שוויון בסחר בנשים

עכשיו מנהלים ביחד את התעמולה נגד חוק הלאום ובעד מכירת נשים עניות להומוסקסואלים לצורך ייצור ילדים. בעיתון "הארץ" אין בכלל הפרדה בין שני הדברים. הם מוצגים כחלק מאותו סדר יום נאור: השוויון בין האזרחים, והסחר בנשים, כמו תאומים סיאמים. גם רון לאודר מחה במאמר ב"ניו יורק טיימס" נגד ביטול ההסדר בכותל, ונגד אי אספקת פונדקאיות להומוסקסואלים, ונגד חוק הלאום, ונגד מעצר רב קונסרבטיבי, ונגד סגירת חנויות בשבת. הכל בחבילה. כי הרי לנצל נשים עניות בתור אינקובטור זו התגלמות המוסר והצדק, באותה דרגת מוסריות כמו שוויון לכל האזרחים, במיוחד מכיוון שהעסקה יוצאת לפועל רק מפני שהנשים מאד עניות והמזמינים מאד עשירים, וזו כמובן המשמעות של שוויון באמריקה, שכל מי שיש לו כסף יכול לקנות הכל, ואם אתם מוצאים איזו בעיה לוגית בצורת החשיבה הזאת, הבעיה רק אצלכם. רון לאודר מוחה על כך שבישראל עדיין אי אפשר לקנות הכל בכסף כמו באמריקה. אמריקה היא ארץ כל כך נפלאה שיש בה נשיא שאוהד ביריונים נאצים, מסית נגד מוסלמים ומקסיקנים, ומגרש מהגרים, לא לפני שהוא מפריד מהם את התינוקות שלהם וזורק אותם למחנה מעצר, ואוסר על טרנסג'נדרים לשרת בצבא, ומבטל העדפה מתקנת לשחורים בטענה שזו אפליית לבנים. אבל לרון לאודר וליהודים אמריקאים אחרים מפריעות דווקא ההחלטות של ממשלת ישראל, שלא היתה חולמת לקבל אותן לולא שלט בארצות הברית דונלד טראמפ, שהזניק את הגזענות והלאומנות בעולם לרמה חדשה.

כשוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בראשות אלי אלאלוף ממפלגת "כולנו" דנה בהרחבת הפונדקאות, כפי שחשפה עירית לינור במאמרה המצוין "הרחם הוא משאב" במוסף הארץ 10.8.18, הופיעו בוועדה רק "פונדקאיות מאושרות" – איש בוועדה לא ביקש לראות פונדקאיות שנפגעו מההליך.  כמו כן הופיעו בעלי סוכנויות לפונדקאות ונציגי הומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כ"פונדקאיות". מעניין שבדיונים על הפללת זנות לא הזמינו לקוחות זנות וסרסורים וזונות מאושרות לדבר בזכות העסק שלהם. אבל הסחר ברחמן של נשים נחשב בישראל ובארצות הברית, שתי האחיות הרוחניות לקפיטליזם נצלני וסחר בנשים, לסחר מומלץ. ישראל היתה הראשונה בעולם לאשר פונדקאות מסחרית בחוק, וזה הישג שאין מוותרים עליו. יש רק בעיה קטנה, שלמרות שיש בישראל המון נשים עניות ומוחלשות, מדינת ישראל בהחלט דואגת למצב המצוין הזה, עדיין אין מספיק נשים שמוכרות את רחמן כדי לענות על הביקוש, ולכן, למרות שהרופאים המליצו לא לאשר פונדקאות מעל גיל 38, חברי הכנסת מירב בן-ארי מ"כולנו" וחבר הכנסת איציק שמולי מ"המחנה הציוני" דרשו להעלות את הגיל ל-40, כי צריך לנצל נשים בצורה מיטבית, כמו שצריך לנצל כל סחורה. יו"ר הוועדה דרש להתיר לכל פונדקאית ללדת יותר משני ילדים למכירה, מאותה סיבה שצריך לנצל את המשאב. גם אמיר אוחנה אמר שזה יהיה עוול להגביל את מספר הילדים למכירה שפונדקאית רשאית ללדת, כי הפונדקאיות ממש משתוקקות ללדת ילדים לאחרים. איש לא שאל את חבר הכנסת אוחנה אם כך מדוע אין יותר מתנדבות לדבר הנפלא הזה, ולמה צריך בכלל לשלם עליו. חברי הכנסת שחושבים שהם שמאלנים צרחו הכי הרבה שחייבים לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים. זה נראה להם נורא שמאלני, וזה שהם מצאו את עצמם בסירה אחת עם אמיר אוחנה ומירב בן-ארי, שבלטה במיוחד במאמציה להסיר מהפונדקאיות כל הגנה, לא הפריע להם, להיפך. כולם דרשו בתקיפות לספק שפחות ילודה להומוסקסואלים, כי אחרת זה אפליה. לנצל נשים עניות זה לא אפליה. זה ניצול יעיל של משאבים, ונשים הן לא בני אדם אלא רק משאב.

זה כבר קרה לי עם ארצות הברית, שחשבתי שאני תומכת בדמוקרטים, עד הפרשה של טרי שיאבו, שהיתה אשה במצב צמח עם הזנה מלאכותית, שבעלה, שמונה לאפוטרופוס שלה, קיבל הרבה כסף כדי לטפל בה, אבל הוא מצא אשה חדשה ורצה שטרי תמות. ההורים של טרי שטיפלו בה במסירות התחננו שישאירו אותה בחיים, אבל בתי המשפט בארצות הברית פסקו שצריך להרוג אותה כי זה מה שהבעל רצה, ובארצות הברית רק הכסף קובע, והכסף בארצות הברית הוא ערך הרבה יותר חשוב מערך החיים, ולכן הרעיבו את טרי שיאבו עד שהיא מתה. בישראל אסור לעשות את זה ואני מאד מקוה שישראל תישאר מדינה לא מתקדמת ולא תרשה להרוג אנשים. הדמוקרטים בארצות הברית דרשו להרוג את טרי שיאבו והרפובליקאים התנגדו, ואז הבנתי שאני לא יכולה לתמוך בדמוקרטים וברצח של אנשים, אפילו אם הם במצב של צמח עדיין אסור להרוג אותם, כי החיים הם קדושים, ואני לא יכולה לתמוך באנשים שהחיים אינם קדושים בעיניהם, למרות שגם אינני יכולה לתמוך ברפובליקאים. עכשיו זה קרה לי עם השמאל הישראלי שתומך בקולניות בסחר ברחמן של נשים עניות ואפילו אדם אחד במפלגות השמאל לא זועק נגד הקריאה הזאת לסחר בנשים כאילו היו פרות, כאילו אין שום בעיה מוסרית בהליך הנורא הזה, כמו שהעידה בוועדה הפרופ' עינת שלום פז, רופאת נשים ויו"ר וועדת האתיקה של האיגוד הישראלי לחקר הפוריות:

"הנשים הפונדקאיות האלה עוברות ארבעה-חמישה מחזורי טיפול וברוב המקרים לא ייכנסו להריון וגם לא יראו שקל. מכל מהלך הטיפולים הזה, אף אחד לא מסביר להן את זה. הן לא מודעות למצב הזה. אם היא עברה הפלה או אם יש סיבוכים במהלך ההריון והלידה, היא לא מוגנת, היא לא מטופלת. אין שום התחייבות ביטוחית להגן עליה אם היא מאבדת את הרחם שלה בלידה. אף אחד לא מתייחס לזה."

היו אנשים שתהו מדוע הירשו לעירית לינור לפרסם ב"הארץ" מאמר כזה, ואני חושבת שזה מפני שחשבו במערכת העיתון שהם יוכלו להגיד שעירית לינור היא ימנית ובעד ערכי המשפחה הישנים, אז לא צריך לקחת אותה ברצינות, אבל אני חושבת שאם הם חשבו ככה, הם עשו מקח טעות. כי זה המאמר היחיד שהתפרסם בנושא בעיתון "הארץ" שהיה מאמר עיתונאי מבוסס על מסמכים ולא תעמולה שקרית וריקה של בעלי עניין, ויש עוד כמה קוראים הגונים לעיתון שהזדעזעו, למרות שכל הזמן העיתון מנסה לסמן להם שמי ששמאלני צריך להיות בעד ניצול נשים כאינקובטור, אבל לי מאד בלט שאין שום הבדל בדיונים האלה בין מירב בן-ארי ואמיר אוחנה לאיציק שמולי ואילן גילאון ויעל גרמן, כולם תובעים במרץ סחר בילדים ובנשים. ואני מרגישה שלא אוכל יותר לתמוך במפלגות האלה שאני אמורה לתמוך בהן נגד הימין ונגד חוק הלאום, כי אני אשה ואם חד-הורית, ואני לא מצביעה למפלגות שחושבות שאני רחם להשכיר ולא בן אדם, ואם זה לא משאיר לי שום מפלגה להצביע לה זה עצוב, אבל אלה החיים.   

על נשים וכבוד האדם - תשובה לאורית קמיר

אורית קמיר מעולם לא נרתעה מלהכפיש ולפסול פמיניסטיות שגישתן שונה משלה, ובעיקר להאדיר ולפאר את עצמה על חשבונן, גם תוך כדי פגיעה קשה בנשים שהן קורבנות של אלימות גברית. לצורך זה מעולם לא נרתעה קמיר מעיוות וסילוף האמת, ומהתחבולה הזולה והנפוצה של סילוף עמדת מבקריה, ובעיקר המבקרות אותה, כדי להציג את עצמה כטובה מהן.

מאמרה ב"הארץ" ביום ו' 10.8.18 "פמיניזם זכויות אדם וחוה או פמיניזם זהותני", מציין שפל חדש בתהליך ההידרדרות של אורית קמיר לשמש כאבקת הכביסה של שונאי ותוקפי הנשים, שזה עיקר מפעלה בשנים האחרונות. תאוות ההאדרה העצמית שלה, שמתבססת על תפקידה המכריע בהכנסת עבירת "ההטרדה המינית" לספר החוקים הישראלי, שלכאורה מרחיבה את טווח ההפללה של עבירות המין הקלות, ולמעשה יוצרת בלבול וזילות של עבירות מעשים מגונים, הטרדה וביזוי שהיה להן גם קודם לכן כיסוי חוקי, בעבירת מעשים מגונים ובעבירות לשון הרע והאיסור לבזות ובעבירת הטרדה רגילה, ולא מעט פמיניסטיות סברו כבר אז שעדיף שלא להגדיר עבירה מיוחדת כזו, שכן תוצאתה בחברה פטריארכאלית שמרנית ותיאוקרטית כמו החברה הישראלית, תהיה זילות בעבירות המין הקשות יותר, שזה בדיוק מה שקרה: כיום מרבים בשיח הישראלי לכנות מעשים מגונים ואפילו מעשי אונס "הטרדה מינית", הגדרה שהיתה אמורה לכלול עבירות מין ברף הנמוך ולא עבירות מין חמורות, וגם מעשי אלימות, כשהם נעשים על ידי גבר כלפי אשה, מכונים "הטרדה מינית". כך אירע כאשר ח"כ איתן ברושי, שאורית קמיר נזעקת להגן דוקא עליו, היכה את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין. ח"כ ברושי לא "נגע" באיילת נחמיאס-ורבין ולא "הטריד" אותה, אלא היכה אותה. זאת עבירת אלימות, גם אם אין מדובר במכה קשה, וצריך היה לדרוש ממנו להתפטר מיד. "הטרדה מינית" זה מה שעשתה התקשורת לח"כ איילת נחמיאס-ורבין, כאשר התמוגגה לדון בישבנה בתיאורים שייצגו את אותו סוג פורנוגרפיה שמאפיין את הדיון באלימות נגד נשים, פורנוגרפיה שהודגמה בצורה מזעזעת במיוחד בתחקיר "המקור" על חקירת נערה שנאנסה בתחנת אוטובוס מבודדת על ידי שלושה נערים ערבים, וחוותה בנוסף לטראומת האונס הנוראה גם אימת מות.

לפני מספר שנים סטר פקיד בכיר על לחיו של חבר כנסת שכינה אותו "נאצי", ופוטר מיד ללא כל הליך משפטי, ואיש לא עירער על כך. לבי נטה דווקא לטובתו של אותו פקיד בכיר, כיוון שאינני סובלת את השימוש בכינוי "נאצי" בעימותים בין יהודים, הן משום זילות השואה שכרוכה בו והן משום שלדעתי עוצמת הקינטור שבכינוי זה היא כה גדולה, שהיא מצדיקה סטירת לחי, אבל הבנתי את חשיבות המסר הנגדי, שאלימות איננה נסבלת בשום תנאי. כאשר האלימות היא נגד אשה, היא מיד יורדת לדרגת "הטרדה" והעיסוק בה הופך לעיסוק פורנוגרפי במיניות, גם אם מהות העבירה היא באלימות הכרוכה בה ולא בהיבטיה המיניים. ח"כ איתן ברושי היה צריך להתפטר מיד, משום שהיכה חברת כנסת אחרת, וגם לו היכה גבר היה צריך להתפטר, כי אסור להרשות שחברי כנסת יכו אלה את אלה או יפעילו כל סוג אחר של אלימות איש כלפי רעותו. כך סולקה גם חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, בצדק רב, לאחר ששפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה. חברות בכנסת מחייבת התנהגות הולמת, והתנהגות בלתי הולמת של חבר כנסת מצדיקה דרישה להתפטרותו, שאיננה ענישה פלילית, אלא סנקציה ציבורית כלפי התנהגות בלתי הולמת מצד נציגי ציבור. בשלושת המקרים שהזכרתי: סטירת הלחי של פקיד בכיר לחבר כנסת שהובילה לפיטוריו של הפקיד, שפיכת כוס המים של חברת כנסת על חבר כנסת אחר, והמקרה האחרון של המכה שהיכה ח"כ איתן ברושי את ח"כ איילת נחמיאס-ורבין, אין שום עניין של העדפת גירסת הקורבן, כפי שמנסה לרמוז אורית קמיר, שכן המעשים נעשו ברשות הציבור והיו להם עדים רבים, ואיש מהפוגעים לא הכחיש ולא יכול היה להכחיש את מעשהו, ולכן ניסיונה של קמיר להסמיך את פרשת ברושי לעדויות "גם אני" על פגיעות מיניות מהעבר, היא זריית חול בעיניים. כל אדם שחש עצמו נפגע רשאי לפנות לבית המשפט, אבל אין שום צורך לערב את בית המשפט כדי לפטר אדם בתפקיד בכיר עקב מקרה אלימות שנעשה ברשות הרבים ורבים נחשפו אליו. אם ח"כ ברושי חש נפגע מכך שעבירת האלימות שלו נדונה כעבירת מין, שאכן יש בה היבט כזה, אבל הוא איננו ההיבט המהותי בעבירה, עדיף לו שילין על הצורך הגברי לנצל את האירוע לעיסוק אובססיבי באיבר אינטימי של האשה שפגע בה, שבעיני העצים דווקא את הפגיעה באיילת נחמיאס-ורבין ולא במי שהיכה אותה היכן שהיכה, וגם הדגיש את העובדה שבניגוד לדברי קמיר, לא הרבה השתנה במעמדן של הנשים, שנתפסות כאובייקט יותר מאשר כאדם, ולכן קל יותר גם להפעיל כלפיהן אלימות ולחבוט בהן, שאפשר לנחש שהח"כ הנכבד לא היה מעז לחבוט כך בגבר. לכן גם השימוש התדיר של אורית קמיר במושג "כבוד אדם וחוה" שמרפרר לספרה (תמיד טוב להוסיף גם פרסום שיווקי), מקומם אותי, כי הוא יוצר את הרושם שזכויות אדם נוגעות רק לגברים, ולנשים יש זכויות אחרות, או שאין להן זכויות אדם. אני רואה חשיבות עליונה להזכיר בכל עת את פסוק היסוד של הווייתנו, שהוא הבסיס המוסרי-תרבותי למושג זכויות האדם: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". בחברה שבה נתפסת האשה כסוג נחות של הוויה, "בדרגה נמוכה של רוחניות" כדברי רבני עלי, ו"פונדקאית, רחם להחכרה שאיננה אם" בלשונם של מצדדי הסחר ברחמן של נשים, (כפי שהיטיבה לחשוף אותם בקלונם עירית לינור , שמעולם לא התיימרה להיות פמיניסטית דגולה או רדיקלית), יש חשיבות עקרונית לציון העובדה שנהג להדגיש הפרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאשה קרויה אדם, ושראוי לרומם את פרק א' בספר בראשית המדגיש זאת על פני הסיפור המובא בהמשך, שבו מתוארת חוה, אם כל חי, כמי שנוצרה מצלעו של אדם, ואיננה נבראת בצלם אלהים כמותו. והרי בין שני הסיפורים האלה משתרע כל סיפורו של דיכוי האשה מאז ומעולם, ולא בכדי העדיפה המסורת היהודית את הסיפור השני.

גם במקרים מסוג זה של ארי שביט, שעיתונאית יהודיה אמריקנית האשימה בsexual assault, העבירה המקבילה לעבירת מעשים מגונים בישראל, שעוסקת באלימות מינית שאיננה מגיעה לכלל אונס, אין הכרח לפנות לבית המשפט, משום שעל העובדות לא היתה מחלוקת בין המאשימה לבין הנאשם שהודה והתנצל, ולא היתה דרישה מצדה לענישה פלילית שמחייבת דיון משפטי, וגם החלטתו של הנאשם לפרוש ממשרתו בעיתון "הארץ" היתה שלו ולא נכפתה עליו. אורית קמיר כלל לא היתה צריכה להתערב בעניין זה, אבל היא לא עמדה בפיתוי להציג את עצמה כמין אפיפיורית של עבירות המין כנגד נשים, שבסמכותה להעניק עליהן מחילה לעבריינים, סמכות שאיש לא העניק לה ומן הסתם גם לא האל הטוב. בכך היא שימשה כאבקת כביסה של אדם שהציג לה גירסה שהחניפה לה ובעיקר לעצמו, ואם יש לה טענות למי שממהרים לשפוט ללא בדיקה מעמיקה, מוטב שתבוא בטענות לעצמה, על כך שנרתמה לעזרתו של אדם שהודה בהתנהגות מינית בלתי ראויה אבל לא בחומרת והיקף הפגיעה שלו בנשים, שבעבר סברתי שהיא נובעת מיוהרה חסרת מעצורים, וכעת לאור מה שנודע לי שלא מרצוני, אני סבורה שהאיש סובל מבעיה נפשית שזקוקה לטיפול מקצועי, ולא למופע יחצ"נות עם אורית קמיר, שבה היא שוללת כדרכה את קיומה של עבירת התקיפה המינית, כאילו איננה יודעת שזו העבירה המקבילה בארצות הברית למעשים מגונים, ומוזילה הן את הקורבנות והן את חומרת הפגיעה.

אבל קמיר, שמאז שפירסמה את עצמה כפמיניסטית רדיקלית, שלא לי להחליט אם היא אכן כזו, עסוקה בעיקר בקידום עצמי ובחנופה לחזקים בחברה, התגייסה לסייע לשביט ומן הסתם גם למעסיקו עמוס שוקן, שסיפק לה בזמנו סיקור אוהד מעל דפי "הארץ", כשלחמה על הקריירה האקדמית שלה. אותו עמוס שוקן גם לא התבייש לטעון שלא פעל נגד יצחק לאור, מכיוון שבזמן שהועלו נגדו האשמות בעבירות מין קשות, טרם נכנס לתוקף חוק ההטרדה המינית של אורית קמיר. אורית קמיר לא טרחה כמובן להעיר לשוקן שהעבירות שבהן האשימו נשים את יצחק לאור הן עבירות חמורות שהיו אסורות מאז ומתמיד, ואין להן כל נגיעה לחוק ההטרדה המינית שלה, שעוסק בעבירות מין ברף הנמוך, שגם הן ברובן המכריע נאסרו על פי חוקים אחרים מראשית ימי המדינה, כך שאפילו עמוס שוקן אמור היה להיות מודע לקיומן. אורית קמיר בעצמה, בשאיפתה להאדיר את עצמה כמכוננת עבירת ההטרדה המינית, תורמת במאמרה למגמת הזילות הזאת של עבירות מין קשות, כשהיא מספקת אמירות שגורמות לשפשף את העיניים לנוכח בלבול היוצרות שלה:

"הפמיניזם המכונה בעברית "רדיקלי", הוא שזיהה שהטרדה מינית היא מנגנון פטריארכאלי המשעבד נשים בקבוצה ומבטיח את המשך שליטתה של קבוצת הגברים, שהיא המעמד השליט, ההגמוני. זרם פמיניסטי זה, שהתהווה בארצות הברית בשנות ה-60 וה-70, זיהה שגם אונס, הזניה, עיקור כפוי, שלילת אמצעי מניעה והגבלת הפלות הם כלים מערכתיים המשרתים את שלטונה של קבוצת הגברים בקבוצת הנשים." ובכן הטרדה מינית היא העבירה שעומדת אצל קמיר בראש עבירות דיכוי הנשים, ולצדה "גם אונס" ופשעי מין חמורים אחרים. אין פלא שקמיר מאד חביבה על גברים בעלי הון ועוצמה חברתית, שמשתמשים בה כדי לשמר את עליונותם על פני הנשים, ולמנוע מנשים שהיו קורבנות לאלימות גברית את מעט הצדק שהן מנסות לקושש לעצמן, כשהיא מורידה אותן לדרגת מתלוננות על "הטרדה מינית" בלבד, שגם בה היא מרבה לפקפק.

אורית קמיר תמיד התאימה את עצמה לרוח הזמן. לפני עשור, כאשר הקהילה הלהט"בית היתה הרבה יותר נרדפת והרבה פחות פופולארית – ולא, זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, בניגוד לטענתם של ירון לונדון ואחרים, לא שינתה בן-לילה את מעמד הלהט"בים בחברה הישראלית, ולפני עשור היה קשה מאד למצוא במצעדי הגאווה פוליטיקאים שאינם חברי מר"ץ וחד"ש, וגם קמיר התנגדה אז למצעדי הגאווה ולא גילתה שום אהדה לזכויות הלהט"בים. כעת היא מקפידה לציין שאין להפלות על רקע נטייה מינית, ושומרת על שתיקה גמורה בעניין הדרישה להרחבת הסחר ברחמן של נשים בישראל, שרומס את כבוד האדם (או לשיטתה כבוד חוה) שלהן. תמיד טוב להחניף לחזקים ולהפנות את הגב לנשים החלשות והשכוחות. וזה כנראה מה שבאמת מפריע לה, שתנועת "גם אני" והשימוש ברשתות החברתיות בפרט, מעניק קול גם לנשים שאין להן העוצמה החברתית והתמיכה הגברית שיש לאורית קמיר, ולפעמים הקול הזה, כמו הרשימה הזו בבלוג הזה, שלא יכלה להתפרסם בעיתון הבית של קמיר, "הארץ", מופנית גם נגדה. אבל אורית קמיר צריכה להבין שהזכות למחות על עוולות נגד נשים נתונה לכל אשה ואשה מתוקף היותנו בנות אדם, ואיננו צריכות לשם כך את אישורה.

קנסות לזנות ועידוד פונדקאות

השבוע הופללו בישראל לקוחות הזנות ואם ייתפסו – אם גדול, שכן לדעת יודעי דבר רוב הזנות מתרחשת בדירות פרטיות – יחויבו לשלם קנסות, כך שגם מדינת ישראל תוכל להרוויח מן הזנות, כפי שהיא מרוויחה מעישון סיגריות, נסיעה במכוניות פרטיות, וסחר בקרקעות המדינה, מה שלא ממש יוצר למדינה תמריץ לשקם את העוסקות בזנות, או לצמצם את עישון הסיגריות, או לקדם תחבורה ציבורית, או להוריד את מחירי הדירות. את הסחר בנשים המכונה פונדקאות מבקשים לעומת זאת להרחיב בישראל, כדי שלא רק נשים עקרות, אלא גם הומוסקסואלים יוכלו לנצל נשים כרחם להשכיר, ובעצם מדוע רק הומוסקסואלים? אם הזכות להורות היא זכות כה מוחלטת שמתירה לנצל נשים בתנאים של פרות המלטה, שמייצרות באופן דומה לתעשיית החלב והבשר עגלים שמופרדים מהן לתמיד אחרי ההמלטה, מדוע יגרע חלקם של סתם גברים שלא מצאו בת זוג? מדוע להם לא יסופקו שירותי ייצור ילדים על ידי סחר בנשים עניות ומוחלשות? מישהו מהמגיבים כתב שלא צריך להשוות פונדקאות לזנות כי בפונדקאות אין אקט מיני, והעובר מוחדר לרחם האשה במרפאה, כי הרי כל העניין הוא אם יש או אין אקט מיני, כי שאלת המוסר היא שאלת המיניות, לא ניצול גופה של אשה וסיכון בריאותה וחייה. ואותי דוקא האקט המיני ממש לא מטריד. נראה לי הרבה יותר הגיוני ומוסרי שהומוסקסואלים ישכבו עם נשים שמעוניינות בכך ויביאו איתן ילדים לעולם, בתור נשים ואמהות ולא בתור פרות המלטה. זה מה שהומוסקסואלים שרצו משפחה וילדים עשו תמיד וחלקם עושים גם היום: חיים עם אשה, אפילו מתחתנים. הרי כל הדיכוטומיה הטפשית הזאת, כאילו הנטייה המינית היא משהו נחרץ ומוחלט, איננה האמת. לכל האנשים יש פוטנציאל לביסקסואליות, לפחות במצב הבלבול המיני של גיל ההתבגרות ובטרם תבשיל מיניותם הבוגרת. לרוב ההומוסקסואלים היה קשר מיני עם נשים בשלב מסוים בחייהם ולעתים לאורך שנים, ולרוב הנשים הלסביות היה קשר מיני עם גברים לפחות חלק מחייהן ולעתים במשך שנים, לא מעטים מההומוסקסואלים בחרו בחיים עם בני מינם לאחר שנים של נישואים או זוגיות עם בני המין השני, ויחסי מין עם בני המין השני לצורך הבאת ילדים לעולם הם הדבר הנורמלי ביותר, גם אם מדובר ביחסי מין למטרה זו בלבד, והאקט המיני הזה הרבה יותר מוסרי מאשר לנצל אשה ענייה ולהחדיר לרחמה באופן מלאכותי ביצית מופרית או עובר כדי שתגדל אותם ברחמה, בעזרת הורמונים, שאיבת ביציות, טיפולי פוריות והריון לשם מכירת העובר. אבל בתודעה האנושית דוקא יחסי מין נתפסים כמשהו מזוהם ופסול, ופעולות רפואיות שמנוגדות לכל אתיקה רפואית, כי האשה שהעובר מושתל ברחמה יכולה להרות הריון טבעי, וכל הפעולות הרפואיות והחומרים שמוזרקים לגופה כדי לייצר תינוק למכירה, הם למעשה פעולות עסקיות שאין להן כל הצדקה רפואית למעט מימוש עסקה מסחרית, נתפסות כעניין הגון וסביר בהחלט. למרות שכל מטרתו לשפר את מצבה הכלכלי של אשה במצוקה ולשפר עוד יותר את מצבם הכלכלי של רופאי פיריון עשירים, כי מאחורי לקוחות הסחר ברחם נשים והנשים הנסחרות נמצאת רפואת הפריון, זו שיש לה כסף גדול וגישה למסדרונות השלטון ולבית המחוקקים.

השבוע החליט הבלשן אילון גלעד להקדיש את טורו השבועי במוסף "הארץ" למלה "פונדקאות", שמובנה הראשוני בעברית הוא אורגניזם שנושא טפיל, ותורגם כנראה מהמונח הגרמני לפונדקי Wirt, ששימש בגרמנית בשני המובנים. וכאן הגיע קטע שהעביר בי צמרמורת:

ככל הנראה, כותב גלעד, היה זה אותו פרופ' משיח – פרופ' שלמה משיח, שאחראי ללידת המבחנה הראשונה בישראל – שהנהיג לראשונה את השימוש במונח פונדקאית כדי לתאר אשה הנושאת ברחמה ביצית מופרית של אשה אחרת. בראיון עמו שפורסם ב"מעריב" ב-1984, שנה לפני הלידה הפונדקאית הראשונה בעולם, הוא אמר כי "נצטרך וועדה לרפורמה בחוק, כי המציאות מקדימה אותנו. כבר היתה בקשה לאשר "אם פונדקית", בת משפחה של זוג אשר להם ביציות וזרע תקינים, אבל האשה עברה כריתת רחם. הבקשה עדיין בדיון, המקרה חריג. אך אין לדעת אם לא יהיו עוד פניות כאלה".

כמה מעודכן היה הפרופ' משיח, כמה צופה פני עתיד ופני רווח עתידי מניצול נשים עניות בסוג חדש של סחר בנשים, כזה שהרופאים הם חלק בלתי נפרד ממנו, והם הכוח המניע שלו. במהרה יתפרסמו בעיתונות האמריקאית מודעות שמבטיחות "דרך קלה להורות" גם להומוסקסואלים, כי רפואת הפריון מתפרנסת מכך יפה ומגלגלת מיליארדים. משאלות מוסריות הרופאים האלה אינם מוטרדים. הם בכלל אלטרואיסטים שרק רוצים לעזור לאנשים להביא ילדים לעולם. מאז שנות השמונים התפתחה בעולם תעשיית ניצול נשים גלובאלית, שהטיסה נשים עניות ממזרח אירופה לשאיבת ביציותיהן בעלות המטען הגנטי הבהיר והבלונדיני בהודו, שם הופרו בזרעם של גברים אמידים מהמערב והושתלו ברחמן של נשים הודיות עניות. הכל קרה מתחת לרדאר. במשך שנים רק הנוגעים בדבר ידעו מה באמת קורה. מצבם של ההומוסקסואלים במערב השתפר בהדרגה. זה לא היה בלתי קשור להכרה בכוחם הכלכלי העצום של זוגות עם שתי משכורות של גברים בעולם שבו אי השוויון בין גברים הומוסקסואלים לגברים הטרוסקסואלים הלך והצטמצם, ואילו אי השוויון בין גברים ונשים הצטמצם הרבה פחות.

ב-1996 עבר בכנסת החוק לסחר ברחמן של אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות. הפרופ' משיח בעל הקשרים במסדרונות השלטון ועמיתיו לתעשיית הפריון מילאו תפקיד מכריע בהעברת החוק, ובכך שלא בוטל בהמשך, למרות שעם הזמן התבררו ממדי הניצול של נשים גרושות במצוקה שמתקשות לפרנס את עצמן ואת ילדיהן במסגרת החוק הנפשע הזה. הציבור הרחב עודכן הרבה פחות. לא התנהל שום דיון ציבורי אמיתי האם מותר לנצל את הנשים הכי מוחלשות בחברה כדי לייצר ילדים לאחרים, וגם היום אין מתנהל דיון כזה. סרסורי סחר בנשים בעלי רישיון רופא מרשימים את הציבור הרבה יותר מסרסורי זונות, והזרקת חומרים רפואיים לגופן של נשים בריאות כדי לממש עיסקה כלכלית נתפסת כעניין מוסרי לחלוטין, לגמרי שונה מסרסור שמפטם אשה בסמים כדי למכור אותה לזנות. בעיניי רופאי הפיריון המתעשרים מניצול נשים מוחלשות גרועים מכל רועה זונות, שלא נשבע את שבועת היפוקרטס, ומעולם לא למד באוניברסיטה. עבור רוב הציבור בישראל מה שרופא עושה הוא חוקי, למרות שכבר הורשע רופא פיריון בסחר בביציות של נשים שאת חייהן סיכן למען רווח אישי. רוב רופאי הפיריון אינם עוברים על החוק. הם דואגים שהחוק יותאם לצרכיהם, וכעת הם מקווים להתאמה נוספת בכייון הרחבת הרווח.

כעת זועקים ההומוסקסואלים ותומכיהם "שוויון!", אבל הם אינם מתכוונים לשוויון, אלא לזכות לנצל נשים במצוקה לצורך תעשיית תינוקות למכירה, תעשייה שתגלגל עוד הרבה יותר כספים מהיום, כי הנשים העקרות שאינן יכולות כלל לשאת הריון הן למרבה השמחה מעטות, ואילו ההומוסקסואלים שרוצים לנצל נשים כרחם להשכיר הם רבים, ומאחר שמדובר בכסף גדול גם תומכיהם הם רבים, ומבקריהם בולמים את פיהם. די היה לראות את מודעת דגל הגאווה עם הלוגו של יצרנית המכוניות ניסאן על עמוד שלם בעיתון "הארץ" של יום ששי שלאחר המפגן לעידוד סחר בנשים בתל אביב, כדי להבין כיצד כסף הולך לכסף, וכיצד מאחורי מסך של קריאה לשוויון ולקידמה צועדת המפלצת העתיקה מכולן והחזקה מכולן: הסחר בגופן של נשים.

"האונס של ריסי טיילור" בפסטיבל הסרטים בירושלים

סיפור האונס של ריסי טיילור בשנת 1944 איננו סיפור שמוביל לקתרזיס. למרות שריסי דיברה, וזיהתה את תוקפיה, לא העמידו אותם לדין ולא הענישו אותם. למרות שהפעילים לזכויות השחורים, ובפרט רוזה פארקס שהתפרסמה בשל סירובה לעבור לאחורי האוטובוס, אבל היתה פעילה ותיקה לזכויות שחורים וטיפלה במיוחד בנשים שחורות שנאנסו על ידי לבנים, התערבו ולחצו והשיגו שימוע נוסף, השורה התחתונה היתה זהה: התוקפים של ריסי טיילור, ששבו אותה באיומי רובה ואנסו אותה בזה אחר זה, שבעה צעירים לבנים, הבוגר ביניהם חייל בן שמונה עשרה, הוא זה שאיים עליה ברובה, והצעיר ביניהם בן ארבע-עשרה, הוא היחיד שלא אנס אותה, ששת האחרים אנסו אותה והתעללו בה במשך שעות, ואחר כך היא לא יכלה עוד להרות וללדת, נותרה לה רק בתה היחידה שלימים נהרגה בתאונת דרכים, והותירה גם כן אחריה בת יחידה, מעולם לא הועמדו לדין. החיים של ריסי היו נוראים, אבל היא האריכה ימים עד גיל 97, ובשנת 2010 פירסמה דניאל מקגוויר את ספרה "בקצה האפל של הרחוב" על האונס של נשים שחורות והתנועה לזכויות האזרח. זה קרה שנתיים אחרי שברק אובמה נבחר לנשיא, ובשנת 2011 התנצל בית המחוקקים של אלבמה בפני ריסי טיילור על כך שלא נעשה עמה צדק, וריסי טיילור האריכה ימים כדי לקבל את ההתנצלות הזאת. אלה היו ימיו של ברק אובמה, ונדמה היה שנפתח לשחורים בארצות הברית עידן חדש, והספר של דניאל מקגוויר והסרט התיעודי של ננסי בוירסקי, והרעש שהם חוללו,  נראים לי כמו תוצר של עידן אובמה, אבל שמונה השנים האלה עברו, ועכשיו יש נשיא שמאיים כל הזמן לפעול נגד העדפה מתקנת של שחורים, וקורא לזה גזענות נגד לבנים, ואני חושבת אם ימי אובמה כנשיא, שגם בהם שוטרים התנכלו לשחורים וירו בהם למוות שלא בצדק, האם הם היו תור זהב קצר לשחורים שלא יחזור, והאם עכשיו ארצות הברית, שתמיד היתה מדינה נוראה, תהיה טראמפלנד עוד לזמן רב, וכל העולם יהפוך למקום נורא, ובמיוחד לשחורים ולנשים, שהנשיא הנוכחי של ארצות הברית חושב שהן רק צעצועים להנאתו.

בימיו של אובמה גם התפרסם הספר Hidden Figures שעל פיו נעשה סרט באותו שם שנקרא בעברית "מאחורי המספרים" והוא היה סרט יותר אופטימי, שסיפר על המתמטיקאיות השחורות שערכו את החישובים בפרוייקט החלל לפני שהשתמשו לכך במחשבים, כמו קתרין ג'ונסון שחישבה את מסלול הטיסה של ג'ון גלן, וברק אובמה העניק לה מדליה וגם קראו בניין על שמה בפרוייקט החלל. לסרט "מאחורי המספרים" היה סוף אופטימי, בביטול ההפרדה בין שחורים ללבנים ובטיסה המוצלחת של ג'ון גלן, אבל במציאות כשעברו בפרוייקט החלל לשימוש במחשבים כל הנשים האלה פוטרו ממשרתן בפרוייקט החלל, והתרומה שלהן נשכחה למשך שנים רבות. ועדיין פרוייקט החלל היה בועה מאושרת לשחורים, לעומת אבוויל באלבמה, ששם חיו ריסי טיילור ומשפחתה, ושם שבו אותה הלבנים באיומי רובה ואנסו אותה וציפו שהיא תשתוק ולא תעז לספר מה עשו לה, אבל ריסי טיילור דיברה, והיא לא זכתה לצדק, רק ניסו לשרוף לה את הבית והיא נמלטה עם בעלה ובתה לבית אביה, ויותר מאוחר עזבה בכלל את אבוויל וחיה בפלורידה, שהיא מדינה יותר טובה מאלבמה, ויותר סובלנית. בכל זאת האחיות והאח של ריסי נשארו באבוויל כל החיים, והם החזירו לשם את ריסי כשהזדקנה מאד ומצבה הבריאותי הידרדר. ריסי היתה הבת הבכורה במשפחה ואמה נפטרה כשאחיה היו קטנים ואחיה הצעיר היה עדיין תינוק, והיא גידלה אותם כמו אמא. הבילוי היחיד שלה היה ללכת לכנסיה, וכשהיא חזרה מהכנסיה עם חברתה האנסים שבו אותה באיומי רובה ולקחו אותה במכוניתם ליער. אחר כך הם אמרו שהיא היתה זונה ושהם התנהגו אליה מאד יפה והכל היה בהסכמה והם נתנו לה כסף. אבל אחד מהם סיפר את האמת, שחטפו אותה באיומי רובה ושהיא כל הזמן בכתה והתחננה שיתנו לה לחזור לתינוקת שלה. כל הגברים שאונסים נשים בכל העולם אומרים אחר כך שהנאנסת היתה זונה ושהם היו צדיקים. אחיה של ריסי סיפר שאבותיהם היו עבדים של משפחת השריף של אבוויל לואי קורביט, שגם סידר שלא יעמידו לדין את האנסים, וגם הרביץ לרוזה פארקס שבאה לדבר עם ריסי והוציא אותה בכוח מהבית שלהם והשליך אותה על הקרקע. אבל רוזה פארקס חזרה לשם למרות שהשריף שוב הרביץ לה. אחר כך כשהסיפור התפרסם גם הוא שיקר. מבחינת השריף המשפחה של ריסי נשארה משפחה של עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל, כולל לאנוס את הנשים שלהם. רוב הלבנים שהקיפו את המשפחה של ריסי חשבו עליהם בתור עבדים שחורים שמותר לעשות להם הכל מבלי להיענש.

אני לא כל כך מבינה למה האח והאחיות של ריסי נשארו באבוויל לחיות עם האנשים שהתעללו באחותם. למה הם לא עזבו כמו ריסי למקום יותר נעים כמו פלורידה. רציתי שישאלו אותם למה הם נשארו. רציתי לדעת איך נראו החיים שלהם בעיירה במשך כל השנים, אבל הסרט עוסק באונס ובעדויות על האונס ובהליכים המשפטיים שהסתיימו ללא העמדה לדין בכלל של האנסים, שאפילו לא נעצרו, למרות שגם ריסי וגם החברה שהיתה איתה זיהו לפחות חלק מהם. הן הכירו אותם היטב, כי הם היו בעצם שכנים מהבתים הסמוכים, וזה עוד יותר הפליא אותי שהם נשארו לחיות בעיירה עם כאלה שכנים. אולי לא היתה להם ברירה. אחותה של ריסי רצתה להאמין שלפחות חלק מהאנסים שלה נהרגו בצורה טראגית ולמצוא בכך נחמה שלפחות אלהים עשה עם ריסי צדק, אבל לא ברור אם זה באמת נכון, כי אחיה של ריסי מספר שהשריף סיפר להם על שני אנסים שנהרגו בדמי ימיהם ואחר כך הוא גילה שזה לא היה נכון. הסרט לא ממש אומר מה היה נכון ומה לא, רק נותן לצופה להבין בעצמו את השקרים.

אני לא יודעת אם הוגן להשוות בין אונס של נשים בחברות חופשיות לאונס של ריסי טיילור שהוא אונס אכזרי במיוחד של אשה שחורה שמתייחסים אליה כאילו היא בכלל לא בן אדם, אבל בכל זאת אני חושבת שיש דברים דומים בין אנסים בכל העולם, שחושבים שנשים הן חפץ ואחרי שאונסים אותן אומרים שהן זונות ושהן בכלל רצו את זה ותמיד שוכחים את הרובה שאיים להרוג אותן, את האלימות והאדישות הגמורה לסבל של הנשים. בכל אונס יש דה-הומניזציה של האשה, אבל דה-הומניזציה של נשים היא חלק מדרך המחשבה המקובלת בחברה, כמו במקרה של פונדקאות, שאנשים בכלל לא מבינים מה לא בסדר בניצול של נשים, כי לנצל נשים בצורה מזעזעת נראה להם לגמרי נורמלי. האנס הכי בוגר שהיה בן שמונה-עשרה אמר לריסי שתתנהג כאילו היא עם בעלה וזאת בעצם לא היתה אמירה עליה אלא על עצמו, שכאילו הוא, שאונס אשה באכזריות באיומי רובה, הוא כמו בעל ששוכב עם אשתו, כאילו זאת זכותו החוקית לאנוס אותה, ובכל העדויות של האנסים הם תיארו כמה הם התחשבו בה. לא משנה כמה בן אדם הוא מפלצת, תמיד הוא יתאר את עצמו בתור בן-אדם למופת ויכפיש את הקורבן שלו, במיוחד כשהקורבן זאת אשה. כל כך קל לאנשים, ואפילו לנשים, כי הן חלק מהחברה, לשכוח שאשה היא בן אדם שמרגיש וסובל, ומאד קשה לאנשים וגם לנשים להזדהות עם הסבל שלה. ריסי טיילור, שהיתה כבר זקנה וחולה כשעשו את הסרט, כמעט איננה מדברת בסרט. היא רק אומרת שהמון נשים נאנסו, ושלאיש לא היה אכפת מהסבל שלה.        

הסרט :אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים

הלכנו לסרט האיטלקי "אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים שביימה ולריה גולינו ומספר על מתיאו, יזם בינלאומי עשיר שמתגורר בוילה מפוארת ברומא, ומארח בוילה שלו את אחיו הבכור אֶטוֹרֶה, שגוסס מסרטן במוח. רציתי ללכת לסרט הזה כי הוא נשמע כמו החלום שהיה לי כשאחי גסס מסרטן במוח, לקחת אותו לדירה יפה או מלון מפואר ולטפל בו בעצמי. זה היה חלום גם כי אני לא עשירה ואני גרה בדירה רגילה בקומה רביעית בלי מעלית בירושלים ואחי התגורר בחיפה ואין לי רכב שצריך בשביל לקחת חולה סופני לטיפולים, אבל בעיקר כי לא יכולתי לעשות כלום, כי אשתו של אחי והילדים שלו החזיקו בו, ואפילו ניסו בשלב מסוים לאסור עלי לבקר אותו. זה היה אחרי שאחי עבר המון הקרנות קשות שלא עזרו לו בכלל והוא התמוטט ואושפז. הם לא סיפרו לי כמובן שהוא התמוטט ואושפז, אבל כשהוא לא ענה לי לטלפון שאלתי את בת הזוג שלו מה שלומו, והיא אמרה לי שהילדים של אחי אמרו לה שהוא לא רוצה לראות אותה ושרק להם מותר לראות אותו ואני אמרתי לה שאני נוסעת לבקר אותו והיא התקשרה לילדים שלו וסיפרה להם, ואז שתיים מהבנות של אחי התקשרו אלי ואמרו לי שהוא במצב פסיכוטי ושהם החליטו שרק הם יבקרו אותו. לא רציתי להתעמת איתם, אבל התקשרתי לבית החולים רמב"ם ששם אחי היה מאושפז ושאלתי מה שלומו ואם אפשר לבקר אותו ואמרו לי שכמובן אני יכולה לבקר אותו והם לא ידעו שום דבר על מצב פסיכוטי, אז נסעתי לבית החולים רמב"ם ושם הבנתי למה אסרו עלי לבוא כשראיתי שם את אשתו של אחי, ששלוש שנים לפני שחלה עזבה אותו וניהלה נגדו מאבק גירושין די אכזרי, ואחרי שאחי התמוטט היא חזרה לחיות איתו, כדי להיחשב לאלמנתו, וביחד עם הילדים של אחי הם סילקו את בת הזוג שלו ושלחו לה הודעה מהנייד של אחי שהוא נפרד ממנה, ואחי כבר לא היה מסוגל אז לכתוב שום דבר, ומאז הם לא נתנו לאחי להיפגש עם בת הזוג שלו עד שהוא מת, והעמידו פנים שהיא מעולם לא היתה, וכשפעם הוא התקשר אליה מהנייד שלו הם לקחו לו את הנייד ולא נתנו לו להשתמש יותר בנייד. אני המשכתי לבקר את אחי כל שבוע, אבל לא הניחו לי לדבר איתו בפרטיות אלא תמיד מישהו מהילדים שלו השגיח עלי ואם אחי נרדם וישבתי ליד המיטה שלו, אז אחת הבנות שלו ישבה מהצד השני והשגיחה עלי. בכל זאת הצלחתי לדבר כמה פעמים עם אחי בפרטיות, בהתחלה בטלפון כשמצבו עוד היה סביר, ואחר כך במשפטים קטועים ברגעים שבהם הילדים שלו היו עסוקים ולא השגיחו עלינו, כמו לפני שהעבירו את אחי לדירת הפאר שאמי קנתה בסתר והבטיחה להוריש אותה רק לילדים של אחי, ובגלל זה אמרו להם להגיד לי שאמא שלהם קנתה את הדירה, כאילו לאמא שלהם יש כסף לדירת פאר כזאת, ולפני שהעבירו את אחי לדירה המפוארת – לגמרי במקרה קבעתי לבקר אותו באותו יום, כי שנינו לא ידענו שבדיוק באותו יום הם יעברו דירה, כי הסתירו את זה מאיתנו – כשהילדים היו עסוקים בהכנות הייתי לבדי עם אחי כמה דקות, והוא אמר לי שאמנו מתכוונת לתת לי את הדירה שהתגוררה בה שנים רבות, עד שקנתה את דירת הפאר, כביכול כדי לפצות אותנו על כך שאת דירת הפאר היא תוריש רק לילדים של אחי, ואני ידעתי שהיא לא מתכוונת לתת לי כלום, כי גם את מה שאבי הוריש לבנות שלי בצוואתו היא ניסתה למנוע מאיתנו, אבל אחי כבר היה במצב מאד קשה ולא אמרתי לו כלום. הילדים שלו כבר התייחסו אליו כאילו הוא לא מבין כלום והוא גם מיעט לדבר איתם, אבל אתי הוא עוד דיבר כשהיתה לנו הזדמנות וידעתי שהוא מבין טוב מאד את הכל, אבל חסר אונים לשנות את המצב, וכל הזמן חלמתי לקחת אותו ולטפל בו בעצמי, או לפחות לקחת אותו לימים ספורים לבית מלון או אפילו לכמה שעות, אבל שום דבר מזה לא יצא, כי בהתחלה לא הספיק לי הכסף ואחר כך כשהצלחתי לחסוך קצת המצב של אחי כבר היה מדי קשה. מתיאו דוקא הצליח לטפל באחיו וניסה כל הזמן להסתיר ממנו וגם מאמא שלהם שאטורה הולך למות מסרטן במוח, וזה היה די פאתטי, כי אטורה הבין שהוא הולך למות וגם אמא שלהם הבינה, ובסופו של דבר אטורה התפרץ על מתיאו ואמר לו שיפסיק את כל ההצגות. אטורה חשב שמתיאו מטפל בו רק בגלל שיש לו רגשי אשמה כלפי אמא שלהם על זה שהוא הומוסקסואל וחי חיים די פרועים, אבל אני חשבתי שמתיאו באמת רצה לעשות משהו טוב בשביל אחיו הגוסס, וזה לא כל כך הצליח לו, כי קשה לשמח בן אדם שהולך למות, וזה מרגיז כשמישהו מתנהג אליך כאילו אתה ילד קטן, וחוץ מזה הדמות של מתיאו בסרט היא דמות מאד אינפנטילית ומאד מכורה לתענוגות, ובשביל לטפל באדם גוסס צריך להיות קצת פחות אנוכי, אבל בכל זאת הדמות של מתיאו עוררה בי הרבה מאד אהדה, כי אני יודעת מה מרגישים כשמישהו קרוב גוסס, וגם אם אתה עשיר והמשפחה של אחיך משתפת איתך פעולה, קשה מאד לשמח אדם שנוטה למות, ומתיאו שיקר לכולם בכוונה טובה – לאשתו של אטורה שאטורה עזב למען מאהבת צעירה, ולמאהבת הצעירה, ולבן של אטורה שהיה עוד ילד די קטן, וכל השקרים התנפצו לו בסופו של דבר בפנים, ובכל זאת למרות הכל אטורה הכיר למתיאו תודה ומצא בעצמו משהו ששימח אותו, כי מה שהכי חשוב לזכור כשמישהו חולה מאד, זה שהוא לא מפסיק להיות הבן אדם שהוא היה, גם אם הוא משתנה מאד, ואסור לקחת ממנו את הזכות להחליט על גורלו בעצמו, שאת זה לקחו מאחי בכוח, ועל זה אני לא אסלח לעולם.

אופוריה יוצג שוב בפסטיבל הסרטים בירושלים ביום חמישי 2.8 בשעה 19:30 בסינמטק 3, וביום ששי 3.8 בשעה 11:30 בסינמטק 1.

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.