יום שני, 20 בנובמבר 2017

אסור להחשות על ההסתה נגד ריבלין

אסור להחשות אפילו לרגע על ההסתה המחרידה של אנשי הליכוד נגד הנשיא רובי ריבלין, שסירב להעניק חנינה נוספת, חנינה גמורה לרוצח המחבל הפצוע אלאור אזריה, ובכך סיכל את שאיפתם של חברי כנסת מהליכוד לקדם התרת דם של ערבים, בטענה שמותר לרצוח מחבלים גם כשהם פצועים וחסרי אונים. לא מותר אלא אסור להרוג רוצח שכבר נפצע קשה ואינו מהוה סכנה. אסור לא רק לפי חוק המדינה וחוק העמים, אסור גם לפי ההלכה היהודית להרוג רודף אם אפשר לעוצרו בפגיעה באיבר מאיבריו מבלי להביא למותו, לידיעת הימין ששכח מה זה להיות יהודים, כמו ששכח מה זה להיות בני אדם. דבריה גסי הרוח של מירי רגב השפלה נגד הנשיא היו מעוררי חלחלה, וכל עוד מיטיבה ומרוממה בנימין נתניהו לא יסתייג מהם מפורשות, צריך לראותם כאילו יצאו מפיו שלו, כמו גם דבריה של נאוה בוקר התלויה אף היא בגלימתו של ראש הממשלה, ומביש ומחפיר שהשר לביטחון פנים מסתייג אף הוא, גם אם ביתר נימוס ואיפוק, מהחלטתו הצודקת של הנשיא, ואף טוען שההסתה המזעזעת כנגד הנשיא אינה הסתה. לא זו בלבד שזו הסתה לשפיכת דמו של הנשיא, אלא שהסתה זו מתנהלת כעת בחסות ובעידוד הממשלה וראש הממשלה.

ההקלות שהקלה המערכת המשפטית והצבאית עם אלאור אזריה הינן כבר הקלות מופלגות: במקום הרצח שכולנו צפינו בו במו עינינו, הוא הואשם בהריגה, במקום העונש הראוי של כמה שנות מאסר הוטל עליו עונש קל של שנה וחצי בלבד בכלא, שממנה עוד הפחית הרמטכ"ל כמה חודשים, הפחתה שגם היא כבר היתה מעל ומעבר למידת הרחמים. כל חנינה נוספת היתה מסר ברור של התרת דמם של ערבים בכלל, לא רק של מחבלים, ועל כך מעידה הכאפיה שחובשים המסיתים לשפיכות דמים על ראשו של ריבלין, כפי שחבשוה בעבר על ראשו של יצחק רבין, בטרם שפכו את דמו. לא תרצח הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר של האנושיות. מי שפוגע בו מחליק במידרון החלקלק ביותר של גלישה לאובדן האנושיות ושפיכות הדמים, וממשלת הליכוד-הבית היהודי-ישראל ביתנו מחליקה במהירות במידרון החלקלק הזה, מהתרת דמם של מחבלים להתרת דמם של ערבים בכלל, ומהתרת דמם של ערבים להתרת דמם של יהודים שמתייצבים באומץ נגד התרת דמם של ערבים, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט והנשיא רובי ריבלין, ואסור אפילו לרגע להחשות על כך, כל מי שעוד נותרו בו אנושיות ואימה מפני אובדנה הגמור, אסור לו להחשות אפילו לרגע, והוא חייב לזעוק נגד התרת הדם וההסתה בכל כוחו, כי השעה היא שעת סכנה.

הפגנת תמיכה בנשיא של תנועת דרכנו מחר, יום ג' בשעה 11 בבוקר מול בית הנשיא

עצומת תמיכה בנשיא

יום שבת, 18 בנובמבר 2017

רות בונדי ז"ל

רות בונדי הלכה לעולמה, שבעת ימים ומעשים. רק בחטף היכרתי אותה אישית, רק כמה מלים החלפנו בכנס ב"יד ושם", שקיויתי להיפגש אחריו פעם נוספת לשיחה ארוכה, וכבר אינני זוכרת מדוע לא יצא הדבר לפועל. אני זוכרת שאנשים שם החמיאו לה על נאומה בערב יום השואה ב"יד ושם", שממנו נחרתו בזיכרוני מלות הסיום שבחרה: "הפרס הגדול איננו זכייה בפיס או בלוטו, אלא בחיים", שעל כך השיבה למחמיאים: אמרו לי לדבר ככה וככה, אבל ככה אני, והתכוונה שביקשו ממנה לדבר בלשון גבוהה יותר, והיא בחרה לומר את אשר על לבה במלים הפשוטות ביותר, של חיוב החיים. לכן גם אהבה את בוהומיל הראבאל, בשל שמחת החיים שבסיפורים שלו, אפילו בפראג הקומוניסטית האפורה, ובעצם כך נכנסה רות בונדי לחיי בראשונה ולתמיד, בתרגומי הראבאל שלה, ובמיוחד בסיפורו האהוב עלי מכולם "בדידות רועשת מדי", שבו הזדהיתי בכל לבי עם גורס הספרים שמציל ספרים מן הכיליון, ואלה נערמים בביתו אפילו על המדפים שמעל לראשו ומאיימים כל העת לצנוח עליו ולהביא עליו כיליון. באחת הפיסקאות האהובות עלי בספרה האוטוביוגרפי "שברים שלמים", שם רב משמעות, היא מספרת כיצד נדרה אחרי ששרדה את השואה שלא להיקשר לחפצים, אבל היא כל כך אוהבת חפצים ונקשרת אליהם, ואפילו חפצים של מה בכך. אנו האגרנים, ובפרט אנו אגרני הספרים, שהננו ככל הנראה הגרועים שבאגרנים, יודעים שגם לחפץ, וכל שכן ספר, יש נשמה.
כזה חפץ עם נשמה היה צמיד חרוזי הזכוכית הצבעוניים שבו נשזר שמה של בלאניצ'קה הקטנה, בתה של דודתה אירמה, שלאחר שהתאלמנה בטרם עת מבעלה הראשון שמת ממגפת השפעת, התאהבה בסטודנט למשפטים רודינק הצעיר ממנה בתשע שנים שנשא אותה לאשה. בהיותה בת ארבעים ילדה הדודה אירמה את בתה היחידה בלאנקה המכונה בלאניצ'קה, מאור חייה, ובחודש ספטמבר 1944, כשמלאו לילדה שמונה שנים, צעדה יחד עם אמה לתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו. גם אביה של בלאנקה ניספה באחד ממחנות הריכוז בגרמניה זמן קצר לפני השיחרור. את הצמיד קיבלה רות בונדי מגיסו של רודינק ששרד את השואה ומצא לאחריה כמה מחפצי המשפחה שנמחקה מעל פני האדמה. רק הצמיד, כותבת רות בונדי, אחותי ואני, עדים אחרונים לקיומה של ילדה חייכנית ושמה בלאנקה, הצחורה. [בלאנקה פירושו לבנה, ע.פ.]
כעת אני שבה וקוראת בספרה של רות בונדי כמו בראשונה וכמו בפעמים ששבתי וקראתי בו: לא לפי הסדר, אבל את הפרק הזה "מאזן משפחתי", שמספר על גורל משפחתה בשואה, קראתי פעמים רבות, ומכול הנזכרים בו נחרתו בלבי הדודה אירמה ובלאניצ'קה שלה שנחנקו בתאי הגזים כאילו היכרתי אותן אישית. כשאני חושבת על כל בני משפחתי שנרצחו, רובם נורו לבורות במחנה בלז'ץ בגליציה עוד בטרם קם והיה המקום אושוויץ למה שנהיה ממנו, עולות בראשי גם אירמה ובלאניצ'קה הצועדות יד ביד אל תאי הגזים, אשה יפה בת ארבעים וילדה מתוקה בת שמונה, ילדת אהבה. לו שילם עם הרוצחים הגרמני על הרצח האחד הזה לבדו.
גם מבעד להבלחות ההומור האופייניות למי שהתפרסמה בכתיבה פיליטונית משעשעת, קל להבחין כמה מרירות חשה כלפי ילידי הארץ, שלא רק שלא חיבקו את ניצולי השואה, אלא הסתייגו מהם, חשדו בהם, האשימו אותם בכך ששרדו את השואה בדרכים עקלקלות. היא עצמה שרדה לדבריה משום שהיתה צעירה, משום שהיתה חברת התנועה הציונית, משום שהגיעה לתרזין עם בן זוגה הונזה, שהיה המדריך שלה בתנועת הנוער הציונית, והיה ממקימי המחנה. אבל גם לא מעט תושיה ואומץ עזרו לה לשרוד: כאשר התברר לה שלא נכללה בקבוצת נשים שנשלחו ממחנה בירקנאו לעבודה בפינוי הריסות בהמבורג, ניצלה את היכרותה עם עובדת משרד פולניה, שהסכימה לרשום אותה ואת חברתה במקום שתי נשים שהעדיפו להישאר במחנה, ויצאה להמבורג. הרבה מאד אומץ והסתכנות נדרשו ממנה כדי להסדיר זאת, אבל היא פעלה בנחישות, כמי שנלחם על חייו. ובכל זאת חשבה שיותר מכל היה זה המזל שקבע מי יישאר בחיים. חלק מהיוצאות להמבורג נהרגו בהפצצה. היא שרדה, ומעולם לא ראתה בכך דבר של מה בכך. החיים, חיים פשוטים של עבודה ועמל, היו לדידה תמיד הגדול בפרסים.
היא נלחמה ללמוד עברית ולכתוב בעברית, ולימים – לתרגם לעברית. מעולם לא חשתי זרות בעברית שלה. אם חשתי במשהו שונה, היתה זו נטייתה ללשון נקייה, מלאת הומור אך לעולם לא גסה או פרועה. בכך היתה שונה מאד מילידי הארץ – תמיד היתה ליידי. אולי גם השמירה הכמעט לא מודעת הזו על איפוק וכבוד עצמי עזרה לה לשרוד וגם לעמוד בכבוד בכל תהפוכות החיים. היא עצמה חשה שלעולם לא תשלוט בלשון העברית כילידי הארץ, שלעולם לא תהיה לגמרי חלק מאיתנו, שתמיד תישאר פרגאית. והיתה בכך גאוה לא נסתרת, אבל גם מידה הגונה של צער. כמו יהודים רבים שערש ילדותם בארץ זרה נשארה קשורה בקשר עמוק לנופיה של פראג, ולתרבויות הגרמנית והצ'כית שספגה בילדותה, היא לא סלחה לגרמנים וגם לא לצ'כים, אבל כמהה לתרבותם, שממנה ניתקה באיבחת חרב וחזרה אליה אט אט, ויותר ויותר בזקנתה. היא כתבה שלא היתה רוצה לוותר על חוויית השואה בחייה, ומסייגת בעצמה "מכיוון ששרדתי". גם כאן שיחק המזל, אך לא לטובתה. יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית קיוותה לעלות לארץ. אבל המלחמה סתמה את הגולל על תכניתם זאת. את קיץ 1940 בילתה איפוא במחנה עם חבריה לתנועה והמדריך, הונזה אהובה. היא כותבת שזו היתה התקופה היפה בחייהם. חמישה מהם ניספו בשואה. רק ארבעה נותרו בחיים אחרי המלחמה.
לרוב היא משתמשת במלה "חזרו" למי ששרדו את המלחמה. הרבה ניצולים שמעתי משתמשים במלה הזו, שאיננה מובנת מאליה. חלקם באמת חזרו אחרי המלחמה לעירם, אחרים המשיכו למקומות אחרים. אבל המושג "לחזור" מן השואה איננו כמשמעותו בשפה השגורה. זוהי חזרה מפלנטה אחרת. השואה, היא כותבת, נשארה בתוכי. האשה שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה פעמים, שחייבה כל כך את החיים, כך חשתי בהיכרותנו החטופה וגם מעבר לה, היתה אשה עצובה למדי. ההומור היה כלי ההתמודדות שלה עם הצער שחוותה בחייה. הוא היה חלק מתודעתה היהודית והצ'כית, חלק מגאוותה. אבל היה בו הרבה יותר צער משהיתה בו שמחת חיים.
ואי אפשר שלא לחשוב על מה שיכול היה להיות לולא – לולא השואה, או לו לפחות עלתה לארץ לפני המלחמה. האם היתה מצטרפת לקיבוץ? חולבת פרות ויולדת ילדים? או נרשמת לאוניברסיטה? כיצד נראה היה מסלול חייה? או האם בדיוק כפי שעשתה כשעלתה לארץ בשנת 1949, היתה מחפשת את דרכה לעבודה בעיתונות, לא לקיבוץ ולא לרכישת השכלה? לא רק חייהם של ניצולי שואה, חייו של כל אדם, אינם יכולים שלא לעורר את השאלה מה בחיינו הוא מעצם טבענו מחויב המציאות ומה מקרה הוא וגורל. מכל מקום רות בונדי זכתה בפרס החיים הארוכים ומלאי המעש, ואנחנו הישראלים זכינו ברות בונדי וביצירתה. יהי זיכרה ברוך.   
     



יום שלישי, 14 בנובמבר 2017

השתלטות עוינת

הדבר העיקרי שאבי גבאי ותומכיו גורמים לי להרגיש הוא השתלטות עוינת של אנשי ימין על מפלגת העבודה, שמנצלים את הפלטפורמה כדי לקדם את עצמם בפוליטיקה, אבל מרוקנים לגמרי מתוכן את מה שהיתה מפלגת העבודה. זה לא התחיל כמובן עם גבאי. מי שהשליט אנשי ליכוד על העבודה הוא קודם כל יצחק הרצוג, שהביא את ציפי לבני ויואל חסון ועוד כמה פליטי ליכוד-קדימה שנשארו בלי מפלגה, וכך הוא קיוה לבצר את שלטונו בעבודה מפני אנשי העבודה שמאסו בעליבותו. אבי גבאי קיבל את מפלגת העבודה אחרי שהרצוג חנק ורמס אותה וכעת הוא מסלק ממנה את שאריות ההוויה הסוציאליסטית שלה והופך אותה לעוד מפלגה ימנית שונאת שמאל. כן, עוד לפני יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' הכריזה שהעבודה איננה מפלגת שמאל, אבל ההכרזה לא צלחה מפני שכולם ידעו ששלי יחימוביץ' היא שמאל, ועדיף היה לה להתגאות בזה מאשר להתכחש למי ולמה שהינה. היום ראיתי בתכנית של עודד בן עמי את יואל חסון מסביר שגבאי צודק ושגבאי מפרק את הסטריאוטיפים שנתניהו הדביק לשמאל, ואני רק שמעתי איש ליכוד ואחר כך איש קדימה שבא עם ציפי לבני לעבודה לא כדי להצטרף למפלגת העבודה אלא כדי להפוך אותה למי שהוא – איש ימין מנאמני אריאל שרון ולא שום דבר ששיך למפלגת העבודה, שביחד עם אבי גבאי מחזק ותומך בסטריאוטיפים שנתניהו ניסה להדביק לשמאל, מפני שהוא בעצמו כמו אבי גבאי שונא את מפלגת העבודה, ורק רוצה להשתמש בפלטפורמה שלה אחרי שהתפרקה לו קדימה. אני באמת מאד מצטערת שאין כבר מפלגת העבודה, כי זאת המפלגה שהעדפתי להצביע לה וחשבתי שיש לי מקום בתוכה למרות כל הדברים שעברו עליה ושאין לי כוח אפילו למנות את כולם ומאד דיכאו אותי, כי מפלגת העבודה לא נעלמה ביום אחד, אלא גססה לאט וביסורים כמו חולים במחלות נוראות שלפעמים נדמה לך שעדיף להם למות מהר מאשר להמשיך את יסורי הגסיסה הבלתי נגמרים שלהם. עכשיו עדיין הגוויה של מפלגת העבודה שוכבת חנוטה כמו מומיה, ועל המומיה הזאת רוכבים כל מיני אנשים ששונאים את השמאל ואת כל מה שמפלגת העבודה היתה, אבל זאת רק מומיה של מפלגת העבודה, שאין בה שום תוכן חי של מפלגת העבודה, ואני כבר לא מסוגלת להצביע לה יותר, למרות שהצבעתי בשבילה כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת למי אני יכולה להצביע, כי אני לא מרגישה נוח עם מר"ץ, למרות שאולי הדיעות שלהם מאד קרובות לדיעות שלי, אבל יש משהו שמפריע לי במר"ץ, שהיא לא מפלגה שמקבלת בזרועות פתוחות אנשים כמוני, ואני לא מהאנשים שרוצים להתקבל למועדון שלא רוצה אותם, אני תמיד מחפשת איפה אני מרגישה שרוצים אותי, ועכשיו בעצם אין כל כך מקום כזה. אולי אני אעשה מה ששקלתי לעשות בבחירות הקודמות כפעולת מחאה ואצביע לרשימה המשותפת, ובסוף חזרתי בי והצבעתי שוב למפלגת העבודה שעכשיו אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. ההתנפלות על זוהיר בהלול שברה אותי סופית. לא שאני מסכימה עם הגישה שלו להצהרת בלפור, אבל זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש כערבי פלשתיני, הוא לא חייב להרגיש בדיוק כמונו היהודים, ואם לא נוכל להכיל רגשות של אדם כמו זוהיר בהלול שהוא חלק כל כך מובהק מהתרבות הישראלית, איך נוכל בכלל לחיות בדו-קיום עם האזרחים הערבים בארצנו? מותר בהחלט לחלוק על הערבים, אבל להעליב אותם ולסלק אותם מהמפלגה, למה? מה הוא כבר אמר? שהצהרת בלפור מתעלמת מהפלשתינים? לא נראה לי שזו היתה הכוונה של הצהרת בלפור, לתת ליהודים מדינה בלעדית בארץ ישראל על חשבון הפלשתינים. התפיסה הזו גם סותרת את תוכן ההצהרה, אבל זכותו של זוהיר בהלול לחשוב ולהרגיש מה שהוא חושב ומרגיש, אלה לא מחשבות שאני לא יכולה לחיות איתן. להיפך, אני לגמרי חושבת שצריך לתקן את מצב הפלשתינים ולהכיר ברשות הפלשתינית כמדינה פלשתינית עצמאית, וגם אני חושבת שצריך להחזיר לערביי ישראל שהופקעו מהם אדמות ללא סיבה את אדמותיהם המופקעות שעל רובן לא נבנה ולא נעשה דבר, סתם לקחו להם בשביל לקחת להם. וזה לא משנה שהפלשתינים הם לא צדיקים. גם אנחנו לא צדיקים. אנשים הם בדרך כלל לא צדיקים אלא סתם בני אדם ולפעמים גם זה לא. צריך להגיע להסדר מעשי שכולם יוכלו לחיות איתו ולא להתווכח מי יותר צדיק שאין שום תוחלת בזה. וזוהיר בהלול נבחר בפריימריס ואיזה זכות יש לאבי גבאי שבכלל היה שר מטעם מפלגת כולנו לסלק את זוהיר בהלול שנבחר לכנסת בפריימריס של מפלגת העבודה? מה הוא חושב, שהוא במפלגה של כחלון? אולי אני אצביע לרשימה המשותפת כפעולת מחאה נגד היחס לערבים וכל ביטויי הגזענות וההדרה כלפיהם. נכון שאני בכלל לא בדיעות של רוב חברי הכנסת ברשימה המשותפת, אבל אני גם לא בדיעות של אבי גבאי וציפי לבני ויואל חסון וקסניה ורודת השפתון, וגם מאד מוזר לי לשמוע את רויטל סוויד שגם היא התגייסה היום להגן על אבי גבאי, אבל ככה זה עורכי דין, הם מגינים על כל מיני אנשים שאני לא רוצה להיות חברה שלהם וגם לא של העורכי דין שלהם. אני עוד מקוה שמשהו טוב יקרה למפלגת העבודה עד הבחירות ושמישהו שם יתעשת, אבל בגדול אני כבר מאד מיואשת, ואם אבי גבאי ויואל חסון הם הפנים של מפלגת העבודה, אז שלום ולא להתראות, אני אלך הביתה עם זוהיר בהלול, לפחות נשמע קצת עברית יפה.  

יום ראשון, 12 בנובמבר 2017

הכללים לא השתנו

הדבר הכי מקומם בעניין התקיפות המיניות – שבישראל קוראים להן הטרדות מיניות, שזה מקומם בפני עצמו, אבל לא זו הנקודה – הכי מקוממת הטענה שנפוצה גם אצל גברים שפשעו נגד נשים ולמרבה הצער גם אצל פמיניסטיות, שהכללים השתנו. כביכול לפני כמה עשרות שנים מותר היה לתקוף נשים ולאנוס אותן, לתפוס באברים אינטימיים, לקפוץ עליהן פתאם ולנשק אותן בכוח, ושאר מעשים שאני שומעת עליהם ומעוררים בי חשק להקיא את נשמתי, כביכול רק עכשיו לומדים הגברים שזה אסור, שזאת התנהגות חייתית ונפשעת, שאיננה הולמת בן אנוש. אבל האמת היא שאף פעם זה לא היה מותר, ולא רק שזה לא היה מותר, אלא שבעבר, ובחברות מסוימות עד ימינו, תוקפי נשים היו בני מוות, והשלטונות גילו יחס סלחני מאד כלפי קרובי משפחה של נפגעות שרצחו את הפוגעים. זה כמובן לא מנע התרחשות של מעשי אונס ותקיפות מיניות אחרות, כפי שעונשי מוות לא מנעו מעשי רצח, אם מפני שהפושעים מוכנים לשלם את המחיר, ואם מפני שהם מקווים שלא להיתפס. זה בעצם העניין עם התוקפים המיניים. זה לא שהם חשבו שזה בסדר, הם פשוט קיוו שלא להיתפס, או ליתר דיוק הם קיוו שהנשים כל כך תפחדנה לספר ולהתלונן, שהם יכולים לעשות את מעשיהם מבלי לחשוש שיבואו על עונשם. אין שום בלבול ושום טעות. שום אשה לא תבעה גבר שביקש להזמין אותה לצאת איתו, אם כיבד את רצונה להיענות לו או לסרב לו, ולקפוץ על אשה כמו שסוס קופץ על סוסה, זה לא חיזור אלא חייתיות. כל מהותו של מושג החיזור הוא שגבר דוחה את סיפוקו כדי להניח לאשה להכיר אותו טוב יותר ולהוכיח שכוונותיו רציניות ורגשותיו כנים. זה דורש מאמץ מסוים ומידה של ריסון ואיפוק שנדרשת מבן אנוש. דוקא בעבר היו נהוגים אירוסים ארוכים שנמשכו לעתים שנים, וגברים נדרשו לכבוש את יצרם ולשמור על כבודה של כלתם המיועדת. אולי לא כולם עמדו בכך, אבל אלה היו הנורמות, והן החלו להתרופף רק במחצית המאה העשרים. היחלשות מוסד המשפחה, והמעבר מנישואים בשידוך לנישואים מבחירה, התחזקות מעמד הנשים, שינוי היחס למין – כל אלה רופפו את היחס המחמיר למין מחוץ לנישואים, והפכו את היחסים בין נשים וגברים לחופשיים יותר, אבל דוקא בתוך יחסים יותר חופשיים אלה נודעה יותר חשיבות – ולא פחות חשיבות – לבחירתה של האשה, והעדר כפייה של בן זוג שאיננו רצוי לאשה, כפייה שהיתה חיזיון נפוץ בנישואי שידוך שכפו ההורים בעבר. כל מושג הרומנטיקה צמח סביב רעיון הבחירה בזוגיות מתוך רצון חופשי ואהבה. גבר שכופה את עצמו על אשה מבטל כל אפשרות לרומנטיקה, שמתקיימת רק כאשר בני הזוג מבקשים למצוא דרך זה ללבו של זה, ולא לכפות את עצמם זה על זה.
התרופפות היחס המוסרני למין מעולם לא התירה אונס ותקיפה מינית, וכל טעמו של יחס מתירני למין מתבסס על התפיסה שאנשים זכאים בחייהם האינטימיים לבחירה, בין אם הם גברים או נשים. רעיון החופש המיני מבוסס כולו על ההבנה שאושרם של בני אדם תלוי במידה רבה ביכולתם לבחור את בני זוגם בעצמם וללא כפייה. לא היתה שום כוונה להחליף כפיית בן זוג על ידי ההורים בכפיית בן זוג מטעם עצמו. מי שכופה את עצמו על אשה סותר את רעיון החופש המיני מתוך הסכמה ולא מממש אותו, כפי שנוטים לטעון התוקפים. הסכמה מעצם הגדרתה נעשית בין שני בני אדם, ולא בין אדם לבין עצמו.
גברים חזקים תמיד הירשו לעצמם לנהוג בנשים כברכוש ולקחת אותן לעצמם, לא מתוך אמונה שמעשיהם ראויים, אלא מתוך אמונה שאיש לא יוכל לבוא עמם חשבון. כך חשב דוד המלך על בת-שבע, שאת בעלה שלח למות בקרב, ואיך נתפסו מעשיו בציבור, שמענו מפי נתן הנביא. גם התוקפים שנחשפים כעת חשבו שבשל מעמדם הציבורי יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם ולחמוק מעונש. הם ידעו היטב שמעשיהם רעים ונפשעים, אבל חשבו שיוכלו גם ליהנות וגם לחמוק מעונש.
והם הצליחו בכך זמן רב, כי גם מי שידעו פחדו לפרסם את שמם, פחדו מכוחם ומעוצם ידם. ובעולם שבו טלפון מאדם רב-עוצמה יכול להשתיק עיתונאים ולהעלים מידע כלא היה, קשה היה לקורבנותיהם לבוא עימם חשבון. מה שהשתנה בעשור האחרון איננו הכללים אלא דרכי השיח הציבורי: האינטרנט יצר מרחב שבו פחות אפשר להשתיק קולות, שקודם לכן הושתקו. רק יכולתן של נשים להתבטא ללא פיקוח באינטרנט איפשרה גם ליצור קבוצות תמיכה וגם להשתחרר מאימת המפרסמים ולספר את האמת.

כעת ישנם רבים שמעמידים פני תומכים בנשים, אך מנסים להגביל את יכולתן של הנשים למצוא ביטוי ותמיכה ברשתות החברתיות וברשת בכלל. על הנשים להיזהר מאד שלא לשתף פעולה עם מי שכוונתו לחזור ולדכא את חופש הביטוי שלהן, למי שמתחזה כרוצה להאריך את תקופת ההתיישנות על עבירות מין, כדי להותיר יותר זמן לתלונות במשטרה של נשים שאינן רוצות להתלונן במשטרה, אבל בתמורה מנסה לאסור על פירסום שמות הפוגעים ברשת. לכל מי שמנסים כעת לנצל את העניין הציבורי כדי לפגוע בזכויות יסוד של נשים, ושל בני אדם בכלל, הסירו מאיתנו את ידיכם ואל תעזרו לנו. לא עזרתם כשנזקקנו לכם וכעת סלקו את ידיכם מאיתנו: סלקו את ידיכם מגופנו וסלקו את ידיכם מחופש הדיבור שלנו, ומזכותנו לזעוק את זעקתנו.

יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

דר שטירמר על חילול הגזע

במלאת 79 שנים לליל הבדולח אני מביאה את תרגום מאמרו של יוליוס שטרייכר מו"ל "דר שטירמר", שהתפרסם כמה שבועות לפני ליל הבדולח. ראו גם רשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח". טקסטים נוספים מהעיתון תוכלו למצוא תחת התגית "דר שטירמר", וטקסטים נוספים על גרמניה הנאצית תחת התגיות נאצים, שואה, הכחשת השואה ועוד. ההדגשות הן במקור.

דר שטירמר, גיליון 35, נירנברג, ספטמבר 38
חילול גזע ללא קץ?
יהודים מפרים את חוקי נירנברג

מה שמועיל לקיומה או להמשך התפתחותה של קהילה לאומית הוא צדק. מה שמזיק לה, הוא עוול. העם הגרמני הוא קהילת חיים של של אנשים נורדים עם מאפיינים גופניים ונפשיים דומים. הנהגת מדינה שמתירה שאנשים בעלי דם זר (שחורים, מונגולים, יהודים) יתערבבו בחברי קהילת הגזע הגרמנית, מסייעת לכך, שהתכונות הגופניות והנפשיות של העם הגרמני ישתנו ועקב כך יושחתו. אולם הנהגת מדינה שמתירה את השחתת קהילת הדם הגרמנית או אף מקדמת אותה, מזיקה לקיומה ולהמשך התפתחותה של קהילת העם הגרמנית, ולפיכך עושה עוול. אם הנהגת מדינה עושה עוול כזה בכוונה, היא מבצעת פשע.
הידיעה שהתערבבות עם אנשים בעלי דם זר מזיקה לקיומה של קהילת חיים גרמנית, תמיד נמצאה בעם הגרמני, וגם אם מנהיגי העם הגרמני באותם זמנים הזניחו מסיבה כלשהי את שמירת קהילת הגזע הגרמנית מפני דם זר, אזי נזהר מצפונו של העם לפצות על העוול שנעשה. מצפון העם הגרמני הזה הכריז על עירוב הדם כחילול הגזע וחוקק חוקים, שחילול הגזע ייענש אפילו במוות. חוקים אלה, המגינים על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, כוונו באופן בלעדי נגד יהודים. הם כוונו נגד יהודים, כי הם בני הגזע הזר היחידים שחיו בקרב קהילת העם הגרמנית. לכן רק היהודים יכלו להיות מעוניינים וכמהים לפורר את מתן החוקים להגנת הגזע. באמצעות המהפכה הצרפתית שחוללו היהודים הם הצליחו, בעזרת האמירה "כל בני האדם שווים", להביא לעידן המכונה נאור, שבסופו של דבר הביא ליהודים בכל מדינות אירופה ובעולם "החדש" שיוויון זכויות אזרחי. אבל שיוויון זכויות זה היה הניצחון על מתן החוקים, שבמשך מאות שנים הגנו על העמים הארים ולפיכך גם על העם הגרמני נגד עירבוב הגזע. בעוד שאותם ממשלים עודדו ככל שרק ניתן את טיפוח הגזע אצל החיות, הם איפשרו לחנך את העם באמצעות המרקסיזם ואמונת הבונים החופשיים וגם התורה הכנסייתית של שיוויון כל בני האדם שהמציאו היהודים, להאמין שהדאגה לשמירת טוהר הדם בקרב האנשים היא בלתי-הומאנית, ימי-ביניימית ולכן מפגרת. זה יכול היה להביא לכך שהעם הגרמני לא רק שלא גילה כל התנגדות לשלטון היהודים שהושם עליו אחרי המלחמה, אלא אפילו נשא חן בעיניו לראות את שלטון היהודים הזה כמתקיים בצדק.
הנאציונלסוציאליזם הגרמני, שהציב לעצמו משימה, לשבור את שלטון היהודים הטוטאלי שקם אחרי המלחמה, הציב לעצמו לפיכך מטרה, שהשגתה נראתה בלתי אפשרית. היא נראתה לרבים בלתי מושגת מכיוון שידעו, ששבירת שלטון היהודים החיצוני תוכל לקרות, רק אם יצליחו לשנות מן היסוד את השקפת העם. השקפה לאומית שראתה את היהודים כבני עמנו, ולכן לא יכלה להבין ולתפוס את אזהרות הנאציונלסוציאליסטים. למרות כל אלה קרה הנס. במאבק הסברה ארוך, קשה, אך מודע למטרה, הצליח הנאציונלסוציאליזם לקרוע את כסות המתים שהיהודי העולמי הניח על עיני העם הגרמני. טובי העם הגרמני מתחילים להתעורר. יותר ויותר מתחזקות ההבנה והאמונה. וההבנה והאמונה סללו את הדרך לאותו יום ניצחון, שהעניק את הכוח במדינה לנאציונלסוציאליזם, ועם כוח זה את היכולת, לשבור את העוול ולשחרר מחדש את הזכות שנולדת יחד איתנו.
צדק הוא מה שמועיל לקיומה והמשך התפתחותה של קהילת החיים הגרמנית, ועוול הוא, מה שמזיק לה. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 הרהיבה הנהגת המדינה הנאציונלסוציאליסטית עוז לקומם שוב בעם הגרמני את חוקי ההגנה, שהיהודי גזל ממנו, ושאותם הניחו האחראים לעברו של העם הגרמני לקחת ממנו. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 חידש מנהיג הרייך השלישי את החוקים, שבמשך מאות בשנים שמרו על דמו וכבודו של העם הגרמני מזיהום ועלבון מצד היהודים. אבל מי שהאמין כעת, שחידוש החוקים יוביל כעת להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שחילול הגזע על ידי היהודים יסולק מן הרייך הגרמני, עדיין לא הכיר את סודם של היהודים. בספר החוקים היהודי התלמוד מוטלת על היהודים מצווה שלא לציית לחוקי המדינות הלא יהודיות, ולנהוג רק על פי ההלכות שניתנו ליהודים בתלמוד. אבל התלמוד לא רק מתיר ליהודים לקשור את עצמם מינית לנשים לא יהודיות, אפילו מוצהר שם, שילדה לא יהודיה מגיל שלוש מתאימה לניצול על ידי יהודי. זה שהיהודי בכוונה גמורה מבצע חילול ולפיכך השחתה של הגזע הלא יהודי, בזאת הודה יהודי בגלוי לפני בית הדין הגדול בהמבורג. כאשר נשאל כיצד הוא מתעסק רק עם נערות לא יהודיות, הוא הצהיר בגילוי לב ציני, שאין זה מקרה, אלא שזו היתה כוונתו. הוא מסר וידוי זה מרצונו, למרות שידע שבכך לא יקל על מצבו אלא יחמיר אותו.
אם גם חוקי המאסר עם עבודת פרך הקשים ביותר לא יכלו למנוע, שגם לאחר פירסום חוקי המגן של נירנברג, מקרי חילול הגזע בקושי מתמעטים, סיבת הדבר איננה רק ביצר הטבוע באותו יהודי להפקרות מינית. מי שרוצה לענות על השאלה, מדוע היהודי גם באיום של הענישה הכבדה ביותר איננו נמנע מחילול הגזע, חייב לדעת, שחילול הגזע עבור היהודים משמעו מימוש של ההבטחה האלוהית ליהודים. האל היהודי [השם המפורש] באמצעות נציגיו (הרבנים) מוסר ליהודים, שעליהם "לטרוף" את העמים הלא יהודים, ולהפוך לאדוניהם. היהודי יודע, שבאמצעות כל נערה לא יהודיה שחילל, נגרם לעם שאליו שייכת הנערה שחילל, נזק בלתי-הפיך. הנהגת המדינה הגרמנית קיבלה על עצמה להגן על העם הגרמני מעירבוב נוסף עם דם יהודי וכך מהשחתה גזעית נוספת. היהודי מתגונן נגד זה על ידי ביזיון חוקי נירנברג. אפילו העונשים שנגזרו עד כה של 10 ו-12 שנות מאסר עם עבורת פרך לא הצליחו להניא את היהודים ממעשי חילול הגזע שלהם. אם החוקים שנחקקו ביום המפלגה של הרייך בשנת 1935 להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני לא ימלאו את תפקידם, יימנע נזקם של מחללי הגזע על ידי הרחקתם לכל חייהם מקהילת העם הגרמני.

יוליוס שטרייכר   


    

יום שני, 6 בנובמבר 2017

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:
"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.
"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".
באילו היקפים פעלתם?
"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".
כיצד הם הגיעו אליך?
"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".
מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?
"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".
מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?
"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.
"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".
גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.
מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.
ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?
האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?
הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

יום חמישי, 2 בנובמבר 2017

הצהרת בלפור במבט לאחור

היום הייתי בכנס על הצהרת בלפור שבדיוק היום מלאו לה מאה שנה, ובשבוע האחרון היא עשתה כמה כותרות. בכנס נכחו בעיקר פרופסורים קשישים, בעיקר גברים, דתיים וחילוניים, השתתף בו פרופסור תורכי שדיבר על תגובת התורכים להצהרה, אבל לא השתתפו בו ערבים. שאלתי את פרופסור שלמה אבינרי שיזם את הכנס אם הם סירבו להשתתף, והוא אמר רק: היו פניות. שאלתי אם כולן סורבו, והוא רק חזר ואמר "היו פניות", כלומר שהם מצדם הזמינו מרצים ערבים להשתתף בכנס, אבל איש מהם לא הסכים. זה קצת מוזר כי הערבים יכלו לבוא ולומר מה שהם רוצים על הצהרת בלפור. אף אחד מהנוכחים בכנס לא היה מרביץ להם, כולם היו יותר מדי זקנים בשביל זה.
עיקר הדיון בכנס היה על הסיבות והרקע להצהרה, שעל זה ניטשים הרבה ויכוחים: מדוע הבריטים תמכו בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ-ישראל וגם הודיעו על התמיכה הזו עוד לפני שכבשו את ארץ ישראל בפועל, ומה גרם להם לשלב את ההבטחה הזו בכתב המנדט שחבר העמים העניק לבריטניה לשלוט בארץ-ישראל בשנת 1922, ובכך לתת לה תוקף מחייב.
הערבים כועסים על הצהרת בלפור והפלשתינים דורשים מבריטניה התנצלות עליה ומאיימים לתבוע אותה בבית הדין הבינלאומי ועוד איומים, למרות שהצהרת בלפור רק הבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל, שזה לא מדינה יהודית בארץ-ישראל, אלא רשות להקים בארץ ישראל קהילות ומוסדות קהילתיים יצוגיים, וזה בתנאי שלא ייפגעו הזכויות הכלכליות והאזרחיות של הלא-יהודים החיים בארץ. מישהו כתב שברור שאלה הפלשתינים, אבל בארץ חיו אז גם לא מעט תורכים וארמנים – עדיין היה בארץ שלטון תורכי עות'מני, והיו בארץ גם הרבה מאד אירופים, למשל אנשי דת רבים בני הרבה לאומים שחיו בכנסיות ובמנזרים באתרים קדושים לנצרות, ולדעתי הפיסקה בהצהרה שאומרת שלא ייפגעו הזכויות הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ האחרים מתכוונת קודם כל להגן על זכויות הקהילות הנוצריות האירופיות בארץ, ולאו דוקא על זכויות הפלשתינים, שהבריטים לדעתי לא כל כך חשבו עליהם כעל ישות לאומית נפרדת, אלא כעל חלק מהאומה הערבית, והם הבטיחו הבטחות שלטוניות גם לשליטים ערבים במצרים ובערב הסעודית ובעבר הירדן, אבל את ארץ ישראל ואת ירושלים הם רצו לעצמם, ולאו דוקא עבור היהודים, ולדעתי הם התכוונו לשלוט בארץ-ישראל לאורך זמן, ולהיות המעצמה הנוצרית ששולטת בארץ הקודש, כי כמו כל הנוצרים הבריטים רצו את ירושלים לעצמם, ועד עכשיו קשה לכל העמים הנוצריים לקבל את זה שירושלים נמצאת בריבונות יהודית, שזה מנוגד לגמרי לתיאולוגיה הנוצרית, שלפיה היהודים איבדו את ריבונותם בירושלים בגלל אשמתם ברצח האלהים, ולכן הם צריכים לנדוד לנצח ולהיות מבוזים, וגם אם מרשים ליהודים לחזור לירושלים במחשבה שזה יקרב את שיבתו השנייה של כריסטוס, עדיין הם לא יכולים להיות השליטים בירושלים, שזה לדעת הבריטים משהו שהבריטים יותר ראויים לו מהיהודים.
הפלשתינים כועסים על הצהרת בלפור ומחרימים אותה כאילו מדובר בפשע בריטי או יהודי או גם וגם, אבל הכעס שלהם נובע בעיקר מכך שהם קוראים את ההיסטוריה אחורנית, ורואים בהצהרת בלפור את ראשיתה של המדינה היהודית שנבנתה על אדמות פלשתיניות ולא מפסיקה לגזול אותן. וגם חשוב לפלשתינים מאד להגזים בחשיבותה של הצהרת בלפור, כי ככל שהם מגזימים בערכה של הצהרת בלפור, כך הם מגמדים את זכות היהודים להגדרה עצמית, כי הם מציגים את מדינת ישראל כישות קולוניאלית שהבריטים הקימו כחלק משלטונם הקולוניאלי בפלשתינה, ולא כביטוי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זה קצת דומה לטענה שהיהודים קיבלו את מדינת ישראל כפיצוי על השואה, שגם היא טענה שמגמדת את זכות היהודים להגדרה עצמית, ומציגה אותם כמי שקיבלו מדינה לא בזכות אלא בחסד. בכלל רבים מהערבים מחזיקים בטענה האנטישמית הנוצרית במקורה, שהיהודים הינם דת ולא עם, טענה שהנוצרים המציאו עוד בשחר הנצרות כדי לטעון שעם ישראל שנזכר בתנ"ך איננו העם היהודי, אלא הכנסייה הנוצרית. יש יסוד אנטישמי חזק בטענה הזאת.
אני לא משוכנעת שהצהרת בלפור היתה כה חשובה להקמת מדינת ישראל. אני גם מסתייגת מהגישות שמחמיאות לבריטניה ומהללות אותה כמי שבזכותה קמה מדינת ישראל. בפועל בריטניה בעיקר הקשתה על יהודים לעלות לארץ, עוד לפני הספר הלבן, ואני חושבת שבמקום מחמאות וחנופה צריך לבוא חשבון עם בריטניה שסגרה את שערי הארץ בפני יהודים שניסו להימלט מגרמניה הנאצית, ועל זה מבחינתי אין סליחה ואין מחילה.
סבי מצד אבי אברהם מרגלית עלה לישראל בשנת 1920 מאקרמן שבמולדובה גם בגלל שהוא היה ציוני, אבל גם בגלל פרעות פטלורה, שגרמו לו ואחריו לכל משפחתו לעלות לארץ ישראל "לבנות ולהיבנות בה", כפי שהוא אהב לשיר עד סוף ימיו. סבי מצד אמי משה שטרסברג עלה לארץ בשנת 1936 מפולניה עם סבתי ואמי ואחותה בגלל האנטישמיות שגאתה גם בפולין מאז עליית היטלר לשלטון בגרמניה. רק העובדה שמאות אלפי יהודים כמותם עלו לארץ, יהודים שרובם נמלטו מרדיפות ורצח והיו מוכנים לעשות הרבה, גם לעלות בצורה בלתי חוקית ולהסתכן בכל הכרוך בכך, כדי להימלט ממוות באירופה, רק העובדה הזאת הפכה את הצהרת בלפור ממלים למציאות. בארץ-ישראל נוצרה קהילה יהודית מספיק גדולה ומאורגנת כדי לדרוש הגדרה עצמית, וזה קרה בגלל שחיי היהודים בארצות מוצאם הפכו לגיהינום. הצהרת בלפור מציגה את היהודים כמי שקיבלו זיכיון התיישבות קולוניאלי. היא מערערת את מעמדם כפליטים, ורבים מהיהודים שהגיעו לארץ ישראל היו פליטים שנמלטו ממוות. לתאר אותם כמתיישבים קולוניאלים זה לא נכון וגם מאד מרושע, ואם הם לא היו באים הנה בכל מחיר, אלף הצהרות על בית לאומי ליהודים לא היו יכולות לעזור להם.

יש ישראלים שאומרים שהתנגדות הפלשתינים להצהרת בלפור היא הוכחה לכך שהפלשתינים אינם רוצים לקבל את הקיום היהודי בארץ-ישראל ומכאן שאין בכלל על מה לדבר איתם. למרות שאני חושבת שהעמדות הפלשתיניות מאד אנטישמיות, אני בכלל לא כזאת פסימית, כי בכלל לא נראה לי חשוב להגיע עם הפלשתינים להסכמות תיאורטיות. הסכמים עם הפלשתינים צריכים להיות מעשיים, הם צריכים להתייחס לטריטוריות והסדרי תנועה, והם צריכים לאפשר לשני העמים לחיות חיים ראויים וחופשיים. הדיון התיאורטי הוא מעניין, אבל הוא חשוב בעיקר להיסטוריונים. זה לא שדיבורים הם לא חשובים, יש להם השפעה וחשיבות, אבל כדי שדיבורים יהפכו להיסטוריה, הם חייבים להיות מלווים במעשים.