יום שבת, 24 ביולי 2021

לא מחוסנת

 

אני נמנית על מיליון הבלתי מחוסנים שנפתלי בנט האשים באחריות לסגרים שהיו ושעתידים להיות. אני מפחדת להתחסן כי אני סובלת מאלרגיות להרבה תרופות ולהרבה חומרים בכלל, ואנשים כמוני עלולים לפתח תגובות קשות לחיסון, ואני גרה רק עם הכלב שלי ואני צריכה לטפל בו ולטייל איתו בכל יום לפחות שלוש שעות – הוא כלב מאד גדול, לא צעיר ולא בריא, והוא צריך הרבה טיפול, ואין לי מישהו אחר שיטפל בו ויטפל בי אם ארגיש לא טוב מהחיסון. הבנות שלי התחסנו ומאד רצו שגם אני אתחסן, והבת הגדולה שלי אמרה שהיא תבוא לטפל בי ובכלב, אבל יש לה ילד קטן שהיא עסוקה איתו מסביב לשעון, ואני חושבת שזה יותר מדי לדרוש ממנה לטפל גם בילד, גם בכלב וגם בי, אז העדפתי לא להתחסן. אני כמובן מאד מפחדת מהמחלה וממחלות בכלל, לכן אני מקפידה לכסות את הפה והאף בכל מקום סגור או צפוף – אני מקפידה ממש שהפה והאף מכוסים ולא רק שמה מסכה בכאילו על הסנטר כמו שהרבה אנשים עושים, ואני גם הולכת רק למקומות שאני ממש ממש חייבת, לקנות מזון ומצרכים חיוניים בחנויות בשכונה או בשוק מחנה-יהודה שלשם אני הולכת עם מסכה וקונה שם את רוב הדברים שאני זקוקה להם, ופעם בחודש אני נוסעת לבית החולים הוטרינרי בבית דגן כדי לקנות לכלב שלי את התרופה שהוא זקוק לה מדי יום, כי המחלה שלו כרונית. לרופאים לא הלכתי מאז שפרצה הקורונה, ולמזלי לא הייתי במצב שמחייב טיפול רפואי. אני מבקרת לעתים קרובות חברה קשישה שאיננה יכולה ללכת ואנחנו יושבות בגינה הקטנה בחצר ביתה, היא ליד דלת ביתה ואני והכלב ממול ליד שער הכניסה לחצר, וככה אנחנו מפטפטות. היא תמיד מציעה לי לאכול ולשתות ואני מסרבת בנימוס. אני אוכלת ושותה רק בבית. כל זה לא מאד שונה מאורח החיים הרגיל שלי לפני המגפה, למעט העובדה שלפני המגפה נסעתי פעם בכמה חודשים לבת שלי באנגליה כדי לבלות כמה ימים עם הבת, החתן והנכד שלי שכבר בן ארבע ולא ראה אותי שנתיים פנים אל פנים, רק במחשב, ואתמול הוא נתן לי נשיקה דרך המחשב וגם אני נתתי לו נשיקה דרך המחשב. זה כואב לי, אבל גם אם הייתי מתחסנת הייתי מפחדת לנסוע לאנגליה שיש בה הרבה חולים בקורונה, וגם כולנו מפחדים שהנכד יטוס לישראל ויידבק בקורונה כי הוא ילד בן ארבע שלא יכול להתחסן, אז כולנו משלימים עם המצב הזה.

אני מבינה שמדינת ישראל השקיעה הרבה כסף בחיסונים ורוצה שכולם יתחסנו, ואני מבינה שמי שמתחסן מגן גם על הסביבה שלו, ושהחיסונים מאד עוזרים להפחית את כמות החולים והתפשטות המגיפה, אבל גם אנשים כמוני עוזרים להפחית את התפשטות המגפה, באורח החיים המאד זהיר ומתבודד שלי, בהקפדה שלי לכסות את הפנים ולשמור מרחק, ובהימנעות שלי מבילוי כלשהו במקומות צפופים והומי אדם ובמיוחד בהימנעות שלי מנסיעות לחו"ל. הטענה שאני או אנשים אחרים כמוני אשמים בסבל של הציבור בישראל מהמגפה היא פשוט חוצפה. את המגפה הביאו לארץ אנשים שהגיעו מחו"ל, לא אני ולא אנשים כמוני שכבר שנתיים וחצי לא נסעתי לחו"ל וגם בארץ אני נוסעת רק לאן שאני חייבת ובעיקר מטיילת עם הכלב בחוץ ולא במקומות שיש הרבה אנשים. אולי בזכות המסכות והריחוק לא הייתי חולה השנה בכלל בשום מחלה שמצריכה טיפול רפואי. כמובן שיכול להיות לי מזל רע שאחלה במגפה, שאחלה קשה ואפילו שאמות, זה יכול לקרות, אבל זה יכול לקרות וגם קרה לאנשים שהיו מחוסנים. אולי דוקא מפני שהם היו מחוסנים וסמכו על החיסון הם לא נזהרו ונדבקו בנגיף מסוג דלתא שפחות רגיש לחיסון ולכן גם אנשים מחוסנים צריכים להיזהר ממנו. הרי כל האנשים שנוהרים לחו"ל ואפילו למדינות שהמגפה משתוללת בהן סומכים על החיסון, ואני בכלל לא מעלה בדעתי לנסוע לחו"ל וגם לא ללכת לקולנוע או לאירוע או אפילו למספרה. אני רק גוזרת לי את הפוני לבד ואחר כך אוספת את השיער לקוקו קטן וגוזרת אותו. זה לא מקצועי כמובן אבל לא כל כך אכפת לי. אני ממילא לא כל כך משקיעה במראה שלי, ולכן אני גם אף פעם לא הולכת לקוסמטיקאית או לכל מיני מקומות שמייפים את האנשים שאני מכבדת אותם, אבל הם אינם נחוצים לי. הבנות שלי היו מעדיפות שאני אשקיע יותר בבגדים ובטיפוח ופחות בעיתונים וספרים שממלאים לי את הבית, אבל עיתונים וספרים חשובים לי לחיים ובגדים ותסרוקות חשובים לי הרבה פחות. זה כמובן מתאפשר לי כי גם העבודה שלי – כשיש לי עבודה – וגם הדברים האחרים שאני עושה בחיים, הם דברים שעושים בבית לבד, ולא צריך לפגוש אנשים אחרים, מספיק להתכתב איתם באי מיילים או לכל היותר לדבר איתם בטלפון. אלה החיים שלי ולא עשיתי רע לשום בן-אדם, ואין שום סיכוי שאני אביא למדינת ישראל וריאנט חדש של וירוס מהקניות שלי בשוק מחנה-יהודה, אז תרד ממני נפתלי בנט ותמצא אנשים אחרים לטפס עליהם, אולי אלה שבאו מאמריקה עם המגפה שלפי הריצוף הגנטי הגיעה לישראל מארצות הברית ולא ממקום אחר, אולי אלה שטסו לדובאי וחזרו משם עם הוריאנט הבריטי, אולי אלה שנוסעים עכשיו לאוקראינה מוכת הקורונה לקבר רבי נחמן או לנפוש בהכל כלול בתורכיה, אולי כל אלה שממלאים את נתב"ג יומיום למרות שביקשת לא לנסוע לחו"ל אם זה לא חיוני וגם אם לא היית מבקש לא הייתי נוסעת. תרד ממני ותמצא לך מטרות אחרות להתגולל עליהן, כי אם כולם היו כמוני, לא היתה בישראל בכלל מגפה.

יום חמישי, 22 ביולי 2021

הגן הנעול של פארידה גולבהר

 

בבית האמנים בירושלים מוצגת תערוכת מחוה לזוג גולבהר, חלקה מחוה לגלריה גימל שהקים וניהל במשך שמונה עשרה שנה סעיד גולבהר, ובה הציג תערוכות של אמנים חשובים, ביניהם פנחס כהן גן, דוד ריב, מיכאל גיטלין, אביבה אורי ולארי אברמסון. מבחר יצירות של אמני הגלריה מוצג בתערוכת המחוה לגלריה גימל בקומה השנייה של בית האמנים, ובשאר החללים בקומה מוצגים ציורי הטבע של רעייתו פארידה גולבהר, ציורי טבע דומם ולוחות של שש תמונות שכולן וריאציות על גן ופרחים.

הניגוד בין בני הזוג מעניין: בעוד שסעיד הציג וקידם בגלריה גימל אמנות מודרנית מופשטת ולעתים פוליטית, פארידה מציירת טבע דומם כשהיא משתעשעת בסגנונות שונים ממסורת הציור – הציורים לעתים אקספרסיוניסטים, לעתים כמעט פוינטיליסטים, מציגים גן חלומי מעורפל, ולצדו ציורי פרחים בחלקם פיגורטיבים, בחלקם דקורטיבים, כמעט טפטים של פרחים סימבוליים. "אני מציירת טבע ואינני יכולה להיות בטבע אפילו שעה", מספרת פארידה בסרט המלווה את התערוכה, "כשבאתי לארץ התחלתי לצייר שמיים ודקלים, מאד התפעלתי מהדקלים. ראיתי תמונה של גן והגן הזה מאד מצא חן בעיני והתחלתי לצייר אותו. אני מציירת גם את הגן בטהרן שהיינו אוכלים בו וגם ישנים בו. אני מציירת שמיים ישראלים  אבל הגן הוא מטהרן. כבר עשרים שנה אני מציירת את אותו הגן. אני חושבת רק על צבע ומזה מתחיל הציור. אני מציירת קצת מהזיכרון וקצת ממה שאני רואה ומה שבמוח שלי, אני מערבבת הכל. יש בי געגועים לגן הנעול".

פארידה למדה בטהרן ספרות אנגלית וציור ובילתה שנה וחצי באנגליה, ואז שבה לטהרן והכירה את סעיד. לאחר נישואיהם נסעו לקרלסרוהה שבגרמניה, שם למד סעיד כלכלה, ושם חברו לחוגי אמנים ונהנו מחיים אינטלקטואלים עשירים. אחר כך שבו בני הזוג לטהרן ומאוחר יותר עלו לישראל במחשבה שיחיו בקיבוץ ויעסקו בחקלאות. מהר מאד התברר לזוג העירוני כל כך מטהרן שאין מקומם בקיבוץ והם השתקעו בירושלים, שם המשיכה פארידה לצייר כאשר היא נחשבת לעוף מוזר בשל סגנון ציורה היחודי שמושפע מאד ממסורת הציור הצרפתית של המאות התשע-עשרה והעשרים. מבטה של פארידה בטבע הוא מבט מן הפנים החוצה, מבט בגן דרך החלון. הציור הוא תמיד קטע תחום מגן, כמו נוף שנשקף מחלון. למרות שהיא זוכרת גן שבו בילו אנשים, בציורים אין דמויות אדם, רק עצים ופרחים שנראים בבירור או דרך ערפל, וציורי פרחים שנראים כמו תקריב מתוך תמונה גדולה ואז הופכים להפשטה שחוזרת על עצמה כמו בטאפט. המבט דומה למבט אל גן מתוך בניין כאשר עוברים מחלון לחלון ורואים בכל פעם קטע גן אחר, אבל חלק מהתמונות נצפות רק במחשבה, מתוך זיכרון או חלום. פארידה איננה אומרת במפורש שהיא מתגעגעת לטהרן, העיר שאותה עזבה פעמיים עם בעלה, ובפעם השנייה עזבה לתמיד, אבל הציור שלה הוא ציור של געגועים. אם אצל אמנים רבים שעלו לארץ חל שינוי בסגנון הציור, בנושאיו, בגוונים, פארידה מניחה ברקע הגן שלה שמיים ישראלים על גווניהם העזים בזריחה ובשקיעה, ועל הרקע הזה היא מציירת געגועים לעיר ילדותה, גני זיכרון ופרחים שמשמרים זיכרון כמו הפרחים שייבשנו בילדותנו בין דפי ספרים, שנדמה שאיש כבר איננו נוהג כך כיום, לייבש פרחים בין דפי ספרים, לנסות לשמר אותם לזיכרון מעבר לחייהם בטבע שהם כה קצרים. וכמו פרח מיובש שנפל מדפי ספר ישן והחיה זיכרון של גן אבוד, משהו בציורים האלה, ששונים כל כך מאלה של גלריה גימל המוצגים בחדר הסמוך, המתוחכמים, המודרנים, שהקו חשוב בהם מן הצבע, שובר את הלב, כמו געגוע למה שאבד ולא ישוב לעולם.

יום ראשון, 18 ביולי 2021

גמישותו של מושג השוויון

 

לאחרונה פסק בג"ץ בשלושה עניינים הנוגעים למושג השוויון: הוא דחה את העתירות נגד חוק הלאום (בג"ץ 5555/18) ברוב דעות נגד עמדת המיעוט של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא, הוא הורה לכנסת לתקן את חוק הפונדקאות (בג"ץ 781/15) כך שיאפשר לזוגות של גברים הומוסקסואלים להביא לעולם ילדים באמצעות פונדקאית, והוא התיר מסלולי לימודים בהפרדה מגדרית באקדמיה (בג"ץ 8010/16), אך פסק שחייבים לאפשר למרצות להרצות גם לגברים במסלולים הנפרדים. בחינת פסקי הדין האלה, שלכאורה אינם קשורים זה לזה – דוקא השופט קרא בעמדת המיעוט שלו לגבי חוק הלאום מזכיר את פסק דינה של השופטת חיות בעניין הפונדקאות ובכך קושר בין שתי הפסיקות – מצביעה על גמישות היתר של מושג השוויון בדין הישראלי, שהעיקרון המנחה שלו הוא היענות לעמדת הרוב בחברה הישראלית הקשורה הדוקות למסורת היהודית, ובפרט כאשר זו מגובה באינטרסים כלכליים כבדי משקל, והתעלמות ממה שנוח להתעלם ממנו: אפליה מובנית והפרת זכויות אדם בסיסיות של קבוצות מוחלשות, ובפרט כאשר הן פוגעות באינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות. במלים פשוטות: אין בישראל שוויון, לא חוקי ולא מעשי, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, ובמקום להילחם באי השוויון הזה, בית המשפט העליון משתמש ברטוריקה מתחכמת ושטחית כדי לספק בסיס חוקי לאי שוויון נמשך ומחמיר, ומצד שני משתמש בעקרון השוויון כדי להרחיב פרקטיקות פסולות כמו פונדקאות, שמבוססות על שלילת זכויות אדם של נשים וסחר בנשים וילדים, כדי לספק אינטרסים כלכליים של קבוצות חזקות, בעיקר של גברים יהודים.

נתחיל באישור מסלולי הלימוד הנפרדים לנשים וגברים באקדמיה, שהם מקור הכנסה נכבד למוסדות אקדמיים, ולכן זוכים לאוהדים רבים. אמנם בית המשפט העליון אסר למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, אך מאחר שמטרה עיקרית של ההפרדה היתה למנוע מנשים לשמש כמרצות במסלולים אלה, ולשחזר באקדמיה את הערך החרדי של אפליית נשים ודחיקתן מעמדות כוח, ספק אם מישהו ימנע בפועל את אפליית המרצות או הסטודנטיות החרדיות שתחפוצנה ללמוד במסלולים הנפרדים. זהו פסק דין שכולו העמדת פנים וצביעות: אין הפרדה ללא אפליה של נשים וכל מטרת ההפרדה היא אפליית נשים, ולולא חפצו להפלות נשים לא היו נזקקים כלל להפרדה.

נמשיך בחוק הלאום, חוק שכל מטרתו ויעודו היו לפגוע בציבור הערבי ובמעמדו במדינת ישראל, ולשלול הכרה בזכויותיו כמיעוט לאומי. פוגענותו של החוק בולטת בשלושה עניינים מרכזיים:

בסעיף 1ג לחוק נאמר: "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל יחודי לעם היהודי". די בסעיף זה לבדו כדי לפסול את חוק הלאום. זהו סעיף שסותר מפורשות את החוק הבינלאומי, שמקנה לכל מיעוט לאומי זכות הגדרה עצמית שאיננה תלויה ברצון הרוב ואיננה יכולה להיות מוגבלת על ידי הרוב. כיצד מתרצת הנשיאה חיות את הפגיעה הגסה הזו בזכויות המיעוט הערבי בישראל?

"אני סבורה כי פרשנות תכליתית לסעיף 1ג לחוק יסוד הלאום מובילה למסקנה שסעיף זה אינו עוסק בזכות להגדרה עצמית פנימית או בזכויותיהם הקבוצתיות של מיעוטים לאומיים בישראל, ולכן לא ניתן לראות בו סעיף השולל זכויות כאלה מעיקרן. על פי פירוש זה, הדגש בסעיף 1ג הוא על הדיבור "לאומית", ומשמעותו היא כי הזכות להגדרה עצמית במישור הלאומי-מדינתי – קרי, הגדרה עצמית חיצונית, היא יחודית לעם היהודי." (סעיף 66).

בסעיף הקודם מתייחסת חיות להבחנה שציינו העותרים בין הגדרה עצמית פנימית, הכוללת זכויות קהילתיות ותרבותיות, לבין הגדרה עצמית חיצונית, המתייחסת לזכות להקים מדינת לאום. כלומר חיות מפרשת את הסעיף השולל ממיעוטים לאומיים אחרים זכות הגדרה עצמית בישראל כמתייחס אך ורק לזכות להקים מדינה לאומית משלהם בתחומי מדינת ישראל. זאת פרשנות בעייתית, גם  מפני שהחוק איננו מפרש לאלו ממדים של הגדרה עצמית מתייחס הסעיף, והעובדה שנאמר בו "הגדרה עצמית לאומית" איננו ניתן לפרשנות בלעדית כרצון להקמת מדינה נפרדת. גם שימוש בלשונך הלאומית הוא חלק בלתי נפרד מזכויות ההגדרה העצמית הלאומית, ובסעיף 4 שלו, חוק הלאום מתאמץ במיוחד לפגוע במעמדה של השפה הערבית בישראל, שהיא ללא ספק זכות של הגדרה עצמית "פנימית" – סעיף 4 מבטל את מעמד הערבית כשפה רשמית ומחליף מעמד מוכר זה שמחייב את השלטונות להנגיש את שירותיהם ופניותיהם לציבור בשפה הערבית, בהגדרה המעורפלת "שפה בעלת מעמד מיוחד", שמשמעותה איננה ברורה, בנוסף להתחייבות לשמור על מעמד השפה הערבית בפועל, שכפי שציין השופט קרא במפורט בדעת המיעוט שלו, מעמדה של השפה הערבית בפועל נמוך, והחוק מבצר נחיתות זו. בפגיעה החמורה של סעיפים אלה בחוק הלאום בציבור הערבי ובחוק הבינלאומי עסקתי בכמה רשימות, ואני רוצה שוב לציין העדר כריזה בערבית ברכבת ישראל ובנתב"ג, דבר שהוא בלתי נסבל בעיני מכל בחינה. אפילו בחוף עלייה ביפו, המשרת בעיקר את הציבור הערבי היפואי, מושמעת בסוכת המציל כריזה בערבית רק לאחר כריזה בעברית, רוסית, אנגלית וצרפתית. גם טפסים ממשלתיים רשמיים לא תמיד מונגשים בשפה הערבית, שלא לדבר על הנגשת מוסדות ממשלתיים וחינוכיים לציבור הערבי בערים הערביות, שאפילו התחבורה אליהן גרועה יותר מזו שהציבור היהודי נהנה ממנה, גם כשמדובר בישובים צפופים במרכז הארץ. את האפליה בחוק משלים סעיף 7 המעודד התיישבות יהודית ומתעלם כליל מזכויות המיעוט הערבי שהמדינה מעולם לא חדלה לגזול את אדמתו ולחנוק את ישוביו: כך נצרת שנצרת עילית, כיום נוף הגליל, נועדה לחנוק, כך יפו התקועה בין תל-אביב, חולון ובת-ים, וכך אינספור ישובים ערביים שאדמתם הופקעה לא פעם ללא כל סיבה ומטרה מלבד גזל מערבים, ולא הותירו להם קרקע לבנייה לזוגות צעירים שגדלו ביישוב.

עוד טוענת חיות, ושופטים יהודים אחרים מצטרפים אליה שאין בחוק הלאום לא מתן זכויות אישיות עדיפות ליהודים ולא שלילת זכויות אישיות מערבים. זו כמובן איננה אמת. רק בנס נפל חוק האזרחות שמונע מאזרחים ישראלים להתאחד בישראל עם בני זוג פלשתינים. ישנם יהודים בודדים שנפגעים מכך. עיקר הפגיעה משלילת איחוד משפחות, שגם לאחר נפילת החוק נתונה לשרירות לבם של פקידי משרד הפנים, היא באזרחים ערבים, ולטעמי הזכות להינשא לבחיר לבך כרצונך היא לגמרי זכות אישית שישראל פוגעת בה אנושות, וחוק הלאום מעניק להתנהלות גזענית זו גושפנקא נוספת.

מאד צרמה לי העובדה שהשופטים היהודים שאישרו את החוק ציינו את מורת רוחם מכך שאין בו כל  אזכור לזכותם של מיעוטים לאומיים בישראל לשוויון זכויות, מבלי שנתנו לאמירה זו כל תוקף מעשי. כאשר משאירים על כנו ומאשררים חוק נפסד וגזעני כמו חוק הלאום, שכולנו יודעים מי חוקק אותו ולאיזו מטרה, ההתייפייפות החסרה כל תוקף מעשי על צערם של השופטים על כך שהחוק איננו כולל כל אזכור לשוויון אזרחי של המיעוטים בישראל, מבלי לבטל את החוק המאוס ומבלי להורות לכנסת לתקנו, איננה אלא צביעות.

את חוק הפונדקאות דוקא הורה בית המשפט העליון לכנסת לתקן, מפני שאי הכללת גברים יחידנים וזוגות הומוסקסואלים פוגע בשוויון. אני מאד בעד שוויון, ולכן ראוי בעיני לבטל את מוסד הפונדקאות בישראל לכולם. נשים אינן סחורה וגופן איננו סחורה עוברת לסוחר, וכל קיומו של מוסד הפונדקאות מבוסס על נחיתותן של נשים שנתפסות במסורת היהודית כקניינם של גברים – אביהן או בעלן, קניין משועבד שאיננו יכול להשתחרר משעבודו אלא ברצון הבעל, גם אם זה נעלם לשנים ארוכות. אי אפשר להסכים לפונדקאות אלא אם כן רואים באשה כלי לייצור ילדים ולא אדם עם רגשות. כל מטרתה של הדרישה הגברית לפונדקאות לא נועדה לאפשר הורות, אלא לשלול מהנשים שהרות ויולדות את הילדים הנסחרים את מעמדן כאמהות של הילדים ולנתק אותן מן הילדים שילדו לנוחותם של רוכשי הילדים. אין זה מקרה שבגרמניה, צרפת, איטליה ושוויץ פונדקאות אסורה כסוג חמור של סחר בנשים. בישראל, שבה האשה היא ממילא יותר קניין וחפץ מאשר אדם, הפונדקאות רק הולכת ומתרחבת ומשדרי הטלויזיה מלאים בכתבות שיווקיות עם פונדקאיות מאושרות שמצטלמות עם קוני הילדים ומסבירות כמה היה נפלא ללדת ילד ולמסור אותו לאחרים. את הפחות מאושרות -אלה שלא הצליחו להרות וללדת, או הפילו, או נפגעו בריאותית, דואגים להסתיר מאיתנו במעטה של סודיות רפואית. תעשיית הפונדקאות הישראלית שיש לה שלוחות גם בחו"ל, בגרוזיה למשל, מגלגלת מיליונים, ולכן מגלה פתאם בית המשפט העליון רגישות מופלגת לקיפוח זוגות הומוסקסואלים בניצול נשים לפונדקאות, רגישות שלא טרח לגלות לא בעניין חוק הלאום ולא בעניין הפרדת נשים באקדמיה.  

מושג השוויון בבית המשפט העליון, כמו בחברה הישראלית כולה, הוא איפוא מושג שהשימוש בו צבוע ונכלולי, ולמעשה מגבה בית המשפט אפליה קשה של ערבים ופגיעה בכל זכויותיהם, הלאומיות והאישיות, כפי שהוא מגבה אפליה של נשים, שכפופות לגמרי במעמדן האישי לחוק הדתי שמשעבד אותן לבעליהן באופן שסותר את האיסור בחוק הבינלאומי ובאמנות האו"ם על שעבוד בני אדם. רק כשצריך לסייע לגברים אמידים שאינם רוצים בהורות משותפת עם נשים – כאילו יש דבר כזה, ילד שאיננו ילוד אשה ואין לו אם ביולוגית, עולה פתאם מושג השוויון כפורח, כי חשוב מאד שיהיה במדינת ישראל שוויון לגברים בניצול של נשים. כל היבט אחר של שוויון צריך בינתיים לחכות.

יום שלישי, 13 ביולי 2021

ביטול סבסוד מעונות לילדי אברכים הוא רשעות

 

פעמיים התרגזתי בגלל ההחלטה המרושעת של שר האוצר ליברמן להפסיק סבסוד מעונות לילדי אברכים – פעם אחת כששמעתי עליה, ופעם שנייה למול התמיכה מצד מי שחושבים את עצמם לליברלים בצעד המרושע הזה, ובפרט כתבי עיתון "הארץ". לא התפלאתי מרוגל אלפר ששנאתו לדתיים תמיד מעבירה אותו על דעתו, אבל אחרים, כמו רוית הכט שהגדילה עשות ולא רק תמכה בהחלטה אלא אף גינתה את ניצן הורוביץ, על כך שגינה את הרשעות הזו, וכמותו עשתה גם זהבה גלאון. במר"ץ יש עדיין אנשים עם ערכים, בעיתון "הארץ" יש רק קפיטליזם חזירי של הבוס שבוחר את כתביו בהתאם.

החלטתו של ליברמן תפגע אך ורק באמהות חרדיות מרובות ילדים שמלבד מעמסת גידול ילדיהן הרבים הן גם מפרנסות את משפחתן. ההחלטה הזו לא תעודד גברים חרדים לצאת לעבודה. בכדי לעודד אנשים לצאת לעבוד אפשר לעשות דברים רבים באופן חיובי: להציע הכשרה מקצועית שכוללת סיוע במציאת עבודה, להציע מסגרות עבודה שמשלבות עבודה ולימודים, לעודד מעסיקים להעסיק חרדים, תמיד אפשר לחשוב איך לתמוך ולעודד ולא איך להקשות ולהעניש. זה נכון כמובן לגבי כל דבר: גם לעודד גיוס לצבא אפשר על ידי סיוע למתגייסים בהפניה לשירות שתואם את כישוריהם, וכמובן במתן תמריצים ותגמולים שונים לחיילים, ואפשר על ידי ענישה והעלבת המשתמטים. מי שמאמין באמת בחירויות האזרח, ראוי לו לבחור בדרך העידוד ולא בדרך הענישה.

ומה שהכי מרגיז מבחינתי זה היחס לגידול ילדים כאילו איננו עבודה. גידול ילדים הוא עבודה קשה. נשים שעוסקות בגידול ילדיהן, ועל אחת כמה וכמה כשילדיהן רבים, עובדות קשה מאד, גם אם אינן מועסקות במקום עבודה מחוץ לבית. כל זה מעלה לי זיכרונות מתקופתם של שרון כראש ממשלה ונתניהו כשר אוצר, כאשר הראו בטלויזיה "אשה עצלנית" – אם יחידנית לחמישה ילדים שלשכת התעסוקה שלחה לגזום ענפים ולסחוב דליי אבנים כדי לקבל דמי אבטלה דלים. זה הזכיר לי מדינות מסוגן של ברית המועצות וסין שהעבידו אנשים עבודת פרך בתור עונש על עבירות שקיימות רק במדינות כאלה. האם לגדל לבד חמישה ילדים זו איננה עבודה מספיק קשה, כדי שהמדינה תעזור לאשה כזאת במקום להתעלל בה? האם אנשים שהביאו לעולם הרבה ילדים צריכים להיענש כפי שהיה נהוג בעבר בסין, ואפילו בסין כבר אין נוהגים כך. גם גידול ילדים הוא תרומה לחברה. חלקם יגדלו לחיות כחרדים, וחלקם יבחרו בדרך אחרת. מדינה צריכה להשקיע בטיפול ובחינוך הילדים הנולדים בה בלי קשר לאמונותיהם ודרכי חייהם של הורי הילדים, ומדינה צריכה לעזור לנשים עובדות בלי קשר אם בעליהן עובדים או לומדים. ההחלטה של ליברמן תעניש את האמהות העובדות, לא את הבעלים שלומדים תורה, וכמי שהשקיעה חלק גדול מחייה בלימוד דברים שמעטים מתעניינים בהם – ומשקיעה לא מעט מאמצים להגדיל את חוג המתעניינים, יש לי קושי עם אנשים שמגנים לומדי תורה. לא מפני שמדובר בלימוד שהוא מקודש להם, אלא מפני שאפשר להתגולל בקלות על אנשים שמשקיעים את חייהם בלימוד. האם השירה הלטינית, הגרמנית העתיקה או הצרפתית העתיקה שאני מקדישה להן חלק נכבד מחיי "מועילות לחברה"? ומה פירוש תועלת במובן זה? האם מותר ללמוד רק מה שמועיל? ומי יקבע מה מועיל? היה דיקן מכובד באוניברסיטה מכובדת שחשב שבלתי מועיל ללמוד יידיש ואיטלקית, וסגר את החוגים האלה. ואני חשבתי איך אנשים ילמדו על תרבות יהודית בלי לדעת יידיש, ובלי לדעת איטלקית? אני רואה חוט מקשר בין אנשים שפוסלים לימוד תורה לבין אלה שפוסלים את לימוד מדעי הרוח. הרי כשמדובר בלימוד ומחקר של נכסי רוח עתיקים הערך הוא רוחני, ולא חומרי, ובחברה שרואה את חזות הכל בטכנולוגיה מתקדמת ובכסף שאפשר להפיק ממנה, גם משוררים וחוקרי שירה עלולים להיחשב לבלתי נחוצים.

מכל הצעדים שאפשר היה לעשות כדי לעודד גברים חרדים לצאת לעבודה, הבחירה בשלילת סבסוד במעונות לילדים רכים הוא האכזרי והבלתי ראוי ביותר, והבחירה דוקא בו ראויה מאד לגנאי: היא לא אנושית ואין לי ספק שיתברר ששכרה יצא בהפסדה.    

יום רביעי, 7 ביולי 2021

יובל אלבשן מכה שנית

 

הבוקר שמעתי את יובל אלבשן בתכנית הבוקר בערוץ "כאן" במופע צביעות בוטה במיוחד. באוזני המנחים האוהדים קלמן ליבסקינד ורועי שרון – לא בדיוק פמיניסטים דגולים - הוא התנפל על השופטת בדימוס דליה גנות שסיפרה בראיון למוסף "הארץ" ביום ששי האחרון על קלדנית שסיפרה לה בדמעות ששופט שישב לידה בזמן עבודתה באולם המשפט שלח את ידו וליטף את ברכיה תוך כדי הדיון. גנות סיפרה שפנתה למנהל בתי המשפט ודיווחה לו על כך, אבל לא נעשה דבר והשופט קודם.

יובל אלבשן הצבוע גינה את השופטת על כך שסירבה למסור פרטים על זהות השופט והמתלוננת, מפני שלטענתו "חייבים לחקור את העניין". אלבשן הצבוע חזר ואמר כמה הקלדניות מוחלשות וכמה הוא דואג להן ולמצוקתן.

אבל זו היתה הצגה שכנראה עבדה על אנשים כמו יובל אלבשן שמתגייסים להגן על תוקפים מיניים, כפי שאלבשן הגן על יצחק לאור, וזאת בטענה שאין אישום פלילי, תוך התעלמות גמורה ממצבן הקשה של נשים מותקפות למול מערכת המשפט שיש בה אנשים כמו השופט הנ"ל וגם כמו הפרופסור יובל אלבשן, שאינם תוקפים נשים בעצמם אך ישמחו להגן על גברים תוקפים ולנצל את יתרונם החברתי העצום למול הנשים המוחלשות.

ברור לגמרי כי מי שניסתה להגן על הקלדנית המותקפת היא השופטת גנות, ומי שמנסה לפגוע בה בכסות שקרית של הגנה עליה הוא יובל אלבשן. הרי לו רצתה הקלדנית בחקירת משטרה ובאישום פלילי, היתה מתלוננת במשטרה ולא היתה פונה לשופטת. היא פנתה לשופטת מפני שחששה ללכת למשטרה וחששה שבמצב שבו מלה שלה עומדת כנגד מלה של שופט, איש לא יאמין לה, ולא רק שלא יעשו עמה צדק – מי כמוני יודעת כמה קשה לזכות במערכת המשפט בצדק, וכמה נדיר ששופט אכן עושה צדק עם קרבנות אלימות – אלא שהשוטרים והשופטים שיזדהו עם עמיתם שסרח ולא עם הקלדנית המותקפת, ואם לא הם מקורביהם, יחשפו את זהותה, יבזו אותה וירדו לחייה, כפי שקורה לרוב הנשים שמתלוננות על תקיפה מינית, ואפילו כשמדובר בנערה בת ארבע עשרה שנאנסה על ידי שלושה נערים ערבים ונותרה פגועה פגיעה נפשית קשה, כפי שצפינו לזוועתנו בתכנית "המקור".

כאשר נשים מעדיפות לשטוח את תלונתן ברשתות החברתיות שבהן חולשתן החברתית מתאזנת במידה מסוימת על ידי השגת תמיכה ציבורית – גם במקרים אלה מדובר לרוב בנשים פחות מוחלשות – תוקפים אותן על כך שלא הגישו תלונה במשטרה, כאילו אין יודעים שסיכוייה של אשה נפגעת שבכלל יתנהל הליך משפטי בעניינה הוא קלוש ביותר וסיכוייה לזכות בו ולקבל פיצוי מבלי לעבור גיהנום מידי ביריונים שנכונים לתקוף כל אשה בכל עניין כמעט אינם קיימים. גם במקרים שעוררו שערוריה ציבורית נרחבת חלק מהתלונות נמחקו בגלל התיישנות, חלק, כמו במקרה של אורלי רביבו, לא נכללו בהליך בגלל פרקליטים שוביניסטים שהעדיפו שלא לנהל משפט מכיוון שהחליטו שסיטואציות מובהקות של אונס וניצול מיני ביחסי מרות הם "רומן אהבים", וחלק נדונו וזכו לענישה ברף הנמוך ביותר – עבודות שירות על תקיפות מיניות קשות שהוגדרו ללא כל בסיס עובדתי כ"הטרדה מינית" כאשר היה מדובר עובדתית בתקיפה לכל דבר. במקום לשפר את המערכת כך שנשים תרגשנה בטוחות להתלונן, תוקפים ומבזים את הקרבנות, בין אם הן מתלוננות ובין אם אינן מתלוננות. הדרישה לחקירה היא לגיטימית רק כאשר היא מגיעה מצד הקרבן, שמחליט להתלונן ולעמוד בכל מה שכרוך בכך במציאות המשטרתית, המשפטית והחברתית כפי שהינה. השאלה למה לא התלוננת, או בגרסתה נוסח אלבשן, מדוע השופטת איננה מוסרת פרטים שיאפשרו פתיחת חקירה, איננה שאלה של מי שמעוניין להילחם בעבירות מין, אלא של מי שמעוניין להשתיק את המתלוננות, כאשר הן מוצאות מסלול עקיף, מוגן יותר, לשטוח את תלונתן ולהביאה לדרגים הגבוהים יותר, מבלי לחשוף את עצמן לחוליי החברה והמערכת. יובל אלבשן איננו תוקף את השופטת גנות כדי להגן על הקלדנית, אלא כדי להגן על המערכת ועל מעמדם הפריוילגי של גברים, כפי שעשה כאשר הגן על יצחק לאור, שבמשך שנים רבות פגע והתעמר בכפופים לו ובמי שמעמדם היה נמוך וחלש משלו. את הצביעות והרשעות שלו בניסיון לחשוף בכוח קרבן עבירת מין שאיננה מעוניינת בחשיפה ואיננה רוצה להתלונן, וזאת בתחפושת שקרית של לוחם בעבירות מין שהוא מעולם לא היה, צריך לדחות בנחישות. אין לנו כנשים צורך בפטרונותו התוקפנית של יובל בשן. כשנרצה להתלונן במשטרה נסתדר בלעדיו, וגם כשנרצה להתלונן בדרך אחרת ובמסלול אחר זכותנו לעשות כן מבלי שיכפה עלינו להתמודד עם מערכת שבה אנו נחותות ולרוב מפסידות מראש.   

יום שבת, 3 ביולי 2021

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

יום רביעי, 30 ביוני 2021

אלזה לסקר שילר / שיר אהבה אחד

 

                                             לניצן וגיא ליום הנישואים

 

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר  / שִׁיר אַהֲבָה אֶחָד

 

מִנִּשְׁמַַַת זָהָב

בְּרָאוּנוּ הַשָּׁמַיִם.

הוֹ, כַּמָּה אָנוּ מְאֹהָבִים...

 

צִפֳּרִים נִהְיוֹֹת נִצָּנִים עַל הָעֲנָפִים,

וְשׁוֹשַׁנִּים מְעוֹפְפוֹת.

 

תָּמִיד אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת שְׂפָתֶיךָ

מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת.

 

לַיְלָה מִזָּהָב,

כּוֹכָבִים מִלַּיְלָה...

אִיש לֹא יִרְאֵנוּ.

 

הָאוֹר בָּא עִם הַיָּרוֹק.

אָנוּ נָמִים:

רַק כְּתֵפֵינוּ עוֹד מְשַׂחֲקוֹת כְּפַרְפָּר.

 

Ein Liebeslied

 

Aus goldenem Odem

Erschufen uns Himmel.

O, wie wir uns lieben.

 

Voegel werden knospen an den Aesten,

Und Rosen flattern auf.

 

Immer suche ich nach deinen Lippen

Hinter tausend Kuessen.

 

Eine Nacht aus Gold,

Sterne aus Nacht…

Niemand sieht uns.

 

Kommt das Licht mit dem Gruen,

Schlummern wir;

Nur unsere Schultern spielen noch wie Falter.