יום שישי, 24 בינואר 2020

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה


הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.
מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.
ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.
ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

יום שבת, 18 בינואר 2020

פגישה עם הרוע המוחלט


לפעמים אתה נושא את עיניך ואנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. הרוע המוחלט איננו ניכר במראהו. מראהו אפרורי למדי, וכל עוד איננו פוצה את פיו אינך מצליח לזהות אותו. אבל כשהוא עומד לפניך ופוצה את פיו אתה אנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. כל מלה שהרוע המוחלט אומר היא כמוסה של רעל שנועד לשתק ולהצמית את מי שעומד בדרכו של הרוע המוחלט. לרוע המוחלט אין רגשות ואין יקירים, יש לו רק מטרות. כדי להשיג את מטרותיו הרוע המוחלט יעשה הכל וירמוס עד עפר את כל מי שעומד בדרכו, הוא איננו חס על אם, אח, בן או בת. לרוע המוחלט אין רגשות, יש לו רק מטרות, ואין דבר שהרוע המוחלט לא יעשה כדי להשיג את מטרותיו, הוא ירמוס וישמיד וידרוך על גוויות, כל מה שיאפשר לו להשיג את מטרתו. הרוע המוחלט איננו בוחל בדבר. אין צורך שתעשה משהו כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך. די בכך שאתה עומד בדרכו, מספיק שאתה נמצא שם במקרה ומפריע לו לעבור, כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך ויעשה כל מה שביכולתו כדי להשמיד אותך. לרוע המוחלט אף פעם לא מספיק להזיז אותך קצת הצדה או לסלק אותך מן הדרך. הרוע המוחלט חייב לדרוס אותך עד שלא יישאר ממך דבר. אין אצל הרוע המוחלט פשרות או ויתורים. הרוע המוחלט הולך עד הסוף מבלי לספור את הגוויות שהשאיר אחריו בדרך. ואם מפריעים לו בדרכו, הרוע המוחלט לא רק רומס ודורס, הוא גם מתנקם.  אם העזת להתייצב מול הרוע המוחלט ולבקר את מעשיו, כל שכן לגנות אותו, נקמתו של הרוע המוחלט לא תדע גבולות. אצל הרוע המוחלט אין הנחות. גם לא לאם או לאח, לבן או לבת. אצל הרוע המוחלט כולם שווים לפחות בדבר אחד: את כולם הוא ישמיד אם יעמדו בדרכו.
באמתחתו של הרוע המוחלט יש כלים רבים ומגוונים, אבל הכלי החשוב מכולם הוא השקר. הרוע המוחלט פועל בעולם של שקר. בעולמו של הרוע המוחלט הוא רואה את עצמו כטוב המוחלט. לעולם אין די לרוע המוחלט לספר על נפלאותיו וטוב לבו שלא היו מעולם, וככל שרשעותו אינסופית, כך אינסופית כמיהתו לחלוב מחמאות ולשמוע את מעריציו מזמרים את תהילתו. הרוע המוחלט חי רק בעולם השקר שלו, מתבצר בפני האמת ואיננו מניח לה שום פתח לחדור אליו, ולו סדק קטן. האמת היא אויבתו הגדולה של הרוע המוחלט. יותר מכל דבר אחר, הרוע המוחלט איננו יכול לשאת את האמת. האמת פועלת עליו כמו חומצה מאכלת. לפיכך האמת היא הנשק היחיד שבאמצעותו אפשר להילחם ברוע המוחלט.  
ולמען האמת חייבים להילחם.




יום שלישי, 14 בינואר 2020

קצת אופטימיות


אתמול התקשרה אליי טכנאית מבית החולים הוטרינרי ואמרה שלא מצאו לאושר גידול, אבל הרופא די סקפטי, כי הוא חושב שכן יש גידול, רק שלא מוצאים אותו. בהתחלה לא ידעתי מה להרגיש, כי אם הרופא עדיין סקפטי אולי זה לא משהו טוב, אבל אז חשבתי שאם לא מצאו גידול אז כנראה אין גידול, אין סיבה לחשוב שיש כי בשום בדיקה לא מצאו גידול, ונכון שנשארנו בלי הסבר למה אושר צלע מערב פסח וכל הזמן המצב שלו הידרדר ולפני שאישפזו אותו הוא כמעט רק קפץ על שלוש רגליים, וחשבו שנקרעה לו הרצועה בברך אבל פתחו לו את הברך והרצועה היתה בסדר ואז הרופא חשב שיש לו גידול אבל לא מצאו גידול אבל אחרי שאושר התעורר מההרדמה הוא נהיה שמח והתחיל ללכת על הרגל הכואבת כאילו קרה לו נס, ובהתחלה חשבתי שזה מהתרופות שהוא קיבל אבל התרופות נגמרו והוא עדיין הולך והולך ורוצה לטייל רחוק כמו לפני שהוא התחיל לצלוע. אולי באמת קרה לאושר נס ואולי יש הסבר אחר ולפעמים אני מפחדת שהוא שוב יתחיל לצלוע ולסבול, אבל ככל שחשבתי על זה נהייתי יותר ויותר שמחה והחלטתי שמותר לי לשמוח שלא מצאו לאושר גידול ובכל מקרה נהייתי מאד שמחה, כי קודם הייתי מאד עצובה ופחדתי מאד. עדיין אושר לא באמת בריא ויש לו הרבה בעיות, אבל אם אין לו גידול זאת סיבה טובה לשמוח ואי אפשר כל הזמן להיות עצובים בגלל שאולי יש גידול שלא מוצאים כי אז היינו צריכים להיות עצובים כל הזמן. עדיין אני מתפללת הרבה ומבקשת מאלהים כל הזמן שאושר יהיה בריא ועכשיו אני חושבת שאולי התפילה שלי נענתה. ואמרתי לעצמי תמיד אני מפחדת שיקרו דברים רעים, אבל אולי עכשיו יהיה דוקא זמן טוב בשבילנו. אולי דוקא נהיה בריאים, ואולי נתניהו יפסיד בבחירות ויהיה לנו ראש ממשלה שהוא לא מושחת ולא רשע, ואולי יבטלו את חוק הלאום המרושע, ואולי גם דונלד טראמפ יפסיד בבחירות ויהיה עידן אחר ושונה, ואולי גם האחיינים שלי יפסידו במשפט הירושה ונקבל את מה שמגיע לנו. לא צריך כל הזמן להיות פסימי, אפשר גם להיות קצת אופטימים ולקוות לטוב. נכון שנתניהו ניצל עד עכשיו את הכוח שלו כדי להישאר בראשות הממשלה בתעלולים ותחבולות, אבל הוא לא מצליח כמו שהוא רצה: בכל זאת הגישו נגדו שלושה כתבי אישום חמורים, ואין לו רוב בכנסת לקבל חסינות, ואם הוא יפסיד בבחירות ויהיה ראש ממשלה חדש הכל ישתנה, כי השלטון אמנם משפיע על המדינה במעשים שלו, אבל קודם כל הוא משפיע באווירה שהוא יוצר, והנזק הכי כבד שנתניהו גרם הוא דוקא בדיבורים שלו, בהתקפות שלו על חברי הכנסת הערבים ואפילו על המצביעים הערבים, בהסתה חסרת המעצורים שלו נגד רשויות החוק בטענות חסרות שחר שמותר לקבל מתנות מחברים, כאילו כל ארגזי השמפניה והסיגרים במאות אלפי שקלים שהוא ביקש מדורשי חסדו הם כמו בקבוק יין מהמכולת שחברים מביאים לארוחת ערב, שאם היתה לו טיפת בושה הוא מזמן היה מתפטר ואז יכלה לקום ממשלת אחדות. אבל אולי מכל התעלולים והתחבולות שלו ייצא רק טוב בשבילנו, ואולי תהיה אפילו ממשלה יותר טובה ממה שאנחנו מדמיינים, אולי אפילו ממשלה שתוביל לשלום. כמובן שגם אם מכל זה יתגשם רק שנהיה בריאים זה ישמח אותי מאד, כי השמחה שלי בחיים היא לראות את הבנות והנכדים שלי שמחים ולטייל עם אושר בעמק המצלבה ואני חושבת על אנשים שהיו נותנים הכל למען השמחות הפשוטות האלה ואינם זוכים, ולפעמים צריך לחשוב על כל הדברים הרעים שיכלו לקרות ותודה לאל לא קרו, בשביל להבין כמה המצב שלנו טוב.         

יום חמישי, 9 בינואר 2020

אושר בינתיים


הכלב שלי חולה. המצב שלו ממש גרוע. אנשים אחרים לא כל כך רואים את זה, כי הוא קיבל הרבה תרופות ונראה היה כאילו הוא חזר לעצמו. אבל שלשום התרופות נגמרו והמצב שלו שוב מתחיל להידרדר. אני מתקשרת כל הזמן לבית החולים אבל הרופא היה בחו"ל ובכל פעם מבטיחים לי שמישהו יתקשר ואף אחד לא מתקשר. היום התחלתי לבכות בטלפון ושוב הבטיחו לי שיתקשרו. אני תמיד מפחדת שאני לא אשמע את הטלפון כי אני לא שומעת טוב והטלפון בחדר השינה, ואני לרוב בסלון או במטבח. אני בודקת מדי פעם את מספר השיחה האחרונה אבל רק הבת שלי התקשרה. לא התקשרו מבית החולים. בינתיים יצאנו לטיול. הכלב שלי רצה להקיף את כל עמק המצלבה. היה גשם ובוץ אבל הוא אוהב גשם ובוץ. כלבים הם בעצם זאבים והמקור שלהם בסיביר. הם אוהבים קור ושלגים. בינתיים אין שלג אבל קר ויורד הרבה גשם. העשב בעמק המצלבה דליל ויש הרבה שלוליות ובוץ. אני הולכת לאט כדי לא להחליק. בכר הדשא שבין עצי הזית, שבעוד כמה שבועות יתמלא בכלניות, משתוללים כמה כלבים. אושר רוצה ללכת לשם, אבל לא בשביל לשחק, רק בשביל לריב. ובכלל אסור לו להשתולל עכשיו כי הוא חולה והרופאים אמרו שאסור לו להתאמץ. אני מנסה לחזור על עקבותינו אבל אושר לא רוצה. הוא רוצה ללכת קדימה ושם הכלבים משתוללים והוא רוצה לריב עם כולם ואני מחזיקה אותו חזק שיישאר על ידי. סופסוף האנשים קשרו את הכלבים והלכו. הגשם יורד בלי הפסקה, והאיש שיוצא תמיד עם בנו הקטן ועם שני כלבים מרכיב את הילד על הכתפיים וקושר את הכלבים והולך. עכשיו אנחנו חוצים את כר הדשא ומנסים לעקוף את השלוליות. בעצם לא רואים הרבה דשא בעיקר רואים בוץ. מייקל בא עם הכלבה שלו בולי. הוא אומר שהיא נורא אוהבת לאכול זיתים, והיא אוכלת מלא זיתים. אנחנו עוברים ליד עץ זית ובולי אוכלת את הזיתים שנשרו לרצפה. אושר אוכל המון דברים אבל הוא לא אוכל זיתים. הוא אוהב לחם, בשר, עצמות. והוא משוגע על בורקס, בורקס עם כל המילויים, אפילו עם תרד הוא אוכל. פעם כשהוא היה בריא קשרתי אותו ליד המרכול שבינתיים נסגר ובונים במקומו בניין חדש. אושר ראה חתול והצליח להתיר את הקשר ולברוח אחרי החתול והחתול ברח לו ואושר נכנס לחצר מהצד השני של הכביש ולא רצה לבוא אליי, אז עמדתי ואכלתי לו בפרצוף בורקס תרד עד שהוא נשבר ובא אליי לקבל בורקס. זה מאד הצחיק אותי למרות שזה הזכיר לי סיפור חסידי עצוב, על איש שרצה להיות עשיר והרבי אמר לו שאם הוא רוצה להיות עשיר שיישב ויאכל מול הילדים שלו ולא ייתן להם אף פירור. הילדים בכו והוא אכל ולא נתן להם אף פירור, ואז הוא בא לרבי שפוף ואמר שהוא כבר לא רוצה להיות עשיר. מי שרוצה להיות עשיר צריך להיות קשה-לב כלפי מי שאין לו, ולהינות מזה שלו יש ולשני אין. יש דוקא אנשים שמאד נהנים מזה שלהם יש ולאחרים אין, והם מאד רוצים לקחת לעצמם הכל ולא לתת לאחרים כלום, וזה אפילו גורם להם עונג שהם לוקחים לעצמם את מה ששייך לאחרים, והם מוכנים אפילו לגזול מהילדים שלהם בלי להרגיש שום יסורים, אבל למרבה המזל רוב האנשים מעדיפים להיות חברים מאשר להיות עשירים, והם לא רוצים לאכול הכל לבדם. אני חושבת שאושר לא היה אכפת לו לאכול הכל לבדו ושלא יישאר לאחרים אבל הוא כלב, ואנשים אמורים להיות יותר נאורים. לפחות אושר הוא לא צבוע ולא אומר שהוא קומוניסט ודוגל בשוויון כמו כמה מאלה שגוזלים את מה ששייך לאחרים, הוא רק מראה שהוא רוצה לאכול הכל בעצמו, וקשה לכעוס עליו. פתאם הרגשתי שאפילו שנרטבתי מהגשם והיה לי קר וראיתי ערפל מכסה את הקומות הגבוהות של הבניינים שמתנשאים מעל עמק המצלבה באופן מוזר די נעים לי ללכת בין עצי הזית בגשם ולמרות שידעתי שקר מאד כבר לא כל כך הרגשתי שקר. היה לי הרבה זמן לחשוב בטיול כי אושר הלך לאט ועצר הרבה לרחרח, ולאט לאט השתפר לי מצב הרוח וחשבתי לעצמי שבינתיים אושר הולך לא רע ואוכל הרבה ושמח ונהנה שמאד קר ויורד המון גשם כמו שהוא אוהב ואולי זה רק בינתיים אבל זה מה שיש לנו, הבינתיים שבו אנו חיים ובינתיים ננסה להינות.   

יום שבת, 4 בינואר 2020

Fake News


Fake news, יצירתן והפצתן, אינן מעשה של בורות כפי שחושבים גם כמה מלומדים שמנסים לתרץ הפצת ידיעות כזב בכך שאנשים אינם צורכים תקשורת מהימנה אלא ניזונים מן הרשתות החברתיות. זוהי גם איננה תופעה חדשה, גם אם המונח שבו משתמשים נכנס לשימוש רק בשנים האחרונות, ודוקא בהיפוך משמעות, שכן דונלד טראמפ כינה את פרסומי העיתונות האיכותית שאיננה נוטה לו חסד Fake news, למרות שהוא עצמו הוא כיום גדול המפיצים של חדשות כזב בעיקר באמצעות הטוויטר, שהוא כלי התקשורת החביב עליו. הציוצים השקריים והשיתופים של פרסומים שקריים באמצעות ציוציו של דונלד טראמפ מציגים את כל מאפייניה של התופעה: הפצת שקרים היא מעשה פוליטי, היא מונעת מזדון ולא מבורות, והיא נסמכת על כוחו, עוצמתו והשפעתו של השלטון המרכזי הממוסד, ולא על גורמים שוליים תמימים או חתרניים במודע. כאמור אין זו תופעה חדשה: מאז ומתמיד הפיצו גורמים פוליטיים עלילות שקריות שנועדו לפגוע ביריביהם, האמיתיים או המדומים, והתופעה הגיעה לשיאה בדיקטטורות הטוטליטריות הגדולות של המאה העשרים, ברית-המועצות הסטליניסטית וגרמניה ההיטלראית, ותוארה באופן נפלא בספרו של ג'ורג' אורוול "1984".
אני עצמי פגשתי את התופעה לראשונה כשעקבתי אחרי חוגים נאציים בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה ונוכחתי כיצד הם טוענים ללא הנד עפעף שלא היתה שואה, שמדובר בתפאורות שבנו [היהודים] בהוליווד, ומיד ממשיכים ואומרים שישראל עושה שואה לפלשתינים. לא בורות יש כאן אלא כוחנות וזדון: אתם לא תגידו לי דברים שאינם נעימים לי. אני אכחיש כל דבר שבו אתם מאשימים אותי, ומיד אאשים אתכם באותו דבר עצמו. כך נוהג גם דונלד טראמפ: הוא מכחיש את דיווחי האמת של התקשורת האיכותית ומאשים אותה בשקרים כאשר היא מדווחת עליו אמת, וטוען לציד מכשפות נגדו, למרות שהביטוי מתאים הרבה יותר לשקרים הזדוניים שהפיצו הוא ואנשיו על הילארי קלינטון כדי להכפיש את דמותה. Fake news כוללים כמעט תמיד הכחשה של עובדות מוכחות, והאשמת היריב בהאשמות שוא וברדיפה, כלומר כמעט תמיד כוללת הפצת השקרים גם מרכיב של התקרבנות, שבו הופך הנאשם את עצמו לקורבן של רדיפה על ידי אלה שהוא רודף, ובכך הופך את תפקידי הרודף והקורבן על פיהם ונוטל לעצמו את תפקיד הקורבן בעודו רודף.
רוב המאמרים ב"דר שטירמר" עסקו בסכנה שמהווים היהודים לגרמניה, ובטענה שאם הגרמנים לא ימהרו להשמיד את היהודים תחילה, ישמידו היהודים את גרמניה. בתחתית כל גיליון "דר שטירמר" נכתב "היהודים הם אסוננו". גם החזרתיות היא מאפיין של הפצת שקרים. השקרן יחזור על השקר שוב ושוב בניסיון למלא בו את החלל ולדחוק את האמת אל מחוץ לשדה הראייה. חזרתיות זו, לצד היפוך הרודף והקורבן מאפיינת כמובן גם את נתניהו באמירותיו "לא יהיה כלום כי אין כלום" שקצת נדחקה הצדה לאחר הגשת כתבי האישום, והוחלפה ב"יריבינו בשמאל נלחמים לעצור את הישגינו האדירים" ו"תפרו לי תיקים" ובפי חסידיו המושבעים "שי ניצן עבריין". האנשים שחוזרים על אמירות אלה אינם עושים זאת מבורות אלא דוקא מפני שהם יודעים שנתניהו הוא העבריין, והם מנסים במודע, בזדון ובכוחנות להפוך את היוצרות ולהטיל את האשמה על מי שתפקידם להגיש את כתבי האישום. אין גם סיבה לרחמנות כלפי חסרי השכלה שחוזרים בקול ענות על כזבים, סלחנות שמאפיינת מגמות מסוימות באקדמיה מתוך הנחה שגויה שאנשים אלה אינם יודעים מה הם עושים. הם דוקא יודעים היטב שכדאי להם להתחבר לשלטון על ידי תמיכה במי שהכוח בידו, ושבכך הם מחזקים גם את עצמם, כאשר הם מתחברים ומשתתפים באלימות השלטון נגד קורבנותיו ונרדפיו. ובשלטון נתניהו רשויות החוק והשמאל, שאין ביניהם שום חפיפה למעט היות שניהם יריביו המוצהרים של נתניהו, בשלטון נתניהו השמאל ורשויות החוק נרדפים, נרדפים עד חורמה, והצלחתם לשרוד בכלל, ולו במתכונת מתגוננת וחלשה, היא פלא בפני עצמו, שמעיד על עוצמתם המוסרית.
גם הטענה הסלחנית שמפיצים כמה מלומדים שבני השכבות החלשות תומכים בנתניהו מפני שהוא מאפשר להם להרגיש עליונות על הערבים מקלה עם תומכי נתניהו, או טראמפ, או מודי בהודו, או בני דמותם האחרים. אולי פרופסורים אינם ממהרים לרחבת המוזיאון כדי לצעוק ששי ניצן עבריין ועוד קללות, אבל החנופה לשלטון והתוקפנות כלפי יריביו איננה מוגבלת לחסרי השכלה ומעמד. גם פרופסורים בכירים ועיתונאים בכירים אוהבים לסגוד לכוח ולהחניף לשליטים, ואם אינם מחניפים לנתניהו וטראמפ, הם מתחנפים לאנגלה מרקל, ואם אינם מחניפים לשליט מסוים הם מחניפים לעם הגרמני או לעם הצרפתי או לאמריקאים שההפצצות שלהם בשנות התשעים על הסרבים קורבנות הנאצים נתמכו על ידי להקה עצומה של פרופסורים ואנשי רוח שיודעים הכל מלבד היסטוריה וממשיכים עד היום לתקוף את הסופר פטר הנדקה שהיה בין היחידים שהזכירו לגרמנים את מיליון וחצי הסרבים שרצחו במלחמת העולם השנייה כשהרסו את יוגוסלביה בפעם הראשונה, בלי עזרה מהאמריקאים והבריטים שניתנה להם בפעם השנייה, ומציגים דוקא אותו כמי שתמך כביכול ברציחות המוניות, רק משום שהעז להזכיר לגרמנים שהם ולא הסרבים הרסו את יוגוסלביה ורצחו את תושביה היהודים והסרבים, שכיום הם להוטים להאשימם בפשעי מלחמה בתקוה למחוק את פשעיהם שלהם. לשוא. למרות המאמצים שום מנהיג איננו תופס בתודעת ההמונים את מקומו של היטלר, ולא בכדי. הנדקה לא ביקש לעצמו את פרס נובל אלא לסופר היהודי-סרבי אלכסנדר טישמה שתיאר בספרו "ספר על בלאם" (התפרסם בהוצאת עם עובד בתרגום דינה קטן בן-ציון) את טבח היהודים והסרבים בעיר נוביסאד, וכבר זמן רב איננו בין החיים. אינני יודעת אם מי שהעניק את פרס נובל דוקא להנדקה רצה לחזק את המסר שלו או אולי להשתיק אותו דוקא, כי איש לא דיבר על ספריו של טישמה ועל פשעי הנאצים והקומוניסטים שעליהם כתב בעוצמה ובזעקה נוקבת. את פשעי הקומוניסטים דוקא מדגישים כעת במשטרים הלאומנים במזרח אירופה, אבל את פשעי הנאצים, ובפרט אלה שנעשו נגד יהודים וסרבים, הכל מנסים להכחיש. גם נתניהו כמובן ניסה לתרום את חלקו לכך כאשר טען שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי השפיע עליו להורגם. קשה כנראה לתפקד כשקרן סדרתי מבלי להידרדר במוקדם או במאוחר גם להכחשת השואה. הרי זה האירוע שהכי קשה להתמודד איתו ועם אימת הזוועה של האנטישמיות והגזענות חסרת-הגבולות שעמדה בבסיסו. לכן הגזענים נמשכים במיוחד לסיפורי כזב מסיתים, שבהם מושאי השנאה שלהם מופיעים בתפקיד הנאצים, גם ובפרט כאשר הם עצמם מאופיינים בחשיבה אנטישמית או נאצית. מי שניזון מדמוניזציה מתמדת של קבוצות אתניות או דתיות יעדיף תמיד שקרים מכלילים על פני אמיתות מורכבות.
בעולם שבו מתחזקות המגמות הפשיסטיות והנאציות ומשטרים מאבדים את מאפייניהם הדמוקרטים – פחות חילופי שלטון, פחות חילופי מנהיגים, פחות כוח למערכת המשפטית ולמערכות הבקרה ומתקפה מתמדת על התקשורת והאמנות שמטבען להתבטא ולא לשתוק, פורחת התעמולה בעזרת ידיעות כוזבות. חשוב לדעת שהיא איננה מגיעה מלמטה אלא מלמעלה, מגורמי שלטון שמעוררים, מדריכים, מלבים ומפיצים אותה, ושהדרך היחידה להילחם בה היא לזכור את האמת לחזור עליה בלי הרף. האמת היא עקשנית ובכוחה למוטט בסופו של דבר את השקר.  

      

יום שני, 30 בדצמבר 2019

סיכום העשור שלי


סיכומי העשור בתקשורת גרמו לי לחשוב על כל הדברים שקרו לי בעשור האחרון ולערוך סיכום עשור משלי.
היה יותר הגיוני שיתחילו ב-2011 ויסיימו ב-2020, אבל אנשים מאד מוקסמים ממספרים, אז מתחילים משנת 2010, מאז שהעשרות התחלפו מאפס לאחת ועד שיתחלפו מאחת לשתיים. יש קסם במספרים, למרות שהם רק מספרים.
בשנת 2010 מת הכלב שלי קאיקאי שנולד אצלי עם עוד ששה אחיות ואחים לכלבה שלי קאיה וחי אצלי יחד עם אמו כמעט שלוש עשרה שנים ומת לפניה. הוא קיבל שבץ ומת בבית החולים הוטרינרי. הרופאים אמרו לי שמצבו נואש, אבל ביקשתי שינסו להחזיק אותו עוד קצת בחיים. זה עלה הרבה כסף, ושילמתי להם את כל החסכונות שלי, ואז ניצן וגיא החליטו להתחתן. קנינו ביחד שמלה לניצן ואני קניתי לה רק עגילים, כי אחרי שקאיקאי מת לא נשאר לי כסף. בוקר אחד ניצן וגיא נסעו לקפריסין ולמחרת הם חזרו נשואים. קינאתי בהם שהם לא היו צריכים ללכת לרבנות ולמקוה ולהזמין לחתונה את כל הקרובים.
בסתיו הם נסעו לאוקספורד אחרי שניצן קיבלה מלגה לדוקטורט ומאז הם גרים באנגליה. אני חושבת שאלה הדברים הכי חשובים שקרו לי בשנת 2010.
בשנת 2011 חזרתי לנהל בלוג ומאז אני כותבת בבלוג הזה.
בשנת 2012 מתה הכלבה הזקנה שלי קאיה שחיה איתנו שש עשרה שנים ומיד אימצתי את אושר שהיה מאד קטן ומוזנח ונהיה כלב ענקי. אושר תמיד אהב אנשים וכולם מכירים אותו בשכונה. גם אי אפשר להתעלם ממנו. עכשיו הוא חולה ואני מתפללת שהוא יבריא.
בשנת 2013 שרון סיימה את לימודי המשפטים ועזבה את העבודה שלה ברשות הפטנטים בירושלים ועברה להתמחות בתל-אביב. רק אושר ואני נשארנו בירושלים.
בשנת 2013 הצלחתי לסדר בספר את התרגומים שלי לסיפורי אמן רעב של קפקא. הוצאתי אותו על חשבוני ומכרתי כמה עשרות עותקים. את הרוב חילקתי במתנה ועוד נשארו לי רבים.
רציתי מאד להראות את הספר לחברתי רנאטה וולפסון. אבל היא מתה לפני שהוא היה מוכן. אני מאד מתגעגעת אליה. בכל פעם שאני עוברת ליד ביתה ברחוב התיבונים עצוב לי שהיא כבר לא שם.
שלחתי לאחי את הספר והוא צלצל להגיד לי שגילו לו סרטן במוח ויש לו שנה לחיות.
לא יכולתי לשמוח בספר באמת.
בקיץ אחי עבר טיפולים והתמוטט. אבל הוא התאושש וחי עוד שנה. בהתחלה הוא דיבר אתי הרבה, אבל יותר ויותר הוא התקשה לדבר. הוא ישב בכורסה ואחר כך שכב במיטה ואחר כך מת.
קברו אותו במקום יפה בעין-כרמל. זה היה בקיץ 2014 במבצע "צוק איתן", ומוכרת הפרחים שהכינה לי זר לקבר שאלה אם הזר מיועד לחייל שנפל. השאלה הזאת זיעזעה אותי.
אחרי שאחי מת לא כל כך בא לי להמשיך לעשות את הדברים שעשיתי קודם, והחלטתי לעשות דברים אחרים, או דברים כלשהם. מה שאצליח לעשות.
בעיקר כתבתי כל מיני דברים.
עוד לפני שאחי נפטר שרון הוסמכה לעורכת-דין ועברה לגור ביפו. גם אני למדתי להכיר מקומות חדשים.
בשנת 2015 ניצן סיימה את הדוקטורט ועוד לפני זה היא התקבלה לפוסט-דוקטורט בקיימברידג'. בסתיו נסעתי לבקר אותם שם. אלכס אמר שעכשיו יש לי שתי בנות בחו"ל.
בסוף שנת 2016 ניצן אמרה לי שהיא בהריון. במאי 2017 היא קיבלה משרה באוניברסיטה של אקסטר ובתחילת יוני 2017 דין נולד ונהייתי סבתא. השתדלתי לנסוע לאנגליה הרבה, אבל זה עדיין היה מעט מדי.
בסוף שנת 2018 אמא שלי מתה או נרצחה וגיסתי וילדיה קברו אותה מהר בלעדינו ולקחו לעצמם את הירושה.
בערב פסח 2019, ביום הולדתו השביעי אושר התחיל לצלוע ומאז הוא חולה או אולי היה חולה עוד קודם ולא ידענו.
בתחילת יוני 2019 שרון ילדה את אביב והפעם יכולתי להיות בלידה ונהייתי סבתא לשני נכדים ושתי הבנות שלי אמהות.
אני חושבת שאני הרבה יותר מאושרת עכשיו כשאני סבתא ממה שהייתי קודם, ואם אני עצובה אני מסתכלת על הנכדים ואני נהיית שוב שמחה.
אני חושבת ששנת 2020 תהיה שנת מפנה בחיים שלנו.
אני מקוה שזה יהיה מפנה לטובה.


    

יום שישי, 27 בדצמבר 2019

התמודדות סער-נתניהו


אני נמנית על השמאלנים שחשים הערכה לקריאת התגר של גדעון סער על שלטון האימים של נתניהו, כי אני מעריכה אומץ, גם אצל יריב פוליטי, ואני חושבת שההתמודדות הזאת כן שינתה משהו בליכוד, כי פעם ראשונה אחרי שנים יש בליכוד מוקד כוח גלוי שאיננו מתרפס בפני נתניהו בסגנון שמזכיר פולחן של דיקטטורים, לא מדינה דמוקרטית ולא מפלגה דמוקרטית. אני גם לא מתרגשת מהתמיכה הגדולה בנתניהו, כי אני לא מאמינה שהיא נובעת מ"דנ"א ליכודי" כמו שאומרים הפרשנים, אלא מכך שנתניהו הוא אדם כוחני ונקמן בלי גבול, ועדיין מחזיק בכוח רב כראש ממשלה, לא בזכות אמון הכנסת אלא בזכות תעלולים פוליטיים וניצול לרעה של אחיזתו בשלטון, ואנשים פשוט מפחדים ממנו, וחוששים מכך שאם לא יתמכו בו הוא יצליח בבחירות ויתנקם בהם. אני גם לא מתרגשת מהשקר הקבוע של הימין המתנחלי שהשמאל תמך באריאל שרון למרות תיקיו הפליליים בגלל ההתנתקות, שקר שאנשים כמו עמית סגל וישראל הראל חוזרים עליו ללא הרף ומשתיתים עליו את תמיכתם בנתניהו המואשם בקבלת שוחד, וכשבודקים על מה הם מסתמכים מתברר ש"ההוכחה" לכך שהשמאל תמך בשרון היא שאמנון אברמוביץ' אמר בשידור טלויזיה שצריך לתמוך בשרון למרות מעשיו הפליליים. לדברים שפרשן מוכר אומר בטלויזיה יש המון כוח, אבל רוב השמאל סלד משרון ותמך בהעמדתו לדין, וגם אם לא התנגד להתנתקות, סבר שהדרך הנכונה היא נסיגה בהסכם ולא נסיגה חד-צדדית ללא הסכם וללא הסדר. אבל הימין, ובפרט הימין המתנחלי, מתבצר בשקרים שלו, בין אם זו הטענה שלפני ההתנתקות היה בגוש קטיף גן עדן, כשבפועל היו פיגועי טרור מחרידים ללא הרף, שבהם נפצעו ונהרגו אזרחים וחיילים, ובפרט זכור לי הרצח של טלי חתואל ההרה וארבע בנותיה בצומת כיסופים, ובין אם ההגזמות על הישגיו המדיניים האדירים של נתניהו, שמחוץ לבועתם הסגורה של מעריציו נראים דלים למדי, ורובם מתמצים בחיבוק נלהב של נתניהו למנהיגים אנטישמים ומכחישי שואה ובציפיה של כמה שעות אחת לכמה שבועות לפגישה עם פוטין שבסופה נגוזות עוד כמה תקוות שוא ישראליות למחוות מצד פוטין לציבור הישראלי. אפילו ההבטחה של גדעון סער שאם ייבחר יפעל למינוי נתניהו לנשיא, שגרמה להרבה שמאלנים צמרמורת, לא נראתה לי בהכרח כסימן לחולשה, אלא כאיזכור לכך שגדעון סער הריץ בהצלחה את שנוא נפשו של נתניהו רובי ריבלין למשרת נשיא המדינה, כשנתניהו עצמו שאף אפילו לבטל את מוסד הנשיאות כליל, ובלבד שרובי ריבלין לא יכהן כנשיא, מה שמזכיר שנתניהו אמנם עומד בראש הליכוד המון שנים, אבל לא תמיד הוא מנצח, למרות שהוא מקפיד להתנהג כאילו כל עירעור על שלטונו רב השנים הוא מעשה בגידה וחתרנות שיש להוקיעו נמרצות. ביום שבו נתניהו יחדל מלכהן כראש ממשלה ההערצה כלפיו והתמיכה בו ידלדלו מאד.
בבחירות המוקדמות האלה בליכוד נתניהו ניצח ברוב גדול אבל הוא כבר לא יכול לרמוס לא את גדעון סער ומחנהו ולא את ישראל כץ שהתנדב לעמוד בראש מטה הבחירות של נתניהו. נתניהו זקוק כעת לתמיכתם, ולכן ההתמודדות הזאת היתה חשובה מאד כי היא הגבילה את שלטון האימים של נתניהו בליכוד וחייבה אותו להתחשב גם ביריבים פוטנציאלים, גם אם עדיין אין להם הכוח להדיח אותו מכהונתו, וזה דבר טוב למדינת ישראל ששלטון האימים של נתניהו בליכוד קצת ירוסן. זה ירסן במידת מה גם את שלטונו של נתניהו במדינת ישראל.
חוץ מנתניהו ניצח אתמול גם ערוץ 12 שכיהן בבירור כמדורת השבט, במשדר מרתק בהנחיית רינה מצליח ובהשתתפותם של אביב בושינסקי המצוין, לימור לבנת, דוד ביטן ומיקי זוהר, עמית סגל ודפנה ליאל, ובו זכינו לראות את דוד ביטן מטיח בלימור לבנת שאיננה מבינה בליכוד, ואולי כשמדברים על הליכוד של נתניהו הוא צודק במידה מסוימת, כי מהליכוד של לימור לבנת כבר לא נשאר הרבה. כולם היללו את הדמוקרטיה בליכוד, כי מאז הצטמקותה של מפלגת העבודה שעמיר פרץ מתעקש להשמיד יחד עם השמאל כולו, הליכוד הוא המפלגה המשמעותית היחידה שמקיימת בחירות מוקדמות אמיתיות, ובזה שהבחירות המוקדמות נותנות תנופה לבחירות הכלליות אני מסכימה עם הליכודניקים, שהבחירות המוקדמות האלה עשו להם טוב כמפלגה. יאיר לפיד קיבל המון מחמאות על הויתור שלו על הרוטציה עם גנץ במקרה שיצליחו להרכיב ממשלה, אבל נדמה לי שמפלגת כחול לבן היתה עושה טוב לעצמה אם היתה מנהיגה אצלה גם כן בחירות מוקדמות, במקום לקבוע רשימה שמייצגת רק כוח, ולכן יש בה דומיננטיות גברית שלי לפחות זה מפריע מאד, למרות שאני כמובן מעדיפה עשרת מונים את בני גנץ על בנימין נתניהו, מפני שהוא אדם הגון יותר, טוב לב יותר ולא גזעני בלי גבול ומסית. אמנם אביב בושינסקי ניפץ את טענת הדמוקרטיה המוחלטת שניסה ביטן לדחוף כשהוא מנסה כדרכו להשתלט על השיח בכוח, כשסיפר על הסקרים שעושה נתניהו בליכוד שבהן מסתמכים על פנקס הבוחרים של המפלגה שמצוי בידי יו"ר המפלגה ואיננו מצוי בידי יריבו, ויכולים לברר מי תומך ביריבו של ראש הממשלה ולסלק אותו מהרשימה, כפי שכככל הנראה נעשה בממדים ניכרים בבחירות המוקדמות האלה, שלא יכלו להיות יותר דמוקרטיות מיו"ר הליכוד הנוכחי, כפי שישראל ומדורת השבט שלה מתקשים להיות יותר דמוקרטים ופחות גזענים מראש הממשלה. שום ערבי לא השתתף בדיון, כאילו הציבור הערבי כלל אינו חלק מהמדינה, כאילו אין לאזרחיה הערבים של מדינת ישראל שום אמירה לגבי ההתמודדות בין סער לנתניהו, ואין צורך לשתף אותם ולשאול אותם בכלל. ולא יכולתי שלא לחשוב על התוקפנות שבה ריאיינה רינה מצליח את אחמד טיבי לאחר שמעריצי נתניהו תקפו והיכו אותו, כי הטלויזיה, טובה או רעה, משקפת את פרצופה של המדינה.