהגרים של היום תורמים לבריטניה, כתב גארי יאנג. את מהגרי העבר צריך לפצות בכך שילמדו את הלקחים, ולא יחזרו על אותן טעויות.
כשקראתי את דבריו של גארי יאנג לא יכולתי לעצור בעד דמעותי. אינספור מחשבות עלו במוחי. הדברים המקוממים ששמעתי שוב ושוב מפי גרמנים, שחשבו שבכך הם מחמיאים לי: "היהודים דיברו גרמנית ורצו להשתלב, התורכים לא רוצים ללמוד גרמנית ולא רוצים להשתלב". באמת ליהודים התייחסתם מאד יפה, אני אומרת להם בסרקאזם. אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה גזענים גרמנים שמנסים להיעזר ביהודים כדי להצדיק גזענות כלפי מהגרים אחרים, בעיקר מוסלמים, בטענה שהיהודים  שהם רצחו באדיקות היו אזרחים למופת. תמיד קל יותר להיטיב עם מהגרי העבר. ג'סטין טרודו החליט משום מה להתנצל כעת על סירובה של קנדה לקלוט מהגרים יהודים בתקופת הרייך השלישי. מתחת להתנצלותו קראתי כתבה ארוכה על ההגבלות שמעמידה קנדה בפני המהגרים אליה בימים אלה ממדינות דרום אמריקה העניות והמסוכסכות. מוטב ללמוד מלקחי העבר מאשר לחזור כעת על הטעות כתב גארי יאנג. ואני חשבתי לעצמי: אולי יתכבד טרודו וינהג ביתר נדיבות עם מהגרים מדרום-אמריקה, במקום להפריח התנצלויות על חטאי העבר שכבר לא יועילו לאיש. וכן, גם למדינת ישראל יש על מה לחשוב ומה לתקן ביחסה למהגרים שאולי הם רק מהגרי עבודה ולא פליטים. אז מה. האם מדינת ישראל איננה יכולה לקלוט כמה עשרות אלפי אפריקאים ולהעניק להם אשרות עבודה וטיפול רפואי, ולו גם למען תדמיתנו בלבד. מוטב לעשות מעשים טובים למען התדמית, מאשר לנהוג באכזריות וברישעות. כפי שלמדו הבריטים לפני חודש בלבד, רשעות ואכזריות כלפי בני אדם עלולה להכות בך חזרה דוקא ברגע שבו תזדקק לאהדה. ומי זקוקה לאהדה יותר ממדינת ישראל, שהיא תמיד מושא שנאה לאנטישמים וגזענים?   
וגם חשבתי על בתי וחתני ונכדי שחיים בבריטניה, שעם הולדת נכדי חשבתי לנסוע אליהם לתקופה ארוכה, אבל עורכת הדין המומחית להגירה שנועצתי בה אמרה לי שלא אוכל להביא עמי את הכלב. האמירה הזו הרתיעה אותי לא רק בגלל הכלב, אלא בגלל התזכורת שאזרח זר לעולם איננו בן בית שוה-זכויות במדינה שלא נולד בה. יש יהודים שיש להם ציפיות גדולות ומרחיקות לכת ממדינת ישראל, שתהיה אור לגויים. אני מסתפקת בכך שיש מדינה אחת בעולם שבה יהודים אינם צריכים לפחד משלילת אזרחותם או מפקפוק בזכותם לשבת בה, שבה יהודי לעולם איננו נטול מדינה, כפי שהפכו להיות יהודי גרמניה בן-לילה.
להיות זר קשה מנשוא. חוויתי זאת בתקופה שבה התגוררתי באוסטריה. אתה מהלך תמיד כאילו אופף אותך ערפל. דבר איננו ברור לחלוטין, ורגליך אינן יציבות על הקרקע. היהודים אין להם צבע עור שיסמן אותם כזרים, אבל בדרך כזו או אחרת גם הם מסומנים. אבל בזיכרון ההיסטורי, אפילו בחוויה האישית, אין די למרבה הצער, כדי להרחיק את האכזריות כלפי הזולת, לזכור שגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

              

יום רביעי, 9 במאי 2018

האם נתניהו גורר אותנו למלחמה?


מדוע לפני שנאם את נאום הקלסרים והדיסקים שלו על איראן, סחט נתניהו הסכמה לכך שהוא ואביגדור ליברמן יוכלו לפתוח במלחמה לבדם, ללא הסכמת הממשלה ואפילו ללא הסכמת הקבינט? האם אפשר לנתק בין שני הדברים האלה שאירעו באותו יום עצמו, או בינם לבין כל מה שמתחולל בשבוע האחרון? האם התקיפה הלילה בסוריה היתה באמת פעולת מניעה של מתקפה מתוכננת על ישראל, או שנתניהו משחק באש כדי לחולל מלחמה בין ישראל לבין סוריה ואיראן? האם הוא עושה זאת בניגוד לרצון הרוב בממשלה ובכנסת, שהרי אחרת לא היה צריך לכפות נוהל בלתי ראוי כזה, שבו הוא ושר הביטחון לבדם יחליטו על מלחמה? והשאלה הכי מציקה: האם נתניהו מנסה לחולל מלחמה כדי להציל את עצמו מכתב אישום ומהדחה? ומה זה אומר שאלון בן-דוד אומר היום לירון לונדון שהוא רואה אצל נתניהו ביטחון עצמי והעזה שהוא לא ראה אצלו קודם? הוא ייחס את הדברים האלה לתמיכה שנתניהו מקבל מטראמפ, אבל מה אם הביטחון העצמי הזה איננו נובע מהתמיכה של טראמפ אלא מהפחד להיות מודח ולהישלח לכלא? האם אנשים בישראל ימותו כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? האם חיילים יהרגו במלחמה מיותרת כדי שנתניהו ישאר ראש ממשלה? כבר הלכנו לבחירות בגלל האיום הכלכלי על "ישראל היום". האם נצא למלחמה בגלל האיום המשפטי על נתניהו?
כי מדוע התקיפות הישראליות בסוריה הולכות ומסלימות בשבועיים האחרונים? האם חל שינוי במצב הקודם? מה פשר ההסלמה הזאת? הרי זו ארצות הברית שפרשה מהסכם הגרעין. האם איראן עשתה משהו חדש בשבועיים האחרונים? משהו שלא היה קודם? הרי את התקיפה שעליה איראן מעוניינת כביכול לנקום, ביצעה ישראל לפני חודש. מדוע איפוא מסלימים את המצב דוקא השבוע, אחרי הודעת טראמפ? האם קודם חשש נתניהו לתקוף בסוריה ועכשיו הוא מעוניין בכך? מדוע? מה שינתה ההכרזה של טראמפ על הפרישה מהסכם הגרעין? האם באמת נצפו הכנות איראניות לתקיפת ישראל, או שיש סיבה אחרת לתקיפה הישראלית החוזרת בסוריה? האם התאכזב נתניהו מכך שאיראן לא הגיבה במשך חודש, ולא נתנה לו שום סיבה לדרדר את המצב למלחמה?
בסקרים נתניהו מתחזק. הפרישה של טראמפ מהסכם הגרעין נתפסת כהצלחה של נתניהו. יותר אנשים חושבים שהוא האדם המתאים לעמוד בראשות הממשלה. אינני ביניהם. אני מפחדת ממנו ולא מאמינה לו. ההצגה של הקלסרים והדיסקים היתה בעיני מגוחכת ומיותרת. היה עליו להביא את הדברים לידיעת מנהיגי המעצמות בערוצים הדיפלומטים הרגילים ולא בהצגה פומבית. ההצגה נועדה לצופה הישראלי, למרות שדיבר באנגלית. רק הוא לבדו הופיע, אפילו את ראש המוסד הוא לא הזמין לעמוד לצדו, כדי שנבין שההישג הוא רק שלו, שזה רק הוא שסחב חצי טון מסמכים מהארכיון האיראני, ורק הוא הקוסם שיציל אותנו מהגרעין האיראני. הוא ואין מלבדו. אשרי אלה שמאמינים לו ומתפעלים ממנו. אני מפחדת מהאיש הזה. כמו שהוא אמר: הם מפחדים. אמת. אני מודה. אני מפחדת שבנימין נתניהו ידרדר אותנו למלחמה בגלל ענייניו האישיים, ובלי שיש לכך סיבה. אני מפחדת שאנשים ימותו לחינם. אני מפחדת שיש לנו ראש ממשלה שאיננו נרתע מלגרור אותנו מסיבותיו האישיות למלחמה.       

יום ראשון, 6 במאי 2018

שלילת הלאומיות היהודית היא אנטישמיות

לרגל נאומו של אבו-מאזן הזמין ירון לונדון כדרכו מומחה לאולפן והסביר לו מהי אנטישמיות. העובדה שאבו-מאזן מקפיד להתייחס ל"בני הדת היהודית" ומתכחש ללאומיות היהודית – כך גם בנאומו וגם בהתנצלותו כביכול – איננה לדעתו של לונדון אנטישמיות. אבל למרבה הצער זו כן אנטישמיות, ודוקא כזו ששייכת ללבת הפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים טוענים מאז ראשית הנצרות שהם, הנוצרים, הינם verus Israel, עם ישראל האמיתי. ומכיוון שהיהודים טענו לעומתם: אנחנו בני אברהם, אנו עם ישראל ולא אתם, טענו הנוצרים כי אין כלל עם יהודי, ורק הכנסיה הנוצרית היא היא עם ישראל. הדים לפולמוס הזה מצויים בבשורה על פי מתי בפרק ג', שם מיוחסים הדברים ליוחנן המטביל, שאומר לפרושים ולצדוקים שלא יחשבו כי "אברהם הוא אבינו", שכן אלהים יכול להקים בנים לאברהם מן האבנים. לכן כבר אלפיים שנה מתכחשים רבים מהנוצרים ללאומיות היהודית, וטוענים כי היהדות היא רק דת, ולא זו בלבד שהם מתכחשים ללאומיות היהודית, אלא הם טוענים כי הנצרות בכלל קדמה ליהדות, וכי "היהדות הרבנית", כפי שהם מכנים את היהדות, היא דת שהומצאה אחרי הנצרות. את כל הטענות האלה אפשר למצוא עדיין, למשל בעיתונות הגרמנית, שגם בימינו מרובות בה התלונות על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, שהרי עם הבחירה האמיתי הוא הגרמנים. ברשימתי "דר שטירמר שולל את הציונות" מובאת טענת דר שטירמר כי ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי אכרים גרמנים, ולא על ידי יהודים, והיהודים הגיעו רק כדי להרוס את עמל האכרים הגרמנים, ולכן ישו יצא נגדם והם צלבו אותו. כמו כן הרבה דר שטירמר לטעון שהיהודים הם עם חסר מולדת ונווד מטבעו, וכי היהודים הם "תערובת גזעים". לדברי מו"ל דר שטירמר יוליוס שטרייכר "לעם היהודי מוצא אפל. איש איננו יודע מתי והיכן ראה את אור העולם. אבל מכל אשר כבר נאמר על התהוות העם היהודי, דבר אחד יכול להיות נכון: היהודים נוצרו מעירבוב של שחורים, מונגולים ולבנים, שנפגשו באתרי התרבות של קדמת אסיה והים התיכון". כל הטענות האלה, המערערות על רצף הקיום היהודי ועל הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, יסודן בפולמוס היהודי הנוצרי העתיק ובשאיפה הנוצרית להתכחש ללאומיות יהודית ולקשר העתיק של היהודים לציון, שכן העבר היהודי בארץ ישראל קשור ליהדותו של ישו ולקשריו עם בני עמו, דבר בלתי נסבל מבחינתם. בניגוד למה שחושבים יהודים רבים, שלילת הלאומיות היהודית וזכותם של היהודים למדינה איננה תופעה מודרנית שנובעת מהמאבק בציונות, אין זו "אנטישמיות חדשה" כדברי הבורים, אלא חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות הנוצרית העתיקה שתבעה לעצמה את התואר "עם ישראל" ולכן שללה את קיומו של עם יהודי, ובנוסף לכך אף טענה שהיהודים איבדו את ריבונותם כעונש על צליבת ישו, ולכן אין לתמוך בריבונות יהודית. לכן גם התקשה הוותיקן להכיר במדינת ישראל ועשה כן רק משקמה הרשות הפלשתינית, והוא היה מעוניין להכיר בה ובשלטונה בבית לחם, כדי שהעיר הנחשבת למקום הולדתו של ישו (ככל הנראה בטעות ומתוך כוונה לזהותו עם שושלת דוד המלך, שכן הורי ישו חיו בגליל, וסביר יותר שנולד בבית לחם הגלילית שהיתה סמוכה לנצרת), תימצא בשלטון שאיננו יהודי.
העמים הערבים תמיד שמחו לאמץ את האנטישמיות האירופית, גם ככלי מאבק נגד הציונות, ונגד הבריטים והאמריקנים שנתפסו כפטרוניהם של הציונים, המתוארים לרוב, כמו גם בנאום אבו-מאזן, כזרוע קולוניאליסטית שלהם - אבל גם בגלל קרבה אידיאולוגית לזרמים האנטישמים והנאצים באירופה. חשיבה אנטישמית נפוצה ביותר אצל פלשתינים, והיהודים מתקשים לרוב להבחין בה. דוגמה שאיננה קשורה כלל לסכסוך הישראלי-פלשתיני הופיעה למשל במאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ" על דעיכתו של המרי האזרחי באיראן לפני מספר חודשים: המרי דוכא לאחר שהמשטר התקשח ופתח באש חיה על המפגינים, ולמעלה מעשרים איש, ביניהם ילדים, נהרגו. אבל לתפיסתו של בשאראת מה שבאמת קרה הוא שהאיראנים המורדים שמעו על תמיכת ארצות הברית וישראל בהם, ומיד החליטו להפסיק למרוד, כי הם מעדיפים את משטר האייטולות על פני ארצות-הברית וישראל. זוהי צורת מחשבה ששוב ושוב פוגשים אצל פלשתינים: כל מה שקורה הוא בגלל ישראל ו"הלובי היהודי" באמריקה, שמוצגים שוב ושוב כמי שמניעים את גלגלי העולם. הדברים אינם נשמעים בוטים לכאורה, אבל למעשה הם מתכתבים עם ההשקפה הנאצית על כוחם המיתי של היהודים ששולטים בעולם.
גם התנצלותו של אבו-מאזן איננה באמת התנצלות, כי היא הופנתה במודגש ל"בני הדת היהודית", שאולי נפגעו, ולא לעם היהודי, שבקיומו אבו-מאזן איננו מאמין. על כך כבר אמר יהודי חכם בתגובה לעלבונות גזעניים שהוטחו בו: "אי אפשר להתנצל על השקפת עולם".
האנטישמיות היא עובדת יסוד של החיים היהודיים וההתנהלות היהודית בעולם, ויש לה השפעה מאד שלילית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, איננו צריך לעצום עיניים ולהתכחש לקיומה ולהשפעתה של האנטישמיות, אלא להביא אותה בחשבון כגורם נוסף במציאות הסבוכה, שצריך להתמודד גם איתו במסגרת המאמץ לישוב הסכסוך.


יום שלישי, 1 במאי 2018

חייהם אינם הפקר


אולי הפעם היה מן החיוב ברשעות הפנאטית, או הפנאטיות המרושעת, של ברוך מרזל, שחשף בפנינו כי תלמידי המכינה הקדם צבאית בני ציון, שעשרה מהם נספו בשטפון בנחל צפית, ביקרו אצלו, והוא חשב שהם נחמדים מאד, אבל כמובן שהבנות אינן מתאימות לשירות צבאי, וראיה לדבר שנסחפו בשטפון אל מותן ולא נצלו. ולא יכולתי שלא להיזכר למקרא הדברים במבחן המים, שנהגו לערוך בימים עברו לנשים החשודות בכישוף, שנזרקו לנהרות כדי לבדוק האם תטבענה, שאז הפסדנו אשה הגונה, או שמה יצופו על פני המים, שאז מכשפות הן ויש לשורפן חיים. אין לנשים, ואפילו נערות צעירות ותמימות, רווח והצלה, לא מן המרזלים, (וגם לא מן הברקים, שבקרב מבזי הנשים נוהגים כמבזי נשים). אבל בזכות דבריו של מרזל נפתח לנו חלון לאותה פעילות של המכינה הקדם-צבאית, שרק מחמאות הועתרו עליה, וכופרים בעיקר כמוני תהו, מדוע צה"ל, שיש לו מערך הכשרה וחינוך אדיר להשלמת השכלה והכשרה לענפי השירות הנדרשים, נזקק למכינות קדם-צבאיות שתקציבן מגיע ממשרד הביטחון וממשרד החינוך גם יחד. ובכן, לא רק כדי לצאת למסעות התאבדות בנחלי מדבר יהודה בימי גשם ושטפונות, אלא גם  כדי לפגוש למשל את ברוך מרזל, בריון מורשע המתמחה בשנאת ערבים, נשים והומוסקסואלים, ערכים חשובים מאד בארץ המתנחלים, כדי שאם ישרתו בשטחים, בחברון למשל, ידעו כמו אלאור אזריה, שהמפקד העליון שלהם איננו גדי איזנקוט, אלא ברוך מרזל, כפי שהצטייר מתחקיר "עובדה" על פרשת אלאור אזריה. ודאי יאמרו לנו שיש עוד מגוון פעילויות עשיר במכינות, וגם מעשים טובים הם מרבים לעשות, אלא שמסגרות התנדבות לעזרה בקהילה אינן חסרות, ואין לשם כך צורך במערך של למעלה מחמישים מכינות קדם-צבאיות, שחלקן הן ישיבות תיכוניות שבכך עוד יש היגיון, גם אם עדיין קשה להבין מדוע משמשות המכינות האלה במה לביזוי נשים והומוסקסואלים ברוח דברי מרזל ובמפגן דומה של עדינות נפש וטעם טוב. קשה היה להחמיץ גם את החיפזון שבו קמו דוברי המתנחלים להגן על המכינות הקדם-צבאיות, ולהטיף לנו לא להיות שיפוטיים. אותם האנשים שלאחר כל פיגוע ממהרים להכריז שהשמאלנים אשמים, שתומכי הסכם אוסלו מכונים בפיהם פושעי אוסלו, ושתומכי ההתנתקות לדעתם, כפי שביטא אותה למשל ח"כ מוטי יוגב הידוע כעולה בדי-ניין, ראויים למות בפיגועים, וכמובן הם ממהרים להכריז שכל פיגוע הוא הוכחה לכך שחייבים לבנות עוד התנחלויות ועוד בתים בהתנחלויות, ולגרש ערבים, או להרוג ערבים, פתאם נתקפו בפייסנות מופלגת, והכריזו מעל כל במה שאסור לשפוט, וששיפוטיות היא דבר רע, וגם הזרימו אוטובוסים של בני נוער לעצרת זיכרון בכיכר רבין, להם יש כסף להביא אנשים באוטובוסים לכיכר רבין או לביקורים בהתנחלויות או לקלפי, ובלבד שלא יפגע המפעל הקדוש של המכינות הקדם-צבאיות, שבמסגרתו מוזמנים צעירים דתיים וגם חילוניים להיפגש עם אישים כמו ברוך מרזל או לשמוע דברי הסתה נגד כל אויביהם, הנשים, ההומוסקסואלים, מתנגדי ארץ ישראל השלמה וכל מי שאיננו מתלהב ממודל הגבריות של ברוך מרזל  או יגאל לווינשטיין.
וכמה בולט הדי-אן-איי המתנחלי הזה באופן שבו הובלו הצעירים הנותנים את אמונם במדריכיהם אל מותם בשיטפון: בפתח נחל צאלים הציבה המשטרה מחסומים, אז הם לא שבו אחורה, אלא פנו ויצאו לנחל צפית, ששם לא הציבה המשטרה מחסומים, ממש כמו שמקימים התנחלות לא חוקית בשטחים: עוקפים את מחסומי המשטרה ועולים להתנחלות מדרך אחרת, שהרי מדובר בפעולה קדושה, שלא החוק ולא המשטרה ימנעום ממנה. וכפי שסיפר אחד מהנערים הניצולים לכתב הטלויזיה, אמרו להם שהם חייבים לצאת מן הנחל עד השעה שלוש, כי אז יבוא שיטפון. והם לא שאלו מה יקרה אם השיטפון יקדים, וככל הנראה גם מדריכיהם לא שאלו את עצמם את השאלה המתבקשת מה יקרה אם השיטפון יקדים והם יהיו עדיין בתוך הנחל. והשיטפון, חצוף שכמותו, הקדים ולקח איתו את הנערות שבחייהן שיחקו המארגנים פוקר מות: שהרי מדברי הנער התם הזה ברור מעל לכל ספק שהמארגנים ידעו גם ידעו שהשיטפון צפוי, ושהם מכניסים את הנערים, ובעיקר את הנערות שהלכו בקרקעית האפיק, למלכודת מות, שרק מזל טוב או נס יצילן ממנו. הם בוודאי לא רצו בתוצאה הנוראה, אבל גרמו אותה במעשים של טירוף והפקרות שמתנוסס מעליהם דגל שחור של זילות חיי אדם. ההחמרה לחקירת עבירת הריגה לא הפתיעה אותי: מן הרגע הראשון חשתי שסיכון חיים כה חמור של חיי בני נוער צעירים, בידיעה מלאה ששטפון גבה את חייהם של שני בני נוער ביום הקודם, ושהשיטפון צפוי ואפילו זמנו ידוע: בשעה שלוש, חמור בהרבה מגרימת מות ברשלנות, שכן לא רשלנות יש כאן אלא הפקרות זדונית, בלתי נתפסת כמעט, שכן המוח איננו קולט מה דחיפות יש בטיול של בני נוער שחייבים להוציאו לפועל בזמן סערה חריגה בנוראותה, גם לו הסכנה היתה פחותה בהרבה. וחייבים להיות שיפוטיים, כי לא להיות שיפוטיים פירושו להסכין עם זילות נוראה של חיי אדם, פירושו לשכוח שבצלם אלהים ברא את האדם, ושחייהם של עשרה בני נוער צעירים שנתנו את אמונם במפקירי חייהם, חייהם שנגזלו מהם באבם, אינם הפקר.

יום שישי, 27 באפריל 2018

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 43, 44, 46


שיר 43
בְּשׁוֹשַנִּים, כָּזוֹ כַּמּוּת,
אוֹתָךְ כִּסִּיתִי
שֶׁכַּאֲשֶׁר גָּוַעְתְּ לָמוּת
זֹאת לֹא גִּלִּיתִי.

חָשַׁבְתִּי שֶׁשֶּׁלִּי עוֹדֵךְ,
שֶׁאַת חַיָּה
וְאָז חָשַׁבְתִּי שֶׁהִנֵּךְ
רַק אַשְׁלָיָה.

אַךְ כְּשֶׁהָרוּחַ מְרִימָה
כְּמוֹ שְׂמִיכָה אֶת שׁוֹשׁנַּיִּךְ,
אֲנִי מְגַלֶּה, אֲפוּף אֵימָה,
שֶׁאַת חַיִּית, וּפֹה חַיַּיְּךְ.


   שיר 44 
מַה תַּעֲזֹר זְרִיחַת הַחַמָּה
אִם לֹא אוּכַל לִרְאוֹת מְאוּמָה
כִּי אֶת הָעַיִן מַקִּיף לֵיל דְּמָמָה?

אֲבָל זְרִיחַת הַחַמָּה חוֹמֶקֶת,
אֶת הָעַיִן חֶשְׁכַּת הַלַּיִל חוֹבֶקֶת,
כַּאֲשֶׁר הַיְּקָרָה מִסְתַּלֶּקֶּת.

אֶת יַלְדָּתִי לֹא אֶרְאֶה, לֹֹא אֶשְׁמַע
וְאֵינֶנִּי שׁוֹאֵל מִי הַסּוּמָא
הָאִם עֵינִי אוֹ הַחַמָּה.


שיר 46
אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, בִּתִּי הַתַּמָּה,
וְכָעֵת אוֹתָךְ קָבַרְתִּי
וַאֲנִי מַאֲשִׁים אֶת עַצְמִי בָּאַשְׁמָה
שֶׁיּוֹתֵר לְאֶהֹב לֹֹא בָּחַרְתִּי.
אָהַבְתִּי יוֹתֵר, הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִמַּה שֶׁהֶרְאֵתִי, קְטַנָּה,
אוֹתוֹת אַהֲבָה מְעַט מִזְעֵיר
בִּשְּׁתִיקָתִי הַמַּרְצִינָה.
אָהַבְתִּי אוֹתָךְ, אָהַבְתִּי כָּל כָּךְ
גַּם כְּשֶׁנָּזַפְתִּי פַּעַם וּשְׁתַּיִם.
אֶת חוֹב אַהֲבָתִי כְּלַפַּיִךְ
אָשִׁיב לָךְ כָּעֵת כִּפְלַיִם.
תְּכוּפוֹת אֶת הָרֶגֶשׁ מַצְנִיעָה
אַהֲבַת הָאָב בְּחִנּוּכָה.
מַמְתִּינָה לַפְּרִי בְּצִפִּיָּה
בִּמְקוֹם לִשְׂמֹחַ בַּפְּרִיחָה.
 לוּ יָדַעְתִּי שֶׁמֻּקְדָם כָּל כָּךְ
יִקְטֹֹף הָרוּחַ אֶת פִּרְחֵךְ
לַעֲשׂוֹת הָיִיתִי מַנִּיחַ לָךְ
כָּל מַה שֶׁיַּחְפֹּץ לִבֵּךְ.
הוּכְרַחְתְּ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנִי,
לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתִי,
וְשָׁתִית אֶת הַמַּר, לְדַאֲבוֹנִי,
כִּי אֲנִי אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁתִּשְׁתִּי.
עֲוִית הָמָּוֶת סָגְרָה אֶת פִּיךְ
אַךְ הוּא נִפְתַּח בְּמִצְוָתִי
רַק אֶת גְּסִיסָתֵךְ לְהַאֲרִיךְ
מָזְגוּ לָךְ שֶׁתִּשְׁתִּי.
אֲבָל אַתְּ, בְּמוֹתֵךְ עוֹד שָׁאַפְתְּ
אֶת פְּנֵי אָבִיךְ לְחַלוֹת
בְּיַדַּיִךְ הַגּוֹוְעוֹת אוֹתִי לִטַּפְתְּ,
מַבִּיטָה בִּי בְּעֵינַיִם כָּלוֹת.
מַה אָמְרָה לִי יָדֵךְ הַקְּטַנָּה
כְּשֶׁלֹא יָכֹלְתְּ כְּבָר לְדַבֵּר?
שֶׁאַתְּ סוֹלַחַת עַל אִי הֲבָנָה
שֶׁגָּרְמָה בִּשְּׁגָגָה לָךְ לְהִתְיַסֵּר?
הַלְוַאי שֶׁאֶת כָּל הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת,
הַמִּלִּים שֶׁאוֹתָךְ הִפְחִידוּ,
שָׁכַחְתְּ, אוֹ שֶׁמַּשְׁמָעוּיוֹת חֲדָשׁוֹת
כָּעֵת הֵן לָךְ יַגִּידוּ.

על מות ילדים מיותר מיותר מיותר ובלתי נסלח




יום חמישי, 26 באפריל 2018

האנטישמיות לא הגיעה מבחוץ


בבחירות האחרונות בגרמניה קיבלה מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה 13% מקולות הבוחרים והכניסה לבונדסטאג למעלה מתשעים צירים. מנהיגה אלכסנדר גאולנד טען שאסור לגנות את הגרמנים על שנות המשטר הנאצי, והתנגד להבעת התמיכה של הקנצלרית בישראל, כי לדבריו הוא לא מוכן לשלוח חיילים גרמנים להילחם בעד ישראל, כאילו מישהו העלה על הדעת לדרוש מגרמניה דבר כזה. הצלחתה של אלטרנטיבה לגרמניה היתה המשך לפעילותה החוץ פרלמנטרית של תנועת פגידה המתנגדת למהגרים. גם בפעילותה של פגידה וגם בפעילותה של אלטרנטיבה לגרמניה ישנם יסודות אנטישמיים בולטים, החל מדרישה ליחס חיובי יותר כלפי העבר הנאצי וכלה בדרישות מעשיות לאסור על שחיטה כשרה יהודית ומוסלמית בגרמניה ועל קיום ברית מילה. אנגלה מרקל התחייבה מראש לא לצרף את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה לקואליציה, אך בעקבות הצלחתה של האחרונה בבחירות ביטאה מסרים פייסניים כלפי בוחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, וכעת היא תופסת שתי צפורים במכה, כאשר היא מייחסת את סכנת האנטישמיות למהגרים הסורים והמוסלמים האחרים לגרמניה, ועוברת בשתיקה גמורה על האנטישמיות של אלטרנטיבה לגרמניה. כך מסיטה מרקל את האחריות לאנטישמיות מן הגרמנים למוסלמים, וגם מתחנפת לבוחרי הימין הקיצוני כאשר היא מספקת הצדקה לשנאת הזרים שלהם: כעת בוחרי אלטרנטיבה לגרמניה אינם נאצים נוסטלגים לעבר הגרמני המפוקפק שמעוררים חלחלה בלב כל יהודי, אלא מי שנלחמים באנטישמיות על ידי סילוק המהגרים, שהרי כל מי שמכיר את בוחריה ונבחריה של אלטרנטיבה לגרמניה, כמו מנהיגה הנ"ל אלכסנדר גאולנד וביורן הקה שמוביל את ההתנגדות לאנדרטת השואה, שהיא למעשה התנגדות לגינויה של גרמניה הנאצית, מבין את עומק הציניות והתככנות שבהאשמת המהגרים באנטישמיות הגואה בגרמניה, שאיננה תופעה פתאומית אלא תהליך שנמשך שנים רבות. כך גם בצרפת, שבה התחזקה מאד מפלגת החזית הלאומית של מארין לה-פן, ורק כניסתו של עמנואל מקרון למרוץ לנשיאות והצלחתו המפתיעה מנעו את בחירתה של לה-פן לנשיאות צרפת והחלישו את מעמדה. השבוע הועבר באספה הלאומית הצרפתית חוק מחמיר נגד מהגרים, שמקשה עליהם מאד לבקש אשרת שהיה בצרפת. בצירוף מקרים חשוד להעברת החוק הזה התפרסמה עצומה של אישים צרפתים, ביניהם ראש הממשלה לשעבר סרקוזי, שתמיד ניסה להתחרות בימין הקיצוני על ידי אימוץ מדיניות נוקשה כלפי מהגרים. העצומה מייחסת את כל בעיית האנטישמיות בצרפת למהגרים המוסלמים וטוענת כי הם גורמים לטיהור אתני של היהודים הצרפתים, אבל מתעלמת לחלוטין מחלקה של האנטישמיות הצרפתית בטרור כלפי יהודים בצרפת, כאילו אין מדובר באחת המדינות האנטישמיות בעולם, שהשתתפה בהתלהבות ברצח יהודיה בלי שום מעורבות מוסלמית, ושבמשך עשרות שנים מתחזקת בה החזית הלאומית שמנהיגה בעבר ואבי המנהיגה הנוכחית טען שהשואה היא פרט קטן בהסטוריה, והביע את תמיכתו במרשל פטן ששיתף פעולה עם הנאצים. איש איננו מזכיר את החוק המביש נגד חבישת כיפות וכיסויי ראש בבתי ספר ממלכתיים, שסילק מבתי הספר הממלכתיים בצרפת את הילדים היהודים הדתיים, וזכה לתמיכה נלהבת לא רק של החזית הלאומית אלא גם של המפלגות האחרות בצרפת. כיום מקלטם של הילדים היהודים בצרפת הוא דוקא בבתי הספר של הכנסיה הקתולית, שם לפחות הם מוגנים לא רק מהתנכלות של תלמידים מוסלמים, אלא גם מהתנכלות של המדינה הצרפתית לכיפות שעל ראשם או לשרשרת מגן דוד שעל צווארם.
לא במקרה נפוצה אלימות אנטישמית, מצד מוסלמים ולא רק מצדם, במדינות שבהן תמיד היתה אנטישמיות קשה ורדיפה אנטישמית של יהודים. עד לאחרונה סירבו בצרפת להגדיר רצח יהודים בידי מוסלמים כתופעה אנטישמית, וטענו שמדובר באלימות על רקע הסכסוך במזרח התיכון, שכך ניתן היה גם להצדיק רצח יהודים בצרפת וגם להטיל את האשמה לרצח יהודים בצרפת על ישראל, במקום להכיר באחריותה של צרפת לרדיפת יהודים בשטחה, גם כשהמבצעים הם מוסלמים, שכן שוב ושוב העניקה צרפת לגיטימציה לרציחות יהודים בידי מוסלמים ילידי צרפת שמוצא הוריהם מצפון-אפריקה או מקולוניות צרפתיות באפריקה, ואין להם שום קשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, בטענה שהסיבה לרציחות היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האשמת המהגרים ביבוא אנטישמיות לצרפת כאילו אי פעם היה בה מחסור במצרך הזה, משרתת את אותה מטרה: מסירה את האחריות מן הצרפתים עצמם. שינוי יתאפשר רק כשהציבור הצרפתי יודה בתרומתו למתן לגיטימציה לרצח יהודים בידי מוסלמים בצרפת ומחוצה לה, בכך שבמשך שנים רבות שבהן האלימות והאנטישמיות בצרפת הלכה והחמירה, סירבה המדינה הצרפתית להגדיר אותה כטרור, ורק לפני שלוש שנים טען ראש הממשלה דאז פרנסואה הולנד שאין שום קשר בין הרצח במערכת שרלי הבדו לבין הרצח בהיפר כשר, ודרש מנתניהו שלא להגיע לתהלוכה נגד מעשי הרצח, כדי שיהיה ברור שרצח של יהודים ורצח של צרפתים אינם שווי ערך. ההתנערות של צרפת כמדינה מהאמת ההסטורית, שרק מיעוט מהצרפתים תמך בדה גול ובבעלות הברית, ורובם תמכו בנאצים ושיתפו איתם פעולה, מאפשר את חוסר הבושה הזה של איסור חבישת כיפות בבתי ספר ממלכתיים בצרפת, והיתממות כאילו אין מדובר באנטישמיות. ללא האנטישמיות העמוקה המושרשת הן בצרפת והן בגרמניה, ומתבטאת שוב ושוב בניסיונות לדרוש "יחס אובייקטיבי" לנאציזם במקום גינויו המוחלט, ובאפליה בין דם יהודי לדם גרמני או צרפתי, היה הרבה יותר קשה לטרור המוסלמי כלפי יהודים לזכות בלגיטימציה, שבעצם אבדה לו רק לאחר שהחל לרצוח צרפתים וגרמנים והפסיק לראות ביהודים מטרה בלעדית.
גם התקרית המדווחת בגרמניה מוזרה ביותר בעיני: ערבי התחפש ליהודי כדי לראות כמה מכות יקבל, ופליט סורי הכה אותו? נשמע כמו הסיפור המוזר שקדם לניסיון לאסור על קיום ברית מילה בגרמניה, כאשר רופא נתבע על ביצוע ברית מילה בילד, שנטען כי הוא ואמו היו תיירים ועזבו את גרמניה. זהות האם והילד לא נודעו, וכל הדיון הציבורי עסק באיך היהודים והמוסלמים מתאכזרים לילדיהם ופוגעים בגופם, בנוסח הפולמוסים הדתיים של ימי הביניים, כאשר ממשלת גרמניה נקראת להציל את הילדים היהודים מידי הוריהם המענים אותם, שהרי מי מיטיב לדאוג לילדים היהודים יותר מן העם שניפץ את ראשיהם של מיליון וחצי תינוקות יהודיים אל הקיר. גם מצעדי התמיכה ביהודים עם הכיפות נראו לי כמו הצגה אחת גדולה, שהמשיכה את הסיפור המוזר והבלתי אמין שאליו התייחסה. אנגלה מרקל מעוניינת אך ורק למשוך את לבם של מצביעי אלטרנטיבה לגרמניה, שהם האיום האנטישמי הגדול ביותר על היהודים בגרמניה ועל אורחות חייהם, שכן הם דורשים לאסור על מילת ילדים ועל שחיטה כשרה, לצד האיסור על שחיטת חלאל. הטרור המוסלמי אכן מאיים על היהודים בכל אירופה ובכל העולם, אבל איום זה איננו נובע דווקא מהגירה חדשה, אלא מהאווירה בקרב מוסלמים ילידי צרפת וגרמניה, שגדלו והתחנכו במדינות אלה, וספגו את האנטישמיות המסורתית שלהן, כפי שספגו את ההטפה של מוסלמים קיצוניים במסגדים, ואלה הותכו בנפשם לשנאה אלימה אחת. להאשים את הפליטים והמהגרים שזה מקרוב באו באנטישמיות המשתוללת בצרפת וגרמניה זה שנים, אין פירושו לדון בבעיה האמיתית, כפי שטענו גם אנשים בישראל, אלא למסך ולעוות אותה, כדי לאפשר לאנטישמיות ולנאציזם בצרפת וגרמניה להמשיך לשגשג בלא הפרעה.
ומה שעצוב במיוחד הוא שהניסיון הציני והשפל הזה, להפיל את אשמת האנטישמיות על כתפי הפליטים הסורים, ולנקות את האנטישמים הגרמנים והצרפתים מאשמה, מתקבל באהדה בישראל, שבה מנסים מכחיש השואה בנימין נתניהו ואוהדיו כבר שנים לטהר את הימין האירופי מאשמת השואה ולהעביר את האשמה אל הערבים, כדבריו "היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון." כן כן, ממש חמוד היה ההיטלר הזה, ורק הערבים הרעים קלקלו אותו. ולא במקרה חבריו הקרובים ביותר של בנימין נתניהו בין מנהיגי העולם, לצד דונלד טראמפ ונרנדרה מודי הידועים בשנאת המוסלמים שלהם, הם ויקטור אורבן ההונגרי ואנדז'י דודה הפולני, שני מנהיגים שהצלחתם בבחירות התבססה על מסעות תעמולה אנטישמיים, אצל אורבן על הסתה נגד המיליארדר היהודי יליד הונגריה ג'ורג' שורוש, תוך שימשו בכל הסטריאוטיפים המסורתיים של התעמולה האנטישמית, ואצל דודה תוך התקפה פרועה על יהודים ולא יהודים שעסקו ברצח יהודים בידי פולנים בשואה, תעמולה שניבאה את החוק הפולני המביש האוסר על האשמת פולנים בשיתוף פעולה עם הנאצים באיום של שלוש שנות מאסר. נתניהו שטוען שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, שכח מזמן מה זה אנטישמים ומדרדר את כולנו ליחסים מבישים עם הגרועים שבאנטישמים ובמכחישי השואה. למרבה הצער, שום אנטישמי איננו שוכח מה זה לשנוא יהודים, גם כשראש ממשלת ישראל מעתיר עליו נשיקות וחיבובים.