יום שישי, 13 במאי 2022

חופשת לידה לגברים?

 

אביגדור ליברמן ומירב מיכאלי חגגו ברטוריקה מהפכנית: גברים יקבלו חופשת לידה שלא על חשבון הנשים, חופשה של שבועיים עד חודש. אחר כך התבררו הפרטים: אם יועבר חוק תקציב לשנת 2023, יועבר גם התיקון הזה, שאחרי שהנשים תנצלנה את כל חופשת הלידה בת 15 השבועות, ותחזורנה לעבודה, יוכל גם הבעל לקבל חופשת לידה לשבועיים או חודש. התיקון הוצג כתרופה לתופעה מצערת ומוכחת: שכרן של נשים יורד בעקבות לידת ילד. יש טוענים שזה קורה בגלל הצמצום בשעות עבודתן, ויש טוענים שהסיבות אחרות. אבל איך בדיוק תתקן חופשת לידה לבעל את המצב הזה? איך תמנע העובדה שהגבר ייצא לחופשה של שבועיים, או אפילו חודש, אחרי שאשתו תחזור לעבודה, את ירידת שכרה, שנובעת מצמצום בשעות עבודתה או מניצול חולשתה בשוק העבודה כאם לתינוק רך? נניח שהאשה איננה מניקה, והיא תוכל לעבוד יותר שעות, במשך שבועיים או חודש, כמה זה כבר יכול לשנות? מה יקרה אחר כך? והאם יש בכלל טעם לאם לילד רך להתחייב ליותר שעות עבודה למשך שבועיים או חודש? מה זאת הבדיחה הזאת? וכמה נשים תחזורנה לעבודה אחרי 15 שבועות בלבד, כאשר רבות מהן עדיין מניקות והילדים קטנים מכדי לאכול מזון מוצק? וכמה גברים יוכלו להרשות לעצמם חופשה של חודש, כאשר רובם מפרנסים עיקריים וחייבים להיות כאלה כאשר האשה מטופלת בתינוק קטן, שלא לדבר אם יש כבר בבית ילדים קטנים נוספים?  

חופשת הלידה בישראל כל כך קצרה, שעדיף היה שיאריכו את חופשת הלידה של הנשים בעוד חודש או לפחות בעוד שבועיים. הרווח לנשים יהיה גדול יותר מאשר במתן חופשת לידה קצרה לגבר. ואם כבר חופשת לידה לגברים, עדיף שהיא תינתן עם הולדת התינוק, כדי שהבעל יוכל לסייע לאשתו שמתאוששת מהלידה, לטפל בילדים האחרים ובסידורים הרבים שנדרשים עם בואו של תינוק חדש הביתה. גם בילוי זמן משותף ליצירת קשר בין האב לתינוק נדרש מיד לאחר הלידה יותר מאשר מאוחר יותר.

אז מדוע דוקא קידום חופשת לידה לגברים? מפני שצריך להציג העמדת פנים של חתירה לשוויון, במדינה שמעמד הנשים בה הוא מביש, מדינה שאין בה נישואים אזרחיים, מדינה שבה כפופות הנשים לחוק דתי שכלל איננו רואה בהן בני אדם עצמאיים אלא רכוש של הבעל, מדינה שבה בית דין איננו רשאי להפקיע את נישואיה של אשה אלא בהסכמת בעלה, כאילו היתה שפחתו, ונשים שבעלן נעדר נותרות עגונות עד סוף ימיהן, מדינה שבה נאלצות אלמנות לקנות את זכותן להינשא מחדש מאחי הבעל, שבה אנשים עלולים להיות מוכרזים כממזרים עד דור עשירי אם אמם לא התגרשה מבעלה הקודם כהלכה, מדינה שבפרלמנט שלה ישנן מפלגות שאוסרות על נשים להיבחר לכנסת ואיננה נוקפת אצבע לשנות זאת ואף פועלת בארגונים בינלאומיים נגד הבטחת שוויון בייצוג לנשים – כל זאת בנוסף לכך שחופשת הלידה בישראל, ארץ שנשותיה יולדות בממוצע יותר ילדים מכל אשה במערב, קצרה ועלובה ביותר, ומרבית הנשים לוקחות חופשה נוספת על חשבונן ומשלימות עם הפגיעה בקריירה. למען האמת, רוב הנשים בישראל הן אלה שלוחצות על הבעל להביא ילדים נוספים לעולם, אולי בגלל לחץ חברתי, ואולי מפני שהאווירה הסביבתית במדינת ישראל מעודדת משפחות של שלושה ילדים לפחות גם במגזר החילוני, וזו תופעה לגמרי חיובית, אבל אין לה מענה מצד המדינה, שמפקירה במידה רבה את הטיפול והחינוך בגיל הרך בידי המגזר הפרטי, ללא פיקוח וללא הכשרה מתאימה כפי שנהוג במדינות שהיינו רוצים להידמות להן. כל כך הרבה צריך לתקן במעמד האשה במדינת ישראל לפני שמדברים על שוויון בין גברים ונשים בחופשת הלידה.

אם יש תקציב לכך, רצוי להאריך בעוד שבוע או שבועיים את חופשת הלידה לנשים, במקום להציע חופשת לידה לגברים שמותנית בחזרת האשה לעבודה ושהרוב המכריע של הגברים, כפי שכבר קרה עם תיקונים קודמים שהתיימרו להגדיל את השוויון בין נשים וגברים, לא ימצאו בה חפץ. במקום להעמיד פנים שישראל מדינה שחותרת לשוויון בין נשים וגברים, שהיא ממש ממש לא, עדיף לסייע עוד קצת לנשים בישראל, שיולדות ומגדלות שלושה וארבעה ויותר ילדים בארץ קשה ובתנאים קשים.

יום שלישי, 10 במאי 2022

פטריוטים

 

 אתמול ביקשתי מהבעלים של החנות לחומרי בניין שיחליף לי שני שקעים שהתפרקו. הוא אמר שהוא כבר לא עושה כאלה דברים, אבל בגלל שהוא מכיר אותי הוא יבוא בערב ויתקן. חשבתי שזאת עבודה של חמש דקות בשבילו, אבל כשהוא בא הוא אמר אוי, צריך לקדוח חורים. הוא הביא איתו מקדחה קטנה וקדח וקדח ולא הצליח והלך להביא מקדחה גדולה וקדח וקדח וקדח והראש כבר התפוצץ לי ובינתיים עברה כבר שעה והלכתי לראות חדשות, כי בבוקר תפסו את המחבלים שרצחו שלושה אנשים באלעד עם גרזנים ורציתי לראות שבאמת תפסו אותם כי נורא הפחיד אותי שהם מסתובבים חופשי, אבל כשהדלקתי את הטלויזיה אמרו שלפני עשר דקות דקרו מישהו בשער שכם והוא פצוע בינוני. בינתיים הוא סיים להתקין את השקע במטבח והתחיל לקדוח בחדר שהיה פעם של הבנות ובאתי ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ודקרו בחור צעיר והשוטרים של משמר הגבול ירו במחבל, ואז הוא אמר לי: הבן שלי במשמר הגבול. לרגע הייתי בהלם כי לא חשבתי שיש לו בן כזה גדול שהוא כבר חייל. אני מכירה אותו המון שנים מאז שהוא היה נער ולא חשבתי שהשנים עברו ועכשיו הוא כבר לא נער והוא כבר אבא לבן חייל, והצטערתי שהבהלתי אותו ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ועכשיו הוא דואג לבן שלו. אמרתי לו שלא ידעתי שיש לו בן במשמר הגבול ושאני מצטערת שסיפרתי לו על הפיגוע והוא אמר לא, טוב שאמרת לי. אמרתי לו שלא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול והוא אמר: אנחנו פטריוטים. הוא הראה לי תמונה של הבן במדים. בחור יפה. התפללתי שהבן שלו בסדר כי אם לא הייתי מרגישה אשמה, אני לא יודעת למה הייתי מרגישה אשמה, אבל ברגשות אף פעם אין היגיון. קצת הצחיק אותי שהוא אמר שהם פטריוטים, כי לא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול לא בגלל שחשבתי שהם לא פטריוטים, אלא בגלל שחשבתי שהוא צעיר מכדי שיהיה לו בן חייל, וממילא השירות בצבא הוא חובה ולא צריך להיות בשביל זה פטריוטים, רק לציית לחוק, אבל אולי בשביל לשרת במשמר הגבול כן צריך להיות פטריוטים כי מתנדבים לשרת שם. אני הייתי מורה חיילת כי אהבתי לעבוד עם ילדים. אני לא חושבת שאני פטריוטית. יש המון דברים בישראל שאני ממש לא אוהבת, אבל אולי אני כן קצת פטריוטית. למשל קראתי בסופ"ש מאמר של עפרי אילני, שכתב במוסף הארץ שישראל הארץ הכי מכוערת וזה די עצבן אותי, קודם כל כי זה לא נכון וגם כי תמיד יש למאמרים שלו ניחוח של חנופה לגרמנים וחשוב לו להגיד שישראל יותר מכוערת מגרמניה, וגם כי בעיני הדבר הכי פרובינציאלי זה להתפעל מארצות אחרות ולבוז לארץ שלך. פעם כשנסעתי לאוסטריה, זה היה לפני שנים כשהייתי צריכה לנסוע לשם כל הזמן, פגשתי במטוס תיירת אוסטרית שחזרה מישראל ומאד נהנתה בישראל. אמרתי לה שישראל לא יפה כמו אוסטריה, אבל היא מאד מגוונת, כי יש בה גם ים וגם אגמים וגם מדבר, והיא אמרה לי זה לא נכון שישראל פחות יפה מאוסטריה, היא לא פחות יפה, היא פשוט שונה, וזה כמובן נכון. למשל הכנרת היא אחד האגמים היפים בעולם, ולא רק מפני שישו הלך בה על המים, שבגלל זה הצליינים באים לשם ונורא מתרגשים. אבל לחשוב שישראל ארץ יפה זה אולי לא ממש פטריוטיות, כי לא צריך להקריב בשביל זה שום דבר. אולי כשיש בן במשמר הגבול צריך להיות פטריוטים, כי כל הזמן דואגים לו. היום פגשתי אותו שוב והוא סיפר לי שהבן ענה לו רק אחרי שעה וחצי, כי הקפיצו אותם והוא השאיר את הנייד בבסיס וצלצל מטלפון של חבר, והוא ואשתו ראו מספר זר ונבהלו מאד, כי הם חשבו שהבן נפצע ומישהו אחר מצלצל להודיע להם, אבל זה היה הבן שאמר שהוא בסדר גמור והוא לא יכול לדבר. חשבתי על זה שהכרתי את הבעלים של החנות מאז שהיה נער ועכשיו הוא כבר אבא לחייל עם הרבה שערות לבנות, כי להיות הורים של חייל זה לפעמים יותר קשה מלהיות חייל בעצמך, ובאמת צריך להיות פטריוטים בכדי לקבל את זה באהבה.

יום שבת, 7 במאי 2022

פיגוע באלעד

 

כל השבוע היתה לי הרגשה רעה שיהיה פיגוע ביום העצמאות, בגלל כל השבועות האחרונים שכל הזמן יש פיגועים קשים, וחשבתי שבטח ירצו לפגוע בנו דווקא ביום העצמאות. אבל חשבתי שהפיגוע יהיה בתל אביב או בירושלים. בכלל לא דימיינתי פיגוע באלעד. בכלל לא ידעתי איפה זה אלעד. חשבתי שזה בשטחים, וזה דוקא בתוך ישראל ליד ראש העין. הייתי עצבנית בגלל זה שכל הזמן חשבתי שבטח יהיה פיגוע. שיגעו אותי המטוסים שטסו מעלינו כל הזמן והתכוננו למטס של יום העצמאות. הם טסו נמוך והרעש שלהם הרעיד את הבתים. חשבתי שהלוואי שלא היה מטס והלוואי שהיה שקט. בערב יום הזיכרון הלכתי לבקר את שולה וישבנו כרגיל בחצר שלה. שולה ישבה בכסא הגלגלים ונראתה לי עייפה מהרגיל. המטוסים המשיכו לטוס מעלינו. לא ראיתי אותם, רק שמעתי את הרעש. אמרתי שעוד מעט יתחיל יום הזיכרון ואז יהיה שקט. ממש חיכיתי שיתחיל יום הזיכרון והכל ישתתק. שולה אמרה שעדיף שיהיה רעש. היא התכוונה שעדיף שלא תהיה לנו סיבה לימי זיכרון, ואני אמרתי שיום הזיכרון זה על מה שכבר קרה, ואני מפחדת ממה שעלול לקרות, שאני נורא מפחדת ממה שיקרה ביום הזיכרון הזה וביום העצמאות הזה ואני רוצה כבר לעבור את הימים האלה ולהיות אחרי זה והלוואי שלא יקרה שום דבר רע כי אני מאד מפחדת שכן יקרה, ושולה אמרה: גם אני מפחדת. אחר כך שתקנו וחשבנו בשקט על הדברים הרעים שיכולים לקרות  שלא יודעים מראש מה הם אבל מנחשים. ביום הזיכרון לא קרו דברים רעים ואז הגיע יום העצמאות ועד הערב הכל היה שקט וחשבתי אולי סתם פחדתי, אולי הכל יעבור בשלום ואני אצפה בארץ נהדרת ואצחק או משהו טפשי כזה, שמשחרר, כי כבר ראיתי מספיק כתבות מדכאות שהפחידו אותי ורק העצימו את הפחד שעינה אותי כל הזמן, ואז באמצע החדשות אמרו שהיה פיגוע קשה באלעד, והלכתי להסתכל במפה איפה זה אלעד. אף פעם לא הייתי שם ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל בעצם זה לא מאד רחוק מירושלים, ובכלל ישראל היא מאד קטנה וכמעט הכל קרוב. גם כשכל הזמן מפחדים שיקרה משהו רע עדיין כשזה באמת קורה מרגישים הלם כזה, והפיגוע הזה היה אכזרי ומפחיד במיוחד. אחר כך כמו תמיד כשיש פיגוע אני רוצה לצאת עם הכלב מוקדם ולהפסיק לצפות כל הזמן בשידורים על הפיגוע אבל אני לא מסוגלת להפסיק לצפות בשידורים על הפיגוע ואני ממשיכה לצפות ולצפות למרות שעוד לא יודעים הרבה פרטים ואומרים שוב ושוב את אותו הדבר. בעצם נורא קיוויתי שיגידו שתפסו את המחבלים, אבל המחבלים ברחו, ולא הצליחו לתפוס אותם, וחשבתי איפה הם עכשיו, והמחשבה הזאת מאד הפחידה אותי. ואז נהיה מאוחר מדי והייתי מוכרחה כבר להוציא את הכלב, אז כיביתי סופסוף את הטלויזיה ויצאנו. הכלב היה שמח להיות בחוץ כי היה די קר והוא מאד אוהב שקר כי יש לו פרווה עבה ויותר  נעים לו כשקר. לא היו כל כך הרבה אנשים ברחוב, וחשבתי שאם לא היה פיגוע בטח כל בתי הקפה והברים ברחוב היו מלאים אנשים והרחוב היה הומה אדם למרות שהיה כבר די מאוחר ודי קר, אבל אחרי שיש פיגוע לאנשים כבר אין כל כך חשק לצאת ואולי הם גם מפחדים. גם אני חשבתי שאולי יש מחבלים שיבואו פתאם לגינה וירצו להרוג אותי ואת הכלב, אבל לכלב לא היו שום מחשבות כאלה - הוא התמתח ועצם עיניים ונראה מאד מרוצה לנמנם בגינה כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לנו לעולם. הוא ממש לא רצה ללכת הביתה, ואני ניסיתי להיות רגועה ולשבת בשקט ולהסתכל על העצים והשמיים אבל אחרי כמה דקות כבר לא יכולתי יותר לשבת בשקט ומשכתי אותו הביתה ונעלתי מאחורי את הדלת אבל עוד הרבה זמן לא הצלחתי להירגע ולא הצלחתי להירדם, וחשבתי כמה סבתות כמוני שוכבות בחושך ודואגות עכשיו ממה שיקרה ושעוד עלול לקרות, וחשבתי שחגים הם חשובים לאנשים ואנשים נהנים לחגוג, אבל שלפעמים אני מתפללת לימי שגרה, שהכל יהיה רגיל, שאנשים ילכו לעבודה וילדים ילכו לבית הספר ושלא יהיו משדרים מיוחדים, שיהיה כמו בשיר סתם יום של חול שלא קורה בו שום דבר שצריך להודיע בחדשות, שיהיה יום כל כך רגיל ודומה לאחרים שאחרי שבוע לא נזכור אותו כמעט, וחשבתי איזה דבר משמח זה שהכל לגמרי רגיל ולא קורה שום דבר.

יום רביעי, 4 במאי 2022

פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 71, 74

 

71

לְיַלְדָּתִי אֹמַר עַכְשָׁיו:

הֵרָדְמִי, עִצְמִי עֵינַיִם!

בְּקָרוֹן עִם גַּלְגַּלֵּי זָהָב

הַיֶּלֶד יֵשׁוּ רוֹכֵב בַּשָּׁמַיִם.

 

דְּבָרִים כֹּה יָפִים מִשָּׁמַיִם

בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הוּא מַחְבִּיא

וּכְשֶׁתִּפְקְחִי עֵינַיִם

אֶת כֻּלָּם מַתָּנָה לָךְ יָבִיא.

 

בִּתִּי נִרְדֶמֶת בְּשַׁלְוָה

וּכְשֶׁהִיא מְקִיצָה מְסַפֶּרֶת:

"רָאִיתִי בַּלַּיְּלָה מֶרְכָּבָה

עִם גַּלְגַּלֵּי זָהָב עוֹבֶרֶת.

 

כָּל גַּלְגַּל זָהָב הִתְגַּלְגֵּל

וְנָסַע מַהֵר הָלְאָה

וְחוּט זָהָב מַטָּה הִשְׁתַּלְשֵׁל

וְעָלָיו טִפַּסְתִי לְמַעְלָה."

 

"לֹא, לֹא, הוּא יֵרֵד אֵלַיִךְ

עִם מַתְנוֹתָיו, בִּתִּי,

אַל תַּעֲלִי לְמַעְלָה,

הִשָּׁאֲרִי אִתִּי!"

 

וְאָז יַלְדָּתִי הִשְׁתַּתְקָה לָה

מִלָּה לֹא דִִּבְּרָה עוֹד עַכְשָׁיו.

כָּעֵת הִיא טִפְּסָה לְמַעְלָה

עַל חוּט שֶׁל זָהָב.

 

הִיא הָיְְתָה יַלְדָה כֹּה קַלָּה

שֶׁהִתְעוֹפְפָה מִלְּבָבָה

וְדַי הָיָה בְּחוּט זְהָבָה

לַקַּחַת אוֹתָה לְמַעְלָה.

 

וְאַף שֶׁכְּבֵדִים הִנְנוּ

מִדְּאָגָה אוֹ אַשְׁמָה עַכְשָׁיו,

גַּם אוֹתָנוּ יִשָּׂא בְּשָׂרֵנוּ

מַעְלָה עַל חוּט זָהָב.

 

74

מֵעוֹלָם לֹא רְאִיתִיךְ מְקִיצָה

אֶלָא בִּצְּחוֹק מְלֵא גִּילָה וְדִיצָה

כְּמוֹ מֵעֲצֵי גַּן עֵדֶן פּוֹרְחִים

בַּחֲלוֹמֵךְ קָטַפְתְּ פְּרָחִים.

 

אֲקַוֶּה שֶׁבִּצְּחוֹק מְלֵא גִּילָה וְדִיצָה

גַּם כָּעֵת אַתְּ מְקִיצָה

מֵעַל חֲלוֹם קָצָר שֶׁל חַיִּים

תַּחַת עֲצֵי גַּן עֵדֶן נָאִים.

 

יום הזיכרון תשפ"ב

יום שני, 2 במאי 2022

אחד במאי והבניין השכן

 

בבוקר יום ראשון הפועלים לא באו לעבוד בבניין הסמוך. בשבועות האחרונים הם דווקא בנו מאד במרץ ואם אינני טועה כבר הציבו קירות לקומה הששית. הנוכחות שלהם היתה מאד קרובה ורועשת. אפילו מצאתי נתזי בטון על החצאית השחורה שתליתי לייבוש. חשבתי שהם מנסים לחפות על השנה שבה אולצו להפסיק את הבנייה, בגלל חריגות. את החריגות ראיתי בעין. ראיתי איך הם בונים ובונים כמעט לתוך המרפסת שלי, וחשבתי שזה לא הגיוני ולא מתאים לתכנית הבניין ששלחו לנו להתנגדות. לא התנגדתי. לא חשבתי שיש טעם. ממילא כל אחד עושה מה שהוא רוצה, במיוחד מי שיש לו כסף. אחרי חודשים רבים שבהם לא ידעתי למה הפסיקו את הבנייה, סוזי שגרה בבניין עד שפינו את כולם כדי לבנות, סיפרה לי שעורך דין שגר בבניין שבצד השני, ראה כמוני שבונים לו לתוך המרפסת והוציא להם צו הפסקה. לא שמחתי שהפסיקו את הבנייה כי היה מאד לא נעים לקום בכל בוקר ולראות את השלד עם הפיגומים. שרון אמרה לי מה אכפת לך, אין לך רעש ואין לך שכנים, אבל אני שנאתי לצאת למרפסת ולראות את שלד הבניין הנטוש שנראה לי מפחיד, והעדפתי כבר שיגמרו לבנות ושיגורו שם אנשים, אפילו אם הם יצעקו מהמרפסת כמו השכן בעל הקול העבה שגר שם פעם ואשתו היתה עומדת במרפסת ותולשת לעצמה את שערות הזקן. ברור ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר, ויוכלו להביט לי לתוך המטבח ואני אצטרך לזכור לא להסתובב במטבח בתחתונים. מה אפשר לעשות. את כל הבתים הישנים והיפים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות הורסים ובונים בניינים ענקיים וברוטליים. אולי למי שלא יודע מה היה שם קודם הם נראים אפילו יפים, ויש להם חניון למכוניות ולפעמים אפילו גינה קטנה, אבל משום מה הם תמיד מזכירים לי מבצר או קסרקטין ולא בית של אנשים. אבל ככה זה עכשיו. אי אפשר להשאיר את הבניינים הישנים והיפים עם שלוש או ארבע קומות, כמו שאי אפשר לגרום לאנשים ללכת ברחוב בקומה זקופה ולהסתכל מה קורה מסביבם, במקום ללכת כפופים, להתנגש בעמודים ולדבר עם מישהו בלתי נראה בנייד.

ופתאם ביום ראשון בבוקר לא באו פועלים ופתאם נזכרתי שזה האחד במאי, וחשבתי לעצמי: יכול להיות שהפועלים לא באו לעבוד בגלל האחד במאי? יכול להיות שמישהו עוד מתחשב ביום הזה, ומציין אותו? כשהייתי ילדה בחיפה אחד במאי היה חג גדול. אבי היה לוקח אותנו לראות את המצעד הגדול שצעד ברחובות עם דגלים אדומים ודגלי ישראל. אהבתי את השירים, במיוחד את "להבה, עֲלִי להבה / כַּמַּקֶבֶת נַכֶּה כל היום / להבה, כמוך כמונו / כמוך כמונו דגלנו אדום אדום." האם המצעדים הפסיקו לצעוד עוד לפני שבגרתי? או שהפסקתי לצפות בהם? בבית הספר הריאלי לא אהבו את החג הזה והתעלמו ממנו, אם כי היה אפשר להיעדר מהלימודים אם הוריך רצו בכך. אני זוכרת ויכוח עם מורה שהתעקשה להעמיד פנים שאיננה יודעת על קיומו של חג הפועלים. היא היתה בערך בת גילם של הורי, אבל כבר ייצגה את הבורגנות החדשה והימנית שהפכה במהרה לזרם המרכזי של הישראליות. הדגלים האדומים ונושאיהם נדחקו אל מחוץ לקונסנזוס, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים כשברית המועצות ובעקבותיה כל מדינות מזרח אירופה ניתקו את היחסים עם ישראל, וכל דבר שהיה מזוהה עם ברית המועצות, והאחד במאי היה מאד מזוהה איתה, הוצא אל מחוץ לקונסנזוס.

בצהרים הגעתי לחנות של נעמה והתפלאתי שילדי תלמוד התורה כבר סיימו את הלימודים, ונעמה אמרה משהו על ראש חודש, ואמרתי לה זה גם אחד במאי היום, והיא חייכה ואמרה זה לא בגלל זה. חשבתי לעצמי שעכשיו אפילו להזכיר שאחד במאי היה פעם חג זה נורא מיושן ואפילו מוזר, אבל לא יכולתי להתאפק ואמרתי לנעמה שכשהייתי ילדה בחיפה זה היה חג גדול. נעמה אמרה שעכשיו זה כבר לא, ובעצם ידעתי שעוד כשהייתי ילדה זה כבר הפסיק להיות חג, וקצת הצטערתי על זה. ועדיין תהיתי ביני לביני אם פועלי הבניין לא באו בגלל האחד במאי.

חיכיתי בסקרנות ליום שני בבוקר לראות אם ביום שני הפועלים יחזרו. הם לא חזרו. הבניין היה שומם גם ביום שני, שהיה סתם יום לכל דבר. פתאם נזכרתי שראיתי באחד הימים בשבוע שעבר מישהו שבא ושאל את הפועלים אם הם עובדים כאן, מישהו עם קסדה ואפוד שלא נראה חלק מהצוות וגם השאלה שלו העידה על כך שהוא בתפקיד אחר. אולי הוא בא מהעירייה או ממשרד השיכון. אולי הוא מהנדס או פקח.

כשהבנייה בבניין התחדשה אחרי כשנה של הפסקה אמרנו שבטח שילמו למישהו שוחד, אבל כעת חשבתי שאולי פשוט חזרו לבנות בלי רשות, תוך הפרת הצו, ועכשיו, אחרי שהוסיפו עוד שתי קומות והרחיבו את שלד הבניין הפסיקו אותם שוב, ומי יודע מה יהיה. בערב שבת פגשתי ברחוב את יואב שבדיוק ירד ממונית ושאל אותי אם עוד יש חנויות פתוחות. אמרתי לו שפעם היתה החנות הקטנה בעזה 34 שהיתה פתוחה ממש עד כניסת השבת, אבל עכשיו בונים שם בניין רב-קומות ואת החנויות פינו, וככה התחלנו לדבר על כל הבניינים הישנים והיפים של רחביה שעכשיו הורסים אותם ובונים במקומם מבצרים. יואב אמר שפעם ברחביה דוקטור מול דוקטור גר ועכשיו נובוריש מול נובוריש גר. יואב תמיד אמר דברים שלא יפה להגיד שהם כמובן נכונים. רק אחרי שהוא הלך נזכרתי במכולת הנשיא שנסגרת רק אחרי כניסת השבת אבל הוא כבר התרחק וכבר לא ראיתי אותו. חשבתי שכשבנו את הבתים היפים ברחביה לפני מאה שנה בוודאי לא עבדו באחד במאי, ואם אני זוכרת נכון אפילו העיתונים לא יצאו באחד במאי, ועכשיו זה סתם יום רגיל, ואם לא בנו את הבניין הסמוך באחד במאי זה בגלל שכנראה תפסו אותם בונים בלי רשות והוציאו להם עוד צו הפסקה. ועכשיו אני לא יודעת מה יהיה, אם יגידו להם להרוס את החלקים בבניין שחורגים מהתכנית, או מי יודע מה יעשו. בכל אופן כדאי מאד שאזכור לא להסתובב במטבח בתחתונים.   

יום שבת, 30 באפריל 2022

וויליאם וורדסוורת' / לבי קופץ

 

התחלתי את החודש בשירו האהוב של וויליאם וורדסוורת' William Wordsworth  "נרקיסים" ואני שמחה לסיים אותו בשיר אהוב נוסף משלו:

 

וויליאם וורדסוורת' (1850-1770)

 

לִבִּי קוֹפֵץ כְּשֶׁאַבְחִין

בְּקֶשֶׁת בַּשְּׁחָקִים:

כָּךְ הָיָה מִבְּרֵאשִׁית,

וְכָךְ כָּעֵת כְּשֶׁאֲנִי אִישׁ,

וּלְוַאי גַּם כְּשֶׁאַזְקִין,

אוֹ שֶׁתִּפַּח רוּחִי!

הַיֶּלֶד הוּא אֲבִי הָאִישׁ,

וַאֲיַחֵל שֶׁכָּל יָמַי

זֶה לַזֶּה יִקָּשְׁרוּ בְּחֶסֶד חַי.

 

My heart leaps up when I behold

A rainbow in the sky:

So was it when my life began;

So is it now I am a man;

So be it when I shall grow old,

Or let me die!

The child is father of the man;

And I could wish my days to be

Bound each to each by natural piety.

יום חמישי, 28 באפריל 2022

מחנה הריכוז ובית הכנסת בלייטמריץ

 

פעם קראתי כתבת תיירות ב"ניו יורק טיימס" שתיארה טיול בצ'כיה. הכתבת סיפרה על ביקור במחנה הריכוז תרזינשטאדט, ואחר כך על ביקור ב"עיירה היפה ליטומריצה (Litomerice)". הכתבת לא ידעה שממערב לעיירה, לייטמריץ  Leitmeritz בשמה הגרמני, פעל גם כן מחנה ריכוז קטן, חלק מהקומפלקס של מחנה הריכוז פלוסנבירג (Flossenbuerg), שנכלאו בו בעיקר גברים, אך גם כמה מאות נשים, שהועסקו בהקמת בתי חרושת תת-קרקעיים לשירות המאמץ המלחמתי הגרמני ותוגברו גם באסירים מבית הכלא של הגסטאפו בתרזינשטאדט (המכונה "המבצר הקטן"). העבודות נעשו בפיקוח אנשי אס-אס והתנאים הקשים גרמו למוות יומיומי של אסירים. במשך השנים עברו במחנה כשמונה עשר אלף איש שמתוכם מתו אלפים. רק שלושה ק"מ מפרידים בין מחנה תרזינשטאדט לעיירה לייטמריץ.

מתוך עדותו ל"יד ושם" של אסיר המחנה יוסף בוסק:

"מחנה לייטמריץ היה מחנה איום, באמת מחנה איום. זה לא יאומן מה שהיה שם. היינו שם זמן מה ולילה אחד קראו לכל היהודים להתאסף. חשבנו שזה הסוף. העבירו אותנו ברגל, כי זה אולי ששה קילומטר מתרזינשטאדט. בתרזינשטאדט עברנו את הקרנטנה. זאת אומרת שלא עבדנו והרוסים שחררו אותנו.

שאלה: כמה זמן היית בתרזינשטאדט?

תשובה: בתרזינשטאדט הייתי בערך ארבעה שבועות.

שאלה: באיזה מצב היית כששוחררת?

תשובה: הייתי בלייטמריץ ולצריף היו ארבע מדרגות. ברגע שרציתי ללכת לצריף הייתי צריך ללכת על ארבע. זאת אומרת, ללכת הלכתי, אבל לעלות ארבע מדרגות לא יכולתי."

העיירה לייטמריץ היא חלק מחבל הסודטים וסופחה לגרמניה בספטמבר 1938 בעקבות הסכם מינכן. שני שליש מתושביה היו גרמנים ורובם תמכו במפלגתו אוהדת הנאצים של קונרד הונליין שפעלה לסיפוח הסודטים לגרמניה, ובעקבותיו לכיבוש צ'כוסלובקיה כולה, מה שאכן אירע במרץ 1939. צ'כיה הכבושה הפכה ל"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה".

איזור הכיבוש הצ'כי הוכפף לקומיסר שהוסמך לפרק ארגונים, חברות ואגודות ולמכור את רכושן. אלברט הופמן, שמונה לאחר סיפוח אוסטריה לקומיסר הפירוק

Stillhaltekommissar fuer Organisationen. Vereine und Verbaende

מונה מאוחר יותר למלא את התפקיד גם בחבל הסודטים, ולאחר מכן גם ב"פרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה", כלומר בצ'כיה הכבושה כולה. המינוי של אותו אדם למילוי התפקיד גם באוסטריה וגם בסודטים ובצ'כיה נועד לבטא את ההתכחשות הגרמנית לעצמאותן של אוסטריה וצ'כיה, ולהחזירן למעמד של פרובינציות ברייך הגרמני המוכר גם כ"אימפריה הרומית הקדושה" שהיטלר ראה כדגם לשלטונו, בראותו את עצמו כיורש קיסרי האימפריה (רייך Reich בגרמנית פירושו אימפריה).

המסמך שאת תרגומו אביא להלן (תצלומו נמצא בארכיון יד ושם) נכתב כחודשיים לאחר כיבוש צ'כיה ומספר על חיסול בית הכנסת של קהילת לייטמריץ, דבר שמעיד גם על הקשר בין תפקידו של קומיסר הפירוק להשמדת היהודים, שנושלו גם מרכושם האישי וגם מרכושם הקהילתי.

 

הקומיסר לפירוק ארגונים

ממונה הנפה

לייטמריץ, 13 במאי 1939

 

לממונה האיזורי של קומיסריאט הפירוק

ד"ר פרנץ פנדריך

אווסיג

רחוב קרל 1

 

הנדון: בית הכנסת Judentempel בלייטמריץ

 

כפי שביקשת, שוחחתי עם ראש העיר של לייטמריץ בעניין קניית בית הכנסת ויכולתי להתרשם שאין לו כל התנגדות לכך, אם מחיר הקנייה יהיה מתקבל על הדעת.

ראש העיר ייצור קשר בנוגע לכך עם הנאמן ד"ר Roehr ורוצה שאטפל בעניין באופן שוטף.

לאחר שיפוצים מתאימים מתוכננת השכרה של בית הכנסת לשעבר לרווחת העם הנאציונלסוציאליסטי כבית מסחר.

אני מאמין שיכולני להמליץ, שהממונה הראשי יפעל להתערב במשא ומתן על המכירה, ולאפשר מחיר הולם, כדי שעניין זה יוכל להיות מוסדר באופן חלק כפי שחשבתם.

הייל היטלר!

[חתימה לא קריאה]

 

ממונה הנפה הד"ר פנדריך העביר את המסמך ב-15 במאי 1939 לקומיסריאט. הד"ר פנדריך ישב בעיר אווסיג (Aussig), כיום העיר אוסטי נאד לאבם (Usti nad Labem) בצ'כיה. את בית הכנסת באווסיג שרפו הנאצים והפכו לבית חרושת לבשר.


יום השואה תשפ"ב