יום שבת, 16 בפברואר 2019

שמאל זה מרצ


אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.

יום רביעי, 13 בפברואר 2019

הקבצנית


עכשיו יש ליד הפיצוציה קבצנית חדשה, אמריקאית. היא נאה למדי, עם שיער שחור גולש וביד שמאל היא מחזיקה קב. את יד ימין היא פושטת קדימה ומערסלת כדי לקלוט את המטבעות. אני לא יודעת אם היא מחזיקה את הקב כי היא נכה, או שזה כלי העבודה והסמל שלה, כמו שמלך אוחז בשרביט. היא מדברת רק אנגלית והיא ליטפה את אושר ואמרה לי שהיא מאד אוהבת כלבים ושיש לה כלבה. מעניין איך היא מטיילת עם הכלבה, או שמישהו אחר מטייל איתה. היה בשכונה אלטע זאכן אחד שהיה אוסף בגדים וחפצים ישנים בעגלת סופרמרקט ישנה, והיה לו כלב שהלך תמיד אחריו, אבל הוא לא היה נכה. מישהו מהפיצוציה הביא לקבצנית בקבוק של מים. הפיצוציה היא כבר מזמן לא פיצוציה אבל בשכונה עוד קוראים לה ככה, בגלל שהגלגול הראשון שלה היה פיצוציה, והשני מכולת גדולה למדי, שעדיין קראו לה הפיצוציה, ועכשיו היא הפכה לחנות גדולה ממש ויפהפיה. במדפים שפונים לחזית השקופה שלה סידרו פירות ומיצי פירות בשלל צבעי הקשת, וממש בכניסה יש כוננית מיוחדת עם המון סוגי פיצוחים, לפעמים אני רואה שתי בחורות או זוג צעיר יושבים ליד הדלפק ושותים או מלקקים גלידה, ואני תוהה אם צעירי רחביה אומרים לנערות שלהם: בואי נצא לפיצוציה, נשתה איזה קולה עם בוטנים. אני אוהבת להסתכל על המדפים הצבעוניים של הפיצוציה, אבל אני לא קונה שם הרבה והמוכרים שם לא מרוצים ממני. אם פעם אני צריכה משהו דחוף ונכנסת הם שואלים: מה קרה? את לא באה הרבה, והם שוכחים שכשהם עוד היו מכולת הם החליטו יום אחד שאסור להכניס כלבים ואמרו לי לא להיכנס עם הכלב, אז התחלתי לקנות בחנויות אחרות, שמרשים לי שם להיכנס עם אושר, או שיש מקום לקשור אותו בחוץ, ודוקא כיף לי לקנות בחנויות אחרות שלא שואלים אותי למה אני קונה מעט, ואני באמת קונה מעט, כי כמה כבר זקנה אחת וכלב אחד צריכים. אני קונה במכולת הקטנטנה ליד תחנת האוטובוס, שהיא כמעט קיוסק ושרון ואני קוראות לה "הפרחיות", כי פעם היה שם מוכר שתלה שלט "פרחיות אורז" ואני חשבתי שזה מוצר חדש בשוק עד ששרון הסבירה לי למה הכוונה. ואצל אלברט היה שלט: דרושותים עובדותים לעבודה במשמרות, ושרון שאלה: למה לא במשמרותים? הקבצנית החדשה יושבת עכשיו בכניסה לפיצוציה ומבקשת כסף מהעוברים ושבים, במיוחד מאלה שיוצאים מהפיצוציה, ולא יכולים להגיד שאין להם כסף, אם כי רובם משלמים בוודאי בכרטיס אשראי. אני נתתי לקבצנית חצי שקל, שזה לא הרבה, אבל היא לא התלוננה. היה פעם קבצן בשכונה שהלך הלוך ובכה עם ידו פשוטה קדימה, ואם נתנו לו מעט הוא ביקש עוד והתלונן, אז לא התחשק לי לתת לו יותר. קבצן צריך להסתפק במה שנותנים לו ולהגיד תודה, כי אף אחד לא חייב לו כלום, למרות שנינט מהמספרה שהיתה ליד הפיצוציה כשהפיצוציה עוד היתה באמת פיצוציה, אמרה לי שהיא תמיד נותנת, כי אמא שלה אמרה לה לתת למי שמבקש. אני דוקא לא תמיד נותנת, רק כשמתחשק לי, ולקבצנית החדשה נתתי כי היא חמודה ואוהבת כלבים. המספרה כבר לא קיימת, במקומה פתחו חנות ספרים, והסַפָּר שאני הולכת אליו עכשיו אמר לי שהיה לנינט שבץ ולכן היא סגרה את המספרה. זה מאד זיעזע אותי. אולי נינט היתה יותר מבוגרת ממה שחשבתי, כי היא היתה מאד מטופחת ונראתה כנראה צעירה בהרבה מגילה. ואולי השבץ זה בגלל שהיא עישנה הרבה, כשהיא לא סיפרה לקוחה היא תמיד עישנה סיגריה. כשנינט סיפרה אותי היא היתה מספרת לי הרבה על השכנה שלי שכבר מתה בגיל מאה ומשהו, שנינט היתה באה לספר אותה בבית כשהיתה רתוקה למיטה. השכנה הזאת אהבה לצבוע את שערה בשחור כהה מאד ולהתאפר איפור כבד, וכשניצן היתה ילדה קטנה היא אמרה לשכנה פעם: את יפה! וניקי התפוצצה מצחוק, כי היא חשבה שהשכנה נראית כמו מכשפה. פעם נינט סיפרה לי שהשכנה הזאת, שהיתה עורכת-דין, נסעה עם בעלה למלון ובלילה רצתה לרדת לשירותים והרצפה היתה מכוסה שמן לוהט שדלף מהרדיאטור שהיה שבור, והיא נכוותה קשה ברגליים וסבלה מאד, אבל אחר כך תבעה מהמלון הרבה כסף על מה שקרה לה, וחשבתי שבאמת אם נשרפות לך הרגליים עדיף כבר להיות עורך-דין שתובע הרבה כסף. אני מקוה שלעולם לא יקרה לי משהו כזה, ואני ממילא כמעט אף פעם לא לנה במלונות, כי אני מרגישה מוזר לישון במקומות זרים, והרבה פעמים בכלל לא מצליחה להירדם ומסתכלת כל הלילה על החושך בחלון. תמיד שמעתי אצל נינט כל מיני סיפורים מנינט ומהלקוחות. פעם מישהי אמרה שלשמעון פרס היתה מאהבת באמריקה, שהוא נסע אליה כל חודש לאמריקה. אולי זה נכון ואולי לא. אנשים מאד אוהבים לספר סיפורים על אהבות. למשל השכנה שלי מהקומה התחתונה שכבר לא בחיים, כשהשארתי לה פעם מפתח בשביל אחי, ואמרתי לה שהוא גבוה עם עיניים כחולות, היא אמרה אה זה אח שלך, חשבתי שזה חבר שלך, והבנתי שממש קלקלתי לה, כי סיפורי אהבים מסעירים את הדימיון, ואח צעיר שמבקר את אחותו הגדולה הרבה פחות. הסיפורים שאנשים הכי אוהבים לשמוע זה על אהבה, אבל החיים מספרים הרבה פעמים סיפורים לגמרי אחרים.       

יום ראשון, 10 בפברואר 2019

ראם, קרנף או חדקרן


איזו מין חיה היא הראם, שמופיעה בתנ"ך תשע פעמים בכתיב רְאֵם, רֵם, רֵים או רְאֵים, פעמיים במשא בלעם, כמשל לעם ישראל, פעם בברכת משה לשבטי בני יוסף אפרים ומנשה, פעם בחזיונות הנביא ישעיהו, שלוש פעמים במזמורי תהלים ופעמיים ברצף באיוב ל"ט, כלומר אך ורק בטקסטים פיוטיים מליציים, דבר שמעיד על כך שכבר בזמן שנתחברו ספרי התנ"ך, המלה לא היתה  בשימוש יומיומי ונשתמרה רק בפיוטים ומזמורים עתיקים, ואף החיה שאליה התייחסה נשכחה או נעלמה. אפשר היה לחשוד שמדובר בכלל בחיה מיתולוגית, כמו התנין והלויתן שמקור שמם בחיות דמיוניות מן המיתוס האכדי, ורק מאוחר יותר נזדווגו שמותיהם לחיות ממשיות. אבל בשלושה מן האיזכורים מופיע הראם כמקביל לשור או לפר:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. ישעיהו ל"ד, ז.

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו'.

ומכאן אפשר להניח שמדובר בסוג של בקר, ושבן הראם דומה לעגל בקר. פרק ל"ד בישעיהו מחזק הבנה זו, שכן נזכרים בו שוב ושוב סוגי בקר, ובפרט כאשר מסתכלים על שני הפסוקים העוקבים בישעיהו ל"ד, ו-ז:

חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים, כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

בשני הפסוקים תיאור קשה של טבח באויבים שמדומה לשחיטה המונית של בהמות למאכל, בפסוק ו' מן הצאן ובפסוק ז' מן הבקר. וכך אכן סוברים רוב המפרשים, שראם הוא מין בקר ושאולי הכוונה לשור הבר שממנו בויית הבקר והוא חיה שנכחדה. ויש שמזהים את הראם עם המין המכונה כיום "ראם לבן" שהוא מין איילה, ואיננו בן בקר, אך יש לו קרניים ארוכות שמתאימות לתיאורים המאדירים את קרני הראם כמו בפסוק הנ"ל בברכת משה בספר דברים וכן בתהלים:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. תהלים צ"ב, י"א

אבל בתהלים נזכר הראם גם בהקבלה לאריה, שמכאן שמדובר בחיה גדולה ומסוכנת במיוחד:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

וגם בדברי בלעם מתואר הראם כחיה טורפת ולא כאוכל עשב:

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. במדבר כ"ד, ח.

תיאור שמתאים להקבלה בין הראם לאריה, אם כי יש מפרשים שרואים כאן הקבלה שניגוד בה: האריה טורף בפיו ואילו הראם אוכל העשב תוקף בקרניו. אבל בלעם מתאר בפירוש חיה טורפת שאף מגרמת עצמות, מכרסמת את העצמות. גם אזכור הראם בספר איוב הוא בלשון סגי נהור, כאשר נשאלת השאלה הרטורית-אירונית, האם אפשר לנהוג בראם כפי שנוהגים בשור שרותמים למחרשה:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?  
הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?

הראם שמוזכר בחלק מהפסוקים כמקבילו של השור, מתואר כאן כהיפוכו הגמור: חיית בר חופשית שאיננה עומדת לשירות האדם, שלא ניתן לרתום אותה למחרשה כדי לחרוש ולשדד את האדמה, כפי שנוהגים בשור.

המלה תועפות שנזכרת בדברי בלעם אף היא מלה עתיקה שנזכרת בתנ"ך ארבע פעמים בלבד, פעמיים בדברי בלעם ועוד פעמיים בתהלים ובאיוב, כלומר גם כן בטקסטים פיוטיים בלבד המשמרים מליצות שיצאו משימוש:

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ. תהלים צ"ה, ד'.

וכן באיוב כ"ב, כ"ה: וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ

על פי ההקשרים מניחים שתועפות פירושו רוממות, גובה או ריבוי, כמות עצומה, אבל הפירוש הוודאי של המלה נעלם מאיתנו, וכבר חז"ל לא הכירו את פירוש המלה ובשל השורש המשותף קישרו אותה למלה עוֹף באופן משעשע למדי:

"אל מוציאם ממצרים: אמרת לי עם יצא ממצרים מעצמן, ואינו כן, אלא הוא הוציאם כתועפות ראם. כך הוא מידתו: חָטְאוּ קמעא, הורידם כעוף, שנאמר "אפרים כעוף יתעופף כבודם" (הושע, ט', י"א), זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה". (ישעיהו ס', ח').

אולי אכן נגזרה המלה "תועפות" משורש "עוף", אבל ברור מדברי חז"ל אלה שאין להם מושג מה פירוש המלה.

ואילו אבן-עזרא סבר שתועפות היא מלה נרדפת לקרנים, כלומר שתועפות ראם הן קרני ראם, ותועפות הרים הן קרני הרים, ואולי התכוון לפסגות ההרים המחודדות.

אם דוברי העברית לא ידעו מהו ראם ומהן תועפות ראם, כל שכן שמתרגמי התנ"ך הנוצרים התקשו לתרגם את שם החיה. בתרגום השבעים תורגם "ראם" כ"חדקרן", Monoceros ביוונית, שם שיכול להתייחס גם לקרנף, שלרוב מכונה Rhinoceros, מלה שכמו בעברית מורכבת מצירוף של "קרן" ו"אף", וגם לחיה מיתולוגית, שנחשבה בזמנו לחיה ממשית, ומכונה בלטינית Unicornuus, שם דומה מאד לUnicornis –, המלה הלטינית לקרנף, שאפשר לתרגם גם כן כ"חדקרן". בוולגטה, התרגום הלטיני של הירונימוס המקודש בכנסיה הקתולית, אין עקביות: לעתים תירגם הירונימוס "ראם" ל"קרנף", ולעתים ל"חדקרן", ואפשר שראה בשני השמות שמות נרדפים לקרנף. כך:

אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. במדבר כ"ג, כ"ב.

תורגם "אל הוציאו ממצרים, אשר עוצמתו דומה לקרנף". הירונימוס הבין איפוא "תועפות" במשמעות של עוצמה, כוח:
 Deus eduxit eum de Aegypto cuius fortitude similis est rinocerotis

כך גם בפסוק מברכת משה ליוסף ובניו:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

גם כאן תורגם הראם בשם המקובל לקרנף, Rhinoceros:
Quasi primogeniti tauri pulchritudo eius, cornua rinocerotis cornua illius, in ipsis ventilabit gentes usque ad terminus terrae. Hae sunt multitudines Ephraim et haec milia Menasse.

גם בספר איוב מתורגם הראם לקרנף:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ  
הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ

 Numquid volet rhinoceros servire tibi aut morabitur ad praesepe tuum? Numquid alligabis rinocerota ad arandum loro tuo aut confringet glebas valium post te?

אבל בפסוק מספר ישעיהו ל"ד, ז':
וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.
תירגם הירונימוס "ראמים" כ-Unicornes, חדי קרן.

Et descendent unicornes cum eis, et tauri cum potentibus, inebriabitur terra eorum sanguine et humus eorum adipe pinguium.

ואילו בשלושת האיזכורים של הראם בתהלים, תירגם הירונימוס בכל פעם בצורה שונה:
הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב
Psalmi 21, 22: salva me ex ore leonis et de cornibus unicornium exaudi me
כאן הראמים הינם חדי קרן. בתהלים כ"ט הראמים הם דוקא קרנפים, ליתר דיוק קרנף אחד, כי בן-ראמים מתורגם ל"בן קרנף", למרות שההקבלה בין עגל לקרנף צעיר מוזרה מעט לדעתי:

 וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו':
Psalmi heb 28: et disperget eas quasi vitulus libani et Sarion quasi filius rinocerotis.

ואילו בתהלים צ"ב, י"א תירגם הירונימוס את המלה ראם בשמו היווני של החדקרן Monoceros:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רענן תהלים צ"ב, י"א
Psalmi heb 91, 11: exaltabitur quasi monocerotis cornu meum et senecta mea in oleo uberi

מרטין לותר לעומתו נהג בעקביות ותירגם תמיד ראם לחדקרן, Einhorn, וגם בתרגום המלך ג'ימס הראם מתורגם תמיד לחדקרן, Unicorn. אבל איזו חיה היא חדקרן, כאשר אין מזהים אותה עם הקרנף?

כמה סופרים יוונים ורומים מזכירים חיה בשם חדקרן. פליניוס בHistoria naturalis שלו, מתאר אותה כך:
Reliquo corpore equo simile, capite cervo, pedibus elephanto, cauda apro,   mugito gravi, uno cornu nigro media fronte cubitorum duum eminente.
Plinius, 8, 21, 31, 76. 

כלומר: בשאר הגוף דומה לסוס, בראש לצבי, ברגליים לפיל, בזנב לחזיר בר, משמיע געייה עמוקה, קרן אחת שחורה באמצע המצח, במידת שתי אמות.

כיצד הפכה החיה המוזרה והדוחה שמתאר פליניוס לחדי הקרן החמודים
שכה אהובים בימינו, באמת שאינני יודעת.

יום שני, 4 בפברואר 2019

אין לי למי להצביע


 אני מעריכה את בני גנץ ומשה יעלון ויועז הנדל וצבי האוזר, שהם אנשים הגונים, אבל אני לא רוצה להצביע להם, כי יש לי דעות אחרות. אני רוצה כמובן להחליף את נתניהו. אני כל כך רוצה לסלק מחיינו את עלילות הדם ורעל ההסתה הבלתי פוסקת נגד היועץ המשפטי לממשלה ונגד גדעון סער ואפילו נגד איוב קרא שכל אשמתו היא שהוא לא תיאר לעצמו כמה אחיו הדרוזים יתרגזו על חוק הלאום, שכבר לא אכפת לי מי יחליף את נתניהו. כבר לא אכפת לי שהליכוד יישאר בשלטון, ולא אכפת לי שגדעון סער יהיה ראש הממשלה, למרות שמאד הרגיזו אותי הטיולים לחברון שהוא הכניס לתכנית הלימודים בתור שר החינוך, אבל אני כבר מעדיפה את סער על נתניהו. אני מעדיפה כמעט כל אחד על נתניהו. שיהיה מצדי ראש ממשלה מהליכוד, אבל שיהיה הגון וישר ונקי כפיים ובייחוד שיהיה נורמלי, שלא יראה בכל מקום אויבים ותככים, שבעצם משקפים את הנכלוליות שלו עצמו, ובייחוד משקפים טירוף שקשה מאד להכיל. ואני לא יודעת למי להצביע. אני אשמח אם בני גנץ יחליף את נתניהו. אני אפילו אשמח אם יאיר לפיד, שהוא בן אדם טוב, יחליף את נתניהו. אבל אני לא מסוגלת להצביע בשבילם. כולם יותר מדי ימניים בשבילי.
ולאבי גבאי אני ממש לא רוצה להצביע. כשהוא אמר שהשמאל שכח איך להיות יהודים הוא נשמע בדיוק כמו נתניהו, ולמה שאני אצביע למישהו שמדבר כמו נתניהו והוא אפילו לא ראש ממשלה. וחוץ מזה אני לא סובלת את איציק שמולי מסיפורה של שפחה, שחושב שהזכות העיקרית של הומוסקסואלים זה לנצל נשים עניות, וכל הזמן מדבר על כמה שהוא מסכן כי לא מספקים לו שפחת הולדה שתלד לו בנים בלי זכויות של אם. אולי גם בני גנץ ומשה יעלון תומכים בזה, אבל ממילא אני לא מצביעה להם אז פחות אכפת לי במה הם תומכים. אבל גם את מרץ אני לא סובלת, למרות שזאת לכאורה מפלגה בדעות שלי. לפעמים נדמה לי שדוקא מרץ שונאת אותי. אין שם הרבה אהבה לאנשים שלא מתאימים לתבנית מסוימת. אז מי נשאר? אולי אורלי לוי שהיא לפחות אשה שלא באה מהצבא ולא מדברת כמו גנרל, אבל אומרים שאולי היא לא תעבור את אחוז החסימה ואז הקול שלי יילך לאיבוד, ואולי היא תתאחד עם גנץ ולא בא לי להצביע לגנץ. ואני מאד רוצה להיפטר כבר מנתניהו, לפעמים נדמה לי שאם אשמע עוד פעם אחת שהיועץ המשפטי לא בסדר, ושגדעון סער זומם לעשות לו הפיכה, אני עלולה לשבור את הטלויזיה כמו במערכון המפורסם של אורי זוהר ואריק איינשטיין, ואולי לא יהיה לי כסף לקנות חדשה. כשכל כך רוצים להשיג משהו, צריך לעשות משהו בשביל להשיג את זה, הרי אי אפשר לשבת בבית ולתלוש שערות ולצפות שנתניהו יעוף מעצמו, אבל אני לא יודעת למי להצביע. אני בעד שתקום מדינה פלשתינית אמיתית במקום הרשות הפלשתינית, שאולי תצליח להשתלט גם על עזה, הלואי, ואני בעד חלוקת ירושלים, כי זה צודק שירושלים המערבית תהיה הבירה שלנו וירושלים המזרחית תהיה הבירה של הפלשתינים, ואני בעד ביטול חוק הלאום שאין בו שום צורך, כי הסעיפים שנתניהו מנפנף בהם כמו ההמנון והדגל נחקקו כבר אחרי קום המדינה, והסיבה היחידה שחוקקו את חוק הלאום היא הרצון לפגוע בערבים ולשלול את הזכויות הלאומיות שלהם להשתמש בשפה הערבית כשפה רשמית. מאד חשוב שיבטלו לגמרי את החוק הזה שחוקקו רק בגלל גזענות ושנאה. בני גנץ כבר הבטיח שיתקנו אותו, וגם יאיר לפיד הבטיח, שזה טוב, אבל קשה לי להצביע לאנשים שמדברים על ירושלים מאוחדת ומחכים כנראה לאיזה מעשה נסים שיאחד את העיר המפורדת הזאת שמסרבת להתאחד. בעצם הצבעתי פעם ליצחק הרצוג שהבטיח לשמור על נתניהו מאוחדת, וזה היה בעיקר מעורר רחמים. לא כל כך רציתי להצביע להרצוג, אבל הצבעתי לעבודה מתוך הרגל. עכשיו לא בא לי להצביע לאבי גבאי וגם אין שום מפלגה אחרת שאני רוצה להצביע לה. בני גנץ דיבר על תחבורה ציבורית בשבת, וזכויות של להט"בים, שהוא מתכוון כנראה בעיקר לזכות לשעבד נשים ולקנות תינוקות בכסף. במדינות אחרות זכויות להט"בים זו הזכות להינשא, אבל בישראל איש איננו מדבר על נישואים אזרחיים, שיכלו לעזור מאד גם להומוסקסואלים וגם לנשים, אבל האנשים שרוצים להיות ראשי ממשלה לא רוצים להרגיז את החרדים שאולי יצטרכו אותם בשביל להרכיב ממשלה, אז מראש לא נלחמים על זכויות שעלולות להרגיז את החרדים, ובכלל עניינים של נשים נחשבים למשהו שלא ראוי בכלל לפוליטיקאים רציניים להתעסק בו, ואולי היתה צריכה להיות מפלגה של נשים שתדאג לזכויות של נשים ותפעל לכך שבאמת יהיה שוויון לנשים ושבכלל יהיה שוויון במדינה. עכשיו מחשבה כזו היא רק דימיונית, ורק גנרלים מצליחים להקים משהו שאנשים רוצים להצביע בשבילו, והם מוכנים להתאחד סביב בני גנץ, שאני אשמח מאד אם הוא יצליח להעיף את נתניהו, ויהיה פתאם כזה שקט בלי הסתה ובלי כל הפרשיות והעסקים המלוכלכים. אבל למי אני רוצה להצביע בשביל להעיף את נתניהו אני ממש לא יודעת, וזה מצב די טיפשי.
  

יום חמישי, 31 בינואר 2019

לא בסדר


אֲִנִי מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת אֶת הַכֹּל
בְּסֵדֶר מוֹפְתִי וּבְיָד זְהִירָה:
לִשְׁפֹֹּךְ אֶת הַתֵּה לְתוֹךְ סֵפֶל עָגוֹל
וְאֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ קְעָרָה.
(דַּלֶּקֶת פְּרָקִים מַחֲלָה אֲרוּרָה).

אֲבָל קֶמַח מַלְבִּין עַל בְּגָדַי הַשְּׁחוֹרִים,
אֶת הַסֵּפֶל הָפַכְתִּי – יָדִי רַעֲדָה,
וְהָפַךְ הַמַּשְׁקֶה לִי לְמַיִם מָרִים
מִן הַשַּׁיִש אֶל הָרִצְפָּה נִגָּרִים
כִּי לִמְזֹג כָּרָאוּי לֹא אֵדַע.

עַכְשָׁיו אֶצְטָרֵךְ לְמָרֵק כְּתָמִים
כִּי דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי כְּהִלְכָתוֹ
וְגַם אִם אֲנַקֶּה מֵאָה פְּעָמִים
מְעֻוָּת לֹא יָשׁוּב לְקַדְמוּתוֹ.

יום ראשון, 27 בינואר 2019

חנה קראל / הוכחות לקיום


את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.
מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.
הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  
ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

יום רביעי, 23 בינואר 2019

הכדורגל מעל הכל


יצחק אספה נהג כשהוא שיכור, פגע בשני נערים שאחד נפצע ואחד נהרג, הפקיר אותם וברח וניסה לשבש ראיות. הוא הואשם בנהיגה בשיכרות, בהפקרה ובשיבוש הליכי משפט, אבל לא האשימו אותו בתאונה ולא האשימו אותו בפציעת נער ובהריגתו של חברו ארי נשר ז"ל. יצחק אספה לא יושב בכלא. הוא משחק כדורגל במועדון מ. ס. אשדוד, שכפי שאני מבינה זה מועדון כדורגל מאד חשוב, ומאד לא היה נוח למועדון הזה שיאשימו את יצחק אספה בתאונה, כי כפי שהבנתי מהתקשורת אספה השתכר במסיבה של המועדון, שבה הגישו משקאות אלכוהוליים, כך שהמועדון בהכרח נגרר לעניין, וזה מן הסתם מזלו הטוב של יצחק אספה. ארי נשר נהרג, וחברו שהרכיב אותו על האופניים מואשם בגרימת מוות ברשלנות. יצחק אספה איננו נאשם בגרימת מוות, והוא איננו יושב בכלא, למרות שנהיגה בשכרות והפקרת נפגעים הן עבירות חמורות, עבירות שדינן מאסר. ובכל זאת יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל. הוא משחק כדורגל במועדון מ.ס. אשדוד, וזאת אולי התשובה לכל התמיהות. מתברר שכאשר שחקן כדורגל שנוהג בשכרות פוגע ברוכב אופניים, לא פגיעת המכונית גורמת את המות, אלא הרכיבה על האופניים. כמובן שלפעמים הנהג הפוגע איננו אשם בתאונה, למשל כשילדים קופצים לכביש בהפתעה, אבל גם אם נניח שיצחק אספה לא אשם בתאונה, שקשה מאד להאמין במקרה הזה שהוא איננו אשם, עדיין זה לא פוטר אותו מאחריות להפקרה ולבריחה ולניסיון לטשטש ראיות, שאלה עבירות חמורות בפני עצמן שיושבים עליהן בכלא. יצחק אספה בעצמו חשב שהוא כן אשם בתאונה, כי אחרת לא היתה לו סיבה לברוח ולהפקיר את הנערים שנפגעו ולנסות לטשטש ראיות, ואם יצחק אספה כן ברח וכן הפקיר וכן טישטש ראיות, יש בכך לפי ההיגיון שלי כדי להוכיח שהוא מודע לאשמתו או לפחות לאחריותו לתאונה, כי אם אתה לא אשם בכלום ולא ניתן היה למנוע את התאונה, למה שתברח, ומה יש לך לשבש, אלא אם כן הראיות הן נגדך ולא לטובתך. בכל מקרה נהג שבורח ומפקיר את הנפגעים צריך לעניות דעתי לשבת בכלא, כי הפקרה זאת עבירה מאד חמורה, אבל במקרה הזה יצחק אספה איננו יושב בכלא אלא משחק כדורגל, ואת הנער שהרכיב את ארי נשר על אופניו ובעצמו נפצע בתאונה מאשימים בגרימת המוות של ארי נשר, למרות שלא נראה לי שארי נשר היה נהרג לולא יצחק אספה שנהג בשכרות היה פוגע באופניים שעליהם רכבו הנערים, כך שלא ממש ברור לי איך עצם הרכיבה גרמה למוות. זה לא שאני מזלזלת באיסור להרכיב על האופניים ובאיסור לרכב על אופניים בלי קסדה, אבל אם כל כך מחמירים ביחס לעבירות האלה של רכיבה לא חוקית על אופניים ואי חבישת קסדה, נראה לי שלפי אותה פרופורציה צריך קצת יותר להחמיר עם אדם שפגע בזמן נהיגה בשכרות וברח והפקיר ושיבש ראיות, ואי אפשר לפטור אותו מכל אחריות לתאונה ולהאשים בגרימת מותו של ארי נשר את החבר שהרכיב אותו על האופניים, ואת יצחק אספה שלפחות על כך שברח והפקיר וטישטש ראיות אין מחלוקת, לשלוח לשחק כדורגל, כאילו הוא בכלל הקורבן של התאונה ולא הגורם שלה. מבחינה מוסרית ההפקרה של הנפגעים וטשטוש הראיות גרועים יותר מהפגיעה בנערים, כי תאונה מתרחשת לרוב בהיסח הדעת ולא בכוונה, אבל בריחה והפקרה ושיבוש ראיות אלה עבירות שאדם עושה מתוך כוונה וזדון, וזה מה שיצחק אספה עשה, וזה שהוא משחק כדורגל והמועדון שלו מתנהג כאילו הנפגעים בתאונה גרמו אותה, והמשטרה והפרקליטות משתפות מסיבותיהן פעולה עם הטענה הזאת שלא יכולה להתקבל על הדעת, כל זה פשוט בלתי נסבל, וזה שיש עכשיו מערכת בחירות והמון פרשיות שחיתות שהופכות את סיפור התאונה הזו והתנהגות הגורמים המעורבים ורשויות החוק לגביה לפרט שולי בכל החדשות שמציפות אותנו, זה לא הופך את הסיפור הזה למשהו שאפשר לסבול ולעבור עליו לסדר היום. המקום של יצחק אספה הוא בכלא, ולא יכול להיות שמועדון כדורגל חזק יעוות את החוק והצדק בצורה כזאת מפני שיש להם קשרים וכוח. הכדורגל איננו מעל הכל.