חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.  

איציק שמולי, איננו האינקובטור שלך

לפני עשרים ושתיים שנה הפכה אותי מדינת ישראל מאדם לרחם להשכרה. הייתי אם גרושה לשתי ילדות, והתבשרתי שנשים כמוני תשמשנה לפי החוק כרחם להשכיר. הנשים הכי חלשות כלכלית וחברתית במדינת ישראל הוכרזו על ידיה כחפץ להשכרה לצורך יצירת תינוקות. היה לחץ על המחוקק לספק נשים לצורך שימוש בהן כאינקובטור, והמחוקק שירא רק מחברי כנסת דתיים ומן האיסור הדתי על נשים נשואות להרות למי שאינו בעלן, חשב שאת האמהות הלא נשואות, העניות ביותר, הפגיעות ביותר, אלה שילדיהן תלויים בהורה יחיד, אפשר להפקיר למטרה זו, ששום מדינה הגונה ומתוקנת איננה מתירה. בכך הוסיפה מדינת ישראל על שעבוד הנשים לבעליהן על פי ההלכה שאיננה מאפשרת לנשים לקבל גט אלא ברצון בעליהן, ולשעבוד החליצה של האלמנות, גם את השימוש המסחרי בנשים כרחם להשכיר. עם הזמן הורחב ניצול הנשים כאינקובטור בשירות זולתן גם לנשים נשואות עניות ונזקקות, וכעת הרחיב החוק את האפשרות לניצול נשים כאינקובטור לצרכי ציבורים נוספים. כעת זועקים הגברים ההומוסקסואלים מדוע אין מתירים גם להם להשתמש בנשים כאינקובטור לצורך יצירת ילדים לעצמם, שכן לטענתם הם מופלים לרעה לעומת זוגות נשואים שבהם האשה עקרה.

בניגוד לטענתם של ההומוסקסואלים הדורשים את חופש השימוש בנשים כאינקובטור, המאבק בחוק המתועב המתיר להשתמש בגופן של נשים ליצירת ילדי אחרים איננו קשור כלל לזכויות הומוסקסואלים, אלא לזכויות נשים, שלמרות שאין להם עניין בהן, גם הן בנות אדם, ממש כמוהם. שנית, הדרישה של ההומוסקסואלים לספק להם נשים כאינקובטורים היא דרישה מקוממת במיוחד, מפני שמדובר בגברים בריאים שאין להם כל מניעה, לא גופנית ולא חוקית,  להביא ילד לעולם יחד עם אשה, בהסכמה על הורות משותפת ותוך כיבוד זכויותיה כאדם וכאם, כפי שעשו הומוסקסואלים לא מעטים במדינתנו, ויפה עשו. לאיש אין זכות לנצל נשים עניות ומוחלשות כדי שתהרנה את ילדיו בתהליך ממושך ועתיר סכנות של הזרקת הורמונים, השתלת ביציות, הריון בסיכון גבוה מרובה עוברים ופרידה מהילדים אחרי הלידה, לרוב פרידה לתמיד. הגשמת חלומותיהם של הומוסקסואלים איננה יכולה להתבצע על גבן של נשים, שמעמדן החוקי והחברתי בישראל נמוך מאד לעומת מעמד הגברים, ולו גם הומוסקסואלים. הרבה מהקידמה כביכול של מדינת ישראל בנושא ההומוסקסואלים, נובע מכך שמדובר בגברים בעלי עוצמה חברתית שהנשים חסרות אותה, וחוק השימוש בנשים כאינקובטורים, תוך הפקרת הנשים העניות לניצולן כרחם להשכיר, מקובל גם על הציבור הדתי, שמקדם את היחס לנשים כאל חפץ וכלי ואת הדה-הומניזציה שלהן, הן בקרב הציונות הדתית-מתנחלית והן בקרב ציבורים חרדים כמו חסידות גור, שעליה נמנה שר הבריאות. פעילי הקהילה ההומוסקסואלית מודעים לכך היטב, ולכן בישראל הלחץ לאפשר להומוסקסואלים שימוש בנשים כאינקובטור הרבה יותר חזק מהלחץ להנהיג נישואים אזרחיים, שיכלו להיטיב גם עם הומוסקסואלים, אבל בעיקר עם נשים, ובדיוק מסיבה זו אין להם לובי בכנסת. גם כאשר אנשי מר"ץ דורשים להרחיב את השימוש בנשים כאינקובטורים עבור הומוסקסואלים, הם מודעים לכוח החברתי של הגברים ההומוסקסואלים, שחזק פי כמה מזה של קהילת הנשים המנוצלות כאינקובטור, שספק אם נמצא ביניהן אפילו מצביעה אחת של מר"ץ, או אפילו של מפלגת העבודה.

כאשר הומוסקסואלים נלחמו על ביטול ההפללה שלהם ועל זכותם לחיות על פי נטייתם, הם כפרו  בטענה הדתית שזוגיות של גבר ואשה היא מקודשת, ודרשו בצדק לכבד את נטיות לבם. כעת מנסים דוקא ההומוסקסואלים ליחס קדושה לזוגיות ההומוסקסואלית, כאילו הדרישה מהם ליצור קשר מכבד ושוויוני של הורות משותפת עם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם היא דרישה בלתי מוסרית, שפוגעת בקדושת הזוגיות ההומוסקסואלית. בעבר הבינו הומוסקסואלים שאם הם רוצים בילדים, עליהם להתחתן עם נשים, וכך עשו רבים מהם, שניהלו חיים כפולים. איש איננו דורש כיום מהומוסקסואלים להינשא לאשה ולחיות כהומוסקסואלים בסתר, אבל לא ייתכן שהם ידרשו לספק להם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם, רק כדי שיוכלו להעמיד פנים, ששני גברים יכולים להביא ילדים לעולם, על ידי שימוש באשה לא במעמד של אם, אלא במעמד של מכונת הולדה. אשה איננה מכונה ואיננה אינקובטור, והריון עתיר סיכונים לצורך מסירת הילד לאחרים איננו דבר שיש למישהו זכות לקנות בכסף. רק תחושת הכוח של גברים, שהם מעמד מאד מאד חזק בישראל, גם אם הם הומוסקסואלים שהמימסד הדתי מתעב, ושהנשים הן מאד מאד חלשות וחסרות מעמד, מאפשר להעלות דרישה כזאת, להשתמש באשה כדי לייצר לעצמם ילדים, ואז להשליך אותה ככלי אין חפץ בו. בהצטרפו לדרישה הזאת איציק שמולי איננו נוהג כח"כ חברתי, אלא כבן למגזר פריוילגי באוכלוסיה, שחושב שהוא זכאי לשעבד מגזר חלש בהרבה כדי לשרת את ענייניו.

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים

בימים האחרונים ניסיתי ללא הצלחה להשיג את הנוסח האנגלי שאמור להיות הנוסח המקורי של ההצהרה שעליה חתמו ראשי הממשלות של פולין וישראל. בידי שני נוסחים עבריים, זה שהפיץ משרד ראש הממשלה, וזה שפורסם בעיתון "הארץ" (ובעיתונים עבריים נוספים) בידי גורמי מימשל פולנים. אין כמעט הבדל בין שני הנוסחים העבריים בתוכן, בעיקר הבדלי סגנון בין מתרגמים, ושניהם הם הכתבה מובהקת של שיח הכחשת השואה הפולני, שמעוות את האמת על השואה בצורה כה קשה, עד שהגורמים הישראלים המעורבים אפילו לא הבינו באיזו חומרה של הכחשת שואה מדובר כאן. כל הביקורות המוצדקות של היסטוריונים על המסמך המביש הזה, אפילו לא התייחסו לעניין החמור ביותר בו, תיאור השואה כ"פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי וכל הפולנים ממוצא יהודי".

על פי המסמך היו איפוא שתי קטגוריות של נרצחים: "העם היהודי" וכן "פולנים ממוצא יהודי". נראה שהחותמים מצד ישראל לא הבינו, בגלל גודל המופרכות, ש"פולנים ממוצא יהודי" הם יהודי פולין, שלמעלה משלושה מיליון מתוכם נרצחו בשואה. כבר כתבתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין" על כך שהפולנים מנכסים לעצמם את שואת היהודים וטוענים שנרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מונים את הנרצחים היהודים בשואה שהתגוררו בזמן המלחמה בשטח פולין הכבושה, וכן שלושה מיליון פולנים שנרצחו לטענתם, מספר כפול מההערכות המבוססות וניסיון ליצור שוויון כפול ומכופל בין גורל היהודים לגורל הפולנים: לטעון שמספר הפולנים שנרצחו זהה למספר היהודים שנרצחו, דבר שגם אינו נכון עובדתית וגם יוצר שוויון מדומה בין יהודים שנרצחו במפעל ההשמדה הנאצי לבין פולנים שמיעוטם נרצחו ורובם נהרגו במלחמה מתוך אוכלוסיה גדולה פי עשרה מן האוכלוסיה היהודית בפולין, שנרצחה כמעט כולה. כעת חתום ראש ממשלת ישראל על הצהרה שטוענת שהשואה איננה רק רצח של יהודים בשל יהדותם. השואה על פי המסמך היא גם רצח של פולנים. אמנם פולנים ממוצא יהודי, אבל פולנים. כנראה בגלל התופעה הלא מוכרת להיסטוריונים, אך קורמת במסמך הזה עור וגידים: "אנטיפולוניזם". מפעל ההשמדה הנאצי כולל איפוא רצח של העם היהודי, וגם רצח של פולנים.

אבל הנאצים, שאמנם בזו לעמים הסלאבים, הרוסים, הפולנים והסרבים, וראו בהם גזע נחות, אך לא אויב קיומי כפי שראו ביהודים, לא רצחו את יהודי פולין מפני שהיו פולנים, אלא מפני שהיו יהודים. בני משפחתי שנרצחו בפולין לא היו פולנים משום בחינה: מחוז גליציה שבו נולדו וגדלו וחיו השתייך עד מלחמת העולם הראשונה לממלכת אוסטרו-הונגריה, שקיבלה אותו מאתיים שנה קודם לכן, בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזר המחוז לידי פולין, לאחר מלחמת העולם השנייה סופח לברית-המועצות, ולאחר התפרקות ברית-המועצות הועבר לאוקראינה. סטניסלבוב, העיר שבה נולדה אמי, נמצאת כיום באוקראינה ונקראת איוונו-פרנקונסק, אבל בני משפחת אמי ואבי שנרצחו בשואה בגליציה לא היו לא אוסטרים ולא רוסים, לא גרמנים ולא פולנים ואף לא אוקראינים. הם היו יהודים שמחוזות מגוריהם עברו מיד ליד, איש מעולם לא ראה בהם דבר אחר מלבד יהודים, את אזרחותם הפולנית, במידה שהיתה להם כזאת, איבדו עם הכיבוש הנאצי, ורק לאחר הירצחם בשואה הועלו לדרגת פולנים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את מותם ולהציב את עצמה כקורבן הנאצים בדומה ליהודים, וכעת חתם גם ראש ממשלת ישראל על השקר הפולני הזה שאיננו אלא הכחשת השואה.

כל ההצהרה כולה נועדה למטרה זו: לגזור גזירה שוה בין יהודים ופולנים. היהודים סבלו מאנטישמיות? ובכן, גם הפולנים סובלים מ"אנטיפולוניזם". שזו לדברי המכון לזיכרון לאומי בפולין תופעה חדשה יותר מאנטישמיות, אבל לא פחות חשובה. כנראה שאנטיפולוניזם הוא תופעה מאד משמעותית, אם בגללה רצחו הנאצים שלושה מיליון "פולנים ממוצא יהודי".

לצד הכחשת השואה המהותית הזאת, נמצאות בהצהרה כל הטענות הפולניות המתכחשות לאנטישמיות הקשה בפולין, שהקלה על שיתוף פעולה של פולנים עם הנאצים ברמות שונות, עד כדי רצח יהודים בודדים שניסו להימלט מידי הנאצים בידי פולנים, ואף מעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות בידי קהילות כפריות פולניות. מנגד מוצגים הפולנים בהצהרה כמי שבעיקר פעלו לסייע ליהודים ולהצילם, כשבפועל מצילי היהודים היו מעטים ויחידים במינם, גם בגלל האיום הנאצי הכבד לרצוח את כל בני משפחתם של פולנים שסייעו ליהודים. אינני באה לפולנים בטענה על כך שרק למעטים מהם היה האומץ האדיר שנדרש כדי להציל יהודים, אבל עדיף שלא ינופפו בגבורתם, אם אינם רוצים שיזכירו להם כמה רבים היו הפולנים שהלשינו על יהודים והסגירום לידי הגסטאפו, גם אם לא הרגו אותם בעצמם, שגם זה קרה לא מעט.

רבים מיהודי פולין, כפי שקרה גם בארצות אחרות, התקשו לקבל את מעשי השנאה מצד שכניהם הפולנים שלצדם חיו, ולעתים קרובות היו ביחסים טובים וידידותיים עמהם לפני הכיבוש הנאצי, עוד יותר מכפי שהתקשו לקבל את רצחנות הגרמנים, שהיו זרים להם. לכאב היהודי על בגידת השכנים והידידים הפולנים, אין הפולנים מוכנים להתייחס כלל. את הפולנים המעטים שהצילו יהודים הם הופכים לנכס לאומי כאילו פעלו מטעם האומה הפולנית ולא בזכות עצמם. על הפולנים הרבים שרדפו, גזלו, הלשינו ואפילו רצחו, הם אומרים שאין לכך שום קשר למוצאם.

לפי הפתיח להצהרה הכל נפלא ביחסי ישראל ופולין, ויש זהות גמורה ביחס כלפי השואה, אין שקר גדול מכך. הפולנים תמיד ניסו לנכס לעצמם את הקורבן היהודי. באושוויץ הם ביקשו להקים כנסיה ולהציב צלבים, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי ולא באתר טבח המוני ביהודים. במשך שנים התריעו יהודים בפולין כנגד ההסתה האנטישמית של רדיו מריה. אבל רדיו מריה מקורב מאד למפלגה השלטת כעת בפולין. אין שום דבר משותף במבט ההיסטורי היהודי ובמבט ההיסטורי הפולני, שמלא בתכנים אנטישמיים, לעתים אפילו תכנים נאצים. אני זוכרת בזעזוע מיפגש עם היסטוריונים פולנים באוניברסיטה העברית בשנות התשעים, שבו למדתי מושג חדש "יודאקומונה", המקבילה הפולנית למושג הנאצי "יודובולשביקים". תחת הכותרת הזו מאשימים פולנים, כולל היסטוריונים רשמיים, את היהודים באחריות לדיכוי הקומוניסטי של פולין, ובנוכחות היהודים הם לא העזו לומר זאת במלים מפורשות, אך רמזו לכך, שבעצם היהודים אשמים בעוינות הפולנית כלפיהם ובתוצאותיה הרצחניות, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הסובייטים. במקרה זה הפולנים אינם מחילים על היהודים את הזהירות שהם דורשים לגבי עצמם, ומאשימים את כל היהודים בשיתוף פעולה של יהודים עם הקומוניסטים. כמובן שזו בעצמה האשמה אנטישמית-נאצית, שמזהה יהודים עם קומוניסטים. השנאה הפולנית ליהודים היא תופעה עתיקה בפולין, ואחראית לה הכנסיה הקתולית הפולנית והמסדר הישועי שפעל בפולין. עלילות דם הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, וגם הפוגרום בעיירה קיילצה ביולי 1946, שבו נרצחו 42 ניצולי שואה יהודים, התבסס על עלילת דם. גם כיום יש בפולין אנשים שמאמינים כי היהודים רוצחים ילדים ושותים את דמם, וזה מאד קשור למוצאם ולדתם. וכמובן, מאד מקובל בפולין של מפלגת החוק והצדק להאשים את היהודים בקומוניזם, ולהתעלם כליל מהעובדה שהמשטר הקומוניסטי בפולין רדף את היהודים עוד בשנות החמישים, ולאחר מלחמת ששת הימים בעצם גירש אותם מפולין. לאירועים אלה, שצרובים עמוק בלבם של יהודי פולין, אין זכר בהצהרה. רק מודגש בה שהיהודים מסכימים לכל מה שהפולנים טוענים על השואה. הם לא.

הזיכרון המשמעותי ביותר של אמי מפולין הוא שלקראת ביקורו של ראש ממשלת פולין באותם ימים, הגנרל פילסודסקי, בבית ספרם, בחרה בה המורה לדקלם שיר לכבודו, והזמינה אותה לביתה לערוך חזרות על הדקלום. בעלה של המורה שאל אותה אם לא מצאה מישהו אחר מלבד הז'ידובקה לדקלם לכבוד ראש הממשלה. אמי לדבריה סיפרה זאת לסבי והוא כעס מאד ואמר מספיק, עכשיו עולים לארץ ישראל. למרבה המזל הם עלו לארץ בשנת 1936. מאז שעלו סבי וסבתי לארץ, מעולם לא יצאו עוד ממנה. את פולין מעולם לא שבו לראות, ואני, שהייתי קשורה אליהם במיוחד, מעולם לא רציתי לנסוע לפולין, גם כאשר בני משפחתי האחרים נסעו לשם. איני חשה שום שותפות וחברות עם הפולנים, רק כעס וצער. איני מוצאת ביחסם אלינו שום כבוד ושום רגישות. רגישות יש להם רק לעצמם. כאשר מישהו אומר "מחנות ריכוז פולניים", למשל נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפולנים משתוללים מזעם, אבל אובמה, וגם אחרים האומרים זאת, מתכוונים אך ורק לכך שמחנות הריכוז הגדולים כמו אושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, וגם חלמנו ובלז'ץ, המחנה שבו נרצחו בני משפחתי, הוקמו בשטחה של פולין. אנחנו יודעים שאת המחנות הקימו והפעילו הנאצים, ושאת בני משפחתי רצחו הנאצים. את משפחת אחי סבתי רובין מרפלד, שהיה עורך דין פלילי, את אשתו פאני ובנו הרך רישק,  הציל פושע פולני שרובין ייצג. הוא סיכן את חייו כדי להציל משפחה יהודית, אולי דוקא מפני שהיה פושע. במשפחתי סיפרו שאחרי המלחמה רצחו אותו האוקראינים מפני שהציל יהודים. אני מספרת כל מה ששמעתי כלשונו. פעם חשבתי שיכולה להיות קרבת נפש בין קורבנות הנאצים היהודים והפולנים, אבל היום אני מבינה שזה איננו אפשרי. לא רק בגלל שהיו פולנים רבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם, אלא מפני שהתרבות הפולנית היא תרבות אנטישמית מאד, והיא איננה מאפשרת שום דיאלוג אמיתי, ומפני שהפולנים רוצים לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ולשם כך הם משתמשים גם באנטישמיות וגם בסתם שקרים. ההצהרה הזאת שחתומים עליה ראשי ממשלות פולין וישראל היא אחת מהשקרים האלה. הפולנים מנפנפים בה כמו פושע שקיבל זיכוי. אולי הם, שאינם יודעים דמוקרטיה מהי, חושבים שאם יבהירו לתושבי ישראל על איזה מסמך מביש חתם ראש ממשלתם, יעברו כל תושבי ישראל לדום וידקלמו את ההצהרה המבישה והשקרית הזו כאילו היתה תורה מסיני. אבל להצהרה הזו אין יותר ערך מהצהרה אווילית אחרת של מכחיש השואה בנימין נתניהו, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון. האמת, אמרה לי תמיד לוחמת הגיטאות המנוחה ברוניה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, והיא תחזור ותתנוסס מעל ההטעיות והשקרים.

אורלי וגיא ונתן יונתן וחדר עבודתו

כתבי יד של המשורר נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה בהם, הכריזה אורלי וילנאי בדרמטיות, בתכנית הערב החדשה של אורלי וגיא ביום שלישי בערב. מן הכתבה המבולבלת בקושי אפשר היה להבין את מה שכבר פורסם בכתבה ארוכה של יעקב בר-און במעריב (ב-6 במארס 2016), שבתו החורגת של נתן יונתן, נטע רז, בתה של רעייתו השנייה נילי כרמל, מבקשת לתרום את חדר עבודתו כדי שיישמר כמוזיאון, ועיריית פתח-תקוה, שבה נולד וגדל המשורר נתן יונתן, אף היתה מוכנה לתקצב את היוזמה, המאד ראויה לכשעצמה, אך על פי תגובת עיריית פתח-תקוה הם שלחו לנטע רז חוזה שהיא לא חתמה עליו. ממשרד התרבות נמסר בתגובה לכתבה שעוד בחייו מסר נתן יונתן מחצית מכתביו למכון "גנזים", הארכיון של אגודת הסופרים, שמקבל ומטפל במסירות בכתבי הסופרים והמשוררים בישראל, וקשור כיום לספריה הלאומית, שאף היא שמחה לקבל ולאצור כתבי יד של כל יוצר ישראלי. אבל מה עם החצי השני, שאלה אורלי וילנאי. ובכן, מאחר שהיא לא טרחה להרים טלפון לארכיון "גנזים" ולהתעניין, הרמתי טלפון בעצמי ונאמר לי שכתבי היד של נתן יונתן נמסרו ל"גנזים" ושמורים שם היטב, דבר לא נזרק ולא ייזרק, ואם יש בידי המשפחה כתבי יד נוספים ישמחו כמובן לקבלם ולשומרם. אלא שמכון "גנזים" הצנוע מתקיים בקושי רב, ואיננו יכול לתקצב הנצחת חדרי עבודה של משוררים וסופרים, אלא את שימור כתבי היד שלהם בלבד והעמדתם לעיון החוקרים והמעוניינים, שזה טעם קיומם. כמו כן נאמר לי ב"גנזים" שיו"ר אגודת הסופרים תשלח לאורלי וגיא תגובה.

צפיתי אתמול שוב בתכנית של אורלי וגיא בציפיה לתגובה ולהבהרה, אבל התגובה היחידה היתה שוב של נטע רז, שאמרה שהיא שומרת היטב את כתבי היד של נתן יונתן ואיננה משליכה ולא תשליך דבר, אבל חבל שמדינת ישראל איננה מנציחה אותו כראוי לו. אורלי וילנאי לא חשבה שכעיתונאית תפקידה לשאול את נטע רז מדוע לא חתמה על החוזה עם עיריית פתח-תקוה שדוקא כן הסכימה לתקצב את שימור חדרו של נתן יונתן, ומה בדיוק הבעיה. גם לא הבנתי מדוע הכריזה וילנאי שכתבי יד של נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה לקבל ולשמר אותם, דבר שהוא פשוט שקר, ועיתונאים אינם אמורים לשקר ולדבר דברים חסרי שחר. עיתונאים גם אינם אמורים לשרת אינטרסים ושאיפות פרטיות של מי שבמקרה פנה אליהם, אלא לברר מה בדיוק קורה ומהו האינטרס הציבורי בעניין. לו טרחו לפחות לקרוא את כתבתו של יעקב בר-און, יכלו להבין שהוצע לגברת רז למקם את החדר בתיכון ביהוד שבו היא מתגוררת, אבל הדבר לא היה לטעמה, וכאשר אמרו לה שכך תוכלנה כיתות תלמידים לבקר בחדר, שאלה לדבריה אם היא צריכה לחלק להם שוקו ולחמניה. יותר מכך, הוצע לה להעתיק את החדר לאוניברסיטת בן-גוריון, אבל היא "לא הסכימה שכל כך ירחיקו אותו ממנה". הגברת רז גם איננה מסכימה שיקימו לנתן יונתן מוזיאון בקיבוץ שריד, כי שם חי נתן יונתן עם אשתו הראשונה צפירה יונתן, שאותה עזב כדי לחיות עם אמה של נטע רז, חוקרת הספרות נילי כרמל. לקיבוץ שריד שבו חי וכתב נתן יונתן שנים רבות, יש אתר אינטרנט שבו מוקדש מקום גם לביוגרפיה של המשורר המנוח. כתוב שם שהוא היה אב לליאור שנפל במלחמת יום הכיפורים ולזיו, אבל אמם צפירה, שחיה בקיבוץ שריד עד עצם היום הזה, איננה מוזכרת באתר הזה. לעומת זאת נכתב שם שלפני מותו החל יונתן לעבוד על תרגומי שיריו לאנגלית וספרדית, וש"את המלאכה השלימה במקומו רעייתו נילי", שמי שלא נאלץ להתוודע לסכסוך הגירושים המתוקשר בזמן אמת, עלול לחשוב שנילי היא אמם של ליאור וזיו. הנצחה ציבורית ולאומית היא דבר חשוב, והיא איננה צריכה להתנהל כמו אינציקלופדיה סובייטית ולשכתב את עצמה לטובת מי שרוצים למחוק חלק מחייו של אדם או לפאר את עצמם. אבל את אורלי וגיא קל מאד לגייס לטובת אינטרס פרטי, גם כשהוא נוגד את האינטרס הציבורי ואת האמת, כפי שהעמידו את עצמם בזמנו לרשות עורכי הדין של משה קצב והכינו תכנית שהיתה תשדיר שירות לטובת קצב שבו הועלו כל טענות עורכי הדין שלו שבית המשפט דחה בגלל שסתרו את דיני הראיות או הוכחו כשקריות, שעל כך כתבתי כאן. המקרה ההוא היה חמור ופסול במיוחד, כי היתה בו פגיעה קשה בקרבנותיו של משה קצב שהוצגו בכתבה כשקרניות, והמקרה הנוכחי אמנם פחות חמור, רק מתן הזדמנות נוספת לבתו החורגת של נתן יונתן, להציג את עצמה שוב כבתו האמיתית וכמי שחרדה לשמירת מפעלו וזיכרו. ואכן הכתבה ששודרה ביום שלישי אצל אורלי וגיא עסקה בעיקר בתיאור הקשר העמוק שהיה בין נטע רז ובנה, ששניהם גדלו ללא אב, לבין נתן יונתן, שלדבריה היה האב היחיד שהכירה וסב מסור לבנה. בראיון שערך עמה יעקב בר-און היא אף טענה שבנה היה כמו הילד המשותף שמעולם לא נולד לאמה ולנתן יונתן ומילא את החסר עקב נפילת בנו ליאור והעובדה שבנו השני, זיו יונתן, לא היה כל כך בקשר איתו. ביקשתי איפוא לדבר עם זיו יונתן ולשמוע את הצד שלו לדברים. לשאלתי הוא ענה שאביו ציווה את עזבונו לנילי כרמל ומשפחתה והוא מעדיף שלא להתערב בכך, אבל שאנשים התקשרו אליו וסיפרו לו שראו ספרים של אביו שהיו במקור בחדר העבודה, ספרים שכוללים סימונים ורשימות של אביו, בחנויות ספרים, והוא הלך לאותן חנויות ורכש מכספו את הספרים של אביו שנמכרו לדבריו על ידי נטע רז בעבור כסף לחנויות. הוא חזר על הדברים כמה פעמים ואמר שאני יכולה לצטט אותם.

אני מודה שלמרות שלא התרשמתי לטובה מדבריה של נטע רז בכתבה, דבריו של זיו יונתן הפתיעו ואפילו הדהימו אותי. מה באמת רוצה הגברת רז, שטוענת כי היא רוצה לתרום את חדר העבודה של נתן יונתן, אבל איננה מסכימה לשום הצעה מעשית לקבל את החדר, ולדברי בנו של נתן יונתן מכרה ספרים שהיו בחדר, ספרים שהיו בהם רשימות שלו, והיה ראוי להעבירם לספריה הלאומית, בוודאי ובוודאי שלא היו צריכים להימכר לחנויות. ואם ממילא כבר נמכרו ספרים מספרייתו הפרטית של נתן יונתן, מה רוצה הגברת רז כעת, ומה בדיוק היא מתכוונת לתרום, אם ממילא לא שמרה את תכולת החדר כפי שהיה? מה בכלל נשאר מחדר העבודה המקורי? אני הייתי שמחה כמובן אם משרד התרבות או גוף ממלכתי אחר היה מממן מוזיאון לשירתו של נתן יונתן שהוא כה ראוי לכך, אבל מי שיעשה זאת יצטרך גם לדאוג לכך שהמוזיאון יהיה לכבודו של המשורר ולכבודה של האמת, כי כפי שאמר לי בנו זיו, "היו לו חיים גם לפני שעבר ליהוד (לביתה של נילי כרמל)". המקום הראוי להקים מוזיאון או חדר זיכרון לנתן יונתן הוא לדעתי בקיבוץ שריד, והחדר הזה צריך לשקף את האמת על חייו ויצירתו כפי שהיו, ולא כפי שבעלי עניין כאלה ואחרים מעוניינים לצייר אותם. אולי סיפור עזבונו של נתן יונתן ראוי באמת לכתבת תחקיר רצינית ולא לסיקור השטחי והמתלהם של אורלי וגיא, שמוטב שיתעסקו בדברים שהם מבינים בהם, וימשכו את ידם מעניינים שאינם לפי הבנתם.  

כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.     

מלחמת ישראל איראן בעזה

הדיון על העימות עם חמאס בעזה עוסק לרוב בטקטיקה: מה אפשר לעשות נגד העפיפונים המבעירים את שדות עוטף עזה, והאם מוצדק או לא לפתוח במלחמה כוללת בעזה. רק דבר אחד איננו נדון כלל: העובדה שחמאס מבעיר את הגבול עם ישראל בעזה וישמח לעשות זאת גם בגדה המערבית בשירותה של איראן. ישראל תוקפת שוב ושוב מטרות איראניות בסוריה, בתקוה לגרום לאיראן להסיג את כוחותיה מסוריה, שבמהלך מלחמת האזרחים המתחוללת בה כבר שנים הפכה תלויה מאד באיראן, שסיפחה אותה לתחום השפעתה. הדאגה בישראל מנוכחות איראנית, שלא לומר שליטה איראנית בסוריה, מובנת לגמרי, אבל השאלה היא כיצד נכון להתמודד איתה. ישראל מנסה להרתיע את איראן בהתקפות על מטרותיה בסוריה, ומנהיגינו טופחים לעצמם על השכם שהם מצליחים לעשות זאת מבלי שאיראן תתקוף ישירות את ישראל, לפחות מבלי שתתקוף מטרות משמעותיות בישראל. אבל מתקפת החמאס על ישראל, שהחלה עוד לפני פסח ונמשכת מאז ללא הפוגה, היא הדרך שאיראן בחרה בה כדי לפגוע בישראל ולהרתיע אותה מתקיפת מטרות איראניות בסוריה. כנגד המתקפה הדיפלומטית שישראל מנהלת, בהצלחה לא מועטה, במטרה לפגוע באיראן ולסלקה מסוריה, איראן גומלת לישראל בדחיפתה לעימות עם חמאס שבו ישראל גם סובלת מפגיעות ברכוש וגם חוטפת גינויים בינלאומיים על כך שהיא יורה ב"מפגינים בלתי חמושים", שלא זה בדיוק המצב, אבל כפי שישראל פוגעת באיראן במקומות שבהם היא חזקה: בארצות-הברית שתומכת בישראל, במימשל טראמפ שפועל לקעקע כל הסכם שברק אובמה כונן, ובזירה הסורית שבה יש לישראל יתרון אווירי, כך איראן פועלת בעזרת החמאס לפגוע בישראל במקומות הפגיעים שלה: הישובים בעוטף עזה, ומוסדות האו"ם שבהם יש רוב אוטומטי עצום לכל החלטה נגד ישראל, בלתי מוצדקת ככל שתהיה.

מסבירים לנו שוב ושוב שישראל איננה מעוניינת כעת בעימות עם החמאס בעזה, כי היא עסוקה במלחמה החשובה יותר בסוריה, אבל לא מסבירים לנו שבעצם זו אותה מלחמה, שהאינטרס האיראני והחמאסי לפגוע בנו, איננו נובע כעת רק מהמצב הקשה בעזה, אלא מכך שאיראן רוצה לגרום לנו להפסיק לפגוע במטרותיה בסוריה ולהשלים עם נוכחותה, פעילותה והשפעתה במדינה הקרועה, ששליטה עדיין נלחם להכניע בה את יריביו, והוא עושה זאת כמו אביו, באכזריות נוראה ובמחיר חייהם של מאות אלפי אנשים.

ייתכן שהפגיעה במטרות איראניות בסוריה היא כה חשובה ומוצלחת שעלינו להשלים עם תוצאות הלוואי שלה: שריפת שדות עוטף עזה וסכנת מלחמה כוללת בעזה. אבל האם ברור שכך המצב? האם התקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה באמת מצליחות ובאמת יש להן סיכוי להביא לסילוקה של איראן מסוריה, או שמדובר באשליה ישראלית, שתוצאתה היחידה תהיה מלחמה בינינו לחמאס בעזה שישראל איננה מעוניינת בה? האם לאיראן, שאוכלוסייתה גדולה מזו של ישראל פי עשרה, ושלמרות מצבה הכלכלי הקשה יש לה עורף גיאוגרפי רחב מסוריה ועד אפגניסטן, מרחב ששליטתה והשפעתה בו אינם מתבססים רק על נוכחות צבאית, אלא גם על קרבת הלבבות בין השיעים בלבנון והעלווים הסורים שאף הם קבוצה שיעית, לבין השלטון השיעי באיראן, ובין האוכלוסיה הפשטונית הגדולה באפגניסטן, שקרובה מבחינה אתנית לפרסים. האם יומרתו של מימשל נתניהו להכתיב למדינה גדולה פי עשרה מאיתנו ומבוססת ומקושרת היטב במרחב המזרח-תיכוני להסתלק מאיזור ההשפעה שקנתה לה בסוריה, על ידי ניצול יתרוננו האווירי לתקיפת מטרות איראניות בסוריה, האם יומרה זו מבוססת על סיכוי מציאותי להצליח, או שזו יוהרה בלבד, שסופנו לשלם עליה במלחמה נוספת בעזה? מדי יום אנו שומעים מנציגי השלטון וגם מעיתונאים המדבררים אותו מדעת או מבלי דעת שלא נחוצה לנו כעת מלחמה בעזה, כי סילוק איראן מסוריה חשוב יותר. האם לא ראוי שנדון בהתקפות ישראל על מטרות איראניות בסוריה ובסיכוייהן הקלושים להשיג את מטרתן המוצהרת? האם לא ראוי שיחד עם ההכרה באי התועלת שבסיבובי מלחמה חוזרים נגד החמאס בעזה, נדון גם בהתגרות הישראלית באיראן בשטחה של סוריה, ונשאל האם היא אכן מקדמת אותנו למטרתנו, או שזו התגרות לשמה שאין לה תוחלת, ושסכנתה להביא למלחמה עם החמאס בעזה גדולה מהתועלת שנפיק מהמשך הפצצת מטרות איראניות בסוריה, שיש בה ככל הנראה הרבה יוקרה לנתניהו הרואה את עצמו כמנהיג המערב במלחמתו באייטולות, אבל יכולתו של הצבי ישראל, שיש לו מטוסי חמקן משוכללים ואפילו פצצת אטום מבצעית – על פי פרסומים זרים – להזיז מרבצו את האריה האיראני, שהוא אריה טורף, אסון לעמו ולעולם, אבל אריה טורף וגדול מאיתנו עשרת מונים, מוטלת בספק, וראוי שתידון ותישקל ביתר רצינות.

חיבוק הדב של מימשל טראמפ לישראל

המראות שנראים כעת על כל מסכי התקשורת בעולם הם מראות פעוטות בוכים שהופרדו בכוח מהוריהם ונכלאו במתקנים אמריקאים. זהו פרצופה של ארצות הברית של דונלד טראמפ, ואני מאמינה שהפרצוף המכוער והמפלצתי הזה של ארצות הברית ייחרת בזיכרון לזמן רב. גם בארצות הברית, שבמידה רבה השלימה עם נצחונו של דונלד טראמפ, מעוררות התמונות האלה מחאה חריגה, כולל בשורות המפלגה הרפובליקנית. 

פרישתה של ארצות הברית אתמול ממועצת זכויות האדם בעיצומה של שערוריית הפרדת ילדי המהגרים מהוריהם, איננה נראית כמחאה של מדינה המקפידה על זכויות אדם כנגד מועצה של האו"ם שסטתה מן הדרך הנכונה, אלא כצעד משלים לפרישת ארצות הברית של טראמפ מן המחויבות לזכויות אדם בסיסיות ומאנושיות ברמה הבסיסית ביותר. מה לארצות הברית של טראמפ, שהרוע, הגזענות וחוסר האנושיות הם המאפיין הבולט שלה, ולזכויות אדם?

בנסיבות אלה טענתה של שגרירת ארצות הברית באו"ם ניקי היילי, שארצות הברית פורשת ממועצת זכויות האדם בגלל יחסה הלא הוגן כלפי ישראל, שמוקעת במועצה יותר ממדינות כמו איראן, סוריה וצפון קוריאה, היא יותר ניצול של ישראל ושל אהדת הציבור האמריקני האוונגליסטי לישראל, מאשר ביטוי של תמיכה בישראל. הצטיירות ישראל בעולם כחביבתו של הנשיא המנוול דונלד טראמפ איננה מחמיאה לנו, רק קושרת אותנו שלא בצדק למדיניות האכזרית של דונלד טראמפ, שאין לנו שום קשר אליה. ברכתה של ישראל לארצות הברית על הפרישה הזו אולי משמחת את הימין הישראלי, שטראמפ גורם לו להחצין את שפלותו האנושית עוד יותר מהרגיל, אבל לישראל היא איננה מועילה. לא יועיל לנו להיות קשורים בטבורנו לארצות הברית בעיצומם של הימים האלה, שבהם מעוררת ארצות הברית בלבו של כל אדם הגון דחייה ובחילה, וחזותה הסימפטית של ניקי היילי איננה יכולה לשנות זאת.

בכלל אינני משוכנעת שתכיפות הזכרת שמה של ישראל על שפתי אנשי ממשלו של טראמפ נובעת מחיבה כלפינו, כל שכן מועילה לנו. לא אהבתי שבמסע הבחירות שלו חזר טראמפ והזכיר את חומת ההפרדה שישראל בנתה כדי להגן על תושביה מטרור, מאוטובוסים מתפוצצים ומסעדות מתפוצצות, כהצדקה לשאיפתו להקים חומה בין ארצות הברית למקסיקו, חומה שבעצם כבר קיימת בחלקה, כדי למנוע הגירה מדרום אמריקה לארצות הברית. זכותה של ארצות הברית כמובן למנוע הגירה לא חוקית, אבל שתניח לנו לנפשנו. הבעיות שלנו מאד שונות משלה. האם טראמפ מבין זאת? ספק רב אם הוא מבין. השימוש התכוף בישראל כתירוץ לכל דבר, בניגוד למה שחושבים בימין,  איננו מעיד על אהבת ישראל או כבוד כלפיה, אלא על יחס לישראל כאל צעצוע שימושי, שאיננו שונה מן האופן שבו מדינות אירופה האנטישמיות בועטות בישראל בכל פעם שהן כועסות על ארצות הברית. להיות צעצוע ולהיות שק חבטות, אינם תפקידים שונים זה מזה בהכרח. אלה שני צדדים של אותה התייחסות מבזה.

גם ההרכב היהודי דתי של שליחי הנשיא טראמפ לטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני, שמלהיב את הימין הישראלי ומקומם עד אין קץ את הפלשתינים, איננו נובע מאהבה לישראל או הבנה כלפיה, אלא מכך שטראמפ רואה בישראל, להבדיל ממדינות אחרות בעולם שבהן הוא מטפל בעצמו, עסק של יהודים ואוונגליסטים, שני ציבורים שהוא מעוניין באהדתם אבל רחוק מהם מרחק רב. הוא אמנם טרח וביקר בישראל ובילה בה זמן רב עם חברו הטוב בנימין נתניהו, שדאג לארחו בניגוד לפרוטוקול בבית ראש הממשלה ולא בבית הנשיא השנוא על ראש הממשלה ורעייתו, אבל את הטיפול הענייני בישראל הוא משאיר ליהודים ואוונגלים כמייק פנס, כשהוא איננו חוסך מהם את המסר שישראל לא ממש מעניינת אותו מעבר לשימוש שאפשר לעשות בה לצרכיו, ובכל עניין אחר שהיהודים האמריקאים כבר יטפלו ביהודים הישראלים, שהוא מודע לאהדתם לארצות הברית, אבל איננו מבין איך הטיפול בסכסוך הישראלי-פלשתיני מתחבר לשאר ענייני העולם. הרבה יותר מובן לו עניינה של סעודיה, כי הוא נוגע לנפט ולסחר עם ארצות הברית, נושאים שבמרכז עניינו. את הטיפול בעניינים שנתפסים בעיניו כדתיים הוא מותיר לאנשים דתיים, וזו טעות, לא מפני שהדת איננה עומדת במרכז הסכסוך הישראלי-פלשתיני. היא בהחלט עומדת במרכזו, אבל זה איננו אומר שאין לסכסוך הזה השלכות דיפלומטיות מרחיקות לכת. זהו סכסוך שמחייב טיפול דיפלומטי מיומן וסמכות של נשיא ארצות הברית, כפי שהבינו ג'ימי קרטר וביל קלינטון, שאמנם לא הצליחו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אבל כן הצליחו לשפר את מצב היחסים בין ישראל למדינות ערב בצורה משמעותית.  

לעומת עניינם האמיתי של בני הזוג קלינטון בישראל, שהיה מבוסס על ידע ולמידה, החיבוק של דונלד טראמפ לישראל הוא חיבוק דב, שמוחץ אותה יותר מאשר מועיל לה.