יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

מפחדת מנצחון טראמפ

 

  עכשיו כשהבחירות בארצות הברית כל כך קרובות אני שוב מתמלאת פחד כמו בפעם שעברה, פחד שדונלד טראמפ שוב ינצח ויעזור לנתניהו להמשיך לרדות בנו ולהפוך את ישראל לרפובליקת בננות. גם בבחירות הקודמות בארצות-הברית מאד פחדתי שטראמפ ינצח, אחרי שראיתי איך הוא ריסק את כל המועמדים של המפלגה הרפובליקאית, שרובם היו אנשים הרבה יותר טובים וחכמים ממנו, והוא פשוט דרס אותם, ודרס גם את הילארי קלינטון, וגם עכשיו החלאות שתומכים בטראמפ צועקים lock him up על ביידן, כמו שהם צעקו להילארי קלינטון. כל כך מפחיד לחשוב שיש בארצות הברית כל כך הרבה אנשים כאלה, שחוזרים אחרי טראמפ כמו תוכים שרק הסינים אשמים בקורונה וטראמפ בכלל לא אשם שיותר ממאתיים ושלושים אלף אמריקאים מתו מקורונה. ומה שהכי נורא בשבילנו בישראל זה שגם נתניהו, שהוא אדם הרבה יותר חכם מטראמפ, מחקה את טראמפ. למשל הוא למד מטראמפ לקרוא למפגינים אנרכיסטים ולומר שהם רוצים להרוס את המדינה. אני מתקשה להאמין שלולא נוכחותו של טראמפ בבית הלבן נתניהו היה מעז לפגוע כל כך בדמוקרטיה הישראלית ולהפוך את המשטרה לקגביבי שרודפת את המפגינים נגדו בשיטות של מדינות טוטליטריות, עוקבת אחרי מתנגדים פוליטיים ומתנכלת להם בשיטתיות וגם לכל מי שנמצא במקרה בסביבה. ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה הוא שטראמפ בכלל לא מכבד את נתניהו, אלא רואה בו מנהיג של מדינת חסות שצריכה להכיר לו תודה על כל החסדים המפוקפקים שהוא מרעיף לכאורה על ישראל, כמו ההכרזה של איחוד האמירויות על שלום עם ישראל שטראמפ סחט מהם כדי למכור להם מטוסים שארצות הברית תרוויח מזה הרבה כסף, ובתמורה סחט מנתניהו הסכמה למכור להם מטוסים, שבלעדיה הקונגרס היה חוסם את העסקה, כי יש בארצות הברית חוק שמחייב את הממשל לשמור על יתרון איכותי של ישראל, ועסקת המטוסים הזאת מקעקעת לפחות במידה מסוימת את היתרון הישראלי וגורמת לפתיחת מירוץ חימוש יקר ומפחיד במזרח התיכון, שבמסגרתו כל מדינות ערב תרכושנה מטוסים אמריקאים מתקדמים וישראל תרכוש מערכות נשק עוד יותר מתקדמות כדי לשמור על יתרון. וכאילו לא די בנזק החומרי, ובתקוה שלא יהיה נזק בטחוני, טראמפ הוסיף גם השפלה ושאל את נתניהו האם "ג'ו הישנוני" היה משיג לו עסקה כזו, בתקוה שנתניהו יתמוך בו בפומבי במסע הבחירות שלו, דבר שלא היה מעז לעשות אילו כיבד את נתניהו באמת ולולא ראה בו מנהיג של רפובליקת בננות, שכל יום בשלטונם של טראמפ ונתניהו מקרב אותנו לשם. את אנשי איחוד האמירויות טראמפ מכבד יותר, כי הם עשירים, וטראמפ כמו מיקי זוהר מכבד כוח כבוד וכסף. כששאלו אותו על מכירת המטוסים לאיחוד האמירויות תשובתו היתה: they can surely pay for them, וזה הרי הדבר היחידי שחשוב.

בכל דבר שנתניהו וטראמפ עושים יש רוע, אפילו אם הם עושים דבר טוב. למשל הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסודן הוא אולי דבר טוב, אבל נתניהו ביקש להשתמש בהסכם הזה כדי לגרש מישראל לסודן פליטים מסודן, גירוש שעלול לסכן את חייהם. הסכם שזה התוכן שלו לא מוסרי לשמוח עליו, והישג מדיני שמסכן חיי אדם ומפקיר אותם הוא מקור לבושה ולא לגאווה. אלה הסכמים שהיחידים שצריכים לשמוח בהם הם סוחרי הנשק, שהלובי שלהם תומך בטראמפ, ומונע מאבק יעיל במעשי טבח המוני של טרוריסטים פוליטיים או סתם מופרעים. ועכשיו העתיד של מדינת ישראל תלוי במצביעים האמריקאים, בתקוה שהבוחרים הצעירים, אלה שמעשי הטבח בבתי הספר הניעו אותם לפעול למען ארצות הברית אחרת, וכעת בהם תלויה תקוותנו לכך שגם ישראל תשתנה לטובה.

 

יום שבת, 24 באוקטובר 2020

לאהוב את ישראל כדי לשנוא את היהודים

 


 

בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ חוו יהודי ארצות הברית את פשעי השנאה הקשים ביותר בכל תולדות יהדות ארצות הברית:  בשבת ה-27 באוקטובר 2018 רצח נאצי אמריקאי 11 יהודים  בבית הכנסת עץ חיים בפיטסברג. בשבת ה-27 באפריל 2019 נהרגה אשה ונפצעו שלושה אחרים מירי ליד בית כנסת בסן -דיאגו, וביום שלישי ה-10 בדצמבר 2019 נורו למוות במכולת כשרה בג'רזי סיטי בעלת החנות היהודיה ולקוח יהודי ועובד המכולת ההיספני. קטלנית ולא פחות טראומטית עבור יהודי ארצות-הברית היתה העצרת שאירגנו בשרלוטסוויל קבוצות גזעניות ואוהדות לנאצים ונאמו בה איש הקו-קלוקס-קלאן דייויד דיוק והנאצי ריצ'רד ספנסר, שעם עלייתו של טראמפ לשלטון קיבל אותו בשלוש קריאות: הייל טראמפ, הייל טראמפ, הייל טראמפ. Jews will not replace us (יהודים לא יחליפו אותנו) צעקו המפגינים. נאצים אמריקאים מזהים את ההגירה לארצות-הברית עם היהודים, מה גם שהנאציזם רואה ביהודים תערובת של לבנים, שחורים ומונגולים, "אנטי-גזע" כפי שכינו זאת הנאצים. העצרת נתקלה בהפגנות נגד, וביום השני של העצרת, ב-12 באוגוסט 2017,  דרס אחד מאנשי העליונות הלבנה למוות את הצעירה הת'ר הייר. טראמפ סירב לגנות את העצרת שמארגניה היו בין הנלהבים שבתומכיו. יהודי ארצות-הברית התחלחלו.

מקרי רצח אלה היו תוצאה וגורם להתערערות בטחונם של יהודי ארצות הברית שלצד פשעי השנאה חוו בשנות שלטונו של טראמפ אינספור תקריות של ציור צלבי קרס על מבנים יהודיים והתקפות מילוליות על יהודים במרחב הציבורי.  

בכל עת שטראמפ נשאל על יחסו לקבוצות נאציות וגזעניות הוא סירב להסתייג מהן מפורשות, וחסידיו תמיד הצדיקו אותו בטענה שהוא תומך בישראל, שהוא הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם, שבתו התגיירה ונכדיו יהודים. טראמפ אכן העביר את שגרירות ארצות-הברית, לפחות באופן סמלי, לירושלים, וכפה על איחוד האמירויות, בחריין וסודאן לחתום על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל בתמורה להטבות פוליטיות ומכירת מטוסי קרב מתקדמים לאיחוד האמירויות ואולי למדינות נוספות. אבל טראמפ איננו המנהיג הראשון שמחפה על אהדה לנאצים בתמיכה מופגנת בימין הישראלי. כמה וכמה מנהיגים אוהדים לנאצים באירופה ניסו להתקרב לליכוד ולמתנחלים: אנשי מפלגת החירות האוסטרית ומקורביה, נאצים מושבעים שסוגדים להיטלר ולאס-אס, יצרו קשר עם מנהיגי המתנחלים והציגו את עצמם כתומכיהם, בתקוה לקבל מהם לגיטימציה לפעילותם הנאצית. ויקטור אורבן ההונגרי שמקדם בארצו מסעות תעמולה אנטישמיים והכחשת השואה, תוך הקבלת שלטון הקומוניסטים בהונגריה, שהוא ותומכיו מזהים עם היהודים, להשמדת יהדות הונגריה בידי הנאצים והפשיסטים ההונגרים, במאמץ לעצב את זכרון השואה בהונגריה על ידי היסטוריונים מקורבים לו תוך גימוד וסילוף של פשעי ההונגרים והנאצים, ומתקפה אנטישמית מכוערת על המיליארדר היהודי ממצוא הונגרי ג'ורג' שורוש, בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, בעצמו מכחיש שואה ("היטלר לא רצה להרוג יהודים. זה המופתי שכנע אותו"), מנהיגי מפלגת החוק והצדק האנטישמים בפולין, שנתניהו חתם עמם על הצהרה שכולה הכחשת השואה ותיאור הפולנים כמי שגורלם זהה לזה של קרבנות השואה היהודים. כולם לכאורה מאד תומכים בישראל ומסרבים לגנות אותה במוסדות אירופיים ובינלאומיים על יחסה לפלשתינים, וכל מה שהם מבקשים בתמורה הוא לגיטימציה להשקפותיהם הנאציות, להכחשת השואה שלהם, לרדיפת יהודים ליברליים ודה-לגיטימציה שלהם, לרדיפתם וגינוים של היסטוריונים ועיתונאים החוקרים את השואה, ולהפיכת מעמדם של היהודים בארצותיהם למעורער ומפוחד. לנתניהו ולמרבית אנשי הימין בישראל אין שום בעיה להפקיר את יהודי העולם, ובפרט את אלה שאינם נלהבים מנתניהו ומחבריו, לציפורני הימין האנטישמי והנאצי, ובלבד שאנשים אלה יכריזו על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ובדיכוי הפלשתינים. אלה האנשים שתומכים בטראמפ ונתמכים על ידו.

הימין בישראל אוהב לייחס לעצמו ערכים לאומיים ויהודיים, אבל הערכים הלאומיים היחידים שלו מתבטאים בשנאה חולנית לערבים, עד כדי דרישה שלא לטפל בבית חולים ישראלי בבכיר הרשות הפלשתינית, סאיב עריקאת הגוסס. במה שנוגע לסולידריות יהודית, נראה שהימין מעדיף להפקיר את יהודי הגולה ויהודי ארצות הברית בכלל זה, תמורת קשריו עם נאצים ואנטישמים שמשתמשים בקשרים אלה כדי להלבין את האנטישמיות והכחשת השואה שלהם ואת תוקפנותם כלפי יהודי ארצם. הימין הישראלי מעדיף להתחבר עם ימין אנטישמי ונאצי בעולם כולו בברית של לאומנות ושנאת שמאלנים, ומכריז שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, בניסיון להגדיר מחדש את היהדות כבת בריתם של לאומנים אנטישמים ומכחישי שואה, תוך כדי שהימין הישראלי מעתיק מהימין האנטישמי את השיח האנטישמי שלו וחוזר עליו, כמו במקרה של ג'ורג' שורוש שנתניהו שמח להצטרף למקהלה האנטישמית של ויקטור אורבן נגדו. דונלד טראמפ אולי עזר לנתניהו ותומכיו. את מצבם של יהודי ארצות הברית ואירופה הוא רק הרע, וכהונה נוספת שלו תרע עמם עוד יותר.  

 

 

יום שלישי, 20 באוקטובר 2020

קרבנות האל-קורונה

 

שתי נשים נרצחו אתמול. אחת צעירה ויפהפיה, ואחת זקנה כמוני, אחת מחיפה ואחת מבאר-שבע, אחת ערביה ואחת מעולי חבר העמים, כי הערבים והעולים עניים יותר ונמצאים יותר במצוקה, ובפרט עכשיו כשיש מיליון מובטלים ועוד רבים שאינם במניין אבל פרנסתם התקפחה, והנשים הן שק החבטות של העולם ובשעת צרה מותקפות יותר ונרצחות יותר. את קרבנות הקורונה מונים וגם את הנרצחות מונים, אבל אין טבלה של קרבנות המדיניות נגד הקורונה שכופה נתניהו על הציבור, מדיניות כה מופרכת וכה מנותקת מצרכי הציבור, שהנשים הן הקרבן העיקרי שלה, אם כמפוטרות כמעט פי שתיים יותר מגברים, ואם כמטפלות העיקריות בבית ובילדים, ואם – בקצה הסקאלה – נשים מוכות ובמקרה הקיצון נרצחות. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לערער משפחות, ובפרט אלה שהיו מעורערות גם קודם לכן. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לדחוף אנשים אל הקצה, ואין עוד מדינה בעולם שכה מתעללת בתושביה וכל כך מעט תומכת ומתחשבת בהם. טיפולה של ישראל בקורונה הוא תמונת ראי של אישיות נתניהו: חוסר יושר, חוסר שקיפות, אפליה וניצול לרעה ונקמנות, שימוש בקורונה כדי לדכא התנגדות פוליטית ולקדם עניינים אישיים תוך התעמרות במתנגדיו והעדר אכיפה על חסידיו. השיח שנכפה עלינו הוא כה מטורף, ומטורף עוד יותר שיתוף הפעולה והקבלה של השיח המטורף הזה. מדוע פתיחת המסחר, שרווחת הציבור ופרנסתם של רבים תלויה בו, תלוי במועד פתיחת הכיתות הנמוכות בבתי הספר? מה הקשר בין השניים, ומדוע האחד מוציא את השני? וכיצד יכול להיות שאחרי יותר מחודש של סגר טוען משרד החינוך שהוא זקוק לעוד חודש כדי להיערך ללימודים בקפסולות? האם מחודש מרס שבו נפלה עלינו מכת הקורונה ועד היום, שבעה חודשים מאוחר יותר, לא הוכנה תכנית ללימודים בקפסולות שתהיה מוכנה להפעלה מיידית? ומדוע לא חילקו את ילדי הגנים שכבר נפתחו לקפסולות? ומדוע מבלבלים את מוחנו בטענה שאסור לפתוח הכל בבת אחת במקום לבנות תכנית לימודים במקומות פתוחים או בפיצול כיתות שתוכל להבטיח גם חינוך לילדים וגם צמצום סכנת ההדבקה? ומדוע פתיחת בתי הספר צריכה למנוע את פתיחתן של החנויות ולגזול את פת לחמם של אנשים מפיהם, אחרי שכבר ספגו כל כך הרבה מכות, ורבים קרסו כלכלית ונותרו בחוסר כל, או גרוע מכך – שקועים בחובות? מדוע בכלל נסגרו החנויות הקטנות ואפילו העסקים שאינם מקבלים קהל? מדוע לא התבקשו חלף זאת להכניס בכל פעם לחנות או לעסק רק לקוח אחד שעוטה כמובן מסכה ולשמור על ריחוק של שני מטר בין האנשים? בכל מקום אני רואה תורים של אנשים מרוחקים זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם. מדוע צריך היה להרוס את פרנסתם של אנשים ולדכא עד עפר את מי שמוכר ספרים או בגדים או צעצועים? הרי אין התקהלות בחנויות האלה, בוודאי לא בימי המצוקה האלה, כשאין לאנשים לא כסף ולא ביטחון כלכלי שיעודד אותם לקנות מעבר למה שחיוני. ומדוע סגרו את השווקים שמאפשרים לעניים לרכוש מצרכים טובים וטריים בזול, ומחייבים את הציבור לקנות ביוקר ברשתות או בחנויות הגדולות והיקרות? הרי התיירים והמבלים שגרמו להתקהלויות בשווקים אינם נמצאים כעת, והקונים המעטים הם ברובם נצרכים שהשוק הוא צינור החמצן שלהם והאפשרות היחידה להתמודד עם המצוקה הכלכלית.

הרעיון לסגור הכל לשבועות רבים ולפתוח בכל פעם רק דבר אחד משרת רק מטרה אחת: אחיזת עיניים. לא חיים בטוחים יותר לצד הקורונה, במגבלות ההכרחיות על התקהלות, אלא ניסיון מלאכותי להציג ירידה בתחלואה לצרכים פוליטיים. הסגר הראשון הקפיץ את נתניהו בסקרים, והוא סבר כנראה שסגר שני שיוריד את מספר הנדבקים באופן מלאכותי ישוב ויעלה את קרנו בעיני הציבור, ואכן נתניהו איננו חדל לשבח את עצמו בימים האחרונים ולהצהיר שהסגר הוא הצלחה אדירה. אבל הסגר רק העלה בחדות את מספר המובטלים והנואשים, והירידה שחולל במספר הנדבקים עלולה לקפוץ כעת מחדש, כי אין שום תכנית לחיים סבירים לצד המחלה: אין מחלקים את ילדי הגנים לקבוצות קטנות, ולא הכינו תכנית לחלק את תלמידי בתי הספר לקבוצות קטנות, או ללימודים במשמרות כפי שעשו בילדותי כדי להתגבר על מחסור בכיתות לימוד, וסגרו את כל העסקים במדינה במחיר נורא לציבור וללא צורך, רק כדי שאנשים יישבו ספונים בבתיהם ויפחיתו את ההידבקות במחלה לזמן מוגבל, שמיד עם הפתיחה תעלה בחזרה, וגם עכשיו קושרים את פתיחת בתי הספר בפתיחת העסקים, כדי לא לגרום בבת אחת לקפיצה בתחלואה, במקום לשנות לגמרי את צורת החשיבה, להביא בחשבון שנחיה עוד תקופה ארוכה לצד המחלה וחייבים לאפשר לאנשים לחיות ולהתפרנס, במתוה של מניעת התקהלות ועטיית מסכות והעברת פעילויות ציבוריות ככל האפשר למרחבים פתוחים, דבר שבמדינתנו החמה אפשרי ברוב חודשי השנה. אם מדינת ישראל האומללה תמשיך להתנהל על פי גחמותיו של נתניהו, יירד אולי מספר הנדבקים והמתים מקורונה, אבל יילך ויעלה מספרם של קרבנות האל-קורונה, בני הארבעים שלקו בהתקפי לב ושבץ בעקבות התמוטטות עסקיהם, משפחות שקרסו והתפרקו, עסקים ומפעלי חיים שנסגרו ואינם עוד, אזרחים עובדים מועילים וגאים שהפכו לפושטי יד ופושטי רגל, קשישים שנפטרו במצוקת בדידותם וריחוקם מילדיהם, מדוכאים ששלחו יד בנפשם, חולים שחששו לקבל טיפול עד שמצבם החמיר ללא תקנה, ונשים, המוני נשים שאיבדו את פרנסתן וגם כאלה שאיבדו ויאבדו את חייהן. הגיע הזמן שנספור גם את קרבנות האל-קורונה, כי הם הולכים ומתרבים.     

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ

 

אתמול הודיעו לבתי ניצן שבקבוצת הגן של נכדי דין נמצא ילד חיובי לקורונה. בעיר בדרום מערב אנגליה שבה הם מתגוררים אין הרבה תחלואה בקורונה, אבל בכל זאת התגלו שם חולים, ועכשיו גם בקבוצת הגן של דין התגלה נשא או חולה, ודין צריך להיות עשרה ימים בבידוד. אמרתי לניצן שאני מאד מקווה שדין לא שיחק עם הילד הזה, אבל ניצן אמרה שכל הילדים בקבוצה משחקים יחד, וצריך לסמוך על המזל שדין לא נדבק. בלב שלי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אבל אני גם פוחדת, למרות שכולם אמרו לי שילד בן שלוש הוא לא בסיכון מהקורונה, ושילדים פחות נדבקים ופחות מדבקים ממבוגרים. אבל ניצן אמרה שהיא קראה כל מיני מאמרים סותרים והיא כבר לא יודעת. אני קראתי היום ב"הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו יורק טיימס" של רופאת השיניים מניו יורק טמי צ'ן, שסיפרה שבזמן האחרון היא רואה הרבה מאד מטופלים עם שיניים שבורות, בגלל שמרוב המתח והעצבים אנשים חורקים שיניים בלי להיות מודעים לזה, גם כשהם ערים ובייחוד כשהם ישנים, והם גורמים לעצמם נזקים לשיניים, בייחוד כשהם ישנים שינה טרופה בגלל המתח, ובמקום להירגע ולנוח הם חולמים חלומות רעים וחורקים בשנתם שיניים, עד שהשיניים נשברות. לפני שבוע ראיתי סרט על מחלקת הקורונה שמנהל ד"ר גדי סגל בבית החולים שיבא. מאד אהבתי את אנשי הצוות שם, שיש להם לב גדול והם מטפלים בחולים במסירות, במיוחד את האחות לינא, שבכתה כשהמטופלת שלה הונשמה, וכנראה שהמטופלת לא שרדה את המחלה כי לא הראו את הפנים שלה, רק שמעו את הקול שלה לפני שהמצב שלה הידרדר, ולא ראו אותה משתחררת, ואחר כך לינא נסעה לבקר את סבא וסבתא שלה אבל היא רק עמדה לפני הבית שלהם והם ישבו במרפסת והיא שאלה מה שלומם והתחילה לבכות, והם אמרו לה למה את בוכה, אל תבכי, אבל רק מרחוק הם ניסו לנחם אותה, כי אסור להתחבק בקורונה עם סבא וסבתא, וגם אני רחוקה מהנכדים שלי ולא יכולה לחבק אותם, את דין לא יכולתי לפגוש יותר משנה – הוא היה בן שנתיים כשהם ביקרו אותי ועכשיו הוא כמעט בן שלוש וחצי, ומי יודע מתי נוכל להיפגש ןמתי אני אוכל לחבק אותו. וגם מהטיסות התחלתי מאד לפחד, כי מתברר שבמטוסים טסים גם חולי קורונה, אולי מפני שאינם יודעים שהם חולים ואולי מפני שלא אכפת להם, וכשיש במטוס חולה קורונה המון אנשים נדבקים כי במטוס מערכת אוויר סגורה והנגיפים מתעופפים בחלל המטוס ורק המחשבה על זה כבר מוציאה את החשק לטוס בעצמך או שמישהו יקר לך יטוס ואולי יידבק בקורונה, שאחרי שראיתי את הסרט על מחלקת הקורונה של ד"ר גדי סגל אני אפילו עוד יותר מפחדת מהמחלה הזאת, למרות שבסוף הסרט הראו חולים שהבריאו מהקורונה והשתחררו הביתה, ולמרות שהרופאים והרופאות והאחים והאחיות שם הם אנשים כל כך טובים, אבל אני מעדיפה לראות אותם רק בטלויזיה, אבל עכשיו שילד בקבוצת הגן של דין חולה ואולי גם דין נדבק והוא יכול להדביק את ההורים שלו, זה כאילו הקורונה רודפת אחרינו ואנחנו בורחים ממנה ופתאם מסובבים את הראש ורואים שהיא ממש מאחורינו נוגסת לנו בעורף, וכבר אי אפשר להימלט ממנה. ביוני זה היה כמעט כמעט כשבתי הבכורה שרון לקחה את נכדי אביב שהיה רק בן שנה לקבל חיסונים ובערב היא קיבלה הודעה להיכנס לבידוד כי גילו בטיפת חלב אחות עם קורונה, ואחרי שלושה ימים התברר שכששרון ואביב היו בטיפת חלב האחות החולה כבר לא היתה שם וזאת היתה אזעקת שוא, ונשמנו לרווחה, אני מקווה שגם הפעם לא יקרה לנו שום רע, אבל בינתיים אני מוטרדת ואולי בלילה אני אחלום חלומות רעים ואחרוק שיניים. בתנ"ך רק הרשעים חורקים שיניים, כמו שכתוב בתהלים ל"ז פסוק י"ב: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו", ובאיוב פרק ט"ז פסוק ט' "וישטמני חרק עלי בשיניו צָרִי ילטוש עיניו לי", אבל לפי מה שכתבה רופאת השיניים טמי צ'ן לא הרשעים חורקים שיניים אלא העצבנים והמודאגים, שאלה כולנו, והיא נתנה כל מיני סיבות לשיניים שלדבריה נשברות עכשיו לאנשים בקצב מואץ יותר מאשר בכל השנים האחרונות, וחשבתי על סיבה אחת שהיא לא נתנה, שאולי מכיוון שכל האיברים מחוברים זה לזה, אולי נשברות עכשיו לאנשים השיניים מפני שלהרבה אנשים נשבר עכשיו הלב מכל מה שקורה, ומכל מה שאין בכוחם לשנות.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2020

ביזת הרכוש הערבי במלחמת השיחרור

 

במוסף "הארץ" מיום ה-2.10.20 התפרסמה כתבתו של עופר אדרת על ספרו של אדם רז "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" (הוצאת כרמל בשיתוף מכון עקבות). במוסף מיום ה-9.19.20 התפרסמו מבחר תגובות על הכתבה שבהן סיפרו אנשים דברים שהיו ידועים לי מפי הוריי – הביזה היתה עניין ידוע, והיא התרחשה בכל מקום שבו הערבים נמלטו או גורשו, כפי שהיא מתרחשת תמיד בכל מלחמה. אבי שלחם בסן-סימון בירושלים וניצל בנס מפגיעת פגז בשטח המנזר, לקח בעצמו ספרים מבית ערבי נטוש. בספרים היו כנימות שהתפשטו גם לספריו האחרים, והוא ראה בכך עונש מהשמיים. אחי סיפר לי על חברו של אבי ללחימה שאמר לו שכולם חיפשו זהב וכסף, ואבא שלך לקח ספרים. הוא אמר זאת לשבחו של אבי. אבי לא השתבח במעשה זה אבל גם לא הסתיר אותו, והוריי דיברו לא פעם על ביזת הבתים הערבים הנטושים. לפני כמה שנים קראתי שאנשי הספרייה הלאומית אספו בצורה מאורגנת ספרים מבתים ערביים נטושים ששמורים בספרייה עד היום. ייתכן שעדיפה ביזה ממלכתית מאורגנת על ביזה פרטית, אבל מבחינה מוסרית אין לזו יתרון על האחרת. איש לא התכוון להשיב לערבים את רכושם שנבזז, ואם בן-גוריון התיר את הביזה כדברי אדם רז מתוך כוונה פוליטית להניע את הציבור היהודי להתנגד לשיבת הערבים או התנגד לביזה כדברי יואב לביא במאמרו ב"הארץ" מיום ה-12.10.20 ("עוד עלילה בזויה על בן-גוריון") יש בכך אולי עניין היסטורי, אבל מבחינה מוסרית אין זה משנה דבר, כי כבר הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948, חודש בלבד לאחר הקמת המדינה, החליטה למנוע את שיבתם של הפליטים הערבים, ולמעשה הפקיעה את הרכוש הערבי בתקנות חירום שעוגנו בשנת 1950 בחוק לנכסי נפקדים שהעביר את כל הרכוש הערבי הנטוש והנעזב, ולא רק אותו, לרשות מדינת ישראל. אפילו לתושבי איקרית ובירעם הידידותיים שהובטח להם לקבל חזרה את אדמותיהם לא הוחזרו האדמות מעולם אלא חולקו לקיבוצים ולמושבים השכנים. לכן הדיון בביזה הוא אולי מעניין לכשעצמו, אבל לא הביזה, אלא שוד בתיהם ואדמותיהם של הפליטים הערבים ובראש הכל מניעת שובם למדינת ישראל, היא העוול הגדול שנגרם להם ומקורה של בעיית הפליטים ושל היחסים הקשים בין היהודים והערבים. לו הורשו הפליטים לשוב לבתיהם ולאדמתם, היו כועסים בוודאי על ביזת שכיות החמדה שהותירו אחריהם, אבל כאבם הגדול הוא על גזל בתיהם ואדמותיהם וחייהם על אדמתם שנלקחו מהם ולא על שטיחים פרסיים ואפילו פסנתרים שיהודים שדדו מבתי ערבים.

ההנחות שמניח אדם רז נראות לי תמימות להחריד. אחרי מלחמה שבה נהרג אחד מכל מאה תושבים יהודים בארץ ישראל, 6000 חללים מישוב של 600,000 נפש בלבד, ושלוש שנים אחרי השואה ואימת המוות שהפילה על כל יהודי העולם, לא היה צריך לשכנע את היהודים להתנגד לשיבת הפליטים הערבים. זו היתה האווירה הכללית ביישוב והממשלה נתנה לה ביטוי בהחלטותיה. רק המפלגה הקומוניסטית ואנשי ברית-שלום חפצו בשיבת הפליטים, והם היו מעטים ושוליים עוד יותר מהשמאל כיום. לא היה קשר בין עמדה פוליטית וביזה: אבי יוסף מרגלית היה חבר מפלגת הקומוניסטים העבריים וגם אחראי על היחסים עם הערבים במפלגה, וזה לא מנע ממנו לבזוז ספרים מבית ערבי נטוש. ביזה היא בת לוויה קבועה של מלחמות, וסיבתה איננה דיעות פוליטיות אלא הטבע האנושי שחומד את רכוש הזולת. גם ההנחה שבן-גוריון או הממשלה הזמנית בכלל שלטה במה שקורה בכל הארץ היא הנחה מרחיקת לכת. בן-גוריון וממשלתו ישבו בתל-אביב וירושלים שבה נלחמו אבי וחבריו, על בתי הפאר הנטושים המלאים כל טוב בטלביה וקטמון, היתה למעשה שטח הפקר. גם מרות המפקדים היתה חלשה בהרבה ממרותם כיום – עוד לא היה שיפוט צבאי. לביא מתאר צווים של בן-גוריון לירות בבוזזים. על כך אמר לנו פעם מורי הפרופ' אמנון לינדר, שאם אנחנו מוצאים במסמכים היסטוריים חוקים שחוזרים על עצמם בחומרה הולכת וגדלה, שנדע שאיש לא קיים אותם. אולי היו כמה צדיקים, תמיד יש כמה צדיקים. על פי מסורתנו מספרם איננו עולה על ל"ו.

הדבר החמור באמת הוא שביזת אדמות הערבים מעולם לא נפסקה. שאחרי שוד אדמות הפליטים שהוגדרו "נפקדים", המשיכה מדינת ישראל להפקיע אדמות בבעלות ערבית שחלקן הועברו ליישובים יהודים וחלקן נותרו בידי המינהל. כאמור אפילו לישובים הידידותיים איקרית ובירעם סירבו להשיב את אדמותיהם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה ממשלת ישראל בשוד אדמות הערבים בגדה המערבית וברצועת עזה לצורך הקמת ישובים יהודים. גם בשטח מדינת ישראל נמשכו ההפקעות. בתקופת ממשלת רבין הראשונה בשנת 1976 הופקעו אדמות ערבים בגליל. כבר כתבתי כמה פעמים על הפקעת אדמות עין-מאהל עד בתיהם שהרתיחה את אבי. בעקבות ההפקעות האלה, שלא היתה להן ממש מטרה מלבד גזל אדמות הערבים – בחלקן לא נעשה דבר עד היום – התעוררה מחאת יום האדמה בשלושים לחודש מרץ שהפך למסורת, ורבים כבר אינם זוכרים שמדובר בהפקעת אדמות שהתחוללה תחת שלטונו של יצחק רבין. בנוסף לגזל האדמות תוכננה מדינת ישראל כך שהערים הערביות חנוקות בין ישובים יהודיים ואין להן רזרבות קרקע לבנות שכונות למשפחות צעירות. כך נבנתה נצרת עילית שהחליפה לאחרונה את שמה לנוף הגליל, כדי לחנוק את נצרת הערבית, וכך חנקו תל-אביב מצפון, בת ים מדרום וחולון ממזרח את יפו. בחיפה נכלאה האוכלוסיה הערבית שנשארה בעיר בעיקר בעיר התחתית ורק אט אט טיפסה להדר הכרמל, בעוד היהודים נודדים לשכונות הכרמל. בבתים הערביים היפים ברחוב עבאס התנחלו משפחות יהודיות או רשויות שלטוניות. באווירת הגזענות של שלטון נתניהו אפילו בחיפה, שנחשבה תמיד לעיר שבה חיים יהודים וערבים בשלום יחסי, יש כיום מתח בין האוכלוסיות. חוק הלאום המביש הפך את הגזענות לחוק המדינה. את הסיבות ליחסים הגרועים בין יהודים וערבים אין צורך לחפש דווקא באירועי העבר. ההווה מספק לסכסוך בין שני העמים די והותר סיבות.

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

אימת ההפללה של חיי היומיום

 

דווקא השיח על הפרת ההנחיות על ידי בכירים ומקורבים לשלטון, כתמונת ראי של מה שעובר על פשוטי העם, מבליט את צדן המאיים ביותר של הגבלות הקורונה, שהוא הפיכתם של חיי השגרה לפשע. פשע הוא ללכת לעבודה, לפתוח חנות ולמכור לציבור בגדים או ספרים או צעצועים, להיפגש במשרד עם לקוחות, לפתוח מספרה ולספר אנשים, לפתוח מסעדה ולהגיש מזון או קפה ועוגה, ואפילו להיפגש עם הוריך או עם ילדיך הבוגרים ונכדיך, כל שכן לשבת לאכול איתם או לחבק ולנשק אותם. כל המעשים היומיומיים האלה שהינם מעשים נכונים ורצויים בשגרה, הפכו לפשע בר-ענישה, ואנשים מקבלים קנסות או עונשים אחרים על ביצועם. הדיון במוסריותם של מעשים אלה מתמקד, עקב השלכותיהן הפוליטיות, בהפגנות נגד נתניהו ובתפילות בבתי הכנסת, מכיוון שהמפגינים והחרדים משתייכים לקבוצות מזוהות פוליטית. אבל אין כמעט דיון על זכותה של המדינה או של מוסדות בתוכה, למשל בתי אבות, למנוע מפגש בין ילדים והורים ובין סבים ונכדים. האם המדינה רשאית בכלל להתערב באופן כזה ביחסים בתוך המשפחה, והאם המגפה באמת מצדיקה את ההתערבות הזאת, ואיך יכול להיות שכל עשייה מבורכת בחיינו הופכת לפתע לפשע ועבירה, ואיך אפשר להכיל את הדבר הזה?

יש אנשים שטוענים שנתניהו מעוניין להפליל את ההתנהגויות הנורמטיביות של הציבור כדי לטשטש את פשעיו שלו, שהוא מנסה להפוך את כולנו לפושעים כדי שלא יהיה הבדל בינינו לבינו. האמירה הזו איננה חסרת בסיס אם חושבים על מאמציהם של בני משפחת נתניהו לתאר את המפגינים כמלוכלכים, מפיצי מחלות, הורסי המדינה ועוד ועוד. אבל הגבלות על מעשים שמרכיבים את חיי היומיום וענישה על שיטוט ברחובות או נסיעה לעיר אחרת הוטלו גם במדינות אחרות, והפכו אנשים שעושים מעשים שגרתיים לגמרי לעבריינים, והמצב הזה בפני עצמו מעורר חרדה. כשלקחתי את הכלב למרפאה בסגר הראשון חשבתי כל הדרך מה אגיד לשוטר שישאל אותי לאן אני הולכת. העובדה שמותר לקחת את הכלב לרופא, או ללכת לקנות לו תרופות, או לנסוע לבית החולים הוטרינרי שרחוק מירושלים ידועה לי, אבל העובדה שאצטרך אולי להסביר ולהצטדק מדוע אני עושה דברים שרצוי וטוב ונחוץ לעשות אותם מעוררת בי חרדה, ואני חושבת וחושבת על כך, מה אגיד ומה אעשה, במקום פשוט לעשות את מה שאני צריכה, כי מה רע בזה שאני מטפלת בכלב שלי, ולמה אני צריכה כל הזמן לפחד משוטרים שאולי יתנהגו אלי באלימות או באכזריות, כשלא עשיתי שום דבר רע, ומי שצופה בטלויזיה לא יכול לומר שהפחדים שלי לגמרי חסרי בסיס. והמצב הזה מדכא ומערער, ומאד משפיע על התודעה של האנשים. ולא יעזור לי בזה שיענישו מישהו שמפר הנחיות, אני רוצה שישחררו את כולנו מהכלא הזה שבכלל לא בטוח שיש לו הצדקה. אני לא רוצה להישאר בכלא ולהתלהב מזה שמענישים מישהו אחר שברח מהכלא. האמת שכשראיתי בטלויזיה את האנשים שבורחים מישראל לארצות שבהן מניחים לאנשים לנשום ולחיות מאד שמחתי בשבילם. לא הרגשתי שום קנאה ולא מפריע לי שאני ענייה ואין לי כסף לזה. ויש לי הרגשה שבשנים הקרובות מי שיוכל יברח מפה כי אי אפשר לשאת יותר את המחנק הזה.

ומה שהרגיז אותי שמי שכבר דיבר על ההפרות דיבר עליהן כאילו משהו באנשים פה לא בסדר שהם עושים דברים כמו להיפגש עם הילדים או עם ההורים שלהם. רוגל אלפר אפילו הישווה את הפרת ההנחיות להעלמת מס או לעישון סמים, שלדבריו כולם עושים את זה. אבל אי אפשר ואסור לעשות השוואה כזאת. להעלים מס זה דבר שפוגע בחברה, כי יש פחות לצרכים של כולם, ואם הרבה אנשים עושים את זה הם מועילים לעצמם אבל מזיקים לכלל, ולעשן סמים זה מעשה שגורם לאיבוד שליטה עצמית ולהרבה נזקים לא רק לפרט אלא גם לאנשים סביבו, ואפילו מי שתומך בלגליזציה של קנביס עושה את זה במחשבה שיש לצמח הזה גם יתרונות והנזקים שלו קטנים. הרי אף אחד איננו תומך בלגליזציה של אופיום או הרואין. אז בשום אופן אסור להשוות אנשים שמבקרים את ההורים או את הילדים שלהם בסגר לאנשים שמעלימים מס או מעשנים סמים שאלה מעשים מזיקים. לבקר בני משפחה זה מעשה טוב וסכנת ההידבקות בקורונה איננה הופכת אותו למעשה רע. המעשה הזה יכול להיות מסוכן בגלל סכנת ההידבקות במחלה, שלפעמים קיימת ולרוב איננה קיימת, אבל הוא בשום אופן איננו מעשה רע, ולאבד את יכולת ההבחנה בין מעשה שהוא רע לבין מעשה טוב וראוי שאיננו מומלץ בימי קורונה זה מצב שהוא מסוכן בפני עצמו, וזאת אחת הסכנות של התמשכות המצב הזה, אובדן כושר ההבחנה בין טוב לרע ונכון ללא נכון. והורים שרוצים לחבק את בנם החולה מסתכנים, אבל הם בשום אופן אינם עושים מעשה רע. זו הבחנה שחייבים לשמור עליה בשביל לא לאבד לחלוטין את חוש המידה.

וגם לא נכון לומר שכולם עושים את זה. לא כולם מעלימים מס ולא כולם מעשנים סמים, וגם לא כולם מפירים את חוקי והנחיות הקורונה. אני דווקא מצייתת לכל מה שאומרים לעשות, ואני נשארת בגבולות השכונה ולא הולכת למקומות אחרים, אפילו אין לי חשק ללכת למקומות אחרים כי הכל כל כך מעיק ובעיקר יש לי חשק להיכנס למיטה ולא לצאת בכלל עד שנתניהו ייעלם מחיינו עם כל נושאי הכלים שלו. אני רק מסתכלת בתמונות של הנכדים שלי ורואה אותם בסרטוני וידיאו או בסקייפ ולפעמים אני מדמיינת שהם באים אליי ואני הולכת איתם לטייל, ואני מצפה כל הזמן שדברים ישתפרו, כי כל הדברים הרעים בחיים בסוף עוברים ואז גם הכאב שהם הביאו איתם נעלם או לפחות נחלש. אני מנסה לעשות דברים אבל לא מצליחה לעשות הרבה, כי אני רואה המון חדשות וכל הזמן אני במתח שמשהו יקרה, ובאמת קורים המון דברים בארצות הברית ובאנגליה ובישראל ובכל מקום, ואני מתפללת שיקרה גם משהו טוב ולא רק דברים רעים.    

יום שני, 5 באוקטובר 2020

שלושה יוסי

 

שלושה יוסי הוא סרט שיושב על הלב כמו אבן ענקית שנשארת שם הרבה זמן אחרי הצפייה. הוא מספר את סיפורם של מחוסרי דיור שפלשו לבית נטוש ברחוב יהודה הימית ביפו בסוף שנות התשעים וחיו שם שנתיים, סיפור שתיעדו בזמנו יעל קיפר ועינת פישביין. עשרים שנה מאוחר יותר שבה יעל קיפר עם בן זוגה רונן זרצקי, שיחד עמו יצרה את הסרטים "סופרוומן" ו"אמא ילדה", והם שבו לפגוש את גיבורי הסרט ההוא ולספר מה עבר עליהם מאז.

התוצאה מזכירה את הסדרה הבריטית Benefits Street, שתיארה את חייהן של משפחות שאינן מצליחות לצאת ממעגל העוני והעזובה, אך יש בה הרבה יותר חמלה ואפילו אהבה לדמויות ולגורלן שובר-הלב, והיא משאירה הרבה שאלות פתוחות. במרכז הסרט עומדת דמותו המיוחדת של יוסי בן-ברוך, שהיה מנהיגם של מחוסרי הדיור, והוא עצמו מתאר את הפיצול הבלתי נתפס בדמותו: מצד אחד קצין כיבוי אש שממהר לכבות שריפות, אדם עובד בעבודה מוערכת שלא לגמרי ברור כיצד התגלגל לחבורה של פושעים זעירים ונרקומנים ובני משפחותיהם האומללים והאם באמת לא היתה לו ברירה אלא לחיות שנתיים עם שלושת בניו באותו בניין בתנאי עזובה ומצוקה. אם הילדים נטשה אותם עוד קודם לכן ונישאה לאחר, ויוסי מצד אחד תיפקד כאב וכאם גם יחד, בישל וכיבס וניקה  ודאג גם למשפחות האחרות, ביניהן שתי נשות אסירים וילדיהן, ומצד שני לא היסס לנטוש את ילדיו כשהכיר בת זוג חדשה ועבר להתגורר עמה ועם ילדיה, ואף נולדה להם בת משותפת שבניגוד לילדיו זוכה לגדול עם אביה.

רק אחד משלושת ילדיו של יוסי שהתגוררו עמו בבניין, אלירן, הפך לאדם שעומד ברשות עצמו, כבאי כאביו, אך גם הוא נושא עמו כאב עז משלוש השנים שבהן התגורר בבית משפחה אומנת וכנראה מכל שעבר עליו בילדותו, נטישת האם ולאחריה נטישת האב. הוא אומר לאביו שאיננו מאשים אותו, אבל הוא רוצה שאביו יכיר בסבל שגרם לו. הבן ארז הסתבך בסמים וישב בכלא, והבן הבכור אשר הוא חולה נפש אלים שנכנס ויוצא בשערי בתי חולים פסיכיאטרים ומדבר בכנות גמורה על מעשי האלימות שלו שהרסו את חייו ללא תקנה. אלירן מסמן את קו השבר בחייו ביום שבו פרצה אליהם המשטרה ותפסה 25 ק"ג של סמים ועצרה את האח ארז. מזל שאבא לא היה כבר בבית, הוא אומר, ומספר שהוא עצמו נמלט והמשפחה התפרקה. אבל אין ספק שהכמות העצומה של סמים ששמעה הגיע לאוזני השוטרים הגיעה לבית לאחר עזיבתו של יוסי, שעבר להתגורר עם בת זוגו החדשה מבלי לתת את הדעת על מה שקורה עם שלושת בניו שנותרו ללא אב וללא אם. אינני שופט אותך, אומר אלירן, בזכותך נהייתי מי שאני, אבל כצופים קשה שלא לשפוט את יוסי ואת דמותו רבת הסתירות. כיצד האב הדואג, שמכבס במכונת הכביסה בתחנת הכיבוי את בגדי ילדיו וילדי מחוסרי הבית האחרים, כדי שיהיו נקיים ומסודרים למרות מצבם, נוטש אותם באחת בעודם נערים שזקוקים כל כך לאב, נטישה שהם מתקשים להתאושש ממנה. והנטישה הזו ותוצאותיה הקשות איננה מיוחדת ליוסי. גם מזל שבעלה היה בכלא גנבה למחייתה ונתפסה, היתה שנה במעצר בית אצל הוריה, וילדיה הקטנים פשוט נשארו לבדם. ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה המדינה, היכן היה משרד הרווחה, היכן היתה העירייה. כיצד לא דאג איש לשלושת הילדים הקטנים האלה, ומדוע לא לקחה אותם מזל איתה להוריה? יעל קיפר איננה שואלת יותר מדי שאלות, היא מניחה לאנשים לספר את מה שהם רוצים לספר, אבל הצופה אנוס לשאול את עצמו כיצד בבניין שמאוכלס במחוסרי דיור שהרשויות מודעות היטב למצבם ומנסות לפנות אותם משם, כיצד בבניין כזה ניטשים ילדים קטנים ובני נוער לנפשם כאילו אין מדינה ואין עירייה ואיש לא רואה ולא שומע דבר. ילדיה של מזל אינם עבריינים, אבל בנה האמצעי אבי, שתועד בסרט הקודם כילד מתוק להפליא, הביא לעולם ילד בגיל 18 ואחר כך ילדים נוספים עם בת זוגו שאיננו מתגורר עמה. היא מתגוררת בדיור ציבורי שממנו רוצים לפנותה, לא ברור מדוע, כי מצבה בכי רע, ואבי עצמו עובד ומשלם אינסוף חובות שצבר, לא ברור על מה, ואין לו מקום מגורים קבוע. הריונות של בני עשרה הם מאפיין של ילדי עזובה והם מלכודת שאינם מצליחים להשתחרר ממנה גם בארצות אחרות וכמובן גם בישראל. הילדים הנטושים מקימים לעצמם משפחה בעודם ילדים בעצמם, והם דנים את עצמם ואת ילדיהם לגורלם של הוריהם, למצוקה שאין ממנה מוצא. גם סלווה שהצטרפה לקבוצת הפולשים לבניין עם בנה ובתה כאשר בעלה שהה בכלא, ומצאה אצלם חברות ותמיכה, לא יכלה להעניק לילדיה גורל טוב מזה שלה עצמה. בנה הידרדר לפשע כאביו, וכעת יושב בכלא יחד עם אביו. היא מספרת שבכלא שיכנו אותם יחד באותו תא, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. סלווה ובתה חזרו בתשובה, וכעת הן מוסלמיות אדוקות ומתגוררות בדיור ציבורי. האם לפחות הבת האדוקה תימלט מגורל אמה ותינשא לאדם הגון? קשה לדעת.

הבניין עצמו דווקא שופץ וכעת הוא אחד מן הבניינים הנאים ברחוב יהודה הימית, שיש בו חנויות יפות ובתי קפה נעימים. קל יותר כנראה לשקם בניינים מאשר לשקם אנשים שהתאכזר אליהם הגורל.