בימים אלה יצא לאור גיליון 6 בסדרת "אורות" המוקדש לפרנץ קפקא, שאני משתתפת בו, ומתפרסם בו מאמרי על גלגולי כתב-היד של פתיח הרומן שקפקא זנח, לאחר שכתב כמה עשרות עמודים ממנו, ומכס ברוד פירסמו בכותרת "החפרפרת הענקית". רובו של כתב-היד של הסיפור הגיע בשנות החמישים לארכיון הספרות הגרמני במרבאך, ושני עמודים שנשארו אצל מכס ברוד נמסרו בשנת 1961 לידי אחייניותיו של קפקא, בנות שלוש אחיותיו שנרצחו בשואה, והן הפקידו אותם בספרייה הבודליאנית באוקספורד. לצערי סורבה בקשתי לעיין בעמודי כתב היד שנמצאים באוקספורד, ולכן תירגמתי עמודים אלה, שהם מיעוטו של כתב היד, מתוך מהדורת Suhrkamp של כל כתבי קפקא משנת 2008, את הטקסט שנמצא במרבאך תירגמתי מתוך כתב-העת של חברת שילר משנת 1958, כרך שני, שבו פירסם הבלשן פריץ מרטיני מעין מהדורה ביקורתית של טקסט זה. כמו רוב יצירות קפקא, הסיפור כבר תורגם לעברית, לאחרונה על ידי אברהם כרמל ז"ל בכינוי "המורה הכפרי (החולד הענק)", שם שהוא מדויק יותר מבחינה זואולוגית, אך אני העדפתי לכנותו "החפרפרת הענקית" עקב דו המשמעות שלו, שאיננו בלתי קשור לתוכן הסיפור ובדרך פלא גם לגלגולי כתב היד של הסיפור. תרגומי שלי נועד במקור לצורך מחקר, כדי לתעד את השינויים שערך קפקא עצמו בכתב היד ואלו שהכניס מכס ברוד, שינויים שעמדו בשנות החמשים במרכזה של מחלוקת על פירסום כתבי קפקא שבכך עסקתי במאמרי בגיליון של "אורות". כדי שלא להכביד על הקוראים השמטתי שינויי טקסט קלים שהכניס קפקא והותרתי בטקסט כמה משפטים שקפקא מחק מכתב היד והם מסומנים בתרגום בסוגריים, לרוב גם ציינתי בסוגריים מרובעים נלווים שזהו משפט שקפקא מחק, כדי לאפשר גם לקורא העברי של הטקסט לחוש משהו מדרך עבודתו של קפקא שלרוב רק חוקרים קוראי גרמנית נחשפים אליה. השתדלתי לערוך את הטקסט כך שגם מי שרוצים פשוט לקרוא טקסט אירוני חריף של קפקא יוכלו פשוט לקרוא ולהינות מסיפור על טקסטים ועל האנשים שכותבים אותם ושולחים אותם לעולם בלב חרד ומלא ציפיה.
פרנץ קפקא / החפרפרת הענקית, או מורה בית הספר בכפר
אלה שאף אני נמנה עליהם, שמוצאים אפילו חפרפרת מצויה קטנה כדוחה, לרוב מסיבות בלתי נתפסות, כי הפרוה הכהה הרכה, הרגליים העדינות, הלוע המחודד בקפידה, מה שאין רואים בו, אינם דוחים – אנשים אלה היו כנראה מתפגרים מרוב גועל, לו ראו את החפרפרת הענקית, שלפני מספר שנים נצפתה בקרבת כפר קטן, שבעבור כך זכה במידה של תהילה חולפת. אמנם כעת כל זה כבר מזמן שוב שקע בשיכחה ובכך רק התוסף להעדר התהילה של התופעה כולה, שנותרה לגמרי בלתי מוסברת, אבל גם איש לא התאמץ במיוחד להסבירה, ובעקבות ההזנחה הבלתי נתפסת של אותם חוגים, שהיו צריכים לטפל בכך ושבעצם מטפלים בשקידה בהרבה דברים הרבה יותר קלי-ערך, וללא חקירה קפדנית יותר היה נשכח. בכל מקרה אי אפשר למצוא שום תירוץ לכך, בכך שהכפר שוכן הרחק ממסילת הברזל. אנשים רבים באו ממרחקים בגלל סקרנות, אפילו מחוץ-לארץ, רק אותם אלה שהיו אמורים להראות יותר מסקרנות, אלה לא באו. אכן, לולא כמה אנשים פשוטים לגמרי, אנשים שמלאכת יומם השגרתית בקושי מניחה להם לנשום בשקט, לולא לקחו אנשים אלה את העניין על עצמם לשם שמיים, לא היה יוצא כנראה שמע התופעה אל מעבר לסביבה הקרובה. צריך להוסיף שהשמועה עצמה, שאמנם במקרים אחרים בקושי אפשר לעכב בעדה, במקרה הזה היתה דוקא כבדת-תנועה, ולולא נדחפה רשמית, לא היתה מתפשטת. אבל גם זה כמובן איננו כלל סיבה שלא לעסוק בעניין, להיפך, גם תופעה זו היתה חייבת להיחקר עוד. במקום זאת הופקד הטיפול היחיד במקרה בכתובים בידי מורה בית הספר הזקן, שאמנם היה אדם מצוין במקצועו, אבל כישוריו איפשרו לו עוד פחות מהשכלתו לספק תיאור יסודי ושימושי יותר, שלא לדבר על הסבר. החיבור הקטן הודפס ונמכר היטב למבקרי הכפר באותם ימים, הוא אף זכה בהכרה מסוימת, אבל המורה היה חכם דיו להבין, שמאמציו המבודדים, ללא תמיכתו של איש, הינם חסרי ערך ביסודם. אם הוא בכל זאת לא הירפה ממאמציו, והפך את הדבר למשימת חייו, למרות שמאמציו הפכו נואשים יותר משנה לשנה, הרי הדבר מוכיח מצד אחד כמה גדולה יכלה להיות השפעת התופעה, ומצד שני כמה התמדה ונאמנות יכולים להימצא במורה כפרי זקן שאין נותנים עליו את הדעת. אבל שהוא אמנם סבל מאד מן הגישה הבלתי תומכת של הגורמים המוסמכים, מוכיח סוף דבר קצר שהניח לצרף לחיבורו, אמנם רק לאחר כמה שנים, כלומר בזמן שבקושי יכול היה עוד מישהו לזכור, במה מדובר פה. באותו סוף דבר הוא מלין, אולי לא ברהיטות אבל ביושר, על אי-ההבנה שבה פגש מצד אנשים, היכן שצריך היה לצפות פחות מכל לאי-הבנה. באשר לאנשים אלה הוא אומר:
"לא אני, אלא הם מדברים כמו מורי כפר זקנים", והוא מצטט בין השאר את התבטאותו של מלומד שאליו נסע במיוחד בעניינו. שמו של המלומד איננו נזכר, אך מנסיבות כאלה ואחרות, אפשר לנחש מי זה היה. לאחר שהמורה גבר על קשיים רבים, כדי לזכות בכלל להתקבל אצל המלומד, בהודעה של שבועות מראש, הבחין כבר כשבירכו לשלום, כי המל. היה שבוי בדיעה קדומה ניצחת באשר לעניינו. באיזה פיזור-נפש הקשיב לדין וחשבון הארוך של המורה, שהלה מסר על סמך חיבורו, רואים בהערה, שהעיר לאחר שיקול דעת ממושך: "האדמה היא אכן בסביבתכם במיוחד שחורה וכבדה. כעת, היא מספקת לכן גם לחפרפרות תזונה שמנה במיוחד והן גדולות באופן בלתי רגיל." "אבל לא כל כך גדולה" קרא המורה, ומדד בזעמו בהגזמה קלה שני מטר על הקיר. ("גם כזו גדולה" היתה התשובה "מדוע לא?") [את המשפט בסוגריים קפקא מחק, ע. פ.] הו, אדרבה, ענה המלומד, שגלוי היה כי הכל מאד משעשע אותו. עם תשובה זו שב המורה לביתו. הוא מספר כיצד בערב המתינו לו במבואות הכפר בשלג הנופל אשתו וששת ילדיו וכיצד נאלץ להודות בפניהם במפלת תקוותיו הסופית.
כאשר קראתי על יחסו זה של המלומד כלפיי המורה, עדיין לא הכרתי כלל את חיבורו העיקרי של המורה. אבל החלטתי מיד, לאסוף ולקבץ יחדיו בעצמי את כל מה שאוכל ללמוד על המקרה. מאחר שלא יכולתי להחזיק למורה את האגרוף לפני פניו, יוכל לפחות חיבורי להגן על המורה, או ליתר דיוק לא כל כך על המורה כמו על הכוונה הטובה של אדם הגון אבל נטול השפעה. אני מודה שמאוחר יותר התחרטתי על החלטה זו, כי חשתי מיד שהוצאתה לפועל תקלעני בהכרח למצב מוזר. מצד אחד גם השפעתי לא היתה מספקת כדי להטות את דעת המלומדים או אפילו הציבור לטובת המורה, אבל מצד שני המורה אנוס היה להבחין בכך, שאני מחשיב פחות את כוונתו העיקרית, הוכחת התופעה של החפרפרת הענקית, מאשר את ההגנה על יושרו, שהיה עבורו מובן מאליו, ולא נראה לו זקוק לשום הגנה. היה הכרח להבין שאני, שרציתי לקשור את עצמי למורה, לא מצאתי אצלו שום הבנה, וכנראה במקום לעזור נזקקתי בעצמי לעוזר חדש, שהופעתו היתה מאד בלתי סבירה. מלבד זאת העמסתי על עצמי בהחלטתי עבודה רבה. אם רציתי לשכנע, אזי לא יכולתי לסמוך על המורה, שאכן לא יכול היה לשכנע. הכרת חיבורו יכלה לפיכך רק להטעות אותי, ולפיכך נמנעתי מלקוראו לפני סיום עבודתי. מכיוון שאף פעם לא יצרתי קשר עם המורה, נודע לו אמנם באמצעות מתווכים על חקירותי, אבל הוא לא ידע אם עבדתי לטובתו או נגדו. מכיוון שהוא אפילו שיער כנראה שהאחרון הוא הנכון, גם אם מאוחר יותר הוא הכחיש זאת, כי יש לי הוכחות לכך, שהוא הציב מכשולים על דרכי. זאת יכול היה בקלות רבה, כי הייתי אנוס לנהל שוב את כל החקירות שהוא כבר ניהל, והוא תמיד יכול היה להקדימני בכך. (אבל בהתעלם מכך הצלחתי באמצעות שיטותי להביא בתיאור שלי אך ורק ידיעות של עדי ראייה ושמיעה בלתי משוחדים ככל האפשר [משפט שקפקא מחק, ע.פ.]). זו היתה אבל הטענה היחידה ששיטתי יכלה לעורר בצדק, מלבד זאת טענה חמקנית ביותר, שרוב כוחה ניטל ממנה עקב הזהירות, עד כדי ויתור על מסקנותי הסופיות. מלבד זאת היה חיבורי חופשי מכל השפעה של המורה, בנקודה זו אולי אפילו הראיתי קפדנות גדולה מדי, זה היה בהחלט כאילו עד כה לא חקר איש את המקרה, כאילו הייתי הראשון ששמע את עדי הראייה והשמיעה, הראשון שצירף יחד את הידיעות, הראשון שהסיק מסקנות. ובעצם גם גיליתי, כאשר קראתי מאוחר יותר את חיבורו של המורה – היתה לו כותרת מאד מסורבלת: "חפרפרת, כה גדולה, שטרם ראה איש כמותה" - גיליתי בעצם, שלא הסכמנו בנקודות מהותיות, גם אם שנינו האמנו שהוכחנו את העניין העיקרי, כלומר את קיומה של החפרפרת. בכל מקרה מנעו אותם חילוקי דעות בודדים את התהוותם של יחסי ידידות למורה, כפי שבעצם צפיתי למרות הכל. אפילו התפתחה מצדו עוינות מסוימת. הוא אמנם נשאר תמיד ענו ושפל-רוח לעומתי, אבל אפשר היה לחוש יותר ויותר ברור את הלך רוחו האמיתי. הוא היה בדיעה שאני בהחלט הזקתי לו ולעניין, ושאמונתי כי הועלתי או יכולתי להועיל לו הינה במקרה הטוב תמימות, אבל כנראה הינה יומרה או ערמומיות. מעל לכל הוא רמז לעתים קרובות יותר ויותר על כך, שכל מתנגדיו עד כה כלל לא גילו את התנגדותם, או רק בארבע עיניים, או לפחות רק בעל-פה, בעוד שאני ראיתי לנכון מיד להדפיס את כל תגליותיי. מלבד זאת המתנגדים המעטים, שבאמת עסקו בנושא, ולו גם על פני השטח בלבד, לפחות האזינו לדעתו של המורה, כלומר לדיעה המוסמכת פה, לפני שהתבטאו בעצמם, ואילו אני הסקתי מסקנות מנתונים שנאספו באורח לא שיטתי ובחלקם לא הובנו כהלכה, שאפילו אם הם נכונים ביסודם, בכל זאת הינם אנוסים להשפיע באורח בלתי אמין הן על ההמון והן על המלומדים. אבל הגילוי הקלוש ביותר של אי אמינות היה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות כאן. על גינויים כאלה ולו גם מוצנעים יכולתי לענות לו בקלות – דוקא החיבור שלו, למשל, היוה בהחלט את פסגת אי האמינות – אבל פחות קל היה להילחם נגד החשד הנוסף שלו, וזה היוה סיבה לכך, מדוע בכלל הייתי מאד מסויג לעומתו. הוא האמין בעצם בסתר, שרציתי להעיב על תהילתו, בתור הדובר הציבורי הראשון של החפרפרת הגדולה. אבל הוא לא זכה לשום תהילה, אלא רק לגיחוך, שגם הוא הצטמצם לחוג הולך וקטן ושבוודאי לא רציתי לקנותו לעצמי. מלבד זאת הבהרתי במבוא לחיבורי במפורש, שהמורה צריך להיחשב תמיד כמגלה החפרפרת – אבל הוא לא היה כלל המגלה – ושרק שותפות הגורל עם המורה דחפה אותי להתקנת החיבור. "מטרת חיבור זה הינה רק זו - כך סיימתי בפאתוס מוגזם – אבל זה תאם את התרגשותי באותה עת – לסייע להפצה ראויה של חיבורו של המורה. אם יצלח הדבר, אזי צריך שמי, אשר זמנית ורק למראית עין יעורב בעניין זה, מיד להימחק ממנו." בדיוק דחיתי איפוא כל חלק גדול יותר בעניין – זה היה כמעט כאילו ניחשתי מראש את גינויו הבל ייאמן של המורה. למרות זאת הוא מצא דוקא בעמדה זו אחיזה נגדי ואינני מכחיש, שבמה שאמר, או ליתר דיוק רמז, היו כלולים עקבות גלויים לעין של הצטדקות, כפי שנראה לי בעצם כמה פעמים, שמבחינה מסוימת הוא כמעט הראה נגדי יותר חריפות מאשר בחיבורו. כלומר הוא טען, שהמבוא שלי הוא דו-פרצופי. שאם באמת הייתי רוצה רק להפיץ את חיבורו, מדוע לא התמקדתי אך ורק בו ובחיבורו, מדוע לא הצגתי את מעלותיו, את חוסר היכולת להפריכו, מדוע לא הגבלתי עצמי לרומם את משמעות הגילוי ולעשותו מובן, מדוע ליתר דיוק נדחפתי בעצמי, תוך הזנחה גמורה של החיבור, לגילוי עצמו. האם לא נעשה כבר? האם נותר עוד לעשות דבר מה נוסף במובן זה? אבל אם אני האמנתי בעצם שחייבים לבצע את הגילוי פעם נוספת, מדוע התכחשתי לגילוי במבוא התכחשות חגיגית שכזו? זו יכלה להיות צניעות מזויפת, אבל זה היה משהו מרגיז. המעטתי בערך הגילוי, הסבתי אליו תשומת לב רק במטרה להמעיט בערכו, חקרתי אותו ודחקתי אותו הצידה, אולי ההמולה סביב כל העניין שכחה, אבל כעת עוררתי שוב רעש, ןבה בעת הרעתי את מצב המורה יותר מכפי שהיה אי פעם. מה שמשמעותו היתה אז עבור המורה הגנה על כבודו. העניין, רק העניין היה חשוב לו. אבל אני בגדתי בעניין, כי לא הבנתי אותו, כי לא הערכתי אותו נכונה, כי לא היה לי שום חוש לזה. זה גבוה מבינתי כגובה השמיים. הוא ישב לפניי והתבונן בי בשלוה בפרצופו הזקן והקמוט, ובכל זאת היתה זו רק דעתו שלו. אמנם זה לא היה נכון, שהיה חשוב לו רק העניין, הוא היה אפילו רודף כבוד ורצה אפילו רווח כספי, מה שהיה מאד סביר בהתחשב במשפחתו מרובת הנפשות, למרות זאת נראה לו ענייני בדבר כה מועט בהשוואה אליו, שהוא האמין שהוא יוכל להציג את עצמו כפטור מכל שיקול אנוכי מבלי לומר אי אמיתות גדולות מדי. ובעצם כלל לא היה די בכך שאמרתי לעצמי, שהגינויים מצדו נובעים רק מכך, שבמידה מסוימת הוא אוחז בשתי ידיו בחפרפרת שלו, ואת כל מי שרוצה להתקרב ולו כזרת הוא מכנה בוגד. זה לא היה כך, אי אפשר היה להסביר את יחסו רק ברכושנות, לפחות לא ברכושנות בלבד, יותר ברוגז שמאמציו הגדולים וכשלונם הגמור עוררו בו. אבל גם הרוגז לא הסביר הכל. אולי באמת היה ענייני בדבר מועט מדי, העדר עניין אצל זרים היה כבר עבור המורה עניין שבשיגרה, הוא בכלל סבל מכך, אבל כבר לא לבדו, הרי פה נמצא סופסוף מישהו, שהתייחס לעניין באופן יוצא דופן, ואפילו הוא לא תפס את העניין. אילו לחצו עליי בכיוון זה כלל לא הייתי רוצה להכחיש. אינני זואולוג, אולי הייתי נלהב למקרה זה מעומק לבי לו גיליתי אותו בעצמי, אבל לא אני גיליתי אותו. (הנני פקיד, אולי זה כרוך בכך [קפקא מחק מלים אלה ושינה את זהות המספר לסוחר, ע.פ.]) חפרפרת כה גדולה היא בוודאי דבר ראוי לציון, אבל תשומת לב מתמדת של כל העולם אי אפשר לדרוש לכך, (זה מוגזם), במיוחד כאשר קיומה של הח. לא נקבע באופן מוחלט ובלתי משוחד ובכל מקרה אי אפשר להציג אותה. ואני גם מודה, שכנראה אני, גם לו אני עצמי הייתי המגלה, לעולם לא הייתי מתמסר לה כל כך, כפי שעשיתי זאת עבור המורה בחפץ לב ומרצוני החופשי.
כנראה היתה אי ההסכמה ביני לבין המורה מתפוגגת מיד, לו זכה חיבורי להצלחה. אבל הצלחה זו דוקא נעדרה. אולי הוא לא נכתב טוב, לא מספיק שיכנע, אני סוחר, ניסוחו של חיבור שכזה הוא אולי הרבה מעבר לתחום בקיאותי, כפי שהיה אצל המורה, למרות שאני אמנם, בכל הידיעות הנחוצות לחיבור כזה, עליתי במידה רבה על המורה. גם את העדר ההצלחה אפשר לפרש אחרת, אולי מועד הפירסום לא נטה לי חסד. גילוי החפרפרת, שלא יכול היה לחלחל, לא היה מצד אחד מספיק רחוק, כדי שישכחו אותו לגמרי ויהיו לפיכך מעט מופתעים מחיבורי, מצד שני עבר מספיק זמן, כדי שהעניין המועט שהיה מלכתחילה, יפוג לגמרי. אלה שבכלל הגו בחיבור שלי, אמרו לעצמם במין העדר ניחומים, שכבר לפני שנים התנהל הויכוח הזה, שכעת שוב מתחילים המאמצים חסרי התועלת בעניין המשמים הזה וכמה אפילו, באופן בלתי נתפס, החליפו בין חיבורי לזה של המורה. בכתב עת חקלאי מוביל נמצאה ההערה הבאה, למרבה המזל רק בסיום ומודפסת באותיות קטנות. "החיבור על החפרפרת הענקית נשלח אלינו שוב. אנו זוכרים, שכבר לפני שנים צחקנו לו מעומק לבנו. הוא לא החכים מאז ואנו לא טומטמנו. רק שלצחוק שנית איננו יכולים. לעומת זאת אנו שואלים את ארגוני המורים שלנו, אם מורה בית ספר בכפר אינו יכול למצוא עבודה מועילה יותר, מאשר לצוד חפרפרות ענק". חילוף יוצרות בלתי נסלח! לא קראו לא את החיבור הראשון ולא את השני ושני המושגים המסכנים שקלטו בחטף, חפרפרת ענקית ומורה בית הספר בכפר, כבר הספיקו לאדונים, כדי להציב את עצמם בזירה כבעלי עניין מוכח. נגד זה אפשר היה כמובן לפעול בהצלחה בדרכים שונות, אבל העדר ההסכמה עם המורה מנע אותי מכך. יתרה מכך, ניסיתי להסתיר ממנו את כתב העת, כל עוד היה הדבר אפשרי. אבל הוא גילה אותו מהר מאד, הכרתי זאת כבר מן ההערה במכתב, שבו רמז לאפשרות ביקורו בחג המולד. הוא כתב שם: "העולם הוא רע ועוזרים לו להיות כזה" שבכך רצה לומר, שאני שייך לעולם הרע, אבל לא מסתפק ברוע שטבוע בי, אלא גם עוזר לעולם להיות כזה, כלומר גם פועל, כדי לעורר את הרוע הכללי ולסייע לו לנצח. (כשהוא בא אליי אז, הוא בירך אותי אפילו בפחות הכנעה מהרגיל, התישב מולי בדממה, שלף מכיס החזה של מעילו המרופד באופן ייחודי לו את כתב העת, פרש ודחף אותו לעברי. [קטע שקפקא מחק, ע.פ.]) כעת כבר החלטתי את ההחלטות הנחוצות, יכולתי להמתין לו בשלוה ולראות בשלוה כיצד הוא הגיע, בירכני אפילו בפחות נימוס מהרגיל, התיישב מולי בדממה, שלף מכיס החזה של מעילו המרופד באופן ייחודי לו את כתב העת, פרש ודחף אותו לעברי. "אני מכיר את זה", אמרתי ודחפתי את כתב העת מבלי לקוראו חזרה. "אתה מכיר את זה", הוא אמר באנחה. היה לו המנהג של מורה ותיק לחזור על תשובותיהם של אחרים. " כמובן לא הייתי מקבל את זה בשתיקה מבלי להתגונן" הוא המשיך, תופף בהתרגשות באצבעו על כתב העת והתבונן בי תוך כדי כך במבט חודר, כאילו החזקתי בדיעה מנוגדת: מושג כלשהו, על מה שרציתי לומר, כבר היה לו: גם בזאת נדמה היה לי שהבחנתי לא מדבריו, אלא מסימנים אחרים, שלעתים קרובות היתה לו תחושה נכונה מאד לגבי כוונותיי, אבל הוא לא נכנע לה והניח להטותו ממנה. על מה שאמרתי לו אז, אני יכול לחזור כמעט מלה במלה כי רשמתי זאת לעצמי זמן קצר אחרי השיחה. "עשה כרצונך", אמרתי, "מהיום דרכינו נפרדות. אני מאמין שזה לא בלתי צפוי או בלתי רצוי מבחינתך. ההערה כאן בכתב העת אינה הסיבה להחלטתי, היא רק קיבעה אותה סופית. הסיבות האמיתיות נעוצות בכך, שמלכתחילה האמנתי שתפיק מהופעתי תועלת, בעוד שאני נאלץ כעת להיווכח שמכל בחינה הזקתי לך. מדוע כך התהפכו הדברים, אינני יודע, הסיבות להצלחה וכישלון הינן תמיד רב משמעיות, אל תחפש רק את אותן פרשנויות שמדברות נגדי. חשוב על עצמך, גם לך היו מיטב הכוונות ובכל זאת נחלת כישלון, אם רואים את התמונה הכללית. אני לא מתבדח, הרי זה לרעתי, כשאני אומר שגם הקשר אתי, נמנה למרבה הצער על כשלונותיך. שאני מושך כעת את ידיי מן העניין, אין זו פחדנות ואף לא בגידה. זה גם לא קורה ללא התגברות על יצרי: כמה הערכתי את אישיותך, עולה כבר מחיבורי, במובן מסוים היית לי למורה ואפילו החפרפרת כמעט ונתחבבה עליי. למרות זאת אני זז הצידה, אתה הינך המגלה וכפי שגם רציתי לציין, אני תמיד מונע שתיפול בחלקך התהילה האפשרית, כאשר אני מושך את הכישלון ומעביר אותו אליך (מבלי שאתה עצמך יכול להתגונן מפניו). זו לפחות דעתך. די בכך. הכפרה היחידה, שאוכל לקבל על עצמי, היא לבקש את סליחתך ואם אתה דורש זאת, לחזור על ההודאה, שהודיתי כאן בפניך, גם ברבים, למשל בכתב העת הזה." אלה היו דבריי אז, הם לא היו לגמרי אמיתיים, אבל קל היה להסיק מהם את האמיתי. (אם האמנתי אולי, שארתיע אותו באמצעות ההסבר שלי, ואמנם לא כל כך באמצעות תוכנו אלא באמצעות חריפותו, הרי השליתי את עצמי לגמרי. לא זו בלבד שקיבל את הצעתי מיד, במהלך סיום נאומי הוא אפילו הינהן בשמחה שמעולם לא ראיתי אצלו, וכשהשתתקתי הוא קד לנגדי מעל השולחן ואמר: "למסקנה הזו שלך חיכיתי כבר זמן רב. אמנם בזמן האחרון – ברצוני להביע זאת בכנות – כבר כמעט זנחתי את התקוה, שתגיע לידי כך. אבל כעת בכל זאת התגברת על יצרך." הוא הניח את ידו על ידי ושיפשף אותה בידידות. טבעם של רוב הזקנים מעט מתעתע בצעירים, מעט מוליכם שולל, אדם חי לצידם בשלוה, מדמה בנפשו שהיחסים בטוחים, מכיר את הדיעות השליטות, מקבל אישורים תמידיים לשלום, חושב שהכל מובן מאליו ופתאם כאשר מתרחש משהו מכריע, וכאשר השלוה שהוכנה במשך זמן כה רב צריכה להשפיע, קמים זקנים אלה כאילו היו זרים עם דיעות עמוקות יותר, מוצקות יותר, פורשים כעת לראשונה את דגליהם, ועליהם אנו קוראים בחלחלה את המסר החדש. חלחלה זו נובעת בראש וראשונה מכך, שמה שהזקנים אומרים כעת, באמת הרבה יותר מוצדק, יותר משמעותי, וכאילו היוה הגברה של המובן מאליו, הינו מובן מאליו עוד יותר. אבל המוליך שולל שאין למעלה ממנו בכך הוא שאת זה אשר הם אומרים כעת ביסודו נאמר תמיד, (אני נזכר כאן בחויה שהיתה לי בערך בשנת חיי העשירית. אמי נפטרה בלידתי ומאז ואילך לא טיפל אבי אלא בי לבדי, בנו יחידו, הוא אהב ופינק אותי עד אינסוף. אבל כפי ששמעתי הייתי ילד שקט וצנוע ונדיר היה שניצלתי לרעה את עדיפותי [משפט שקפקא מחק, ע.פ.]) ושלמרות זאת בכלל לא נראה קודם לכן מעולם. כנראה חדרתי עמוק לנבכי מורה בית ספר כפרי זה, שכעת לא לגמרי הפתיע אותי. "ילד", הוא אמר, הניח את ידו על ידי ושיפשף אותה בידידות "איך הגעת בכלל לרעיון להיכנס לעניין הזה. מיד כששמעתי על כך בפעם הראשונה, דיברתי על כך עם אשתי" הוא זז מן השולחן, פרש את זרועותיו והביט ברצפה כאילו ראה שם למטה את אשתו הזעירה ודיבר עימה. "כל כך הרבה שנים אמרתי לה אנו לוחמים לבדנו, אבל כעת נראה שהופיע בעיר תומך גדול עבורנו, סוחר עירוני, בשם כך וכך. כעת עלינו לשמוח מאד, לא? סוחר בעיר איננו קל ערך, אם איכר סמרטוטי היה מאמין לנו ואומר את זה, זה לא יכול היה לעזור לנו, כי מה שאיכר עושה, אף פעם איננו מהוגן. אם הוא יאמר כעת: מורה בית הספר הזקן בכפר צודק, או אם הוא ירקוק באופן מגונה, הרי זה היינו הך. ואם יקומו במקום האיכר היחיד עשרת אלפים איכרים, יהא אז הרושם גרוע עוד יותר. לעומת זאת סוחר בעיר זה משהו אחר, לאיש כזה יש קשרים, אפילו מה שהוא אומר דרך אגב, נאמר בחוגים רחבים יותר, תומכים חדשים נתפסים לעניין, אחד אומר למשל "גם ממורי בית ספר בכפר אפשר ללמוד", וביום שלמחרת כבר לוחשים זאת לעצמם המוני אדם, כעת נמצאים כספים לעניין, אחד אוסף והאחרים משלשלים כספם לידיו, חושבים שחייבים להוציא את מורה בית הספר בכפר מן הכפר, באים, לא שמים לב למראהו, לוקחים אותו למרכז, ומכיוון שהאשה והילדים תלויים בו לוקחים גם אותם. האם כבר [כאן נקטע כתב היד מארכיון מרבאך למשך שני עמודים שנמצאים בספרייה הבודליאנית ולא התאפשר לי לעיין בהם, ואני מתרגמת את תוכנם מתוך מהדורת Suhrkampf משנת 2008 שנסמכת דוקא על העריכה של מכס ברוד]
התבוננת באנשים מן העיר? אלה מצייצים ללא הרף. אם כמה מהם מתקבצים יחדיו, הולך קול ציוצם מימין שמאלה וחוזר חלילה ומעלה ומטה. וכך הם נושאים אותנו לכרכרה, בקושי יש זמן להנהן בראש לכולם. האדון על מושב הרכב מיטיב את משקפיו, מניף את השוט ואנו נוסעים. כולם מנפנפים לשלום לכפר כאילו עוד היינו שם ולא ישבנו בתוכם. מן העיר באות לקראתנו כמה כרכרות בבהילות מיוחדת. כאשר אנו מתקרבים, הם קמים ממקומם ומתמתחים כדי לראותנו. זה שאסף כספים מסדר הכל ומורה על שקט. כבר יש שורת כרכרות ארוכה, כאשר אנו נכנסים לעיר. חשבנו שהברכה לכבודנו כבר הסתיימה, אבל כעת לפני האכסניה היא רק מתחילה. בעיר נאספים לקול קורא אנשים רבים מאד. להיכן שהאחד שם פניו, מיד שם פניו גם רעהו. הם מושפעים זה מדעתו של זה ומתאחדים בדעתם. לא כל האנשים האלה יכולים לנסוע בכרכרה, הם ממתינים לפני האכסניה, אבל אחרים יכולים לנסוע, אבל הם אינם עושים זאת במודע. גם הם ממתינים. בלתי נתפס, איך ההוא שאסף כספים איננו מאבד את התמונה הכללית על הכל".
הקשבתי לו רגוע. אכן, במהלך נאומו נרגעתי יותר ויותר. על השולחן ערמתי את כל עותקי חיבורי, ככל שעוד היו ברשותי. חסרו רק מעטים מאד, כי לאחרונה ביקשתי בחזרה באמצעות כְּרוּז את כל העותקים ששלחתי וגם קיבלתי את רובם. מצד רבים כתבו לי מאד בנימוס, שאין זוכרים כלל, שקיבלו חיבור כזה, ושאם הגיע אליהם שכמותו, בוודאי איבדוהו למרבה הצער. גם כך זה היה בסדר, בעצם ביסודו של דבר לא רציתי אחרת. רק אחד ביקש ממני, שארשה לו לשמור את החיבור כקוריוז, והתחייב ברוח הכרוז שלי שלא להראותו בעשרים השנים הבאות לאיש. את הכרוז הזה עדיין לא ראה מורה בית הספר בכפר כלל. שמחתי שדבריו כה הקלו עליי להראותו לו. אבל גם בלעדיהם יכולתי לעשות זאת ללא חשש, כי הייתי מאד זהיר בחיבורי ומעולם לא הסרתי מלבי את טובת עניינו של המורה ומפעלו. המשפטים העיקריים של הכרוז אמרו כך: "אינני מבקש את החזרתו של החיבור, כי חזרתי בי מהדעות המובעות בו, או סברתי שחלק מפרטיהן מוטעים או בלתי ניתנים להוכחה. לבקשתי אך ורק סיבות אישיות, אמנם מאד מעיקות, ואין להסיק מכך ולו מסקנות קלות ביותר לגבי עמדתי בנושא. אני מבקש לשים לב לכך במיוחד, ואם טוב הדבר בעיניכם גם להפיץ זאת."
בינתיים עוד כיסיתי את הכרוז בידיי ואמרתי: "האם רוצה אתה לגנותני שלא כך התרחשו הדברים?" הבה לא נעכיר את יחסינו. ונסה לראות בסופו של דבר, שאמנם גילית גילוי, אבל שגילוי זה איננו מתעלה מעל הכל, ושכתוצאה מכך גם העוול שנגרם לך, איננו עוול שמתעלה מעל הכל. אינני מכיר את תקנות חברות המלומדים, אבל אינני מאמין, שהיו מכינים לך אפילו במקרה הטוב ביותר קבלת פנים שהיתה אפילו מתקרבת לכך, כפי שאולי תיארת לאשתך המסכנה. אם אני עצמי קיויתי למשהו מהשפעת החיבור, כך האמנתי, שאולי פרופסור ישים את לבו לענייננו, ויטיל על סטודנט צעיר לבדוק את העניין, שסטודנט זה ייסע אליך ויבדוק שוב בדרכו את חקירותיך שלך וחקירותי שלי, ושלבסוף, אם התוצאה תיראה לו ראויה לציון – כאן יש לקבוע שכל הסטודנטים הצעירים מלאי ספיקות – הוא יפרסם אז חיבור משלו, שבו יבסס מדעית את מה שכתבת. עם זאת גם לו נתמלאה תקוה זו, לא היינו משיגים הרבה. חיבורו של הסטודנט, שהיה מגן על מקרה כה חריג, היה נתקל אולי בגיחוך. אתה רואה כאן את הדוגמה של כתב-העת החקלאי, כמה בקלות זה יכול לקרות, וכתבי-עת מדעיים הינם חסרי התחשבות עוד יותר מבחינה זו. זה גם מובן. לפרופסורים אחריות רבה, כלפי המדע, כלפי הדורות הבאים, הם אינם יכולים לאמץ לחיקם כל גילוי. לנו האחרים יש בכך יתרון לעומתם. אבל נתעלם מכך ונניח, שחיבורו של הסטודנט היה משיג את מטרתו. מה היה קורה אז?
[להלן המשך כתב היד ממרבאך]
שמך היה מוזכר כמה פעמים מתוך כבוד, זה היה מועיל כנראה גם למעמדך, היו אומרים: "למורה בית הספר בכפרנו יש עיניים פקוחות", וכתב-העת פה היה נאלץ, אם לכתבי-עת יש זיכרון ומצפון, להתנצל לפניך פומבית, היה נמצא אז גם פרופסור שוחר טוב, שישיג עבורך מילגה, בעצם ייתכן גם שהיו מנסים להביא אותך לעיר, לספק לך מישרה בבית ספר עממי עירוני וכך להעניק לך הזדמנות, להשתמש באמצעי העזר המדעיים, שהעיר מציעה, להרחבת השכלתך. אך אם מותר לי להיות גלוי, אני חייב לומר, אני חושב שרק היו מנסים זאת. היו מזמנים אותך לכאן וגם היית בא, אך בתור פונה רגיל, שכמותו יש מאות, ללא כל קבלת פנים חגיגית, היו מדברים איתך, היו מכירים בשאיפותיך הנכבדות, אך בה בעת היו גם רואים, שהינך אדם זקן, שבגיל זה התחלה של הכשרה מדעית הינה חסרת סיכוי, ושלפני הכל הגעת לגילוי שלך יותר במקרה מאשר מתוך תיכנון מוקדם, ושכלל אינך מתכוון להמשיך לעבוד על מקרה יחיד זה. מסיבות אלה היו לפיכך משאירים אותך בכפר. הגילוי שלך אמנם היה נמסר הלאה, כי איננו כה קטן, שהיו שוכחים אותך אי פעם, לאחר שהיית מגיע להכרה. אבל לא היית לומד ממנו הרבה יותר ומה שהיית לומד בקושי היית מבין. כל גילוי מצטרף מיד למכלול המדעים ובכך הוא מפסיק במידה מסוימת להוות גילוי, הוא נטמע בשלם ונעלם. אדם חייב שיהא לו מבט מדעי מיומן, כדי שיוכל עדיין להכיר בו. הוא מיד יתקשר למשפטי יסוד שעל קיומם כלל לא שמענו, ובויכוח מדעי הוא יתרומם על כנפי משפטי יסוד אלו עד לעננים. כיצד אנו רוצים לתפוס זאת? כאשר אנו מאמינים ששמענו ויכוח מלומד אנו חושבים למשל שמדברים על הגילוי, אבל בעצם מדברים תוך כדי כך על דבר לגמרי אחר, ובפעם הבאה אנו חושבים, שמדובר במשהו אחר, לא בגילוי, אבל כעת מדובר בדיוק בו. אתה מבין את זה? היית נשאר בכפר, עם הכסף שהיית מקבל היית יכול להאכיל ולהלביש את משפחתך קצת יותר טוב, אבל הגילוי שלך היה נלקח ממך, מבלי שהיתה לך הצדקה כלשהי להתגונן כנגד זה, כי רק בעיר היה ניתן לו תוקף של ממש. וייתכן שכלל לא היו כפויי טובה כלפיך, ייתכן שהיו בונים במקום הגילוי מוזיאון קטן, שהיה הופך לשכיית חמדה של הכפר, אתה היית הופך לשומר המפתח ולא היו שוכחים להעניק לך בעבור כך גם אות כבוד חיצוני, היו מעניקים לך מדליה קטנה לשאתה על החזה, כמו אלה שעובדי המוסדות המדעיים דואגים לשאת. כל זה יכול היה להיות אפשרי, אבל האם זה מה שרצית?
מבלי להשתהות בתשובה, הוא טען לגמרי בצדק: "ואת זה רצית איפוא להשיג עבורי?"
"אולי", אמרתי, "לא הרביתי אז כל כך לעסוק בהרהורים, כך שאוכל לענות לך כעת בוודאות. רציתי לעזור לך, אבל זה נכשל וזה אפילו הדבר הכי כושל שעשיתי אי פעם. לכן אני רוצה כעת לסגת ממנו ולעשותו כלא היה, במידה שכוחותי מספיקים לכך."
"נו טוב," אמר מורה בית הספר בכפר. שלף את מקטרתו והחל לדחוס לתוכה טבק, שנשא עימו פזור בכל כיסיו. "קיבלת על עצמך מרצונך החופשי את המשימה כפויית הטובה וכעת אתה פורש ממנה גם כן מרצונך החופשי. כל זה בסדר גמור."
"אינני עקשן," אמרתי, "האם אתה מוצא בהצעתי דופי כלשהו?" "לא, כלל לא, אמר המ. ומקטרתו כבר העלתה עשן. לא סבלתי את ריח הטבק שלו ולכן קמתי והתהלכתי בחדר. כבר משיחות קודמות התרגלתי לכך, שהמ. היה מאד שתקן, ובכל זאת, כאשר בא, לא רצה לעזוב את חדרי. זה מאד התמיה אותי לפעמים. הוא רוצה ממני עוד משהו, חשבתי לעצמי תמיד והצעתי לו כסף, שהוא גם לקח בקביעות. אבל הוא הלך לדרכו תמיד רק כאשר עלה הרצון מלפניו, בדרך כלל כאשר סיים לעשן את מקטרתו. הוא הסתובב סביב הכורסה, ואז הזיז אותה אל השולחן בסדר ובכבוד, אחז במקלו המגושם בפינה, לחץ את ידי בלהט והלך. אבל היום העיקה עליי ישיבתו השתקנית. כשמישהו מציע למישהו פרידה סופית, כפי שעשיתי אני, וההוא מצדו מציין שזה בסדר גמור, הריהו מסיים את המעט שעוד צריך לסדר ביחד מהר ככל האפשר, ולא מכביד על השני בלי טעם בנוכחותו האילמת. לו הביט מישהו בזקן הגוץ קשה העורף מאחור, כפי שישב אצל שולחני, יכול היה לחשוב, שאין זה כלל אפשרי, להוציאו מן החדר. מעילו העליון הארוך הנוקשה שהוא מעולם לא פשט, הזדקר הרחק ממנו בקו שבר חד והפך אותו למסה רחבת-ידיים.
מתוך:
Fritz Martini, Ein Manuskript Franz Kafkas: "Der Dorfschullehrer",
Jahrbuch der Deutschen Schillergeselschaft, Band II, 1958, S. 266-300.
כרך זה נמצא בספריית אוניברסיטת באר-שבע.
