ההצלחה הפרבולית של לאוניד פקרובסקי

לאוניד פקרובסקי עדיין עובד. בקרוב ימלאו לו שבעים, אבל הוא עדיין משכים קום בארבע וחצי לפנות בוקר והולך לבית אמות המשפט, שם הוא יושב בלובי כשוער. זה לא מה שכואב לו. כואב לו שמתוך חמישים אנשים שנכנסים לבניין, אולי אחד מברך אותו לשלום. אפילו אלה שנזקקים לעזרתו אינם מברכים אותו בשלום, ולהגיד שלום, הוא אומר, זה כמו לצחצח שיניים בבוקר.

האם אתה מצטער שעלית לישראל? בשום אופן לא, בשום אופן לא, עם אור כזה ושמש כזאת וים כזה. קרה לי נס, הוא אומר, קרה לי נס. מכל העולים החדשים שכותבים רק הוא הצליח להתפרסם כך בישראל. לדידו זה נס שבני ציפר פירסם את סיפוריו, שקוראים אותו ומעריכים אותו, ששני קובצי סיפורים שלו יצאו לאור. את השני מביניהם, "פרבולה של הצלחה", קראתי עכשיו בהרבה צחוק וגם בשברון לב גדול.

כשיצא לאור קובץ סיפוריו הראשון "מטאטא וסיפורים אחרים", באה כתבת "הארץ" אביבה לורי ז"ל לראיין אותו בבודקה שבה עבד באותה עת, ישבה איתו בבודקה והם שתו קפה ודיברו. על כך הוא מספר בטקסט שעל שמו נקרא הקובץ. עמיתיו שזיהו אותה שאלו: "איך זה שאביבה ישבה בבודקה שלך שלוש שעות?"

"ולמה אתם לא שואלים איך זה שאני ישבתי בבודקה חמש-עשרה שנה?" כותב פקרובסקי. המשפט הזה חותך בבשר.

ועכשיו גם לבודקה הוא מתגעגע. שם היה לו מדף של ספרים ותמונה ממוסגרת של קפקא על הקיר. את קפקא הוא אוהב במיוחד. גם את שלום עליכם. בישראל מתייחסים אליו כנציג של הספרות הרוסית. בוודאי הוא ספוג בספרות רוסית ומושפע כמדומני במיוחד מגוגול ומצ'כוב. אבל הספרות של פקרובסקי היא ביסודה ספרות יהודית, סאטירה יהודית כואבת מבית מדרשם של היינריך היינה, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, וגם נימה מוכרת מחוסר האונים והאבסורד חסר-המוצא של קפקא. אפילו ההצלחה של פקרובסקי היא פרבולית. המריאה לפסגה ומיד שוב גלשה מצדה השני מטה, אל היום יום המייגע ודממת הקשר המענה.

באמת שרציתי לכתוב על הרוח, על הנפש. פקרובסקי דיבר הרבה על הציונות שרצתה יהודי חדש, חזק ולא אינטלקטואל, שיכול לעבוד ולבנות את הארץ. אבל צריך גם מזון לנפש, הוא אומר. איננו מבין כיצד ישנם עורכי-דין שלא קראו את מופסאן. ואני בעוונותי יודעת שגם את קפקא לא קראו מעולם, למרות שמרבים להתייהר בכך.

אבל רוב הזמן כשקראתי את פקרובסקי, וגם אחר כך, חשבתי דוקא על המזון לגוף. האם אין בישראל מו"ל שיכול לשלם לו את שכר המינימום שהוא משתכר כדי שיישב ויכתוב בביתו, ולא בלובי של בית אמות המשפט? כדי שלא יצטרך להשכים קום בארבע לפנות בוקר? והרי הוא כותב כל הזמן, וקוראיו ואוהביו רבים. האם עיתון "הארץ" איננו יכול להעסיק אותו בכתיבת טור שבועי, או כתבה שבועית? והרי מי כמוהו יודע את מצוקת העולים, ואת כאב העובדים הזרים. האם אין אוניברסיטה בארץ שתזמין אותו ללמד קורס אחד על פילוסופיה ואמנות? להעשיר את הסטודנטים שלה במשהו מהים העמוק הזה של תרבות, ספרות, אמנות?

שאלתי אם אין לו אולי עיסוקים אחרים שאפשר להשתכר מהם, האם איננו נותן הרצאות למשל?

כן, הזמינו אותו למשל להרצות בפסטיבל הבינלאומי של הסופרים, אבל אלה לא דברים קבועים, וצריך לקנות אוכל ולשלם את המשכנתא. והרבה מזמינים אותו ואין לו זמן לבוא, בגלל העבודה. ככה זה אימיגרציה, הוא אומר. ואני חושבת שבעברית אומרים עליה וירידה, כאילו מקומה של ארץ ישראל עבור העולים והיורדים הוא אבסולוטי, ורק הם נעים ביחס אליו מעלה או מטה, ואילו בשפות האירופיות מבחינים בין להגר ממקום לבין להגר אל מקום. לאוניד פקרובסקי עלה לישראל מקייב. אחותו נשארה בקייב. גם שם קשה לחיות מהפנסיה. אבל הוא לא היגר מאוקראינה אלא עלה לישראל. יש הבדל גדול בין אנשים שמהגרים ממקום לאנשים שמהגרים אל מקום. פקרובסקי הוא מהסוג השני. הוא חושב שמזל גדול לחיות בישראל עם האור והשמש והים. והוא אסיר תודה בלי גבול לבני ציפר שהוא גם מעריך מאד כעורך, מסאי, מבקר. גם אני חשבתי, עוד לפני ששוחחתי עם פקרובסקי, שאולי בזכות זה שפירסם אותו, יינצל בני ציפר מן הגיהנום.

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומתנצל שהעברית שלו איננה טובה. לדעתי היא טובה למדי, וכמו כתיבתו גדושה בדימויים מלבבים, אבל לאנשים שהשפה היא כלי עבודתם קשה לפעול בשפה זרה, כאילו ניטלו ממך כלי עבודתך הטובים ביותר. ובשבילו, הוא אומר, מלה היא דבר חי. לפעמים במשך מחצית היום הוא מחפש את המלה הנכונה. לפעמים איננו ישן בלילה כי הוא מנסה ללטש משפט. הכתיבה היא התפרצות של אנרגיה, כמו פיצוץ. אבל הוא משקיע זמן רב כדי למצוא את המלה הנכונה, זו שיש בה צבע וריח, כמו לענפי הליבנה שמייבא איזיה לוקימסון מרוסיה לתל-אביב כדי להצליף בהם בסאונות של הומוסקסואלים, שהופכים לענני קצפת ורודים. והקוראים בישראל אינם יודעים כנראה שעץ הליבנה, בריוז'קה, הוא העץ של מריה הקדושה. ומכים בו את הבשר כדי להתייסר ולא כדי להתענג. כמו בסיפור אגדה חסידי ישן, מסרב פקרובסקי להצעתו המפתה של לוקימסון להתעשר. הוא חוזר אל הבודקה, כדי להתבודד ולכתוב.

פקרובסקי נמנע מתקינות פוליטית, שעלולה לעמעם את הצבע, להפיג את ניחוחם של הסיפורים. על כך הוא מותקף לא פעם. הוא אומר שיש סיפורים שאיננו מפרסם, משום שהוא חושש מפמיניסטיות או מגנרלים שלעג להם.

כמעט שאלתי אם הוא מניח לבני ציפר לקרוא את כל הסיפורים שלו, גם את אלה שאיננו מפרסם, ואם הם מפחדים ביחד מפמיניסטיות. אבל האמת היא ששום דבר בסיפורים שלו לא נראה לי פוגעני באמת, למרות שלא תמיד הייתי בטוחה אם הוא מתכוון לדבריו כפשוטם, או שכתב באירוניה.

למשל על עמוס עוז ועל "סיפור על אהבה וחושך" שלו. כשקראתי את המסה הנפלאה של פקרובסקי על עוז, "מסע בנבכי האינטלקט", תהיתי האם באמת אהב את ספרו של עמוס עוז. אני אהבתי יותר את המסה של פקרובסקי על הספר, כי היא יודעת את סוד הצימצום. עמוס עוז מפטפט בלי סוף. מלחמת סבתו במיקרובים בסביבות העמוד המאה בספר ייגעה אותי כל כך, שהנחתי אותו מידי ולא שבתי אליו.

אבל כשאני מדברת עם פקרובסקי הוא מדבר על ספרו של עמוס עוז ברגש כה רב. כל עמוד זה כאבים, הוא אומר, עד היום מאד כואב לעמוס עוז, הוא אומר, שלא קיבלו את אמא שלו.

בכך אין לי ספק. גם ספרים מפוטפטים נכתבים בהרבה כאב.

פקרובסקי מקוה שעמוס עוז יקבל את פרס נובל. ואני חושבת שעד כמה שריגשה אותי המסה שלו על ספרו של עמוס עוז, רק עכשיו, כשהקשבתי לדבריו, לרגש העז שעלה מהם, הבנתי היכן התחבר לכאבו של עמוס עוז, לכאבם של הוריו, שלא מצאו בארץ המובטחת מנוח לכף רגלם: זו האימיגרציה. זה כאב המהגרים שבאו אל מקום, אל מחוז חפצם, ואהבו את האור והשמש וכחול הים, אבל חשו שהארץ דוחה אותם, וזה היה קשה מנשוא, כי זו לא היתה סתם דחייה, אלא דחייה שדוחה אותך אהובת לבך.

חמש-עשרה שנה בבודקה, כמעט עשרים שנה שומר ושוער. ואין שואלים מדוע ואיך והאם באמת אי אפשר אחרת? איך לא נמצא לאיש עדין הנפש הזה, ששופע כל כך הרבה חכמה וידע, וצמא כל כך לשיחה אינטלקטואלית, שרוחו העשירה כל כך עולה על גדותיה, שיש לו כל כך הרבה ללמד ולהשמיע, איך לא נמצא לו מקום אחר?

כל עמוד שנכתב זה כאבים, וגדול מכולם הכאב שאיננו נכתב.

לאוניד פקרובסקי, פרבולה של הצלחה, ספריית פועלים 2015. תירגמו טניה חזנובסקי ותומר שריג.

והבוקר בעיתון "הארץ" עוד סיפור נפלא של פקרובסקי, שנדמה שמסכם בעוצמה גדולה כל מה שנכתב כאן ויותר מכך. ובעמוד שלאחריו, כאילו בלי קשר, רשימה של אברהם בלבן, על אנשים שאינם מצליחים להתפרנס מאהבתם, ובכל זאת דבקים בה בכל לבם.

ואולי עוד צריך לקוות. Dum spiro spero אמרו בלטינית, ופירושו: כל עוד אני נושם, אני מקוה.

ראיון של רחלי ריף עם פקרובסקי ב"מקור ראשון"

תמר משמר על "פרבולה של הצלחה"

חסידיו של אלאור אזריה

האם באמת אמר האלוף עוזי דיין בעדותו לטובת אלאור אזריה שמחבלים צריכים למות, פשוט ככה? האם זו ההוראה שמקבלים חיילים: לירות במחבלים כדי להרוג אותם, גם אם אפשר למנוע מהמחבל לבצע פגיעה על ידי פציעתו בלבד? לא פלא שהקצינים שהתגייסו להגן על אלאור אזריה כועסים על כך שהוא עומד לדין. כשמנהלים משפט נחשפים דברים שאולי קצינים מסוימים מעדיפים להסתיר. לא הרמטכ"ל, שאמר שלא צריכים לרוקן מחסנית על ילדה מחבלת עם מספריים. לא שר הביטחון הקודם משה יעלון, שאמר שגם במאבק בטרור אסור לנו להתבהם, ומיד הועף לטובת אביגדור ליברמן, שטיפס למשרד הביטחון דרך בית הדין הצבאי, לשם הגיע עם אנשי כך כדי לתמוך באלאור אזריה ובהרג מחבלים ללא הבחנה. וראש הממשלה? לוֹ, כמו לדמות במחזה ישן של שילר, יש תפקיד ואין לו שום דיעה, עד שהוא רואה בפייסבוק מה חושב העם, כלומר אלה שכותבים בפייסבוק, וראש הממשלה ראה שבפייסבוק תומכים באזריה, ומיד הוא הבין שצריך להעיף את משה יעלון ולהביא במקומו את השר לעידוד אזריה אביגדור ליברמן. רקע ביטחוני לא נחוץ, דיעות גזעניות וזילזול בחוק ובחיי אדם מספיקים.

לפי עדויותיהם של עוזי דיין ודן ביטון לטובת אזריה, אין בכלל דבר כזה כללי פתיחה באש, ואין בכלל מטרה כזו, להימנע מהריגת המחבל, אם אפשר לעצור אותו על ידי פציעתו בלבד. לדידם מחבל צריך למות, וכל חייל יכול להחליט על דעת עצמו לירות בו למוות. ואם יורים בטעות בפלשתיני זה גם בסדר. העיקר שהחייל חשב שיש סכנה. לפי מה חשב כך? האלופים הנכבדים אינם מתעסקים בקטנות. המטרה הקדושה של הרג מחבלים איננה ניתנת לעצירה.

האם אכן יש מי שמגדיר את הרג המחבלים כמטרה לעצמה? נדמה שכך הדבר, כי מחבלים נהרגים שוב ושוב כשלא תמיד ברור מדוע היה צורך להורגם, וגם כאלה שאינם מחבלים נהרגים בקלות רבה ובתכיפות, כי מי שמתיר חיי אדם כאשר הוא ערבי, יביא בהכרח להרג חפים מפשע. אם המטרה מוגדרת כהרג המחבל, אם אומרים שמחבל חייב למות, אם המטרה היא הריגת המחבל ולא מניעת הפיגוע בדרך הכי פחות קטלנית שאפשר, אם חייל באמת יכול לירות בכל ערבי שהוא חש סכנה מפניו, הרי דמם של ערבים מותר. האלופים לא באו לבית המשפט להעיד על כך שאזריה חף מפשע, הם באו לתמוך בדברים שמיוחסים לאזריה, שמחבלים צריכים למות גם אם אפשר לעצור אותם על ידי פציעתם בלבד. הם באו לומר שצריך להרוג מחבלים כדי להרוג מחבלים ולא לצורך הגנה עצמית.

בהלכה היהודית גם רוצח מותר להרוג רק כשאין ברירה אחרת: הכלל כפי שניסחו אותו חז"ל וגם הרמב"ם הוא, שכדי לעצור רודף פוגעים באיבר מאיבריו, ורק אם אין ברירה אחרת הורגים אותו, וחמור מכך, אם הורגים אותו כאשר ניתן לעצור אותו בפגיעה באיבר מאיבריו, זוהי שפיכות דמים, כלומר רצח. אבל אל תצפו לרב או פוליטיקאי דתי או חרדי שירימו קול מחאה על הפגיעה בהלכה היהודית כשהורגים מחבלים ללא הצדקה. הם ממונים רק על איסור יציאת חרדים למלחמה וביזוי נשים, שני תחומים שבהם הם מרחיקים לכת הרבה מעבר לדרישות ההלכה. צה"ל אכן איננו כפוף להלכה היהודית, אבל הוא כפוף לחוקי המדינה ולחוקי העמים, ואין חוק שמתיר להרוג אדם, ולו גם מחבל, כשאין בכך כורח של הגנה עצמית והגנה על חיי הזולת.

עורכי הדין של אזריה טענו שהוא ירה במחבל משום שחש כי הוא מהוה סכנה. מדוע איפוא הם מביאים עדים שאומרים שצריך להרוג מחבל גם כשלא חשים בסכנה, שצריך להרוג מחבל כי מחבלים צריכים למות? האם הם רוצים להגן על אזריה בטענה שירה מתוך הגנה עצמית, או שהם רוצים להגן על אזריה בטענה שלא צריך מניע של הגנה עצמית כסיבה להרוג מחבל? שאפשר להרוג מחבל כך סתם, כי "מחבלים צריכים למות"? ומי קבע ש"מחבלים צריכים למות"? האם זו המדיניות של שר הביטחון החדש, או שכבר הרבה זמן בצה"ל, הרי מדובר באלופים שכבר פרשו מזמן משירות פעיל, הורגים מחבלים לא מסיבות של הגנה עצמית, אלא מפני ש"מחבלים צריכים למות"? ואם כך הדבר, מדוע אנחנו מופתעים שהערבים טוענים שצה"ל הורג פלשתינים בלי סיבה מוצדקת? אם אלופי צה"ל מורים לחיילים להרוג כל מחבל כי "מחבלים צריכים למות" ולא רק לשם הגנה עצמית, הרי אלופי צה"ל מודים בכך שצה"ל הורג מחבלים ללא סיבה מוצדקת, רק כדי להרוג אותם. אמנם מדובר כנראה באלופים שהפכו לפוליטיקאים של הליכוד, ורוצים להיבחר לכנסת מטעם הליכוד, ועכשיו הליכוד מתנגד לחוק ומתנגד לבית המשפט העליון, ודוגל כנראה בהריגת מחבלים כי "מחבלים צריכים למות", וגם בהריגת ערבים באופן כללי, למשל נער ערבי שחזר לתומו הביתה בערב ונורה למות, כי מישהו חשב שהוא זרק אבנים, ומיד ירו בו למות. ככה זה כשראש הממשלה לומד מהפייסבוק מה צריכה להיות המדיניות, כי יש לו תפקיד ואין לו שום דיעה, כשחברי הכנסת של הליכוד הופכים לחבורת טוקבקיסטים משולחת רסן, וכששר הביטחון נמנה על להקת המעודדים של אלאור אזריה, ובזכות חברותו בלהקת המעודדים הזו הוא נבחר לתפקיד שר הביטחון. מי שחושב שמדינות יכולות להתנהל כהלכה כשאלה האנשים שעומדים בראשן, ולהתמודד עם טרור אכזרי מבלי לאבד כל רסן מוסרי ולחצות כל נורמה של מדינת חוק, ושאיכשהו יהיה בסדר, מי שהרגיע שלא צריך לפחד ממינויו של ליברמן, היה כנראה אופטימי יתר על המידה.

דחיית ילודה והתשוקה לסבתאות

עוד בחודש ינואר כתבה בתי ניצן, ד"ר ניצן פרי-רותם, את רשימתה "חומקים מן החסידה: מדוע אנשים דוחים הבאת ילדים לעולם עד ש(כמעט) מאוחר מדי?", בבלוג של קבוצת המחקר Reprosoc שהיא חברה בה, במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת קיימברידג'. כשהיא סיפרה לי שהיא כותבת על כך, שאלתי אם זה מניסיון אישי, והיא צחקה, ואני קצת בכיתי כשקראתי את הרשימה, כי אני מאד מאד משתוקקת להיות סבתא. עוד בהיותי אם צעירה – בגיל 22 ילדתי את בתי הבכורה, דימיינתי את עצמי בזקנתי מוקפת נכדים, צופה איתם בסרטים מצוירים ובהצגות לילדים, אופה איתם עוגיות ומנדנדת אותם בגן השעשועים. עכשיו כבר לא אכפת לי לראות את הנכדים בעיקר בסקייפ, שרק יהיו. כשידידות מתלוננות באוזני על כך שהן מבלות עם הנכדים כל חופשת הקיץ, אני אומרת להן תגידו תודה שהם ישנם ושהם קרובים. כמובן שאני מאד גאה בבנות שלי ובכל מה שהן עושות, ואני רוצה שתהיה להן קריירה משגשגת, אבל אני גם רוצה להיות סבתא. לא רק רוצה, משתוקקת בכל לבי.

ניצן כתבה שרוב האנשים שאין להם ילדים דוקא כן רוצים ילדים, אבל הם דוחים ודוחים את הולדת הילדים עד שלפעמים מאוחר מדי. לפעמים בגלל שלא מצאו את בן הזוג המתאים, ולפעמים בגלל שוק העבודה התובעני שמקשה לפנות זמן לחיי משפחה, וגם בגלל שאפשר, בגלל שיש אמצעי מניעה יעילים ואפשר להפריד את חיי המין מהולדת ילדים, אבל אמצעי מניעה יעילים ישנם כבר עשרות שנים, ודחיית גיל הנישואין הולכת ועולה דוקא בעשורים האחרונים. השבוע פירסם הניו יורק טיימס שני מאמרים משני קצוות תבל: סין ואיטליה, ובשתיהן נשים צעירות דוחות את נישואיהן ואת לידת הילדים, וגם מסתפקות בילד אחד, למרות שבסין כבר אפשר ללדת שני ילדים, ובתי ניצן אמרה לי שבכל מזרח אסיה, לא רק בסין ששם כפו את מדיניות הילד היחיד, אלא גם במדינות כמו דרום-קוריאה ויפן, אנשים מסתפקים בילד אחד כבר די הרבה זמן, ממש כמו באיטליה, ששם מתלוננות האמהות שהמדינה לא עוזרת מספיק, חסרים מעונות יום והפרטיים יקרים מאד, וכמו שאמרה אחת האמהות, מערכת הרווחה העיקרית באיטליה זה סבא וסבתא. אולי המצב באיטליה יותר קיצוני בגלל המשבר הכלכלי שם, אבל בעיקרון אני חושבת שבכל העולם יותר קשה עכשיו לאנשים לגדל ילדים, כי שני בני הזוג עובדים, והעבודות המודרניות דורשות הרבה שעות עבודה והמון נסיעות לארץ ולחו"ל, וקרובי משפחה אינם מתגוררים בסמיכות כמו שהיה מקובל פעם, כשאני גדלתי בבית סבתי יותר מאשר בבית הורי, ויותר קשה לקבל קביעות בעבודה והיחס לעובדים נצלני ומזעזע בצורה שיותר מזכירה את תקופת המהפכה התעשייתית מאשר את תנאי העבודה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. שום דבר בסביבת החיים העכשווית איננו מעודד גידול ילדים, ובמקום לעזור לצעירים, מעליבים אותם שהם לא מספיק חרוצים ומסורים ונאמנים ושהם רק רוצים לבלות, למרות שהם עובדים הרבה יותר שעות מההורים שלהם וגם אם שכרם סביר, הם מקבלים הרבה פחות תנאים סוציאליים ובעיקר פחות ביטחון תעסוקתי. אבל ניצן כותבת שרוב האנשים שנשאלו במחקרים דוקא לא ציינו גורמים כלכליים או שאיפות מקצועיות כסיבה לאי הבאת ילדים לעולם. יותר אנשים אמרו שהם רוצים לשמור על עצמאותם וסגנון חייהם, אבל אולי המשתנים האלה כוללים מבחינתם גם עבודה. הנשים הסיניות שדוחות נישואים והבאת ילדים לעולם אמרו שהן רוצות להתפתח אישית, וגם שהן מחכות לאהבה אמיתית, ולא מוכנות להתחתן בלי אהבה רק בשביל לא להיות לבד. המומחים הסינים אמרו שבגלל שהיום הנשים מפרנסות את עצמן, הן לא מחפשות גבר שיפרנס אותן, ולכן אין להן תמריץ כלכלי לנישואים. הממשלות בעיקר מדברות ולא מציעות עזרה ממשית לצעירים. באיטליה שרת הבריאות יזמה קמפיין של כרזות כמו למשל "ליופי אין גיל, לפוריות יש", והכרזות האלה רק הרגיזו את האנשים, אז הורידו אותן. האמהות הצעירות באיטליה רוצות מעונות יום זולים ולא הטפות מוסר.

גם בישראל גיל הנישואים עולה וכמובן גם גיל הילודה, אבל אצלנו עדיין הריבוי הטבעי גבוה מאד. בישראל נולדים כמאה ושמונים אלף תינוקות בשנה. באיטליה שיש בה ששים מיליון תושבים, יותר מפי שבעה מאוכלוסיית ישראל, מספר התינוקות הנולדים בשנה נמוך מחצי מיליון, בערך פי שתיים וחצי מישראל. אבל גם בישראל הורים מאד מתלוננים על הקושי לגדל ילדים, על ההוצאות הגבוהות ועל החופש הגדול הארוך מדי. צריך כפר שלם לגדל ילד, והיום רוב האנשים לא חיים בכפר: אבי הכיר היטב את כל בני דודיו, ומדי קיץ נשלחו בני הדודים לבלות אלה אצל אלה, מה שהקל מאד על ההורים. אני בקושי מכירה את בני דודי, בנותי מכירות את בני דודיהן עוד פחות. היום חיים רוב האנשים בסביבה עירונית בלתי ידידותית לילדים ורחוק מקרובי משפחתם, והורים מגדלים את ילדיהם לבדם. גם אני גידלתי את בנותי לבדי, אבל זה הדבר שהכי רציתי לעשות. בשבילי ובשביל אחי המנוח גידול הילדים היה תיקון לילדותנו העצובה בבית נטול אהבה. אחי זכה לגדל חמישה ילדים, ואני תמיד הצטערתי שיש לי רק שתי בנות. אינני מסוגלת כלל לתאר את עצמי ואת חיי ללא בנותי. לפעמים בא לי לומר לבנותי שאם הייתי כמותן הן לא היו בכלל בעולם, וזה היה מאד עצוב, אבל אולי המחשבה הזאת כועסת מדי, ואני לא רוצה לכעוס עליהן. לפעמים אני חושבת שאולי הן חוו אותי כאם עצובה מדי, שזה בכלל לא היה בגללן אלא בגלל נישואי האומללים וסיבות אחרות, שאולי הן זוכרות לרעה את המצוקה הכלכלית שחווינו כמשפחה חד-הורית, ולכן הן רוצות להיות בטוחות שהן תוכלנה תמיד לעבוד ולהרויח כסף, שילדים יכולים להקשות על זה, או שאולי הן חושבות שויתרתי בגללן על קריירה, שגם זה לא נכון, דוקא קיבלתי הצעות עבודה טובות והן לא יצאו לפועל בגלל שממשלת גרמניה הפעילה לחצים עזים על מעסיקי הפוטנציאלים לא להעסיק אותי, ולהיותי אם לא היה שום קשר לכך. מוזר לאן שהחיים לוקחים אותך ואיך שדברים מתגלגלים. אמרתי פעם לניצן שאני רוצה שיהיו להן חיים יותר טובים משלי, והיא אמרה שהיא חושבת שזה כבר נכון, וזה גורם לי הרבה אושר וסיפוק להיווכח שהחיים שלהן טובים יותר מכפי שיכולתי לדמיין אפילו שחיים יכולים להיות טובים, ויחד עם זאת אני מאד רוצה שיהיו להן ילדים לא רק בשבילי, אלא קודם כל בשבילן, כי מה עוד בחיים מאפשר לנו לברוא אדם בצלמנו כדמותנו ולהרגיש קצת כמו אלהים חוץ מלידת ילד, ואיזו חויה תישווה ליציאה מבית החולים עם תינוק על הידיים, ומה גורם לאדם להרגיש שחייו היו שווים ורבי ערך, יותר מהתבוננות בילדיו הבוגרים.  

עוד רשימה של ניצן בבלוג רפרוסוק: ילד בזמנו: האם לדון בפוריות בבתי הספר?

מאמר של ניצן על דת ופיריון במערב אירופה   

האתר של ניצן

הילארי קלינטון מועדת

הבחירות בארצות-הברית מעוררות בי חרדה מאז שהתחיל המירוץ, ודי מהר הבנתי שלדונלד טראמפ יש סיכוי טוב לנצח, ואם דונלד טראמפ ינצח, זו תהיה נסיגה במעמד הנשים עשרות שנים אחורה, כי ארצות-הברית היתה תמיד המנוע של הפמיניזם העולמי, ואם אדם כמו טראמפ, שהיחס שלו לנשים דומה לזה של ברלוסקוני, כלומר כאובייקט מיני, ולא כבנות אדם, יהיה נשיא ארצות-הברית, היחס שלו לנשים יקרין על היחס לנשים בארצות-הברית ובעולם כולו, וזה לא קשור לזה שמתמודדת מולו אשה. בכל מקרה הייתי תומכת בכל מי שנגד טראמפ, גם בגלל יחסו של טראמפ לנשים וגם בגלל הגזענות המאד בוטה שלו, והשיפוט שלו את זולתו לפי המין, המוצא והמראה החיצוני. אני מפחדת משנאת הנשים שלו ואני מפחדת מהגזענות שלו ומסוג האנשים שמתלהבים ממנו. אף פעם לא פחדתי כל כך מבחירה של מועמד מסוים לנשיאות ארצות-הברית. כשג'ורג' בוש הבן התחרה בג'ון קרי ואובמה התחרה בג'ון מקיין, לא פחדתי שאם הבחירה תהיה הפוכה יקרה משהו רע. עכשיו אני מאד מפחדת מהאפשרות שטראמפ יהיה נשיא ארצות-הברית, ומאיך שזה ישפיע על אירופה שבה מתחזקות בגרמניה, אוסטריה, צרפת, הולנד ובעוד מדינות המפלגות שונאות הזרים. לכן כל מעידה ורעידה ושיעול של הילארי קלינטון מגבירים פי כמה את החרדה שאני חשה, כי המחשבה שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארצות-הברית מעוררת בי חלחלה.

האמת שלא חשבתי שהילארי קלינטון תתמודד שוב לנשיאות, בגלל כל בעיות הבריאות שהיו לה כשהיתה שרת החוץ, ובגלל שהיא כבר לא צעירה, ובארצות-הברית נורא חשוב להיות צעיר ולהיראות טוב, שזה די טיפשי בסך הכל, נדמה לי שאצלנו יותר מעריכים את חוכמתם וניסיונם של אנשים מבוגרים, והמנהיגים היותר מוערכים אצלנו היו דוקא זקנים, ופחות מתפעלים אצלנו מהנעורים, שאולי גם זה לא בצדק. בכל אופן הילארי קלינטון התמודדה וגם זכתה במועמדות וזה שימח אותי. לא בגלל שחשבתי שהילארי באמת שברה איזו תקרת זכוכית. אני חושבת שלא, כי היא לא נבחרה רק בזכות עצמה אלא כרעייתו של ביל קלינטון ובזכות כל הקשרים שלו, שזה יותר דומה לשליטות כמו אינדירה גנדי, שהיתה אשה אינטלקטואלית מרשימה ומנהיגה חזקה מאד, אבל היא לא היתה מגיעה לראשות ממשלת הודו לולא היתה בתו של ראש הממשלה הראשון של הודו ג'והרלל נֶהרוּ. בכלל ארצות-הברית דומה מהרבה בחינות יותר לעולם השלישי מאשר למערב אירופה. היא ארץ שהמערכת הפוליטית שלה מעדיפה במפורש את הכסף הגדול, וכשהכסף הגדול הוא הגורם הדומיננטי בבחירות, קשה מאד לנשים להצליח בהן – לגברים יש יותר כסף והם מצליחים לאסוף יותר כסף מתומכיהם. הילארי קלינטון התקשתה מאד לממן את המירוץ הראשון שלה נגד אובמה. היא הצליחה בכך רק כעת, בעזרתו של ביל קלינטון ולא בטוח שבדרך הישר. לכן המועמדות שלה יותר משהיא מראה על הישג לנשים, היא מראה על הקושי לנשים להגיע לנשיאות ארצות-הברית.

וישנו הכוח הפיזי שצריך, לא כדי לתפקד כנשיא ארצות-הברית, אלא כדי לנהל מסע בחירות לנשיאות ארצות-הברית. להתרוצץ בין חמישים מדינות שמשתרעות על פני שלושה איזורי זמן זה קשה מנשוא, ואולי יש אנשים שיכלו להיות נשיאים נהדרים של ארצות-הברית, והם לא חולמים אפילו לרוץ, כי לא יהיה להם כוח לנהל מסע בחירות בארצות-הברית, שדורש כוחות עליונים מהמועמדים. וזה אחרי שמראש נופו כל אלה שאין להם כסף או לפחות תומכים מאד עשירים. כסף וכוח לגברים יש הרבה יותר מאשר לנשים, ולכן יש להם יתרון מובנה בבחירות לנשיאות ארצות-הברית וגם לתפקידים אחרים.

אומרים שהילארי היא קרה ומחושבת ולא מעוררת סימפטיה. אני דוקא מאד מחבבת אותה, והיא נראית לי בן-אדם הרבה יותר נעים מהרבה נשיאים ומתמודדים אחרים. אני מעדיפה אותה בהרבה על אובמה, שהוא מאד שחצן ויש לו הערות מאד לא נעימות על יהודים,

וזה מה שמפחיד אותי עוד יותר, כי אני חושבת כל הזמן על אריאל שרון שאחרי השבץ הראשון שהיה לו, שהיה באמת קל, אבל עדיין שבץ זו התראה חמורה על מצב הגוף ועל סכנה לחיים, יצא עורך-הדין דב וייסגלס והכריז: "היה כלא היה", ובמקום לפרוש מהפוליטיקה ולנוח, מה שאולי היה מציל את חייו, שרון חזר מיד לעבודה וכולנו יודעים איך זה נגמר. ווייסגלס כאילו עשה את זה למען שרון, אבל אם הוא היה חבר אמיתי, הוא היה צריך לומר לו שיודיע על פרישה וינוח, ואולי זה היה מציל את חייו ומאפשר לו להינות עוד קצת מהחיים.

עכשיו כאילו כל מי שתומך בהילארי צריך להגיד שלא קרה כלום ושתמשיך במירוץ. אבל אולי הילארי באמת חולה וצריכה לנוח, ואולי המירוץ לנשיאות עלול לסכן את חייה. אני לא רוצה לחשוב על זה, אבל אני חושבת על זה כל הזמן. אולי מלכתחילה היו צריכים לומר לה שעדיף שלא תסכן את בריאותה בריצה לנשיאות. מפחיד אותי מאד שטראמפ ינצח את הילארי קלינטון, אבל עוד יותר מפחיד אותי שהילארי קלינטון תמות.

אולי אני לא חושבת בהיגיון. הרי אני לא יודעת מה באמת קורה, אין לי מושג. כשמשתעלים זה יכול להיות הכל: סרטן קטלני בריאות או "זיהום על רקע אלרגי" שזה מה שהרופאים איבחנו אצלי לפני שנים כשהשתעלתי במשך חודשים כמו שחפנית ואנשים התחלחלו לשמוע אותי, ובמשך חודשים נאלצתי לבלוע כמויות מפחידות של אנטיביוטיקה וסירופים. אבל ראיתי היום את הפנים של פרופסור גבי ברבש כשדיברו איתו על המצב של הילארי קלינטון, ואני מכירה פרצופים של רופאים כשהם מאבחנים משהו מאד לא טוב, גם כשהם מאד נזהרים במלים.

זה לא כל כך אכפת לי אם הילארי שיקרה ועדיין משקרת. בענייני בריאות כולם משקרים, קודם כל לעצמם ואז גם לאחרים. אני רק רוצה שהיא תחשוב על עצמה ותשמור על עצמה, שזה מה שאנשים חולים צריכים לעשות, וזה לא מועיל לאיש אם הם מנסים להתעלם מהמחלות שלהם, כי כולנו רק בני אדם ולכולנו יש בסך הכל כוחות מוגבלים.

הכל קשה יותר לנשים, ומה שצריך לעשות זה לא לצפות מהנשים להיות חזקות כמו גברים, אלא לשנות את העולם, כדי שיהיה מקום טוב יותר גם לנשים, ובסופו של דבר זה יהיה לטובת כולם. אין שום תועלת בכך שהמירוצים לנשיאות ארצות-הברית הם כמו מסעות צלב: ארוכים עד אינסוף, קשים מנשוא ואכזריים. זה רק מוציא מהמועמדים ומהבוחרים גם יחד את כל הרוע והאכזריות, ובסוף הם בוחרים באנשים כמו דונלד טראמפ, כי הם הכי מרושעים ואכזריים.     

אלה לא הנשים שצריכות להפוך לגיבורות-על, אלא העולם הוא שצריך להפוך למקום טוב יותר, מקום של רוך וחמלה, והרי לכך, ולא לאכזריות, כמהים בלבם כל האנשים.