יום ראשון, 16 ביוני 2019

בת ששים ושלוש


היום מלאו לי ששים ושלוש שנים. אני אוהבת את המספר הזה. אני אוהבת להיות זקנה ולשלם באוטובוס רק שלושה שקלים ושאנשים מציעים לי לשבת. אני אוהבת את זה שאני יכולה להסתכל על החיים שלי אחורה. מזמן כבר הפסקתי לחשוב מה צריך להספיק בחיים. אני לא צריכה להספיק כלום, רק לחיות ולראות מה עוד יקרה. לפני פחות משבועיים נולד לי נכד חדש, והנכד הראשון שלי חגג שנתיים. אני סבתא ויש לי שתי בנות ושני נכדים, ואני מאושרת. אני אשה די מסורתית. קודם רציתי הכי הרבה להיות אמא, ואחר כך רציתי הכי הרבה להיות סבתא, שזה כבר לא תלוי בי וזה עוד יותר משמח שזה קורה. לקבל נכד זה כמו לקבל מתנה. זה משהו שאתה לא יכול לבקש שיקרה, רק לקוות. ומתנות זה דבר כל כך משמח. כשמביאים מתנות לתינוק אני מרגישה כאילו מביאים מתנה בשבילי, ואני שמחה כמו ששמחתי במתנות כשהייתי ילדה, שאחר כך איבדתי את השמחה הפשוטה הזאת, ועכשיו היא חוזרת. אני אוהבת את הדובון שכתוב לו על הבטן "הדובי הראשון של אביב", והוא באמת הדובי הראשון של אביב, ואני אוהבת את כל הבגדים הקטנים של התינוק. בכל פעם שאנחנו מחליפות לו בגדים אנחנו אומרות: מה נלביש לו עכשיו? כאילו הוא דוגמן, ואחרי שאנחנו מלבישות אותו אנחנו מתפעלות ממנו ואומרות כמה הוא תינוק יפה, ובאמת הוא תינוק יפה, והכל אצלו יפה, העיניים והשפתיים והאוזניים והידיים והרגליים, הכל יפה ומתוק. תינוק הוא מתנה שלא נגמרת ואני מדמיינת איך הוא יהיה כשהוא יגדל, ואני מקוה שהנכד שלי מאנגליה גם יבוא לבקר אותי ואני אשב עם שני הנכדים ביחד, שזה כאילו הכי מובן מאליו אבל זה גם הכי מיוחד. שרון שאלה אותי קודם מה ארצה לעשות ביום ההולדת ולא רציתי לעשות שום דבר מיוחד, רק להיות. הכנתי ריבת משמש ואפיתי עוגת גבינה עם דובדבנים ושכבתי על הספה וקראתי כתבה נוראית ב"הארץ" על אשה שרצחו אותה בצוללת. אני לא יודעת למה רציתי לקרוא את זה. בדרך כלל אני לא אוהבת סיפורי רצח ואני מאד שונאת בלשים. אבל על הסיפור הזה כבר קראתי הרבה. אולי בגלל שהוא קרה בצוללת בים, וזה עושה אותו לסיפור כמעט לא אמיתי, למרות שהוא לגמרי אמיתי. אחר כך גם ראיתי את "חתונה ממבט ראשון" ששרון ממש שונאת וכל הזמן שואלת אותי מתי התכנית הזאת תיגמר, ואני מנחמת אותה שזה כבר הסוף. אני לא יודעת למה אני צופה בתכנית הזאת שהיא ניסוי אכזרי בבני אדם, ששמים אותם יחד בקופסה כמו שעושים לעכברי מעבדה ומצלמים מה קורה להם. היה צריך להוציא תכניות כאלה מחוץ לחוק ולאסור על הצפייה בהן בגלל התעללות ביצורים חיים, אבל אני צופה בזה בכל פעם שיש לי הזדמנות. בשביל לפצות את עכברי המעבדה נותנים להם כל מיני פינוקים: שמים אותם במלונות מפוארים עם ג'קוזי ומצלמים אותם רבים בג'קוזי בבגד ים, שזה אכזרי במיוחד. אם כבר לריב, אז לפחות ללבוש משהו מכובד, ולא בגד ים, למרות שבחרו לתכנית אנשים שנראים יחסית טוב בבגד ים. בכל זאת מדובר בתכנית טלויזיה שמוכרת המון פרסומות לתמרוקים ולבתי מלון ולשבולת שועל, או לבנק, והזוגות נורא משתדלים להעמיד פנים שהם מצאו את אהבת חייהם, אבל תמיד יש כמה שלא מצליחים להסתיר את האומללות. אני לא יודעת למה אני צופה בזה. אין לי שום תירוצים, ואני מחכה כבר לפרק של מחר. בשלב זה של חיי היה ראוי שאוקיר את זמני ואתרכז בדברים חשובים, אבל מה בכלל חשוב חוץ מהילדים והתינוקות והזמן שמקדישים להם, שהוא הזמן היחיד שעליו אף פעם לא מצטערים.    

יום שלישי, 11 ביוני 2019

מה עצבן אותי באיכילוב


בעצם צריך להגיד בבית החולים ליולדות ליס, כי עכשיו לא אומרים מחלקת יולדות בבית החולים איכילוב, אלא לכל מחלקה קוראים בית חולים, מחלקת ילדים בבילינסון זה בית החולים שניידר ומחלקת יולדות באיכילוב זה בית החולים ליס. ככה אפשר לקרוא יותר שמות ולקבל יותר תרומות. באיכילוב יש מכון הלב ע"ש סמי עופר ומגדל אשפוז ע"ש תד אריסון, וככה כל עשירי ישראל מרוחים על חזיתות בתי החולים שלה, כדי שנזכור שאולי אנחנו לכאורה אזרחים במדינה שאמורה לממן מהמסים שלנו בתי חולים, אבל בפועל המדינה היא גורם שולי, ומי שמממן בתי חולים הם עשירי ישראל ועלינו להוקיר אותם על כך, למרות שאת העושר המופלג שלהם הם קנו לרוב על חשבוננו, למשל מחורבנו של צי הספינות הישראלי או מחורבן ים המלח או מעמלות בנק מופקעות וחסרות שחר כמו עמלת שורה. עוד לפני שנכנסים לאיזו שהיא מחלקה באיכילוב מבינים שפה מקדש לעשירי ישראל וצריך לכרוע לפניהם ברך ולהוקיר את ההון ואת הממון, שבלעדיהם אין בריאות ואין חיים.
אחר כך עולים במעליות קצת מוזרות: יש כאלה רק עד קומה שלישית, ויש כאלה בלי קומה שלישית. יש כל מיני מעליות שקצת קשה להתמצא בהן, עם מעליות המשך שעוד יותר קשה להתמצא בהן, אז לא רק שונאי מעליות מושבעים כמוני אלא הרבה מאד אנשים עולים ויורדים ברגל בגרמי המדרגות שאיכשהו מחברים בין כמה בניינים, ומגיעים למסדרונות שבהם הכל נראה אותו דבר ואפשר להסתובב שעות עד שמוצאים את המקום הנכון ומגיעים.
ליולדות יש חדר פרטי עם מקלחת פרטית ושירותים פרטיים ומקום לתינוק ולבני הזוג לישון והן מאד מרוצות מזה. לכאורה אפשר להסתובב עירומה בחדר, אבל לא כדאי כי כל הזמן נכנסים ויוצאים אנשים, כמובן למטרות טובות, ואף לא אחד בבית החולים נוהג לסגור אחריו את הדלת: לא הרופאים, לא האחיות, לא המיילדות, לא המנקות ומגישות האוכל, וגם הסוכנת של חיתולי האגיס שמסתובבת חופשי במחלקת יולדות, נכנסת לחדרים ולוקחת מהיולדות פרטים כאילו זה בכלל מותר לה. כולם משאירים אחריהם כל הזמן את הדלת פתוחה. קשה להבין למה, אבל ככה זה באיכילוב. אני לא יודעת איך זה במחלקות החולים, כי הייתי רק במחלקה לטיפול באם ובעובר, שזו בעצם מחלקת הריון בסיכון, ובחדר לידה ובמחלקת יולדות, ובכל המחלקות האלה לא מקובל לסגור את הדלת. והייתי כמובן גם בתינוקיה, כי צריך לבוא לשם כל הזמן, להביא את התינוק לבדיקות, וכל הזמן אומרים שהסוכר שלו נמוך וההנקה לא מספיקה וצריך לתת בקבוק, גם אם הסוכר של התינוק בגבול התקין. אם יולדת אומרת שהיא מנסה להניק ומתקשה ומבקשת מהאחיות בתינוקיה סיוע בהנקה הן אומרות לה שבעניין הנקה היא צריכה לפנות רק למדריכות ההנקה. את האחיות בתינוקיה לא מעניין בעיות בהנקה, רק מעניין אותן לתת בקבוקים ולהגיד לאמהות שהילד יאכל גם מבקבוק כי חסר לו סוכר, גם אם הסוכר שלו בגבול התקין לתינוק אחרי לידה. וזה שזה גורם לאמהות להתייאש מהנקה זה לא הבעיה של האחיות בתינוקיה באיכילוב, כי הן נותנות ליולדות עלון שכתוב בו כמה טוב להניק, וזה מספיק בשביל כיסוי תחת, שזה באיכילוב שם המשחק. אם יולדת אומרת שהתינוק רק מלקק ועוד לא מוצץ טוב, שאשה כמוני שכבר גידלה שתי בנות והניקה אותן עד גיל שנה וחצי ואף פעם לא נתנה להן בקבוק, יודעת שככה זה עם תינוק ראשון: הוא רוצה לינוק אבל מתקשה לינוק היטב, כי גם אם יש אינסטינקט התינוק צריך להתרגל וללמוד במשך כמה ימים או יותר איך לינוק היטב, אז באיכילוב אומרים ליולדת וגם לסבתא שהתינוק לא צריך ללמוד לינוק כי זה אינסטינקט, שכל אשה שבאמת היניקה יודעת שזה דבר מטומטם להגיד לאמא שרוצה להניק. אם רוצים לעודד להניק צריך להדריך את האמא איך לשבת זקוף ולעזור לתינוק לתפוס את הפטמה בפה ולסחוט לו קצת חלב לתוך הפה ולעזור לו עד שהוא ילמד לינוק היטב, ואם התינוק לא יונק מספיק צריך להדריך את האמא להניק אותו לעתים קרובות שכך יווצר לה יותר חלב, ולא להגיד לה ההנקה לא מספיקה לו תני לו בקבוק, שככה התינוק יינק פחות והאמא תייצר פחות ופחות חלב ובמהרה תפסיק להניק, שזה כנראה מאד מועיל לחברות שמייצרות תחליפי חלב אם, והרבה פחות מועיל לתינוק. מדברים הרבה על חשיבות ההנקה ועל נשים שמיניקות בציבור, אבל הנקודה האמיתית היא אם היולדת מקבלת הדרכה נכונה, ואם בית החולים מדריך את האחיות שלו לסייע לנשים להניק ולתמוך בהן ולתת להן מידע נכון והדרכה נכונה, ולא רק להגיד אין לילד מספיק סוכר תני לו בקבוק שזה דיכוי הנקה ולא עידוד הנקה. אבל העיקר באיכילוב זה כיסוי התחת. תתני בקבוק שלילד יהיה יותר סוכר ותניחי תמיד את הילד בעגלה אם את יוצאת מהחדר ולמה את מחזיקה אותו ככה או ככה ומה את עושה ככה וככה, וכל היום תרוצי בין החדר והתינוקיה עד צאת נשמתך. אבל החדר באמת נהדר, רק שהתעוררו בי געגועים להדסה הר הצופים לפני ארבעים שנה, שלוש או ארבע בחדר, החרדית שילדה את בתה החמישית והתלבטה אם לקרוא לה דבורה או רותי – ארבעת הילדים הגדולים העדיפו רותי, וגם אנחנו, החברות לחדר, המלצנו לה על רותי. כמה ילדים כבר יש לרותי, שאמה התענתה בהתכווצויות רחם נוראות. כמה נכדים כבר נולדו לאמא של רותי, והאם היא עדיין מתגוררת בשני החדרים שבהם גידלה את חמשת ילדיה? והעולה מארצות הברית החמודה, שסיפרה לי איך לפני העלייה לארץ הם נסעו בכל חמישים ואחת המדינות של ארצות-הברית כדי להיפרד, ואחר כך כתבה שהבת שלה רגועה וטובה ונעים להם איתה, והיא ביקשה שאקנה גם לה כתונת ממעיין שטוב, כזאת עם הרבה כפתורים מלפנים שנוחה להנקה. באיכילוב אנשים מדברים רק עם הקרובים, ואין הרבה אפשרות למיפגש של יולדת עם יולדת, ואולי גם זה טוב לכיסוי תחת, שזה שם המשחק – לא לדעת יותר מדי, לא להכיר יולדות אחרות, ואם את לבד, את לבד בחדר הגדול והיפה עם המקלחת הפרטית והתינוק הפרטי ובבוקר בדרך לתינוקיה תראי שאת לבד, אבל רק תסתכלי על האחרים ולא תחליפי איתם מלה. אחר כך ממילא ינזפו בך שלא הגעת להדרכת הורים, כי בהזרקת האפידורל עשו לך חור מיותר והיו לך כאבי ראש קשים. למה לא באת? אולי לא רצית לבוא לבדך ואולי היית עסוקה בדברים אחרים. ובסופו של דבר הצלחת להשתחרר, אחרי הטיפול שסתם את החור המיותר ואחרי שהחברה הביאה לך את כסא התינוק לרכב. כי כדי להשתחרר מהתינוקיה באיכילוב צריך להביא לא רק מסמכים, אלא גם כסא בטיחות לרכב שעולה הרבה כסף. זו הוראה בעלון ההדרכה שאת מקבלת לשיחרור מאיכילוב. בלי שתציגי כסא בטיחות לרכב לא ישחררו את התינוק מהתינוקיה באיכילוב. בהתחלה חשבתי שזאת מין בדיחה כזאת, אבל ראיתי כתוב שחור על גבי לבן, או סגול על גבי לבן, או לבן על גבי סגול, משהו כזה. איך משרד הבריאות מתיר לבית חולים להציג להורים תנאי כזה? האם שר הבריאות שמייצג את האוכלוסיה הכי נטולת רכב בארץ מאשר לבית חולים לקדם יצרני אביזרים לרכב על חשבון היולדות? ומה עם מי שאין לו רכב, ואין לו מה לעשות עם כסא בטיחות לרכב? מה עם מי שלוקח את ילדיו בעגלה, ואת העגלה מעלה לאוטובוס? באמת לא ראיתי בבית החולים ליס נשים חרדיות, גם לא פגשתי יולדות ערביות. כנראה במקרה לגמרי פגשתי רק זוגות צעירים חילוניים עם מכנסיים קצרים ושמלות חושפות כתפיים, ואחד מהזוגות התגאה בפני האחיות בתינוקיה בעגלת התינוק שעלתה חמשת אלפים ₪, ויש לה המון אביזרים מדהימים. בתי היתה מרוצה, אבל אני ידעתי שאנחנו לא במקום הנכון, לפחות לא אני, שבכלל לא נוהגת, וגם עגלת תינוק עוד לא קנינו, נבהלנו קצת מהמחירים, והיינו צריכות להבין מראש שאנחנו לא ציבור הלקוחות – כי איכילוב זה בית חולים עם לקוחות, לא עם מטופלים – ומהרגע הראשון שבו דרכה כף רגלי באיכילוב ידעתי שאני ממש לא נמנית עם ציבור הלקוחות של איכילוב, ושזה המסר הכי חשוב שאקבל.  



יום שישי, 7 ביוני 2019

אמיר אוחנה שר הליקוקים


עד לפני זמן קצר לא היה לי שום דבר נגד אמיר אוחנה, חוץ מזה שהחלפתי ערוץ בטלויזיה כשהוא הופיע, אבל כך אני עושה גם כשמופיע מיקי זוהר, או דוד אמסלם, או מירי רגב, או כמובן נתניהו בעצמו שמבחינתי שמעתי אותו מספיק ואין לי שום צורך לשמוע אותו עוד פעם, וממש לא אכפת לי מה הוא חושב על השמאל, שאני גאה להשתייך אליו. השמצות ועלבונות מפי חלאת אדם כמו נתניהו הם אות כבוד ולא בושה. אפילו חשבתי שאמיר אוחנה מאד תורם למעמד ההומוסקסואלים בישראל בכך שהוא משכנע את כולם שבניגוד לקריקטורה הטלויזיונית של האוחצ'ה התל-אביבית הלבושה ורוד, מתחנחנת ומצביעה למר"ץ, רוב ההומוסקסואלים הם ממש כמו רוב הגברים הישראלים, חזירים שוביניסטים לאומנים וגסי-רוח, שאוהבים לנפנף באקדח הצמוד, להתנהג בגזענות לערבים ובחזירות לנשים, שקיימות מבחינתם רק כדי ללדת להם ילדים אבל רק במעמד של שפחה, וכמובן מצביעים רק לימין. אוחנה הוא ממש הגבר גבר הישראלי האולטימטיבי, והבוז לחוק ולמשפט והשקפת עולם עבריינית שרואה ברשויות החוק איום על חופש הפעולה שלו ולא מגן מפני אלימות ופגיעה בזכויות, שכך רואים את מערכת המשפט אנשים שאינם חברים של ראש הממשלה ובנו והחיים שלהם לא פעם מאוימים על ידי האוחנות למיניהם. כששמעתי את אמיר אוחנה מסביר בתכנית בוקר ש"כנופיית שלטון החוק" רודפת את הפוליטיקאים הנבחרים ותופרת להם תיקים, כבר לא יכולתי לשאת את הזוהמה המבחילה שיוצאת מפיו של מי שהפך למלחך הפנכה מספר אחת של ראש הממשלה. ואין טעם למנות כאן את כל מה שעשה בית המשפט העליון למען ההומוסקסואלים, כפי שעשה עדו באום ב"דה מארקר", ולהראות עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה חייבים לבית המשפט תודה. אמיר אוחנה מכיר תודה רק לראש הממשלה, שעמו יש לו יחסי תן וקח, כלומר תן חנופה וקח את משרד המשפטים, תן ליקוקים וקח ממתקים, אבל כשחנופה היא כל כך שקופה, וכולם מודעים לה ולשכרה, היא הופכת מהר מאד לבדיחה, ובמקום שמשרד המשפטים ירומם את אוחנה, אוחנה מוריד את משרת שר המשפטים למדמנה שבה הוא שוחה וממימיה הוא שותה, ואנשים אחרים פשוט שומרים מרחק. למשל יריב לוין, שיש לו התנגדות אידיאולוגית לאקטיביזם שיפוטי, והיה המועמד המועדף על נתניהו לשר המשפטים, סירב לקחת את המישרה הנכבדת על עצמו, בגלל המגבלות המוטלות על שר בממשלת מעבר שלא יכול לבצע שינויים משמעותיים והפעילות שלו מאד מוגבלת בעיקר לשמירת הקיים, אבל לדעתי גם מפני שאדם שיש לו קצת כבוד עצמי ועמדות עקרוניות, לא היה רוצה שיגידו שנתניהו מינה אותו בתור בובה מטעמו, כדי לפגוע במערכת המשפט ולשרת את האינטרסים של נתניהו עתיר כתבי האישום. זה לא כבוד גדול לאדם שיש מאחוריו פעילות פוליטית אידיאולוגית להיראות בציבור כבובה על חוט בשירות עניינו של נאשם בפלילים, ובאמת יריב לוין סירב למישרה שנחשבה תמיד לפסגת שאיפותיו בפוליטיקה, ואני מוקירה אותו על כך. ואילו אוחנה מעורר בי רק בחילה, כי מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע אנושות לא רק במערכת המשפטית שלא תמיד מצליחה לעשות צדק, אבל מניסיוני מאד משתדלת לעשות צדק. מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע לא רק במערכת המשפטית, אלא קודם כל בכנסת ישראל, כנסת נבחרי הציבור, שהיא הרשות המחוקקת, ושלטון החוק הוא שלטונה. כי החוק משרת דוקא את האזרחים הפשוטים, אלה שאין להם כוח שלטוני ואין להם גישה לכוח שלטוני, אלה שהם חלשים מכדי לכפות על אחרים לכבד אותם ואת זכויותיהם. עליהם בית המשפט מגן מפני התעמרות השלטון ובעלי הכוח, על אלה שאינם יכולים להתקשר לאנשים באמצע הלילה ולצוות עליהם לקום ממיטתם ולרוץ להביא לראש הממשלה ולרעייתו קרטון חלב או קצף גילוח. שלטון החוק הוא זה שעוצר בעד האדונים להתעמר במשרתיהם, והוא מגינם של החלשים והעשוקים, ומי שבז לו יכול רק לבזות את המישרה הנכבדת הזו, שכבודה איננו יכול לכבד את מי שהכריז על עצמו שהוא אויב שלטון החוק ושוטם מערכת המשפט.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

יום שני, 3 ביוני 2019

ולשרון בן


הלילה שרון ילדה בן במשקל ארבעה ק"ג ומאה שלושים וחמישה גרם. ראו בבדיקות שהתינוק גדול אבל לא האמינו, כי המיילדות אמרו ששרון רזה ובטח הילד קטן. זה לא ממש עוזר שיש מדע רפואה מפותח עם מכשירי אולטראסאונד מאד מדויקים, כי החשיבה של אנשים היא מאד מאד סטריאוטיפית, ובמקום להתייחס לממצאים המדעיים, הם נשארים דבוקים לדיעות הקדומות שלהם, שנשים קטנות ורזות יולדות ילדים קטנים ונשים גבוהות וגדולות יולדות ילדים גדולים, אבל זאת דיעה קדומה שגודל התינוק משקף את גודל האם. גם כשאני ילדתי כולם אמרו שבטח הבנות שלי יוולדו קטנות, כי אני קטנה, וזה ממש לא היה נכון, הן נולדו גדולות, וגם את ההחלטות המקצועיות אנשים מקבלים לפי הדיעות הקדומות שלהם ולא לפי הממצאים המדעיים. נזכרתי שפרופסור דן שכטמן, שזכה בפרס נובל על גילוי גבישים שלא האמינו שהם קיימים ובהתחלה מאד לעגו לו ולא האמינו לתגלית שלו, סיפר שמדענים אחרים ראו לפניו את התגלית שלו, אבל לא היו מוכנים להודות בקיומה. אנחנו ההיסטוריונים יודעים שלמרות שהמדע מאד מפותח, אנשים לא מסוגלים להפיק ממנו את מלוא התועלת, בגלל שמאד קשה להם להיפרד מהחשיבה הסטריאוטיפית שלהם, ולכן לנשים יש חיים מאד קשים.
פעם משוררת אחת, משוררת מוערכת, שהתפעלה מהכתיבה שלי, אמרה לי שהיא דימיינה אותי גבוהה עם קול עבה, כלומר בעלת תכונות גבריות. אמרתי לה שאני דוקא פצפונת עם קול של ילדה, ןחשבתי שזה בעצם מה שאנשים חושבים עלי כשהם רואים אותי: שלא יכול להיות שאני יכולה לעשות את העבודה שאני עושה, כי אם אני קטנה עם קול של ילדה אני בטח מתפקדת כמו ילדה קטנה, או שאפשר להתייחס אליי כמו לילדה קטנה. אבל אולי לפעמים זה עוזר לי, כי כשאנשים מזלזלים בך מהסיבות הלא נכונות, הם מתנהגים הרבה פעמים כמו טיפשים, גם אם הם לא טיפשים. בכלל טיפשות נובעת הרבה פעמים משחצנות ועיוורון ולאו דוקא מהעדר תבונה. זה בוודאי עזר לי כמה פעמים בחיים כשאנשים זילזלו ביכולות שלי בגלל המראה שלי ועשו טעויות טיפשיות, אבל זה כמובן לא חסך ממני סבל ועוגמת נפש בגלל הטיפשות האנושית הזאת, שאיינשטיין אמר בצדק שהיא אינסופית כמו היקום, ולגבי היקום הוא לא היה בטוח. אבל אולי כל זה לא ממש משנה. בכל זאת הרפואה המודרנית מצילה חיים של הרבה תינוקות ונשים וצריך להוקיר אותה מאד על כך, כי זה ההישג הכי גדול של הרפואה המודרנית, להציל תינוקות ונשים, אז אולי לא צריך לשפוט אותה בחומרה בגלל שהיא עדיין מוגבלת במסגרת הדיעות הקדומות שיש לאנשים, ולא מסוגלת לחרוג מהדיעות הקדומות שיש לאנשים.
אולי כל הדיון הזה כבד מדי אפילו לגבי תינוק ששוקל יותר מארבעה קילוגרם ועדיין הוא תינוק בן יומו עם ידיים קטנות ורגליים קטנות ועיניים קטנות שבוחנות בסקרנות רבה את העולם הקטן שהוא למד להכיר בינתיים: התינוקיה של בית החולים והחדר של אמו בבית החולים, וסבתא שלו שבאה לטפל בו ואז חוזרת לטפל בכלב שהוא עדיין לא מכיר, ומתרגשת כשהאוטובוס מהבית לבית החולים ובחזרה עובר ליד הים, כי מראה הים תמיד מרגש את מי שגדל ליד הים, אפילו אם הוא חי כבר עשרות שנים בהרים, כמו במחזה של איבסן "האשה מן הים", שתמיד התרגשתי ממנו. אבל אולי המחשבה שאנשים מן הים שונים מן האנשים מן ההרים גם היא מחשבה סטריאוטיפית, שבישראל במיוחד יש לה הרבה אוהדים. הרי אנשים כל הזמן נודדים ממקום למקום ובאים ועוזבים ועוברים. ובכל זאת בבתי החולים בירושלים רואים בחלונות את ההרים ולא רק את החלונות של אגפים אחרים. אבל ממילא תינוקות אינם זוכרים את בתי החולים שבהם הם נולדים.
בתי שרון שאלה אותי אם יותר קל להיות בלידה או לא להיות, כי בלידה של בתי ניצן באנגליה לא יכולתי להיות, ואמרתי לה שהכי קשה זה לא להיות, ותמיד עדיף להיות, כי אז אפשר קצת להועיל. כשאי אפשר להועיל הרבה יותר סובלים, ומאד קשה להיות אמא של יולדת, כי את יודעת מה הבת שלך עוברת, ואת חווה מחדש את הלידות של עצמך, אבל את לא יכולה לעשות הרבה להקל על הסבל. עכשיו אני מרגישה הרבה עייפות, אבל אני שמחה שיכולתי להיות ולגעת באביב הקטן כשרק יצא מבטן אמו, ואמרתי לו שחיכינו לו כל כך הרבה, הוא היה אמור להיוולד כבר במאי, ולכן אמו בחרה לקרוא לו אביב, והוא התמהמה והתמהמה ושרון אמרה שהיא עוד תצטרך לקרוא לו קיץ, אבל בכל זאת היא קראה לו אביב שזה שם של צמח רך ושל התחלה חדשה, והיום יכולתי לשבת ולהחזיק אותו על הידיים ולחשוב איך הרגע הזה שכל כך חיכיתי לו כל כך הרבה זמן הוא עכשיו ממשי, ודימיינתי את הרגע הזה כשאשב עם התינוק בחיקי המון פעמים כדי לנחם את עצמי בימי הציפייה הארוכה, וכשהוא נהיה ממשי הוא נהיה גם לא ממשי, כי דוקא כשהוא מתממש קשה להאמין, שאני יושבת על הכסא והנכד שלי בחיקי, שעכשיו כבר יש לי שני נכדים ואני סבתא כפולה, ואין כמו הממשות של תינוק בידיים כדי להרגיש שאתה חי ואתה נוגע בחיים.

יום שלישי, 28 במאי 2019

אז יהיו בחירות


לא אכפת לי במיוחד ששוב יהיו בחירות. אני אצביע שוב למר"ץ ואני מקוה ששוב הם יעברו את אחוז החסימה. כמובן שאני אשמח אם הם יגדלו, כי השאלה הכי חשובה בישראל היא שאלת היחסים בין היהודים והערבים, ובמר"ץ יש שותפות מלאה של יהודים וערבים, וגם של גברים ונשים, וזה הדבר החשוב ביותר בעיני, להצביע למפלגה שיש בה חברי כנסת יהודים וערבים ביחד, ולא להצביע למפלגה שיש בה חברים שלא מסוגלים לעמוד על אותה במה יחד עם ערבי. לא חייבים להסכים עם הציבור הערבי בכל דבר, אבל חייבים לשבת יחד, ואם המפלגה המשותפת ליהודים וערבים היא קטנה, צריך להילחם עליה, ולא לנטוש אותה כדי להצביע למישהו שאולי יצליח לסלק את נתניהו מראשות הממשלה ואולי לא. נתניהו יסולק מראשות הממשלה כשתגיע העת לכך, וגם אם הוא יצליח בדקה התשעים להרכיב ממשלה בראשותו, ברור שהוא מאד נחלש, וכבר לא יכול להכתיב את כל שאיפותיו כמו שהיה נדמה. אי אפשר להיות חזק, כשבמקום להילחם על אידיאולוגיה ועל טובת הכלל נלחמים למען הימלטות מאימת הדין, וכשכל מה שעושים מתמקד בהתחמקות מלתת את הדין על מעשיך. זה מגחיך מאד את האמירה של נתניהו אתמול בנאום שלו, שליברמן יחשוב על האינטרס של המדינה, כאילו נתניהו חשב פעם על משהו שאיננו טובת עצמו. ואני חושבת שהמאבק של ליברמן בחרדים הוא מאבק חשוב, דוקא מפני שהם כל כך התחזקו ועוד בטרם הורכבה ממשלה, שהם מקווים להיות בה גורם דומיננטי ביותר, הם כבר דורשים לסגור את מפעל פניציה בירוחם בגלל שהתנורים שלו פועלים בשבת, שזה כמו לבצע פיגוע המוני בעיירת פיתוח, וכבר הם דורשים מעיריית ירושלים לאסור על הנפת דגלי גאווה בעיר ובמצעד הגאווה, דרישה שממחישה היטב את גודל החוצפה והיוהרה של הציבור החרדי לאור הצלחתו בבחירות. כמובן שעם מרכיב חרדי ושונא נשים של כעשרים מנדטים אין בכלל מה לדבר על נישואים אזרחיים בישראל, על ביטול המונופול של בתי הדין הרבניים שרואים באשה סוג של חיית-בית ולא אדם שוה זכויות וחופשי. המשך קיומם של מוסדות כמו עגינות וממזרות בישראל של המאה ה-21 הוא מחליא ומזעזע, ולמדינה אין זכות להתיר שיטה משפטית שמשעבדת נשים ורומסת זכויות יסוד כמו נישואים, אבל עם קואליציה שהחרדים והחרד"לים מהימין הקיצוני הם שליש ממנה, אין שום אפשרות לקדם זכויות של נשים ולקדם את מדינת ישראל למאה ה-21.
וזו איננה "בחירת העם", כי פחות משליש הבוחרים בחרו בנתניהו, ואפילו אלה שבחרו בו מתוך אמונה פוליטית בליכוד, לא כולם מעוניינים בערעור מעמדו של בג"ץ, ובוודאי שרובם אינם מעוניינים בשתלטנות החרדית שמעולם לא ייצגה את רצון הציבור אלא את דיכוי רצון הציבור באמצעות כוח פוליטי, או ליתר דיוק, באמצעות ניצול מציאות פוליטית, שבה ראש הממשלה המיועד מוכן למכור אינטרסים של כלל הציבור בתמורה לחסינות ממשפט, שזו שערורייה בשני ההיבטים שלה, גם בעירעור שלטון החוק והשוויון בפני החוק, וגם באילוץ הציבור כולו להכפיף את האירועים האינטימיים והמשמעותיים ביותר בחייו לכפייה חרדית זרה להשקפת עולמו. ודווקא בסיטואציה הזאת אני מאמינה לליברמן, שהוא רואה בהתחזקות החרדים סכנה אמיתית לציבור הכי נאמן שלו, ציבור עולי ברית המועצות לשעבר, שהחרדים לא גילו שום חמלה כלפי אלה מבניו שהיו נשואים בנישואי תערובת וילדיהם, וכך העולים שסבלו ברוסיה בשל יהדותם, נאלצו לגלות שבישראל הם אינם נחשבים ליהודים, ואין שום הבנה למציאות חייהם הקשה בברית-המועצות. אני מאמינה לליברמן שחשוב לו שהחרדים לא ימררו את חייהם של יוצאי ברית-המועצות לשעבר, גם אם הם מעוניינים לפקוד בשבת מסעדות של בשר חזיר. איש איננו מכריח את החרדים לחיות בניגוד לאמונתם, והגיע הזמן שיניחו לשאר הציבור בישראל לחיות בהתאם לאמונתו.
יכול גם להיות כמובן שליברמן מעוניין לעזור לידידו גדעון סער לסלק את נתניהו מראשות הליכוד. אני יודעת שהם מיודדים, כי פעם כשטיילתי עם הכלב שלי ליד מסעדת אנג'ליקה הסמוכה לימק"א, ראיתי דרך החלון את גדעון סער וליברמן מסובים ליד שולחן ומשוחחים, והיה ברור שהם אכלו יחד ולא נפגשו במקרה. אני לא חושבת שליברמן היה יושב באנג'ליקה עם נתניהו לארוחה דשנה, כי הוא לא אוהב קמצנים, וברוסיה, כמו ברוב החברות המזרחיות, קמצנות נחשבת לתכונה מתועבת, ורוסי שרוצה שיחשבו עליו טובות לא מתקמצן על החברים שלו, לא מבקש מהם סכיני גילוח וקצף, ולא מאכיל אותם על חשבון המדינה אלא על חשבונו, ובנדיבות. אולי צריך לחזור לשיטה העתיקה שבה מי שרצה להיבחר למשרה ציבורית עשה משתה להמונים. אולי משתה כזה יכול ללמד על הנבחר יותר מראיונות בטלויזיה, שבהם משקרים לציבור בלי בושה. מצד שני נתניהו בטח היה מסדר שאדלסון או מילצ'ן ישלמו על המשתה שלו, שזה בערך מה שהוא עושה כבר יותר מעשר שנים, ועכשיו הוא נואם לנו על טובת המדינה ועל מה שהעם רצה, כשברור לגמרי שרוב העם יעדיף ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן – ובלי נתניהו – על ממשלה צרה של נתניהו ששליש ממנה חרדים וסמוטריצ'ים, שאפילו מי שהיה איתם בקואליציה ישב איתם רק מפני שקל לקנות אותם בכסף ובוודאי שהם מוכנים לעזור לעבריין להימלט מאימת הדין, כי יש להם תרבות גלותית של רמיית השלטון, השתמטות מחובות וסלחנות לכל עבריינות, שימוש בכוח השלטון לכפייה דתית וחיים על חשבון הציבור שממנו הם מסתייגים. אם צריך להוציא כספים כדי להילחם בברית העבריינים הזו של החרדים ונתניהו, זו בעיני הוצאה ראויה בהחלט, וממש לא בזבוז כספים.

יום שישי, 24 במאי 2019

תינוק צא!


עכשיו אני מחכה שייוולד לי עוד נכד. לא כל כך האמנתי שייוולד לי עוד נכד, אבל עכשיו הוא עומד להיוולד בכל יום, ואני מחכה ומחכה, שהטלפון יצלצל ויזמינו אותי לפגישה איתו. אתמול הקשבנו חצי שעה ללב שלו, לב חזק ובריא, דופק ודופק, כמו פטיש קטן. אמרנו לו תינוק, תצא כבר, רוצים לראות אותך. אבל הוא מתבצר ובועט חזק מאד. כל כך חזק הוא בועט שאפשר לראות את הרגליים שלו זזות. אבל בינתיים, טוב לו בפנים ולא מתחשק לו לצאת לעולם. אנחנו מספרות לו רק דברים טובים, לפתות אותו לצאת. קנינו לו מיטה ושידה ובגדים, בגווני צהוב ואפור ותכלת, כי הוא בן. בחנויות של תינוקות מאד מקפידים על תכלת לבנים וורוד לבנות, צבעים רכים, שלא יפחד מהעולם. לא סיפרנו לו שחום גיהנום בחוץ, והיו המון שריפות ועוד אין ממשלה, ושכשתהיה ממשלה, היא תהיה כנראה גרועה עוד יותר מהנוכחית, למרות שאת זה קשה לדמיין. לתינוק זה לא מעניין. אבל באוכל הוא מתעניין. אתמול שרון אכלה סופגניה קטנה מזוגגת, ומיד הוא התחיל לקפוץ. באופן כללי הוא מעדיף מתוק. מיד דימיינתי אותנו יושבות בבית הקפה עם התינוק בעגלה. בכל מקום נחמד שאני הולכת אליו אני חושבת: אולי בפעם הבאה אבוא כבר עם התינוק בעגלה, וכולם יבואו לראות כמה הוא יפה ויחייכו אליו. מאד כיף לטייל עם תינוק, ואני מאד אוהבת להיות סבתא, אבל התינוק טוב לו בפנים. שרון חושבת: אולי הוא כבר יישאר בפנים וכל החיים תהיה לה בטן ענקית. אבל אי אפשר להישאר בפנים, למרות שזה מאד נוח, יש תאריך פינוי אחרון והוא כבר מתקרב, צריך לארוז ולצאת לעולם הגדול, אבל כמו בבוקר שרוצים עוד קצת להתפנק במיטה, לפני שקמים ומתחילים את היום, שלפעמים הוא מתיש וגוזל את כל הכוחות, התינוק רוצה עוד קצת להתכרבל בפנים, לשחות קצת הנה והנה, לנמנם בתוך המים, כמו הנופשים שנרדמים בג'קוזי, כי מאד נעים לנמנם בתוך מים, במיוחד בחום הזה, ששורף את הכול, ואצלו בפנים הכל מוגן ובטוח, והטמפרטורה קבועה, ולא צריך בגדים וחיתולים ואפשר תמיד להסתובב יחף. זה גם חסכוני וגם נוח. אנחנו אומרות לו: כדאי לך לצאת, המון אנשים רוצים לפגוש אותך אישית, ולדבר איתך בארבע עיניים, כבר יש תור ארוך של ממתינים. אבל הוא עוד שוקל מתי לקיים את הפגישה, בבוקר או בערב, ובינתיים הפגישה קצת נדחית, והוא לא יודע כמה אנשים מחכים לו כבר שייצא, כמה הם כבר קצרי-רוח, בשבילו שום דבר לא בוער, ואין סיבה למהר, הכל יכול לחכות, והרחם נראה לו מקום די מגניב, גם אם צפוף קצת, מה שעושה חשק למתוח את הרגליים ועוד לבעוט, כמו במטוס של אלעל, שאם מותחים את הרגליים בועטים למי שמלפנים בגב. אבל אולי הוא סתם נהנה לשכשך במים, כמו כשיושבים על שפת נחל, ומתבטלים בכיף ומסתכלים בעלים שנושרים מהעצים אל תוך המים ואיך הם צפים על פני המים במורד הזרם. מעניין על מה התינוק מסתכל, ואיך הוא מקשיב לפעימות לב אמו והלב הקטן שלו פועם בקצב כפול מהר מהר ואולי הערב ואולי מחר ואולי מחרתיים הוא בוודאי יוולד ויבכה, כי אף אחד לא אוהב לעבור דירה, זה נורא מעייף ונורא קשה, ואומרים שכל החיים מתגעגעים לחזור, אבל למרות הכל אנחנו מבקשות ממנו: תינוק צא!    

יום שני, 20 במאי 2019

אחרי האירוויזיון


היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.
גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.