יום חמישי, 30 במרץ 2017

על חופש צריך לשלם



השבוע נורתה למות סיהאם אזברקה מלוד. אמרו שלא יודעים מה הסיבה, אבל היא היתה פעילת זכויות נשים. יום אחרי שסיהאם מתה מפצעיה, אדל מטבריה נרצחה באכזריות מיוחדת. בעלה רצח אותה אחרי שהתגרשה ממנו. אולי גם את סיהאם רצח מחזר נכזב. יש גברים שחושבים שלאשה מותר לחיות רק אם היא משביעה את רצונם. הרבה גברים חושבים שנשים צריכות לקבל מהם רשות בשביל לחיות בכלל, בוודאי בשביל לחיות איך שהן רוצות. לרצח של האחות טובה קררו בידי מטופל שלה התייחסו כאל חלק מהאלימות נגד עובדי מערכת הבריאות, אבל גם זה רצח של אשה בידי גבר, שהציק לה, כי חשב שמותר לו ושאם היא לא תשביע את רצונו מותר לו לרצוח אותה. במקרים של רצח נשים בידי גברים, כמעט תמיד יש מרכיב של הענשת האשה על כך שסירבה להניח לגבר לשלוט בה, על כך שביקשה לעצמה חופש. זה גם מה שמוציא מדעתם את הרבנים. הטענה לפגיעה בדת היא כמובן תירוץ, לכעס על כך שנשים רוצות להחליט בעצמן במקום לקבל הוראות מגברים. אשה שמבקשת לעצמה חופש בחירה נתפסת תמיד כאיום, וכמי שמפירה את סדר הדברים הנכון בעולם, זה שבו הגברים שולטים בנשים ומכתיבים להן כיצד לחיות, זה שבו מצפים מהנשים להסכין עם מצב שבו הן תמיד נשלטות על ידי גברים.
אמנון לוי הקדיש הערב את תכניתו "פנים אמיתיות" לסחיטה שסוחטים הגיסים ומשפחותיהן את האלמנות בעבור הסכמתם לקיים חליצה, ולאפשר לאשה להינשא מחדש. הוא דיבר עם עיתונאי חרדי שהסביר לו שבשביל חופש צריך לשלם. חופש הוא זכות יסוד אנושית שכל אדם חף מפשע זכאי לה ולא צריך לשלם עליה שום דבר, אבל העיתונאי הדתי, כמו הרבה מאד גברים דתיים, איננו חושב שאשה היא אדם, ולכן הוא חושב שנשים צריכות לשלם בשביל חופש, כי האופן שבו רואה הדת את הנשים, הוא כמי שהחופש איננו זכות יסוד שלהן, ושאיפתן לחופש נתפסת כמרי. כמובן שהסחטנות כלפי אלמנות שנזקקות לחליצה איננה תופעה נפרדת, אלא חלק מהסחטנות כלפי נשים שמבקשות להשתחרר מנישואיהן. הנישואים היהודיים הם מבחינה משפטית שיעבוד של האשה לגבר. איש איננו יכול לשחרר אותה מנישואיה לבעלה, מלבד בעלה בעצמו, כאשר יסכים לכך. זהו מצב של עבדות, גם אם מסיבות מובנות נרתעים מלהגדירו ככזה. התקשרות בין אנשים חופשיים ניתנת תמיד להתרה על ידי החלטת בית דין. התקשרות שבית דין איננו רשאי להתיר, אלא הבעל בלבד, פירושה שיעבוד של האשה לבעלה. שיעבוד כזה נוגד את האמנות לזכויות האדם, אבל בישראל הוא תקף לא מכוח ההלכה, אלא מכוח חוק המדינה, שנתן להלכה תוקף של חוק בתחום המעמד האישי. מי שכופה על תושבי ישראל, ובפרט על נשותיה, לחיות במצב של שיעבוד, הוא חוק המדינה ורשויות המדינה, שהפכו את ההלכה היהודית לחוק המדינה, וחוק המדינה הוא זה שהופך נשים לעגונות ולאלמנות שנסחטות ומעונות שנים רבות כדי לקבל גט או חליצה ולהשתחרר ממצב של שיעבוד לגבר. אמנון לוי חזר שוב ושוב על כך שהחליצה היא מנהג ארכאי מלפני אלפי שנים, אבל גם הנישואים על פי ההלכה הם מנהג ארכאי מלפני אלפי נשים, שמשעבד את האשה לגבר, כאילו היתה שפחתו. מנהג החליצה הוא רק פועל יוצא מכך. שיתוף הפעולה של הרבנים עם סחיטת האלמנות הוא חלק מתפיסת האשה בהלכה היהודית, כמי שצריכה להשלים עם השיעבוד לגבר שכופה עליה ההלכה, ושסירובה להשלים עם שיעבוד זה הוא פריקת עול שצריך לשלם עליה ולהיענש עליה בחומרה, עונש שיכול להימשך גם עד יומה האחרון.
קשה להבין מדוע אין נוהגים במדינת ישראל כפי שנהגו בעבר בקהילות אשכנזיות, למסור לכלה שטר חליצה יחד עם התנאים, ובכך לחסוך את עוגמת הנפש במקרה של מות הבעל מבלי שיש לזוג ילדים. ישנם כמה פיתרונות הלכתיים כשרים מסוג זה, שגם היו מאד מקובלים בגולה, כדי למנוע את סבלן של הנשים, ובהחלט מטריד הדבר שבישראל פיתרונות אלה אינם נהוגים, כך שמצבן של נשים יהודיות בישראל כיום גרוע לעתים ממצבן באירופה לפני מאתיים שנה. אבל הנהגת פיתרונות הלכתיים היא רק תחבושת לפצע עמוק שגורמת השלטת ההלכה על אזרחי ישראל בחוק המדינה, והעדר שירותי נישואים וגירושים אזרחיים בישראל, שמובנים מאליהם בכל מדינה מתוקנת. מבחינת המעמד האישי ומעמד האישה, ישראל נמצאת לגמרי באיזור הנכון: בין סעודיה למצרים. כזה הוא מצבן החוקי של נשותיה, ואם יש שינויים, הרי הם רק בכיוון של הרעת מצב הנשים, כמו בביטול חזקת הגיל הרך, תוך דיבור שקרי על שיוויון, תוך שמירת המצב שבו הנשים משועבדות לבעליהן כשפחות, ופוטנציאל הסחטנות שהוא מעודד, כדי שהאשה תשלם מחיר כבד עבור חירותה, ובכך יודגש שיעבודה עוד יותר.
מדוע שיחרור המעמד האישי מכבלי הדת איננו נוכח יותר במרחב הציבורי, וכל העיסוק בו ממוקד כולו בפיתרונות עוקפי הלכה, ולא בביטול החוק המשליט את ההלכה בנושא המעמד האישי ובהנהגת נישואים אזרחיים? מדוע חברות הכנסת אינן מעלות שוב ושוב חוק להנהגת נישואים אזרחיים? גם אם החוק יידחה שוב ושוב צריך להעלות אותו שוב ושוב, כדי שיישאר תמיד על סדר היום הציבורי, כדי שזכותן של הנשים לחופש תהדהד במרחב שבו נשים נרצחות שוב ושוב, משום שרצו להיות חופשיות.   

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ואולי השושנה היא כלנית



כל השבת התענגתי על ספרו הקסום של מאיר שָׁלֵו "גינת בר", שריחו כריח השדה, וגם צחקתי לא מעט, עד שהגעתי לפרק "כלניות" שהפיל עלי דיכאון, כי בו מתנה שָׁלֵו את צערו על כך שאין כמעט איזכורי פרחים בתנ"ך, ותוהה איך התעלמו מהכלנית הלוהטת בצבעה האדום, שמא לא היה עם ישראל קשור לפרחי ארצו גם בטרם יצא לגלות? הדברים היכו בי, כי תמיד נדמה היה לי שהתנ"ך כולו שושנים וחבצלות, בוודאי ששיר השירים כולו שושנים. במסורת הנוצרית זוהתה לרוב חבצלת השרון עם rosa centifolia, שהיום אנו מכנים ורד, והוא מסמל את ישו, ואילו שושנת העמקים זוהתה עם השושן הצחור, lilium candidum, המסמל את הבתולה מריה, אם כי לעתים זוהתה גם היא עם ישו (ראו רשימתי כיצד הפך ישו לפרח?). אלה זיהויים שאין ספק שהינם שגויים מבחינה בוטאנית: השושן והוורד צומחים בר בהרים ולא במישורים ובעמקים, ודרך גידולם בארצנו, לרוב בעבי החורש, איננה מתאימה לתיאור "הרועה בשושנים" שמצביע על ריבוי הפרחים בשטחי מרעה פתוחים, שהרי "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים" (שיר השירים פרק ו', פסוק ב). בנוסף לכך הזיהויים הנוצריים הינם מאוחרים, מימי הקיסרות הרומית המאוחרת, כשכבר נשתכחה מזמן זהותו של הפרח המקורי. מהי השושנה איננו יודעים, לבד מההנחה ששמה מרמז על ששה עלי כותרת. כה רבים הפרחים שהוצע לזהותם עם השושנה שבשיר השירים, אך מהו באמת הפרח שהלהיב כל כך את דימיונו של המשורר איננו יודעים, אולי לעולם לא נדע. אולי השושנה היא בכלל כלנית, שלרוב יש לה ששה עלי כותרת? (בוודאי אין הכלנית "נטעי נעמנים" כהצעת יחזקאל קוטשר שמביא שָׁלֵו, שהרי היא פרח בר ולא נטע). אם כי סביר יותר שהשושנה היא פרח עז ריח, ולא רק יפה מראה. רוב הצמחים הנזכרים בשיר השירים הם צמחי בושם, לפיכך "ערוגות הבושם". מכל מקום השושנה היא פרח בר, הצומח לו בשדות המרעה, בין החוחים, שהרי מדובר באהבתם של רועה ורועה: כבר בראשית שיר השירים שואלת היפה בנשים "איכה תרעה, איפה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?" והתשובה: "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", שמכאן אנו למדים שאף היא רוֹעָה את גדיותיה. והרועֶה, הוא רועֶה בשושנים, הוא "הרועֶה בשושנים", כפי שהוא מכונה חזור ושוב.
את איזכורם המרובה של צמחי הבושם בתנ"ך מייחס שָׁלֵו לכך שהם קשורים לפולחן הדתי, ובכך הוא ממעיט מאד מן התפקיד שמילאו צמחי הבושם בחייהם ובתודעתם של אבותינו, שלא היו להם סבונים מוצקים ונוזליים ומישחות מכל סוג ומין לטיפוח העור, וצמחי הבושם הם אלה שסייעו להם לחטא ולהפיג ריחות רעים, ולהדיף ריחות נעימים, ריחות ש"עוררו את האהבה לחפוץ", שבכך עוסק שיר השירים ללא הרף: "לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך, על כן עלמות אהבוך:" ומנגד הרעיה: "צרור המור דודי לי, בין שדי ילין:" קשור לפולחן הדתי? לאו דוקא. ובפרק ה' שואלת האהובה: "רחצתי את רגלי, איככה אטנפם?" אבל בכל זאת היא קמה לפתוח לדודה, והנה: "ידי נטפו מור, אצבעותי מור עובר על כפות המנעול". לפני השינה רחצה איפוא את רגליה, ומשחה את ידיה בשמן המור, את אהובה היא מתארת כך: "לחייו כערוגת הבושם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים, שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר." כלומר שאף לחייו נמשחו בשמן המור, בין אם גולחו ובין אם לאו. שמן המור הוא המחטא והמבשם ומעורר התשוקה, ואפשר שתיאור השפתיים הנוטפות מור מלמדנו משהו גם על פרח השושנה, שהרי "שושנים נוטפות מור" אפשר שהוא מתאר רק את השפתיים שנמשחו בשמן המור, אבל אפשר שהוא מתאר את הפרחים עצמם, שנוטפים צוף מבושם, ואולי אפשר למצוא גם בכך רמז לזהותם. מכל מקום בחברה שמוקירה מאד את הניקיון הגופני והריחות הנעימים, אך יש לה מעט אמצעים ותנאים לשמור על ניקיון וריחות טובים, לצמחי הבושם יש תפקיד מאד מיוחד, הרבה מעבר לפולחן הדתי. צמחי הבושם הם בראש וראשונה צמחי האהבה. למשל הדודאים, הדודאים שנתנו ריח. הירונימוס בתרגום התנ"ך הלטיני הקנוני שלו, הוולגטה, תירגם דודאים כמנדרגורה, צמח שנחשב לצמח מרפא ולאפרודיזיאק ומכונה כיום בעברית "דודא רפואי". על סגולותיהם הארוטיות של הדודאים אנו למדים מסיפור הדודאים שמצא ראובן בשדה בימי קציר חטים, כלומר מדובר בפירות הדודאים ולא בפרחיהם הפורחים באביב, והביא לאמו לאה, ורחל אחותה ביקשה לקבלם ואף קיבלתם, תמורת ליל אהבה של אחותה לאה עם בעלן המשותף יעקב (בראשית פרק ל'). האם בזכותם הרתה רחל את בנה הבכור יוסף? והאם הדודאים שנתנו ריחם הם אכן צמח המנדרגורה רב-העלילות, הוא אולי בצמח אחר מדובר, למשל במין של יקינתון שריחו מתוק ומפתה? מי יודע? לותר, שאצלו השושנה היא rose ולא lilie, כלומר ורד ולא שושן צחור, והרועה בשושנים אצלו weidet unter den rosen, תירגם בכלל דודאים כ- lilien, שושנים צחורות, וכך הפכו אצלו פרחי הפיריון לפרחי הבתולים. אני מדמיינת לי את הדודאים כבעלי ניחוח עז, שממלא את האוויר כולו, בדומה לריח היסמין. קשה לי לחשוב על אהבת אביב ללא ניחוחות היסמין והאזוביון וריח ניצת התפוז מן הפרדסים. הריחות שבאפנו הם תבנית נוף מולדתנו. לותר הריח את ניחוח שושני האלפים. בשבילי לעולם יהיה ריחה של ארץ ישראל ריח ניצת התפוז באביב בשרון ובשפלה. קשה לי עם זיהויו של הדודא הרפואי כצמח הפיריון התנ"כי – אין במראה המנדרגורה דבר מעורר תשוקה, כפי שיש במראה האיריסים, הכלניות, הצבעונים, והרי אנו יודעים מיחסם של אבותינו לפרי התאנה, שלא רק להריח היטיבו אלא גם לראות ולדמיין. 
רק כעת עולה בדעתי שלא סתם נצטרפו יחדיו "לרעות בגנים וללקוט שושנים". אלא שכך היה, שבעת שרעו את עדריהם בשדות המרעה, ניצלו הרועים את זמנם כדי לאסוף צמחי בושם, שהיה להם ביקוש רב לצורך רקיחת בשמים ושיקויים ריחניים ולהכנת שמן המור. האם מכך שנפשם יצאה במיוחד לצמחי הבושם ומעוררי התשוקה נסיק שאבותינו לא התעניינו בפרחי ארצנו, ולא היו קשורים אליהם? אני מתקשה לחשוב כך.
שוב ושוב חוזר שיר השירים לעניין הריח: "ריח אפך כתפוחים", והנה גם התפוח שאליו הושוה הדוד, שגם זהותו איננה ידועה לנו, וגם כן בגלל התרגומים הנוצריים זוהה עם העץ שאנו מכנים כך כיום, ובמיוחד עקב איזכורו הארוטי בשיר השירים, גם זוהה במסורת הנוצרית עם פרי עץ הדעת, פרי גן העדן - חז"ל העדיפו לזהותו עם התאנה, "שהיא קילקלה עמו והיא תיקנה" (ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות), מסתבר שאף ריחם של פירות התפוח המסתוריים ריח נעים הוא, וכי העדפת התפוח משאר עצי היער לא רק למראהו מתייחסת, אלא גם לריחו, כפי שריח השושנה עולה על ריח החוחים, ואולי גם משום כך: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אמך, שמה חיבלה יולדתך:" (שיר השירים פרק ח' פסוק ה') - מין סיפור מוסגר שכזה, מסתורי מעט, שבו מספרת האהובה שפיתתה את דודה תחת התפוח, ששם הרתה, או שמא ילדה אותו אמו? מתחת לעץ התפוח הריחני, יהא אשר יהא אותו עץ. והרימונים, הם אצל הירונימוס "תפוחים פוניים", כלומר תפוחי קרתגו, ואצל לותר granatenapfel, שהם הרימונים המוכרים לנו כרימונים גם כיום, ועל פי תיאוריהם המופלאים במדרשי חז"ל: ("הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום, ויעטר זר של ורד אדום על פיו, ויניחנה בין חמה לצל - אותו זוהר מעין יפיו של רבי יוחנן הוא."תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא פ"ד א') כנראה שבמקרה זה הזיהוי נכון.
ואִבֶּי הנחל, מהם "אִבֵּי הנחל"? האם זהו שם כללי לצמחי נחלים, או שמו של מין צמח מסוים? בוולגטה תירגם הירונימוס את אִבֵּי הנחל poma convallis, כלומר "תפוחי העמק", שהרי אם שושנת העמקים לנו, יהיו לנו כנגדה גם תפוחי עמקים. לותר לעומתו תירגם את אבי הנחל כ-strauchlein am bach "שיח קטן על שפת הפלג", כמה יפה, כמה אירופי. "גינת אגוז" שהיא כנראה שם מקום, או שם בעליו של השטח, לא בהכרח שם עברי, תורגמה משום מה בוולגטה כ- hortus nucus, גינת האגוזים, וכך תירגם גם לותר nussgarten, ולפיכך כאשר אנו מכרסמים כיום nussen או nuts נאמר שאנו אוכלים אגוזים. אם נזכרו האגוזים בכלל בתנ"ך, מה שאיננו מאד סביר, כי אינם ממיני העצים שנתברכה בהם ארצנו, הרי נזכרו בשם אחר, ואני מאמינה שגינת אגוז היא המקום שהיום קוראים לו ואדי ג'וז, ולאגוזים אין לה שום קשר.
ועוד פרח מצאו המתרגמים בשיר השירים: "אשישה", מפסוק ה' בפרק ב', שנאמר "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני". Fulcite me floribus, "סמכוני בפרחים" מתרגם הירונימוס, ובהשפעתו גם לותר סומך בפרחים. מכיוון שלא ידעו אשישה מהי, נסמכו על ההקבלה שבראשית הפרק: "כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות: כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים" – אם קודם לכן פתח בפרח והמשיך בתפוח, הרי גם הם הקדימו לרפידות התפוחים סמיכה בשושנים. גם אנו איננו בטוחים אשישה מהי. מאחר שהושע מזכיר בפרק ג פסוק א' "אשישי ענבים" בהקשר העצוב שלהלן: "ויאמר ה' אלַי, עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת, כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים", סברו שאשישי ענבים הם צימוקים, או עוגיות צימוקים, או בכלל משקה ענבים, מין יין או מיץ שמכינים מהם כנראה לצורך פולחן אלילים. עוד איזכור של אשישה נמצא בשמואל ב' פרק ה' פסוק י"ט, כאשר דוד, לכבוד העלאת ארון הברית, מחלק לכל העם "לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת", ושוב איננו יודעים במה בדיוק מדובר, לבד מכך שאשישה היא לפי ההקשר דבר מאכל ולא פרח, ואינני יכולה לצערי להוסיפה כעוד מין פרח למניין המצומצם של פרחי התנ"ך. ובכן, אפשר שסתם פרח יפה פחות עניין את אבותינו, אבל אין ספק שמאותם פרחים שנתנו ריח ונטפו מור ועוררו את האהבה עד שתחפוץ, לא יכול היה אפם היהודי להתעלם.      
ונסיים בשאלה שהטרידה מאד את המתרגמים הנכבדים: מהם הדּוֹדִים שנותנת הרעיה לדוֹדָהּ? אצל הירונימוס "שם אתן דּוֹדַי לך" הוא ibi dabo tibi ubera mea: שם אתן לך את שָׁדַי, ובעקבותיו תירגם כך גם לותר: da will ich dir meine brueste geben ואפשר לומר שהלכו בנתיב המור, כנאמר: "צרור המור דּוֹדִי לי, בין שָׁדַי ילין", או שהלכו בשביל החלב, כנאמר: "מַה יָפוּ דּוֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַּלָּה, מַה טֹבוּ דּוֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים, נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתּוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַש וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ."

מאיר שלו, גינת בר, הוצאת עם עובד. הספר מלווה בציורים יפהפיים של רפאלה שיר, וכולו מחמדים.

יום רביעי, 22 במרץ 2017

המינוי המטריד של גאולה אבן



מאז שנודע לי שתאגיד השידור הציבורי המיועד מינה את גאולה אבן-סער למגישת המהדורה המרכזית אני מרגישה אי נוחות גדולה. לא שזה מצדיק את הטירוף של נתניהו, אם נכונה השמועה שבגלל זה הוא רוצה ללכת לבחירות על ביטול התאגיד. נתניהו היה צריך להתעצבן בשקט ולשתוק, כי זה לא עניינו להכתיב לתקשורת מינויים. אבל הבחירה בגאולה אבן-סער היא בחירה מרגיזה, גם אם היא היתה המועמדת הכי מנוסה והכי מתאימה לתפקיד מבחינת כישורים. נכון שאני אף פעם לא אהבתי את גאולה אבן ולא הרביתי לצפות בה, אבל מאז הרומן שלה עם גדעון סער אני פשוט לא מצליחה לצפות בה מבלי לחשוב על הרומן שלה עם גדעון סער ולא על שום דבר אחר שהיא אומרת, ואם מישהו יגיד לי שהוא חושב על משהו אחר כשהוא רואה את גאולה אבן, אני אתקשה להאמין לו. אולי זה לא הוגן שמישהו עובד הרבה שנים בשביל הקריירה ואז בגלל שערוריה בחייו האישיים אף אחד לא מצליח להתייחס אליו בנפרד מהשערוריה, גם בעניינים ממש לא רלוונטיים, אבל יש מציאות, והמציאות היא שאף אחד לא מצליח להפריד, ובמקרה הזה גם לא פשוט להפריד, כי גאולה אבן היא כתבת פוליטית שהתחתנה עם פוליטיקאי, וגם אם הפוליטיקאי פרש זמנית, כולם יודעים שהוא ממתין על קו המירוץ, ליום שנתניהו יפרוש, ומה יהיה אז? איך מגישת המהדורה המרכזית בתאגיד תצטרך לסקר את הליכוד ואת המתרחש כשבעלה יחזור להיות פוליטיקאי פעיל, שזו כנראה אפשרות מאד ריאלית, ואולי אפילו קרובה? איך גוף שידור שפועל בסביבה פוליטית ואמור לסקר בעיקר פוליטיקה, סופסוף אנחנו חיים בישראל ולא בשויצריה, לא חושב על זה שלמנות רעיה של פוליטיקאי לתפקיד, ועוד כזה ששואף לראשות הממשלה, זו כניסה מראש לשדה-מוקשים, וזה הרבה יותר גרוע ממה שקרה בערוץ 1, כי כשגאולה אבן ניהלה רומן עם גדעון סער, היא כבר היתה כתבת ותיקה בערוץ 1, וזה לא דבר נעים לפטר עובד ותיק בגלל עניינים אישיים, וגם אז הרבה אנשים הרגישו אי נוחות מזה שהיא עוסקת בנושאים מאד רלוונטיים לבן-זוגה שהיה אז שר החינוך ששואף לרשת את נתניהו, ואילו במקרה של התאגיד הם מראש ממנים לתפקיד מישהי שברור שהיא גוררת איתה בעיה אתית שאנוסה להשפיע על התיפקוד שלה. ואיך גאולה אבן תוכל להגיש את המהדורה המרכזית אם בעלה יגשים את משאלתו ויהיה ראש הממשלה? זה לא עד כדי כך בלתי אפשרי כדי שמנהלי התאגיד המיועדים יתעלמו מהאפשרות הזאת כאילו לא היתה, ובין אם הבחירה שלהם נעשתה מתוך חוסר-מחשבה או מתוך רצון מודע להתגרות, בשני המקרים זה גרוע באותה מידה, כי אחד הדברים שמנהלי גוף ציבורי צריכים להיות במיוחד רגישים לו זו מראית-עין, ולבחור באשת פוליטיקאי שמתחרה על ראשות הממשלה, במקום ראש הממשלה הנוכחי, נראה ונשמע ממש לא טוב, גם מבלי להצדיק את הניסיונות של נתניהו לשלוט בתקשורת.
בינתיים קראתי גם את רוגל אלפר שכתב הבוקר ב"הארץ" על המינוי הפסול של גאולה אבן בגלל ניגוד העניינים הטעון שלה כרעייתו של גדעון סער, והפעם בשונה מהרגיל אני מסכימה עם כל מלה שלו ותומכת לגמרי, והוא מוסיף עוד פרט חשוב שלא ידעתי, שמעכיר את התמונה עוד יותר, שגדעון סער בתפקידו כשר החינוך מינה את מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ לתפקיד מנכ"ל הטלויזיה החינוכית, שמשם הוא התקדם לתפקיד מנכ"ל התאגיד, וזה כבר הופך את המינוי של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית למשהו מסריח, כמו ניגודי העניינים שאתר News1 העלה לגבי היחסים בין גדעון סער לכתב ידיעות אחרונות שמעון שיפר, שגם שם לטענת האתר היה קידום ללא מכרז לרעייתו של שיפר במזכירות הפדגוגית תחת שר החינוך גדעון סער, וגם גרוע מכך, כי מדובר כאן בתפקידים הרבה יותר משמעותיים מאשר במקרה המקביל, וזה עניין ראוי לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. התאגיד הוא גוף ציבורי שקם כדי לבנות גוף שידור עם מינהל תקין יותר מרשות השידור, ולא כדי להחליף שחיתות אחת באחרת, עוד בטרם יצא התאגיד לדרך. בכלל כשקראתי הבוקר את הטור של אלפר נזכרתי בדיווח המצמרר של רועי צ'יקי ארד מהחתונה של גדעון סער וגאולה אבן, שבה נשמע שמעון שיפר אומר ש"נשמיד את כל מי שיכתוב נגד סער", שאחר כך הוא טען שהוא רק התבדח, אבל כפי שלימדנו פרויד, בדיחות מיטיבות לחשוף את תת ההכרה שלנו. בכלל הנטייה של אבן וסער ליחצן את הרומן שלהם, שלא היה רומן של זוג צעיר ופנוי, אלא של בני זוג והורים לילדים שפירקו משפחות וגרמו הרבה כאב לקרובים להם ביותר, ולצד זאת ההתעקשות של גאולה אבן להמשיך בתפקידיה למרות כל ניגודי העניינים הגלויים לעין, כל זה יוצר תחושה כללית של זוג כוחני וחסר-בושה שמשתין על כולם מהמקפצה, ומזכיר למרבה הצער יותר מדי את הזוג נתניהו, שאותו הוא רוצה להחליף במשכן ברחוב בלפור. מה שהכי מפחיד זה שמה שלא יהיה, הזוג נתניהו או הזוג סער, כמו העימות בין רשות השידור לתאגיד השידור הציבורי, שרובנו פשוטי העם, אין לנו מושג מה זה בדיוק ומה זה בדיוק ומה בכלל ההבדל ביניהם, הדבר היחיד שנרגיש מכל המהומות האלה שמתנהלות על גבנו ועל חשבוננו הוא, שגבוה מעל גבוה מתנהל בעיקר מאבק מי יהיו אלה שישתינו עלינו מהמקפצה, לגבי מה שירד לנו על הראש לא יהיה שום הבדל.
    

יום ראשון, 19 במרץ 2017

עוד בחירות, אז מה



אני לא יודעת להסביר את זה, אבל פשוט לא אכפת לי אם יהיו עכשיו בחירות. בפעם הקודמת, כשנתניהו פירק את הממשלה כדי להציל את "ישראל היום", הייתי מאד מוטרדת: גם מהחשש שעניינים מכריעים במדינת ישראל נקבעים אולי לפי אינטרסים של מיליונר אמריקאי, גם מהגחמנות של נתניהו, שכל הזמן שובר את הכלים מסיבות לא ברורות ומטלטל את כל המדינה איתו. עכשיו פשוט לא אכפת לי. לא בגלל שאני מצפה למשהו. מפלגת העבודה שתמכתי בה תמיד נמצאת על הקרשים, הרצוג כמנהיג המפלגה הוא בעיקר מביך, וגם אלה שנאבקים להחליף אותו לא מאד מלהיבים אותי, וגם בבחירות הקודמות היה לי ברור שגם אם הרצוג יקבל שלושים מנדטים, הוא לא יוכל להרכיב קואליציה. עכשיו המקסימום שמפלגת העבודה מצפה לו זה לעלות מעל עשרה מנדטים, וגם זה לא בטוח. רוב הסיכויים שנתניהו שוב ירכיב ממשלה עם החרדים וידחה קצת את הגשת כתבי האישום נגדו, וחוץ מזה לא ישתנה כלום. כמובן יכול להיות שיאיר לפיד ממש יפתיע ויקבל יותר מנדטים מנתניהו, שבעצם זה לא מאד יפתיע, כי מנבאים לו תוצאות קרובות לליכוד. אבל אם הוא יוכל להרכיב ממשלה זו שאלה גדולה. החרדים תמיד יעדיפו את נתניהו, ויש להם לפחות חמישה עשר מנדטים ויכולים להיות להם גם יותר, כי הם מולידים לעצמם הרבה מצביעים, ומי שמוליד יותר ילדים מנצח. הסיכוי לשינוי איננו גדול.
ובכל זאת לא אכפת לי שיהיו עכשיו בחירות, כי נדמה לי שבכל מקרה לא יהיה יותר גרוע. לכל היותר יהיה אותו דבר. כמובן נשאלת השאלה למה לטלטל את כל המדינה בבחירות בשביל להשיג פחות או יותר אותו דבר, אבל כנראה שזה לא ממש תלוי בנו. כנראה שנתניהו תמיד ישיג את אצבעות חברי הכנסת מהליכוד, גם אם הוא יחליט שמכאן והלאה הם צריכים לעמוד על הראש, וכנראה שאין ממש מישהו שיכול לעצור אותו. זה לא שהציבור שמח מזה. יאיר לפיד לא היה כל כך מתחזק, אם הציבור היה מרוצה מהגחמות של נתניהו, אבל עדיין רוב תומכי הליכוד יצביעו לליכוד, כי הליכוד, וזו סגולתו, ידע לתת למצביעיו תחושה של בית וזהות, ולכן הם נאמנים לו, בניגוד למשל להרצוג שהסביר שהשמאלנים לא שייכים למפלגת העבודה, ובאמת הם יעדיפו כנראה להצביע למר"ץ, או אפילו ללפיד, רק בגלל הסיכוי הקלוש להיפטר מנתניהו, שכל כך נמאס על כל כך הרבה אזרחים, ומכיוון שאיננו יכול להחליף את העם, הוא מנסה להחליף את העיתונות. גם מהחוקים של נתניהו נגד העיתונות לא ממש אכפת לי, למרות שאומרים עליהם דברים מאד דרמטיים, שהם יתנו לו שליטה בלעדית בכל כלי התקשורת. אי אפשר לשלוט בכל כלי התקשורת. אפילו בדיקטטורות קשות תמיד יש מישהו שממשיך להגיד את האמת, וישראל היא לא דיקטטורה וגם לא תהיה, כי התרבות היהודית היא לא תרבות של ציות והשלמה. כמובן ישנם עיתונאים חנפנים ומלחכי פינכה, כמו אלה שמתגוללים על יגאל סרנה כדי להחניף לנתניהו, שלא בדיוק מצטיין באמירת אמת, אבל תמיד יהיו עיתונאים שיגידו את האמת, כמו שיש עיתונאים אמיצים ברוסיה למרות שרוצחים אותם, וגם בזמן סטלין היו. אולי נתניהו מאמין שהוא יוכל לסדר לעצמו תקשורת אוהדת בכוח, אבל אני ממש לא מאמינה בזה. נתניהו הוא ראש ממשלה כבר יותר מעשר שנים, ויש לו עיתון תעמולה פרטי שמחולק בחינם, ובכל זאת התקשורת החופשית חיה ובועטת, וכשנתניהו מתנפל על כתביה בטירוף-חושים הוא מזיק בעיקר לעצמו.
אפשר כמובן לחשוב שהעמדה שלי נובעת מיאוש, מעייפות, מההצטננות הקשה שמענה אותי כל החורף ולא מרפה ממני. כמה כוח התנגדות כבר יש לבן-אדם שחצי לילה השתעל במקום לישון. אבל זהו, שלא, אני דוקא לא מרגישה בכלל יאוש אלא דוקא תחושת ביטחון, שלמרות הכל יקרו גם דברים טובים. אולי זה פסק-הדין של בית-המשפט העליון שמכיר בזכותם של תושבי מזרח ירושלים לתושבות מוגנת מבלי שיאבדו את זכויותיהם, פסק-הדין הכל כך צודק הזה של הנשיאה מרים נאור והשופטים עוזי פוגלמן ומני מזוז, שבעצם משקף מדיניות שכבר התקבלה בפועל והפסיקה את שלילת האזרחות האכזרית של תושבי מזרח-ירושלים בידי ממשלות ישראל. ההיסטוריון המנוח יעקב טלמון נהג לומר שעיסוק בהיסטוריה מפתח פסימיות, אבל אני מרגישה אחרת. כשאני מתבוננת בפיקחון על מדינת ישראל של לפני ששת הימים, שיש הנוהגים להלל ולשבח את ערכיה, על הילדים שנגזלו מהוריהם ונמסרו בדרכים מפוקפקות מאד לאימוץ, כשלהוריהם נאמר שהם מתו, על המימשל הצבאי שחלש על ערביי ישראל עד שנת 1966, על מעשי טבח של פלשתינים שהוצנעו והושתקו, על הגזל השיטתי של אדמות הערבים, אני מבינה שלמרות שאנשים אוהבים לומר שהכל מתקלקל, הרבה דברים בעצם משתפרים, והדמוקרטיה בישראל דוקא מתחזקת, וזה לא נובע כמובן מהתנהלותן של הממשלות, אלא מכך שהחברה האזרחית בישראל מתחזקת, התקשורת שפעם היתה כל כך מוגבלת, רשות השידור ותו לאו, כל כך מגוונת היום, בית המשפט העליון למרות כל ההתקפות עליו הוא מוסד חזק שפחות ופחות מתכופף בפני השלטון, וגם אם איילת שקד ממנה שופטים דתיים ימניים, אף אחד לא מבטיח לה שהם יהיו אומרי הן. בסופו של דבר ניפטר גם מנתניהו ומגחמותיו האינסופיות. אני לא יודעת אם זה יקרה בבחירות הקרובות, אולי עדיין לא, אבל במוקדם או במאוחר זה יקרה.