יום חמישי, 18 בינואר 2018

דברים שקוראים בעיתון הארץ

ביום שני האחרון פירסמו ב"הארץ" שיר קטן ויפה שכתבה חנה ארנדט, ומתחתיו כתבו "חנה ארנדט היא פילוסופית גרמניה". חנה ארנדט לא ראתה את עצמה מעולם כגרמניה, אלא כיהודיה. היא נולדה בגרמניה והתחנכה בה ואף כתבה את הדוקטורט שלה בגרמניה אצל הפילוסוף קרל יאספרס באוניברסיטה של היידלברג, ולפני זה למדה שנה אצל מרטין היידגר וניהלה איתו רומן, אבל כשעלו הנאצים לשלטון היא נעצרה לתקופה קצרה ונאלצה להימלט מגרמניה, ולאחר שעברה דרך כמה ארצות, ושהתה כמה שנים בפריס, היא היגרה עם בעלה השני היינריך בליכר לארצות הברית ושם לימדה וכתבה את ספריה הידועים ביותר, ביניהם "מקורות הטוטליטריות" ו"המצב האנושי". לכן מכל בחינה שהיא ראוי לכנות אותה פילוסופית יהודיה אמריקאית, ולא פילוסופית גרמניה, כפי שאין מכנים את חיים נחמן ביאליק משורר רוסי או את ש"י עגנון סופר פולני. לכאורה זה דבר של מה בכך, אבל בעיתון "הארץ" שום דבר שנכתב איננו מקרי, במיוחד לא דברים שקשורים בגרמניה, כי עיתון "הארץ", גם לפני שחלק נכבד ממניותיו נקנה בידי מו"ל גרמני ממשפחה נאצית ידועה, שמר על קשר מיוחד עם ארץ מוצאה של משפחת הבעלים, ומאז שנת 2006 הקשר הגרמני של "הארץ" הוא קשר רשמי ומוצהר, למרות שהקוראים לא תמיד מודעים לו, ולאופן שבו הוא מכתיב את תכני העיתון, עד לפרטים הקטנים ביותר. התיאור של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" תואם את המאמץ הגרמני לתאר את היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית כגרמנים, ובכלל לייחס גרמניות ליוצרים יהודיים ולנכס את יצירתם לגרמניה, שרצחה והשמידה כל כך הרבה יוצרים יהודיים ויצירות יהודיות וכעת תובעת עליהם זכויות, ולצורך זה מכפישה את ישראל בהכפשות אנטישמיות. המקרה של פרנץ קפקא הוא רק המקרה הבולט ביותר בשנים האחרונות של ניסיון לנכס לגרמניה סופר יהודי שנולד וחי בכלל בצ'כיה בתחומה של אוסטרו-הונגריה, ויצירותיו הוכנסו כבר בשנת 1935 ל"רשימת הסופרים המזיקים והבלתי רצויים" שהכינה לשכת הכתבים של הרייך השלישי, מעשה שפירושו היה איסור לפרסם ולמכור את יצירותיו של קפקא ובעצם דן אותן לשריפה. החודשים הספורים ששהה קפקא בברלין בשנת חייו האחרונה עם אהובתו דורה, שהכיר כשבא לבקר את אחותו גבריאלה ששהתה שם בנופש עם ילדיה – לימים תירצח יחד עם אחותה, בעליהן ושלושה מילדיהן במחנה הריכוז חלמנו, בעוד אחותו הצעירה של קפקא נרצחה באושוויץ – תוארו בספרו "קפקא בברלין" של הנס גרד קוך, ששימש כחוקר וקניין של כתבי יד של קפקא עבור ארכיון הספרות הגרמנית במרבאך ונפגש בסתר עם אהובתו של מכס ברוד אסתר הופה כדי לפתותה למכור את עזבון מכס ברוד לגרמניה במיליונים במקום להפקידו כאמור בצוואתו בספריית האוניברסיטה בירושלים - כאילו מדובר בשנות חיים ארוכות שיוצרות זיקה ממשית בין קפקא לגרמניה, ואנשי ספרות גרמנים שתבעו להעביר את כתבי היד של קפקא לארכיון הספרות הגרמני במארבאך הגדילו לעשות ותיארו את קפקא כסופר גרמני מובהק שרק גרמנים יכולים להבין את יצירתו ואילו היהודים בורים מדי כדי להבינה. כשם שתיאורה של חנה ארנדט כ"פילוסופית גרמניה" נועד להשכיח את העובדה שנמלטה מגרמניה מאימת הנאצים, ושרוב שנות חייה ויצירתה התרחשו בארצות-הברית, כך נועדה הצגתו של פרנץ קפקא כסופר גרמני למחוק את העובדה שהנאצים שרפו תחילה את ספריו ואחר כך את בני משפחתו, או במלים אחרות, למחוק את זכר השואה. לכן פעלו הגרמנים כבר מאז שנות החמישים לשדוד את כתבי היד של קפקא שמכס ברוד ופליכס ולטש הבריחו לארץ ישראל מצ'כיה הכבושה בידי הנאצים בסכנת חיים, ושמכס ברוד הורה לאהובתו לדאוג לכך שאחרי מותה ימסרו למשמרת בספריית האוניברסיטה בירושלים – כיום הספריה הלאומית, או בספריה העירונית בתל-אביב. בתי המשפט בישראל, לאחר דיונים בשלוש ערכאות, הורו לקיים צוואה זו כלשונה ולהעביר את כתבי היד של קפקא שנותרו בחזקתו של מכס ברוד למשמרת הספריה הלאומית בירושלים – לאיש לצערי לא היה אינטרס להשיב את כתבי היד הנותרים של קפקא לבעלותם החוקית של צאצאי אחיותיו הנרצחות, כראוי לעשות בנכסי נספים בשואה, ואלה מצדם נמנעו מסיבותיהם שלהם מלדרוש זאת. אבל לאורי הולנדר שכותב על קפקא במדור תרבות וספרות ב"הארץ" (5.1.18) לרגל מעברו במזל טוב לרחוב פרנץ קפקא, מפריע שכתוב על השלט מתחת לשם הרחוב פרנץ קפקא "סופר יהודי" וכך הוא כותב: "אפשר לשער שמחברן של שתי המלים האמורות "סופר יהודי" הוא זרח קרומהולץ או חינקת אביגפן-בלילי, כלומר פקיד או פקידה ותיקים בעיריית תל-אביב... ואולי מחברו של הטקסט הקצר המפאר את שלט הרחוב הוא דוקא מלומד ממלומדיה של הספרייה הלאומית אשר בגבעת רם, שעשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתביו המולאמים של פרנץ קפקא, והכריז "הכותל בידינו!" לאחר הכרעת הדין המפורסמת בעניין כתבים אלה."
ובכן, כמי שעמלה בהתנדבות וללא תמורה כדי שעזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו יגיעו לספריה הלאומית בירושלים ולא לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, וישכנו כבקשת ברוד לצד כתביו של מרטין בובר ולא לצד אלה של מרטין היידגר וארנסט יינגר, ששם חפץ מר הולנדר ככל הנראה לשכנם, אני יכולה להרגיעו ששום מלומד בספריה הלאומית לא עשה לילות כימים כדי להניח את ידיו על כתבי קפקא. ההיפך הגמור מכך: עובדי הספריה ומנהלה מר אורן ויינברג עשו כל מה שאפשר כדי להקשות עלי בעבודתי, להשפילני ולמרר את חיי, וטענו בניגוד גמור לדעתי על סמך עיון במסמכים, שאת חלקם איתרתי ממש מתחת לאפם, שאין שום סיכוי לזכות במשפט, וכך התעקש לומר לי מנהל הספריה במו פיו, כדי לרפות את ידי. ומה באשר לרשויות המדינה? גנז המדינה באותם ימים יהושע פרויינדליך קראני לחדרו כדי לנזוף בי על מאמצי, והוא, שמתוקף תפקידו אמור לדאוג שנכסי תרבות ורוח לא יוברחו מהמדינה, שאלני מדוע לא תסתפק הספרייה בצילומים, שאלה שמן הסתם לא היפנה לגרמנים. באמצע הדיון בערכאה ראשונה הודיע בנימין נתניהו לפתע כי ממשלת גרמניה החליטה לממן לספריה הלאומית פרוייקטים במיליונים, מה שנתפס בעיני כשוחד להטות משפט ואני משוכנעת שכך הדבר, ושרבים בספריה העדיפו לקבל את המיליונים מגרמניה במקום את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא שעוד נותרו בו לאחר שאת רובם כבר שדד ארכיון הספרות הגרמני בשותפות עם אהובת ברוד אסתר הופה בשלל דרכי מירמה והונאה שאת חלקן תיארתי ברשימות שונות בבלוג זה. האם סבור אורי הולנדר שעורכי הדין הנכבדים שימרון ומולכו דרשו בסתר מממשלת גרמניה להסיר את ידיה מכתבי היד של קפקא? לי נראה שעניינם היה אחר. את המניעים והכוח הנפשי לעבודה כפויית הטובה ללא שכר, עם יחס מהגיהנום מאנשי הספרייה והוצאות לא מעטות שנאלצתי לממן מכיסי הפרטי – ואני אשה פרטית מעוטת אמצעים שחיה מקצבה צנועה מעזבונו של אבי ז"ל – שאבתי מכעסי על החוצפה הגרמנית והרדיפה הגרמנית שסבלתי ממנה אישית שנים רבות, ובעיקר מתמיכה שקיבלתי מאנשים פשוטים ולא מפורסמים, שדוקא קראו את קפקא והוא חשוב להם מאד, ביניהם קרובת משפחתו של קפקא וניצולת טרזינשטאדט חנה מלכא שלמדתי ממנה רבות, ומן האקדמיה תמך בי אך ורק מורי ניצול אושוויץ אוטו דב קולקה שבספרו המופלא "נופים ממטרופולין המוות" אמר משהו על ייחודה של החוויה הפרטית. אנשי אקדמיה אחרים העדיפו להחניף לגרמנים, גם תוך אמירת שקרים וסילוף האמת, כפי שעושה הולנדר כשהוא כותב "כתביו המולאמים של קפקא", וחוזר בכך על טענתו השקרית והאנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני אולריך ראולף, שבמקום להכיר בכך שניסיונה הברוטאלי של גרמניה להשתלט בדרכי הונאה על עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, סותר במפורש את צוואתו של מכס ברוד, העדיף לשקר לציבור הגרמני במסר אנטישמי, כביכול היודובולשביקים בירושלים הלאימו את כתבי הסופר הגרמני כביכול פרנץ קפקא כדי לגזול אותם כביכול מבני עמו הגרמנים. חבל שהגרמנים לא זכרו שקפקא הוא סופר גרמני כשרצחו את שלוש אחיותיו, שלו נותרו בחיים היה גורל כתבי היד שונה לגמרי, והם היו שבים אחרי המלחמה לבעליהם החוקיים היחידים, שאלה אחיותיו של קפקא וצאצאיהן, ולא נופלים לידי אהובתו רודפת הבצע של מכס ברוד, שבתה חוה הופה סיפרה לכתב הארץ הילו גלזר כי התייעצה בסתר גם עם עורך הדין של עיתון הארץ מיבי מוזר, שהעדיף מצדו להכחיש זאת. לאורך כל עבודתי עבור הספריה הלאומית במהלך הדיון בערכאה ראשונה, היתה לי תחושה קשה, שלא יכולתי כמובן להוכיח, שיש קשר נסתר כלשהו בין עיתון הארץ לבין מי שניצלו את אמונו של מכס ברוד כדי להתעשר ממכירת כתבי קפקא לגרמנים במקום להפקידם ללא תמורה בספריה הלאומית או לפחות בארכיון ציבורי אחר, כפי שמכס ברוד הורה להן לעשות, תחושה שהתחזקה מאד כאשר רחלי אידלמן המטפלת מטעם משפחתה בארכיון שוקן, סירבה בתוקף לאפשר לי לעיין במסמכי הארכיון לצורך המשפט. עמוס שוקן גם התבטא במהלך המשפט על זכויות שיש כביכול למשפחת שוקן בכתבי היד של קפקא, דבר שאין לו כל בסיס, וספק גדול אם זלמן שוקן הסדיר בכלל את זכויות הפירסום של כתבי קפקא כדין עם בני משפחת קפקא, או שסמך על טענותיו הלא מוכחות של מכס ברוד לבעלות ולזכויות פירסום בכתבי יד אלה. אין לי ספק שראשית מכירתם של פריטים מעזבון מכס ברוד כולל כתבי יד של קפקא במקביל למכירת אוסף זלמן שוקן בבית המכירות הגרמני האוסוודל ונולטה שטיפל לפני המלחמה ברכישת ספרים עבור זלמן שוקן לא התרחשה במקרה. ומכל מקום חזרתו של אורי הולנדר על התעמולה האנטישמית של מנהל ארכיון הספרות הגרמני, שבמשך שנים שדד בדרכי מירמה את מדינת ישראל, כאילו כתבי קפקא הולאמו בישראל, היא זדונית, והיא לא היתה קורית לולא חפצה משפחת שוקן להפיץ את התעמולה האנטישמית הגרמנית על פסקי הדין המאד מעמיקים של שלוש הערכאות המשפטיות שדנו בנושא, ועל מה שהיה ברור לי לגמרי מרגע שנחו עיניי על המסמכים בתיק. גם בעניין התגובה לפסקי הדין יכול אורי הולנדר להירגע: בספרייה הלאומית קיבלו אותם בפרצוף חמוץ ולא בהכרזת ניצחון. אני שמחה כמובן שמזימת הגרמנים נכשלה, ושרק בעיתון הארץ טוענים עדיין שקפקא איננו סופר יהודי, אבל כששמעתי על זכיית הספריה בערכאה ראשונה רק פרצתי בבכי, בגלל כל מה שסבלתי מאנשי הספריה במהלך עבודתי במשפט, ויותר לא רציתי בשום קשר עם אנשי הספרייה, שמדי פעם עוצרים אותי ברחוב כשאני מטיילת עם הכלב שלי או שולחים לי מיילים משונים בניסיון לבדוק אם אפשר לסחוט ממני עוד עבודה בחינם. כתבתי להם כבר לפני שנים שעל עבודה נוספת שלי הם יצטרכו לשנות ממנהגם לנצל אותי בחינם ולשלם לי שכר ראוי. מעולם לא זכיתי לתשובה, רק לניסיונות מתחכמים נוספים לסחוט עוד עבודה בחינם. אבל העובדה שבספריה הלאומית מתנהגים כפי שמתנהגים איננה משנה את העובדה שמכס ברוד הוריש לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי ולא לרוצחים הגרמנים, ושהתנהגותם של הגרמנים בעניין כתבי היד של קפקא נראתה בעיקר כמו המשך של פעולות האריזטורים הנאצים להשתלט על רכוש יהודי באינסוף דרכי הונאה ומירמה ותוך הפצת תעמולת שקר אנטישמית חסרת מעצורים.    

ישנם כמובן בעיתון הארץ ניסיונות בוטים בהרבה להחדיר ולקדם שיח אנטישמי, כמו במאמריו של הפרופסור דניאל בלטמן, שהחליף את הפרופסור משה צימרמן בפירסום מאמרים היסטוריים כביכול שעיקרם הוא לתאר את מדינת ישראל כהעתק של גרמניה הנאצית, תוך שהוא מגמד ומסלף את השואה ולועג לטוענים שסיבת השואה היא אנטישמיות, ובכך מעקר את הנאציזם מן המרכיב המובהק ביותר שלו. לצד המאמרים ההיסטוריים כביכול מדביקות כתבות רבות בעיתון את התואר פאשיזם למעשים נוראים הנעשים בישראל, כמו לשיר שיר במקהלה וכיו"ב מעשים שהופכים את מושג הפאשיזם הנורא למגוחך וחסר משמעות, וזו בדיוק הכוונה. את אופיים האנטישמי והמגמתי של מאמרים אלה מזהים רבים ומגיבים על כך בהתאם. הדוגמאות שהתייחסתי אליהן הפעם מעודנות יותר, אבל משרתות את אותה מטרה, של קידום מסרים אנטישמיים שקריים המשרתים אינטרסים גרמניים, ושל מחיקת זכרון השואה.

יום ראשון, 14 בינואר 2018

חלום על אחי

כשנרדמתי בשבת בצהרים חלמתי על אחי, חלמתי שבאתי להרצאה וגם הוא היה שם ועבר על פני והחלפנו כמה מלות ברכה ואז הוא הלך לשבת בצד עם החברים שהוא בא איתם שאני לא היכרתי אותם, ואני נשארתי לעמוד במקום ואחר כך קרו דברים אחרים שלא קשורים לאחי ובסוף עמדתי במטבח שאינני מכירה ובישלתי כרובית עם תפוחי אדמה ותפוחי האדמה היו זהובים ומתובלים בפפריקה אדומה. גם אני וגם אחי היינו הרבה יותר צעירים בחלום מכפי שהיינו כשהוא מת, וגם בחלום היה חורף כי אחי לבש מעיל. אחר כך ניסיתי להבין איפה היה האודיטוריום שבו היתה ההרצאה ואיפה היה המטבח שבישלתי בו אבל לא הצלחתי לקשר את המקומות מהחלום לשום דבר שאני מכירה מהחיים. אסתי אמרה שאני אבוא לראות את הדירה שבה היא חיה עם אחי ונסענו לשם אחרי שביקרנו בקבר שלו, כי עוד מעט היא עוברת משם. היא הראתה לי תמונות של אמא שלה שנפטרה לא כל כך מזמן בשיבה טובה, ישבה לה וסרגה לה בכורסה ובלילה הרגישה לא כל כך טוב ופשוט מתה, בלי לסבול. צריך הרבה מזל למות ככה. אחי סבל כל כך הרבה והמות שלו היה כל כך נורא. דיברנו על העבודה של אחי ואסתי אמרה תארי לך מה עוד הוא היה עושה, ואני חושבת אולי אם משהו היה שונה הוא לא היה מת מסרטן, אבל אני לא יודעת אם אחי היה יכול לשנות משהו בחיים שלו, כי הוא תמיד עשה את מה שהוא הכי רצה לעשות, ודוקא אני, שאת רוב הדברים שעשיתי בחיים עשיתי מחוסר ברירה, אני עדיין שורדת. אין בזה כל כך היגיון. בדירה של אסתי יש מרפסת שקופה עם מעקה מלוחות של זכוכית, ואפשר לראות את העמק מתחת כאילו עפים מעליו, ואושר בהתחלה פחד מהמרפסת הזאת, שכשמביטים ממנה למטה נדמה שנופלים, אבל אחי בטח היה צוחק מהמחשבות האלה שלי. בדרך לשם אסתי הראתה לי את המקומות שבהם השתוללה לפני שנה השריפה וכמה בתים של חברים שלה שנשרפו, והבנתי שהלהבות היו ממש קרובות לבית שלה, אבל למרבה המזל לא הגיעו אליו. שריפה זה דבר מאד מאד מפחיד, גם אם היא פוגעת רק ברכוש, וקשה לי אפילו לדמיין איך הייתי מרגישה אם היו נשרפים לי כל הספרים, ומזל שאת מה שכותבים אפשר לשמור עכשיו בענן וזה כמו הביטוי של חז"ל שאני מאד מאד אוהבת, גווילים נשרפים ואותיות פורחות. הדירה של אסתי דוקא הזכירה לי את סבתא שפרה, כי יש לה מכונת תפירה של זינגר כמו שהיתה לסבתא בחדר השינה וגם תיבת כלי תפירה מעץ כמו שהיתה לסבתא, שאהבתי לפתוח אותה ולהוציא את כל הכפתורים שסבתא גזרה מכל הבגדים הבלויים שהיא זרקה ולשחק בהם. במיוחד אהבתי את כפתורי הזכוכית השקופים שנראו לי כמו אבנים יקרות. לנסוע לחיפה זה תמיד מאד מכאיב כי נזכרים או בדברים שרוצים לשכוח או בדברים שרוצים לזכור ובאנשים שכבר מתים. כשירדנו מהאוטובוס בתחנת חוף הכרמל נכנסתי עם אושר לשירותים והוא לא רצה להיכנס איתי לתא הקטן, אז רק החזקתי ברצועה שלו מתחת לדלת והוא נשאר מעבר לדלת הסגורה. ואז כשרציתי לשטוף ידיים עמדה שם אשה לא צעירה עם שיער צבוע לבלונדיני וצעקה עלי צעקות נוראות תעופי מכאן עם הכלב הגדול הזה, את עושה מעשי כישוף עם הכלב ואמרתי לה שהיא צריכה פסיכיאטר. אני די בטוחה שהיא אמרה כישוף, אבל אולי היא אמרה משהו אחר, כי אני לא שומעת טוב, וכל האירוע היה כל כך מוזר ולא נעים, ושמחתי לצאת משם ובדיוק אסתי באה באוטו האדום שלה לקחת אותנו, ואושר מיד נכנס למקום שלו מאחור כי הוא כבר רגיל, ונסענו לקבר של אחי שהוא מול שדה פתוח שבכל פעם שותלים בו משהו אחר, והפעם ראינו בו עצים קטנים, שחשבתי שאולי אלה לימונים, ואסתי חשבה שאולי זה מטע אבוקדו. זה נראה מאד יפה ואני חושבת שאחי היה אוהב את כל הדברים ששותלים. חשבתי שזה מוזר שדוקא הדברים שקרו במציאות היו מאד מאד משונים, ודוקא הדברים שקרו לי בחלום היו לגמרי רגילים, כמו שהייתי הולכת להרצאה במכון ון-ליר שאנשים קוראים לו בצחוק מתנ"ס רחביה ואחי גם היה בא לשם לפעמים וגם הירצה שם כמה פעמים, וניסיתי לחשוב אם האודיטוריום בחלום היה בון-ליר אבל לא נראה לי, נראה לי שהוא היה במקום אחר אבל בישראל, כי כולם דיברו שם עברית. עכשיו שאני יכולה לפגוש את אחי רק בחלומות החלומות נהיו מאד חשובים, ואני צריכה לחשוב עליהם טוב טוב ולנסות לזכור ולהבין את כל הפרטים.    

יום רביעי, 10 בינואר 2018

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.

יום ראשון, 7 בינואר 2018

חרדים מנשים

אני חיה בירושלים, ואני עורכת את רוב קניותי בשוק מחנה-יהודה, ואני פוגשת הרבה גברים חרדים שעורכים גם הם קניות בשוק, והם קונים גם מגברים וגם מנשים, ויש אפילו חרדים שיש להם חנויות בשוק והם בעצמם מוכרים גם לגברים וגם לנשים, ןאני בעצמי קונה תמרוקים בחנות שבעליה חרדי ולפעמים הבעלים של החנות או גברים חרדים אחרים משרתים אותי, ולפעמים חרדים כמו אנשים אחרים שבאים לשוק יושבים לאכול במסעדות בשוק, למרות שבמסעדות האלה יש גם נשים שמבשלות ונשים שמגישות ונשים שאוכלות בעצמן, ויש חרדים שקונים בסופרמרקטים מקופאיות נשים, ואפילו מדברים איתן כמה מלים, ויש שכנים חרדים שמדברים גם עם השכנות. האמת שנעים לדבר איתם, כי הם בדרך כלל מאד מנומסים, וכשאני מטיילת עם הכלב בשבת גברים חרדים שאני בכלל לא מכירה מברכים אותי לשלום בלבביות. חלק מהם אמריקאים אבל חלק מהם ישראלים, ואף פעם לא שמתי לב שיש להם בעיה לראות נשים או לדבר עם נשים. אם לא הייתי קוראת עיתונים לא הייתי יודעת שחרדים לא יכולים לראות נשים. מתברר שהחיילים החרדים שמתגייסים אסור להם לראות נשים, וצריך להחביא מהם את הנשים כדי שהם לא ייכנסו להלם אם הם יראו אשה, וצה"ל ממש מקפיד שהם לא יראו שום חיילת, כאילו הם התגייסו לצה"ל מהירח ולא מירושלים או מבני ברק, שמסתובבות ברחובותיהן לא מעט נשים, ואפילו כאלה שאינן לבושות כמו נשות החרדים, ואף חרדי עוד לא הוזעק לחדר מיון מזה שהוא ראה אשה עוברת ברחוב או החליף איתה כמה מלים, אפילו אם אלה נשים זרות ולא אחיות או אמהות שלפי מה שאני שומעת אפילו אותן לא בטוח שמותר לחרדים לראות, למרות שלרוב החרדים שאני מכירה יש די הרבה אחיות שהן נשים, והם אפילו גרים איתן באותו בית, ולפעמים גם ישנים איתן באותו חדר, כי הרבה מהם גדלים בבתים די צפופים, ואני אפילו רואה כל יום ברחוב נשים וגברים חרדים מהלכים בצוותא ומשוחחים אלה עם אלה ונראים לגמרי נינוחים. לכן לצערי אין לי מושג למה צה"ל צריך לשמור שבחורים חרדים לא יראו נשים, ולמה לא יכולות להסתובב חיילות בבסיסים של חיילים חרדים. למיטב ידיעתי, לפחות כשאני שירתתי בצבא, החיילות הסתובבו לבושות בבסיס ולא עירומות, אז לא ברור לי מה הבעיה שחיילים חרדים יראו חיילות במדים, שהם ממילא רואים אותן כשהן מסתובבות ברחוב. מה כל הסיפור הזה שאסור לחרדים לראות נשים, בצבא או באקדמיה? ומה כל הסיפור הזה שחייבים להחביא את הנשים כדי שחרדים יוכלו לשרת בצה"ל וללמוד באקדמיה? מה פתאם חרדים לא יכולים ללמוד עם נשים או לאכול בחדר אוכל עם נשים? במסעדה הם יכולים לאכול עם נשים ובחדר אוכל צבאי הם לא יכולים לאכול עם נשים? מה הקישקוש הזה? ולמה צה"ל מתמסר באדיקות יתרה להעלים את החיילות, ולמה האקדמיה מסכימה לתנאי המטורף הזה שגברים חרדים ילמדו בנפרד מנשים חרדיות? אני מכירה כמה רופאים חרדים שמטפלים בי כשאני באה למרפאת טרם והם מטפלים בהמון נשים בכלל בלי להזדעזע, והם גם למדו רפואה יחד עם נשים, ואני מכירה כמה עורכי דין חרדים שלמדו משפטים באוניברסיטה העברית ואפילו היו להם מרצות נשים והם לא התעלפו מזה וגם לא קפצו על שום אשה לאנוס אותה באמצע השיעור, והם אפילו הצליחו לכתוב בחינות ולעבור אותן ביחד עם נבחנות נשים. מדהים, לא? כנראה שאין שום סיבה בעולם להסכים שחיילים חרדים לא יפגשו בצבא נשים, ובוודאי שאין שום סיבה בעולם להסכים שבאקדמיה חרדים ילמדו במסלולים נפרדים לגברים ונשים ויסרבו ללמוד ממרצות נשים, אבל אולי יש מי שמאד מתלהב להתנדב לפגוע בנשים. מאד בקלות ומאד באדיקות מתמסרים בישראל לפגוע בנשים, אז במקום לומר לרבנים מה פתאם שחיילים לא יראו נשים בצבא, ומה פתאם שהם לא יראו נשים באקדמיה? מה, הם לא רואים נשים ברחוב? הם לא עוברים בסופרמרקט אצל הקופאית? הם לא מקבלים שירות בבנק או בביטוח לאומי מהפקידות? מה זאת השטות הזאת שחרדי לא יכול לשתף פעולה עם נשים? הוא הולך ברחוב עם כיסוי עיניים? הוא לא רואה כל יום ברחוב נשים? הוא חי בעולם נטול נשים? במקום להעמיד את החרדים ואת רבניהם במקום, משתפים איתם פעולה בדיכוי הנשים, ואולי זה לא רק למען החרדים. אולי יש מי ששמח קצת יותר מדי לעזור לחרדים לפגוע בנשים, במקום לומר להם בפשטות שהזכות לחיות על פי אמונתך איננה כוללת את הזכות לפגוע בזולתך, אפילו כשמדובר בנשים.  

יום חמישי, 4 בינואר 2018

תורכים צעירים בגרמניה בין שתי המולדות

היום הוא יום הולדתו של אחי המנוח, ההיסטוריון גלעד מרגלית ז"ל, שאחד הנושאים שעניינו אותו מאד היה המיעוט התורכי בגרמניה ותחושותיו, ובתקופה שלפני התפרצות מחלתו האנושה הוא אף החל ללמוד תורכית כדי להעמיק את מחקרו בנושא, אבל המחלה קטעה את עבודתו. אני מתרגמת כאן לזכרו כתבה מהקיץ האחרון על צעירים תורכים בגרמניה ותחושתם כלפי "שתי המולדות", שבהיותי מורגלת בשיחות עם גרמנים כיהודיה ישראלית חשתי הזדהות רבה מאד עם הצעירים האלה, שאוהבים את חייהם בגרמניה, אך גם חשים נאמנות לעמם ולמולדת אבותיהם. שימו לב שכותרת הכתבה, שניתנה כנראה על ידי עורך העיתון, לא נאמרה על ידי המרואיינים בכתבה, אלא משקפת את דעתו של העורך הגרמני. רשימות נוספות על מצב התורכים בגרמניה תמצאו תחת התגית "תורכים בגרמניה".

דר טאגסשפיגל, 25.8.2017

אבל לחיות פה? לא, תודה

"אני אוהב את הארץ הזאת" אומרים ברלינאים צעירים ממוצא תורכי, ומתכוונים בכך לגרמניה. אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות בתורכיה.
מאת יונוס גולו

אקיף יושב על הים התיכון. מוחמד מעדיף את חופי הים השחור. יונקה לעומתם נסעה לאנטוליה. היא אזרחית תורכיה, ושני הבחורים מחזיקים בשני הדרכונים. לפני זמן קצר עוד נפגשנו בברלין, בקפה פרי עם הניחוח האוריינטלי בפארק קלייסט. צעירים תורכים-גרמנים, דור שלישי למהגרי עבודה, ברלינאים אמיתיים, אבל את חופשתם הם מעדיפים לבלות במולדת של סביהם.
מעצרו של הסופר התורכי דוגן אחנלי בספרד, התפתחויות דיפלומטיות, איומים נגד רעיית שר החוץ גבריאל, האם אלו דברים של מה בכך? אבל דוקא הצעירים התורכים גרמנים אינם מניחים לכל זה לקלקל להם את הקיץ, למרות שגם עליהם הדברים מעיקים. הם חשים קשר עז למולדת של אבותיהם. כפי שמראים מחקרים עכשוויים, הקשר הזה אפילו חזק יותר מזה של הדור השני. האם הדבר מעיד על חוסר נכונות להשתלב, שלעתים קרובות מאשימים בו את התורכים הגרמנים?

"אני נושא את שני הדברים בתוכי"

"הרבה זמן חשבתי שאני חייב להחליט בין שתי הארצות", אומר סאמת, סטודנט לעיתונות בן 22 משרלוטנבורג, שכמו כל האחרים איננו רוצה להופיע בעיתון בשמו המדויק. "רק מאוחר יותר נוכחתי שאני בכלל לא חייב. אני נהנה מהחיים, כאן הבית שלי, אבל אני גם מרגיש את עצמי תורכי, כי אני רואה סדרות תורכיות ושומע מוסיקה תורכית. קשה לתאר את זה, אבל שני הדברים פשוט נמצאים שם. אני נושא את שני הדברים בתוכי". אבל הוא איננו נרתע מלמתוח ביקורת על מצב העניינים הנוכחי בתורכיה. "המעצרים של עיתונאים הם מפוקפקים ונראים שרירותיים. אני יכול בהחלט להבין שלגרמניה אין יותר רצון להשתתף במשחק הזה."
הרבה תורכים גרמנים מתעסקים במהלך חייהם בשאלות של זהות. מי אתה? מאין באת? האם אתה חש את עצמך יותר גרמני או יותר תורכי? הם כמעט אנוסים לכך, כי הם מעומתים עם שאלות כאלה לעתים קרובות, במיוחד בימים אלה, שבהם ארדואן דואג להציב אותם בעין הציבור הגרמני [ארדואן קרא לתורכים בגרמניה לא להצביע לאנגלה מרקל בבחירות שהתקיימו בגרמניה בספטמבר האחרון, ועורר כעס רב בגרמניה, ע.פ.].

שאלת ארדואן הקבועה

סואט מצא תשובה משלו לשאלות העמוקות האלה. סואט בן ה-19, סטודנט לתכנון אזורי באוניברסיטה הטכנית בברלין, גם הוא בעל אזרחות כפולה, ותגובתו לשאלה על הגינוי של ארדואן לגרמניה, שהיא נוהגת כמו הנאצים, מאד אמוציונאלית: "אני אוהב את גרמניה, אני אוהב את החברים שלי, אי אפשר לקרוא לאנשים פה נאצים". אבל באותו הקשר הוא מספר גם: "לא מזמן הנפתי דגלים לפני הקונסוליה התורכית בברלין, כדי להפגין נגד נסיון הפוטש ביום השנה. זה היה בגלל אהבתי למולדת."
"נמאס לי כבר, שתמיד מכריחים אותי להתבטא ולנקוט עמדה על זה. לא משנה באיזו סיטואציה אני נמצאת כגרמנית תורכיה, תמיד זה ביחס לארדואן. זה כבר מעצבן." אומרת יונקה בת ה-21, המתעתדת להיות מורה, קצת כעוסה. גם שכניה מאלצים אותה לעתים קרובות להתייחס לנושא. מוחמד בן ה-18, שיושב בשולחן מולה, סיים השנה בגרות בגימנסיה בנויקלן [שכונה בברלין שמתגוררים בה תורכים רבים, ע.פ.] ורוצה כעת ללמוד. "בווודאי בזמן המשבר [בין גרמניה לתורכיה] מתייחסים אלינו מנקודת ראות אחרת. כאילו כל מה שארדואן אומר, זאת גם הדעה שלנו." "כאילו אנחנו צריכים להצדיק כאן את הבעיות שבוערות שם", מוסיף אקיף, גם הוא בוגר תיכון מבוקוב [חלק משכונת נויקלן בברלין, ע.פ.] גם המשתתפים האחרים בשיחה חוו חוויות דומות, ליתר דיוק נאלצו לחוות. ולמרות אווירת המשבר הם נוסעים בכל קיץ לתורכיה, לבקר קרובי משפחה ולנפוש.  

לא יעד לכולם

והם אינם יוצאי דופן, אומר אמרה גובן, עובד ב"ביצים תור", הסוכנות של תורכיש אירליינס, שיש לה שלושה משרדים בברלין. השנה היתה בסוכנות עלייה של שלושה אחוזים בכמות הנוסעים בהשוואה לשנה הקודמת. בכמות הנסיעות היתה אפילו עלייה של 19 אחוזים. 95 אחוזים מהלקוחות הם ממוצא תורכי. במשרדי הנסיעות הגרמניים זה נראה לגמרי אחרת. "עד לפני שלוש שנים היו בין 60 למאה נופשים בתורכיה, כיום אפשר לספור אותם על יד אחת", אומר מומחה הנסיעות פרנק ציידלר מ"משרד הנסיעות הגרמני", רשת משרדי נסיעות מובילה בגרמניה. למרות שהחופשה בתורכיה יחסית זולה והמלונות מפתים בהצעות מיוחדות, הדאגה כעת גדולה מכדי לנסוע לשם.
מאז נסיון הפוטש הכושל בתורכיה ב-15 ביולי 2016 מסתובבים בקהילה התורכית בברלין הרבה סיפורים. אחד מהם חולקת איתנו הסטודנטית לפסיכולוגיה סיימה מאנקרה. כאשר שבה באפריל 2017 מחופשתה האחרונה בתורכיה, אמר לה הפרופסור, שאצלו היא מועסקת כעוזרת הוראה: "חשבתי שלא תחזרי. שמעתי לעתים קרובות שתורכיות גרמניות בכיסוי ראש שנוסעות לתורכיה, נאלצות להינשא שם נגד רצונן ואינן חוזרות יותר לגרמניה." ברגע ששמעה זאת היתה סיימה בת ה-21, שנושאת כיסוי ראש ומחזיקה באזרחות תורכית, בהלם. זאת דוגמה למה שהצעירים התורכים בגרמניה חוששים ממנו: השמצה כוללת של תורכיה, צירוף של דעות קדומות וטינה כלפי אזרחים תורכים-גרמנים. "אחרי כל חופשה בתורכיה חייבים כעת להצטדק שנסענו לשם", אומרת יונקה. כאילו בכך שנסעת לחופשה בתורכיה הפכת למשתף פעולה עם משטרו של ארדואן.  


יום שלישי, 2 בינואר 2018

יואב קיש נגד אמהות וילדים

חבר הכנסת יואב קיש התמנה ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת, ועכשיו יש לו כוח נוסף לממש את שאיפתו להרוס את חייהן של אמהות גרושות וילדיהן, שזה הציבור החלש, המבוזה והמנוצל לרעה ביותר בישראל. כשרצו להעביר בישראל את החוק הברברי לשימוש בנשים כאינקובטורים הקרוי חוק הפונדקאות, החילו אותו תחילה על אמהות גרושות, כי לציבור הזה אין כוח ואין מגן. אחר כך הרחיבו את השימוש בחוק האינקובטורים גם לנשים עניות ומסכנות שאינן גרושות, אבל החוק הזה לא היה עובר לולא ייחדה אותו מדינת ישראל לניצול אמהות גרושות עניות שהניצול שלהן לכל מטרה שהיא נחשב לגיטימי, לא למרות אלא בגלל שהן המגזר העני והחלש וחסר המגן ביותר.
במדינת ישראל נישואים וגירושים כפופים לחוק הדתי ועל פי החוק הדתי נשים אינן בני אדם חופשיים אלא סוג של שפחות שמהוות חלק מקניינו של הבעל. לכן לא רק האשה עצמה איננה יכולה להשתחרר מנישואיה, גם בית דין איננו יכול להתיר את נישואיה, אלא היא תלויה ברצונו של הבעל לשחרר אותה מנישואיה, מפני שנישואים בחוק הישראלי שמאמץ את החוק הדתי הם סוג של עבדות, ואשה שמתחתנת הופכת לרכושו של בעלה עד שיואיל להתיר אותה מבעלותו. אם הבעל נעלם מרצונו או שלא מרצונו, האשה יכולה להישאר עגונה לכל ימי חייה ואיננה יכולה להינשא מחדש או ללדת ילדים לגבר אחר, כי אם תינשא או תחיה עם גבר אחר תיחשב אסורה לבעלה ולבועלה, ואם יוולדו לה ילדים מגבר אחר הם ייחשבו ממזרים עד דור עשירי. נשות ישראל כפופות לחוקים דרקוניים מלפני אלפי שנים, ואיש מחברי הכנסת איננו עושה דבר לשנות זאת. כשראיתי את הנאומים הארוכים של האופוזיציה נגד חוק ההמלצות השערורייתי, חשבתי שיפה מאד לעשות פעולות מחאה כאלה, אבל הרבה יותר משמעותי היה אם האופוזיציה היתה מדברת על דברים משמעותיים, כמו הנהגת נישואים אזרחיים בישראל וביטול מרותו של החוק הדתי הברברי על נשים, כמו הפסקת העסקתן של מורות, עובדות סוציאליות ואחיות כעובדות קבלן שנתניהו הנהיג בהתאם להשקפתו נגד מדינת הרווחה, מדיניות שהורסת את חייהן של עשרות אלפי נשים משכילות שנרמסות ועשוקות מדי יום ורבות מהן עוזבות את העיסוק במקצועות שלמדו והוכשרו בהם ועובדות בכל עבודה כדי להתפרנס בכבוד. התוצאה הבלתי נמנעת של מחסור באחיות ובמורות שפוגע קשה בחולים ובילדים ידועה ומוכרת, ובכל זאת קשה לי להיזכר מתי עלתה על סדר יומה של הכנסת. כנסת ישראל עסוקה במרץ רק בחוקים שמטרתם המוצהרת היא לפגוע בנשים ולקחת מהן את מעט ההגנה שהחוק עדיין מעניק להן.
ח"כ יואב קיש איננו מוטרד כמובן מהאפלייה הנוראה של נשים בחוק הדתי ששורר בישראל בחסות מדינת ישראל. אפליית נשים ושיעבודן דוקא קוסמים לו מאד. מה שמפריע לו זה סעיף החוק היחיד שמעניק לנשים ולילדים, בתוך תנאי העבדות, האפליה והניצול של נשים בחוק הישראלי, מעט הגנה משרירות לבם של גברים: חזקת הגיל הרך, שמעבירה ילדים מתחת לגיל שש למשמורת אמם. ח"כ קיש רוצה לבטל את החזקה הזאת, ויש לו החוצפה לטעון שהוא מבקש להנהיג שיוויון בין שני ההורים, במדינה שבה אשה אפילו לא יכולה לבקש גט ואילו גבר יכול לחיות עם נשים אחרות ולהוליד ילדים כרצונו בעודו נשוי, הוא מדבר על סעיף חזקת הגיל הרך, שהוא הסכר הצנוע היחיד נגד שרירות לב מוחלטת ביחס לנשים וילדיהן, כאילו חוץ מהסעיף הזה החוק הוא שיוויוני, וכמו כל גבר שרוצה לפגוע בנשים, הוא מצא כעזר כנגדו את השרה גילה גמליאל, שנושאת בתואר השרה לשיוויון חברתי כדי לעשות את ההיפך הגמור מתוארה. החרדים יודעים היטב שגילה גמליאל היא בעצם השרה לדיכוי נשים, והם ביקשו להעביר את הטיפול בהדרת נשים מהמישנה ליועץ המשפטי דינה זילבר שבאמת פעלה נגד הדרת נשים, לשרה גילה גמליאל שמנצלת את תפקידה אך ורק כדי לפגוע בנשים יחד עם חברה ח"כ יואב קיש. שניהם ניסו להפחית את חזקת הגיל הרך לגיל שנתיים, כדי שח"כ יואב קיש וחברתו גילה גמליאל יוכלו להתענג על הפרדת ילדים רכים מאמותיהם. מה לא עושים למען התענוג של התעללות בנשים, ואם גם פעוטות נפגעים, אז מה.

למרות שישראל במה שנוגע לזכויות הנשים נמצאת לגמרי במרחב הנכון בין מצריים לסעודיה ואיראן, יש בה בכל זאת כמה גורמים שמחוברים לאיזורים אחרים בעולם, שבהם יש יותר אחיזה לרעיון השיוויון לנשים והדאגה לטובת הילד. משרד הרווחה למשל דורש להשאיר את חזקת הגיל הרך לפחות עד גיל שלוש, כי ילד בן שנתיים, כפי שיודע כל אדם שיש בו טיפת אנושיות, מתקשה להיפרד מאמו אפילו לזמנים קצרים. במרכז רקמן לקידום מעמד האשה סבורים שמתן המשמורת צריך להתבסס על המצב לפני הגירושים, ולהשאיר את הילד עם ההורה העיקרי שמטפל בו, כדי שהילד לא ייפגע יותר מדי מהליך הגירושים, ולא יצטרך להתמודד עם שינויים שיחמירו את טראומת הגירושים. אבל ח"כ קיש הוא גבר גבר, והוא לא לוקח שבויים, במסעו לפגוע בנשים גרושות הוא מוכן להרוס גם את חיי הילדים. התחשבות בטובת הילדים איננה משרתת את מטרתו של ח"כ יואב קיש לפגוע בנשים הגרושות בכל מחיר. לכן הוא מבקש למחוק את הנוהג והשאיפה להתחשב במצב לפני הגירושים ובהישארות הילד עם ההורה המטפל, כי התחשבות בטובת הילד מעניקה עדיפות לאמהות שהן ברוב המכריע של המשפחות מי שמטפלות בילדים ומגדלות אותם, ויואב קיש רוצה לדרוס את האמהות, ואם תוך כדי כך הוא דורס גם את הילדים, זה ממש לא מפריע לו. הוא בא לכנסת בשביל לדרוס את האמהות, וכן, גם את הילדים. וגם לגילה גמליאל זה ממש לא מפריע לדרוס את האמהות והילדים. היא מניחה ככל הנראה, שהיא עצמה לא תסבול מהחוק הזה, והיא הולכת עם יואב קיש באש ובמים, וכנראה זה גם משתלם לה, כמו שמשתלם לה לעזור לחרדים במאבקם נגד דינה זילבר כדי להמשיך בהדרת הנשים. והאמהות הגרושות אין להן מגן. אף לא אחת מחברות הכנסת נלחמת על השארת חזקת הגיל הרך בעינה. חברות הכנסת רחל עזריה, מירב בן-ארי ושולי מועלם נלחמות על כך שהחזקה לא תרד מתחת לגיל ארבע. היכן חברות הכנסת מהאופוזיציה? מדוע חברת הכנסת רוויטל סוויד שהיא גם עורכת דין במקצועה ויודעת שכל הרעיון מאחורי ביטול חזקת הגיל הרך הוא להקטין תשלומי מזונות לאמהות ותו לאו, של אבות שאפילו אינם טורחים לבקר את ילדיהם, כי הרי איש איננו בודק אחרי הגירושים אם האב בכלל מתעניין בילדים. יואב קיש במוצהר איננו מתעניין בטובת הילדים, שהרי אחרת לא היה דורש לבטל את העיקרון להשאיר את הילד עם ההורה המטפל ולשמור על יציבות לטובת הילד. אבל יואב קיש הוא עכשיו גם יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, והוא יכול לאיים בעיכוב חוקים ובכל מיני איומים כגון זה על חברות הכנסת שלא ישתפו איתו פעולה במסע הנקמה שלו נגד הגרושות וילדיהן, והנשים וילדיהן הרכים יכולים רק להתפלל שחברות הכנסת לא ינהגו כגילה גמליאל ולא יפקירו את אחיותיהן לנקמנותו הפרטית חסרת הרסן של גבר שעלה לגדולה במטרה מוצהרת להרוס את חייהם של נשים וילדים רכים.    

יום שבת, 30 בדצמבר 2017

פיליפ רות / Goodbye Columbus

משום מה, מה שזכור לי במיוחד מהסרט הם פסלי תרנגולות מכבד קצוץ על שולחנות החתונה של רון והארייט, שכבר אינני בטוחה אם היו כאלה באמת. אני בטוחה שראיתי את הסרט Goodbye, Columbus לפי הנובלה באותו שם של פיליפ רות יחד עם בעלי, אולי עוד לפני שהתחתנו, מה שאומר שזה היה לפני כמעט ארבעים שנה, אבל עדיין מספר שנים לאחר שהסרט יצא לאקרנים בארצות הברית בשנת 1969. ישראל היתה אז הרבה יותר רחוקה מאמריקה וסרטים ואופנות הגיעו לארץ הרבה יותר לאט מהיום. לעומת זאת ספרו של רות שנקרא בעברית "מה מעיק על פורטנוי?" שיצא באותה שנה כמו הסרט שלום קולומבוס, הגיע לארץ מהר מאד ותורגם מיד לעברית וכולם קראו אותו, גם אני, למרות שחשבתי שהוא ספר די מגעיל. גרשום שלום מאד כעס על הספר הזה שלדעתו היה פנטסיה אנטישמית על היהודי שכמה ל"פותה הנוצרית" כפי שגרשום שלום תיאר את זה. הרבה שנים אחר כך שאלתי חוקרת אנטישמיות יהודיה קנדית מה היא חושבת על פיליפ רות והיא חשבה שהוא מדויק מאד. להיות מדויק זה להיות אכזרי, והכתיבה של פיליפ רות גם בPortnoy's complaint וגם בGoodbye Columbus שהתפרסם עשר שנים לפניו היא מאד אכזרית, ומתארת את החברה היהודית אמריקאית בלי שום רחמים, כחברה נוירוטית בלי גבול, רודנית ודכאנית ביחסי האנוש שלה, גסה ודוחה בנובורישיות ובגזענות שלה, צרת אופקים ורודפת בצע, ושני הגיבורים, של שני הספרים, הם גברים יהודים אמריקאים צעירים מהחוף המזרחי שמשתוקקים לגופן של נשים אבל הרבה פחות משתוקקים להינשא להן, שמן הסתם התיאור הזה משקף במידה רבה את פיליפ רות עצמו בצעירותו. אני לא יודעת אם פיליפ רות רצה שנזדהה עם הגיבורים שלו, למרות שהם מספרים את הסיפור בגוף ראשון ומשקפים במידה רבה את דמותו שלו. אולי הוא אכזרי גם כלפי עצמו.
בזמנו כשיצאתי מן הסרט היתה לי תחושה מתסכלת שלא הבנתי אותו. לא ממש הבנתי את הסיפור ומה פירוש שמו ולמה ניל כל כך כעס על ברנדה ולמה הם נפרדו. אולי אפילו חשבתי שברנדה בסיפור היא נוצריה, כי היא ואחיה הם ספורטיביים כאלה, ואחיה היה איש גדול פיזית, ומי ששיחקה אותה בסרט היא אלי מקגרו היפהפיה, שהיא אמנם שחורת שיער ולא בהירה במיוחד ויכלה לשחק יהודיה, אבל גם יכלה לשחק איטלקיה קתולית, כפי שהיא שיחקה שנה אחר כך ב"סיפור אהבה" עם ראיין אוניל, הסרט שהפך את שניהם לכוכבי ענק, ונדמה לי שרק עכשיו התברר לי שגם ב"סיפור אהבה", שגם אותו כתב סופר יהודי, אריק סיגל, ואולי היום כבר לא זוכרים אותו, אבל בזמנו הוא היה להיט ענק וכולם בכיתה קראו אותו – אני משום מה לא קראתי אבל אני זוכרת את הספר שעבר בכיתה מיד ליד כמו פורטנוי לפניו, והסרט שנעשה על פיו, או בעצם עכשיו קראתי שהספר נכתב לפי התסריט ולא להיפך, היה מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, ורק עכשיו התברר לי שהדמות של ג'ניפר ששיחקה אלי מקגרו ב"סיפור אהבה" היתה במקור בחורה יהודיה שלומדת באוניברסיטת רדקליף, ממש כמו ברנדה בGoodbye Columbus, אבל יעצו לאריק סיגל לשנות אותה לדמות של נוצריה, כדי שהכעס של המשפחה הנוצריה של אוליבר, ששיחק ראיין אוניל, על נישואיו לג'ניפר, שבסיפור המקורי נבע גם מאנטישמיות ולא רק מכך שג'ניפר באה ממשפחה ענייה, לא ירגיז את האמריקאים. אנטישמיות זה תמיד נושא רגיש, גם באמריקה, וגם כשהסריטו את "אודות שמידט" לא לפני הרבה שנים כמו את "סיפור אהבה", שינו לגמרי את הסיפור בסרט כדי לא לעסוק בנושא המרכזי בספרו של לואיס ביגלי, שהוא הכעס של עורך הדין הנוצרי על כך שבתו נישאת ליהודי, למרות שלו עצמו אין בעיה לנהל רומן עם אם החתן, אבל רומן זה לא חתונה. פיליפ רות בחיים לא היה מסכים לשינוי כזה, להפוך גיבורה יהודיה לנוצריה בשביל לא להרגיז את האנטישמים באמריקה. פיליפ רות תמיד עסק באנטישמיות ובפחד של יהודי ארצות הברית, שהם לכאורה נורא בטוחים בעצמם, מאנטישמיות, והוא לא רק סופר אכזרי אלא גם סופר אמיץ מאד, שעל זה נדמה לי שאין חולק. אניני הטעם מאד קטלו את אריק סיגל, אולי בגלל ההצלחה האדירה שלו עם "סיפור אהבה" ואולי בגלל אנטישמיות ואולי בגלל שני הדברים. יש מבקרים שעד היום יש להם צורך לקטול את אריק סיגל בטענה שהספר והסרט שלו הם קיטש נורא, אבל לי ההתנפלות עליו נראית קצת מגוחכת ואפילו מרושעת, אולי בגלל שהיכרתי בחיים כמה זוגות צעירים מאוהבים שהאשה בהם מתה מסרטן, ואחת מהם היתה בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, ואחרת היתה אשתו של שמידל, היסטוריון אוסטרי צעיר שהיכרתי בזמנו, שכשהיא עמדה למות היא ביקשה לנסוע לטיול בישראל, כי הם היו פה בירח הדבש, ושמידל לקח אותה לטיול בישראל והם היו בחיפה והסתכלו על מפרץ חיפה ואז הם חזרו לאוסטריה והיא מתה, ושמידל נשאר עם בית הפוך שלא היה לו שום כוח לסדר, ובכל אופן לא חשבתי שבסרט סיפור אהבה יש משהו לא אמיתי שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים, ולא הגיע לאריק סיגל שיקטלו אותו כל כך רק מפני שהוא לא סופר מבריק ואכזרי כמו פיליפ רות.
בכל אופן אחרי שראיתי את הסרט Goodbye Columbus שלא כל כך הבנתי, מתישהו במחצית השנייה של שנות השבעים, רציתי לקרוא את הספר ועד השבוע לא יצא לי. גם את העותק המתפורר הזה שמצאתי בחנות משומשים וקראתי רק השבוע השארתי די הרבה זמן על המדף בלי לגעת בו, אבל השבוע בא לי לקרוא אותו, וזאת אכן נובלה מבריקה ומרושעת מאין כמוה, ואני מבינה הרבה יותר, אבל עדיין לא הכל. בעצם ניל בעצמו לא יודע להחליט אם הוא אוהב את ברנדה, או רק חושק בה בטירוף. הוא לא אומר שום דבר על כך שהוא מפחד להתחתן עם ברנדה, רק נותן לקורא להרגיש את הפחד המובן שלו מנישואים עם ברנדה, כי במשפחת פטימקין הנובורישית של ברנדה נישואים אין פירושם שיחרור מן ההורים אלא השתעבדות להם, וניל, שמזמן פטור מעולם של הוריו שעברו לאריזונה, מקבל תחזית מצמררת לאיך ייראו נישואיו עם ברנדה כשהוא מתבונן במה שקורה לאחיה רון, הספורטאי המצטיין ששואף להיות מורה להתעמלות, אבל עקב החלטתו להתחתן נדרש לעזוב את לימודיו באוניברסיטת אוהיו, בעיר קולומבוס באוהיו, שזה פירושו של שם הספר, שלום לאוניברסיטה ולחלומו של רון להיות ספורטאי ומורה לספורט, וההאזנה של רון בלילה שלפני חתונתו לתקליט המתעד את משחקו האחרון בנבחרת האוניברסיטה שוברת את הלב אפילו יותר ממאמץ הסרק שלו להשתלב בעבודה עם אביו בעסק מימכר הכיורים המשפחתי, שזיכה את משפחת פטימקין בעושרה המופלג ובביתה המפואר בשכונה נוצרית עם מגרש הכדורסל, מקרר הפירות הענק והמשרתים. ניל שלמד בקולג' צנוע בניוארק ועובד בספריה מתבייש אפילו לומר שהעבודה בספריה אהובה עליו, כשהוא נשאל שוב ושוב האם הוא מתכוון לעבוד שם כל החיים, במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להתעשר ממכירת כיורים.

ברנדה איננה אומרת את הדברים במפורש אבל נראה שהיא דוקא רוצה להיכנס להריון מניל ולהתחתן איתו, אולי לאלץ אותו להינשא לה. נראה שזאת התוצאה שאליה היא חותרת, אבל בפועל היא רק מעוררת את שנאתו של ניל וגורמת לו לברוח ממנה אל הספרייה, ולבחור בחיים צנועים ורוחניים על פני חיי עושר בעסק שנוא כעבד נרצע של חמיו, שאפשר להעריך את זה, ובכל זאת יש משהו דוחה בגבר שלהוט לשכב עם אשה שאיננו רוצה לשאת וכנראה גם איננו אוהב באמת. לכן הנובלה הזאת של פיליפ רות די מבלבלת. גם מרתקת וגם קצת מגעילה. כנראה בתור חבר הייתי מחבבת יותר את אריק סיגל, שאני דוקא לגמרי מבינה את המוני האנשים שהתרגשו מהסיפור הפשוט והלא מקורי שלו, על שני צעירים חסרי מזל שבאמת מאוהבים.