יום רביעי, 12 במאי 2021

מלחמה וייאוש

 

עכשיו אנחנו במלחמה וכנראה נהיה במלחמה עוד הרבה זמן, ואי אפשר לדעת מה יקרה. ברור שהחמאס חיפש הזדמנות לצאת למלחמה, כי הם כועסים שאבו-מאזן ביטל את הבחירות ברשות הפלשתינית, שבהן כוחם היה צפוי להתחזק, והם מאשימים בכך את ישראל, וברור שיום ירושלים ויום הקמת המדינה וסוף חודש הרמדאן הגבירו את המתיחות, ואולי גם המשטרה פעלה לא נכון, אבל כל הדברים האלה אינם מסבירים את הזעם של ערביי ישראל, ואי אפשר להבין אם מתעלמים מהפעילות הלאומנית של עמותות מתנחלים רבות בערים המעורבות בגיבוי מלא של ממשלת נתניהו להשתלט על בתי ערבים ולגרש את דייריהם הערבים בתירוצים שונים ומשונים, שהבית היה פעם בבעלות יהודית או שמדובר בנכסי נפקדים, ללא התחשבות בכך שהערבים מתגוררים בבתים האלה כבר שנים רבות, ולכך מצטרפות המיליציות של לה פמיליה וארגון להב"ה בהנהגתם של ברוך מרזל וחבר הכנסת החדש איתמר בן-גביר שנתניהו עודד את הבחירה במפלגה שהקים עם בצלאל סמוטריץ' שקורא בפה מלא לגירוש ערבים ומערער על זכויות האדם וזכויות האזרח שלהם. ארגונים אלה פועלים באלימות בתחושה שהממשלה מגבה אותם, אם במוצהר ואם בקריצה, ומבעירים יום יום ולילה לילה את ערי ישראל, כשמשאת נפשם היא שפיכות דמים שהם מקווים שתוביל לגירוש הערבים. כל הפעילות הזו היא תוצר של שלטון נתניהו, וסילוקו של נתניהו יכול היה להעניק תקוה לעתיד טוב יותר ביחסי יהודים וערבים, לולא העניק יאיר לפיד את ראשות הממשלה לנפתלי בנט, שבצדק הערבים אינם רואים כל הבדל בינו לבין נתניהו. הרי גם מפלגות השמאל היהודיות בגוש השינוי נדחקו לשוליים, כאילו הימין עושה עמן חסד בכך שהוא מוכן בכלל לכלול אותן בממשלה שבלעדיהן אין לה קיום, ומה אמורים להרגיש הערבים, שמוצאים את עצמם בין הפטיש לבין הסדן, בין נתניהו לבנט, ואין להם מפלט. אני עצמי כל כך מיואשת, שאינני מבינה איך אזרח ערבי יכול להרגיש משהו אחר חוץ מייאוש גמור מהחברה היהודית, ששקועה ברחמים עצמיים וצדקנות, כאילו איננה עוסקת ללא הרף בנישול אזרחים ערבים שזעקתם עולה השמיימה, כאילו איננה שומעת את הקולות הקוראים ברמה לגירוש ערבים מישראל ולשלילת מעמדם כאזרחים, כאילו איננה יודעת שחוק הלאום, שכלל בתוכו חוקים רבים שנחקקו לפני זמן רב, נחקק רק כדי להעביר שני חידושים זדוניים: הגדרת ההתיישבות היהודית, קרי נישול הערבים, כמטרת על של מדינת ישראל שגוברת על הזכות לשוויון ועל זכויות אדם של ערבים, ופגיעה במעמד השפה הערבית כדי לשלול את זכות הערבים לשימוש רשמי בשפתם. ונכון שהחברה הערבית היא אלימה ורבים מקרי הרצח בין ערבים, ונכון שהחמאס הוא ארגון טרור שהאלימות היא דרכו, ועדיין יש לפעילות הלאומנית והגזענית של עמותות מתנחלים להשתלטות על דירות ואדמות של ערבים בערים המעורבות ולאלימות המיליציות של איתמר בן-גביר וחבריו תפקיד מאד בולט בתחושת הייאוש והזעם של ערביי ישראל. וגם הרצח של מוסא חסונה בלוד – כי אין ספק שמדובר ברצח, היה פעולה של חבורת אנשים שיצאו לעשות שפטים בערבים, ולא הגנה עצמית כפי שהם טוענים, כי אילו רצו להגן על עצמם כל מה שהיו צריכים לעשות הוא להסתגר בבתיהם, להוריד את התריסים ולנעול היטב את הדלת, ואז איש לא היה פוגע בהם. מי שיצא עם נשק לרחוב לא עשה זאת לשם הגנה עצמית, שיכלה להיות לו לולא יצא מביתו לרחוב. ומי שהתיר לאנשי להב"ה בהנהגת איתמר בן-גביר להשתולל הערב באלימות ברמלה הצית אש ליד חבית דלק, ולא יכול להתפלא על האלימות שהתפרצה מצד הערבים. ואין לי ספק שחמאס היה מוצא תירוץ לירות בכל מקרה וגורר את ישראל למערכה, כי ירי הרקטות על ישראל מגביר מאד את כוחו ואת האהדה אליו, ואפשר להתמרמר על השמחה בערים הערביות על סבלם של היהודים, אבל מי שמשתמש בכוחה של המדינה ובמערכת של חוקים גזעניים ומפלים כמו חוק נכסי נפקדים וחוק הלאום לנישול אכזרי של אזרחים ערבים מביתם ומזכויותיהם, ומשסה בהם את איתמר בן-גביר עם המיליציות החמושות שלו שמכות עוברי אורח ערבים ופוגעות ברכוש ובנפש של אזרחים ערבים, שלא יתפלא ויתחסד כשהערבים נהנים לראות כיצד אלימות החמאס מכה ביהודים. מי שדורכים עליו ללא הרף רוצה לנקום, גם אם הנקמה פוגעת בסופו של דבר ביהודים חפים מפשע, ודוקא בחלשים, בקשישה נכה ובעובדת הזרה הסועדת אותה, או בעוברי אורח שכל חטאם היה להיות במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. עכשיו כולנו סובלים והסבל ההדדי הזה לא יוליד דבר מלבד סבל נוסף ושפיכות דמים, והשמחה לאיד איננה שמחת אמת, היא שמחה אכולת ייאוש, והייאוש אינו נעשה יותר נוח.  

יום שישי, 7 במאי 2021

מה לעשות בעמק המצלבה

 

כשכרתו את רצועת החורש הטבעי בעמק המצלבה לאורך הרחובות הרצוג והזז, ושתלו במקומה גינה עם טפטפות לא הבנתי למה. מישהו אמר לי שמסיבות בטחוניות, כדי שלא יסתתר מישהו בחורש ויירה משם על שיירת ראש הממשלה, הסבר שנשמע לי מופרך לחלוטין, כי רצועת החורש היתה צרה ונמוכה וההולכים ושבים לצדה רבים למדי, ולא חשבתי שמישהו מסוגל להסתתר בתוכה ולא להיראות. אבל אנשים כבר התרגלו לכך שהחישופים וכריתות העצים בשכונה נעשו לצורך ההגנה על ראש הממשלה הנצחי נתניהו שהיה משוכנע שמישהו מעוניין לרצוח אותו, אולי מפני שהוא עצמו הסית נגד יצחק רבין ומאז לא חדל להסית נגד השמאל עד עצם היום הזה. מכל מקום לא התעוררה אז מחאה נגד העבודות בעמק המצלבה, שדרך העפר שחצתה אותו פעם הפכה כבר לפני שנים מספר לדרך אספלט, וכעת לשביל אופניים סלול לצד מדרכה מרוצפת להולכי הרגל, עם ברזיות ןפחי זבל שהיו די חסרים קודם, וגם כעת מלאים מדי. גם קודם אנשים הלכו ורצו בשביל, וכעת מספרם גדול אף יותר, וזה בוודאי דבר מבורך שאנשים עוסקים בספורט בעמק המצלבה. הדבר היחיד שמפריע לי הוא משאית המבורגרים שהחלה לחנות בכניסה לעמק בחודשים האחרונים ולמכור שם את מרכולתה, אבל נראה שגם מכך הציבור מרוצה למדי. 

לפני מספר שבועות סגרו את השביל היורד לעמק מרחוב בנימין מטודלה וגם את המנהרה שמתחת לכביש והחלו לשפץ את חלקו של העמק היורד מרחביה למנזר המצלבה, שהוא דוקא חלקו הקטן יותר. כעת התארגנה מחאה ערה ושלושת אלפים איש חתמו על עצומה נגד השיפוצים, שקראתי שהם יכללו הקמת מצפה, מזנון ושירותים.

לכאורה אני שמטיילת עם הכלב בעמק המצלבה צריכה להצטרף לעצומה להשאיר את הכל בעינו, אבל אני ממש לא בטוחה שהשיפוצים יהיו לרעה.

מאד חסרים בעמק שירותים ואנשים עושים את צרכיהם בין השיחים. עדיף כבר שיהיה מקום מוסדר. אולי זה לא יעזור לגמרי אבל זה בוודאי יעזור במידה רבה.

יכול להיות ששירותים מסודרים ימשכו לעמק המצלבה עוד יותר חסרי בית מאלה שמשתכנים בעמק מעת לעת, במיוחד במנהרה שמתחת לכביש. מעניין מה קרה עכשיו עם האחרון שבהם כשסגרו את המנהרה. אולי לקחו אותו למעון של העירייה, אבל חסרי הבית שונאים את מעונות העירייה, כי אסור להכניס אליהם אלכוהול וסמים. כמעט תמיד מישהו ישן במנהרה על ספסל האבן, בשק שינה או על שמיכות, ולידו מונחות שקיות עם בגדים וחפצים ומזונות ומשקאות. בזמנים שבהם לא מתגורר במנהרה חסר בית, מקיימים בה לעתים מסיבות עם הרבה בירה ומוסיקה רועשת, ולמחרת הכל מלא שברי בקבוקים. דווקא מפני שאני גרה ליד ומטיילת שם הרבה עם הכלב, אני רואה את כל הדברים הפחות נחמדים. לפני כמה שנים באביב המלצתי לתיירת חביבה שפגשנו לטייל לאורך הצמחייה הפורחת ולהנות מהתצפית היפה על המנזר, המוזיאון והכנסת, ואחרי דקה היא חזרה אליי מבועתת ואמרה שיש שם גבר שעושה מה שעושה. זה היה עובד זר שנמלט כנראה ממעסיקיו והתגורר בעמק כמה חודשים עד שנתפס וגורש כנראה מהארץ. בכל בוקר הוא ישב על הספסל ואכל את ארוחתו מתוך קופסאות פלסטיק וכשעברתי שם עם הכלב הוא היה מחייך מין חיוך שהביך אותי. די שמחתי שלקחו אותו משם. לפעמים כשיצאתי בבוקר מוקדם הוא עוד ישן על הספסל, והרגשתי כאילו אני נכנסת לחדר השינה של מישהו.

כל הדברים האלה עלו בראשי כשחשבתי על השירותים והמזנון והמצפה שמתכוונים להקים בעמק. אולי הם יפגעו בנוף, ואולי לא ממש. העיריה הלעיזה על המתנגדים שהם חוששים מאוטובוסים של תיירים שיחנו ברחוב בנימין מטודלה, אבל זו האשמה טפשית. האטרקציה בעמק היא מנזר המצלבה, ואליו הרבה יותר קל להגיע בכביש שעולה משכונת ניות, וברחוב בנימין מטודלה אין בכלל היכן לחנות והסיבוב מאד מסוכן. בסך הכל אני מבינה את האנשים שרוצים לשמור את העמק כפי שהיה, עם השיחים עוצי השקד והזית ועצי השיטה שעמוסים בכל אביב בפרחי הזהב שלהם. אולי אני צריכה להצטרף למאבק אבל אני לא בטוחה אם כדאי.

יש בעמק המצלבה קיפודים ודורבנים ומיני לטאות. הרבה פעמים אפשר לראות שם זיקית מטפסת על עץ או מתחממת על סלע. וכמה פעמים כשטיילתי עם הכלב יצא מבין השיחים תן, הביט בנו ואז ברח חזרה אל תוך השיחים. גם עקרב שחור ראיתי פעם מתרוצץ על השביל. אני מרחמת על התנים כי הם דומים מאד לכלבים, אבל אני גם מפחדת מהם, למרות שכל אלה שפגשתי פחדו בעצמם מנוכחות אדם.

בשנים האחרונות היו בעמק יותר ויותר מסיבות טבע. חוץ מהמסיבות במנהרה היו גם מסיבות בכרי הדשא שמעל למנזר. הביאו רמקולים גדולים והחרידו את כל השכונה. אבל החוגגים נהנו מאד כמובן.

מדי שנה ביום העצמאות ובל"ג בעומר הופך העמק למנגליה אחת גדולה ומעשנת, ולמחרת החגים הוא מכוסה בכמויות בלתי נתפסות של אשפה. ערימות אשפה מהפארק בניות ועד גן סאקר. גם אם מסתגרים בבית וסוגרים את כל החלונות העשן חודר. אחרי ל"ג בעומר תמיד חלק מהחורשה שרוף. לפעמים חלק קטן ולפעמים חלק גדול. לפעמים הצמחייה נשרפת ומשחירה במשך חודשים, עד שאביב חדש מפריח את האדמה.

ועדיין בחורף מכסה העשב את האדמה והרקפות והכלניות צומחות בהמוניהן, וגם נוריות, איריסים כחולים עם כתם צהוב, תלתן ארגמני ועולש כחול, ודם המכבים. וכמובן חרדלון ועירית ושיחי הרוזמרין הפורחים שאנשים באים לקטוף מהן לתבשיל וגם הגבאי של בית הכנסת בא לקטוף רוזמרין לבשמים של הבדלה.

עמק המצלבה הוא לא בדיוק שמורת טבע. אולי היה ראוי שיהא שמורת טבע, אולי היה ראוי שיאסרו להדליק בו אש וינקו ממנו לעתים תכופות יותר את האשפה וישמרו על החורש הטבעי. אבל כל זה הוא משאלת לב ולא באמת המציאות. העמק הוא חלק מחיי העיר והתושבים לא באמת שומרים עליו. הם באים בהמוניהם עם הצידניות שלהם ומבעירים את המנגל ולא באמת אכפת להם הפיח והאפר וזיהום האוויר שהם גורמים, וחסרי הבית חיים את חייהם ברשות הרבים כאילו היו בביתם, שמן הסתם אין להם כזה. אולי בכל זאת השיפוץ יהיה לטובה. אולי לא כל תוספת היא גרועה. אולי העמק יהיה נקי יותר, מתאים יותר לשימושים שעושים בו תושבי העיר. אולי יסדרו מקום טוב יותר להבעיר בו מנגל, במקום שאנשים יבעירו כטוב בעיניהם ויציתו שריפה.

משהו כבר אבד כשכרתו את רצועת החורש הטבעי ושתלו במקומה גינה ופרחים שמעולם לא צמחו בעמק המצלבה. משהו אובד כל הזמן כשמשנים את המציאות ויוצרים דברים לגמרי חדשים.

אבל אולי כל זה לא יהיה לרעה.

 

יום שלישי, 4 במאי 2021

מה הועילו חכמים בתקנתם?

 

כשאנשים חושבים שמשהו הוא בלתי נמנע, הם מתחילים לשכנע את עצמם שזה טוב. למשל ההצעה של לפיד לבנט להיות ראש ממשלה, אפילו אנשים מהשמאל כותבים על זה כאילו מדובר באיזה דבר נפלא שמסמל משהו, למרות שבסך הכל מדובר על איש ימין קיצוני שממליכים אותו על אנשים שרחוקים מדיעותיו בתקוה לסלק את נתניהו מראשות הממשלה, שלא בטוח שזה שוה את המאמץ. היום זה היה צורם במיוחד, כשכל היום דיברו על איילת שקד שרוצה להיות שוב שרת המשפטים, כדי שהיא והחבר הטוב שלה אפי נוה שמנסה לחזור לפעילות יוכלו למנות שופטים ושופטות שמתאימים להם, שזה מעורר חלחלה. איך אנשים יכולים לשכוח ששלטון נתניהו מאוס לא רק בגלל נתניהו, אלא גם בגלל שותפיו כמו שרת המשפטים לשעבר איילת שקד וחברה אפי נוה שקראתי היום בדה-מארקר על אירוע שבו נכח וגם שרת איכות הסביבה גילה גמליאל, שגם היא חברה של אפי נוה, והרי את הפגיעה במערכת המשפט גרם לא רק נתניהו, ואפילו לא בטוח שדווקא נתניהו פגע יותר מאיילת שקד. יכול גם להיות שאיילת שקד פגעה יותר. ומדברים כל הזמן כמה קשה לנפתלי בנט ולחברים האחרים בסיעתו לחבור לשמאל, ובינתיים מירב מיכאלי וניצן הורוביץ מתחבאים ולא מייצגים את הבוחרים שלהם שרובם מוכים צמרמורת למחשבה על נפתלי בנט בראשות הממשלה ואיילת שקד במשרד המשפטים או בכל משרד שהוא. ואני לא מצליחה לשמוח מזה שכנראה נתניהו לא יהיה ראש ממשלה, גם זה לא ממש בטוח, אבל גם להחליף את הליכוד בימינה לא ממש מושך מבחינתי, ואני לא חושבת שהבעיה עם נתניהו היא רק השחיתות והאופי המרושע והאנוכי שלו. אופי רע זו כמובן בעיה, אבל לא יותר מאידיאולוגיה גזענית מזעזעת כמו זו שמחזיקים בה כל אנשי ימינה, וגם בריונות היא אצלם סוג של אידיאולוגיה, ואלימות כלפי ערבים וגזל מערבים הם עבורם מטרות לשאוף אליהן. איך השמאל יכול לשתף פעולה עם אנשים כאלה, ובמה זה שונה מההצטרפות של שמולי ופרץ לממשלת נתניהו וגנץ. אני ממש לא מצליחה להבין למה אנשים כל כך שואפים לזה ומה הם חושבים שיקרה? האם אנחנו מתנקמים בנתניהו, או בעצמנו? ומה עם מוסר וכבוד עצמי שפעם היו חשובים לפחות למר"ץ, ועכשיו כלום, רק שאיפה כנראה לא ריאלית לכהן כשר החינוך, ומה? מה יקרה תחת ראש הממשלה נפתלי בנט? יטיפו בבתי הספר סובלנות ללהט"בים? האם העובדה שהשמאל חלש מצדיקה כזו התקפלות וכזו התרפסות וכניעה? האם אין שום קווים אדומים? כל הזמן רק שומעים על מפלגת ימינה וחברי הכנסת שלה ומה שהם חושבים, ואף אחד לא מראיין את חברי הכנסת מהשמאל, כי הם ממלאים את פיהם מים, אז אף אחד לא טורח להתעניין במה שהם חושבים, אם הם בכלל חושבים, אם הם בכלל מביניפ שגם הבוחרים שלהם ידרשו דין וחשבון על מעשיהם, ועל מחדליהם ואפסות ידם. ואם יש תוצאה טובה לכל זה שכבר באמת לא אכפת לי מי ירכיב ממשלה, נתניהו או בנט, מה כבר ההבדל, ולמה רק ברשימה המשותפת שואלים את השאלה שכולם היו צריכים לשאול, לשם מה בכלל להחליף את נתניהו בבנט? מה הועילו חכמים בתקנתם?     

יום שישי, 30 באפריל 2021

גדרות פח דקות

 

גדרות פח דקות עמדו שם

גדרות פח דקות.

בין החיים למות מתחו שם

גדרות פח דקות.

 

גדרות פח דקות קרסו

והמות פרץ –

ומי שנלכד בין גדרות פח דקות,

דינו נחרץ.

 

גדרות פח דקות עופפו

כמו עלים ברוח,

ומי שנפל בין גדרות פח דקות,

לא היתה בו עוד רוח.

 

גדרות פח דקות וביניהן

ההמון רקד.

מי שרקדו רקדו ביחד

ומי שמת מת לבד.

 

 

אסון בהילולת רשב"י במירון

 

יום שני, 26 באפריל 2021

האם כך מתנהגים בפרקליטות?

 

היום ציטטו באוזני משפט שאמרה שופטת ותיקה בדיון לפניה: "כשעבדתי בפרקליטות שמו לי רגליים על השולחן". היא אמרה את זה כדי להקל ראש בבעלת דין שהתלוננה שעובד אחר נכנס לחדרה במשרד בניגוד לרצונה והניח את רגליו על שולחנה. ואני חשבתי לעצמי: באמת? כך מתנהגים בפרקליטות? פרקליט גבר נכנס לחדרה של פרקליטה אשה ומניח את רגליו על שולחנה, מול פרצופה? עם סוליות נעליו הממותגות? כי הרי עורכי-דין נועלים נעליים איכותיות, לא כאלה שאני קונה במאה שקל אצל הזקנה במחנה-יהודה מתחת לכביש. רציתי גם לשאול את השופטת הזקנה הזאת אם גם קראו לה בפרקליטות שפרה שזה איננו שמה, כי לבעלת הדין העובד הקפיד לקרוא בשם שפרה ולא בשמה האמיתי, מה שהזכיר לי את גבעת חלפון, ולא רק מפני שיש שם דמות בשם שפרה. אני מקוה שקראו לשופטת הזקנה בפרקליטות בשמה האמיתי, שהוא שם יפה. גם לבעלת הדין היה שם יפה, אבל ההוא שהניח את רגליו על שולחנה הקפיד לקרוא לה שפרה, שזה שמה של סבתי המנוחה שגידלה אותי. במאה התשע-עשרה, כשסבתי נולדה, זה נחשב לשם יפה. בישראל רק חרדים עוד קוראים לבנותיהם שפרה, ואולי משום כך האיש, שהוא תל-אביבי חילוני ולכן מן הסתם מאד מתקדם ועדכני, בחר לכנות את בעלת הדין שפרה כדי ללעוג לה. חילונים אינם קוראים לילדיהם בשמות של סביהם וסבותיהם, ועל אחת כמה וכמה חילונים תל-אביבים שהם מתקדמים ועדכניים יותר מכולנו. בכל אופן מה שהטריד אותי זאת המחשבה ששם בפרקליטות נכנס פרקליט לחדרה של פרקליטה ומניח את רגליו על השולחן, והפרקליטה איננה אומרת דבר אלא מקבלת את סוליות הנעליים בפניה כעניין של מה בכך שיש לקבל כהתנהגות נסבלת, או אולי כהתנהגות מקובלת, לפחות בפרקליטות. בשאר העולם, עד כמה שידיעתי משגת, הנחת רגליים על שולחנו של אדם אחר נחשבת לחוצפה שאין דוגמתה, למעשה של הבעת בוז וזלזול וגם תוקפנות, כי הרי בנעליים דורכים על הקרקע, וכשאדם מניח את רגליו על שולחן זולתו הוא מעביר לזולתו את המסר שהוא דורך עליו, אם לא פיזית אז מטאפורית. כשציטטו באוזני את דברי השופטת גם הזכירו לי, שכאשר ברק אובמה הצטלם משוחח עם נתניהו בטלפון כשרגליו מונחות על השולחן שלפניו וסוליות נעליו ניבטות למצלמה, למרות שנתניהו היה בכלל בקצה השני של העולם ולא בצדו השני של השולחן, הבינו בעולם כולו שאובמה מבקש להביע זלזול בנתניהו ולעלוב בו, כי אחרת היה מראה למצלמה את פניו, ואת רגליו מניח מתחת לשולחן, כפי שנוהגים בני תרבות זה בזה. הייתי רוצה לקוות שבפרקליטות עובדים פרקליטים שהינם בני תרבות, כאלה שכפי שאומרים בגרמנית ראוי להכניסם לסלון, ולא להשאירם בחוץ מאחורי דלת המטבח, ששם יוכלו לנגב היטב את נעליהם במקום לתוקען בפרצופם של אנשים. ואז נזכרתי שהאדם שהתמנה לממלא מקום פרקליט המדינה דיבר לפרקליטות שעבדו עמו בגסות רוח כמעט בלתי נתפסת, ומי שמדבר בגסות שכזו לנשים, תוך כדי שהוא מבליט בדבריו הגסים את העובדה שהוא גבר והן נשים, ולפיכך אפשר לו לדרוך עליהן, אם לא פיזית אז מטאפורית. אולי גם מניח את רגליו על שולחנן. ומה שמעניין, שמי שהמליצו בחום לשר המשפטים למנות את אותו פרקליט לפרקליט מדינה הן השופטות המכובדות בגימלאות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש וחברתה שופטת בית המשפט העליון לשעבר עדנה ארבל, וכאבן של הפרקליטות הצעירות שאולי כבר לא תגענה לבית המשפט העליון לא נגע ללבן. אולי גם הן חשבו שאליהן דיברו בגסות רוח כשהיו פרקליטות צעירות וגם פחות צעירות, אז שגם הפרקליטות הצעירות בעת הזאת צריכות להסכין עם לשון שכזו מצד הגברים הבכירים כלפיהן. בחברות מסורתיות זה תפקידן של הנשים הזקנות: לחנך את הצעירות שתדענה את מקומן ולא תבקשנה שינוי סדרי עולם מימים ימימה. כל זה מזכיר לי את סיפורו הנורא של הסופר המצרי הגדול יוסוף אידריס על סימון הצרפתיה, שבעלה המצרי הביא אותה לכפר והנשים הזקנות כרתו את הדגדגן שלה והיא דיממה למוות. תמיד הצטערתי שקראתי את הסיפור הזה כי המחשבה עליו עינתה אותי זמן רב, אבל כנראה הסיפור הזה נכון לא רק במצרים. נשים צעירות שרוצות יחס של כבוד ולא יחס של ביזוי צריכות להילחם לא רק בתוקפנות וגסות-הרוח של הגברים, אלא גם בתוקפנות של הנשים הזקנות שכבר עשו להן שם ומעמד בעולם הגברים, ויש להן הצורך שיש לפעמים לזקנים לגרום לצעירים לסבול בדיוק כפי שהם סבלו, במקום למנוע מהם את הסבל המיותר הזה, שהעולם יכול להיות כל כך יותר טוב בלעדיו, אם הנשים הזקנות תבקשנה לבנותיהן עולם טוב יותר מזה שהן חיו בו, ואם אנשים ירימו מעל השולחן רק את פניהם המחייכות, ויותירו את רגליהם מתחת לשולחן על הרצפה, ששם מקומן.   


יום חמישי, 22 באפריל 2021

האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.

 

 


יום שני, 19 באפריל 2021

הוסר הרסן מפנינו

 

איך כל שינוי, גם שינוי לטובה, דורש הסתגלות: עדיין מוזר לי לצאת היום אל הרחוב ללא מטפחת קשורה על פני, מוזר לחוש את האוויר זורם על הפנים, ורק אתמול התרגזתי שלא איפשרו לנו כבר מזמן לטייל בעמק המצלבה ללא המסכות. היה כל כך מטופש להלך לבדי עם הכלב בין העצים והשיחים כשאפי ופי מכוסים ואין איש לידי, ואם הטיול התארך הייתי צריכה שוב ושוב לסדר ולקשור מחדש ולחוש כאילו הפנים נרדמו מתחת למטפחת, והיה מוזר לדבר עם אנשים דרך המטפחת, כי כשהפה והאף מכוסים נראה טבעי יותר לשתוק, וממילא מכרים עוברים לידך מבלי להכירך וגם אתה עובר לידם ורק כשהם כבר מתרחקים אתה חושב לעצמך: זאת היתה השכנה, ולא זיהיתי אותה כשפניה מכוסים, ופעם בחשכה דיברתי עם מישהו שחשבתי שהוא ידיד והוא היה מישהו אחר וחשב שאני מישהי אחרת ורק אחרי כמה דקות של שיחת נימוסין הבנתי את הטעות. עכשיו ראיתי מחדש את פני האנשים, ופני האנשים הם נעימים לעין, ואפשר לראות שהם מחייכים, כי כולם שמחים שחירותם חוזרת אליהם אט אט, למרות שבתחנת האוטובוס כולם עוד עוטים מסכות כי באוטובוסים החלונות אטומים ואני משתדלת לנסוע בהם מעט ככל האפשר ואפילו לסחוב את הסלים מהשוק ברגל שזה קשה, אבל יותר בטוח. אני עדיין מפחדת מהקורונה, איך אפשר שלא, ושומרת מרחק מהאנשים, וזה הרגל שיישאר לי כנראה עוד לזמן מה, אחרי שכבר אתרגל לצאת מהבית ללא מסכה ולטייל באוויר הפתוח ולנשום את האוויר הטוב של ירושלים שעכשיו מלא בריחות יסמין פורח, וכשאסע בדרכי השפלה אוכל להריח את ניצת התפוז בפרדסים שזה הניחוח הנפלא מכולם. אבל מדי פעם אני שוכחת את עצמי ולרגע נבהלת: אני מהלכת ברחוב בלי מסכה, ומיד יבוא שוטר. כמה מפחידים נהיו השוטרים שמשוטטים ומחפשים תירוץ להתנכל למפגינים נגד נתניהו, או למי שסתם מתגורר בסביבה. פעם נוכחות של שוטרים מילאה אותי תחושת ביטחון. כעת ההיפך מכך.

רק בלילה התמלאתי שמחה אמיתית לצאת ללא המטפחת החונקת ולשאוף את ניחוח היסמין העז של ליל שרב לוהט. אנשים שוטטו בכל מקום, ישבו על הספסלים למרות השעה המאוחרת. הברים היו מלאים עד אפס מקום וגם המדרכות לפניהם. כאילו החגיגה לא נגמרת, כי אין גבול לשמחה על חירות שהושבה, על איסורים שהותרו, על מה שהיה תמיד מובן מאליו והפך לפתע לפשע ועוון. אבל משהו מהחרדה נותר – החרדה מהמחלה, וגם החרדה מהרשויות. בכל המהדורות הראו אשה מתמוגגת כמה נפלא בארץ שלנו שאיו עוד צורך להלך בה במסכות, ובחו"ל זה לא כך. אבל האמת היא שבמה שמכנים בישראל חו"ל, כלומר ארצות שישראלים אוהבים לבקר בהן, כלל לא היתה חובת מסכות מתחת לכיפת השמיים, אלא רק במקומות סגורים, שבהם סכנת ההדבקה גדולה. רק בישראל נדרשנו להלך במסכות מתחת לכיפת השמיים. רק בישראל אנשים קיבלו קנסות על כך שלא חבשו מסכה ביער או בשפת הים. רק בישראל שוטרים היכו אנשים ואפילו ילדים שלא חבשו מסכה בלכתם ברחוב. כעת הוציאו את העז והתירו להסיר מסכות מתחת לכיפת השמיים, ואנשים מאושרים כאילו קיבלו פרס, ובעצם רק הוציאו להם את העז, והם עדיין כפופים לממשלה דכאנית של שליט יחיד ולשרירות לבו שבה הוא מנהל את המדינה ורוקם אינסוף מזימות כדי להישאר תמיד בתפקידו כראש ממשלת מעבר נצחית ולמורת רוחם של רוב האזרחים, והמסכות שהוסרו ושימחו כל כך את תושבי ישראל הן רק אות לשרירות הלב והרודנות והטמטום שנוהגים בנו, כאילו היינו עדר בהמות שצועד בעקבות צלילי פעמונים על צוואר המשכוכית. כעת הוסר הרסן מפנינו והרי אנו שמחים.