ישראל בונה כ"צט

 

לצערי למרות שאינני מאמינה לנתניהו, האמנתי גם אני שביקורו בוושינגטון יניב עסקה לשחרור חטופים. לא האמנתי לנתניהו ואנשיו, אבל כן האמנתי לטראמפ ולאנשיו שעסקה להפסקת אש ולשחרור חטופים קרובה. האמנתי שהממשל האמריקני יפעיל לחץ כבד על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה, כפי שלחץ עליו, בהצלחה, לסיים את המלחמה באיראן, ולהשיב אחורה מטוסים שכבר יצאו להפצצה באיראן. אבל לחץ כזה לא היה. כל הדיבורים על עסקה קרובה היו מזימה להפחית את הלחץ על נתניהו. במקום הפגנות זועמות נגד הפקרת החטופים שהיו צריכות לקבל את פניו בכל מקום, נסעו משפחות חטופים אומללות לחלות את פניו בתחנונים לכלול את קרוביהם בין המשתחררים, כאשר הוא עצמו לא התכוון כלל לשחרר איש מהחטופים, אלא רק להמשיך את ההתעללות בהם ובמשפחותיהם, כשכולו זחוח ומדושן עונג מהחיבוק שהוא זוכה לו מצד טראמפ ואנשיו, שמסיבותיהם שלהם אינם מפעילים את הלחץ שהיו יכולים להפעיל כדי לסיים את הסיוט של עזה וישראל גם יחד. כנראה שכפי שאמר טראמפ בקריאתו לבטל את משפטו של נתניהו, חשוב לו יותר להציל את נתניהו מסכנת אובדן השלטון, מאשר לסיים את המלחמה בעזה. פרס נובל הוא לא יקבל על ההעדפה הזו, אם היה לו בכלל אי פעם סיכוי כלשהו לקבל את הפרס (לדעתי לא היה ואין שום סיכוי לכך שמנהיג שדרש להעביר את השליטה בגרינלנד מדנמרק לארצות-הברית יקבל פרס ממדינות סקנדינביות, וכל הדיבור על פרס נובל לטראמפ הוא קשקוש, כמו הטענה שלחץ צבאי ישחרר חטופים).

השיטה שבה מטרפד נתניהו עסקאות עם חמאס פשוטה מאד: הוא מביא למשא-ומתן מפות שבהן מסומנת ישראל כשולטת בעזה או בחלקים נרחבים ממנה, ואילו תושבי עזה מסומנים בהן כמיועדים לעקירה ממקומות מגוריהם. כמובן שחמאס מסרב להסכם שכולל מפות כאלה, שהן למעשה תכניות גירוש ורצח של תושבי עזה, ועצם העלאתן הוא פשע מלחמה, אפילו אם אין היתכנות להוציאן לפועל. אסור ליזום גירוש המוני של מאות אלפי אזרחים, ומי שמתכנן גירוש כזה מקומו בכלא לפושעי מלחמה. העובדה שטראמפ, שהוא קשקשן גדול, השמיע אמירות הזויות על העברת תושבי עזה למקום אחר, איננה מכשירה את תכניות העקירה והגירוש של בצלאל סמוטריץ' ואנשיו, ששר הביטחון ישראל כ"ץ מורה ליישם ונוזף בכל מי שמעז לומר שמדובר בהזיה שהיא גם פשע מלחמה. נתניהו וכ"ץ הזחוחים, שהמחמאות שקיבלו על המתקפה באיראן, שהישגיה מפוקפקים ונזקיה מרובים וקשים, ניפחו את יוהרתם המרושעת לממדים לא טבעיים, מדברים על העברת תושבי עזה בכפייה לעיר אוהלים שתוקם על חורבות רפיח, פשע מלחמה נורא שצה"ל איננו מוכן לשתף אתו פעולה, מה שגורם לשרים הפושעים לתקוף את הרמטכ"ל, שאיננו מוכן לתת את ידו למימושם של פשעי מלחמה כאלה.

לנתניהו המנוול אין די בכך שהוא מפקיר את החטופים ומתעלל במשפחותיהם ללא מעצורים לצורך שרידותו הפוליטית ודחיית משפטו. בשפלותו האינסופית הוא איננו מתבייש לטעון שהמלחמה נמשכת בגלל החטופים, כאשר ההיפך הגמור הוא הנכון: הנבל נתניהו מונע את שחרור החטופים כדי להמשיך את המלחמה, שכן מלחמה בלתי נגמרת היא האמצעי שבחר כדי להתיש ולשבור את מתנגדיו ולשרוד בשלטון, המטרה היחידה שלמענה הוא פועל, במחיר חייהם של חיילים וחטופים שהם בעיניו כקליפת השום. מקומם של נתניהו וממשלתו בכלא – לא רק על קבלת שוחד וטובות הנאה, אלא על הפקרה נפשעת והמתה בקלות דעת, גם של תושבי עזה, וגם של אזרחי ישראל.

להציל תחילה את החטופים החיים

 

הדבר שמטריף את דעתי בעסקה המתגבשת עם חמאס, הוא שמתכוונים להוציא רק עשרה חטופים חיים ולהביא גופות של חללים, ולהשאיר בשבי החמאס למשך זמן בלתי ידוע לפחות עשרה חטופים חיים מורעבים ומעונים, ועוד יותר מטריף את דעתי שאיש איננו אומר שמטורף להביא חללים לקבורה לפני שמצילים את כל החטופים שעדיין חיים, ושקודם כל חייבים להציל את כל החטופים שעדיין בחיים, עשרים או יותר במספר, ולהשיב אותם הביתה.

אינני מזלזלת בסבלן של משפחות החללים שלא זכו להביא את יקיריהן לקבורה ואין להן מקום להתייחד בו עם זכרם. אני לגמרי מסכימה שצריך להביא גם את גופות החללים לקבורה בישראל. אבל קודם כל חייבים להציל את כל החטופים החיים המעונים שנמצאים בכל רגע בסכנת מוות. כאשר על כף המאזניים עומדת הבאת חללים לקבורה מול הצלת חיים, המאזניים חייבים לנטות לצד הצלת החיים, וזה מה שחייב לקבל קדימות.

בצדק דורש מטה משפחות החטופים להוציא את כל החטופים יחדיו ולא להשאיר שבויים וחטופים מאחור ובכך לדון אותם לא רק להמשך סבל נורא אלא חלילה גם למוות. אבל למרבה הצער מטה משפחות החטופים שאחוז פחד מפני נתניהו, איננו מעז לדרוש בפה מלא קודם כל את החזרת החטופים החיים, ורק אחר כך את השבת החללים לקבורה בישראל. במטה משפחות החטופים חוששים גם להרגיז את משפחות החללים שכמהות לראות את יקיריהן מובאים לקבורה בישראל, והתוצאה בפועל היא שנתניהו קובע, ולנתניהו מאד חשוב להשאיר חטופים חיים בעזה. הוא איננו מעוניין לסיים את המלחמה ומעדיף עסקאות חלקיות שמענות את החטופים ומשפחותיהם ואת הציבור כולו. לכן באופן אבסורדי נוצרה שותפות אינטרסים בין נתניהו לבין משפחות החללים, להשיב גופות חללים לפני השבת כל החטופים החיים.                                                                                                                                                 גם משפחות החטופים שחרדות כי יקיריהן יישארו מאחור אינן מעזות לדרוש בפה מלא: "השיבו תחילה את כל החטופים החיים", והן מסתפקות באמירה שיש להשיב את כולם, החטופים החיים והחללים, ומכיוון שלנתניהו וממשלתו אין כל כוונה להשיב את כולם יחד, הדרישה להציל מיד את כל החטופים שעדיין חיים איננה מושמעת כלל, וכך ממשיכים החטופים שהצליחו לשרוד עד כה בשבי לעמוד בסכנת מוות ברורה ומוחשית.

בקרב משפחות החטופים ותומכיהן שולט הפחד: לאחר עשרים ואחד חודשים נוראים, שבהם נהרגו או נרצחו למעלה מארבעים מן החטופים שנחטפו חיים, הם מפחדים שכל מלה או דרישה מצדם עלולה לגזור את גורל יקיריהם, ולכן הם נמנעים מלומר את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: הצלת חיים תחילה. לנתניהו המצב נוח מאד: הוא מעדיף להחזיר גופות, זה קל ופשוט יותר. החטופים החיים המעונים לא זו בלבד שהם מאפשרים את המשך שרידות הקואליציה המזוויעה שלו, ששולחת חיילים למות בעזה לשוא בתקוה להקים שם התנחלויות ומעדיפה להקריב למטרה זו את חיי החטופים, אלא שעצם הישארות החטופים שם משמשת את נתניהו להפצת תעמולת שקר, כאילו המשך הלחימה בעזה נועד להציל את חיי החטופים, כשההיפך הוא הנכון: רק הפסקת המלחמה תציל את חיי החטופים. כך ממשיכים החטופים להתענות בשבי, לא רק כדי למנוע את נפילת ממשלת הזוועות, אלא גם כדי להצדיק את המשך המלחמה, שנתניהו רואה בה מכשיר להישרדותו בשלטון. מאות אלפי משרתי מילואים הם מאות אלפי מפגינים שאינם יכולים לצאת להפגין. המשך מלחמת השוא משרת את נתניהו מכל הבחינות.

לכן חייבים לקום ולדרוש: קודם כל להשיב את החטופים החיים. רק לאחר שתסתיים הצלתם מהשבי של החטופים החיים אפשר להתפנות להשבת החללים לקבורה.

 

פרנץ קפקא / קטעי יומן מאוקטובר 1921

 

היום, ה-3 ביולי, הוא יום הולדתו של קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן כמה קטעים מיומנו.

 

פרנץ קפקא, רישומי יומן 1921

21 באוקטובר

היה בלתי אפשרי עבורו להיכנס הביתה, כי הוא שמע קול שאמר לו: "חכה עד שאוביל אותך!" וכך הוא שכב תמיד בעפר לפני הבית, למרות שהכל כבר היה חסר סיכוי (כפי ששרה היתה אומרת).

הכל הוא פנטסיה, המשפחה, המשרד, החברים, הרחוב, הכל פנטסיה, רחוק יותר או קרוב יותר, האשה, אבל האמת הקרובה ביותר היא רק שאתה לוחץ את הראש כנגד קיר של תא נטול חלון ודלת.

 

22 באוקטובר

מכר, בעל מקצוע, אחד שיודע את חלקו, אמנם יֶדָע, שלא ניתן למסור, אבל למרבה המזל לא נראה שהוא נחוץ למישהו.

 

23 באוקטובר

אחר הצהריים. סרט על פלשתינה.

 

24 באוקטובר

אתמול, אהרנשטיין.

ההורים שיחקו בקלפים: אני ישבתי לבדי, לגמרי זר. אבא אמר שעלי להשתתף במשחק או לפחות לצפות בו. איכשהו הצדקתי את עצמי. מה פשר הסירוב הזה שחזר פעמים רבות מאז ילדותי? חיי הקהילה, בוודאי החיים הציבוריים, הפכו נגישים עבורי באמצעות ההזמנה. הביצוע שנדרש ממני, כלומר ההשתתפות, לא צלח היטב, אלא בקושי. המשחק אמנם לא לגמרי שיעמם אותי כנראה – אף על פי כן סירבתי. אם שופטים על פי זאת, אינני צודק כאשר אני מתלונן, שנהר החיים מעולם לא סחף אותי, שמעולם לא השתחררתי מפראג, שמעולם לא נמשכתי לספורט או למלאכה וכיו"ב – כנראה תמיד דחיתי את ההצעה, כמו את ההזמנה למשחק. רק דברים חסרי משמעות קיבלו רשות כניסה: לימודי המשפטים, המשרד, מאוחר יותר נספחים חסרי משמעות, כמו קצת גינון, נגרות וכיו"ב. את הנספחים האלה צריך להבין בדומה להתנהלותו של אדם, שאת הקבצן הנזקק משליך אל מחוץ לדלת, ואז משחק לבדו את הנדבן, בכך שהוא מעביר נדבה מידו הימנית לידו השמאלית.

אבל תמיד סירבתי, הרבה מתוך חולשה כללית ובמיוחד חולשת הרצון. הבנתי את זה רק מאד מאוחר יחסית. קודם לכן חשבתי את הסירוב הזה לסימן טוב (מפותה על ידי התקוות הגדולות שקיוויתי לעצמי). כיום נותרה רק שארית מן התפיסה הידידותית הזו.

 

29 באוקטובר

באחד מן הערבים הבאים אכן השתתפתי, בכך שרשמתי לאמא את התוצאות. אבל זה לא גרם לשום התקרבות, ואם גם היה שם איזה סימן לכך, כיסו עליו עייפות, שעמום וצער על הזמן האבוד. כך היה תמיד. את אזור הגבול שבין הבדידות והשבת-יחד חציתי רק לעתים רחוקות ביותר. התמקמתי בו אפילו יותר מאשר בבדידות עצמה, שהיתה ארץ תוססת בהשוואה לאי הנ"ל של רובינזון.

 

 

 

בגינת המשחקים

לניצן וגיא ליום נישואיכם 

בְּגִנַּת הַמִּשְׂחָקִים

אִמָּהוֹת צְעִירוֹת

חוֹשְׂפוֹת רַגְלַיִּם חֲטוּבוֹֹת.

כַּמָּה הֵן יָפוֹת, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת,

כַּמָּה הֵן צְעִירוֹת.

וַאֲנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי אֵם צְעִירָה מֵהֵן,

הִרְגַּשְׁתִּי כָּל כָּךְ זְקֵנָה.

 

עַכְשָׁיו כְּשֶׁאֲנִי זְקֵנָה בֶּאֱמֶת,

אֲנִי וְהַכֶּלֶב עַל סַפְסָל בַּפִּנָּה,

נָחִים אֶת זִקְנָתֵנוּ,

וּכְבָר אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה לַחֲשׁוֹב

עַל עַצְמִי הַצְּעִירָה,

שֶׁלֹא הִרְגִּישָׁה צְעִירָה מֵעוֹלָם.

מסרסר בדם

 

כפי שכבר כתבתי כאן, מלכתחילה לא האמנתי שהמתקפה באיראן התבצעה ממניעים בטחוניים, והייתי משוכנעת שמדובר במניעים פוליטיים – שמירה על שלמות ממשלתו של נתניהו והישרדותו בשלטון, לאור האיום החרדי לפזר את הכנסת אם לא יחוקק חוק שיפטור חרדים מגיוס. כעת מתברר שאפילו לא מדובר באינטרסים פוליטיים, אלא באינטרס אישי לגמרי – חתירתו של נתניהו לביטול משפטו. במקום להתאמץ להזים את ההאשמות, דבר שפחות עולה בידיו, מבקש נתניהו לנצל את מעמדו וכוחו הפוליטי, כולל נגישותו לנשיא ארצות הברית, כדי לבטל את משפטו. כמובן שנתניהו יכול היה לבקש עסקת טיעון מקלה, אבל אז היה צריך להודות לפחות בחלק מההאשמות, לחזור בו מטענתו שהתיקים תפורים ואינם אלא רדיפה פוליטית, ולפרוש מכהונת ראש הממשלה, ונתניהו איננו רוצה לפרוש, הוא רוצה להישאר ראש ממשלה עד יום מותו ועד כמה שהדבר תלוי בו, גם אחרי המוות. לכן הוא מחפש דרך לביטול משפטו שאיננה קיימת בחוק הישראלי הקיים, ולצורך זה גייס גם את נשיא ארצות הברית.

מלחמה שנובעת מאינטרסים פוליטיים איננה מוסרית, אבל יש לה הצדקה חלקית בכך שהיא מייצגת מדיניות של מחנה פוליטי שלם, שבחר בממשלת הזוועות הנוכחית, ומוסיף עדיין לתמוך בה, למרות האסונות שהמיטה על ישראל. אבל שימוש בסמכויות השלטון כדי לשלוח חיילים אל מותם, ולהפקיר חטופים אל מותם, ולחשוף את תושבי ישראל לאיומי מוות והרס בתיהם ורכושם, לצרכים אישיים לגמרי, זו רמה של רשעות, שפלות וציניות שקשה היה לצפות לה אפילו מנתניהו. מה אפשר לחשוב לאור הקמפיין שהשיק טראמפ לביטול משפטו של נתניהו, שניכרות בו היטב טענותיו של נתניהו עצמו אודות התביעות נגדו, על המלחמה הקטלנית בעזה, ואפילו על התקיפה באיראן, שהציבור הישראלי שילם בגינה מחירים כה כבדים? שחיילינו נשלחים למשימות שוא סיזיפיות של פיצוץ בתים ומנהרות, ולעתים מאבדים את חייהם או נפצעים קשה, שלמעלה מארבעים חטופים שנחטפו חיים נרצחו, ואלה שנותרו בחיים עוברים עינויי תופת, הכל כאמצעי לחץ לביטול משפט נתניהו? הרי אם זו אמת, ראוי נתניהו לשבת בכלא עד יומו האחרון, ולהיענש בחומרה גדולה בהרבה מכפי שייענש על קבלת טובות הנאה מבעלי עניין. האם נתניהו מסרסר בדם חיילים, חטופים ואזרחים בתמורה לביטול משפטו?

אבי בר-אלי כותב בThe Marker Week ביום ו' האחרון: "האם החיילים בעזה נלקחו כבני ערובה עד לחנינה?" ועוד הוא כותב: "כל כך הרבה אמהות שבעקבות הציוץ של דונלד טראמפ בליל רביעי תוהות האם חנינה לנתניהו תוכל להשיב את בניהן מעזה בשלום, האם זו העסקה שעליה היו צריכות ללחוץ מלכתחילה – ולא על עסקה מול חמאס." כמה נאלח הטיעון שטראמפ חוזר עליו, כאילו המשפט מונע מנתניהו לחתור לעסקה. והרי נתניהו כבר חתם על עסקה עם החמאס, שחלקה הראשון יצא לפועל: שחרור עשרים וחמישה חטופים חיים ושמונה חללים. הוא כבר חתם על נסיגה מציר פילדלפי ומעזה כולה תמורת השבת שאר החטופים, אבל במקום להמשיך בעסקה הפר אותה, סירב למשא ומתן על נסיגה מעזה, ושוב הפקיר את החטופים לסבל אינסופי וסכנת מוות בפעם המי יודע כמה. לא המשפט מנע ממנו להשיב את כל החטופים ולסיים את המלחמה, אלא שיקוליו הפוליטיים והאישיים, להישרדות אישית ופוליטית על חשבון דמם השפוך של החיילים, החטופים, האזרחים המתים, הפצועים, הנפגעים בגופם וברכושם, שלא לדבר על תושבי עזה שמתים בעשרות מדי יום. כל מה שנדרש כעת מנתניהו הוא לבצע את העסקה שכבר נחתמה, ובתור התחלה לסגת מציר פילדלפי ןלהכריז סופסוף על סיום המלחמה.

הציוצים של טראמפ לביטול משפט נתניהו, לא רק שאינם מדברים בזכותו של נתניהו, אלא הם מנסחים נגדו כתב אשמה נורא על סרסרות בחיי אדם לצורך ביטול משפטו ועל ניצול לרעה מחריד של מעמדו כראש ממשלת ישראל לפגיעה קשה בעצמאות מערכת המשפט וביחסי החוץ של המדינה. זו התנהגות מחרידה ונפשעת שאין עליה סליחה ומחילה.

די להתרפס בפני נתניהו

 

קשה לדעת מה עלוב ודוחה יותר, ההתחפשות של נתניהו לעופר וינטר, או ההתרפסות בפניו ודברי ההלל והשבח למתקפה באיראן מצד תומכים ומתנגדים כאחד. עופר וינטר הוא פשיסט דתי אותנטי, שגדל וחונך כאדם דתי, פסוקי התנ"ך שגורים על לשונו מינקות, ותפיסת עולמו היא שמלחמות ישראל הן מלחמות בין אלוהי ישראל לאלהים אחרים. נתניהו איננו אדם דתי, שפתו שזורה הסתה גסה נגד יריביו, והקללה שקילל בנו את נשיא צרפת מייצגת את השיח הרווח בבית נתניהו הרבה יותר מקריאת שמע וציטוטי פסוקים. נראה כי נתניהו איננו מכוון רק למעריציו הישראלים, אלא לתומכיו האוונגליסטים, שמייצג שגריר ארצות הברית הנוכחי בישראל, מייק האקבי, שלפני העלאת ההצעה לפיזור הכנסת, פעל לשכנע את החרדים שלא לפרק את ממשלת נתניהו. פשיסטים עוזרים זה לזה, וטראמפ ותומכיו האוונגליסטים נחושים לסייע לנתניהו להישאר בשלטון, כפי שנתניהו פועל לחבק את ויקטור אורבן ולהציג את מכחיש השואה כידיד ישראל. נתניהו טען כזכור ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", כי הכחשת השואה היא דרכו להכשרת הפשיזם, בשירות הישרדותו בשלטון.

ולא, לא מגיעות לנתניהו מחמאות על המתקפה באיראן, שאם בכלל היה בה צורך, דבר שכלל איננו בטוח, הרי זה בגלל פועלם של נתניהו וטראמפ לביטול הסכם הגרעין שהובילו ברק אובמה וסגנו ג'ו ביידן, ונתניהו עשה הכל כדי לסכל, כולל פגיעה אנושה ביחסי ישראל עם המפלגה הדמוקרטית. להחמיא לנתניהו על המתקפה באיראן, זה כמו להחמיא לו על היציאה למלחמה בעזה בעקבות טבח השביעי באוקטובר. העובדה ששליט מתמודד עם תוצאות האסון שהביא על עמו עקב רשעות ויוהרה אינסופית, איננה סיבה לסגוד לו. נתניהו מעמיד פנים שהציל את ישראל מחורבן, אבל ראשית הוא איננו מציל ישראל אלא מחריב ישראל, ושנית הוא בסך הכל מטפל בבעיה שהוא וחברו דונלד טראמפ יצרו בעצמם, ושלאחר שיתוק ההגנה נגד מטוסים של איראן לא נדרש אומץ רב מדי להוציא לפועל. נתניהו עצמו לא היה מוכן לתת שום קרדיט להרצי הלוי ולרונן בר על פועלם והצלחותיהם במלחמה בעזה, ואף הכפיש וביזה אותם בהכפשות כוזבות ומרושעות, ואין שום סיבה לנהוג כלפיו אחרת מכפי שהוא נוהג באחרים.

אבל מה שחמור במיוחד בהתרפסות לפני נתניהו בעקבות המתקפה באיראן, הוא שמתקפה זו היא חלק בלתי נפרד מהמערכה שמנהל נתניהו לחיסול שרידי הדמוקרטיה בישראל ולהישרדותו בשלטון גם באמצעים דיקטטוריים. כיצד מיהרו המתרפסים לשכוח, שימים ספורים לפני המתקפה פעלה הממשלה להדחת היועצת המשפטית לממשלה, ושתוך כדי המתקפה פועל השר קרעי לסגירת התאגיד ולמניעת שידור חדשות בתאגיד, ולטיפוח וחיזוק ערוץ הכזבים ועלילות הדם 14, ושהמתקפה משמשת כתירוץ לרמיסת זכות המחאה וחופש הביטוי, במטרה לשבור סופית את ההתנגדות לנתניהו בדרך דיקטטורית לגמרי. נוח לנתניהו שמתנגדיו מגנים את סתימת הפיות מצד מה שהם מכנים "משטרת בן-גביר", אבל אין הבדל גדול בין משטרת בן-גביר למשטרת אוחנה, שגם היא פעלה, בעידוד השר, באלימות נגד מחאת בלפור, ובשני המקרים בגיבוי מלא ועידוד של נתניהו ובשירותו. בין אם מדובר במחאה נגד הפקרת החטופים וקריאה להשבתם המיידית, מה שהיה צריך להיעשות כבר לפני שנה, ובין אם מדובר בקריאות להפסקת המלחמות, באיראן ובעזה, ונגד פשעי המלחמה הנעשים בעזה, הריסת בתי חולים והרג המוני של תושבי עזה, כחמישים וחמישה אלף עד כה, והרג נמשך של עשרות ואף מאות אזרחים עזתים לא חמושים מדי יום במלחמה שנתניהו מסרב לסיים. כל מתנגד של נתניהו שמשבח אותו על המתקפה באיראן כורה בור לעצמו ומחמש את מבקשי נפשו.

במאבק נגד שלטון שמחריב את מערכת המשפט ונלחם בתקשורת החופשית במאבקו להפוך את ישראל לרפובליקת בננות פשיסטית ומושחתת תחת שלטונו הנצחי של נתניהו, שכבר הצליח לקבור את חקירת הקשר הקטארי של לשכתו ולעצור את החקירה הנגדית במשפטו, ופועל כעת בחסות המלחמה לסתימת פיות ורמיסת כל התנגדות לשלטונו המסואב, המעט שאפשר לעשות הוא לעמוד איתן מול אויב הדמוקרטיה ומחריב הישראליות החופשית בנימין נתניהו, ולא לכרוע לפניו ברך כדי שייקל עליו לערוף את ראשנו. לא נתניהו, אלא יריביו נמצאים כעת במלחמה קיומית, וכפי שנתניהו איננו שוכח ולו לרגע קט לרמוס את מתנגדיו, גם הם אסור שישכחו מי נועל את המגפיים הדורסים אותם ומועך אותם לעפר.  

  

מתקפה באיראן

 

אפילו יאיר גולן תומך במלחמה באיראן, הוא רק מודאג מכך שההישגים הצבאים לא יתורגמו להישגים מדיניים. וגם הוא לא דיבר על המחיר. ההישג הצבאי היחיד שמשמעותי מבחינתי הוא הפגיעה במשגרי הטילים, שמקטינה את הסיכון לפגיעה בתושבי ישראל, שזה הדבר היחיד שמעניין אותי, הפגיעות והסבל של תושבי ישראל בגלל המתקפה על איראן, שלדעתי הסיבה היחידה שנתניהו החליט עליה היא חששו מהתפרקות הממשלה, ותקוותו שבעזרת מצב מלחמה בלתי פוסק ומה שמוגדר כהצלחות צבאיות – החרבת עזה והחרבת איראן, הוא יצליח להישאר בשלטון, שזה הדבר היחיד שמעניין אותו ואת אנשיו. התשובה לשאלה החוזרת אצל רבים, כיצד מדינה שיכולה לבצע הרג מתוחכם של בכירים איראנים במיטותיהם, איננה יכולה להגן טוב יותר על תושביה שלה, כפי שהתברר בצורה מזעזעת בשביעי באוקטובר, היא פשוטה: תושבי ישראל אינם מעניינים את נתניהו. מבחינתו תפקידם היחיד של האזרחים הוא להצביע עבורו ולהעריץ אותו. מבחינתו ומבחינת אשתו זו ממש חוצפה מצד האזרחים להתלונן על טבח תושבי העוטף או על הפקרת החטופים. הוא מעולם לא חשב שתפקידו להגן על האזרחים, או להציל את חייהם, או לדאוג להם בכל צורה שהיא, ובוודאי שאיננו חושב שהסיכון לתושבי ישראל, אלה שאיבדו את חייהם, אלה שנפצעו קשה, וכמעט ארבעת אלפים איש שאיבדו את בתיהם ונותרו חסרי כל בתוך ימים ספורים, מאז המתקפה על איראן, היה צריך להיות שיקול משמעותי יותר בהחלטות הממשלה, ולמנוע את המתקפה המיותרת הזו, שמלבד ניפוח האגו של נתניהו לא ברורה התועלת שבה. את פרויקט הגרעין האיראני אין בכוחה של ישראל להרוס בכוחות עצמה, ובדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והלא מאורגנת בעזה, שבמקום מיטוט החמאס שממשלת ישראל איננה מסוגלת לבצע, וספק אם היא מעוניינת לבצע, אחרי שנים כה רבות שבהן טיפחה בשיטתיות את החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית, ולצורך כך התעלמה מהאיום הנורא של חמאס והגזימה באיומים מדומיינים מצד הרשות הפלשתינית, בדיוק כמו המערכה הבלתי נגמרת והבלתי מאורגנת בעזה, שמלהגת על מיטוט חמאס, אך במקום מיטוט חמאס עוסקת בהרס שיטתי של רצועת עזה מבלי למוטט את חמאס, שפועל במתכונת גרילה ומסב לישראל אבידות בנפש, כך מפציצה ישראל את איראן והורסת מכל הבא ליד, למשל היום את המשרד האיראני לבטחון פנים, שלהריסתו למיטב הבנתי אין שום קשר לפגיעה בתכנית הגרעין האיראנית, אבל היא מאפשרת לנתניהו לדמות את עצמו למלך כורש ולהתיימר לשחרר את העם האיראני ממשטר האייטולות, שלי לפחות לא ברור כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה והמוכה מהמחדל הבלתי נגמר של הפקרת עוטף עזה ובעקבותיו גם גבול הצפון, שרחוקים מלהיות משוקמים, כיצד זה עניינה של מדינת ישראל הפצועה לשחרר את העם האיראני מכבלי משטר האייטולות, יומרה כה מופרכת שלולא היתה עצובה היתה מצחיקה מאד. במקום ההתפעלות באולפני הטלוויזיה מכישורי ההרג וההרס של צה"ל, שראשי התיבות של שמו הם "צבא הגנה לישראל", ולא צבא הנקמה וההרס בשירות שרידותו של נתניהו, הייתי מצפה שמישהו יתייחס לאופי המקרי והלא מאורגן של ההתקפות הישראליות, שאמנם הציבו שתי מטרות הגיוניות, פגיעה בפרויקט הגרעין ובפיתוח הטילים הבליסטים המאיימים על ישראל, אבל בפועל, בדיוק כמו בעזה, מפציצה והורסת מכל הבא ליד, בתקווה שהפגיעות הקשות תגרומנה לתוצאות שישראל מקווה להשיג: נפילת המשטר, או ויתור על פרויקט הגרעין, שאין שום וודאות שאכן יקרו, ואם יקרו יהיה זה בגדר נס יותר מאשר תוצאה צפויה של ההתקפות הישראליות על איראן. וכמו שהמתקפות גם על עזה וגם על איראן ומטרות התקיפה הן מקריות ולא מתכנסות לכלל תכנית סדורה, כך גם ההתנהלות בנוגע לשתי המערכות האלה, שנתניהו מציג כאילו תוכננו מראש ביסודיות: הפרת ההסכם עם חמאס לדון בשלב ב' של ההסכם ולסגת מעזה, הפקרה נוספת של החטופים המעונים לצורך יציאה למבצע "מרכבות גדעון", עם השם היומרני ודברי הרהב היומרניים עוד יותר, ואז דשדוש נוסף והרס נוסף בעזה, ולפתע, בסמיכות זמנים חשודה ליוזמת פיזור הכנסת והתפטרות השר גולדקנופף, חבר בולט בממשלת האימים של נתניהו ומי שהבטיח לבנות שיכונים בעזה בדמם של לוחמים שאינם חרדים, נשכחו מרכבות גדעון ששקעו בחולות עזה ומעלים על נס את המתקפה באיראן, שאין שום קשר בין מטרותיה המוצהרות להרס שהיא זורעת באיראן ונענה בהרס בערי ישראל, ומלבד מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר: המתים, הפצועים ומי שאיבדו את ביתם, מלווה בפגיעה אנושה במרקם החיים בישראל, בכלכלה ובפרנסת התושבים, ביחסי החוץ ובמעמדה הבינלאומי של ישראל, בחורבן תיירות החוץ והפנים, וכל זאת כאשר הסיכוי להשגת המטרות המוצהרות קלוש, ותלוי מאד בסיוע אמריקני, שהיה אמור להיות מסוכם מראש, ולא להישאר תלוי באוויר בתקווה להשפיע על ארצות הברית להצטרף ולסייע, שאולי תיענה ואולי לא. להטיל על מדינת ישראל המעונה אחרי טבח מחריד וכמעט שנתיים של מלחמה סיכונים ומחירים כאלה, ללא שום ביטחון בתמורה, זה מעשה של הפקרות ולא של תעוזה, מצד מי שכל דקה בשלטונו היא אסון למדינת ישראל, ולתושביה המייחלים לחיי שגרה, לרגיעה, לשיקום ולריפוי, לימים שאחרי מלחמה.