יום שלישי, 18 בספטמבר 2018

לקריאה לפני הצום


בדרך כלל אנשים מוציאים כלבים לטיול לא כדי לאכול אלא כדי להיפך, אבל אושר בכל טיול מחפש אוכל, ובדרך כלל גם מוצא, כי הירושלמים הם עם נדיב, והם לא אוהבים לזרוק שאריות מזון לפח, אלא מפזרים את החלות והלחמים והלחמניות שכבר אינם כשירים למאכל אדם על גדרות האבן הנמוכות ועל ספסלי הרחוב ועל המדשאות בגנים הציבוריים ובגינות, כדי שיהיו למאכל כלבים וציפורים. בגן העצמאות תמיד אפשר לראות על הדשא להקות עורבים ושחרורים ובני מינם מלקטים פירורי לחם ומדי פעם מעופף עורב בקול צריחה לצמרת עץ כשבפיו פרוסת לחם שלמה, וגם הכלבים אינם טומנים פיהם בצלחת אלא תופסים ככל יכולתם, ואושר שיש לו פה גדול תרתי משמע, תופס מרובה, חצאי לחמניות וחלות ועצמות תרנגולת ולפעמים אפילו חמגשית שלמה של עוף ואטריות ושוקי תרנגולת צלויים שהוצבו ליד פחי הזבל ולא חלילה בתוכם, כדי שהעוברים והשבים יוכלו להינות מהם, כי כמו שאמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך, ומי ראה כלב שאיננו רעב? בבוקר של ימי החול אנחנו הולכים לקנות מיני מאפה לפת יומנו, ואושר אוכל את מחציתם בדרך הביתה, כי אני פורסת לרעב לחם כל הדרך, ואם לא אני מקבלת מכות קלות במותני מאפו ללמדני לקח, כלומר הלא פרוס לרעב לחמך, ומי רעב יותר מכלב. ואחר הצהרים אושר מלקט לקט ופאה ושכחה בגן העצמאות מן הלחם היבש שמפזרת שם יד נעלמה, ובלילות אנחנו עושים את דרכנו לגן הג'ירפה, על שם פסל הג'ירפה שמעל לקיוסק, שרעיה אמרה שהוא עשוי מכלי הקרמיקה שזוג האמנים קיבל לחתונתו ושבר לרסיסים ופיסל מהם את הג'ירפה, אבל נדמה לי שהסיפור הרשמי הוא אחר, ובגן הג'ירפה, שאליו צמוד הקיוסק שעל גגו עומדת הג'ירפה, משחקים הילדים אחר הצהרים וגם אוכלים חטיפים וגלידות מהקיוסק, ובערב מלא הדשא בגן הג'ירפה בביסקוויטים וחטיפים ולחמניות ועוגות וכל טוב, ואושר שגדל במשפחה שמאד מכבדת את הלחם, ולא תשליכנו לעת זיקנה, כי כפי שנהג אחי המנוח לומר כשעוד חיינו בבית אבינו, שמעולם לא חטא בחטא הגרגרנות, אנחנו אוכלים לחם או ישן או עתיק, וגם אושר מקפיד שלא להעליב שום פרוסת לחם שהושלכה כאשר הושלכה באשר הושלכה, ולאחר שהוא בולס ובולע אותה הוא מלקט גם את הפירורים, ובשבוע שעבר הוא אפילו מצא עוגת שוקולד עשירה בקופסת פלסטיק קטנה, שהוא פתח בעמל שיניים ואכל בשמחה, ולמחרת שילשל כל היום שוקולד, כי כאלה הם הכלבים המפונקים בארצנו, אם אין לחם אוכלים עוגות ומשלשלים שוקולד. שרון אומרת שאושר ממש מגלם בגופו את חטא הגרגרנות, שהוא הראשון בשבעת החטאים שמונים הנוצרים, וכשאושר אוכל את מחצית לחמנו בדרך הביתה היא כועסת, למרות שכעס אף הוא בין שבעת החטאים שמונים הנוצרים, ואני מודה שלבי חצוי, כי אני חוששת תמיד שאושר יקלקל את קיבתו, אבל גם שמחה בשמחתו שהוא מוצא לו מאכלים טעימים מן ההפקר וזולל אותם בשמחה טהורת מצפון, שהרי גם הנביא לא ייחס חשיבות יתרה לצום, ואמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, והוא התכוון כמובן לבני אדם ולא לכלבים, למרות שגם כלבים אוהבים מאד לריב, כשיש להם מה לאכול, שעל זה הם רבים, וגם כשאין להם הם צמים לריב ומצה ונושכים בשיניים, שזה ההבדל העיקרי בינם לבין בני אדם שצמים לריב ומצה ומכים באגרוף רשע. הלא פרוס לרעב לחמך, אמר הנביא, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. מכל זה שהורה הנביא מיעטנו לעשות, ולאכול איננו ממעטים, לפני הצום ואחרי הצום. ובכל זאת בין לבין אנחנו צמים, ומקווים שתראה, ריבונו של עולם. באמת שאנחנו צמים בכוונה טובה, ולא כדי להכות באגרוף רשע, אבל אתה רואה שממש כמו אושר אנחנו מרבים לחשוב על אוכל, ומקווים שאתה סולח בכל זאת, שנצום ושאתה תראה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים






יום חמישי, 13 בספטמבר 2018

סיפורים על מלחמת יום הכיפורים


במלחמת יום הכיפורים הייתי בכיתה י"ב, וחלק ניכר מהזמן הייתי חולה בפראטיפוס שכמעט הרג אותי, מחלה די נדירה שאף אחד אחר בסביבתי לא חלה בה מעולם, ואין לי מושג איך נדבקתי בה: אמרו לי שבטח בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב שעשיתי בה בקיץ שבין השביעית לשמינית עבודת גמר בכימיה פיזיקלית על משהו שנקרא אפקט ליזיגנג, מין משקעים דמויי טבעות הולכות ומתעבות, שיותר עניינו את המנחה שלי מאשר אותי ושבעצם ניבאו את סוף הקריירה המדעית שלי: את העבודה עשיתי במכון למיקרוביולוגיה הומנית, כלומר לחקר חיידקים שפוגעים בבני אדם – חיידקים שגורמים לפראטיפוס דוקא לא היו שם, כך שהסיבה למחלתי נותרה חידה – ושם הרגו מדי יום עכברים וחולדות לצורך מחקר, ולא תמיד דאגו למנוע מהחיות המסכנות סבל ויסורים, ואני החלטתי שלמרות חשיבות מחקר המחלות ופיתוח התרופות לבני אדם שאינני מזלזלת בו חלילה, אני מעדיפה למות מאשר להרוג כל הזמן חיות קטנות לצורך ניסויים, וחזרתי לאהבת נעורי ההיסטוריה, ששם רק צריך להבין למה בני אדם רוצחים כל הזמן את בני מינם, אבל תודה לאל לא צריך להרוג אף אחד בעצמך. בכל אופן, הזיכרונות שלי ממלחמת יום הכיפורים אינם משולבים כמו בסרטים באהבת נעורים, אלא בריחות של מעבדות מחקר, בבכי של חולדות גוססות ובסרגל המדידות שבעזרתו מדדתי את רוחב הטבעות של אפקט ליזיגנג, וגם בלחמניות המרוחות בגבינה מתובלת שאכלתי בקפיטריה של אוניברסיטת תל-אביב ולדברי יודעי דבר היו הסיבה לכל צרותי באותה שנה. לא היתה לי שום היכרות אינטימית עם המלחמה כמו לאלפי הלוחמים בחזיתות שכאלפיים ושש מאות מהם נהרגו במלחמה הארורה הזאת, וכמה מהם הכרתי היטב מבית הספר ומתנועת הצופים, כמו חיים שוורץ ועופר שוולבה שהיו מדריכים שלי בצופים, ושלמה הלפרין שהיה מדריך שלי בגדנ"ע, ובודאי חלק מהאנשים שהכירו אותם עוד חיים.
אבל אני היסטוריונית, והמשמעות העיקרית להכשרה המקצועית שלי היא שלמדתי לא לסמוך על זיכרונות אישיים ולבדוק כל דבר, כי הזיכרונות האישיים מאד מתעתעים, ועוד יותר מתעתעים הזיכרונות הקיבוציים, אלה שהופכים לידע כללי. עכשיו אני שומעת בטלויזיה את לוחמי המוצבים מספרים כמה הם היו בטוחים בעצמם ולא ציפו בכלל להתקפה מצרית, וגם פרשנים מימין  ומשמאל בלי קשר לעמדותיהם מדברים על הזחיחות והשאננות וכמה הרגשנו חזקים לפני מלחמת יום הכיפורים.
והזיכרונות שלי אומרים שזה בכלל לא נכון. נכון שמאד התפעלנו מהניצחון במלחמת ששת הימים, שאז הייתי רק בת 11. אבל ההתפעלות הזאת נבעה מכך שבכלל לא ציפינו לניצחון הזה. היה המון פחד לפני המלחמה והיו דיבורים על עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים שיוסבו לבתי קברות, ובמשך חודשים לפני המלחמה ערמו שקי חול והחשיכו בניינים, וכשבמקום זה דוקא ניצחנו ובמקום עשרות אלפי הרוגים שיצטרכו לקבור בגנים עירוניים נהרגו שמונה מאות חיילים במהלך הלחימה עצמה ולא נהרגו בכלל אזרחים, הניצחון נראה גדול ומדהים. ונכון שהיו אלבומי ניצחון, מרוב התפעלות, ודיבורים נרגשים, והרב גורן התרוצץ ותקע בשופר, אבל אבא שלי אמר כל הזמן שעוד מעט יחזירו את השטחים הכבושים, כמו שקרה חצי שנה אחרי מבצע סיני שאני לא יכולה לזכור כי הייתי אז תינוקת קטנה. לקח המון שנים עד שקלטנו שהשטחים לא מוחזרים.
ותוך שנתיים התחילה מלחמת ההתשה, ואני לא זוכרת שאננות, רק שיש כל הזמן הרוגים בתעלה, וחלק מהם הכרתי, כי הם היו בוגרים מאיתנו רק בכמה שנים. אני לא יודעת כמה הרוגים היו בסך הכל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אבל אני זוכרת הרבה ימים שבהם מודיעים ברדיו על חיילים הרוגים, ואני לא זוכרת שהרגשנו חזקים ושאננים. אולי משה דיין דיבר בשחצנות אבל זה היה קשור לאופי של משה דיין ולא לאיך שהרגישו רוב האנשים. ואז עוד חיו בישראל המון ניצולי שואה והמון אנשים שחוו את מלחמת השיחרור הקשה שנהרג בה אחד מכל מאה יהודים בישראל, בסך הכל ששת אלפים איש, שזה מספר מזעזע, והמון אנשים היו כל הזמן מאד מפוחדים.
ההפתעה היתה יותר בכך שהמלחמה פרצה ביום הכיפורים שלא האמנו שאפילו המצרים ששונאים אותנו יתקפו אותנו ביום הכיפורים. אבי שמאד רצה שלום עם הערבים, שמח מאד כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, ונסע למצרים כמה פעמים והיה בטוח שיהיו יחסים נפלאים, אבל אני ידעתי שלא, כי אפילו בתור ילדה הבנתי ששנאה היא דבר מאד עוצמתי ולא נעלם בקלות. אף פעם לא נסעתי למצרים ותמיד פחדתי מהמצרים. אני שמחה כמובן שיש לנו שלום עם מצרים ובייחוד שכבר אין לנו מלחמה איתם, ואני מקוה שלעולם לא תהיה, אבל אני מאד מודעת לכמה שהם שונאים אותנו, ואין לי שום ציפיות ליחסים נפלאים. בכל אופן אני לא מסכימה שמלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל שאננות, כי ישראל ידעה שיש סכנת מלחמה ושקלה להנחית מכה מנע, אבל האמריקאים, ובמיוחד הנרי קיסינג'ר שהיה אז שר חוץ מאד חזק, התנגד שישראל תנחית מכת מנע ואיים שארצות הברית לא תתמוך בנו, ובגלל האיום האמריקאי ישראל לא פעלה להנחית מכת מנע על מצרים, וכל מה שקרה אחר כך קרה במידה רבה בגלל זה. מצד שני אולי אפשר היה למנוע את המלחמה אם ישראל היתה מסכימה לסגת מתעלת סואץ מרצונה כפי שסאדאת הציע, וגם גולדה הודתה בכך שסאדאת הציע לה הסכם שבו ישראל תיסוג מהתעלה מרצונה, אבל הטענה שסאדאת הציע בתמורה הסכם שלום איננה נכונה. לפי מה שאני זוכרת כל המעורבים, גולדה וקיסינג'ר, דיברו אז על סוג של שביתת נשק, לא על שלום, ואני זוכרת שגולדה סיפרה שקיסינג'ר הציע שישראל תתחיל לסגת והיא שאלה ומה יקרה אחרי שנתחיל לסגת, ולא היתה ממש תשובה לזה. כנראה בדיעבד הסיפור התפתח לזה שאפשר היה לקבל שלום תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלי מלחמה, אבל אני מפקפקת בסיפור הזה, כי סאדאת דרש תמורת שלום את כל סיני בחזרה, ולכן קשה לי להאמין שהוא הציע הצעה מרחיקת לכת תמורת נסיגה מתעלת סואץ בלבד. בדיעבד, אחרי כל הדברים הנוראים שקרו וכל האבידות הנוראות שפוצעות אותנו עד היום, נוח לומר שיכולנו לעשות שלום בקלות והכל יכול היה להיות נפלא, וגם אהוד אולמרט מספר תמיד איזה שלום נפלא הוא עמד להביא לנו בדיוק כששלחו אותו לכלא, אבל אני לא מצליחה להאמין לו. כנראה שהיתה אפשרות לאיזשהו הסכם ביניים עם מצרים תמורת נסיגה מהתעלה, שאולי חבל שגולדה לא הסכימה לו, אבל אי אפשר לדעת אם זה היה מונע את המלחמה. את השלום עם ישראל סאדאת עשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, שגרמה אבידות נוראות לישראל, אבל גם גרמה הרבה מאד אבידות למצרים, ואי אפשר באמת לדעת אם האבידות של ישראל הן אלה שאיפשרו לסאדאת לעשות הסכם שלום עם ישראל, או האבידות של המצרים הן אלה שהניעו אותם להגיע להסכם שלום, או גם וגם. הרי במצרים היתה התנגדות גדולה מאד לשלום עם ישראל שעדיין מאד חזקה, ולכן סאדאת נרצח, והשלום בין ישראל למצרים נראה יותר כמו נס מאשר כמו דבר מובן מאליו, והוא שלום מאד שברירי שלא תמיד מאפשר לישראל אפילו להחזיק שם שגרירות פתוחה.
הלקח ממלחמת יום כיפור הוא לא כל כך ברור, כי עד היום לא ממש ברור מה באמת קרה. בוודאי שתמיד טוב למנוע מלחמה אם אפשר, ובוודאי שהנזקים של מלחמה יכולים לפגוע לעשרות שנים ואינם מעלים ארוכה. אבל אפשר גם ללמוד ממלחמת יום הכיפורים שכשמדובר בבטחוננו עדיף היה לקחת את הסיכון ולצאת למלחמה במקום לחכות שיכו בנו. מצד שני אחרי עשרה ימים נגמר לישראל הנשק והיא היתה לגמרי תלויה באספקת חירום מארצות הברית, וזה מסביר את הסיכון שגולדה לקחה כשצייתה לאיום האמריקאי לא לתת מכה מקדימה. יש הרבה אנשים ששונאים את גולדה ומבקרים אותה קשות שבגללה הידרדרנו למלחמה, אבל לדעתי הם מתארים את המצב הבלתי אפשרי שבו גולדה נמצאה בצורה שנוחה להם, ואני לא בטוחה שבאמת היתה לה ברירה. לי מלחמת יום הכיפורים דוקא אומרת שעל הרבה דברים אין לנו שליטה, ושאנחנו מאד תלויים בארצות הברית, ובמיוחד היינו תלויים בה אחרי מלחמת ששת הימים, כי ברית המועצות וכל מדינות ברית ורשה ניתקו איתנו את היחסים וצרפת שקודם סיפקה לישראל נשק וספינות ומטוסים הטילה עלינו אמברגו, ורק האמריקאים נשארו לתמוך בנו, וגם זה לא בלי תנאים. זה מצב מאד קשה, והיום מצבנו כנראה טוב יותר, אבל לא פחות פגיע. ואני חושבת שאנשי השמאל שטוענים שהציבור בישראל מצביע לימין מתוך זחיחות ושאננות טועים טעות עמוקה, כי לדעתי הישראלים נוטים יותר לימין דוקא בגלל שהם מאד מפוחדים, מהחמאס והחיזבאללה ודאעש ואל-קאעידה וכל מה שקורה כמו מלחמת האזרחים בסוריה רק מגדיל ומעצים את הפחדים של האנשים בישראל מאיומים בטחוניים, והימין מנצח כי הוא מבין טוב יותר שהישראלים הם לא זחוחים אלא מאד מאד מפוחדים ומאד מתוחים ועצבניים. קיסינג'ר חשב שזה טוב שישראל תפסיד במלחמה, כי ככה היה יותר קל לדעתו להגיע להסדר עם המצרים, ולכן היה חשוב לו שלא ניתן מכה מקדימה שהיתה הסיכוי היחיד שלנו למנוע מכה קשה לישראל במלחמה, אבל בפרספקטיבה היסטורית כל מה שקרה במלחמת יום הכיפורים, הביא לעליית הימין בישראל, ולזה שקשה מאד להחליף את שלטון הימין, ולכן הסיכויים להסדר עם הפלשתינים בכלל לא טובים, וזה מראה שאנשים שחושבים שהם מאד חכמים, ואולי הם באמת מאד חכמים, עלולים מרוב חכמה לעשות דברים מאד מאד טיפשיים.    
  

יום ראשון, 9 בספטמבר 2018

בית הכנסת שאליו אין נכנסים


אתמול התקשרה חברת ילדותי דליה להגיד לי שנה טובה. היא התנצלה שלא ענתה על המייל האחרון שלי, כי היא מעדיפה לדבר מאשר לכתוב. אני מעדיפה לכתוב כי השמיעה שלי חלשה, ובטלפון תמיד קשה לי לשמוע חלק מהדברים שאומרים, ולא נעים לי לשאול כל הזמן מה מה מה אמרת, אבל דליה דיברה מאד ברור, ואני חושבת ששמעתי הכל בלי להחמיץ דברים.
את הקשר עם דליה חידשתי בשנה האחרונה בזכות מלכי, שגם היא היתה חברה שלנו מהתיכון, ושמרה על קשר עם הרבה אנשים. אני עזבתי את חיפה לירושלים והיו גם תקופות שהייתי בחו"ל ועם הזמן איבדתי קשר עם רוב החברים, ולא ידעתי שדליה חיה בארצות הברית כבר כמעט שלושים שנה, אבל לא התפלאתי בכלל שהיא עזבה את ישראל ושטוב לה באמריקה, כי היא עלתה לארץ מרומניה, והיא למדה מהר לדבר עברית כמו הצברים והיתה תלמידה מצטיינת, אבל תמיד היה בה משהו שונה מאיתנו. לאו דוקא בגלל שהיא היתה עולה חדשה ואנחנו היינו צברים, אלא בגלל שהיא אף פעם לא פחדה לבטא את מה שחשבה והרגישה. כשהיינו בני שש-עשרה ירד בחיפה קצת שלג ודליה מאד מאד התרגשה ואמרה: שבע שנים לא ראיתי שלג. ורמי לעג לה ואמר: שש עשרה שנים לא ראיתי שלג. ולי רמי אמר: שאלה מחפירה, כי שאלתי את המורה לפיזיקה למה בזרם חילופין רואים את כל הרגעים של האור ולא את כל הרגעים של החושך. קצת צחקתי, והמורה גם קצת צחק. אני עדיין שואלת את השאלה הזאת, איך בפיזיקה האור מעלים את החושך ולא להיפך. כי בחיים האמיתיים כל כך הרבה פעמים החושך מעלים את האור.
דליה היתה חברה שלי עוד מחטיבת הביניים, ולמדנו באותה כתה עד סוף התיכון. בחטיבת הביניים גם איילת ואסתי היו חברות שלנו, והיינו נפגשות ארבעתנו בימי ששי בערב וחולמות ביחד על מה שנעשה כשנהיה גדולות. אחר כך איילת ואסתי הלכו למגמה ביולוגית ודליה ואני הלכנו למגמה ריאלית וככה נשארנו ביחד עד סוף התיכון. למדנו שם המון מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, ורוב האנשים בכתה, אפילו אלה שחלמו בתיכון להיות ציירים ושחקנים וסופרים, התמחו ועסקו בסופו של דבר במדעים מדויקים, ורמי נהיה עורך-דין. גם בגלל זה לא שמרתי איתם כל כך על קשר. הייתי במקומות אחרים, ותמיד הערצתי את מיכל סיברון שהצטיינה בכל המקצועות אבל הלכה ללמוד במגמה ספרותית, וכשאמרו לה אבל את יכולה ללמוד במגמה ריאלית, היא אמרה אבל אני לא אוהבת מתמטיקה, אני אוהבת ספרות, והיא היתה מאושרת שם. אני למדתי המון מתמטיקה ואבא שלי עוד השפיע עלי ללמוד מתמטיקה מוגברת, ואפילו עכשיו כשאני כבר זקנה, אני מצטערת מאד שלא היה לי האומץ לצפצף על מה שנחשב יוקרתי וללכת ללמוד במגמה הספרותית, וללמוד צרפתית אצל המורה העיוורת שאמרה שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין, כמו שכתב סנט-אקזיפרי. רק באוניברסיטה הלכתי ללמוד צרפתית ושם היכרתי את בעלי, אבל זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שנדמה.
גם דליה המשיכה ללמוד מדעים מדויקים ועבדה בתחום המדעים, והתחתנה עם זאב שהיה קרוב משפחה שלה וגם רופא והם נסעו לאמריקה להשתלמות, ואז החליטו להישאר שם ושם גדלו הילדים שלהם שהם כבר אמריקאים ועכשיו גדלים שם הנכדים שלהם. הבת הבכורה והבן של דליה הלכו בדרך אביהם ונהיו רופאים, אבל הבת הצעירה שלה נהייתה חזנית, ועל זה אני רוצה בעצם לדבר, כי דליה סיפרה לי שאצלם בחגים הכל מסתובב סביב בית הכנסת, והם יסעו לבוסטון כי הבת שלהם החזנית קיבלה שם עבודה לנהל את התפילות בחגים. ואני אמרתי לדליה שאני כבר שנים רבות לא הולכת לבית הכנסת, עוד כשהבנות שלי היו ילדות קטנות הפסקתי, מאז שפעם הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה וירדנו כל הנשים והילדים לאולם והאבות הרקידו את הילדים על הכתפיים וחילקו להם סוכריות, והבנות שלי רק ישבו אתי בצד ולא נשארו בשבילן סוכריות, ואחר כך אמרו שכל הנשים תעלינה לעזרת הנשים, כי עומדים לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את התורה, ואני לא זזתי, ואמרו לי גברת, תצאי, ואז יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם יותר. אולי צריך לספר שבשנים שלפני כן, כשעוד גרנו בשכונת ארמון הנציב, הלכתי עם הבנות לבית הכנסת הקטן של מרכז הקליטה הסמוך, שהיתה שם אווירה מאד חופשית, ונתנו גם לנשים ספר תורה לרקוד איתו, ועשינו מעגל משלנו ורקדנו עם התורה, וזה היה ממש שמח ויפה. אבל כשעברנו לרחביה הלכתי לבית הכנסת האורתודוקסי ליד הבית ושם הנשים היו צריכות רק לשבת בעזרת הנשים, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, וחשבתי שאם אני יותר מדי טמאה בשביל לשבת באולם כשמוציאים ספר תורה מהארון, עדיף לא ללכת לבית הכנסת בכלל. עשרות שנים עברו מאז ובכל שבת בבוקר כשאני מטיילת עם אושר, אני רואה גברים הולכים לבית הכנסת עם הבנים שלהם, וכמעט אף פעם אני לא רואה נשים ובנות הולכות איתם, ואם כן, אלה בעיקר משפחות של עולים מאמריקה, ששם הולכים כל המשפחה לבית הכנסת כי בתי הכנסת שם ידידותיים גם לנשים. גם בירושלים יש בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, אבל אני לא רוצה ללכת לבית כנסת אחר, אני רוצה שבתי הכנסת האורתודוקסים ישתנו, אבל נראה שלא רק שזה לא מתקרב, אלא שיותר ויותר מתרחקים מזה, ויותר ויותר מתבצרים בארץ בשנאת נשים ואפליית נשים. דליה אמרה שהיא הולכת לבית כנסת קונסרבטיבי, ושהיא נהייתה פעילה שם מאז שהבת שלה חגגה שם בת מצוה, שכבר עברו מאז הרבה שנים, ושהיא לא היתה הולכת לבית כנסת אורתודוקסי. וחשבתי שאם הם היו חיים בישראל, ספק רב אם דליה היתה פעילה בבית כנסת ואם הבת שלה היתה נהיית חזנית ומנהלת תפילות בחגים. אולי אם בתי הכנסת בישראל היו כמו באמריקה הייתי גם נהיית פעילה בבית הכנסת, למרות שעכשיו כבר קשה לי לדמיין את זה. בית הכנסת הוא בכלל לא מקום משמעותי בחיים שלי. נכון שבאמריקה בתי הכנסת הם גם מקומות מפגש ליהודים שבישראל אולי אין כל כך צורך בזה, כי פוגשים מספיק יהודים בחיי היומיום הרגילים, ועדיין זה לא סיבה שבתי הכנסת בישראל יהיו מקום שרק גברים מרגישים בו בנוח והנשים תמיד יושבות כאילו בעונש כמו אסירות מאחורי סורגים. אמרתי לדליה שבארץ השנאה והאפליה של נשים רק מתחזקות והולכות והיא שאלה באמת, ואמרה שהיא באמת קוראת על זה, ואמרתי לה שזה לא רק בעיתונים, זה גם בחיים, וזה גם בגלל שהחרדים כל הזמן מתחזקים וגם הדתיים הציוניים הולכים ומתחרדים. לפעמים יש לי מחשבות ממש מפחידות, שפעם חשבתי שאלה מחשבות של שנאת דתיים, אבל עכשיו אני ממש מפחדת לפעמים שישראל תהפוך למדינה כמו איראן שנשים לא תוכלנה לעבור ברחוב בלי להיות מכוסות בכל הגוף, אחרת יכו אותן כמו שחרדים בטבריה היכו נערה בגלל שחולצתה היתה לטעמם מדי חשופה, אז הם קרעו אותה מגופה, שזה לא בדיוק מראה על צניעות, אלא על אלימות ובריונות, שמאד מאפיינות את החברה החרדית בישראל, שהיא חברת עוני מאד מאד אלימה, ומכים בה ילדים ומכים בה נשים וגם גברים מכים אלה את אלה כמו המחנות הניצים בישיבת פוניבז' שהיתה אמורה להיות העילית של החברה החרדית וחלון הראוה שלה, אבל כמו בכל החברה החרדית גם שם יש אלימות קשה במקום דרכי נועם של תלמידי חכמים. חשבתי גם איך הילדים של דליה באמריקה לא מנוכרים לדת כמו הבנות שלי שגדלו בישראל, שבכלל לא מעלות על דעתן ללכת לבית כנסת בחגים, וכשהייתי מקריאה להן לפעמים מדברי חז"ל הן היו שואלות אותי בתמיהה: מזה את מתפעלת? כי מאד הפריע להן היחס לנשים. בסופו של דבר, אם המימסד הדתי בישראל לא ישתנה, נשים פשוט תתרחקנה מהדת, כי הן פחות ופחות תסבולנה את היחס הכל כך משפיל ומפלה, שרומס את כבוד האדם שלהן ומרחיק אותן פיזית ממרכז העניינים הדתי וגם מרחיק אותן נפשית, ובסופו של דבר מי שמורחק, פשוט מתרחק.

שנה טובה ומאושרת לכל הקוראים
  

יום חמישי, 6 בספטמבר 2018

גרמניה אחראית לשואה, לא לישראל


עופר אדרת ריאיין לעיתון "הארץ" ולתאומו הגרמני ה"קלנר שטאדט אנצייגר" (שניהם בבעלות משפחת נוון-דומונט בעלת העבר הנאצי) את ארמין לשט, ראש ממשלת נורדריין-וסטפליה, המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה – כשמונה-עשר מיליון נפש - לרגל ביקורו השבוע בישראל. ארמין לשט, אדם סימפטי ממפלגת הנוצרים-דמוקרטים של הקנצלרית, דיבר על "האחריות ההיסטורית" של גרמניה לישראל, ועל "היחסים המיוחדים של גרמניה עם ישראל". זה גרם לי להיזכר בפעם הראשונה שבה שמעתי בהקשר הזה את המושג "אחריות" לפני שלושים שנה בערך, מפי חבר גרמני שאמר שהוא לא מרגיש אשמה, אבל הוא מרגיש אחריות. היתה לי הרגשה מאד מוזרה לשמוע את זה, אבל לא אמרתי לחבר דבר, כי לא רציתי לצער אותו. זאת כמובן לא אמירה מקרית, אלא התבטאות מקובלת בשיח הגרמני, שלגרמניה יש אחריות כלפי ישראל, ולעתים קרובות אומרים כמו ארמין לשט "אחריות היסטורית", שזאת הצורה המכובסת לומר שגרמניה מכירה באחריותה לרצח ששה מיליון יהודים, שזה כמובן הדבר היחיד שגרמניה באמת אחראית עליו, השואה. אין לגרמניה שום אחריות למדינת ישראל. אחריות יש להורים על ילדיהם, לשליטים על אזרחיהם, אחריות היא מחויבות לדאגה וטיפול שכוללת סמכויות לשלוט ולחנך ולהעניש, ולכן גרמנים מאד אוהבים לדבר על האחריות שלהם לישראל, כי זה מושג שהוא חרב פיפיות, הוא אומר שהם חייבים לדאוג לישראל, והוא אומר גם שמותר להם להגיד לישראל מה לעשות, לחנך אותה ואפילו להעניש אותה, ואני דוקא חושבת שבתור הרוצחים של ששה מיליון יהודים, יש להם אחריות רק לרצח ולפצות את הקורבנות ששרדו את ההתעללות שלהם. הם לא אחראים למדינת ישראל, וממש אין שום חובה שהם ימכרו צוללות לישראל כמו שכתבו בעיתונות הגרמנית "כי הם אחראים לקיומנו", חבל מאד שחיל הים לא קנה את הצוללות הפחות יקרות שהציעו לישראל הדרום-קוריאנים, כמו שלא היה שום צורך שהגרמנים ימכרו טורבינות לחברת החשמל, וכדי להבטיח את העיסקה ישלמו שוחד של מיליונים לבכירים בחברה. כמעט בכל עיסקה בין ישראל לגרמנים יש מרכיב של שוחד, גם אם קוראים לו בשם אחר. למשל ממשלת גרמניה מממנת מכוני מחקר באוניברסיטאות בישראל שעוסקים בהיסטוריה גרמנית, ומקדמת ומתגמלת מאד חוקרים נוחים לגרמניה, לא כאלה שהמחקרים וההתבטאויות שלהם ביקורתיים כלפיה. גרמניה מאד אוהבת ביקורת על ישראל, אבל כשהביקורת היא על גרמניה, אין כמעט גבולות לתוקפנות שבה המימשל הגרמני תוקף ורודף את מבקריו, ופועל למנוע מהם פרנסה ופירסום ולהשתיק אותם. ארמין לשט אמר בראיון שחופש הדיבור בגרמניה מאפשר ביקורת על ישראל, אך לא אנטישמיות, כאילו שהגרמנים מסוגלים בכלל להבחין בהבדל. אפילו המושג שבו הם משתמשים, Israelkritik, הוא מושג אנטישמי ישן, שמתייחס לביקורת התיאולוגית המסורתית על הזיופים שהיהודים זייפו כביכול בתורה כדי לסלף את הנצרות ולהסתיר את ההוכחות שהנוצרים מוצאים במקרא לאלהותו של ישו. ישראל בשפות האירופיות זה כינוי לעם היהודי, ותמיד מצחיקים אותי אלה שמדברים על לאום ישראלי, להבדיל כביכול מלאום יהודי, כי בשפות האירופיות קוראים לקהילות היהודיות "הקהילה הישראלית" וברור שזו הקהילה היהודית, ואלה שני מונחים נרדפים לאותו הדבר בדיוק, ובדיוק בגלל זה קראו למדינה מדינת ישראל. והיטלר הכריח את הגברים היהודים להוסיף לשמם את השם "ישראל", שהתפקיד של זה היה בדיוק כמו התפקיד של החותמת Jude בדרכון הגרמני, לסמן את היהודים כיהודים. פעם כשאחי עבד בארכיון גרמני ומילא שם טופס וכתב את שמו, גלעד מרגלית, מישהו בארכיון מחק את השם גלעד וכתב במקומו "ישראל". קשה להתגבר על הרגלים ישנים. ארמין לשט אומר בצדק שהאנטישמיות היתה נוכחת בגרמניה מאות שנים, לא רק בתקופת הרייך השלישי. זה יפה שהוא אומר את זה. אבל הוא מייחס את האנטישמיות ל"שני הצדדים" כמו שהוא מגדיר אותם, כלומר לימין הקיצוני, שזה המונח הגרמני המכובס לנאצים, ולמהגרים המוסלמים לגרמניה שהנאצים שונאים ורודפים, ולכן הם כביכול "הצד השני". בארצות ערב יש הרבה אנטישמיות, אבל בגרמניה יש הרבה יותר. למעשה רוב האנטישמיות במדינות ערב הגיעה אליהן מגרמניה, וזה מאד לא בסדר שמפיצים במדינות ערב את מיין קאמפף והפרוטוקולים של זקני ציון, אבל אחרי הכל לא הערבים כתבו אותם, כמו שלא המופתי הגה את השואה, ויש משהו מאד לא נעים בהטלת אחריות לאנטישמיות הגואה בגרמניה, ולו בחלקה בלבד, דוקא על המהגרים. מהגרים נוטים להתחנף לתרבות הרוב, ואם הם מבטאים אנטישמיות קשה, זה מפני שהגרמנים צמאים לאנטישמיות ומתגמלים אותה. הרי גם יהודים שיורדים לגרמניה מתחנפים לגרמנים על ידי הכפשת ישראל והשוואתה לנאצים, מפני שהגרמנים  רעבים לשמוע יהודים שמכפישים את ישראל ומשווים את ישראל לנאצים, וזה ממש לא מוגבל למהגרים או לנאצים מוצהרים. לכן דניאל בארנבוים שחי ופעל רוב חייו בהנאה רבה במדינה שרצחה את עמנו, מנפנף כל הזמן בשנים הספורות שחי בישראל ומציג את עצמו כאזרח ישראלי, כדי להצהיר באוזני הגרמנים כמה הוא מתבייש להיות אזרח ישראלי, למרות שהאזרחות הישראלית שלו פורמלית בלבד וחסרת כל משמעות אלא לצורך הכפשת ישראל באוזני הגרמנים. בזה שהוא בחר לחיות את חייו בארצם של הגרמנים שרצחו את עמו הוא בכלל לא מתבייש, כי זה ממש כבוד גדול ליהודי לגור בארץ של נאצים, ועכשיו גם אתי טיראן נוסע לגרמניה לעשות שם קריירה וכסף, ועוד לפני שהוא עלה על המטוס הוא כבר מנאץ את ישראל. יהודים שיורדים לארצות הברית או לארצות עשירות אחרות לא מרגישים צורך מיוחד לנאץ את ישראל, או לחפש סיבות למה הם ירדו לאמריקה – זה לגמרי מובן וגם לגיטימי שנוסעים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לעשות קריירה וכסף, אבל כשיהודי הולך לגור בארץ של רוצחי עמנו ולחלות את פניהם, הוא חייב קודם לירוק על ישראל וללקק לגרמנים, ובעצם הוא חייב כל ימי חייו בגרמניה לירוק על ישראל וללקק לגרמנים, כי זה מה שבגרמניה רוצים לשמוע, וזה לא אומר הרבה על ישראל, אבל זה אומר הרבה מאד על גרמניה, הלהיטות הגרמנית חסרת המעצורים להכפיש את ישראל ולתאר אותה כמדינה נאצית, והלהיטות הזאת רק גוברת ככל שהנאציזם מתעצם בגרמניה, שזה בדיוק המצב בימים אלה, שהנאצים כבר אפילו לא מתביישים ויש להם כבר נציגות ענקית גם בבונדסטאג וגם ברחוב הגרמני, ולא רק במזרח גרמניה כמו שנוח לגרמנים להגיד. וגם הניסיון של גרמניה, בכובעה כמנהלת איגוד השידור האירופי, תחילה למנוע מישראל לזכות באירוויזיון, ואחר כך למנוע ממנה לארח את האירוויזיון – צוות השיפוט הגרמני העניק לשירה של נטע נקודה אחת, למרות שהשיר היה אהוב בגרמניה, וההנהלה הגרמנית של איגוד השידור נתנה הוראה בכתב למנחות הטקס שלא לומר ערב טוב ירושלים, כמו בכל הבירות האחרות, אלא רק "ערב טוב ישראל" ואף כתבו זאת שחור על גבי לבן. וכעת הם רוצים שבנימין נתניהו יכתוב להם שחור על גבי לבן שהוא מסכים לערוך חזרות לאירוויזיון בשבת, כאילו אי אפשר לערוך חזרות ביום חמישי או ששי ובשבת רק לבדוק שכל הדברים הטכניים עובדים, וזה נשמע כמו הדרישות בימים עברו מיהודים מומרים להתכחש פומבית לדתם, ובוודאי בכל ההתנהגות של ההנהלה הגרמנית של איגוד השידור האירופי אין שום ידידות לישראל ושום יחסים מיוחדים, רק ניחוח עז של אנטישמיות גרמנית מסורתית, שזה היחס הגרמני האמיתי לישראל כשאין לגרמניה אינטרסים כלכליים או תעמולתיים, כמו שהיו להם בענייני הצוללות והטורבינות והמימון של מחקר והוראה מחניפים לגרמניה באוניברסיטאות. כמובן לא נעים ומפחיד לראות את התעצמות הנאציזם בגרמניה ואיך נכנסו לבונדסטאג כמעט מאה צירים ממפלגה שהמנהיג שלה הצהיר שצריך לכבד את החיילים הנאצים כמו שמכבדים במדינות בעלות הברית את וינסטון צ'רצ'יל ותיאודור רוזוולט, שהוא כאילו הישווה את החיילים הנאצים לצ'רצ'יל ורוזוולט, אבל כולם הבינו שהוא הזכיר את צ'רצ'יל ורוזוולט למול החיילים הנאצים, כי מה שהוא באמת רוצה זה להקביל אותם להיטלר ולכבד את היטלר, שאת זה בינתיים אסור לומר במפורש, אז אומרים ברמזים וחידות, אבל אומרים. תמיד יש אנשים תמימים שמקווים שאם המצב מחמיר, לפחות זה יגרום לאנשים להיות יותר מפוכחים לגבי מה שבאמת קורה בגרמניה, אבל אני שכבר זקנה ולמודת אכזבות, כבר אינני מפתחת כאלה תקוות ויחולים.         

יום ראשון, 2 בספטמבר 2018

ג'וליה שפיכר קסדורף / מֶחֱווֹת רִאשׁוֹנוֹת


ג'וליה שפיכר קסדורף / מֶחֱווֹת רִאשׁוֹנוֹת

בֵּין הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים – לְנוֹפֵף לְשָׁלוֹם,
מִפְרָק כַּף יָדְךָ הַזָעִיר בֵּין אֲגוּדָלוֹ שֶׁל אַבָּא
לָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה, אָנוּס לְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם לְאִמָּא,
שֶׁיָּדָה מַפְלִיגָה מֵאֲחוֹרֵי הַשִּׁמְשָׁה.
אַחַר כָּךְ עוֹשִׂים זֹאת כְּדֵי שֶׁנַּעֲקֹב :
בְּקַנְיוֹן צָפוּף מְנוֹפֶפֶת אִשָּׁה : "שָׁלוֹם,
אֲנָחְנוּ הוֹלְכִים", וּבְנָה נִצָּב עִקֵּשׁ, מִתְיַפֵּחַ,
עַד שֶׁלִּבְסוֹף הוּא רָץ אַחֲרֶיהָ,
בֵּין קוֹנִים סוֹחֲבִים כִּכְרִישִׁים
שֶׁאֲנוּסִים לָשֵׁאת אֶת גּוּפָם הַגָּדוֹל
תַּחַת הַמַּיִם, אֲפִילוּ בִּשְּׁנָתָם אוֹ בְּטָבְעָם.

בְּחַיֵּינוּ אָנוּ חוֹבְקִים שְׁטָחִים עֲצוּמִים
דַּמְיֵן אֶת חַיֵּיךָ עַל פְּנֵי מַפָּה :
קִשְׁקוּשׁ עַל הָעִיר שֶׁבָּה גָּדַלְתָּ,
עוֹקֵב אַחַר כָּל נְסִיעַת אוֹטוֹבּוּס בֵּין הַבַּיִת
לְבֵית הַסֵּפֶר, אוֹ קַו נָקִי חוֹצֶה אֶת הַיָּּם
לְמָקוֹם אֵלָיו טַסְתָּ פַּעַם,
חֲשֹֹׁב עַל הַזְּמַָן וְהַדְּבָרִים שֶׁאָנוּ צוֹבְרִים,
בְּעוֹדֶנוּ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מוּדָעִים
לַאֲשֶׁר אָנוּ מְאַבְּדִים וְעוֹזְבִים.

בַּזִּקְנָה מְקַבְּצִים גּוּפֵינוּ קְמָטִים, צַלָּקוֹת,
לְכָל מָקוֹם שֶׁהָעוֹלָם לֹא יַנִּיחַ
תַּחַת מִשְׁקָלֵנוּ. כְּאֵבִים מוּזָרִים
נִשְׁזָרִים בְּמַחְשָׁבוֹתֵינוּ,
מְתוּקִים כְּמוֹ מֵיתָר אַחֲרוֹן
עַל גוּפָה הַמַּצְהִיב שֶׁל גִּיטָרָה.

חֲשֹׁב אֵיךְ רֶכֶס הָרִים מְסוּיָּם
מִקַּיִִץ שֶׁל יַלְדוּתְךָ, צוֹבֵר מַשְׁמָעוּת,
אוֹ שָׁעָה אַחַת שֶׁל אוֹר -
שְׁעַת דִּמְדוּמִים, לְמָשָׁל,
כְּשֶׁשֶּׁמֶשׁ סְמִיכָה מְטִילָה צֵל
עַל הַגְּפָנִים הַמְּטַפְּסוֹת שֶׁל וִירְגִ'ינְיָה,
דֶּרֶךְ קִיר שֶׁל חֶדֶר קָטָן וְלָבָן
שָׁם מְתַנָּה נַעֲרָה אַהֲבִים לָרִאשׁוֹנָה.
עֲלֵיהֶן רוֹעֲדִים כְּיָדַיִם קְטַנוֹת
לְמוּל הַמָּסָךְ, בְּעוֹדָה בּוֹכָה
בִּזְּרוֹעוֹת אֲהוּבָה הַנָּבוֹךְ.
הִיא צְעִירָה מִדַּי לִרְאוֹת
שֶׁבְּעוֹדֶנּוּ צוֹבְרִים אֲבֵדוֹת
אוּלַי נִתְעַשֵּׁר בְּאַהֲבָה.
כְּמוֹ בִּתְּשׁוּקָה, הַגּוּף רוֹעֵד
וְלוֹכֵד אֶת מַה שֶׁעָלָיו לְשַׁחְרֵר.

ג'וליה שפיכר קסדורף היא משוררת אמריקנית בת זמננו, וזה השיר במקור.

לכל הילדים שהתחילו היום ללמוד – דרך צלחה וברכות
ולנכדי הקטן דין שלמד לנופף שלום -  הרבה נשיקות
רציתי לענות למנאצים את בתי הספר, אבל ראיתי שכבר כתבתי הכל לפני שלוש שנים, אז הנה קישור :
ושנה טובה ויפה לכל מי שלומד מחוות חדשות



יום רביעי, 29 באוגוסט 2018

היינריך היינה / פגישה, להיות פרד, חיי חצר




התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה


פְּגִישָׁה

בְּצֵל הַתִּרְזָה מִתְנַגֵּן לוֹ שִׁיר
שָׁם רוֹקְדִים נְעָרוֹת וּבַחוּרִים
שָׁם שְׁנַיִם רוֹקְדִים שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר
הֵם כֹּה אֲצִילִים, כֹּה תְּמִירִים.

מַעְלָה הֵם נָעִים, מַטָּה הֵם נָדִים
בְּאֹֹרַח זָר וּמוּזָר
הֵם מְחַיְּכִים, אֶת רֹאשָׁם מְנִידִים,
הָעַלְמָה תִּלְחַשׁ לַגְּבַרבַר:

"אֲדוֹנִי הַנָּאֶה, עַל כּוֹבָעֲךָ,
מִתְנַדְנֶדֶּת שׁוֹשַׁנַּת יָם לַחָה,
הִיא גְּדֵלָה רַק עָמוֹק בְּתַחְתִּית הַיָּם –
אֵינְךָ מִמִּשְׁפַּחַת הָאָדָם.

אִישׁ הַמַּיִם אַתָּה, וּפָנֶיךָ -
לְפַתּוֹת אֶת יְפֵהפִיַּת הַכְּפָר,
מִמַּבָּט רִאשׁוֹן לִי הָיִיתָ מֻכָּר
כִּי אִדְרוֹת דָּגִים הֵן שִׁנֶּיךָ."

מַעְלָה הֵם נָעִים, מַטָּה הֵם נָדִים,
בְּאוֹרַח זָר וּמוּזָר,
הֵם מְחַיְּכִים, אֶת רֹאשָׁם מְנִידִים,
וְלוֹחֵש לַעַלְמָה הַגְּבַרְבַר:

"עַלְמָתִי הַנָּאוָה, אִמְרִי, יַקִּירָה,
מַדּוּעַ יָדֵךְ כַּקֶּרַח קָרָה?
וּמַדּוּעַ כֹּה רְטֻבָָּה הָאִמְרָה
שֶׁל שִׂמְלָתֵךְ הַצְחוֹרָה?

מִמַּבָּט רִאשׁוֹן הָיִית לִי מֻכֶּרֶת,
עַל פִּי תְּנוּעָתֵךְ הַסּוֹעֶרֶת -
אֵינֶךְ כְּלָל בַּת אָדָם
אַתְּ דּוֹדָתִי בַּת הַיָּם.

כִּנּוֹרוֹת הִשְׁתַּתְקוּ, הַמָּחוֹל כְּבָר תַּם,
נִפְרְדוּ בְּנִּמּוּס הַשְּׁנַיִם,
טוֹב מִדַּי הֵם מַכִּירִים אֶת עַצְמָם
וְכָעֵת הֵם מַפְנִים עֵינַיִם.


לִהְיוֹת פֶֶּּרֶד

אָבִיךָ, כָּךְ יוֹדְעִים כֻּלָּם,
לְמַרְבֶּה הַצַּעַר חֲמוֹר,
אֲבָל אִמְּךָ הִיא סוּסָה אֲצִילָה
שֶׁדָּמָה לְגַמְרֵי טָהוֹר.

שֶׁאַתָּה פֶּרֶד זוֹ עֻבְדָּה,
גַּם אִם יֵשׁ לְךָ הִסּוּסִים,
אֲבָל זְכוּתְךָ לוֹמַר שֶׁאַתָּה
נִמְנֶה עַל הַסּוּסִים,

שֶׁמּוֹצָאֲךָ מִן הָאֲצִילִים,
שֶׁקְּרוֹבֶיךָ הָלְכוּ בְּרֹאשׁ
מַסָּע הַצְּלָב, נוֹשְׂאִים דְּגָלִים 
אֶל הַקֶּבֶר הַקָּדוֹשׁ.

שֶׁאַתָּה נִמְנֶה עַל מִשְׁפַּחְתּוֹ
שֶׁל הַסּוּס הַלָּבָן שֶׁעָלָיו
גּוֹטְֹפְרִיד מִבּוִּיוֹן הוֹד מַעֲלָתוֹ
אֶל בֵּית אֱלֹהִים רָכַב.

יָכֹל תּוּכַל גַּם לְהַצְהִיר
שֶׁדּוֹדָתְךָ הַיְּקָרָה
נָשְׂאָה אֶת דּוֹן קִיחוֹטֶה הָאַבִּיר
רוֹסִינַנְטֶה הַגִּבּוֹרָֹה.

כַּמּוּבָן מוּטָב שֶׁלֹא תָּשִׂיחַ
שֶׁגַּם חֲמוֹרוֹ שֶׁל סַנְשׁוֹ קְרוֹבְךָ
אֲפִילוּ לַחֲמוֹר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ
עָדִיף שֶׁתַּכְחִישׁ אֶת קִרְבָתְךָ.

גַּם אֵין זֶה נָחוּץ שֶׁעַל סִמְלְךָָ
תַּצִּיג אֹזֶן אֲרֻכָּה
הֲיֵה אַתָּה מָגֵן עֶרְכְּךָ
אַתָּה שָׁוֶה כְּפִי שֶׁתַּעֲרִיךְ אֶת עַצְמְךָ.


חַיֵּי חָצֵר

הָרוֹזֶנֶת גּוּדֶל הַיְּקָרָה,
הָאֱנוֹשׁוּת לָךְ סוֹגֶדֶת, כִּי אַתְּ עֲשִׁירָה!
אַרְבָּעָה רַכָּבִים בְּעֶגְלָתֵךְ נוֹהֲגִים,
בַּחֲצַר הַמַּלְכוּת אוֹתָךְ מַצִּיגִים,
בְּמִרְכֶּבֶת זָהָב אוֹתָךְ מְרִיצִים,
לָאַרְמוֹן שֶׁנֵּרוֹתָיו מְנַצְנֵצִים,
שֹֹׁבֶל שִׂמְלָתֵךְ מְרַשְׁרֵשׁ,
בְּמַעֲלֶה מַדְרֵגוֹת שֶׁל בַּהַט וָשֵׁשׁ.
שָׁם לְמַעְלָה עוֹמְדִים בְּטוּרִים
כָּל הַמְּשָׁרְתִים וּמַצְהִירִים:
Madame la comtesse de Gudelfeld.
(הַגְּבִירָה הָרוֹזֶנֶת מִגּוּדֶלְפֶלְד).

בְּיָדֵךְ מְנִיפָה מִתְנַפְנֶפֶת,
בָּחֲדָרִים אַתְּ מְרַחֶפֶת.
יַהֲלוֹמִים עֲמוּסָה
וּפְנִינִים מְכֻסָּה,  
חָזֵךְ הַלָּבָן נָפוּחַ,
וְעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו זָחוּחַ.
לָךְ חִיּוּךְ וְקִדָּה
וּכְרִיעַת בֶּרֶךְ וּמְנוֹד תּוֹדָה!
הַנְּסִיכָה הַמַּלְכוּתִית
לָךְ קוֹרֵאת: יַקִּירָתִי.
הָאֲצִילִים וּבְנֵי לִוְיָתָם
אִתָּךְ רוֹצִים לִרְקֹד כֻּלָּם
וְיוֹרֵשׁ הָעֶצֶר הַמְּגֻחָךְ
בָּאוּלָם בְּקוֹל עֲנוֹת יִצְרַח:
אֵיךְ הִיא מְנַדְנֶדֶת תַּ'תַּחַת, הַגּוּדֶלְפֶלְד!

אַךְ לְלֹא הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב,
יַפְנֶה לָךְ כָּל הָעוֹלָם אֶת הַגַּב.
הַמְּשָׁרְתִים לְעֻמָּתֵךְ
יִירְקוּ עַל שֹׁבֶל שִׂמְלָתֵךְ.
בִּמְּקוֹם קִידוֹת עַד הָרִצְפָּה
יֵשׁ רַק חֻצְפָּה וְעוֹד חֻצְפָּה:
הַיַּקִּירָה מַפְנָה עָרְפָּהּ,
וּנְסִיךְ הַכֶּתֶר צוֹרֵחַ
בְּעוֹדוֹ אֶת אַפּוֹ מְקַנֵּחַ:
מַסְרִיחָה מִשּׁוּם הַגּוּדֶלְפֶלְד.


שלושת השירים של היינריך היינה שאת תרגומם הבאתי פה אינם קשורים זה לזה, אבל כולם עוסקים בנושא שהטריד את היינה כל ימיו: הצורך להסתיר או לשנות את זהותך האמיתית, במקרה שלו זהותו היהודית, כדי להשתלב בחברה ולעלות בסולם החברתי. בשיר הראשון אלה יצורים אגדתיים שמנסים להשתלב בחברת בני האדם, אבל מזהים זה את זה כמי שאינם כאלה, מאחר ששניהם מאותו מוצא ושניהם מתחזים. בשיר השני, הסאטירי באופיו, מעין משל, מזהה הפֶּרֶד את עצמו עם סוסים מפורסמים ומתרחק ממוצאו החמורי. התרגום לא הצליח להכיל את כל הדמויות הסוסיות שמופיעות בשיר המקורי: בוצפאלוס, סוסו המפורסם של אלכסנדר מוקדון, והסוס באיארד שעל פי האגדה מילט את ארבעת ילדיו של הרוזן איימון מדורדון מפני הקיסר קרל הגדול, בזנקו מעל נהר המאס. הרוזן גוטפריד מבויון היה שליטה הראשון של ממלכת ירושלים הצלבנית משנת 1099. שנה לאחר מכן נהרג או מת והפך לדמות מיתית שהפרתה אגדות רבות.
הרוזנת גודל מגודלפלד היא דמות סאטירית בדיונית של יהודיה עשירה שבזכות עושרה זוכה לתואר אצולה והופכת לאשת חצר, אבל ללא כספה יבזוה כמסריחה משום, תיאור שמזוהה עם יהודים: כל כך מקובל היה לתאר את היהודים כאוכלי שום ובצל, שבאחד הדו"חות שהוגשו לקיסר יוזף השני (קיסר משנת 1765 עד 1790), בעניין הקמת בתי ספר ליהודים, נאמר שאין צורך לשלם הרבה למורים היהודים, כי הם אוכלים רק בצל ושום.
היינה לועג למטפסים בסולם החברתי אבל גם מזדהה עמם: הרי גם הוא המיר את דתו לנצרות כדי להתקבל בחברה הגרמנית הגבוהה, אך לבסוף מצא את עצמו גולה בפריס.

תרגומי שירים נוספים של היינה תמצאו תחת התגית הנושאת את שמו.

יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

הילדים יצאו בלונדינים


אתמול קיבלנו עוד תשדיר שירות לסחר בנשים ותינוקות, הפעם באדיבות ערוץ 10, וליתר דיוק אריק וייס וינון מילס, שהעיד על עצמו שהפגין לאחרונה למען זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים בתור אינקובטור לילדיהם. בתחילת הכתבה אמרו לנו שעלו כל מיני הסגות כנגד פונדקאות, אז הכתבה באה להראות לנו שפונדקאות זה ממש נפלא וכולנו צריכות להתנדב. במציאות הרוב המכריע של הפונדקאיות הן אמהות חד-הוריות נטולות בן זוג – חוק הפונדקאות התיר רק לאמהות חד-הוריות לשמש כפונדקאיות, שמא תיחשב הפונדקאית נואפת והילוד ממזר, אבל עם הזמן הורחבה היריעה גם לפונדקאיות נשואות. בכתבה הציגו לנו כמובן פונדקאית נשואה ואם לתאומים, שבגלל טיפולי הפרייה שעברה בעצמה החליטה שאם תצליח ללדת, תלד ילד גם לאנשים אחרים, כלומר בעצם היא אלטרואיסטית, וזה שהיא קיבלה מאה ושמונים אלף שקל עבור התינוק זה לא באמת משמעותי, למרות שהיא אמרה בכנות שהיא חושבת שצריך להיות תשלום. לא שאלו אותה אם היתה מוכנה ברוב חסדה ללדת ילד עבור זולתה ללא תשלום. רוכשי התינוק היו גם הם זוג נוגע ללב – אשה שעברה השתלת ריאות והשתלת כליה ולאחר מכן השתלת כליה נוספת – כליה אחת תרם לה בעלה המסור. הזוג הרוכש, שכנראה איננו מעניי ארצנו, רכש בינתיים ילד נוסף מפונדקאית נוספת, ומתכנן לרכוש עוד תינוק, שהרי בישראל אין גבול לזכות לנצל נשים ולסכן את בריאותן כדי לרכוש מהן ילדים, וכל המרבה הרי זה משובח. הפונדקאית שילדה את הילד השני לא התראיינה לכתבה. בכתבה הקרינו תמונות מבדיקות האולטרסאונד ומהלידה בניתוח קיסרי – לא אמרו אם היתה סיבה רפואית לניתוח או רק הרצון להבטיח את סיומה המוצלח של העיסקה. האם המאמצת הקפידה להגיד לאנשי הצוות הרפואי שהיולדת היא פונדקאית ושהיא האמא. זה מסר מאד חשוב לצופים, שהפונדקאית איננה אמו של הילד, היא רק אינקובטור, וגם האם היולדת הקפידה לדקלם שהילד איננו שלה ושמעולם לא חשה שהוא שלה, כפי שחוזרים סוחרי הנשים וטוענים, אבל זו איננה המציאות, לא מבחינה מדעית ולא מבחינה חוקית. היולדת היא אמו של התינוק מבחינה חוקית וגם מבחינה ביולוגית, גם אם הביצית המופרית המושתלת ברחמה איננה שלה, כי תינוק איננו נוצר רק מהחומר הגנטי. החומר הגנטי הוא תכנית פעולה, לוח הוראות לעיצובו של הרך הנולד, אבל התינוק נוצר מחלבה ודמה של האם הנושאת, אחרת לא היה נוצר כלל. כל יולדת, גם אם קיבלה תרומת ביצית, היא אמו של הילד מבחינה חוקית ומכל בחינה אחרת, אבל אם היא יולדת לעצמה היא נקראת אם, ואם היא מוכרת את הילד לזולתה היא נקראת פונדקאית, לא בשיח המשפטי ולא בשיח הרפואי, אבל בשיח התעמולה לציבור הרחב שהתקשורת אימצה בחדוה לצורך עידוד הסחר בנשים. לקידום מכירות נוסף צולמה גם האחות המיילדת אומרת שזה שלא שימשה כפונדקאית לאחיה התאום שאין לו ילדים זו ההחמצה של חייה, כי בזמנו פונדקאות היתה אסורה. לידיעת האחות והציבור, גם היום פונדקאות של קרובי משפחה אסורה, אבל הסיפור הזה היה טוב לתעמולה ולהצגת הפונדקאות כאלטרואיזם טהור ונפלא, למרות שישראל היא המדינה הראשונה בעולם שחוקקה חוק פונדקאות מסחרית ומכרה את האמהות החד-הוריות בתור אינקובטורים לשימוש הציבור, ועד היום אין עוד בעולם חוק פונדקאות כל כך שפל ואכזרי כמו בישראל, שמפקיר דוקא את הנשים הכי חלשות בחברה. אפילו בהודו הפונדקאיות צריכות להיות נשואות ובעלן צריך להסכים. בכתבה מאד השתדלו להראות את שתי הנשים מצולמות יחד בבדיקות האולטרסאונד ובניתוח הקיסרי כאילו היו חברות קרובות. אבל האב המאמץ סיפר שמבחינתו הילד הגיע פתאם, כי האם היולדת "לא תמיד היתה לידם." בקיצור, הם לא התראו יותר מדי בזמן ההריון, מה גם שהאם המאמצת נאלצה לעבור במהלכו השתלת כליה מתרומה של בעלה, שמצד אחד זה מעורר חמלה, ומצד שני יש משהו בלתי נסבל במחשבה על אשה שהרה ויולדת תינוק בשביל אנשים שההריון קרה מבחינתם במקום אחר, וברור שהם לא עזרו לה ולא טיפלו בה בשום צורה וגם לא היו מסוגלים לכך בהתחשב במצבם שלהם. האם המאמצת גם הודתה שמאז הלידה לא היה ביניהם קשר. ולמה שיהיה? האם אנו נוהגים לשמור קשר עם כל אחד שמייצר עבורנו מוצר שקנינו בכסף? פונדקאות בישראל היא ייצור מסחרי של תינוקות למכירה, ולא שום מפעל אלטרואיסטי. אפילו לימי ההולדת של הילד לא הזמינו את האשה שהרתה וילדה אותו, והיא מצדה תודרכה היטב לקראת הכתבה: היא המליצה בחום על פונדקאות ואמרה שזה רק תשעה חודשים. זה היה כמובן השקר הגדול מכולם. הריון טבעי נמשך תשעה חודשים. הריון למכירת התינוק כרוך בהשתלת ביצית מופרית או עובר ברחמה של האם היולדת בעזרת טיפולי פוריות, שלרוב נדרשים לקליטת העובר והריון כמה ניסיונות, לפי עדות רופאת פוריות בוועדת הכנסת שדנה בנושא מדובר לרוב בארבעה או חמישה מחזורי טיפולים, והחוק מתיר לבצע בפונדקאית עד ששה מחזורים של טיפולי פוריות, שיש בהם לא מעט סיכונים בריאותיים, אבל מכיוון שנשים הן רק סחורה, לא צריך לדאוג לנזק הבריאותי שייגרם להן מטיפולי פוריות שאין להם שום הצדקה רפואית, רק צורך מסחרי. בפועל על פי הנתונים הרשמיים, מאז ראשית טיפולי הפוריות ועד הלידה עוברות כשלוש שנים, שבמהלכן נתונה הפונדקאית למגבלות רבות וקשות על חירותה ולסיכונים רבים לבריאותה, אבל בכתבה לא ראינו שום טיפולי פוריות, רק הריון מופלא מרוח הקודש, וניתוח קיסרי שסיבתו אינה ברורה: אם האם היולדת אינה יכולה ללדת בלידה טבעית מסיבות רפואיות, לא היה ראוי לאשר לה לשמש פונדקאית, כי כל ניתוח קיסרי מגביר את הסיכון בהריון חוזר, ואם אין הצדקה רפואית לניתוח קיסרי, יש פגם אתי חמור בביצוע ניתוח קיסרי רק לצורך מימוש עיסקה מסחרית. ובסוף, כפי שהראו לנו בכתבה, נולדים שני ילדים בלונדינים. שמתם לב שילדים מפונדקאות הם לעתים קרובות בלונדינים? גם אם ההורים שלהם כהי שיער, וגם אם מספרים לנו שהחומר הגנטי הוא של ההורים המאמצים ששילמו המון כסף? כפי שכבר סיפרתי, למדתי מספרה של הפרופ' אנינדיטה מיומדאר מהמכון הטכנולוגי ההודי בהידראבאד, שילדי פונדקאות נוצרים לרוב מביציות של נשים בלונדיניות ממזרח אירופה, בעיקר מצ'כיה וגיאורגיה, כי אנשים שמשלמים הרבה כסף על ילדים רוצים אותם בהירים ובלונדינים עם עיניים כחולות. כמובן יכול להיות שכל ההורים של ילדים מפונדקאות היו בילדותם בלונדינים, ואני סתם חושדת בכשרים. משום מה המסחר בנשים ובילדים שמייחצנים לנו בתור דבר נפלא מאין כמוהו מעורר בי בעיקר תיעוב ובחילה. אולי אם היו מספרים לנו משהו אמיתי ומראים לנו פעם אשה שניסתה להרות למען אחרים ובריאותה נפגעה, והיא לא מלאת שבחים והלל לסחר הנפלא בנשים ובתינוקות, אולי הייתי מאמינה גם לסיפורים אחרים. ואיך יכול להיות שמעולם לא שמענו בתקשורת סיפורים אחרים? האם סותמים את פיהן של הפונדקאיות הלא מאושרות בהסכמי שתיקה מתוחכמים ומאיימים? מדוע מעולם לא הראו לנו בשום תכנית טלויזיה חוזה פונדקאות, שנדע איך זה באמת נראה ומה בדיוק התנאים? לפחות בסיפור שהביאה אילנה דיין לפני שנים בתכנית "עובדה", (שנעלמה בדרך פלא מהמסך, אולי מפני שלא שירתה די הצורך אינטרסים פוליטיים ומסחריים), על אם חד הורית ששימשה כפונדקאית והרתה אחרי ששה מחזורי טיפולים, הודתה היולדת שכאשר התחילה את ההליך היתה מאד תמימה ולא היה לה מושג מה באמת צפוי לה, ולפחות במקרה שלה ההורים המאמצים באמת שמרו איתה קשר והיא זכתה לראות את הילד שהרתה וילדה גדל ולהיות חלק מחייו, מה שלרוב איננו קורה, כי עיסקה מסחרית היא רק עיסקה מסחרית, ומי שמוכר נשים לשמש כאינקובטורים דואג רק להבטחת העיסקה, לא להבטחת בריאותן, ולא להבטחת זכויותיהן, ולא לזכויות ביקור שלהן שתלויות רק ברצונם הטוב של ההורים המאמצים, ולא לביטוח למקרה שייגרמו להן נזקים בריאותיים קשים, כי מי שסוחר ברחמן של נשים הוא רק סוחר בבני אדם, וסוחרים בבני אדם אינם שונים במאומה מסוחרים בסוסים.