למחרת ההפסד בבחירות

 

כמובן שאני מצטערת מאד על תוצאות הבחירות, אבל אני לא כועסת על לפיד, או על מיכאלי, או על זהבה גלאון או על ניצן הורוביץ. זכותו של יאיר לפיד לרצות שמפלגתו תהיה הכי גדולה שאפשר, וזכותה של מירב מיכאלי לא להתאחד עם מר"ץ. לא לפיד ולא מיכאלי צריכים להציל את מר"ץ, ואפילו זהבה גלאון לא יכולה לעשות יותר ממה שהיא יכולה לעשות. מי שהיה צריך להציל את מר"ץ אלה הבוחרים שלה, ובפרט אלה שיצרו לעצמם תדמית מסוימת שבזמנו קידמה אותם בחוגם החברתי והמקצועי בזכות הצהרתם על היותם תומכי מר"ץ, אבל דוקא בבחירות הכל כך גורליות האלה הפנו לה עורף ואצו להצביע ללפיד או לגנץ. אם השמאל הישראלי, אם יש בכלל דבר כזה, כל כך רופס, כל כך מטומטם, כל כך נטול עמוד שדרה ובלתי מחויב לדיעותיו, שבמקום להצביע למפלגות השמאל הוא מעדיף להצביע לבורגני עשיר שהקים לעצמו מפלגה שמנוהלת בשלטון יחיד כדי לממש את תשוקתו לכהן כראש ממשלה, או לגנרל טיפש שהקים לעצמו מפלגה כדי לקדם את עצמו לראשות הממשלה בלי שום אידיאולוגיה ושום דרך בכלל, וכל הקמפיין שלו התבסס על כך שכל חברי מפלגתו דקלמו כתוכים שהוא היחיד שיכול להקים ממשלה – איך בדיוק? ומלבד מהמסר החשוב הזה לא שמענו מהם שום דבר על תכניות וסדר יום, אז כנראה שהשמאל הישראלי ראוי לכנסת בלי שמאל, רק עם גנרלים מגלומנים ורודנים, בריונים וגזענים ללא תקנה.

אמנם יש לי ביקורת על הקמפיין של מר"ץ שהיה לדעתי מאד גרוע. מאד לא אהבתי את השלטים על האוטובוסים "61 עם מר"ץ או 61 איתם (תמונה של נתניהו ובן-גביר). קודם כל, מה אתם שמים תמונה של נתניהו ובן-גביר ונותנים פרסום נוסף ליריבים המרים שלכם, ועל הדרך מעצימים ומגדילים אותם? ודבר נוסף: איפה משהו טוב שתביאו או תעשו? איפה "מר"ץ – קול לתקוה ושלום." איפה "שמאל זה מר"ץ", איפה "שמאלנים בלי להתנצל?" איפה משהו חיובי, אופטימי, מעודד, צופה עתיד? ונוסף על הכל הבכיינות והתבוסתנות. ככה לא מנצחים בחירות. כשכנתו מעבר לכביש של נתניהו ראיתי איך הוא התרוצץ יום ולילה, ככל הנראה בקושי עצם עין שבועות וחודשים, כדי להאיץ בתומכיו להצביע עבורו. נכון שהוא נלחם על חילוץ עצמו מהכלא ולא על הגשמת אידיאולוגיה, אבל ככה מנצחים. כמה אני מקנאה באוטובוסים של המתנחלים העמוסים בתיירים יהודים אמריקאים שמחזיקים באזרחות ישראלית ובאים במיוחד להצביע בבחירות ולתמוך במחנה הפוליטי שלהם. כמה אני מקנאה בליכודניקים שטסים מניו יורק כדי להוסיף לנתניהו עוד קול. מישהו מכיר שמאלנים שבאים במיוחד מחו"ל כדי להצביע ולהשפיע? כשיהודים שמאלנים מניו יורק ימלאו אוטובוסים שלמים כדי להשפיע מי יהיה בכנסת ישראל ומי ירכיב את הממשלה, הם יוכלו לנצח את נתניהו. הרי גם הפעם זה לא היה רחוק ולא בלתי אפשרי לו גילו השמאלנים מחויבות למפלגות השמאל, ולו נהגו בפחות יהירות וביותר חכמה.

אני גם לא כועסת על לפיד שהוא איננו שולט בחברי הגוש שלו, שבניגוד לגוש רצח רבין שמולם הוא ניצב איננו בכלל גוש אלא אוסף מפלגות בעלות אינטרס משותף להפיל את נתניהו, או כמו שכתב זאת מישהו בתגובות למאמר ב"הארץ": זו ממשלה של אנשי ימין שחשבו לנצל את אנשי השמאל כדי לקבל תפקידים טובים יותר משיכלו לקבל אצל נתניהו. מדויק. אי אפשר לשלוט בגוש כזה שיש בו מנעד כה גדול של עמדות מקצה לקצה, ולא רק שיש מנעד רחב של עמדות, אלא שראש מפלגה שלכאורה שייכת לגוש מנהל את כל הקמפיין שלו כנגד ראש הממשלה מטעם הגוש ורק מחפש לפגוע בו – מה שלא מפריע לו כעת לבוא בטרוניות והאשמות על ראש הגוש שהוא עשה כל מה שאפשר לפגוע בו ולסלקו מראשות הממשלה. ובוודאי שלפיד איננו יכול להשפיע על המפלגות הערביות שלא תסתכסכנה זו עם זו. להם יש מדיניות נבדלת מטעם עצמם שהציבור היהודי איננו מבין, וזו כמובן זכותם. אי אפשר להשוות את החיבור של נתניהו ובן-גביר שמאז רצח רבין הם שזורים ואחוזים זה בזה, עם ש"ס שמאז ייסודה בראשות הרב יצחק פרץ היתה מפלגה מאד ימנית. אמנם ש"ס בראשות אריה דרעי הצטרפה לממשלת רבין, אבל בוחרי המפלגה תמיד נטו ימינה, מאד ימינה, וכיום בריתם עם נתניהו מחוזקת באינטרס המשותף של דרעי ונתניהו להכשיר את עבירותיהם הפליליות.

אם יאיר לפיד חטא במשהו, הרי זה ביד החופשית שהעניק לאביגדור ליברמן להתעלל בחרדים. צריך היה לראות את נשות יהדות התורה מגייסות בוחרים ברחובות ירושלים, תוםפעה שמעולם לא ראיתי קודם לכן, כדי להבין מה עשו המסים על משקאות ממותקים וכלים חד-פעמיים ומניעת הסבסוד למעונות מילדי אברכים לציבור החרדי, ומדוע מספר המנדטים שלהם עלה כל כך. כן, גם הם עבדו יום ולילה כדי להרחיק מעצמם את קללת ליברמן. העובדה שמאשימים רק את מירב מיכאלי בהפסד ואיש איננו מדבר על ליברמן, היא חלק מהבעיה, והיא משקפת גם את העיוורון של מתנגדי נתניהו למצוקות האמיתיות של תומכיו, וגם את היותם בראש וראשונה בורגנים קפיטליסטים שמצוקות הקיום של עניי העם זרות להם כליל.

הכנסת נעדרת שמאל מפני שהציבור בישראל הוא נעדר שמאל. אפילו חד"ש מייצגת יותר לאומיות פלשתינית בסכסוך עם ישראל מאשר את מעמד הפועלים בישראל, שמורכב בעיקר מפלשתינים מהרשות הפלשתינית ומעובדים זרים מכל העולם. עניי ישראל אינם אנשי מעמד פועלים מאורגנים ובעלי תודעה מעמדית, אלא ציבור של מוכי גורל: חולים, נכים, קשישים ללא גימלה, גרושות ללא מזונות, אמהות יחידניות. ללא מעמד פועלים קשה לבסס מפלגות שמאל. כנסת ישראל נראית כמו הציבור בישראל: מדינה תיאוקרטית חצויה בין עניים לעשירים, שמתאימה יותר למדיניות קיבוץ הנדבות של דרעי, מאשר למדיניות רווחה שמסייעת לאנשים לחיות בכבוד מקצבאות ראויות, כפי שמקובל במדינות מערב אירופה. אין שמאל בכנסת כי אין בישראל שמאל בעל תודעה.

ואם מישהו חושב שסילוקה של מיכאלי, שסופגת יותר מאחרים לא מפני שחטאה יותר מאחרים אלא מפני שהיא אשה, ישנה משהו מהותי או יפתור את הבעיה, הוא משלה את עצמו אשליה גדולה.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

די להתקפות על מירב מיכאלי

 

ההתקפות על מירב מיכאלי בשל סירובה להתאחד עם מר"ץ יותר ויותר מקוממות אותי. אני תומכת במר"ץ, ואני מרגישה הרבה יותר קירבה לזהבה גלאון מאשר למיכאלי, אבל אני חשה יותר ויותר שמאחורי ההתקפות על מיכאלי, שתמיד דואגות גם ללעוג בד בבד לדיבור שלה בלשון נקבה – מה זה קשור לעניין האיחוד, מלבד העובדה שהקישור הזה חושף מה באמת מפריע לתוקפים את מיכאלי: היותה אשה פמיניסטית – מאחורי ההתקפות עומדים הרבה יותר זדון ושנאת נשים מאשר כוונות טובות למנוע את חזרתו של נתניהו. הרי אין מישהו שבאמת יודע מה יועיל יותר: לכולם ברור שריצה משותפת של העבודה ומר"ץ עלולה לפגוע בשתיהן, כי השמאלנים יותר יעדיפו להצביע לחד"ש ולא למר"ץ מאוחדת עם העבודה, והימנים יותר יעדיפו להצביע ללפיד או לגנץ מאשר לאיחוד עם מר"ץ. אולי דוקא האיחוד יזיק לגוש יותר מאשר ריצה נפרדת? הרי איש איננו יודע בוודאות מה יעזור יותר, וגרוע מכך, המתקפות על מיכאלי אינן תמימות: הן נועדו לערער את אמונם של מצביעיה בכך שתעבור את אחוז החסימה ולגרום להם להצביע למפלגות שימינה מהעבודה, בבחינת נבואה שמגשימה את עצמה, ואכן מעמדן של מיכאלי והעבודה מתערער בעקבות המתקפות הבלתי אפשריות האלה, ששותף להן גם עיתון "הארץ", שתמיד התחזה לעיתון שמאלני ותמיד היה עיתון קפיטליסטי ותאצ'ריסטי וסקסיסטי וגם סתם מרושע וצבוע, במיוחד כשעורכיו מבחינים בצבע אדום, שאז הם מגיבים כפר משתולל. כמה שוביניזם גברי היה בהתקפות על הרשימה היפה של מפלגת העבודה, שבניגוד לדימוי המפלגה כמפלגת הגימלאים ההולכים לעולמם, הציגה פנים צעירות, נשיות, נמרצות וסוציאליסטיות. כמה ניסיונות נעשו להציג את נצחונה של לזימי, חברת כנסת שבלטה מאד בפעילותה למען חקיקה סוציאלית, כאיזו מזימה מסתורית, וכך גם את הדחתו של עומר בר-לב, שקל להבין אותה לאור שלל התבטאויותיו המביכות כשר לביטחון פנים, גם אם יש מידה של אי-צדק בלשפוט אותו רק על פי התבטאויות מביכות אלה, אבל כשאדם נמצא כל העת בעין הציבור ומתבזה באשמתו בלבד, הוא איננו יכול לבוא בטענות לציבור שמובך ממנו ומעדיף אחרים על פניו.

מדוע אין איש תוקף את לפיד על סירובו להתאחד עם גנץ, או את גנץ על סירובו להתאחד עם לפיד, ועל התעקשותו המגוחכת להציג את עצמו כמועמד לראשות הממשלה כאשר מספר המנדטים שלו כמחצית מאלה של "יש עתיד"? מה החכמה בכך שגנץ ושותפיו אינם מפסיקים לתקוף את מגרעותיו ומגבלותיו של לפיד כמועמד לראשות הממשלה במקום להתאחד מאחוריו? מדוע איש איננו אומר להם שיפסיקו את השתוללות האגו המגוחכת הזו ויתמכו בלפיד כמועמד הגוש לראשות הממשלה, ובכך יחזקו את הגוש כולו במקום לפצל אותו? מדוע משלימים בקלות כזאת עם כך שגבר שרבים בציבור חושבים ללא חכם במיוחד ולא חזק אופי במיוחד דורש לעצמו את ראשות הממשלה בטיעונים מגוחכים שהחרדים ילכו איתו, בזמן שברור שהם מעדיפים את נתניהו, ולאחר שכולנו נוכחנו מה היתה שווה ה"ערבות" שהעניק דרעי לגנץ להבטחת הרוטציה עם נתניהו וכהונתו של גנץ כראש ממשלה? מדוע מלחמת האגו והנקמנות האינסופית בין גנץ ללפיד זוכה לכל כך מעט התייחסות, בעוד שמיכאלי וזהבה גלאון, שמעולם לא תקפו זו את זו, ושמקיימות מירוץ יפה והוגן לכנסת, שמנסה לשקף ככל האפשר גם את ערכיהן, בראש וראשונה ערך השוויון בין גברים ונשים ובין יהודים וערבים, מדוע דוקא הן נשלחות חליפות להתאחד או לפרוש מהמירוץ, ובכך להותיר את מצביעיהן הנאמנים ללא בית פוליטי? האם רק למי ששונא ערבים ונשים, או לפחות מתנשא עליהם, יש זכות לבטא את זהותו הפוליטית במלואה?

אני מאמינה ביחודן של מפלגת העבודה ומר"ץ, ששונאיהן ומבזיהן מציגים כמפלגות זהות לכל דבר. אבל יש הבדל גדול בין מפלגה שמתנגדת באופן מוחלט להתנחלויות כמו מר"ץ לבין מפלגה כמו העבודה שתומכת בהשארת התנחלויות בעלות ערך בטחוני, יש הבדל גדול בין מפלגה כמו העבודה שתומכת בירושלים מאוחדת כבירת ישראל לבין מפלגה כמו מר"ץ שמאמינה שיש לתמוך במדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית, כי חשוב לכבד את הקשר של הערבים, הן הנוצרים והן המוסלמים לירושלים, כפי שחשוב לכבד את הקשר של היהודים לירושלים ולהגן על המתפללים בכותל. יש הבדל גדול בין מפלגה שתומכת בחוק האזרחות וגם בחוק הלאום כמו מפלגת העבודה, לבין מפלגה כמו מר"ץ שתומכת בביטולם המוחלט של חוקים אלה, שפוגעים קשות בזכויות האדם והלאום של הציבור הערבי. גם אם מצביעיהן של מפלגות אלו מעטים למרבה הצער, לשתיהן יש מקום וזכות קיום. כמובן שאם היו מחליטות להתאחד לצורך הבחירות הייתי מצביעה לאיחוד הזה, אבל העדפתי היא שלא תתאחדנה ושתישארנה כפי שהינן, ואני מאמינה שבוחריהן הנאמנים לא יבגדו בהן ולא ינטשו אותן, למרות המתקפות הכל כך בלתי הוגנות והמדיפות ריח סקסיסטי עז. ההחלטה צריכה להישאר בידי המפלגות עצמן וחבריהן הנבחרים, ולאיש, במיוחד למי שלעולם לא יצביע לא לעבודה ולא למר"ץ, אין זכות לתקוף אותן על בחירתן.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

אחרי "עלות השחר"

 

אתמול צפיתי בבני גנץ מתראיין לשלושת ערוצי החדשות, ופעם ראשונה חשבתי שאני שונאת אותו. לא חשבתי קודם שאני שונאת אותו, אבל אתמול הזחיחות ושביעות הרצון העצמית היו לי בלתי נסבלים, וגם תחושת ההשפלה, כשהסביר שלא היה צריך לכנס את הקבינט, והרגשתי שהסיבה העיקרית שלא לכנס את הקבינט היתה שלא לשתף את מר"ץ במידע על המבצע המתוכנן. אני לא יכולה לדעת את זה בוודאות, אבל זו התחושה שלי, ואני חושבת שזה לא מקרי שניצן הורוביץ היה השר היחיד שהתלונן על אי כינוס הקבינט לפני מבצע צבאי, שאולי אפשר לחמוק מכך בטיעונים משפטיים מתחכמים שלא היתה סבירות גבוהה למלחמה, אבל התחכמות משפטית וכסת"ח משפטי אינם תחליף להגינות, אחריות ותום לב, שנעדרו מההחלטה שלא לכנס את הקבינט לפני המבצע ולבקש את אישורו. אני לא יודעת אם הרעיון היה של גנץ או של יאיר לפיד או של שניהם. כמובן שמוסרית שניהם אחראים לכך. ההרגשה שלי היא שאיילת שקד ומירב מיכאלי כן עודכנו, וגם תמכו בכל הלב – מה שלא מפריע אף פעם לשדרנים ועיתונאים להסביר שאין שום הבדל בין מר"ץ לעבודה. אבל יש הבדל, והוא מסביר היטב את היחס למר"ץ מצד ממשלה שאיננה רוצה את נתניהו אבל יותר מדי רוצה, למרבה הצער, להיות כמו נתניהו. נציגי מר"ץ כמו מצביעי מר"ץ אינם בהכרח מתנגדים למבצעים צבאיים, כולנו מכירים את המציאות בארצנו, אבל אף פעם איננו שמחים על מבצע צבאי, והרג מחבלים, גם אם הוא הכרחי ומציל חיים, שאולי זה היה כך במבצע "עלות השחר" ואולי לא, אינני יודעת, איננו גורם לנו לשמוח ולהתמוגג ולעוף על עצמנו, כמו שהוא גורם לגנץ ולפיד ומצביעיהם, ואולי גם למצביעי מפלגת העבודה שהרבה שנים דיכאה את הציבור הערבי בישראל, החל מהמימשל הצבאי משנת 1948 ועד 1966 – ראש הממשלה אשכול ממפלגת העבודה שיש לו זכויות רבות בקידום הדמוקרטיה בישראל היה זה שביטל את המימשל הצבאי, אבל הפקעת אדמות של ערבים, לא פעם הפקעת אדמות ללא סיבה מלבד גזל מערבים, נמשכה אפילו בימיו של יצחק רבין והולידה את "יום האדמה". מירב מיכאלי היתה מאד מרוצה מהמבצע המוצלח בעזה ובכך היא באמת בת ברית טבעית של לפיד וגנץ, בעוד שאנשי מר"ץ שואלים את עצמם האם מבצע "עלות השחר" היה באמת הכרחי ובלתי נמנע, שאלה שכמובן מרגיזה את רוב הציבור הישראלי שרוצה להרגיש טוב עם מעשי ממשלתו וצבאו, אבל אולי הרצון הזה ושביעות הרצון הזו ממבצע של הרג מחבלים – שאולי מנע פיגוע קשה ואולי היה עקב כך הכרחי, אבל הביא לירי של למעלה מאלף טילים על העורף הישראלי, ולסבל קשה במיוחד של תושבי עוטף עזה, אשקלון ואשדוד, אולי שביעות הרצון הזו יותר משהיא עוזרת לנו היא תוקעת אותנו באותה סיטואציה של רדיפה אינסופית אחרי מחבלים,  וסבבים חוזרים ונשנים של מבצעים בעזה עם מאות ואפילו אלפי טילים שנורים על אוכלוסיה אזרחית של משפחות עם ילדים וזקנים ונשים הרות שמוצאים את עצמם תחת אש תופת וסכנת חיים, כך שלי לפחות שביעות הרצון העצמית של גנץ ולפיד וגם אחרים נראית די מטומטמת. אני שמחה שמנסים להחזיר את השבויים שלנו החיים והמתים מעזה, והלוואי שזה יצליח, אבל זה רק חלק קטן ממה שהממשלה צריכה לעשות. כשיאיר לפיד אמר שלא ינהל משא ומתן עם אבו-מאזן הזדעזעתי מזה שזאת העמדה של מי שהוא כעת ראש ממשלת ישראל. ראש ממשלת ישראל חייב לנהל משא ומתן עם ראש הראשות הפלשתינית, וחייב לקדם הסדר שלום בין הרשות הפלשתינית לישראל שיכלול גם פיתרון לשאלת עזה, ואני לא מתעלמת מהקשיים ומכישלון אפשרי, אבל אני לא מוכנה לקבל דיבורים של אין עם מי לדבר, כי אם אפשר לדבר על הפסקת אש, אפשר גם לדבר על שביתת נשק, ואפשר גם לדבר על הסדר שלום, וזה הדבר שראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל צריכים לעסוק בו יום ולילה, לנסות להגיע להסדר שלום עם הפלשתינים, שלמיטב אמונתי צריך לכלול הכרה במדינה פלשתינית שממילא כל העולם מכיר בה למעשה: הרי מנהיגי מדינות שמבקרים בישראל מבקרים בנפרד בראשות הפלשתינית, ומתייחסים לכך כאל ביקור במדינה אחרת, לדעתי בצדק. אם היינו מכירים בראשות הפלשתינית כמדינה זה היה מאד מחזק אותה מול החמאס בעזה, וממשלת ישראל לא עושה את זה לא מפני שלא צריך לעשות את זה, אלא מפני שהיא כל הזמן מפחדת מהימין האלים, והימין בישראל הוא אלים ומפחיד בלי גבול ואפילו רצחני, אבל מי שפועל רק מתוך פחד תקוע במקום, ויכול רק להתפאר בהרג של עוד מפקד מחבלים שיוחלף בו ביום על ידי אחר, ובכיפת ברזל שהיא באמת טכנולוגיה מצוינת שמצילה חיי אדם, אבל לא מצילה את תושבי הדרום מסכנת חיים ומפחד מות. בני גנץ ויאיר לפיד יודעים לנהל מבצע צבאי, הידע שבתקשורת הישראלית סוגדים לו יותר מכל, והם מאד מרוצים מעצמם, אבל זה רק חלק מהתכונות שראש ממשלה בישראל צריך, ולהדיר את ניצן הורוביץ עם השאלות הקשות שהוא היה שואל בקבינט על נחיצות המבצע ועל תועלתו זו בסך הכל התנהגות לא רק תחמנית אלא מאד פחדנית ונוחה בטווח הקצר אבל מזיקה בטווח הארוך. כי לא רק תומכי מר"ץ אינם חשים שום שמחה על מבצע "עלות השחר". בשלוש היממות שבהן כמעט לא הסרתי את עיניי מהטלויזיה, וגם ביום שלמחרת, לא ראיתי הרבה שמחה אצל תושבי עוטף עזה, שהם הנפגעים העיקריים של מדיניות הטווח הקצר ושביעות הרצון העצמית הזאת, ומיואשים כבר מהסיכוי לחיות אי פעם בשלום – אפילו ילדים שרואיינו אמרו דברים כל כך מפוכחים ועצובים על הסיכוי הבלתי קיים שלהם לגדול בשקט - כי אפשר למצוא תעלול משפטי להתעלם מאנשי מר"ץ עם השאלות הקשות שלהם והדרישה שלהם להליך מדיני ולא רק פעולות צבאיות, אבל אין שום תעלול משפטי שיכול להעלים את המציאות.   

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

לא להתאחד ולא לפחד

 

בעיקר אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ רוצים שהמפלגות תתאחדנה, בטענה המעליבה שאין ביניהן שום הבדל, שהיא טענה שקרית כמובן, מכל בחינה שהיא, כי מפלגת העבודה צמחה בלב הממסד כמפלגת שלטון, ומשמרת את הדנ"א הממסדי גם כמפלגה קטנה, ולכן תומכת בקיום מצעד הדגלים בעיר העתיקה, כי זו מסורת, ותומכת בחוק האזרחות ששולל אזרחות מבני זוג פלשתינים של ערביי ישראל, ובכך רומס את זכויות האדם של הפלשתינים וערביי ישראל כאחד, ועוד טוענת שמדובר בחוק ביטחוני על סמך מחקר מפוקפק שמפיץ השב"כ, למרות שזהו בעיקר חוק דמוגרפי שמקדם טרנספר, ושומרת על ירושלים מאוחדת, שבכך היא מתיישרת עם הקונסנזוס בקרב הציבור היהודי. מר"ץ לעומתה נולדה כמפלגת התנגדות לממסד, הפוליטי והדתי כאחד, ומחויבותה היא בראש וראשונה לשמירת זכויות האדם, ולא לשמירת אחדותה של ירושלים שתמיד היתה פיקציה שנשמרה בכוח הזרוע בלבד והולידה עוד ועוד כוחנות. העבודה ביקשה להכיל גם את המתנחלים, ואילו מר"ץ הפנתה להם עורף. לא תמיד זה היה חכם, תמיד זה היה אנטי ממסדי ועקרוני. העבודה פתחה את הדלת לחברים ערבים, אבל הם התקשו לחוש בתוכה בנוח. מר"ץ נבנתה מראש כמפלגה של שותפות יהודית-ערבית. אם תתאחדנה תבריח מפלגת העבודה את הציבור הערבי שמצביע למר"ץ, וזהו עדיין ציבור משמעותי. מר"ץ היא המפלגה היהודית היחידה שמתנגדת לחוק האזרחות ושואפת לבטלו, שמתנגדת לחוק הלאום ושואפת לבטלו, ולא רק לתקן אותו כדי שלא יפגעו האזרחים הדרוזים. ואילו ממפלגת העבודה יבריח איחוד כזה את הבוחרים שמבקשים לשמר את ערכי הקונסנזוס של הציבור היהודי, כמו איחוד ירושלים, ותמיכה בחלק מההתנחלויות שנתפסות כיותר ביטחוניות ופחות אידיאולוגיות. נחמן שי הזכיר בצדק את האיחוד האומלל של עמיר פרץ עם אורלי לוי וגם עם מר"ץ שרק הבריח בוחרים מכל אחת מהמפלגות, והזיק לשתיהן. הרי אין מדובר בנכסים יציבים שמחברים ביניהם, אלא בציבור בוחרים שצריך לשכנע אותו שהצבעה לעבודה או למר"ץ תבטא את משאלותיו ותקדם את סדר היום שלו, ואיחוד בין המפלגות יבריח בוחרים מכל אחת מהן, במקום למשוך בוחרים נוספים לתת להן את קולם.

ולא זו בלבד: בעוד שמפלגת העבודה יכולה לרוץ עם אותה רשימה, ומעמדה של מירב מיכאלי שהקימה לתחייה את מפלגת העבודה כשזו היתה כבר מוטלת בקבר, איננו מעורער, מר"ץ איננה יכולה להימלט משידוד מערכות אחרי שורת המבוכות שעלו בעקבות העימותים עם ראידה רינאווי-זועבי, אבל הן נוגעות לשאלות יסוד וניגודי עניינים מהותיים בתוכה: המפלגה שחרתה על דגלה את התמיכה בזכויות שוות לציבור ההומוסקסואלים, עד כמה היא יכולה להכיל ציבור ערבי שרואה בהומוסקסואלים סוטים? ועד כמה קידום אינטרסים מגזריים של הומוסקסואלים, כמו ניצול נשים כפונדקאיות, יכול לשכון בכפיפה אחת עם שמירה על זכויות אדם ומניעת ניצול מסחרי והחפצה של נשים, במפלגה שזכויות האשה היו ערש וטעם קיומה? ובאיזו מידה יכול ניצן הורוביץ לייצג את כל הציבורים שמבקשים עדיין למצוא במר"ץ את ביתם: האם הוא מנהיג מפלגה או נציג מגזר? ובאיזו מידה יכולים כל מנהיג ומנהיגה שהיא להתמודד עם מפלגה שגם בוחריה הוותיקים אינם נאמנים לה, ומתלבטים לפני כל מערכת בחירות האם לערוק למפלגות אחרות, כשהם שוכחים לא פעם עקרונות יסוד לטובת מגמה אופנתית, וזונחים את מר"ץ פעם לטובת ציפי לבני, פעם לטובת בני גנץ, פעם לטובת מירב מיכאלי. ועדיין שום מפלגה אחרת שמייצגת בעיקר ציבור יהודי איננה מבטאת עמדה בלתי מתפשרת בעד מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים המזרחית ושמתנגדת לחלוטין להתנחלויות, ולכן דוקא בימים שבהם מתייחסים להסכם ישראלי-פלשתיני על מדינה פלשתינית עצמאית כאל אוטופיה גמורה שאיננה כלל חלק מהדיון הפוליטי, אסור לוותר על מר"ץ כמפלגה עצמאית וצריך להילחם על קיומה העצמאי ולקחת את כל הסיכונים שבהם כרוך המאבק על הקיום העצמאי הזה. אין שום טעם למחוק את מר"ץ מראש ולקפל מראש את כל דגליה, בגלל האיום המוטל בספק שלא תעבור את אחוז החסימה.  

מדוע אני מעדיפה את מר"ץ

 

היום פגשתי חברה שהיתה תמיד פעילה במר"ץ ואפילו נסעה באינתיפאדה לבקר אצל עראפת והתחבקה איתו, והיא אמרה שהיא מתלבטת אם להצביע למר"ץ או למירב מיכאלי, כי היא האשה היחידה בראש מפלגה. היא לבשה חליפה בירוק זית ונעלי עקב והשיער הארוך שלה הצבוע לבלונד היה מסורק יפה לצדי ראשה. אני נעלתי כפכפים והשיער הלבן הלא מסופר ולא מטופח שלי היה מכוסה בכובע צמר שחור ובמטפחת ראש שקניתי בבזאר בעשרה שקלים. תמיד אני מפגרת אחרי האופנה. כשכל חברותי האופנתיות הצביעו למר"ץ הצבעתי דוקא למפלגת העבודה. המון שנים הצבעתי למפלגת העבודה ונורא שמחתי כשרבין ניצח ושנאתי את שולמית אלוני שאמרה שגולדה שנאה אותה כי יש לה רגליים נורא יפות. הרגליים שלי בכלל לא יפות, אני שונאת חרוזים ולא צובעת שיער והצבעתי המון שנים למפלגת העבודה עד שאבי גבאי אמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים וגרם לזוהיר בהלול לעזוב את מפלגת העבודה, ואז התחלתי להצביע למר"ץ. עכשיו בכלל לא בא לי להצביע למפלגת העבודה, למרות שאני מעריכה מאד את ההחייאה של מפלגת העבודה שמירב מיכאלי נלחמה עליה וכל הכבוד לה על זה, אבל אני ממש לא אופנתית ואני אמשיך להצביע למר"ץ, ואם היא לא תעבור את אחוז החסימה אני מאד אצטער אבל לא בא לי להצביע לשום מפלגה אחרת. הרבה עיתונאים כותבים שאין עכשיו שום הבדל בין העבודה לבין מר"ץ, אבל הם אנשים שלא מצביעים לא לעבודה ולא למר"ץ, אז בשבילם אין שום הבדל. אני רואה הבדל גדול מאד. לעבודה יש עדיין דנ"א של מפלגת שלטון, והיא לא מסוגלת להיות לא בקונצנזוס. כשהימין התנפל על איבתיסאם מראענה בגלל שהיא לא רצתה לעמוד בצפירה מיד היו אנשים במפלגת העבודה שאמרו לה שהיא צריכה לפרוש. זה לא היה קורה במר"ץ. במר"ץ בחיים לא היו מתנפלים על חבר מר"ץ ערבי בגלל שהימין תקף אותו. נכון שלמר"ץ יותר קשה לסבול פגיעה בקהילה הלהט"בית שמר"ץ תמיד תמכה בה, גם כשאנשי מפלגת העבודה עוד הדירו את רגליהם ממצעד הגאוה, ואולי זה היה גם אחד הדברים שגרמו לי להתרחק ממפלגת העבודה, אם כי שלי יחימוביץ' שינתה את זה ובאה למצעד ובירכה את הצועדים בטבעיות בלי לעשות עניין. אולי אני עוד כועסת על מירב מיכאלי שתמכה בעמיר פרץ נגד שלי יחימוביץ' ובן הזוג שלה ליאור שליין היה תוקף את יחימוביץ' כל הזמן. בכל אופן אני אצביע למר"ץ. אולי אני אקנה נעליים חדשות ואולי אני אלך לקלפי בכפכפים שלי שקניתי ברחוב אלנבי בתל-אביב בקיץ שבו אביב הקטן נולד ואושר היה חולה מאד והיינו הרבה אצל שרון ביפו וגם היינו הרבה בבית החולים הוטרינרי בבית דגן. אף פעם לא נראיתי כמו מצביעה של מר"ץ, ובחיים לא הייתי נוסעת לבקר את עראפת בעזה, גם כי עראפת די הגעיל אותי וגם כי אני פחדנית. הדבר האמיץ היחיד שעשיתי באינתיפאדה זה להמשיך ללכת כל שבוע למחנה-יהודה לקנות ירקות בזול למרות הפיגועים, אבל שרון חשבה שזה לא חכמה, כי חוץ מפעם בשבוע שנסעתי לשוק הייתי כל הזמן בבית והיא חשבה שבכלל לא הייתי בסכנה ואולי היא באמת צודקת. במחנה-יהודה הסוחרים צעקו באינתיפאדה מי רוצה תות שעראפת ימות, מי רוצה תות שעראפת ימות, והאמת שזה די הצחיק אותי. מחנה-יהודה בכלל לא היה אז כמו היום שיש בו המון מסעדות קטנות וחנויות של גלידה וכנאפה. היו בעיקר דוכנים של ירקות ופירות ודגים ובשר והרבה אנשים פחדו לבוא בגלל הפיגועים אבל אני באתי כל שבוע, ולבשתי פחות או יותר את אותם בגדים כמו היום ותמיד הייתי לא אופנתית ותמיד פחדתי שאני אמות בפיגוע ולא יהיה מי שיטפל בכלבים שלי, וגם עכשיו אני תמיד מפחדת מה יהיה אם יקרה לי משהו ולא יהיה מי שיטפל באושר. עכשיו כל האופנתיות שהצביעו למר"ץ רוצות להצביע למפלגת העבודה ואני אצביע למר"ץ, למרות ששמחתי שהעבירו את שגרירות ארה"ב לירושלים והם התנגדו, ולמרות שאני לא מחרימה את ההתנחלויות. סתם אני לא נוסעת לגדה ולעזה, אבל זה בגלל פחדנות, לא בגלל אידיאולוגיה. אני מעדיפה את מר"ץ רק בגלל דבר אחד, שעל זה הימין תמיד מגנה אותה, על זה שהיא סלחנית כלפי ערבים ומכילה אותם, כי זה בעיני הדבר החשוב ביותר. אם רוצים לחיות בשלום עם הערבים, צריך להבין שהערבים לא מרגישים כמונו. הם שונאים את צה"ל שהורג ערבים ופלשתינים כמוהם, וזה טבעי שהם מרגישים ככה, והם יודעים שהרבה אנשים שנורים בתור מחבלים הם סתם אנשים מסכנים שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון ושחיילים ושוטרים ישראלים ממהרים מדי לירות למוות בערבים, ומה שחשוב זה לא אם יש חקירה בבית הדין הבינלאומי בהאג שהיא אולי הוגנת ואולי לא הוגנת, מה שחשוב זה שאנחנו היהודים במדינת ישראל לא תמיד זוכרים שגם ערבי הוא בן אדם והחיים שלו הם קדושים ויקרים בדיוק כמו החיים שלנו. זה משהו שמפלגת העבודה שיש לה דנ"א של מפלגת שלטון קונצנזואלית לא תמיד זוכרת ומר"ץ אף פעם לא שוכחת, ולכן אני אצביע לה, ואקוה מאד שהיא תעבור את אחוז החסימה, וגם אם לא אני אהיה לגמרי שלמה עם עצמי.

נתניהו כמו נתניהו

 

עוד לפני ארבע אחר הצהריים כבר נאספו לפני וילה סלאמה, משכן הקונסוליה הבלגית, ניידות רבות של משמר הגבול והמשטרה ושוטרים רבים סביבן. הם מתכוננים להפגנת הערב נגד נתניהו. ככל שיוכלו ינסו למנוע מהמפגינים להגיע למתחם טרה סנטה, שלפניו מתכנסים המפגינים במוצאי שבת, מחוץ למחסומים שניכסו לבית ראש הממשלה את מחצית רחוב בלפור וכל רחוב סמולנסקין, מתחם מבוצר כראוי לשליט שרודה בעמו כבר חמש עשרה שנה ומסרב לפנות את כסאו לאחר, גם לא לאיש מפלגתו. ביום שני הקרוב על נתניהו להתייצב למשפטו ולהשיב על כתב האישום נגדו. ממעמד זה איננו רשאי להיעדר. הוא ניסה לדחות שוב את הדיון שכבר נדחה מהחודש שעבר. נדמה לי שכבר נדחה יותר מפעם אחת. שכחתי את המועד ולא הבנתי מדוע נלחם נתניהו בשיניים להאריך את הסגר עד יום ראשון בחצות ואפילו עד יום שני, ואף האשים את גנץ בשפיכות דמים, לא פחות. רק בתכניתו של רפי רשף שמעתי שביום שני אמור נתניהו להשיב לכתב האישום והכל נהיה ברור. משום מה רק בתכניתו של רפי רשף דיברו על הקשר בין מאבקו של נתניהו להארכת הסגר לבין המשפט. בתכניות אחרות כאילו שכחו מכך ורק תהו מדוע הסגר לא הפחית את התחלואה. הסגר לא הפחית את התחלואה כי הסגר לא נועד להפחתת התחלואה אלא להפחתת המחאה, והוא אכן מצליח להקשות על המוחים בתואנה של שמירה על בריאות הציבור. לו ביקשו להפחית את התחלואה, היו צריכים כנראה לנקוט צעדים אחרים, נגד תומכי נתניהו ולא נגד מתנגדיו. הצעדים האלה אינם קורים כלל או שהם מאד מאוחרים. מדוע תומכי נתניהו מעדיפים למות מקורונה יותר מאשר להישמר ממנה? לא קל להסביר, אבל גם תומכי טראמפ נהגו כך – התנגדו למסכות ולשמירת מרחק ומתו בהמוניהם. נדמה כי יותר מכל מחבר בין תומכי נתניהו לתומכי טראמפ קשר של תודעה. וכמו טראמפ שהתריע על זיופים צפויים בבחירות חודשים לפני הבחירות, גם יאיר נתניהו וחבריו מתחילים להתריע על זיופים. הלואי שיכולנו להסיק מכך שהם צפויים להפסיד. למרבה הצער את תוצאת הבחירות בישראל קשה מאד לצפות, ובשיטת ריבוי המפלגות שלנו גם לאחר הבחירות התוצאה איננה בהכרח ברורה.

חוץ מלהודיע על זיופים צפויים עסוקים תומכי נתניהו כמנהגם בציד ערבים. מי שדיבר על ירח דבש בין נתניהו למגזר קצת הגזים, ומה גם שמדובר בכל מקרה רק במי שיתמוך בנתניהו, לעולם לא במתנגדיו. הקרבן הנוכחי היא הבמאית איבתיסאם מראענה, שבכל תכנית אקטואליה שאלו את מירב מיכאלי על פוסט שכתבה לפני שנים, ומיכאלי הרגישה צורך להתנצל ולומר כמה לא היה לה נעים לקרוא שאיבתיסאם מראענה איננה מכבדת את הצפירה של יום הזיכרון. אני לא מרגישה אי נעימות מזה שערבים לא עומדים בצפירה. מבחינתם צה"ל הוא צבא שהורג את בני עמם, וכך הם מתייחסים אליו. לכן פטרו אותם משירות צבאי, כדי שלא יצטרכו להרוג את בני עמם. אני שמחה שאני לא צריכה להיות במקומם ולבחור בין נאמנות למדינה לנאמנות לעם. אני מאד מקוה שההצטרפות המאד משמחת מבחינתי של איבתיסאם מראענה למפלגת העבודה לא תסתיים כמו הצטרפותו של זוהיר בהלול, שמבחינתי גם סיימה את הנאמנות הארוכה שלי למפלגת העבודה. עברתי למר"ץ ונשארתי שם. אני רוצה לתמוך במפלגה שמסוגלת להכיל ערבים, ולהתייחס בהגינות לדילמות הקשות שעמן הם מתמודדים כאזרחי ישראל, ולא תצפה מהם להזדהות עם צבא שהורג בבני עמם – גם אם אין לו ברירה, זה לא משפר את הרגשתם. התלבטתי קצת אם להצביע למיכאלי שאני מאד מעריכה את מה שהיא עשתה ואני חושבת שהיא פועלת מאד נכון, אבל אני אמשיך להצביע למר"ץ כי היא יותר קרובה לדעות שלי. אני למשל תומכת בחלוקת ירושלים מחדש בין פלשתין לישראל, כי מזרח ירושלים צריכה להיות בירת פלשתין כפי שמערב ירושלים היא בירת ישראל. בניגוד להנהגת מר"ץ דוקא שמחתי שטראמפ העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. זה היה דבר צודק שחבל שהדמוקרטים לא עשו אותו קודם. חבל שדוקא טראמפ שאני כל כך מתעבת עשה את זה, אבל זה דבר טוב שהוא עשה וטוב שהמימשל של ביידן לא יבטל את זה. אני חושבת שצריכה לקום מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים ושגם אם זה יקח הרבה זמן בסוף זה יקרה. אני לא יודעת מה יהיה אחרי הבחירות ואני יודעת שמר"ץ בסכנה לא לעבור את אחוז החסימה, אבל אני רוצה להצביע למפלגה הזאת ואני מקוה שהיא תצליח למרות שאנחנו כל כך מעטים, שזה עצוב לי, אבל תמיד צריך לדבוק באמונה שלך ולקוות לטוב, ולהצביע לפי האמונה שלך זה הדבר הנכון והמוסרי לעשות, בלי קשר למה שתהיה התוצאה. לפחות אתה שלם עם עצמך ולא מרגיש בסוף אידיוט כמו אלה שחושבים שהם אסטרטגים דגולים ותומכים במפלגות רחוקות מלבם ובסוף גם פוגעים במפלגה שמייצגת אותם באמת וגם נוחלים מבחירתם אכזבה מרה.

   

שמאל זה מרצ

אחרי שראיתי את הרשימה של מר"ץ החלטתי שאצביע להם בבחירות הקרובות, גם אם יש לי כל מיני הסתייגויות. זאת תהיה פעם ראשונה, כי בעבר תמיד הצבעתי למפלגת העבודה, שאני כבר לא יכולה לסבול אותה, וזה לא רק בגלל אבי גבאי, שהגיע לעבודה כשכבר היתה בתהליך מתקדם של אובדן זהות ואובדן דרך, וזאת אחת הסיבות העיקריות שהוא הצליח להיבחר ליו"ר העבודה. כבר יצחק הרצוג ניסה לשכנע אותנו שאנשים כמוני הם שמאל קיצוני שלא שייך לעבודה, ומי שכן שייך הם ציפי לבני ויואל חסון, אנשים שהיו צמודים במשך שנים לאריאל שרון ובשר מבשרו של הליכוד. הדבר היחיד שאבי גבאי עשה שלא הצטערתי עליו בכלל זה שהוא זרק את ציפי לבני, למרות שזאת לא סיבה בשבילי להצביע עבורו, או עבור עמיר פרץ שחזר לעבודה אחרי שעזב את העבודה כשנבחר למקום שלישי ברשימת העבודה כדי להיות מקום שלישי ברשימת התנועה של ציפי לבני, שהתמוגגה מנחת מהנזק שהיא גרמה לשלי יחימוביץ', שלא הסכימה לתת לה להנהיג את העבודה במקומה. ציפי לבני נמצאת עכשיו בדיוק במקום שמגיע לה להיות בו ואני מקוה שהיא תישאר שם, ולגבי מפלגת העבודה לעומת זאת אני לא שמחה לאידה של המפלגה שבמשך עשרות שנים ראיתי בה את המפלגה הקרובה אלי ביותר, אבל אני כבר לא שם, ואני באמת מאחלת להם כל טוב, אבל אני רוצה לתמוך במפלגה שיש בה חבר ערבי וחבר דרוזי במקומות ריאלים, ושקוראת לעצמה מפלגת שמאל וגאה בזה, ואני מאמינה שגם הפעם מר"ץ תקבל לפחות חמישה מנדטים, ואני אשמח לתרום למטרה זו את קולי הצנוע, ואני חושבת שמפלגת העבודה צריכה להיענש על היחס שלה לזוהיר בהלול, למרות שהיא ממילא כבר נענשת כל כך הרבה שזה כבר לא באמת משנה. ואני מאד מקוה שמר"ץ תקבל לפחות ששה מנדטים, כדי שגם מהרטה ברוך שאני מאד מעריכה תהיה חברת כנסת, וכל חבר כנסת נוסף ממר"ץ שייכנס לכנסת ישמח אותי מאד כי הרשימה מאד ראויה בעיני, ואני חושבת שלא נכון לומר שזאת מפלגה רק של תל-אביבים, ודוקא אני בתור ירושלמית יודעת שמר"ץ תמיד השקיעה בבחירות לעיריית ירושלים, בעוד שמפלגת העבודה במשך שנים רבות ויתרה לגמרי על העיר ירושלים שעשירית מתושבי ישראל מתגוררים וחיים בה, ולא ניסתה בכלל לרוץ בבחירות העירוניות, למרות שבמשך שנים רבות קודם לכן זו היתה המפלגה ששלטה בעיר, ותרמה לה את ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, אבל אחריו פשוט הפסיקה להתקיים בירושלים. מר"ץ תמיד נלחמה על עיריית ירושלים והצליחה להציב שורה של דמויות צבעוניות שטבעו את חותמן על חיי הירושלמים, וכל הכבוד לה על זה. אני קוראת כל הזמן מאמרים עם עצות הזויות למדי מה השמאל צריך לעשות כדי לחזור לשלטון, ואני חושבת שהשמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי לחזור לשלטון, כי אם רוב העם ימני השלטון יהיה ימני וזה בסדר, ככה זה בדמוקרטיה. השמאל לא צריך לעשות שום דבר כדי להיות בשלטון אם אין לו רוב. אבל השמאל צריך וחייב להיות שמאל ולא לשנות את עורו ולא להתחפש ולא להתרפס, אלא להיות שמאל, שזה אומר שותפות אמיתית בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים, וזה אומר סולידריות חברתית שמתבטאת בדאגה לחלשים, וזה אומר חתירה לשוויון בחקיקה ובמעשה, שזה אומר קודם כל לפעול לבטל את חוק הלאום המפלה ולעגן בחוק את הדרישה לשוויון, וגם את הזכויות הלאומיות של הערבים, שזה אומר קודם כל להחזיר את ההכרה בשפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, וגם לתת לזה ביטוי בשלטי חוצות ובפרסומים ממשלתיים, וגם להכיר בזכות של הפלשתינים למדינה שהבירה שלה היא מזרח ירושלים, כי גם להם יש רגשות לירושלים כמו שלנו יש, והרגשות האלה הם של כל העולם הערבי ואם לא נכבד אותם לא יוכל להיות שלום, ושלום זו המטרה העליונה שמדינת ישראל צריכה לקדש, ולא להגיד כל הזמן אין פרטנר אין פרטנר שזה מה שאומרים אנשים שלא רוצים להסתדר עם השכנים. ואני לא מסכימה שאם אתה באופוזיציה אתה לא משפיע. לכל דבר יש השפעה, ובעצם הצגת השקפת העולם שלך אתה כבר משפיע, כי אתה מרחיב את גבולות השיח, כמו שהאנשים שתומכים בטרנספר של ערבים משפיעים גם אם הם לא מייצגים את עמדת הממשלה, כי הם מניחים את הפשע של טרנספר על השולחן כאפשרות, וזה כבר משפיע. ודוקא בגלל שיש אנשים כאלה, השמאל צריך להניח על השולחן באומץ את האפשרות של הכרה במדינת פלשתינית וחלוקת ירושלים, ובעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת, גם אם אין כוח פוליטי לבצע אותה, בעצם ההתעקשות על האפשרות הזאת וההצהרה עליה והחתירה אליה השמאל כבר משפיע השפעה חשובה מאד, כי הוא מונע מהימין להציג את הסרבנות שלו כאפשרות יחידה ובלתי מעורערת. כל ההישגים החברתיים החשובים התחילו ביחידים ויחידות שהניחו על השולחן את האפשרויות שנראו תחילה בלתי מתקבלות על הדעת: זכויות אזרח ליהודים, שחרור צמיתים ועבדים, זכות הצבעה לנשים, מדינה לעם היהודי. אברהם לינקולן בעצמו אמר להרייט ביצ'ר סטואו שכתבה את "אוהל הדוד תום": "את האשה הקטנה שחוללת את המהפכה הגדולה", כי כמו רבים אחרים גם הוא האמין שהזעזוע שהספר שלה גרם השפיע על מיליוני אנשים לתמוך בביטול העבדות, ואיפשר את הגשמת החזון הפוליטי שלו, והרצל היה אדם בודד שכתב מחזות וספרים, והוא הצליח להצית לבבות של רבים כל כך לציונות. רעיונות הם דבר חשוב מאד והאומץ להציג אותם ולהגן עליהם ולהלחם עליהם הוא העיקר ולא הכוח הפוליטי, שתמיד מגיע רק הרבה יותר מאוחר ולפעמים רק ביסורים וקורבנות. אני מאד מקוה שהשמאל יצליח יותר בעתיד, אבל קודם כל אני מקוה, שיהיה בכלל שמאל ושהוא תמיד יישאר שמאל, ומה שיקרה בעתיד כבר נחיה ונראה.

דוקא לפיד

בזמן האחרון יורדים הרבה על יאיר לפיד, וזה דוקא גורם לי לחבב אותו יותר. ליאור שליין, שהוא בן זוגה של מירב מיכאלי ממפלגת העבודה, מקדיש חלקים נרחבים מהתכנית שלו לרדת על יאיר לפיד, וגם אילה חסון ירדה עליו לפני שבוע כי הוא סירב להתראיין אצלה בתכנית בגלל ששידרו סקר מנדטים, והמצב שלו בסקרים פחות טוב מסקרים קודמים, אבל עדיין הרבה יותר טוב ממצבו הנוכחי בכנסת. גם אני חושבת שטיפשי שהוא סירב להתראיין בגלל סקר מנדטים שמערער על יכולתו לנצח את נתניהו, אבל התעצבנתי כשאילה חסון אמרה: אם אתה לא מסוגל להתמודד עם סקר מקושקש, איך תתמודד עם איומים אמיתיים כמו איראן והחיזבאללה, שזה כמו להגיד אתה לא מתאים להיות ראש ממשלה, בניגוד לנתניהו, שלו היא לא היתה אומרת דבר כזה, כי נתניהו בכלל לא חולם להתראיין אצלה או אצל כל מראיין ישראלי אחר, ואף אחד לא שואל את נתניהו איך תתמודד עם איומים אמיתיים אם אתה לא מסוגל להתמודד עם עיתונאים ישראלים ששואלים אותך שאלות קשות במקום להתחנף אליך. נתניהו שהוא ראש ממשלת ישראל ומחויב לציבור הישראלי יותר מכל אחד אחר, לא מתראיין לעיתונות הישראלית, רק לעיתונות האמריקאית, ורק עושה הצגות עם קלסרים ודיסקים, וגם את זה הוא עושה באנגלית. בכלל מדהים איך העיתונות הישראלית מתחנפת לנתניהו, וגם מתנגדיו מפארים אותו כמה הוא מצליח, ומתעלמים מהעובדה שאנחנו מצויים במצב מלחמה עם החמאס. אתמול היה יום קשה במיוחד בעוטף עזה והיו עשרים שריפות בגלל עפיפוני תבערה, אבל בקושי מתייחסים לזה בתקשורת, כאילו המונדיאל יותר חשוב מזה שתושבי עוטף עזה חיים בגיהנום, כאילו המלחמה היא רק שלהם. זה מזכיר לי את היחס בתקשורת לאינתיפאדה השנייה, כאילו זאת בעיה פרטית של תושבי ירושלים ועוד ערים שקרובות לקו התפר. אבל זאת לא בעיה של תושבי עוטף עזה אלא של מדינת ישראל, ונתניהו נושא באחריות למה שקורה לתושבי ישראל, גם אם זה קורה בחבל ארץ מבודד בדרום שרוב אוכלוסיית ישראל מנותקת ממנו, ורק התקשורת יכולה לשקף לה את המציאות כהווייתה במלוא החומרה, ובמקום זה היא דוחקת את השריפות בעוטף עזה לאחרי הדיווחים על המונדיאל. כל ההצלחות שמייחסים לנתניהו ושנתניהו עצמו מאדיר, נובעות מהמדיניות של מימשל טראמפ, שהוא נשיא מאד בעייתי, ושבכלל לא בטוח שהטיפול שלו בשאלות של פירוק הגרעין הוא נכון ומועיל. ההישג שמציינים לזכות נתניהו, שטראמפ  ביטל את הסכם הגרעין עם איראן, עלול להתגלות ככישלון, שיביא לכך שאיראן תחזור להעשיר אורניום. פירוק הגרעין בצפון קוריאה הוא רק אופציה בינתיים. כל ההתלהבות מטראמפ וכתוצאה מכך מנתניהו מבוססת על משאלות לב והתלהמות ולא על דברים שקורים במציאות.

אז האם לפיד יהיה יותר טוב? אינני יודעת. אבל גם אינני חושבת שהוא יהיה יותר גרוע, ואם יהיו לו קצת יותר מנדטים זה לא יכול להזיק. לפחות הוא פחות יהיר מאבי גבאי, שבהתחלה סתם לא התלהבתי ממנו ועכשיו אני נגעלת ממנו, ומההכפשה שהוא אירגן נגד לפיד, ומהתגובה היהירה שלו שהוא הולך לנצח. בינתיים הוא רק מצליח להבריח ממפלגת העבודה את האנשים שהצביעו למפלגה הזאת כל החיים. אבי גבאי אומר בגלוי שהוא רוצה לחקות את נתניהו, כי נתניהו מנצח, אבל הוא שוכח שנתניהו מנצח בליכוד, ומפלגת העבודה היא לא הליכוד, והבוחרים שלה הם לא בוחרים של הליכוד והם נגעלים מכל דבר שמזכיר את נתניהו, ובטח ממישהו שחוזר על ההכפשות של נתניהו את השמאל. אפילו עמיר פרץ, שמאד נגעלתי ממנו כשהוא עזב את העבודה מיד אחרי שקיבל מקום שלישי בבחירות המוקדמות לתנועה של ציפי לבני, וכשגם המפלגה הזאת של לבני התפרקה הוא חזר לעבודה, אפילו עמיר פרץ נראה לי הרבה יותר סימפטי מגבאי, וזה שגבאי אמר לו שיעזוב את המפלגה זה מרתיח, כי אפשר להגיד המון דברים רעים על חוסר הנאמנות של עמיר פרץ למפלגה ולבוחריה, אבל את כולם אפשר לומר גם על גבאי, שהשתלט על מפלגת העבודה כמו שמשתלטים על חברה בקשיים ומדבר כאילו הוא הבעלים של חברה פרטית, ולא של מפלגה אידיאולוגית. במה שנוגע לאידיאולוגיה הרי במפלגה של לפיד יש יותר אנשי שמאל מאשר במחנה הציוני של היום, שיצחק הרצוג מילא אותו באנשי אריאל שרון כמו ציפי לבני ויואל חסון, שממש אין לי חשק להצביע בשבילם. לפעמים אני חושבת, אולי בכל זאת תצביעי לעבודה למען אנשים טובים כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, אבל אז אני רואה את אבי גבאי בטלויזיה וזה עובר לי. דוקא לפיד לא מרגיז אותי ולא מגעיל אותי, ויש לו תכונה אחת שלי אישית חשובה מאד: יש לו עמדה שלילית כלפי מנהיגים אנטישמיים ומכחישי שואה, בניגוד לנתניהו שממש נמשך אליהם בעבותות ומתקשה להיפרד מהם, ומסביר שהערבים אשמים בשואה ושהאנטישמים הם חברים שלנו. הדבר שהכי מגעיל אותי אצל נתניהו הוא החיבור שלו עם דונלד טראמפ ועם המנהיגים האנטישמיים במזרח אירופה, ואיך שהוא דוחף אותנו לזרועות המשטרים הגרועים ביותר. אולי לאנשים אחרים זה נראה כמו הצלחה דיפלומטית אדירה שמגיעים עליה שבחים. אני מעדיפה לראות את יאיר לפיד נרתע מאנטישמים, מאשר לראות את נתניהו מחבק אותם ומעתיר עליהם מחמאות.     

השתלטות עוינת

הדבר העיקרי שאבי גבאי ותומכיו גורמים לי להרגיש הוא השתלטות עוינת של אנשי ימין על מפלגת העבודה, שמנצלים את הפלטפורמה כדי לקדם את עצמם בפוליטיקה, אבל מרוקנים לגמרי מתוכן את מה שהיתה מפלגת העבודה. זה לא התחיל כמובן עם גבאי. מי שהשליט אנשי ליכוד על העבודה הוא קודם כל יצחק הרצוג, שהביא את ציפי לבני ויואל חסון ועוד כמה פליטי ליכוד-קדימה שנשארו בלי מפלגה, וכך הוא קיוה לבצר את שלטונו בעבודה מפני אנשי העבודה שמאסו בעליבותו. אבי גבאי קיבל את מפלגת העבודה אחרי שהרצוג חנק ורמס אותה וכעת הוא מסלק ממנה את שאריות ההוויה הסוציאליסטית שלה והופך אותה לעוד מפלגה ימנית שונאת שמאל. כן, עוד לפני יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ' הכריזה שהעבודה איננה מפלגת שמאל, אבל ההכרזה לא צלחה מפני שכולם ידעו ששלי יחימוביץ' היא שמאל, ועדיף היה לה להתגאות בזה מאשר להתכחש למי ולמה שהינה. היום ראיתי בתכנית של עודד בן עמי את יואל חסון מסביר שגבאי צודק ושגבאי מפרק את הסטריאוטיפים שנתניהו הדביק לשמאל, ואני רק שמעתי איש ליכוד ואחר כך איש קדימה שבא עם ציפי לבני לעבודה לא כדי להצטרף למפלגת העבודה אלא כדי להפוך אותה למי שהוא – איש ימין מנאמני אריאל שרון ולא שום דבר ששיך למפלגת העבודה, שביחד עם אבי גבאי מחזק ותומך בסטריאוטיפים שנתניהו ניסה להדביק לשמאל, מפני שהוא בעצמו כמו אבי גבאי שונא את מפלגת העבודה, ורק רוצה להשתמש בפלטפורמה שלה אחרי שהתפרקה לו קדימה. אני באמת מאד מצטערת שאין כבר מפלגת העבודה, כי זאת המפלגה שהעדפתי להצביע לה וחשבתי שיש לי מקום בתוכה למרות כל הדברים שעברו עליה ושאין לי כוח אפילו למנות את כולם ומאד דיכאו אותי, כי מפלגת העבודה לא נעלמה ביום אחד, אלא גססה לאט וביסורים כמו חולים במחלות נוראות שלפעמים נדמה לך שעדיף להם למות מהר מאשר להמשיך את יסורי הגסיסה הבלתי נגמרים שלהם. עכשיו עדיין הגוויה של מפלגת העבודה שוכבת חנוטה כמו מומיה, ועל המומיה הזאת רוכבים כל מיני אנשים ששונאים את השמאל ואת כל מה שמפלגת העבודה היתה, אבל זאת רק מומיה של מפלגת העבודה, שאין בה שום תוכן חי של מפלגת העבודה, ואני כבר לא מסוגלת להצביע לה יותר, למרות שהצבעתי בשבילה כל כך הרבה שנים. אני לא יודעת למי אני יכולה להצביע, כי אני לא מרגישה נוח עם מר"ץ, למרות שאולי הדיעות שלהם מאד קרובות לדיעות שלי, אבל יש משהו שמפריע לי במר"ץ, שהיא לא מפלגה שמקבלת בזרועות פתוחות אנשים כמוני, ואני לא מהאנשים שרוצים להתקבל למועדון שלא רוצה אותם, אני תמיד מחפשת איפה אני מרגישה שרוצים אותי, ועכשיו בעצם אין כל כך מקום כזה. אולי אני אעשה מה ששקלתי לעשות בבחירות הקודמות כפעולת מחאה ואצביע לרשימה המשותפת, ובסוף חזרתי בי והצבעתי שוב למפלגת העבודה שעכשיו אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת. ההתנפלות על זוהיר בהלול שברה אותי סופית. לא שאני מסכימה עם הגישה שלו להצהרת בלפור, אבל זכותו להרגיש מה שהוא מרגיש כערבי פלשתיני, הוא לא חייב להרגיש בדיוק כמונו היהודים, ואם לא נוכל להכיל רגשות של אדם כמו זוהיר בהלול שהוא חלק כל כך מובהק מהתרבות הישראלית, איך נוכל בכלל לחיות בדו-קיום עם האזרחים הערבים בארצנו? מותר בהחלט לחלוק על הערבים, אבל להעליב אותם ולסלק אותם מהמפלגה, למה? מה הוא כבר אמר? שהצהרת בלפור מתעלמת מהפלשתינים? לא נראה לי שזו היתה הכוונה של הצהרת בלפור, לתת ליהודים מדינה בלעדית בארץ ישראל על חשבון הפלשתינים. התפיסה הזו גם סותרת את תוכן ההצהרה, אבל זכותו של זוהיר בהלול לחשוב ולהרגיש מה שהוא חושב ומרגיש, אלה לא מחשבות שאני לא יכולה לחיות איתן. להיפך, אני לגמרי חושבת שצריך לתקן את מצב הפלשתינים ולהכיר ברשות הפלשתינית כמדינה פלשתינית עצמאית, וגם אני חושבת שצריך להחזיר לערביי ישראל שהופקעו מהם אדמות ללא סיבה את אדמותיהם המופקעות שעל רובן לא נבנה ולא נעשה דבר, סתם לקחו להם בשביל לקחת להם. וזה לא משנה שהפלשתינים הם לא צדיקים. גם אנחנו לא צדיקים. אנשים הם בדרך כלל לא צדיקים אלא סתם בני אדם ולפעמים גם זה לא. צריך להגיע להסדר מעשי שכולם יוכלו לחיות איתו ולא להתווכח מי יותר צדיק שאין שום תוחלת בזה. וזוהיר בהלול נבחר בפריימריס ואיזה זכות יש לאבי גבאי שבכלל היה שר מטעם מפלגת כולנו לסלק את זוהיר בהלול שנבחר לכנסת בפריימריס של מפלגת העבודה? מה הוא חושב, שהוא במפלגה של כחלון? אולי אני אצביע לרשימה המשותפת כפעולת מחאה נגד היחס לערבים וכל ביטויי הגזענות וההדרה כלפיהם. נכון שאני בכלל לא בדיעות של רוב חברי הכנסת ברשימה המשותפת, אבל אני גם לא בדיעות של אבי גבאי וציפי לבני ויואל חסון וקסניה ורודת השפתון, וגם מאד מוזר לי לשמוע את רויטל סוויד שגם היא התגייסה היום להגן על אבי גבאי, אבל ככה זה עורכי דין, הם מגינים על כל מיני אנשים שאני לא רוצה להיות חברה שלהם וגם לא של העורכי דין שלהם. אני עוד מקוה שמשהו טוב יקרה למפלגת העבודה עד הבחירות ושמישהו שם יתעשת, אבל בגדול אני כבר מאד מיואשת, ואם אבי גבאי ויואל חסון הם הפנים של מפלגת העבודה, אז שלום ולא להתראות, אני אלך הביתה עם זוהיר בהלול, לפחות נשמע קצת עברית יפה.  

לא למכירה

כבר מזמן לא קרה לי שקראתי מאמר שלם של גדעון לוי מההתחלה עד הסוף וגם הזדהיתי, כמו המאמר שלו "טהרני השמאל". גם לי כל כך נמאס לשמוע את כל העצות איך השמאל צריך להתנהג ולדבר כדי לפתות מצביעים, שאף פעם לא שואלות את השאלה הפשוטה: במה השמאל מאמין בכלל? במה הוא מאמין ולאן הוא חותר? ולמה הוא חושב שהמצביעים מטומטמים ויצביעו לו אם הוא ינסה לעבוד עליהם שהוא לא מה שהם חושבים? כל כך נמאס לי מכל העצות מה השמאל צריך לעשות כדי להיבחר, שתמיד רוחשות כל כך הרבה בוז למצביעים הפוטנציאלים, שאי אפשר לדמיין  איך מישהו ירצה בכלל להצביע למפלגה כזאת, שכל כך מזלזלת באינטליגנציה שלו. אולי מי שבחר לראשות המפלגה שלו בן אדם שהרקע שלו הוא לנהל את בזק תמורת משכורת של מיליונים, חושב שמפלגה צריך למכור כמו שמוכרים טלפונים, ואם המנויים לא מרוצים, לעשות להם קצת הנחה במחיר: לא נחזיר התנחלויות כדי להגיע להסדר עם הערבים, שוה לכם להצביע לנו. זה כל כך עלוב ומבייש. גם אני חושבת שצריך לנסות לשכנע את הפלשתינים להשאיר חלק מההתנחלויות, אבל אני גם חושבת שבתמורה ישראל צריכה להסכים לקלוט כמה מאות אלפי פלשתינים במסגרת הכרה בזכות השיבה, וגם להחזיר לפלשתינים את כל האדמות שהופקעו מהם סתם, לא רק בגדה אלא גם בגליל ובנגב בלי שעשו איתן כלום, סתם הפקיעו אדמות בשקר ומחזיקים אותן בגזל ולא מחזירים, ומי שמתנהג ככה לא יעשו איתו שלום. אני בשונה מגדעון לוי חושבת שהבעיה העיקרית היא גזל אדמות הפלשתינים ולא הכיבוש לכשעצמו, ולכן גם סיום הכיבוש לא יפתור את הבעיה, כי מדינת ישראל עשתה לפלשתינים יותר מדי עוולות, שחלק היו אולי בלתי נמנעות, אבל חלק היו עוולות בזדון ובלי שום סיבה. מה שאני רוצה להגיד זה שלא נורא לומר שלא מוכרחים לפנות מתנחלים, אבל צריך להגיד שזה אומר שהם יישארו בשטח של מדינה פלשתינית שחייבת לקום. אם רק אומרים שיהיה שלום וההתנחלויות יישארו זה נשמע כמו שלום נתניהו שנתניהו כל הזמן רוצה לנהל עליו משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, אבל רק בתנאי שהפלשתינים יסכימו לתנאים המוקדמים שלו, ואם לא הוא לא ינהל איתם את המשא ומתן שהוא מעולם לא התכוון לנהל איתם. וזאת עוד סיבה שיש לי צורך נפשי דחוף לשמוע אמירות כאלה שלא מביאות מצביעים, אמירות על נסיגה מהשטחים הכבושים ופינוי התנחלויות והכרה בזכות השיבה והחזרת קרקעות שהופקעו לתושבים ערבים, דוקא מפני שיש לי צורך נפשי דחוף שראש מפלגת העבודה יהיה הכי לא דומה לנתניהו, הכי לא תחמן ולא מתחכם ולא שקרן ולא מתעתע, מישהו כמו יצחק רבין שיגיד שלא אכפת לו לנסוע לגוש עציון עם דרכון ולא טוחן את השכל עם דיבורים על גושי התישבות שיישארו בשטח ישראל, כאילו זה אפשרי בכלל. אולי גם רבין לא התכוון לדבריו וגם הוא הפקיע המון אדמות של ערבים, ובגלל זה הם קבעו את יום האדמה, שהיהודים אוהבים להעמיד פנים שאין להם מושג על מה מדברים כשהם מדברים על זה. גם רבין אמר דברים נוראים כמו שעזה תטבע בים והתחלחלתי מזה, ובכל זאת אני מאד מתגעגעת אליו, כי הוא היה בן אדם אמיתי, לא מוצר שעיצבו יחצ"נים. אני מתגעגעת למישהו שאומר דברים בכלל לא מחושבים, למישהו שרק אומר מה שהוא באמת חושב ולא מנסה כל הזמן למצוא חן, למישהו שיאמר מה הוא רוצה לעשות כי הוא מאמין בזה, ולא מה שהוא חושב שאנשים שאולי יצביעו למפלגת העבודה וכנראה לא יצביעו למפלגת העבודה רוצים לשמוע. מפלגת העבודה צריכה להתעסק פחות בפיתוי מצביעים ויותר באמירה ברורה מה הדרך שלה ומה היא רוצה לעשות אם היא תגיע לשלטון, וחבל שהיא לא מקבלת את העצה מהמנהיג המיתולוגי שלה בן-גוריון שמנהיג צריך להגיד מה שלדעתו טוב לעם ולא מה שלדעתו העם רוצה, וזה אולי לא יגרום לעם להצביע לו, אבל לפחות העם לא יבוז לו ויתבייש בו, שקצת קשה להצביע למישהו שאתה בז לו ומתבייש בו, כי אין לו אומץ לומר מה הוא חושב, או שגרוע מכך, אין לו בכלל מחשבות חוץ מהמחשבות איך לפתות מצביעים, שזה יותר דומה לאיש מכירות מאשר למנהיג שצריך להרים דגל ולצעוק אחרי אפילו אם הוא יישאר לבד, והוא לא יישאר לבד, כי אנשים מחפשים מישהו עם דגל לצעוד אחריו, הרבה יותר ממה שהם מחפשים מישהו עם טלפונים למכירה.  

הבעיה עם אבי גבאי

התקשורת מאד מחבבת את אבי גבאי. הוא בהחלט אדם סימפטי, וזה עוזר להתחבב על אנשים בכלל ועל התקשורת בפרט, אבל הצורה שבה סוקרו בתקשורת היוזמות שלו להגדיל את סמכויותיו במפלגת העבודה מקוממת: הדנ"א של מפלגת העבודה זה לתקוע סכין בגב ליו"ר שלה, התפייטו הכתבים, שוב מפלגת העבודה מתעללת ביו"ר שלה ורוצה להדיח אותו, הם הלינו, ועוד ועוד אמרי שפר כגון אלה.

אבל הפעם חברי המפלגה שמתנגדים לאבי גבאי צודקים. היוזמות שלו לא נועדו לשפר את סיכויי המפלגה בבחירות, אלא להעמיק את שליטתו במפלגה, שאליה הצטרף ברגע האחרון והשתלט על הנהגתה, לא כמו פעיל פוליטי שצומח בשורות המפלגה מלמטה, אפילו לא כמו שחקן חיזוק אהוד שנועד למשוך קולות, אלא יותר כמו איש עסקים שמזהה חברה במשבר, ומשתלט עליה בקלות, מפני שהנהלתה קרסה. האם חברי המפלגה שבחרו בו לא ידעו זאת? הם ידעו היטב, אבל מולו עמדו יצחק הרצוג שהצליח לאכזב גם את מי שלא ציפה ממנו לגדולות, אראל מרגלית גס הרוח, עמיר פרץ שקשה לזכור אפילו כמה פעמים עזב את המפלגה וחזר אליה במחשבה אך ורק על עצמו, ועומר ברלב, שהוא דוקא אדם הגון ואני אישית הייתי מעדיפה אותו על מתחריו, אבל למרבה הצער תומכיו מעטים. למול מתחריו אבי גבאי נראה כמו מציאה מהשמיים.

אבל הוא לא. הוא איש עסקים שזיהה מפלגה במשבר חמור וחשב שזאת יופי של הזדמנות בשבילו, וגם צדק. הוא כבש את צמרת המפלגה בקלות, ועכשיו, כמו כל איש עסקים שהשתלט על חברה, הוא מעמיק את השליטה: הוא רוצה להשפיע על הרכב הרשימה הרבה יותר מהסביר, הוא רוצה לרכז בידיו סמכויות שיאפשרו לו לדחוק לפינה את יריביו הפוליטיים. זה מובן, אבל גם דוחה. והוא לא המתין הרבה כדי לעשות את הצעדים האלה, אלא רק נבחר לראשות  מפלגה שהוא חבר חדש בה, ובמקום שיתוף פעולה עם ותיקי המפלגה, הוא מבקש לעצמו שלטון יחיד, כמו במפלגה שממנה הגיע למפלגת העבודה, כשזיהה הזדמנות אחרת, שלצערו לא התממשה.

אבי גבאי הוא עוד אדם שגורם לי להיזכר בצער בבנו הקומוניסט של הכומר בספר "פאפא יאנארוס" של ניקוס קזנצקיס, שיותר מוכר כמחברו של "זורבה היווני". הבן הקומוניסט של פאפא יאנארוס תוהה אם המטרה היא פרי תלוי על העץ שרק צריך להגיע ולקטוף אותו, או שהפרי הזה צריך עוד להבשיל, והמעשים שבדרך יקבעו את טעמו, אם יהיה מתוק או מר. המטרה היא ברורה: להגיע לשלטון. אבל אבי גבאי איננו מתוה אידיאולוגיה או דרך, אלא רק משדר כוחנות ומאיים על כל מי שלא ישרת אותו, ורוצה סמכויות ועוד סמכויות, לסלק את מי שאינו נאמן לו ולמלא את השורות בנאמניו. ומה הוא יעשה אם יגיע לשלטון? ימנה את השרים בעצמו. כבר עכשיו, כשסיכוייו להגיע לראשות הממשלה די מפוקפקים, הוא מודיע שהוא יוביל והוא ינווט, והוא ימנה את השרים כשיהיה ראש הממשלה. אולי קודם תיבחר ואחר כך תדאג לסמכויות? ומה שיותר חשוב: אולי תחשוב יחד עם המפלגה שנבחרת לעמוד בראשה מה מפלגת העבודה רוצה להציע למדינת ישראל אם תגיע לשלטון? ומה היא רוצה להציע אם לא תגיע לשלטון? כי מפלגה שיש לה אידיאולוגיה ודרך, ופעם היו למפלגת העבודה דברים כאלה, יש לה מה לעשות גם באופוזיציה. יש לה מה לעשות גם בכנסת, ולא רק בממשלה.

אולי אני יוצאת דופן בין מצביעי העבודה. אינני יודעת. אני רק מצביעה בבחירות, אינני חברת מפלגה, ואינני מכירה בכלל הרבה אנשים, אבל אני מעולם לא כעסתי על מפלגת העבודה שהיא לא הגיעה לשלטון. זה לא תלוי במפלגה אלא במצביעים. אני כן כועסת מאד על מפלגת העבודה שהיא איבדה את זהותה ואת דרכה ואת כבודה העצמי, והפכה למין פלטפורמה שמישהו שהיה מנהל חברת בזק, וזאת לא בדיחה, חושב שהוא יכול להנהיג אותה בלי שהוא יודע אפילו מה האידיאולוגיה שלה ובלי שאכפת לו מזה כהוא זה. מלחמה בשחיתות היא דבר חשוב, אבל זאת חובתו של כל אדם הגון ולא תחליף לאידיאולוגיה מפלגתית, מה גם ששום אדם אחר לא הצליח לגבש ולהנכיח את הזעם הציבורי על חיי פרות הבשן של דיירי המעון בבלפור יותר מהליכודניק קשה-היום מני נפתלי, שמונע על ידי תחושת עוול אמיתית. לעומתו אבי גבאי הוא ילד תפנוקים, גם אם הוא בן למשפחה מרוקאית - כמה מביך העיסוק הציבורי במוצאו, ובילדותו במשפחה ענייה מרובת-ילדים, וההתפעלות מדרכו למישרת המיליונים בראשות חברת בזק. אבי גבאי עשה כסף, הרבה כסף, ולזה צריך בוודאי השכלה ותבונה ולא מעט כוחנות. כדי להנהיג מפלגה צריך משהו אחר, משהו שהכסף איננו קונה. גם בן-גוריון ומנחם בגין היו בני עניים, ומעולם לא התעשרו. שניהם היו דמגוגים גדולים, וזה לאו דוקא לזכותם. כן לזכותם הוא שהיתה להם לפני הכל אמונה עזה. כי מפלגה איננה רק חברה שצריך לנהל יותר או פחות טוב, ובמפלגת העבודה ההיסטורית ועד היום הפקידו את הניהול בידי מזכ"ל ולא בידי יושב ראש המפלגה, כי מיושב הראש ציפו להתוות דרך ולהנהיג, ולא להתעסק במינויים. במשך שנים מתעסקת מפלגת העבודה אך ורק בחלוקת כסאות שאינם קיימים ובציפיה אינסופית למשיח שיגיע אי שם מבחוץ, ומתפלאת שהציבור מואס בה יותר ויותר. בנימין נתניהו מנצח לא מפני שהוא קוסם, ולא מפני שהוא אדם מושך. הוא לא. מי שמזלזל במצביעיו חושב שהם נמשכים רק לדמגוגיה ולהסתה שלו, אבל הם נמשכים גם לכך שיש לו אמונה בדרכו, ובכך שהוא מציל את מדינת ישראל מאסון כשהוא מוביל אותה על פי חזונו, גם אם בעיני רבים, ואני ביניהם, החזון הזה מוביל לאסון. אנשים מעדיפים מנהיג שיש לו אמונה וחזון, ופעם, כשלמפלגת העבודה היו מנהיגים עם אמונה וחזון, היו לה גם הרבה מצביעים.     

הרצוג הביתה

כפי שכתבתי רק אתמול לא היה אכפת לי במיוחד שהרצוג ייכנס לממשלה, כפי שלא היה אכפת לי שלא ייכנס. לא חשבתי שכניסתו לממשלה תגרום יותר נזק מהכרזתו שאין עם מי לדבר בצד הפלשתיני, הכרזה שבדיעבד עולה בי החשד שתואמה עם נתניהו. אפילו השלמתי בלבי עם התפרקותה של מפלגת העבודה, שכבר זמן רב אני שואלת את עצמי אם איננה בעצם סוס מת, שאין  עוד סיכוי להקימו על רגליו, ואינני מדברת כלל על תפיסת השלטון, אינני מאלה ששוגים באשליות. אני מדברת על לקיים מפלגה מכובדת, שמתנהלת בחיים הציבוריים והפרלמנטריים על פי עקרונות אידיאולוגיים, ערכיים ומוסריים, כי כפי שאמר ג'ב בוש כשנכנע למתקפת הזוהמה של דונלד טראמפ, יש חשיבות לאידיאולוגיה ויש חשיבות לערכים ויש חשיבות למוסר, יש חשיבות לאיך אתה פועל ומה אתה עושה, ולא רק לנצח ולהגיע לשלטון, שהוא איננו מטרה לעצמה, אם אין לך דרך. בניגוד לרבים אחרים לא ציפיתי שמפלגת העבודה תנצח בבחירות, ולא כעסתי שלא ניצחה, אפילו הזדעזעתי מפרצי התוקפנות והגזענות ששמעתי ממצביעים אחרים של מפלגת העבודה, ששכחו שהמדינה והשלטון אינם רכושם הפרטי, ושלמתנגדיהם לדיעה יש זכות מלאה לזכות בבחירות ולהגיע לשלטון, כפי שהם עושים. הימין לא גנב שום דבר מאיש ואיננו צריך להחזיר שום דבר לאיש, הוא רק מממש את התמיכה הציבורית בו, שיש לה לצערי הרבה מאד סיבות. מפלגת העבודה איננה חייבת להחליף את השלטון אם אין לה מספיק כוח לכך, אבל היא חייבת לשמור על נאמנות לערכי הסולידריות החברתית והחתירה לשלום עם הערבים, והיא חייבת לנהוג ביושר כלפי מצביעיה. לא כעסתי ששלי יחימוביץ' זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ולא כעסתי שהרצוג לא ניצח בבחירות, וגם לא כעסתי על יצחק הרצוג כשהתברר כצפוי שנתניהו רימה אותו וניהל כל העת מגעים עם ליברמן להכנסתו של האחרון לקואליציה. אפילו לא הייתי באה בטענות להרצוג שהוא התעלם מסימנים מדאיגים כמו ישיבת הממשלה המתוקשרת על הגולן והקריאה הבלתי נתפסת להכיר בשלטון ישראל ברמת-הגולן, שהיה התגרות בוטה ומיותרת שאי אפשר היה להבין מה מטרתה, אבל נראית כעת כעוד ניסיון להלהיב את ליברמן להיכנס לקואליציה, ולא כמו צעד שהיה עושה ראש ממשלה שמתכוון ברצינות לשלב בממשלתו מפלגת שמאל.

אבל דבר אחד איננו נסלח בעיני: בריחה מאחריות. מי שרוצה להנהיג חייב להיות מסוגל לקבל על עצמו אחריות לכישלונותיו ולהתמודד איתם ביושר. יצחק הרצוג איננו מסוגל לכך. ההתנפלות המכוערת שלו אתמול על שלי יחימוביץ', והניסיון להטיל עליה את כל האשמה לכישלונו ולהתבזותו, כולל האשמתה במעשיו של בנימין נתניהו, תוך שהוא מייחס לעצמו הישגים שלא היו ולא נבראו – די אם נזכיר את דבריו שנתניהו הסכים לשינוי במיתווה הגז, בעוד שנתניהו מיהר אתמול לחתום עם חברות הגז על ריכוך הפיסקה שבג"ץ פסל – התנהגותו זו של הרצוג היא בלתי נסלחת, והוא חייב להתפטר מהתפקיד שמעולם לא היה ראוי לו של יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה. ההתבטאות החוזרת של מי שחפץ לשבת בממשלה לצד נפתלי בנט ואיילת שקד על "שמאל רדיקלי", כשהוא מוסיף להתקפתו המכוערת על יחימוביץ' התנפלות מכוערת לא פחות על יו"ר מר"ץ זהבה גלאון, שכלל איננה חברת מפלגתו ואיננה חייבת לו דבר, רק משום שמתחה ביקורת צודקת על זחילתו לממשלה, אלה הפכו אותו בלתי ראוי להישאר בהנהגת העבודה אפילו רגע אחד נוסף. לאורך כל דרכו בראשות המפלגה נראה היה שהרצוג איננו מבין שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ושרוב מצביעיה מגדירים את עצמם כאנשי שמאל. אם יש משהו שאני זוכרת לרעה לשלי יחימוביץ', היא טענתה שהעבודה איננה מפלגת שמאל. היא כן וכזו היא צריכה להיות, והיא לא חייבת להגיע לשלטון שזה לא תלוי רק בה, אבל היא חייבת להיות נאמנה לדרכה, היא חייבת להיות ישרה והגונה, ויצחק הרצוג איננו כזה. הוא אדם חסר עמוד-שידרה וחסר שליטה עצמית וריסון, שמנסה להחזיק בכוח בתפקיד שגדול עליו בעשרה מספרים, ושהוא הוריד בהתנהגותו לתהומות. הרצוג היה יכול ללמוד הרבה משלי יחימוביץ' ומזהבה גלאון על יושרה ונאמנות לדרך, שבעיני לפחות חשובות הרבה יותר מהצלחה בבחירות בדרכים נלוזות שבהן התמחה ראש ממשלתנו, תוך רמיסה של יושר בסיסי וכל ערך מוסרי. לפעמים עדיף להפסיד ולהישאר בן-אדם, שאת זה חייבים לומר גם על שר הביטחון משה יעלון, שאני מאמינה שאם נתניהו יסלק אותו לטובת ליברמן, הוא עוד יצטער על כך צער רב. נתניהו יזכה בוודאי למחמאות ממי שנוהגים להחמיא לנוכלים פוליטיים, אבל הוא לא פעל לא מתוך חכמה ולא מתוך כוח. התמיכה בנתניהו בציבור רק הולכת ויורדת, אין לו תומכים חדשים משמאל והוא נאחז בכל כוחו בתומכיו מימין שזקוקים לו כדי להישאר בשלטון, נאחז בהם ונכנע להם בצורה שמעלה אותו על מסלול התנגשות גם עם רוב אזרחי ישראל שתומכים בימין, אבל אינם מעוניינים בהקצנה ובעימות חזיתי עם מדינות העולם, וגם עם הצבא שיקבל את החלפת יעלון בליברמן באופן קשה ביותר, ולצבא בישראל, לטוב ולרע, יש הרבה מאד כוח. באופן פרדוקסלי הציל צעדם של נתניהו וליברמן את מפלגת העבודה מהתפרקות גמורה, כפי שחששתי אתמול שיקרה, ולמרות שיש לי חששות כבדים מהעתיד אינני מיואשת, כי לא רק מהלכיו של נתניהו הפכפכים, גם ההיסטוריה היא כזאת, ולפעמים מה שנראה כניצחון הוא דוקא תחילת הסוף.