שנאת ירושלים

כבר יותר מארבעים שנה אני גרה בירושלים ואני אוהבת אותה מאד. בגלל שאני גרה בה, ירושלים היא בשבילי מקום אמיתי והאנשים בירושלים הם בשבילי אנשים אמיתיים ולא סטריאוטיפים. אני אוהבת את עמק המצלבה ואת גן העצמאות ואת בית הנשיא ואת טחנת הרוח של מונטיפיורי ואת גן בלומפילד שמשתרע מטחנת הרוח ועד קצה מלון המלך דוד ורואים ממנו את העיר העתיקה. לעיר העתיקה אני לא הולכת כי אני מפחדת, וגם לכותל אני לא הולכת, כי אפשר להתפלל גם בבית, ואני לא אוהבת להידחק עם הרבה אנשים. אני בעד שתהיה מדינה פלשתינית ושירושלים המזרחית תהיה הבירה שלה, וזה לא מפריע לי שהפלשתינים ישלטו בעיר המזרחית. כן מפריע לי שתל אביבים מדברים על ירושלים ותושביה כמו שדונלד טראמפ מדבר על מקסיקו ועל מקסיקנים. כמובן שהאנשים שמדברים על ירושלים בצורה גזענית, כי הם שונאים מזרחיים וחרדים, בטוחים שהם מאד נאורים, במיוחד אם הם עיתונאים בעיתון "הארץ", והם לא חושבים שכשהם מתבטאים על ירושלים ותושביה כפי שהם מתבטאים, הם נשמעים כמו דונלד טראמפ כשהוא מדבר על מקסיקו והמקסיקנים, כלומר כמו גזענים, שזה מה שהם, גם אם נדמה להם שהם ההיפך הגמור מזה. לא שלירושלמים כל כך אכפת, כי הם אינם מרבים לקרוא עיתונים, בוודאי לא את "הארץ", אני דוקא כן קוראת את "הארץ", אולי מפני שגדלתי במקום אחר, וגם אין לצערי הרבה אלטרנטיבות, ועד כמה שאני רגילה לגלי השנאה בכל זאת אני מצליחה להזדעזע כמה האנשים שם מלאים שנאה, ועד כמה השנאה שלהם חסרת בושה וחסרת מודעות וחסרת מעצורים, כביכול מפני שהירושלמים לא נאורים כמוהם, ובעצם בגלל שהם פשוט גזענים, וחושבים רק בסטריאוטיפים, ולפעמים זה מדהים כמה הסטריאוטיפים מעצבים את תפיסת המציאות, וכמה הם יותר חזקים מהמציאות עצמה. הערב גם "גב האומה" שידרו תוכנית מירושלים, שהיתה די מצחיקה, לפחות החלק שראיתי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב איך התל אביבים מתכחשים למציאות של חייהם ומשליכים הכל על ירושלים. למשל פיגועים. אני לא בדיוק ספרתי כמה דקירות סכינים ויריות היו בגל הפיגועים האחרון בירושלים וכמה בתל אביב, אבל למיטב זיכרוני היו בתל אביב לא מעט פיגועים רצחניים, ובכל זאת כשהתל אביבים מדברים על פיגועים הם מדברים כאילו יש דבר כזה רק בירושלים, כאילו בתל אביב אין פיגועים. וגם כשתל אביבים שעובדים בעיתון "הארץ" כותבים על תל אביב וירושלים, אז ברור להם שבירושלים כולם שליסלים שרוצחים הומוסקסואלים ובתל אביב כולם אוהבים ומחבקים הומוסקסואלים, כאילו לא היה הרצח בבר-נוער, וכאילו לא היתה משטרת תל אביב ההומופובית שבמקום לחפש ולתפוס את הרוצח, הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, ואחר כך תפרה תיק למנהל הבר-נוער ועל סמך עדות שקר הכריזה שהרצח בבר-נוער לא היה פשע שנאה. כל זה קרה בתל אביב, אבל בשביל עיתונאי "הארץ" אורי משגב למשל, תל אביב זה גן עדן להומוסקסואלים וירושלים גיהנום, בעוד שבפועל אין הרבה הבדל בין שתי הערים, בשתיהן יש אנשים סובלניים להומוסקסואלים ואנשים לא סובלניים להומוסקסואלים, ובשתיהן היו מעשי רצח של הומוסקסואלים, רק שבתל אביב לא יודעים מי הרוצח כי משטרת תל אביב היתה מדי עסוקה במאמץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם מכדי להקדיש מאמץ לתפוס את הרוצח האמיתי, וככה גם הרוצח מסתובב חופשי, וגם התל אביבים הגזענים, כמו העיתונאי אורי משגב מ"הארץ" למשל, יכולים להעמיד פנים שרק בירושלים רוצחים הומוסקסואלים, ושרוצח של הומוסקסואלים יכול להיות רק חרדי מירושלים, למרות שחרדי כמו ישי שליסל יכול לרצוח עם סכין, אבל אין הרבה סיכוי שהוא יידע להשתמש במיומנות בנשק חם, כמו הרוצח מהבר-נוער, שעדיין לא נתפס. גם גזענים לא חסרים בתל אביב, ולא חסרים בתל אביב אנשים שמדברים כמו אוהדים מסוימים של בית"ר ירושלים. אבל לשנוא את ירושלים ולהסביר כמה תל אביב ותושביה יותר נאורים וסובלניים זה מוטיב של חילוניים אשכנזים שחושבים את עצמם לנאורים, וזה לא נחשב אצלם גזעני אלא זה נחשב גזעי להגיד כמה הם יותר נאורים מהירושלמים, כמו שזה נחשב אצלם גזעי להגיד כמה הם שונאים את ישראל ורוצים להגר לברלין ולחיות עם גרמנים ולא עם יהודים, אבל האמת היא שחוץ מזה שהם גזענים, הם גם מאד פרובינציאלים, יותר מדי פרובינציאלים מכדי להכיר באמת את ירושלים או את ברלין או אפילו להכיר באמת את עצמם, שזה דורש יכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, וכנראה שהיכולת הזו לא כל כך נפוצה אצל אנשים שמכירים בעיקר את בית הקפה התל אביבי שלהם, שבו הם יושבים ומתבשמים מעצמם כמה הם נאורים כביכול ורחבי אופקים.  

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 8

לצערי כבר זמן רב, יותר משנתיים, לא העליתי פרקים חדשים ממסתו האוטוביוגרפית של הסופר יעקב וסרמן (1934-1873), שהתחלתי לתרגם לפני שנים, אבל לא עמדתי בהבטחתי לתרגם אותה ברציפות. כעת אני מעלה סופסוף את פרק 8, ואני מאד מקוה שאצליח לתרגם ולהביא פרקים נוספים בקרוב. להלן הקישורים לפרקים הקודמים:

מבוא ופרקים 1, 2  

פרקים 4,3

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8   

בחוויות יש לטפל דרך חירות, אחרת הן נותרות שבויות במקרי או מתמסרות לתפל. מכיוון שאין בכוונתי לספק כאן תולדות חיים של ממש, אלא רק תיאור של קונפליקט גורלי, די במה שתיארתי עד כה למתן ההקשר, שצריך רק להראות כיצד התהוויתי, ועל איזו קרקע צמחתי. כעת תהא הדרך צרה וקבועה יותר, הכיוון חייב להיות יותר נמרץ. המצוה להעניק הֶקְשֶׁר צריכה לסגת מפני התוצאה וההתפתחות של העניין המכריע.

למרות שהשקעתי את כל כוחי וכבודי למלא את חובתי כחייל ולהשיג את רמת הביצוע הנדרשת, שלצורך כך נדרשה ממני התגברות לא קטנה על עצמי, לא הצלחתי לזכות בהכרת מפקדַי והבחנתי במהרה שגם בהתנהגות למופת לא הצלחתי בכך, לא יכולתי להצליח בכך, כי היתה מצדם התנגדות מכוונת. הבחנתי ביחסם המזלזל של הקצינים, בנטייתם הלא נסתרת לקבל את הביצוע המשביע רצון כמובן מאליו, ואת הביצוע שאיננו משביע רצון להוקיע. התקרבות חברתית לא באה בחשבון, האיכות האנושית לא נשקלה כלל, שאר רוח או אפילו רק צורת ביטוי מקורית עוררו מיד כעס, קידום מעבר לגבול מוצהר לא עלה על הדעת, הכל מפני שתעודת הזהות נושאת תחת הרובריקה "דת" את הציון "יהודי". אבל זה כבר ידוע מזמן, איש כבר איננו מתפלא על כך יותר, גם אני הייתי מודע מראש למצב, מה שהיה מספיק גרוע בפני עצמו ובהכרח העכיר באופן מתמיד את תחושת החיים הכללית.

בולט ומענה הרבה יותר היה עבורי מבחינה זו יחסם של חברי ליחידה. לראשונה פגשתי את אותה שנאה עמומה, קהה, כמעט חסרת-מלים, שחדרה לגוף האומה, שהכינוי אנטישמיות איננו מבטא כמעט דבר לגביה, כי הוא איננו מאפשר להכיר לא את האופן, לא את המקור, לא את העומק ולא את המטרה. לשנאה זו יש מאפיינים של אמונה טפלה כמו גם של עיוורון מרצון, של אימת שדים כמו של קנאות כמרים, של עוינות המקופחים, המרוּמים, כמו גם של בּוּרוּת, שקר וחוסר מצפון, כמו גם של התגוננות מוצדקת, של רשע חקייני כמו של קנאות דתית. יש בה להיטות וסקרנות, צמאון-דם, פחד להתפתות, תשוקה לסודיות והערכה עצמית נמוכה. בערבוביה ורב-המשמעות שלה זו תופעה גרמנית מיוחדת. זו שנאה גרמנית.

כל יהודי הגון ובעל מודעות אנוס, כאשר אד-רעל זה מכה בו לראשונה, והוא מנסה להבהיר לעצמו את טיבו, לחוש תדהמה מתמדת. וכך קרה גם לי. לכך נוספה העובדה שאוכלוסייתה הקתולית של פרנקוניה תחתית, שהיה פזור בה בשפע ערב רב ובלתי משמח של יהודים שרגלם האחת עוד בגטו, יהודים מכורים למסחר, נושכי-נשך, חנוונים, רוכלים, סוחרי בהמות, מחזרים על הפתחים, היתה נתונה להסתה מתמדת, נפלה בהרבה משכנותיה בעירוניות ובטוב לב טבעי, ועוד חי בתודעתה זכר סיפורי הרעלת בארות ועלילות דם במצוֹת פסח, ורדיפות יהודים רצחניות ועתירות רווחים של בישופיה עד שפיכות דמים.

קרה שהתידדתי עם אחד מן הצעירים, ואז כשהגילוי היה בלתי נמנע, או שהוא נרתע בזהירות, או שלזמן מה נהג בטבעיות, כדי לבטא בסופו של דבר חוסר אמון שקשה להיאבק בו, או שהניח לי להבין, שהוא רואה באישיותי את היוצא מן הכלל, ומַשעֶה למעני את הדיעות הקדומות הנטועות בו. זה היה יותר מעליב מהכל. יותר קל לסבול הצהרה שאישיותנו האינדיווידואלית פחותת-ערך, מאשר הכלל שאליו אנו משתייכים: עדיף שיחשדו באופיינו, מאשר במוצאנו. מהראשון יכול אדם להציל את עצמו, יכול להוכיח שזו טעות, או לפחות להשתכנע בכך או להזים את הדבר, אבל נגד השני כל הטיעונים והדוגמאות הם חסרי-אונים, וראי התודעה הפנימי והשמור ביותר נעכר ומוכתם.

כשבאתי לנירנברג לאחר שיחרורי מן השירות הצבאי, שם הוצעה לי באחת הלשכות מישרה זוטרה בשכר עלוב, כבר הייתי נכה בחלק מהותי של יחסִי לעולם. הקשר שמזהה גאוה עם פחד מהשפלה, הוא המזיק ביותר להתנהלות מוסרית וחופשית. אם אדם איננו יכול לאבד את תחושת הערך העצמי שהגיע אליה, הרי רק ההתבודדות יכולה להציל אותו מן ההתמרמרות, ההחלטה לחפש ולמצוא את עצמו, הכמיהה לזה שיחפש וימצא. זה המופלא בצעירים, שהם אינם יכולים להתייאש לגמרי מאנשים, לפני שהם מתנערים מנעוריהם, כאשר הם מפסיקים להאמין באנשים, באותה תמונה חלומית של האדם. וכך התנערתי אף אני באותם ימים מעצמי. נפלתי לחברה רעה, היתה לי ערגה חסרת-מעצורים לקשר רוחני, ונפלתי לבִיבֵי הרוח, צמאתי לאישור, והושלכתי ממבצרים שנכבשו ברוב עמל. ייחלתי לי את המלה, שאיננה שואבת את כל תוכנה מכסף, זיעה ועמל, ונקרתה לי הזוהמה, שמחקה את דרכה ומנהגה של הרוח. בהחלט אין צורך לומר יותר כדי לתאר את הקיום, שהתקיימתי במשך ימים רבים, מה יועיל להעלות את הפרטים המכוערים מקבר הזמן, הלילות שלנתי על ספות מזוהמות, פרצי ההתלהבות של מרדנות נטולת ערכים למדי, אובדן עצמי יללני, התרברבות בעוני, התנערות מחובה, מצוקה חונקת, התגרות זולה באזרחים. זה לא חדש היום ולא היה חדש בזמנו. גם לדבר על חוג הדמויות העגומות אין טעם. עגומים או גם ראויים לציון ככל שיהיו הגורלות, כך בינוני החתך הכללי. בכל בתי הקפה המפוקפקים עלי אדמות, של כל הסופרים והאמנים הממורמרים והאימפוטנטים והמתחזים לסטודנטים, כל הפלסטפים והפיסטולים [דמויות ממחזות שייקספיר, פלסטאף הוא בטלן זולל וסובא ופיסטול חייל פחדן ורברבן, ע.פ.], הקולינים [קוֹלִינֶה, דמות פילוסוף חסר פרוטה מן האופרה של פוצ'יני "לה בוהם", ע.פ.] והיאלמאר אקדלים [דמות מפוקפקת מ"ברווז הפרא" של איבסן, ע.פ.], שוחקים את אותן פראזות באותן מניירות, מקול ענות ועד יללת חתולים.

מה שנותר לי מאירועי אותן שנים כיסוד עמוק יותר בקביעת יעודי בחיים, היתה מצד אחד העיר, מונומנט מימי הביניים, שכמו הוטלה עליה קללת מכשף, נותרה שלווה בעיצומה של פעילות סוערת, קדחתנית, של תעשיה צומחת מיום ליום, שהפכה במהרה למרכזו של מאבק גואה בין הבורגנות והפרולטריון. תמיד מצאתי סמליות בכך שמסילת הברזל הראשונה באירופה נסללה בין נירנברג לבין פירת [עיר הולדתו של וסרמן]. מצד שני, ובהקשר טבעי לכך, התבוננתי וחוויתי יקום אנושי מפולג בחדות, יקום של מתבוננים, שלווים, דועכים, ויקום של שאפתנים, רעשנים, מצליחנים.

כל זה בתחום מוגבל, מוצב כמו לשם דוגמה וניסוי, בלבה של גרמניה. כַּפּוֹת המאזניים התנודדו לפני מעלה ומטה. לא נטיתי לתלות את גורלי על אחת מהן. מצד אחד נמשכתי לדפוסים העתיקים, ליראת הכבוד בפני המסורת, למשב ההיסטוריה, להפנמה, לכישרון, לעקוב ולחשוב על פי הגָּדוּר, הסָּגוּר, הבטוח. מצד שני בא חזון הדברים החדשים, דמותן ודיוקנן של תהפוכות העתים, ובנוסף לכך כמובן קור, קור הנשמה, עצלות הנשמה, התקרשות הנשמה.

על כך שלא טבעתי כעת עם הטובעים, אני חייב אולי תודה לאדם אחד, שברגע המדאיג ביותר בחיי הופיע כגואל. עוררתי את אהדתו, הוא השגיח בי, התקרב אלי, הראה לי את הסכנה, והשיכנוע העדין, הסבלני והאוהב שלו השפיע עלי לסייג ולמתן את מעשיי העקרים והבאושים. את מה שלא הועילה תוכחה רצינית, הוא השיג בהומור עוקצני, באמצעות אנקדוטות מופתיות, כי הוא היה מספר בלתי-נלאה ואוֹצָר של סיפורים. למרות שתכופות היה שרוי בעצמו במצוקה, במחשבות נוסח המלט, כי אופיו שהיה בה בעת גם מחוספס וגם רגיש כאשה, הקשה עליו לקשור יחסי אמון ובודד אותו, הוא נצמד אלי, כמחזר, כמנהיג, כעומד בקנאות על המשמר. הוא היה אחד האנשים הבעייתיים ביותר שפגשתי, והשפעתו השתרעה על פני שנותי החשובות ביותר.

הוא היה מבוגר ממני בשש או שבע שנים. מוצאו היה ממשפחת אצולה עתיקה מנירנברג, אך משפחתו התרוששה כליל. אביו נפטר, הוא חי עם אמו, אשה מנוכרת, שונאת את החיים, נוקשה במיוחד, במערכת יחסים שנעה בין מיאוס לאהבה. על פי מקצועו היה ליתוגרף [מדפיס בשיטת הדפס אבן שהיתה מקובלת בזמנו, ע.פ.], אך באמנותו, שהוא שחה בה כדג, הוא פיתח עניין ספרותי, לא כיוצר, אלא כבן פלוגתא של זמנו ובני זמנו. הוא היה תמיר, צנום, שרירי, זריז, עצבני כמו סוס מרוץ, נוטה למצבי רוח, ידע להרשים ולקנות את לבם של אנשים, היה מלא דחף וזעם, וגם מלא עורמה ולצון, ורחש חיבה למתנזרים, לתולעי ספרים, להומאופתים ולתמהונים.

כאשר הוא, שחש שכשרונותיו קמלים במולדת, נסע לציריך, שם ציפה לחוג השפעה רחב יותר. חשתי כמי שרוחו הטובה נטשה אותו, ושאיפתי היתה לחזור ולשהות בקרבתו. חליפת מכתבים לעתים רחוקות, מצדו כמו מצדי, היתה תחליף בלתי מספק לשעות מלאות חיים, אך בינתיים לא היתה כל תקוה לאיחוד מחודש בינינו. בינתיים הגעתי לגיל בגרות, קיבלתי לידי את ההון הקטן מעזבון אמי, בין 500 ל-600 מארק, שגרמו לי לחוש עשיר. התפטרתי ממשרתי, שילמתי את חובותי, נסעתי למינכן וחייתי כמה שבועות בלא דאגה, דבר שהיה לגמרי חידוש בשבילי, ושבמהרה התנקם בי, כי באחד הימים כלה האוצר לכאורה. חיפשתי משרה חדשה, פירסמתי מודעה, ונעניתי מסוכן כללי מפרייבורג שבבאדן, שביקש ממני תמונה ופרטים אישיים ולאחר ששלחתי אותם קיבל אותי לעבודה. הייתי הפקיד היחיד במשרדו, והיה עלי לבצע מטלות כתיבה עשר שעות ביום. האיש שהתקבלתי לשירותו היה נוקשה, קמצן, ערמומי, קשה לרצות, התנהגותו תקנית באופן מודגש, כמנהגו של קצין בגימלאות. בבוקר יום ראשון אחד, כשהלכתי למשרד לבצע עבודה דחופה, הוא הופיע גם כן, שיבח את מסירותי, אך אמר שעדיף שאעזוב את העבודה ואלך לכנסיה. מעט מופתע מחוסר מודעותו בנקודה זו, עניתי את מה שהיה לענות. פניו השתנו באופן מבהיל. לאחר שתיקה כעוסה הוא נזף בי, שבכוונה הסתרתי ממנו, שהיתה זו חובתי, להודיעו במדויק על אמונתי במכתב הפנייה, שהוא לא העלה בדעתו דבר שכזה, שתמונתי והופעתי היטעו אותו, ושהוא חש את עצמו מרומה. הוא לא אמר יותר מכך, אבל מכיוון שהוא לא העז להשליך אותי לרחוב מיד, הוא הקשה עלי כעת בשנאתו, רטן על כל משיכת קולמוס, על כל ברכה, וטמן לי מלכודת מתוך ציפיה שפלה, כאשר מסר לי את כל הכסף המזומן של הסוכנות והביא בחשבון שאני, שהוא מנע ממני עד כה את החזר הוצאות הנסיעה, מתוך מצוקתי הידועה לו אשלח את ידי לכסף. באמת קרה שכאשר הוא נסע לכמה ימים, לקחתי שני טאלר מהקופה, כי לא יכולתי להתכלכל אחרת במצוקתי. הודעתי לו מיד על כך וביקשתי שיתייחס לשני הטאלר כאל מקדמה, אבל הוא חייך בבוז. כעת היתה לו עילה להיפטר ממני, והוא פיטר אותי ממשרתי.

שבועות קשים הגיעוני אחר כך. באין בית תעיתי ביער השחור, שהיתי בלילות גשם בצריפי חוטבי העצים ורעבתי, אם לא קיבלתי מאחד האיכרים לחם וחלב, וזאת דוקא לבקשת ילדיהם. היו אלה ילדים מכפר סמוך לאגם טיטוס (Titisee), שביקרו בבית הספר בפרייבורג, לעתים קרובות ליוויתי אותם בערב דרך היער, ותוך כדי כך סיפרתי להם כל מיני סיפורים. כך קניתי לי את חיבתם. אבל לא יכולתי לשאת עוד חיים אלה, מכרתי את אלה מחפצי שעוד יכולתי לוותר עליהם, מעיל, כמה ספרים, את שעוני, ויצאתי לדרך אל ציריך, ולשם גם הגעתי למזלי לאחר מאמצים רבים, והחבר קיבלני בכזו שמחה, שהדהימה ופיצתה אותי על כל יסורי.       

  

          

שרית מגן / ילד משלך

זה הספר הכי חשוב שקראתי בשנים האחרונות, ולא רק שקראתי אותו בנשימה עצורה, אלא שהוא מהדהד בתוכי הרבה צעקות שהחנקתי, כי מי אני שאדבר. הרי הייתי בת מזל, הריתי וילדתי בקלות, בגיל 22 נהייתי אמא, בגיל 25 ילדתי שוב, יכולתי להמשיך ללדת, לא הרגשתי שיש לי זכות להגיד לנשים אחרות שילדים זה שמחה כשהם באים בשמחה, לא כשהם באים ביסורים שכאלה, לא כשהאם מסכנת את בריאותה וחייה בתקוה ללדת אותם, לא בכל מחיר. לא בכל מחיר.

כי קודם כל צריך לשמור על בריאותן וחייהן של הנשים. כי אשה היא אדם ולא כלי, לא מדגרה ולא אינקובטור. וכן, אני פמיניסטית, כינוי שמרואיינת אחת בספר מטיחה כשם גנאי: הפמיניסטיות האלה שמדברות נגד פונדקאות. לדעתה אין בזה שום ניצול. אני לצערי חושבת שאין ניצול גדול וקשה מזה, גם אם הוא יעניק אושר רב לאנשים אחרים, שאולי הם מצדם מסכנים ושבורים באין להם ילדים.

אין בעולם צדק. יש נשים שאינן יכולות ללדת. לחלקן אפשר לעזור, לחלקן לא. וגם כשאפשר לעזור, אי אפשר להתעלם מהמחיר. ואינני מדברת על המחיר הכלכלי. אני מדברת על סבל נורא וסיכון חיים. על הב לי בנים, ואם לא, מתה אנוכי.

כי הכל מתחיל במחשבה שהאשה בזכות עצמה איננה שוה, שרק לידת ילדים הופכת את חייה לראויים, ולכן מוצדק לסכן את חייה כדי ללדת אותם.

אבל לא, בשום אופן לא מוצדק. ולפני שהחברה תשתנה, כי חברות משתנות מאד לאט, אם בכלל, לפני שהיחס לנשים ישתנה, אם זה יקרה אי פעם, נשים חייבות להאמין בעצמן, שחייהן שווים בזכות עצמם, בזכות עצמן, ואסור להן לסכן את חייהן, אפילו לא למען לידת ילד.

כל כך הרבה נשים אינן מאמינות שחייהן שווים ובעלי-ערך בזכות עצמם.

*

חברתי שאכנה אותה כאן בשם דינה, למדה בחו"ל ונישאה שם, חיה שם כמה שנים עם בעלה ללא פרי בטן, ואז התגרשה ממנו ושבה ארצה. היא רצתה להכיר בן זוג יהודי, ולא ממש הצליחה, ואז הדהימה אותי כשאמרה שאם אין לה בעל, לפחות שיהיה לה ילד, כי היא מרגישה שלא מעריכים אותה, ואם יהיה לה ילד, היחס אליה ישתנה.

אני הייתי גרושה עם שתי בנות, וחשבתי שהיא הוזה. אמרתי לה שלא יולדים ילד כדי לפתור בעיות, כי ילד יוצר בעיות חדשות. היא כעסה עלי, והתחילה בטיפולים.

ערב אחד התקשרה, סיפרה שיש לה כאבי תופת, שהבטן נפוחה מזריקות ההורמונים, שמצבה בכי רע.

אמרתי לה שהיא חייבת להפסיק להזריק את ההורמונים, שהיא מסכנת את חייה, ואסור לה לסכן את חייה, כי קודם כל, עם ילד או בלי ילד, קודם כל היא חייבת לשמור על בריאותה.

היא כעסה עלי והפסיקה לדבר איתי. התקשרה רק חודשים אחרי שנולד לה בן. בשנותיו הראשונות, כמו הרבה פעוטות, היה חולה הרבה, ואולי יותר מאחרים. היה לה מאד קשה. היא רצתה לבוא לגור איתי, אך לא הסכמתי. בסופו של דבר היא עברה לגור עם אביה ואחותה. מאז היא חיה בשביל הילד. הוא גדל להיות נער בריא, יפה וחכם, והיא רווה ממנו רוב נחת. בדרך אגב סיפרה לי שעברה עוד טיפולים ולא יצא מכך שום דבר. לפי חשבוני כשעברה את הטיפולים הנוספים כבר היתה הרבה מעבר לגיל ארבעים. היא לא סיפרה ואני לא שאלתי פרטים מעבר לכך. עכשיו כשקראתי את ספרה של שרית מגן חשבתי שלא זו בלבד שעם ההיסטוריה הרפואית של דינה, עם האופן שבו הגיבה להורמונים בטיפולים שהביאו למרבה המזל ללידת בנה, אסור היה לרופאים לסכן אותה בטיפולים נוספים, לסכן שוב את בריאותה וחייה בגירוי יתר של השחלות, שעלול לגרום לא רק לכאבים נוראים אלא אפילו למות, והיא הורה יחיד לבנה. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שהרופאים שטיפלו בה ידעו את מה ששרית מגן מספרת בספרה, שסיכוייה של דינה להרות שוב בגילה היו אפסיים, פחות מאחוז. לא זו בלבד שסיכנו את חייה, אלא שסיכנו את חייה לחינם. והיא עברה את כל הסבל הזה באמונה שיהיה לה ילד נוסף, אבל הם, הרופאים, ידעו היטב שלא יהיה לה ילד נוסף, ושהפגיעה בבריאותה עלולה להיות בלתי הפיכה.

כשדינה סיפרה לי, כבדרך אגב, שעברה טיפולים נוספים ולא יצא מזה כלום, כבר לא אמרתי דבר. שתקתי כאילו אוזני התחרשה.

*

היום כבר יש לא מעט נשים גיניקולוגיות, אבל לפחות בספרה של שרית מגן נדמה שהגיניקולוגים, לפחות אלה שעוסקים בטיפולי פוריות ובהפריות מבחנה, כולם גברים. הם כולם גברים, והמטופלות כולן נשים. נשים פגועות, נשים נואשות, נשים שמוכנות לכל, נשים שמתחננות לקבל עוד ועוד טיפולים חסרי סיכוי, גם אם תשלמנה מכיסן הון תועפות, והן אכן משלמות הון תועפות, לרופאים שהופכים מיליונרים מנשים שלעולם לעולם לעולם לא תוכלנה להביא לעולם ילד בריא וחי, אבל הן מנסות ומנסות ומנסות. לפעמים זה נגמר בכריתת רחם, או בסרטן או במות. זה פחות מטריד את הרופאים. מה שכן מטריד אותם, הנושא לדיון וויכוח, הוא שהטיפולים חסרי התוחלת בנשים מבוגרות או פגועות מכדי להרות ולשאת את ההריון עד ללידת ילד בריא, מורידות את ממוצע ההצלחות שלהם, שנמדדות באחוזי לידת ילדים בריאים. באחוזי ההצלחה ישראל היא בין המפגרות בארצות המערב, מה שמובן מאליו אם מראש מעניקים טיפולים מרובים חסרי תוחלת לנשים מבוגרות או פגועות מדי. אם קיוינו שסבלן המיותר של המוני נשים, והנזקים הבריאותיים והנפשיים הנוראים שנגרמים להן, יניעו את הרופאים למחשבה שנייה על התרנגולת שמטילה להם ביצי זהב אבל לא מולידה ילדים, הרי לא. אבל ירידת אחוזי ההצלחה בטיפולים האינסופיים בישראל בכל זאת פוגעת ביוקרתם, וזה מעורר בכמה מהם מחשבה שנייה. לא הרבה יותר ממחשבה.

*

את האשה שאכנה כאן גלית היכרתי מאז ילדותה ואהבתי מאד. היא היתה חכמה, עדינה ומופנמת, הקדישה את חייה לאמנות, ולא התחתנה. אחרי גיל ארבעים והרבה טיפולים הביאה לעולם ילדה והיתה מאושרת מאד. אמרו לה שיש לילדה פגם בלב, אבל לא אמרו לה שהפגם מסכן את חייה. עוד בטרם מלאו לה שנה לקתה הילדה בדום לב ומתה. אולי מכוונה טובה אמרה לה הרופאה שתתחיל מיד שוב בטיפולי הפריה. למרבה המזל היא לא קיבלה את ההצעה. בגיל שבו היתה אז הסיכוי להרות הוא פחות מאחוז. כדי לנחם אותה אמרו לה שהיא גיבורה, והיא אמרה שהיא לא גיבורה. אף אחד לא היה גיבור. הוריה היו שבורים. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם. לא יכולתי להפסיק לחשוב שאולי דום הלב של הילדה היה קשור בכך שהיתה ילדת מבחנה.

עכשיו אני יודעת שסביר מאד שכן. מספרה של שרית מגן למדתי שלתינוקות מהפריית מבחנה סיכוי גבוה במובהק לסבול ממומים בלב וגם ממומים קשים אחרים. זה היה פחות חמור לו השתמשו בהפריית מבחנה רק במקרים שבהם אין ברירה אחרת, למשל במקרים שבהם חצוצרת הרחם סתומה ומונעת מעבר ביציות מהשחלה לרחם.

אבל בישראל הפריות מבחנה מוצעות גם לנשים שרוצות להרות ללא בן זוג, לרווקות, ללסביות. האם מסבירים להן שבכך שבחרו לוותר על הריון טבעי, הן מעלות במידה משמעותית את הסיכון ללידת ילד בעל מום, כולל מומים קשים, מסכני חיים? האם הן יודעות שבגלל שבחרו בהפריה חוץ-גופית העלו את סיכוייהן להיות אמהות שכולות?

כנראה שלא. ביום חמישי, כשאני מסיימת לקרוא את הספר, אני קוראת בעיתון "הארץ" כתבה של עידו אפרתי שכותרתה: "שיא במספר טיפולי ההפריה החוץ-גופית בישראל: עלייה של 45% בתוך שנתיים". כותרת המישנה: "לפי הנתונים שפורסמו אתמול, ב-2016 בוצעו יותר מ-37 אלף טיפולים, אף שסיכויי הצלחתן נמוכים יותר, כשליש מהמטופלות בנות יותר מארבעים". לפני שנתיים המליצה האגודה הישראלית לחקר הפוריות לרופאים להימנע מביצוע טיפולי פוריות כשהסיכוי להיכנס להריון שיסתיים בלידה הוא פחות מאחוז, שכן אלה טיפולי סרק שנוטעים תקוות שוא אצל הזוגות הכמהים לילדים.

לפי הכותרת לא נראה שההמלצה נשאה פרי.

שרית מגן, ילד משלך, מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל, כנרת זמורה ביתן, 

 2017

שרית מגן באתר סלונה

ראיון בישראל היום

זיגמר גבריאל ומדיניות גרמניה בישראל

לקח הרבה זמן עד שקיבלתי את העיתונים מגרמניה, אז אני מתרגמת רק עכשיו:

די צייט, גיליון 18, 27 באפריל 2017

ידידים זרים

סירובו של בנימין נתניהו לפגוש את שר החוץ הגרמני, מראה שממשלת ישראל מנהיגה את ארצה בחברה בינלאומית אפלה

מאת מיכאל תוּמַן

שר החוץ הישראלי הותיר את שר החוץ הגרמני לעמוד לפני הדלת. בנימין נתניהו, בתפקידו הראשי ראש הממשלה, סירב לפגוש את זיגמר גבריאל בעת ביקורו הראשון בישראל. גבריאל לא רצה "לעשות מזה דרמה", אבל אמר שזה היה "צעד ראוי לציון". בהחלט. סירוב זה חורג באופן רדיקלי מהמסגרת, שהיתה נהוגה במשך 52 שנות היחסים הדיפלומטיים. יש מתח בין ישראל לגרמניה.

נתניהו התנהג בדומה לאותן ממשלות שמתעלמות בהפגנתיות מצורה מסוימת של המדיניות הגרמנית. יותר ויותר מדינות אוסרות על מפגש עם האופוזיציה ומכנות זאת "התערבות בעניינים פנימיים", עד כה רק מדינות אוטוריטריות מתחו את הגבול הזה. כעת גם ישראל. בזמנים קשים אלה טווח התימרון של המדיניות הגרמנית מצומצם.

נתניהו סירב לפגישה עם גבריאל, מכיוון שביקר גם שני ארגונים לא ממשלתיים, שמבקרים את מדיניות ישראל. מדובר ב"בצלם" ו"שוברים שתיקה". ארגונים אלה אוספים תיעוד להפרות זכויות אדם של שני הצדדים בסכסוך הישראלי-פלשתיני. הם מותחים ביקורת חריפה על בניית ההתנחלויות הישראליות. בישראל הם נחשבים לפיכך לאקטיביסטים שמכפישים את ארצם. הממשלה פועלת נגדם באמצעות חקיקה. אבל בגרמניה ובאירופה הם נמנים על חוג שותפי השיח המוכרים. הם מקבלים מימון מהאיחוד האירופי. נשיא גרמניה לשעבר יואכים גאוק פגש את חבריהם בעת ביקורו בישראל בשנת 2012. באותה שנה הציג בית וילי בראנדט בברלין תערוכת צילומים של שוברים שתיקה.

אך מאחורי סירובו של נתניהו עומד יותר מכך. זה נוגע למנהג הראוי של שרי החוץ הגרמנים להיפגש לא רק עם ראשי מדינות ושרי חוץ, אלא גם עם האופוזיציה, נציגי החברה האזרחית, אמנים. למדיניות חוץ יש מישורים רבים. קרנות, עמותות, מכון גיתה וכנסיות תומכים בשותפיהם בחו"ל בכסף ובסיוע ארגוני. קרנות מפלגתיות משחקות תפקיד חשוב. עקרון היסוד הוא שמדובר ביחסים בין העמים ולא רק בין הנהגות פוליטיות.

מדיניות החוץ הרב-שכבתית הגרמנית הזו מותקפת כבר זמן רב על ידי מדינות כמו רוסיה, מצרים או סין, לאחרונה גם על ידי תורכיה. כפי שהממשלות שולטות בעמיהן, הן רוצות להציב את היחסים בין אנשים תחת חסותן. קרנות וארגונים בלתי ממשלתיים בחו"ל נתקלים לכן בקשיים. שותפיהם המקומיים מוטרדים. מדובר בעצם בהחנקת החירות. האוטוריטרים היו מעדיפים שרק השגרירים ישבו לשולחן, עם דגלונים ועוגיות. כמו פעם בגוש המזרחי.

בנימין נתניהו שנבחר באופן דמוקרטי, מנהיג את ארצו בחברה אפלה. מבחינה פוליטית פנימית כוונתו להחניק ארגונים בלתי ממשלתיים ביקורתיים. בכך שדחה את גבריאל, הוא רוצה להפוך את העמותות לאסורות במגע. שאיש לא יראה עוד, כדי שלא לקלקל יחסים עם נתניהו. זוהי הפחדה, אבל יותר מכך: נתניהו תוקף חלק חשוב ממדיניות החוץ הגרמנית. זה בנפשנו.

גבריאל חזר על המשפט של מרקל, שביטחון ישראל שייך לטעם קיומה של המדינה הגרמנית. זה עומד בעינו. אבל שתי המדינות שוב אינן חושבות באותה צורה. אם בעניין מדיניות ההתנחלויות, או פתרון שתי המדינות לסכסוך במזרח התיכון, או המדיניות כלפי סוריה או איראן – או היחס בין חירות למלחמה בטרור. בכך אין הרבה התאמה. לאחרונה ביטלה מרקל עקב מדיניות ההתנחלויות התיעצויות ממשלתיות. כאשר נשיא גרמניה פרנק-ולטר שטיינמאייר יבקר בישראל [כעת, ע.פ.] , שוב יהיו ההתנחלויות והארגונים הלא-ממשלתיים נקודת מחלוקת.

מרגיע שישראל וגרמניה תמימות דעים בשיפוטן על העבר והפשעים הגרמניים נגד היהודים. זיגמר גבריאל הדגיש זאת בעת ביקורו באתר הזיכרון ביד ושם.

אבל באשר להווה ולעתיד, מתרחקות שתי המדינות באופן מדאיג זו מזו.     

סוף המאמר

מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, בכל פעם שאני קוראת נזיפה גרמנית לדמוקרטיה הישראלית, אני נזכרת במכתבו של דובר שגרירות גרמניה, שדרש מעיתון "הארץ" שלא לפרסם את מאמריי על האנטישמיות הגרמנית, שבעקבות זאת חדל העיתון לפרסם את מאמריי, וגם בנציגה של קרן מינרווה של משרד החינוך הגרמני, שדרשה מפרופסור באוניברסיטת תל-אביב שלא לפרסם את המחקר שהזמין ממני על הימין הקיצוני באוסטריה, כי כתבתי בו על קשרי הימין הקיצוני באוסטריה עם אנשי ימין גרמנים ועל ההשפעה העמוקה שנודעת לימין הגרמני על הימין הקיצוני באוסטריה, והנציגה של קרן מינרווה של משרד החינוך הגרמני כתבה בראש המחקר שלי "מה הקשר בין גרמניה לאוסטריה?", ובכך שלחה את מחקרי לפח (זה לא היה נורא, הוא התפרסם במקום אחר). על כל מיני דברים כאלה אני חושבת, ויש עוד ועוד, אבל לא אפרט את כל תולדות המאמץ הגרמני להשתיק אותי, שחלק מהקוראים מודעים לו, רק אציין עוד שהגרמנים דאגו לסלק את אחי המנוח, הפרופסור גלעד מרגלית ז"ל, מהמכון לתולדות גרמניה באוניברסיטת חיפה שהוא היה ממקימיו וממנהליו והחליפו אותו בפרופסור נוח יותר לגרמנים, וזה היה כעונש על ספרו של אחי על תרבות הזיכרון המפוקפקת בגרמניה, שמנסה ליצור הקבלה בין סבלם של הגרמנים במלחמת העולם השנייה לסבלם של היהודים מידי הגרמנים. זה לא תרם לבריאותו של אחי שחלה בסרטן קטלני ומת לפני שנתיים וחצי, ועד עכשיו לא תירגמו את הספר שלו לגרמנית, כי בגרמניה יותר מתעניינים בתיעוד על פשעי מלחמה של יהודים, שלצורך זה הם מממנים את "בצלם" ואת "שוברים שתיקה", ובאמת כשנתניהו מנסה למנוע מהגרמנים להיפגש עם "בצלם" ו"שוברים שתיקה", הוא תוקף את המרכיב הכי חשוב במדיניות הגרמנית כלפי ישראל והיסוד הכי חשוב של התרבות הגרמנית אחרי השואה, שזה להשוות את ישראל לנאצים, שלצורך זה גרמניה מעוניינת מאד לתעד פשעי מלחמה ישראלים או כל דבר שאפשר להציג תחת הכותרת "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ואין להם זכות להאשים אותנו", שלכך נועדה תערוכת שוברים שתיקה בברלין. לי באופן אישי לא היה אכפת אם נתניהו כן היה נפגש עם זיגמר גבריאל, או עם כל גרמני אחר, שנפגש עם שוברים שתיקה ובצלם או לא נפגש, כי ממילא אני רואה בקשרי ישראל וגרמניה אילוץ שישראל חייבת להסכין איתו, כי גרמניה היא המדינה הכי גדולה והכי חזקה באירופה, ואחת המעצמות החזקות בעולם, ולכן ישראל שהיא מדינה קטנה חייבת להיות איתה בקשר, אם כי לעניות דעתי לא צריכים לקנות מהם צוללות, או כל כלי נשק אחר, שראוי לעניות דעתי לקנות מעמים שהתנגדו לנאצים, ולא מעמים שרצחו ששה מיליון יהודים, ולעניות דעתי מישהו שרצח את העם שלך הוא לא חבר שלך, גם אם הוא יגיד שהוא כן ואתה תיאלץ להסכים איתו מרוב פחד שהוא ירצח אותך שוב. לעניות דעתי אם מדינאים גרמנים מבקרים בישראל הם צריכים להיפגש עם ניצולי שואה קשישים ולדבר איתם, ולא עם ארגונים שמאשימים את ישראל בפשעי מלחמה, שבעיני זאת חוצפה של הגרמנים, מה גם שהמניע היחיד שלהם בפגישות האלה הוא אנטישמיות והכחשת השואה ולא שום דבר אחר שהם טוענים. נכון שהם תמיד הולכים ליד ושם ומסתכלים שם על תמונות וכל מיני מוצגים. אני מאד מעריכה את יד ושם ואני הולכת לשם הרבה, אבל זה מוזיאון, מוסד שאוצר מוצגים דוממים מהעבר, וכל עוד יש ניצולים חיים ראוי שמדינאים גרמנים ייפגשו וישוחחו איתם, ואני מכירה לא מעט ניצולים שהם אמנם אנשים קשישים אבל יש להם הרבה מה לומר, והייתי יותר מתרשמת מכל הדיבורים היפים של המדינאים הגרמנים שמבקרים בישראל אם הם היו נפגשים עם ניצולי שואה, ושואלים אותם מה הם מרגישים, במקום להקדיש את ביקורם בישראל לקידום הכחשת השואה, אחרי שהם יוצאים ידי חובת עברם בביקור ביד ושם ורצים להיפגש עם ארגונים שהם מממנים ומעודדים כדי להציג את ישראל כפושעת מלחמה, שעל ידי כך הגרמנים מרגישים יותר נוח עם הרצח של ששה מיליון יהודים. כמובן הייתי מעדיפה שגם נתניהו לא יצטרף למכחישי השואה ויכחיש שהיטלר הגה את רעיון השמדת היהודים כדי להרשיע את שנואי נפשו הערבים בפשעי הגרמנים, שמזה אני עדיין בהלם, ולא יודעת איך להתמודד עם זה. כל היחסים בין ישראל לגרמניה הם יחסים שדומים יותר לזנות או לאונס, יחסים משפילים מטבעם שמחייבים את היהודים להגיד כל הזמן כמה הרוצחים של העם שלנו, שעסוקים בכל דרך אפשרית בלהשוות אותנו לנאצים כדי לטהר את עצמם, הם בעצם החברים הכי טובים שלנו, כאילו מישהו שרצח ששה מיליון יהודים יכול להיות חבר של יהודים, וכאילו היינו טורחים להיות איתם בקשר לולא היו חזקים ועשירים כל כך ומממנים המון גופים בישראל, כמובן את אלה שמקדמים את האינטרסים שלהם, ובתנאי שמסלקים אנשים כמוני וכמו אחי המנוח, שלא מפגינים מספיק ידידות לגרמניה, ולא מוכנים לזכות את הגרמנים ולהרשיע את ישראל, כי דמוקרטיה גרמנית זה למתוח ביקורת על ישראל, אבל בשום פנים ואופן לא למתוח ביקורת על גרמניה, ואם אתם מצפים שמישהו בגרמניה יביע אולי פעם דיעה אחרת, ולא יתיישר עם העמדה הגרמנית הרישמית, אתם ממש מגזימים, כי בגרמניה הדמוקרטיה מתבטאת בכך שכולם חושבים ואומרים בדיוק אותו הדבר, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בישראל, כמו שביטאה את זה גרמניה אחת שחיה בישראל: "בגרמניה הימין והשמאל, כולם בעד מר"ץ". ואני רוצה להזכיר כאן את שני ספריו החשובים ביותר של אחי ז"ל, בתקוה שבין הקוראים יש מי שקראו אותם, או מי שיחפשו ויקראו אותם, כי אחי כבר לא בחיים ויש מי שמעוניין להשכיח אותו ואת עבודתו:

גלעד מרגלית, "גרמניה האחרת" והצוענים, יחסם של הגרמנים אחרי 1945 לרדיפת הצוענים ברייך השלישי, הוצאת מגנס, ירושלים תשנ"ט

גלעד מרגלית, אשמה, סבל וזיכרון, גרמניה זוכרת את מתיה במלחמת העולם השנייה, הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"ז, 2007  

וראו גם רשימתי הפצצת דרזדן בזיכרון הגרמני