הנכנסים בפנים והיוצאים בחוץ

בנימין נתניהו, ראש ממשלה מבוהל שחשרת חשדות לקבלת שוחד מרחפת מעל ראשו, כבר התנפל על השמאל ועל התקשורת הישראלית, ועכשיו גם רשת אל-ג'זירה על הכוונת. זאת איננה רשת אוהדת לישראל, אבל אי אפשר להאשים את הרשת הזאת במשהו שאי אפשר להגיד על הרבה רשתות טלויזיה אירופיות, שאיתן נתניהו חושש להתעסק. משרד החוץ המליץ להניח לאל-ג'זירה, שהסיקור שלה את ישראל דוקא מאד מקצועי, ולזקנים כמוני שעוד זוכרים את הימים שבהם ישראל פשוט לא היתה קיימת מבחינת הרשתות הערביות, ושמה לא עלה בהן על השפתיים, קשה למצוא פסול באל-ג'זירה, שמראיינת אפילו את דובר צה"ל בשמו ובתוארו ומשדרת את דבריו כלשונם. אבל נתניהו רוצה לחבוט בערבים, וכשנתניהו רוצה – הוא מוצא. חיפשו חיפשו חיפשו ומצאו ראיון שנתן כתב אל-ג'זירה אליאס כראם לפני שנה, ושם אמר ש"כעיתונאי פלשתיני שנמצא באיזור כיבוש או כאיזור עימות, העבודה העיתונאית היא חלק אינטגרלי מההתנגדות ומהעשייה הפוליטית והחינוכית", וגם אמר ש"העיתונאי ממלא את תפקידו התקשורתי בהתנגדות על ידי הקולמוס, הקול או המצלמה, משום שהוא חלק מהעם הזה, והוא מנהל התנגדות בדרכו הייחודית".   

קראתי שוב ושוב את הדברים, בתרגומה של לשכת העיתונות הממשלתית שרוצה לשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, ובשום אופן אינני מצליחה להבין מה לא בסדר בדברים האלה. ממתי אסור להתנגד לכיבוש באמצעות הקולמוס, הקול והמצלמה? הלואי שכל הפלשתינים היו מתנגדים לכיבוש בדרכים האלה, ולא על ידי טרור. שלא לדבר על כך שהרבה מאד עיתונאים יהודים חושבים וגם מצהירים לגבי עצמם דברים דומים ואף מרחיקי לכת מאלה, ואיש איננו חושב לשלול מהם את תעודת העיתונאי ולפגוע בעבודתם ובפרנסתם. אבל אליאס כראם הוא ערבי, ואין זו הפעם הראשונה שנתניהו מנסה לפגוע בערבים רק מפני שהם ערבים, בתקוה לקושש אהדה מאנשים שהשנאה לערבים מעבירה אותם על דעתם, שאלה האנשים שהוא גם אוהב להקיף את עצמו בהם.

ומה שהכי עצוב זה שמי שנרתם לבצע את המהלך המרושע והמופרך הזה בשירות נתניהו, הוא מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ניצן חן, הזכור במיוחד כעיתונאי שהרב עובדיה יוסף גזר עליו "תצא בחוץ", מפני שדיווחיו בערוץ אחד על תנועת ש"ס לא נשאו חן בעיני הרב. זאת היתה תקופה לא קלה לניצן חן, שלבסוף ערך מישהו סולחה בינו לבין הרב, מאז עברו הרבה שנים, ניצן חן חצה את הקווים מן העיתונות לשירות המימסד, וכעת הוא נותן יד למהלך של פגיעה בעיתונאי מפני שהוא ערבי ומפני שנתניהו החושש לעתידו רוצה להשליך לחסידיו עיתונאי ערבי כטרף קל, וניצן חן כבר איננו בחוץ, עכשיו הוא זה בפנים, ושולח אחרים החוצה. קוראים לזה התקרנפות, ותמיד עצוב לראות בן אדם שזוכרים לטובה מתקרנף בשירות השלטון.

וזה בשבוע שבו עצרה המשטרה את מני נפתלי ואלדד יניב משום שקראו לאנשים לבוא להפגנה, אחרי שהניסיון של דוד ביטן לארגן הפגנת נגד לא מאד הצליח. לדוד ביטן יש תקציבים ואוטובוסים והוא יכול להניע יהודים בכמויות לגני התערוכה כדי שיריעו לנתניהו. אבל בשביל להוציא הפגנות שהולכות וגדלות במספר משתתפיהן משבוע לשבוע לא מספיקים תככנות פוליטית ורצון עז להחניף לנתניהו, צריך תחושה אמיתית שנגרם לך עוול, תחושה שממלאת אותך בכאב ובזעם אמיתיים. את זה יש בשפע למני נפתלי, שנתניהו ממשיך לנסות ולהאשים אותו ללא בושה במעשיו שלו ושל משפחתו, בארוחות שהוזמנו מעבר למותר, וחסר רק שיאשים את מני נפתלי בכך שהוא הזמין את ארגזי השמפניה וקופסאות הסיגרים מארנון מילצ'ן, ואולי גם בכך ששתה ועישן אותם בעצמו. לא האמנתי בעצמי שמני נפתלי יצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים למה שהתחיל כמאבקו הפרטי, לא למען שלטון החוק, כפי שטוענים מכפישיו מלשכת ראש הממשלה, אלא נגד שימוש סלקטיבי בחוק למען האינטרסים הפרטיים של ראש הממשלה, שזה מה שאנחנו רואים כעת, גם בעניינו של אליאס כראם וגם בעניינם של מני נפתלי ואלדד יניב. נתניהו שמכריז שמותר לראש ממשלה לקבל מתנות מחברים כמו אלה שקיבל מארנון מילצ'ן, שטוען כי הוא נרדף על לא עוול בכפו על ידי יריבים פוליטיים, עושה שימוש בסמכותו ובכוחו במסוה של אכיפת חוק, כדי להשתיק את הדורשים בצדק למצות את הדין עמו, וכדי להגן על עצמו מממערכות אכיפת החוק שחוקרות את החשדות נגדו, חשדות שדי במה שהתגלה בעניינם עד כה כדי לחייב אותו להתפטר מתפקידו, אבל נתניהו לא יתפטר, כי מכסא ראש הממשלה יהא לו קל יותר למנוע את הרשעתו בעבירות מירמה ושוחד, אולי למנוע בכלל את העמדתו לדין. זה השלב שבו נמצא נתניהו כעת, שלב שבו הוא מוכן לקעקע עקרונות דמוקרטיים וחוקתיים בלי גבול, כדי להציל את עצמו, ואני מאמינה שלמרות כוחו הרב, הוא לא יצליח בכך לאורך זמן. יותר מדי אנשים פגועים הותירו בני הזוג נתניהו בשולי דרכם, והזעם שנצבר באנשים האלה יפיל אותם בסופו של דבר, כפי שכבר הפיל את נתניהו בעבר יותר מפעם אחת, למרות תככנותו הפוליטית חסרת המעצורים, ושימושו הבלתי דמוקרטי ברשויות החוק.

פגישה עם האנס

הלכתי לשוק וכשחיכיתי לתורי אצל הקצב, ראיתי שהגבר שעומד לימיני הוא האיש שאנס אותי לפני ארבעים וכמה שנים, כשהייתי נערה. הוא נראה נמוך מכפי שזכרתי, עם כרס גדולה, קירח ובלתי מגולח, וידיו ושפתיו רעדו מעט, לא רעד מאד חזק, אבל רעד. כמעט ריחמתי עליו. וגם חשבתי לעצמי לא בלי שמחה שאני נראית יותר טוב ממנו, וגם מזדקנת יותר יפה, למרות שהוא מבוגר ממני רק במעט, וזה בגלל שאני בן-אדם הרבה יותר טוב. זאת היתה מחשבה קצת טפשית, כי כל אחד יכול פתאם לחלות, אבל היה לי צורך לחשוב את המחשבה הזאת, כי אף פעם לא עשיתי לו שום רע, ולא האשמתי אותו אלא רק את עצמי, והמון שנים אפילו ביני לביני השתדלתי להדחיק את מה שקרה, בוודאי שלא דיברתי על כך עם איש. הוא לא זיהה אותי, אבל גם כשפגשתי אותו במקרה ברחוב עשר שנים אחרי האונס הוא לא זיהה אותי, לא היתה לי אף פעם שום משמעות בעיניו, ומי יודע כמה בחורות הוא אנס לפני ואחרי, כי כמו שהבנתי רק באיחור תהומי, מי שמתנהג ככה מתנהג ככה יותר מפעם אחת. כשפגשתי אותו עשר שנים אחרי הוא היה עם אשה ודחף עגלה עם פעוט, מן הסתם אשתו ובנו, ועשרות שנים אחר כך ראיתי אותו רוכב על אופנוע עם ילד, כנראה נכדו, ואף פעם הוא לא הכיר אותי, גם כשעצר ברמזור ואני עמדתי לחצות והוא הביט בי לרגע, אבל כמו שמביטים באדם לגמרי זר. הלואי שיכולתי לשכוח אותו גם, אבל אני תמיד זכרתי אותו מאד בחדות, גם כשלא דיברתי על כך עם איש, זכרתי אותו תמיד מהדק את הזרועות שלי למיזרון באצבעות שלו שנסגרו על הזרועות שלי כמו צבת, בעוצמה כזאת שהיו לי שטפי דם כחולים. גם כשבכיתי וביקשתי שיניח לי והוא התעלם, בכיתי בעיקר מהכאב העצום בזרועות, שכיסה בהתחלה על כל הכאבים האחרים, וזה הכאב שזכרתי כל השנים, איך הוא מהדק את הזרועות שלי למיזרון, וזה הכאב שגרם לי להבין, אבל רק באיחור של עשרות שנים, שהוא ידע היטב מה הוא עושה. המון שנים, עשרות שנים, אמרתי לעצמי שהוא לא הבין שזה אונס, שהוא רק רצה לבוא על סיפוקו ולא היה אכפת לו ממני, אבל שהוא לא באמת הבין שהוא עושה פשע, ורק אחרי עשרות שנים קלטתי פתאם באיחור תהומי שמי שמהדק ככה זרועות של נערה למיזרון כדי שלא תוכל אפילו לזוז לגמרי מודע לכך שהוא מחזיק בה בכוח, שהיא לא רוצה לשכב איתו, ושאם יניח לה לרגע היא תימלט על נפשה. ואז בפעם הראשונה כעסתי, ממש כעסתי, לפני זה רק הייתי עצובה מאד בכל פעם שנזכרתי, ונזכרתי הרבה, ולפעמים בכיתי. מה שמוזר זה שדוקא בשנים הראשונות הצלחתי יותר להדחיק, ודוקא הרבה שנים אחרי הזיכרון התחיל לענות אותי כל הזמן, ולא נתן לי אף פעם מנוח. כששמעתי את אורלי רביבו מספרת איך הנשיא משה קצב אנס אותה, ידעתי שהיא אומרת את האמת. יש דברים שרק אשה שנאנסה יודעת. אני חושבת הרבה על אורלי רביבו ואני רוצה מאד לדבר איתה ולהגיד לה שאני חושבת עליה הרבה, אבל לא נעים לי להטריד אותה, אולי מספיק לה הצרות שלה והיא לא רוצה לשמוע סיפורים של נאנסות אחרות כמוני, שכבר זקנות ואולי היו להן חיים יותר טובים משלה. אני מתפללת בשבילה שיהיו לה חיים טובים, אבל הכי נורא זה כשהאנס הוא מפורסם, וצריך כל הזמן לשמוע עליו ולראות אותו, ובעיקר את כל אלה שמגינים עליו ותומכים בו ואומרים שהקורבנות שלו הן זונות ושקרניות, שאלה שקרים שמוציאים זה את זה, כי זה כמו לומר היא משקרת ששכבתי איתה, אבל היא שוכבת עם כולם וגם איתי היא שכבה, אבל אנסים תמיד משתמשים בשני השקרים הסותרים האלה כדי לטהר את עצמם, כי הם מניחים ואולי גם יודעים שכל כך הרבה אנשים יאמינו להם ויסכימו איתם, כי מי שרוצה להאמין לשקרים מאמין להם גם אם הם לגמרי לא הגיוניים. אני למזלי אף פעם לא ראיתי את האיש שאנס אותי בטלויזיה. אני לא יודעת מה הוא עושה בחיים אבל הוא בטוח לא מפורסם, וכשרואים אותו ברחוב, אף אחד חוץ ממני לא טורח להעיף בו מבט שני. וגם אני למזלי רואה אותו רק מאד לפעמים, ככה במקרה, או בצירוף מקרים בלתי מוצלחים.

יש עורכת דין אחת שמגינה על אנסים ובכלל מגינה על גברים נגד נשים ותמיד מדברת בשנאה על נשים. בגלל זה מזמינים אותה לכל תכניות הטלויזיה. יש לה ציפורניים מאד ארוכות ואדומות ואני תמיד מדמיינת אותה נועצת בי ציפורניים בצוואר וחונקת אותי. גם את עורכי הדין של משה קצב אני לא יכולה לראות, הם נראים לי מאד מפחידים. אני אומרת לחברות שלי שנשים שנאנסו לא צריכות להתלונן והן כועסות עלי, אבל הן אף פעם לא נאנסו אז הן לא יודעות מה עושים לאלה שמתלוננות, איך הורסים להן את החיים והרבה מהן מתאבדות. אולי רק אשה שנאנסה יודעת באיזו חברה נוראה אנחנו חיים, וכמה החברה הזאת שונאת ורודפת נשים, במיוחד את אלה שהן קורבנות. אנשים אוהבים להזדהות עם הפושע ולא עם הקורבן. זה יותר כיף ויותר משחרר, במיוחד אם מדובר באנסים. לשתוק ולהדחיק זה עוזר להמשיך לחיות, אבל לעולם לעולם אי אפשר להתנהג כמו קודם ולהאמין שוב באנשים. אני יודעת שעורכת הדין הזאת, עם הציפורניים הארוכות והאדומות, שתמיד מגינה על גברים ותוקפת נשים, אף פעם לא נאנסה וגם לא יכולה לדמיין מה זה. היא אומרת לעצמה כמו הגברים שהנשים האלה זונות ושקרניות, והן שוכבות עם כולם אבל משקרות כשהן אומרות שהלקוחות שלה שכבו איתן. אחרי שגומרים לראיין אותה מסתכלים מה כותבים הטוקבקיסטים, שהם ברובם הגדול גברים אלימים ששונאים נשים, ואז חוזרים על מה שאמרו הטוקבקיסטים ומהנהנים.

עדיף לשתוק. ממילא אני לא מצליחה לספר אפילו לעצמי מה בדיוק קרה. האם נאנסתי בפעם הראשונה כשבאתי אליו בחורף, ולבשתי למיטב זיכרוני מכנסיים צהובות וסוודר שחור הדוק ששאלתי מחברה, אף פעם לא היו לי בגדים כאלה משל עצמי, או בפעם השנייה שבאתי אליו, ולבשתי שמלה קייצית קלה עם כתפיות משובצת בבגוונים אדומים וכחולים שקניתי לעצמי? אני די משוכנעת שהיתה פעם שנייה, כי אני זוכרת שהוא בא לקחת אותי במכונית ושכשנסעתי איתו במכונית הוא כאילו התנצל ואמר שהוא לא הבין בכלל למה אני בוכה ומה קרה לי, ורק אז הוא הבין שאני בתולה, כאילו בגלל זה בכיתי ולא בגלל שהוא אנס אותי בכוח, ואני לא זוכרת מה עניתי לו אם עניתי לו בכלל, אבל בטוח שלא התעמתתי איתו, אבל אני כן זוכרת שאז כשנסעתי איתו במכונית חשבתי לעצמי איזו טעות זו היתה לחזור אליו ומה חשבתי לעצמי, שיש לו רגשות כלפי? בוודאי שאין לו רגשות כלפי, אם היו לו הוא לא היה אונס אותי. מצד שני אני זוכרת את עצמי אחרי האונס מכבסת את השמלה הקלה עם הכתפיות והמשבצות בגוונים אדומים וכחולים ותולה אותה לייבוש על החבל, כדי שלא יראו עליה את כתמי הדם, ומכיוון שזה קיץ היא מתייבשת מהר ואני לובשת אותה ומסתלקת, בעצם בורחת. שני הזיכרונות בכלל לא מתיישבים זה עם זה ואני חושבת וחושבת אבל לא מצליחה ליישב ביניהם: האם נאנסתי בביקור הראשון או בביקור השני, בחורף או בקיץ, כשהחלפתי את המכנסיים הצהובים והסוודר השחור ההדוק בכתונת לילה עבה וורודה, שמעולם לא היתה לי כמוה אלא אחרי שילדתי את בתי הבכורה, אבל זה מה שאני זוכרת, או שנאנסתי בשמלה הקייצית עם הכתפיות והמשבצות הכחולות והאדומות ואז התקלחתי וכיבסתי את השמלה, אחרי שביקשתי מהשותפה שלו לדירה שתשאיל לי בגד משלה והיא השאילה לי שמלה ערבית מהעיר העתיקה שכמותה אהבנו ללבוש באותם ימים, לי בעצמי היו שמלות כאלה בתחילת ההריון עם בתי הבכורה אבל לא כשהייתי נערה, ולפני שברחתי על נפשי בלי לומר לו שלום – הוא נרדם ולא התעורר – לבשתי את שמלתי שכבר התייבשה, היא היתה כל כך דקה וקלה, וקיפלתי יפה את השמלה הערבית והחזרתי לשותפתו לדירה, שאני לא יודעת מה היא חשבה עלי ועליו ועל הכל, כי דיברתי איתה רק מלים ספורות והכרחיות. אני גם זוכרת שלפני שהוא הזמין אותי לחדר שלו ומיד הפיל אותי על המיטה ואנס אותי, שלפני זה נסענו עם החברים שלו לראות סרט, את הסרט של וודי אלן שצוחק על מלחמה ושלום של טולסטוי, ודיאן קיטון משחקת שם את סוניה, ונדמה לי שיורים שם את וודי אלן מתותח, או אולי את סוניה. אני גם זוכרת שהוא הקשיב עם החברים שלו לתקליט של ז'יל דאסן סוף הקיץ האינדיאני. הוא היה כנראה מה שקוראים בחור טוב, ממשפחה טובה, בחור תרבותי, ובעצם חיה רעה. אילו התלוננתי עליו ציון אמיר או אביגדור פלדמן בטח היו מוכיחים בבית המשפט שאני שקרנית וזונה, והייתי מתמוטטת ואחר כך מתאבדת וכולם היו שמחים, אז שתקתי ולא סיפרתי לאף אחד והאשמתי רק את עצמי שהלכתי אליו לפחות פעם, כנראה פעמיים, ובפעם הראשונה או השנייה הוא אנס אותי, אבל אני יותר בטוחה שהוא אנס אותי בפעם הראשונה שהייתי אצלו, ושחזרתי אליו בפעם השנייה כי רציתי להעמיד פנים שהוא חבר שלי ושיש לנו איזה קשר משמעותי, כי זה היה גורם לי להרגיש פחות נורא שנאנסתי. זה שהדבר שרוב הנשים שנאנסו רוצות, שלפחות יניחו להן לשמור על משהו מכבודן העצמי, כמו שתמר מבקשת מאמנון שלפחות ישאיר אותה אצלו ולא ישליך אותה לרחוב, כי זה אפילו יותר גרוע מזה שהוא אנס אותה, אבל אמנון זורק אותה לרחוב והיא יושבת בודדה בבית אחיה אבשלום שאחר כך רוצח את אמנון בנקמה ובסופו של דבר נרצח בעצמו. גם אני ניסיתי להמשיך בקשר עם האיש שאנס אותי כדי לשכנע את עצמי שזה רומן ולא אונס, וכדי לא להבין שחוץ מלהגיע לסיפוקו ולשכוח אותי מיד אני לא מעניינת אותו. נדמה לי שאפילו רציתי לבוא אליו פעם שלישית והוא לא רצה שאבוא. וגם כתבתי לו מכתב ארוך עם כל מה שרציתי לומר לו, אבל המכתב חזר אלי, כי לא כתבתי את שמו בצורה ברורה. כנראה לא הייתי מסוגלת לכתוב את שמו בצורה ברורה. עכשיו הוא איש זקן שנראה הרבה יותר זקן ממני וכנראה הרבה יותר חולה ולרגע אפילו הרגשתי מזה קצת שמחה, אבל לא לזמן רב. אולי גם אני אחלה ואמות במהרה למרות שלא עשיתי שום רע לאיש, ועד שאני אמות אני אזכור אותו כל הזמן וארגיש את הכאב בזרועות שהוא הידק למיזרון ואת הדם שזרם ממני באמבטיה כשלמרות כל המים ששפכתי על עצמי כשעוד היו חמים ואחרי שכבר התקררו לא הצלחתי באמת להרגיש נקייה. מוזר איך החיים שלנו עוברים ובשביל מישהו אחר שלא צריך לחיות כל יום ויום מחיינו, רק שומע את הסיפור שאנחנו מספרים, החיים שלנו הם רק סיפור שהוא מאמין לו או לא מאמין, אבל בשבילנו הסיפור הוא החיים עצמם.         

פרפרים שמעבר לים

בדיונים המתרבים לאחרונה על "ישראל היום" ועל כוונותיו הנסתרות של בעליו שלדון אדלסון, מתייחסים הפרשנים רק לזירה הישראלית, בעיקר ליחסיו המשתנים של אדלסון עם בנימין נתניהו, בעוד שאדלסון פועל קודם כל בזירה האמריקאית. כדי להבין את אדלסון, צריך להבין שמטרותיו בהקמת "ישראל היום" לא היו רק תמיכה בנתניהו, אלא גיוס תמיכה יהודית וישראלית למפלגה הרפובליקאית, שאדלסון עצמו תומך בה ומנסה להשפיע על מנהיגיה, ואולי עוד יותר מכך, ניסיון לעורר בציבור הישראלי עוינות למפלגה הדמוקרטית, ובפרט לנשיא אובמה, שאדלסון לא חסך בכספים במאמץ למנוע את בחירתו לכהונה שנייה – ולשוא. קשה לדעת עד כמה הושפע יחסו של אובמה לישראל לרעה מהחיבור בין אדלסון, שניהל נגדו מלחמת חורמה בציבוריות האמריקנית, לבין בנימין נתניהו, שבקרבתו המתריסה ליריביו המושבעים של אובמה, הצליח ליצור קרע בין המפלגה הדמוקרטית לבין ממשלת ישראל, וגם בין חלק גדול מיהדות ארצות-הברית, שתומכת ברובה בדמוקרטים, לבין מדינת ישראל, ולערער את המדיניות הישראלית המסורתית והחכמה, שלא להעדיף שום מפלגה אמריקנית, אלא לראות בשתי המפלגות הדומיננטיות ידידות לישראל, מה שגם נכון בעיקרו. כל זה השתנה עם סיום כהונתו של אובמה ובחירתו של דונלד טראמפ לכהונה כנשיא רפובליקני. טראמפ לא היה בחירתו הראשונה ולא השנייה של אדלסון, אבל לאחר שנבחר למועמד הרפובליקנים, הבטיח לו אדלסון את עזרתו, למרות שהסתייג מסגנונו ומאמירותיו.כיום, כאשר גם הנשיאות וגם הרוב בקונגרס בידי הרפובליקנים, להט הלחימה של אדלסון בדמוקרטים נחלש לפחות במידת מה, וסביר להניח שהדבר משפיע גם על נכונותו להפסיד כספים על "ישראל היום". הקלטות השיחות בין נתניהו למוזס עזרו בוודאי לצנן את התלהבותו מהחינמון, אבל סביר שגם בלעדיהן היה אדלסון מנסה לחשב מסלול מחדש. עדיין המטרה של גיוס יהודים אמריקאים וישראלים או אמריקאים-ישראלים לתמיכה במפלגה הרפובליקנית חשובה לו, אבל אולי הוא מכוון כעת יותר לטווח הארוך, ליורשיו של נתניהו, מאחר שנתניהו הפך עצמאי מדי לטעמו, וכבר איננו משרת את סדר היום העיקרי של אדלסון בשנות כהונתו של אובמה: להציג את אובמה כאויבה של ישראל ולגייס תמיכה יהודית וישראלית נגדו.

גם בעניינו של "ישראל היום", כפי שמסתמן גם בפרשות אחרות שנתניהו נחקר עליהן, נראה שנתניהו תמיד העדיף את האינטרס האישי שלו על זה של מדינת ישראל. תמורת התמיכה שהעניק לו אדלסון באמצעות "ישראל היום", לא היה אכפת לו להעכיר את יחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית ועם המימשל הדמוקרטי של אובמה. מצד שני, עיקר עניינו של נתניהו הוא במעמדו שלו בישראל ובניסיון להשפיע על דעת הקהל בישראל לתמוך בו ובכל משוגותיו, ולצורך זה לא די היה לו בתמיכת "ישראל היום", והוא ביקש להשיג גם את אהדת "ידיעות אחרונות", באמצעות עיסקה כלשהי עם נוני מוזס. ייתכן שהתוצאה היא אובדן מלא או חלקי של אהדת "ישראל היום" לנתניהו, אבל מתח בין נתניהו לבין שלדון אדלסון היה מובנה מלכתחילה ב"ישראל היום", מכיוון שאדלסון ראה בעיתון קודם כל כלי לקדם אינטרסים רפובליקנים אמריקאים, ונתניהו כדרכו ראה בו אך ורק כלי לקדם את עצמו.

מפתיעים יותר הם המאמרים בעיתון "הארץ" שמזהירים מפני הימים הקשים והאסונות שצפויים לנו אם נתניהו ייאלץ לפרוש מראשות הממשלה. זו איננה הפתעה גמורה, כי בכל מערכת בחירות טען למשל גדעון לוי שעדיף שנתניהו ינצח, ובכלל הוא נוטה לתקוף תמיד את מתנגדי נתניהו, לכאורה משום שאינם די שמאלנים. בעיני תמיכתו של גדעון לוי ואחרים בעיתון "הארץ" בנתניהו היא אמיתית, ולא מפני שמישהו מהם טיפש דיו להאמין שנתניהו יסוג מהגדה ויאפשר הקמת מדינה פלשתינית. הסיבה לדעתי לטענות של כותבים ב"הארץ", שנתניהו עדיף על יורשיו הפוטנציאלים, מגיעה לדעתי גם כן לא מישראל אלא מגרמניה, שהקנצלרית שלה העומדת בפני מערכת בחירות – ושגילתה בזמנו עניין רב ברכישת מניות "הארץ" על ידי מי שנודע כמקורבה, המו"ל אלפרד נוון-דומונט שנפטר מאז, אך יורשיו ממשיכים להחזיק למיטב ידיעתי במניות העיתון - חוששת מאד מהשלכות פרשת הצוללות, שהיא בעצם פרשת חשד לתשלומי שוחד מתאגיד תיסנקרופ לגורמים ישראלים, כדי לפתות את ישראל לרכוש מתיסנקרופ צוללות וקורבטות – ספינות מגן קלות, לכאורה להגנה על אסדות הגז, וזאת בניגוד לעמדת שר הביטחון משה יעלון וצה"ל, והחמור ביותר – כדי להוציא את הטיפול בצוללות ובספינות מידי מספנות חיל הים ולהעבירו לידי המספנה הגרמנית, שכאן הפגיעה בפרנסתם של העובדים בישראל היא חמורה וחסרת כל הצדקה. אמנם נציג תיסנקרופ מיקי גנור היה קצין גבוה בחיל הים, וגם מעורבים אחרים לכאורה בעניין וברווחים שהניב הם ישראלים, אבל תשלומי השוחד לכאורה, אם יוכח שנעשו, מרשיעים גם את תאגיד תיסנקרופ ואופן התנהלותו, שכן תאגיד תיסנקרופ נושא באחריות להתנהגות נציגיו וסוכניו, גם אם הם ישראלים. מה גם שפרשה זו מצטרפת לפרשה שבה כבר הורשעו בכירי חברת החשמל, וביניהם גם דירקטור שהיה קודם לכן שופט מחוזי, בקבלת תשלומי שוחד מחברת סימנס הגרמנית, כדי לקדם מכירת טורבינות שייצרה לחברת החשמל. אופן פעולתם של גורמים גרמנים בישראל מעלה לא פעם שאלות קשות, ולא התפלאתי למשמע דיווח בתקשורת שהגרמנים מערימים קשיים על חקירת הפרשה. עצם הדרישה הגרמנית מישראל להוסיף לחוזה סעיף שהעיסקה בטלה אם תתגלה שחיתות הוא בעצמו מעלה תמיהה: אם תתגלה שחיתות, כלומר אם יוכח שנציג תאגיד תיסנקרופ מיקי גנור שילם תשלומי שוחד לגורמים ישראלים כדי לקדם אינטרסים של תיסנקרופ, ועל אחת כמה וכמה אם יוכח החשד שעורך-דינו וקרוב-משפחתו של נתניהו דוד שימרון הפעיל את קשריו עם נתניהו כדי לקדם עיסקה שהוא אישית היה צפוי להרוויח ממנה ממון רב, הרי תאגיד תיסנקרופ ואולי גם גורמים במימשל הגרמני נושאים באחריות לכך, לא פחות מנציגיהם הישראלים, וראוי היה שממשלת גרמניה תנהל חקירה נמרצת כדי לחשוף שחיתות כזו, מה שאיננו קורה. יתרה מכך: העיתונות הגרמנית, שלרוב עוסקת באובססיביות בישראל, מלבד יוצאי דופן כמו "הנדלסבלאט", עיתון כלכלי שחשף עובדות חשובות בפרשה, פשוט מתעלמת מהנושא, מתעלמת כל כך שהדבר כבר מעורר תמיהה.

בתקופה שבה סייעתי לספריה הלאומית במשפט עזבון מכס ברוד וכתבי קפקא הכלולים בו, עלו בי תמיהות רבות לגבי עמדתו של נתניהו בנושא. ציפיתי שאיש ספר כמוהו יאמר משהו על נסיונה המכוער של גרמניה לשדוד בדרכי מירמה את עזבון ברוד וכתבי קפקא מישראל, בניגוד גמור לכתוב בצוואתו של מכס ברוד, שהורה בצורה המפורשת ביותר להעביר את כתבי היד שבעיזבון, לאחר מות אהובתו אסתר הופה, למשמרת הספריה הלאומית בירושלים. אבל קולו של נתניהו לא נשמע. ואז הגיעה אנגלה מרקל לישראל ונתניהו במסיבת עיתונאים משותפת איתה הודיע על תרומה גדולה של ממשלת גרמניה לפרוייקט דיגיטציה של הספריה הלאומית, שנגדה עדיין ניהלו נציגי ארכיון הספרות הגרמני מאבק משפטי, מלווה בהשמצות בעלות אופי אנטישמי בתקשורת הגרמנית. כתבתי אז ללשכת נתניהו שתרומה כזו של ממשלת גרמניה בעוד המשפט בעיצומו, היא לדעתי תשלום שוחד להטות משפט. כמובן לא קיבלתי שום תגובה לפנייתי זו, אבל עוד קודם לכן, באחד מביקורי בגנזך המדינה לצורך איסוף חומרים שיסייעו לספרייה במאבקה לקבל את העיזבון, קרא לי הגנז באותם ימים, הד"ר יהושע פרוינדליך, לשיחה, ואמר לי שהוא מודאג ממאבקנו בגרמנים, ומדוע שלא נסתפק בקבלת צילומים של העיזבון מגרמניה. בקושי רב משלתי ברוחי ועניתי לו שמצב כתבי היד גרוע והצילומים מהם יהיו בלתי קריאים, מה שנכון, לפחות לגבי מסמכים רבים מארכיון ברוד, אבל בתוך לבי לא ידעתי את נפשי על כך שגנז המדינה, שלוז תפקידו הוא לשמור ולמנוע הברחת נכסי תרבות מישראל, נוזף בי על מאמצי – בהתנדבות – לדאוג לכך שהספריה הלאומית תקבל את המובטח לה בצוואתו של מכס ברוד, ונכסי תרבות יקרים אלה לא יפלו בידי הגרמנים, שרצחו את שלוש אחיותיו של קפקא ואת אחיו הצעיר של מכס ברוד ואת רוב קרובי משפחתם, בבחינת הרצחת וגם ירשת. אני מכירה את הד"ר פרוינדליך שנים רבות, ואני משוכנעת שלא היה מדבר כך לולא קיבל רמז מגבוה, מאד מגבוה, שעדיף שהספריה הלאומית תניח לממשלת גרמניה לשדוד את העיזבון יקר הערך, לנכס לעצמה את פרנץ קפקא כ"סופר גרמני", כפי שניסתה לעשות, ולמחוק בכך את אחד הסיפורים המכוננים של השואה, סיפור הברחת כתבי קפקא לישראל מאימת הנאצים, מה גם שהכרזתו של נתניהו שגרמניה תממן דיגיטציה של מסמכי הספריה בגרמנית כה התאימה לדברי הד"ר פרוינדליך שנוכל להסתפק בצילומים. בזמנו עוד ניסיתי להצדיק את נתניהו ולתרץ לעצמי את התנהגותו בכך שאינטרסים בטחוניים ומדיניים של ישראל – כפי שהוא מבין אותם – קודמים בעיניו לשמירת עזבונותיהם רבי הערך של סופרים יהודים מכוננים. עכשיו כבר אינני יודעת מה לחשוב, מה גם שלא זו בלבד שלא שמעתי מעולם מראש הממשלה דברי תמיכה במאבקה של הספריה הלאומית להשאיר את כתבי היד בישראל, פתוחים למחקר של חוקרים יהודים וישראלים שהגרמנים אינם מקלים עליו, כשם שאינם מקלים על חקירת פשעי תיסנקרופ. תחת זאת נאלצתי לשמוע אותו פוטר גם את היטלר מאחריות לרעיון השמדת היהודים, ומעביר את האחריות לכך למופתי של ירושלים, אמירה שהיא בגדר הכחשת השואה.

מסבירי תיאוריית הכאוס אוהבים לומר שמשק כנפיו של פרפר בדרום-אמריקה יכול לגרום לסופה בקצהו השני של כדור הארץ. אינני יודעת לגבי פרפרים בדרום-אמריקה, אבל פרפרים בבטנם של אמריקנים וגרמנים בוודאי יכולים לגרום לסופות גדולות בישראל. קשה לדעת כיצד יעברו עלינו הסופות האלה, אולי לבי מטעה אותי, אבל תחושתי היא שהסופות הללו עתידות דוקא לטהר הרבה מים עכורים, ולפתוח בפנינו אופק חדש ובהיר.       

נולד בדיר-יאסין

השבוע ראיתי את הסרט של נטע שושני ותמרה ארדה "נולד בדיר-יאסין", סרט מרתק ומחריד ומזעזע ושובר לב, הכל ביחד. השם של הסרט מתייחס כנראה לדרור ניסן שנולד לאמו שהיתה מאושפזת בבית החולים לחולי נפש כפר שאול, שמוקם בבתי הכפר דיר יאסין. היו מבקרים שתהו על החיבור בין סיפור הילד שנולד לחולת נפש שאושפזה במקום וניסתה לשוא לברוח ממנו, לבין סיפור הטבח בדיר-יאסין, היו מי שחשבו שהחיבור לא לעניין והיו מי שחשבו שהוא סוג של מטפורה לחברה הישראלית המטורפת שחיה על חורבות כפרים פלשתיניים, מאיר פעיל המנוח, שביקר בזמנו במקום עם הבמאית, אמר: זה בית חולים לחולי נפש, זה מתאים, יש פה רוחות רפאים. אבל אני חשבתי על הסבר הרבה יותר פשוט: הקמת בית החולים לחולי נפש בכפר איפשרה לגדר ולסגור אותו, למנוע מאנשים לבקר בו ולהלך בשביליו ואולי לראות דברים שהעדיפו שלא יראו, והסרט "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה. אני ידעתי שיש בית-חולים לחולי נפש שנקרא כפר שאול, אפילו היכרתי פעם אחות גימלאית שעבדה שם, אבל עברו המון שנים עד שנודע לי שכפר שאול הוא בעצם דיר-יאסין, שכמו שאומרים בסרט בית החולים לא הוקם על חורבות הכפר, אלא התמקם בבתי הכפר, ולכן אנשים כמוני, שנולדו אחרי מלחמת השיחרור, אולי שמעו על הטבח בדיר-יאסין, אבל לא היו שם אף פעם – זה מקום סגור לציבור הרחב ורק מעטים מאד מאזרחי ישראל ואפילו מתושבי ירושלים ביקרו בו. ואם יש כאן איזו מטפורה, הרי זה שבית חולים לחולי נפש הוא הגירסה המודרנית למושבת מצורעים, ששומר נפשו ירחק ממנה. דיר-יאסין הוא סוג של מושבת מצורעים שאמורה לכסות על הפשע, ולא ממש מצליחה.

למרות הכחשות של כמה מהמעורבים מאד ברור שהיה בכפר דיר-יאסין טבח של אוכלוסיה אזרחית ולא קרב רגיל. העדות הכי מזעזעת עבורי בסרט היא של אשה שהיתה נערה בגדנ"ע, ונשלחה עם חבריה לכפר לקבור את גופות ההרוגים, שזה דבר מזעזע בפני עצמו ששלחו נערים ונערות מהגדנ"ע לעשות את זה. היא פתחה את הדלת  לאחד הבתים בכפר וראתה אשה כרותת-ראש יושבת בכסא, וכמעט התעלפה, אז שלחו אותה הביתה. יש עוד הרבה עדויות מזעזעות בסרט על הטבח באזרחים, ומפקד הפעולה של האצ"ל מתגאה בזה שבגלל הטבח בדיר-יאסין הרבה ערבים ברחו מישראל, והוא מצטער רק שלא כל הערבים ברחו, ושר בהתלהבות את המנון בית"ר כשהוא עומד זקוף ומצדיע, וזה קטע גם מצמרר וגם קומי.

שרגא פלד, שאני מכירה מארכיון ההגנה, כי הוא מתנדב שם ועוזר לאנשים לחפש שם חומר, ולי הוא מאד עזר למצוא חומרים על אבא שלי, את התיק של שירות הידיעות של ההגנה על אבא שלי שהיה קומוניסט, סיפר שהוא ראה בכפר נער שרוף קשור לעץ, וגם שהוא צילם בכפר תמונות עבור ההגנה, ונטע שושני רצתה לראות את התמונות האלה, אבל ילנה מגנזך המדינה אמרה לה שזה סגור. גם כשאני חיפשתי חומרים בגנזך המדינה ילנה מאד השתדלה שאני לא אקבל את החומרים, ותמיד קיבלתי רק חלק מהתיקים שביקשתי עם רק חלק מהמסמכים. ידעתי שזה רק חלק מהמסמכים כי היו לי חלק מהמסמכים החסרים ממקורות אחרים. בדרך כלל בכלל לא קיבלתי שום דבר. נטע שושני לא ויתרה בקלות ועתרה לבית המשפט העליון, אבל אחרי שהשופטים עיינו בתמונות מהטבח בדיר-יאסין העתירה שלה נדחתה. אני דוקא חשבתי שזה שאין בסרט שלה תמונות מהטבח בדיר-יאסין לא משנה שום דבר, כי העדויות של האנשים שהיו שם כל כך מזעזעות, וכשראיתי את הסרט שלה חשבתי על הסרטים של קלוד לנצמן שאין בהם צילומים מהעבר, רק עדויות מסופרות. כשאנשים מספרים סיפורי זוועה אפשר לראות את התמונות בדימיון וזה לא כל כך משנה שלא רואים את התמונות האמיתיות. אולי חשוב להגיד את זה לאנשים בתקופתנו שהם כל כך תלויי ראייה וכל כך חשוב להם לצלם דברים יותר מלזכור אותם. נכון שאין כמו מראה עיניים, וקשה לסמוך על הזיכרון ולא תמיד מאמינים למי שלא יכול להציג תיעוד מצולם, אבל עדיין העוצמה של עדויות מדוברות ושל הזיכרון היא כל כך גדולה, ובעיני זה בכלל לא חשוב לנסוע למחנות ריכוז כמו אושוויץ שהיום הם מוזיאונים, אלא חשוב להקשיב לניצולי שואה, ואם הם כבר לא בחיים, לקרוא את הסיפורים שלהם. גם הרבה מהאנשים שנטע שושני צילמה בסרט שלה כבר לא בחיים, כי הסרט התחיל בפרוייקט על כפר שאול שהיא הכינה לפני שנים לבצלאל, וזה שהיא עובדת הרבה שנים על אותו דבר, זה דבר שיפה בעיני, שהיא משחזרת לאט לאט את הסיפור של דיר-יאסין כמו שמרכיבים פסיפס מאבנים מאד קטנות. פחדתי בהתחלה שאני לא אצליח לצפות בסרט הזה בגלל האכזריות של המעשים שמתוארים בו, אבל הייתי מאד מרותקת לסרט, למרות שיש בו קטעי עדות שקשה מאד להקשיב להם.

כמו שכבר כתבתי, "נולד בדיר-יאסין" הוא קודם כל סרט על סגירה והסתרה והשכחה, וגם על התכחשות, ואחרי שנטע שושני כבר צילמה עדויות קשות של המשתתפים, מישהו אמר להם לא להתראיין יותר ולא להצטלם ולא לספר. לא ברור מי אמר להם כי הם לא מספרים, אבל אמרו להם. הם כבר אנשים קשישים והם מצייתים להוראות, שלא לומר פקודות. ומה שיפה זה שגם כשסוגרים ומסתירים ומנסים מאד מאד להשכיח, הזיכרון פורץ את כל הגדרות ואפשר לשמוע את נהמת הקולות המושתקים.