זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

מלחמת דת

 

אני מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת החרדי משה גפני שאנחנו בעיצומה של מלחמת דת, וכמו רוב מלחמות הדת, זו איננה מלחמה בין דתיים לחילוניים, אלא בין פונדמנטליסטים לליברלים: בין תפיסה מהותנית והירארכית של המין האנושי, שבה נשים נחותות מגברים, הומוסקסואלים אינם ראויים לבוא בקהל, ויהודים עליונים על בני עמים אחרים ודתות אחרות, לבין תפיסה של כל האנשים כשווים זה לזה וכבעלי זכויות שוות, שהראשונה בהן היא הזכות לייצוג שווה. העובדה שיש בישראל מפלגות שאוסרות על נשים להיות מיוצגות בכנסת ובממשלה היא בלתי נסבלת, והיא פוגעת בכל הנשים, כי כאשר יש ממשלה פונדמנטליסטית כפי שיש לנו כיום, הייצוג הנשי מאד נמוך, ואין כלל נשים בתפקידים בכירים, ולכך יש בהכרח השלכות על מצבן ומעמדן של נשים ועל יכולתן להשפיע על השלטון. העובדה שעד היום ישראל לא חייבה את המפלגות החרדיות לאפשר ייצוג לנשים היא פגם קשה בדמוקרטיה הישראלית, שמחייב תיקון בהקדם. זוהי אחת הדרישות שהמחאה צריכה להציב בראש מאבקה, כדי להגשים ולממש את הבטחת השוויון ללא הבדל מין  במגילת העצמאות, והדרך לכך היא פשוטה מאד: איסור מימון מפלגות למפלגות ללא נשים. התעקשות על כך תגרום לחרדים לאפשר לנשים להתמודד בשורות מפלגותיהם, שכן אין שום איסור הלכתי על כך, רק דעה קדומה.

העיסוק החולני של הפונדמנטליסטים בהומוסקסואלים וההסתה כלפיהם, שאף מעודדת אלימות, קשורה לאפליית הנשים. חברה שמבוססת על הפרדה בין גברים לנשים ועל עליונות גברית, מתקשה לשאת גברים שאוהבים את בני מינם, כי הומוסקסואליות מטשטשת את ההבחנה הנחרצת של החברה הדתית בין נשים לגברים ואת הבידול בתפקידים החברתיים שהיא מייעדת לשני המינים. לכן מבחינת הפונדמנטליסטים, ההומוסקסואליות מערערת את עולמם, והם מגיבים כלפיה באלימות בלתי נתפסת, כפי שביטא זאת חבר הכנסת יצחק פינדרוס, שטען כי ההומוסקסואלים הם האיום הגדול ביותר, יותר מדאע"ש, חיזבאללה וחמאס, שכן מבחינתו ההומוסקסואלים מערערים את עולמו מבפנים: עולם שאין בו חלוקה מובהקת בין גברים לנשים הוא מבחינתו האיום הקשה ביותר על עולמו שמסודר במתכונת תיבת נוח ומתקשה לפעול במתכונת אחרת.

גם תפיסת העליונות כלפי מי שאינם יהודים, ובפרט כלפי הערבים, ממלאת תפקיד חשוב בעולמם ההירארכי של הפונדמנטליסטים, שבו היהדות עליונה על הדתות האחרות, והיהודי טוב בהכרח ממי שאיננו יהודי. זוהי תפיסה שמשרתת היטב את שאיפתו של הגבר היהודי הפונדמנטליסטי, לחוש שיש לו זכויות יתר לא משום שגזל אותן מאחרים בכוח הזרוע, אלא מפני שבמהותו הוא טוב כביכול מן האחרים וראוי לזכויות היתר הללו. ומאחר שהבידול וההתבדלות מעסיקים את הקהילה הפונדמנטליסטית ונתפסים כקיומיים, רווחת במגזר החרדי גם אפליה קשה בין אשכנזים לספרדים, שמודרים ממוסדות חינוך אשכנזים, וגם אם הם מורשים להתקבל למוסדות חינוך אשכנזיים, הם מופלים ומבוזים בהם. כמובן שהציבור החרדי מבטא שנאה לערבים, שבאמצעותה הוא מאפיין את עצמו כבן לציבור נעלה יותר, וגם משתמש בה כסוג של מחיצה – מי ששנוא יתקשה להתערבב בקרב הרוב, וכך נשמרים בציבור החרדי מעגלים סגורים זה בתוך זה: היהודים לעצמם, ואין בתוכם ערבים, האשכנזים לעצמם, ואין בתוכם ספרדים, והגברים לעצמם, ואין בתוכם נשים. כל מחיצה היא כלי נשק וכל הבדלה היא דיכוי, כי כל מעגל סגור הוא מעגל של שליטה, ששמורה רק לחברים במעגל. המהותנות וההירארכיה מצדיקות את ההפרדה וההדרה, כי רק כאשר רואים את הגבר כשונה ועליון על האשה, את האשכנזי כשונה ועליון על המזרחי, את היהודי כשונה לגמרי ועליון על הערבי או לא יהודי אחר, אפשר להצדיק את ההפרדה, ההדרה והאפליה, ולראות בהם הכרח שנובע מתכונותיהם השונות כביכול של שני הצדדים, ולא כהפרדה טכנית שאין לה שום סיבה עניינית.

לכן המאבק בפונדמנטליזם הוא מאבק על הסרת מחיצות. זה איננו אומר בהכרח הסרת מחיצות בכוח. זה אומר הסרת מחיצות מרצון בהתכנסות מרצון – בהפגנות, בצעדות, במחאה, בבמות שעליהן ניצבים ומדברים. שיתופם ושילובם יחד של צועדים וצועדות, דוברים ודוברות, נואמים ונואמות, זמרים וזמרות, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, הומוסקסואלים וסטרייטים, דגלי ישראל ודגלי גאוה, כל העירובים שוברי המחיצות הללו, סופם לפוגג גם את המחיצות האחרות שמוצבות בכוח ועל מנת להפריד. הערבוב הוא אויבו של הפונדמנטליזם, שיותר מכל מפחידות אותו הסובלנות, הקבלה והאהבה.                                                                                                                                                                                                                                                                                            

נתניהו וההומוסקסואלים

 

כששמעתי את בנימין נתניהו מתפאר בגרמניה בכך שיש בליכוד תא גאה, ושהוא מינה את אמיר אוחנה ליו"ר הכנסת – כמובן זה איננו מינוי אלא בחירה של חברי הכנסת ברוב קולות, אבל אולי במקרה זה נתניהו תיאר את ההליך האמיתי – הרגשתי מבוכה גדולה ואי נעימות מעיקה, ונזכרתי באמי מתפארת בפני חברתי מהאוניברסיטה שהיתה בת לעדה התימנית כמה היא אוהבת תימנים ואיך היא מגינה עליהם מגזענות כשמישהו מעליב אותם, וחשבתי שזאת צורה נהדרת לסמן את הזולת כנחות ואת עצמך כפטרונו רב החסד, כי זה נשמע כמו חנופה, אבל בעצם זאת דרישה להוקרה והכרת תודה עבור יחס שוויוני שאמור להיות מובן מאליו, ולכן בהכרח יש להתפארות כזו בהיותך נאור אופי אוקסימורוני, כי היא מדגישה דווקא את העדר המובנות מאליה של השוויון. אמי דיברה בעיקר על חדוה, שעבדה בניקיון אצל ידידו הפרופסור של אבי, אחרי שהלה התגרש מאשתו, ונישאה לפרופסור, לתדהמת כל חבריו, שלא כל כך התרגשו מכך שחדוה היתה תימניה כמו שהתרגשו מכך שעבדה כעוזרת בית והיתה צעירה מהפרופסור בשנים רבות. הורי מאד חיבבו את חדוה, ועדיין הנישואים האלה נראו להם מוזרים. אבי חשב שהפרופסור היה צריך לעודד את חדוה ללמוד ולהשלים את השכלתה. היא היתה אשה חכמה ושנונה, אבל נאלצה להפסיק את לימודיה ולצאת לעבוד כבר בהיותה נערה, כי היתה הבת הבכורה במשפחה ענייה ומרובת ילדים. אני התחברתי עם חדוה וקיבלתי ממנה הרבה עצות טובות שהכשירו אותי לחיים שנועדו לי כאשה ענייה. כשהייתי מורה חיילת, ונפעמתי מכך שיש לי משכורת חודשית מוגדלת, כי מורות חיילות גרות בדירת מורות חיילות וקונות את האוכל לעצמן, רציתי לחסוך בכל חודש סכום כסף בבנק, וחדוה אמרה לי שאם אני יכולה לחסוך רק סכומים קטנים, עדיף שלא אפקיד את הכסף בחשבון בנק אלא שאקנה בו חפצים שימושיים, שכשאתחתן אוכל להשתמש בהם. ככה באמת קניתי שמיכה ומגהץ ושלוש חולצות, אחת עם דוגמת דגים צהובים וכחולים ואחת מבריקה עם פסים צבעוניים ואחת עם משבצות לבנות וכחולות ושרוולים תפוחים. כשהבאתי את המגהץ שקניתי במשכורת הצבאית הביתה, אמי ניסתה לשכנע אותי לתת לה את המגהץ שהיה מאיכות טובה, ולקחת לעצמי את המגהץ הישן שלה, אבל לא הסכמתי, כי קניתי אותו בכסף שלי והיא כבר לא יכלה להגיד לי מה לקנות.

לחדוה ולפרופסור נולדו שני בנים ואחר כך הם התגרשו וחדוה נישאה מחדש וכבר לא פגשתי אותה יותר, וגם הפרופסור התחתן מחדש עם אשה מאד שקטה ועדינה וגם ממנה הוא התגרש, וכשהוא התגרש בשלישית אמי אמרה לאבי שאם הוא התגרש גם מאשתו השלישית כנראה שאצלו הבעיה, מה שהיה לדעתי ברור כבר מהאשה הראשונה. בכל אופן אמי אמרה לאבי: תראה שהבן הכי מוצלח של הפרופסור יהיה בן של חדוה, כי אמי האמינה מאד בבני עניים. נזכרתי בזה כשראיתי פעם כתבה על בחור שמחבל ירה בראשו וחייו ניצלו בזכות הרופא שניתח אותו, והרופא המוכשר הזה היה הבן של חדוה והפרופסור.

אני לא יודעת לומר אם אמי היתה גזענית, אבל היא היתה מאד מביכה. אולי גם נתניהו סובלני כלפי הומוסקסואלים, אבל הצורה שבה הוא משתמש בהם מאד לא נעימה וגם לא רלוונטית. זה שיו"ר הכנסת הוא הומוסקסואל לא אומר שהחקיקה ששוללת מבג"ץ סמכויות לא תפגע בדמוקרטיה ובזכויות אדם, גם של להט"בים וגם של אחרים. בכלל במפלגות ימין קיצוני במערב אירופה יש הרבה הומוסקסואלים והם נגד מהגרים מוסלמים, כי המוסלמים מדכאים הומוסקסואלים, אבל בעצם הם נגד מוסלמים כי הם מאד גזענים. נכון שלמשל איתמר בן-גביר הוא גם הומופוב וגם גזען, וגם במזרח אירופה שהמדינות שם יותר מפגרות, רודפים גם הומוסקסואלים וגם מוסלמים או מהגרים בכלל. לרדוף הומוסקסואלים זו התנהגות ברברית, אבל זה לא אומר שמי שמתייחס להומוסקסואלים כאל שווים הוא בהכרח נאור. נתניהו אולי לא הומופוב, אבל הוא לגמרי גזען ותמיד, לא רק עכשיו, היו לו נטיות אוטוריטריות, כמו הצורה שבה הוא חתם על הסכמים עם מדינות המפרץ, כשהוא ממדר את שר החוץ גבי אשכנזי, שהוא המוסמך לפי החוק לחתום על הסכמים עם מדינות זרות, ובמקום לנסוע לחתימת ההסכמים עם שר החוץ אשכנזי שיחתום עליהם כמו שהחוק מחייב, נתניהו ביקש מאשכנזי ייפוי כוח, ונסע לטכס חתימת ההסכמים עם אשתו ובניו, כמו שליט של רפובליקת בננות ולא כמו ראש ממשלה נבחר במדינה דמוקרטית שצריך לכבד את החוק ואת רוח החוק, ולא כמו שבימין חושבים שראש ממשלה צריך רק להיבחר ובכך מסתיימים חובותיו.

הכתב המדיני של ערוץ 12 ירון אברהם, שנמצא לאחרונה במסלול התנגשות עם נתניהו ומקורביו בגלל נטייתו לדווח אמת, העיר שמי שהעניק זכויות ללהט"בים בישראל הוא בג"ץ ולא הכנסת, והפגיעה בסמכויות בג"ץ היא כמובן פגיעה קשה בהומוסקסואלים ובכל קבוצה שזקוקה להגנה מאפליה ומדעות קדומות. יריב לוין ושמחה רוטמן אמרו שהכנסת תגן על זכויות אדם, שזאת בדיחה טובה כשבכנסת ובממשלה יושבים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ', שעשו את מצעד הבהמות כדי ללעוג למצעד הגאווה ולהשוות את הלהט"בים לחיות. נתניהו אמר שהוא לא ייתן לפגוע בזכויות של הומוסקסואלים. יכול להיות שהוא לא ייתן, אבל ההומוסקסואלים וגם המשפחות שלהם רוצות שהם יהיו מוגנים בחוק ובמשפט ולא תלויים במוצא פיו של נתניהו. במדינה דמוקרטית החוק והמשפט מגינים על אנשים מאפליה, ולא חסדו של השליט, כי כל אדם רוצה לחיות את חייו בזכות ולא בחסד, וזה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ללא דמוקרטיה: בדמוקרטיה האזרחים אינם תלויים בטוב לבו ובחסדו של השליט, כי בדמוקרטיה יש לאזרחים זכויות מוגנות בחוק, ובדמוקרטיה יש בית משפט עצמאי שאוכף את כיבוד הזכויות, ובלי שני הדברים האלה אין דמוקרטיה.

הומוסקסואליות ופמיניזם מאיימים על השמרנים

 

עפרי אילני בטור במוסף הארץ (מלחמת ההומואים הראשונה 13.1.23) תוהה מדוע השמרנות נלחמת כל כך בהומוסקסואליות, שרוב הציבור כבר מקבל אותה בחמלה. הוא נאחז בדברים שאמר הרב אחיקם גץ, שבניגוד למשל לחילוניות, הומוסקסואליות היא בלתי הפיכה, ומי שבחר בה – דגש על "בחר בה" – השמרנים מציגים את ההומוסקסואליות כבחירה מודעת ולא כנטייה מולדת, וגם אופן ההצגה הזה אינו מקרי – הוא בלתי הפיך ולכן נשמה אבודה. ועדיין נותרת השאלה מה כל כך נורא בהומוסקסואליות גם אם איננה הפיכה.

אבל השמרנות איננה נלחמת רק בהומוסקסואליות. היא נלחמת לא פחות בפמיניזם, ומנסה להשיב בכוח את הנשים למקומן המסורתי בבית ובמטבח, ורואה את עיקר תפקידן בלידת ילדים וגידולם. העולם השמרני והדתי בפרט, ובוודאי העולם היהודי דתי, מבוסס על ההפרדה בין גברים ונשים, על עליונותם של הגברים והדרתן של הנשים מכל מה שאיננו קשור בלידת ילדים וגידולם. כל דבר ששובר את ההבחנה הדיכוטומית הזו בין העולם הגברי לעולם הנשי מערער איפוא את יסודותיו של העולם הדתי השמרני. הפולחן הדתי היהודי הוא גברי לגמרי. הנשים יכולות לכל היותר לשבת בעזרת הנשים ולצפות מאחורי המחיצה.

ההומוסקסואליות מפחידה את השמרנים משום שבדומה לפמיניזם, היא מערערת על ההפרדה המוחלטת שכופה השמרנות בין גברים ונשים. היא איננה מבוססת על דומיננטיות ברורה של הגבר, שככתוב "הוא ימשול בך", כלומר באשתו. הגבר ההומוסקסואל מוותר, מבחינת השמרנים, על מעמדו כמושל. האין "משילות" המלה הרווחת ביותר בדברי חברי הקואליציה הנלחמים בהומוסקסואליות? הגבר המוותר על כוחו כמושל מערער על העולם הסדור של השמרנים, שבו העולם כולו אמור להתנהג, בכל תחום ותחום, על פי הדגם של אשה כנועה לבעלה וגבר שמושל בה, שבכך רואה השמרן את מימוש גבריותו של הגבר. לא במקרה זעקו תומכיו של אלאור אזריה בבית המשפט "מי שלא יורה הוא קוקסינל". קל מאד לראות אצל איתמר בן-גביר ואנשיו את הזהות בין גבריות לכוחנות ואלימות. גבריות מתבטאת לדידם בהפעלת כוח וב"להראות מי בעל הבית", ומי שמוותר על הפעלת כוח פוגע בכל הגברים, כי הוא מערער על מושג הגבריות עצמו, ועל הזהות שלדידם של בן-גביר ואנשיו היא מתחייבת, בין גבריות, עליונות, כוחנות ושלטון. לכן נלחמו אנשי כ"ך בשצף קצף במצעד הגאוה. מבחינתם הוא פוגע בעצם מושג הגבריות, שצריכה להיראות כל הזמן, ומערער את בסיס עולמם. ההומוסקסואל הוא מבחינתם גבר שמסרס את עצמו, ובכך הוא מאיים על עליונותם של כל הגברים ומעורר אצלם חרדת סירוס שהם מתקשים לשאת, כי האיום הגדול ביותר על השמרן הוא האיום להיות אשה או להיות כנוע כאשה, שלדידם זה היינו הך.

החרדים מפגינים אולי פחות כוחנות, מאחר שהם חוששים מגיוס לצבא, שבמסורת היהודית, בגלל טראומת הצעירים היהודים שנחטפו לשרת בצבא הצאר, שנתפסו כמומרים מאונס, מסמל שמד, אך עומדים על עליונות הגבר כמקיים הפולחן הדתי, ועוד יותר מהלאומנים הם חרדים ממתן מעמד שווה לנשים ומזכות נשית לייצוג פוליטי. גם מעמדו של הגבר החרדי נתפס כמותנה בנחיתותן של נשים ובהפרדה גמורה בין נשים לגברים תוך כדי השתקתן של הנשים ודחיקתן תמיד לשוליים, לא רק מטאפורית אלא פיזית, כמו בבית הכנסת. מאותה סיבה עצמה ההומוסקסואליות, שאין בה הבחנה מוחלטת בין גברים ונשים ואין בה עליונות מוחלטת של גבר על אשה, מערערת את עולמם, שמרגע קומם בבוקר, עם הנחת התפילין, מבטא את גבריותם ואת היותם אדוני המשפחה ונציגיה בפני האל. החרדיות מתייחסת בשלילה גם ללמדנות של נשים, והגברים החרדים תובעים לעצמם את הבעלות הבלעדית על לימוד התורה והידע הדתי, ולכן הפמיניזם, שתובע את זכותה של האשה לשוויון, לידע, לחיים מקצועיים, לייצוג פוליטי ולנראות ציבורית מאיים מאד על עולמם. ההומוסקסואליות והפמיניזם הם לדידם של החרדים שני איומים דומים של ערעור ההבחנה וההפרדה בין גברים ונשים שמבטיחה את עליונות הגבר על האשה, ולכן הם מאיימים באופן דומה על עולמם.

ההתייחסות להומוסקסואליות כאל בחירה ולא כאל נטייה מלידה, והטענה שהעלו אבי מעוז ואנשיו שהם אינם נלחמים בהומוסקסואלים אישית אלא ב"אידיאולוגיה ההומוסקסואלית", מקלה עליהם להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהסתייג ממנו, שכן אם אנשים נולדים עם נטייה מינית הומוסקסואלית, קשה להגדיר את ההומוסקסואליות כרוע ולהילחם בה. אם לעומת זאת מגדירים את ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה ולא כנטייה מולדת, כאילו ההומוסקסואל יכול לבחור שלא להיות כזה, אפשר להאשים את ההומוסקסואל בכך ש"בחר" בהומוסקסואליות במקום בחיים עם בני המין השני, ולכן אפשר להעניש אותו על בחירתו. הגדרת ההומוסקסואליות כבחירה וכאידיאולוגיה גם מאפשרת להתכחש לכך שההומוסקסואליות היא תופעה טבעית וחלק מהמציאות ולהעמיד פנים שאין דבר כזה, ואם יש הומוסקסואלים הם אינם אנשים שיש לקבל אותם כפי שהינם, מפני שכך נולדו והתפתחו, אלא אנשים שבחרו מרצונם בדרך חיים שלדידם של השמרנים מערערת את הסדר החברתי, ויכלו לכאורה גם לבחור אחרת, ולכן ההומוסקסואליות לדידם איננה חלק מתמונת המציאות אלא אידיאולוגיה רעה שיש להכחיד.

השמרנות מסוגלת לסבול את ההומוסקסואליות רק כאשר היא מסתתרת ומתחבאת, ואיננה מחייבת את השמרנים להתמודד עם העובדה שהיא חלק מהמציאות של החברה האנושית. לכן הנראות הציבורית של הומוסקסואלים, יותר מעצם קיומם, מאיימת מאד על החברה השמרנית. אבל למרות שהחברה השמרנית פוסלת את עצם קיומם של ההומוסקסואלים, ואיננה יכולה לפסול את עצם קיומן של נשים, שהרי היא זקוקה להן לצורך לידת ילדים, יש דמיון רב בין האופן שבו מבקשים להעלים מהמרחב הציבורי את ההומוסקסואלים, לאופן שבו מבקשים, וגם מצליחים, להעלים מהמרחב הציבורי את הנשים. בשני המקרים הטענה היא שמיניות יש להסתיר, לא רק כאשר מדובר בקשר הומוסקסואלי, אלא גם כאשר מדובר בקיום הנשי עצמו, שכן כפי שאוהבים הדתיים לטעון "קול באשה ערוה", כלומר שעצם הופעתה הציבורית של אשה היא ביטוי של מיניות שראוי להסתרה ולהרחקה מן הציבור, והשיבוש המכוער שעליו כתבתי כאן "בת מלך כבודה פנימה" מדגים את מעמדה האמיתי של האשה בחברה החרדית, שלא במקרה הרב טאו, רבו של אבי מעוז, מבטא בפגיעתו הרעה בנשים, כמו בתורתו. הופעה של נשים, כמו של הומוסקסואלים, במרחב הציבורי, היא לדידם של השמרנים גילוי של פריצות. בכך שגוזלים מהאשה את קולה, את אפשרות הדיבור, כאשר מקבילים אותו להפגנת מיניות, גוזלים ממנה גם מימד של בריאת האדם בצלם אלהים, שהרי הדיבור הוא אלוהי: העולם נברא באמירה, ואת הסגולה האלהית של הדיבור מעניקים החרדים לגברים בלבד, ובכך הם מצביעים על היות הגבר נברא בצלם אלהים, ומתחילים את התנ"ך בפרק ב' שבו נבראה האשה מצלע האדם, ש"לזאת ייקרא עצם מעצמיי" ומדלגים על "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם: ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה." (בראשית א, כ"ז-כ"ח), פסוקים שמדגישים שבריאת האדם בצלם אלהים מתייחסת גם לגבר, גם לאשה, ושניהם כאחד הם האדם.

הומוסקסואלים לא שמאלנים

 

הילו גלזר ריאיין במוסף "הארץ" מיום ששי האחרון (16.9.22) קבוצת הומוסקסואלים ימנים, שחלקם תומכים באיתמר בן-גביר ומשתפים פעולה עם שפי פז במאבק לגירוש אפריקאים מתל-אביב. הם אומרים דבר נכון: זכותם לתמוך במי שמייצג את דיעותיהם הפוליטיות, והם חושבים שגם היחס בימין הלאומני להומוסקסואלים משתנה עקב ההבנה שיש הומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני, וטוענים שבעקבות פעילותם איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ואפילו אבי מעוז ממפלגת נועם שינו את יחסם להומוסקסואלים.

אינני יודעת אם איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' שינו את דיעותיהם לגבי הומוסקסואלים. ככל מי שהשתתף במצעדי הגאווה בירושלים בשני העשורים הקודמים, אני זוכרת היטב את איתמר בן-גביר, בנצי גופשטיין וברוך מרזל עומדים מאחורי מחסום המשטרה בפינת קינג ג'ורג'-רמב"ן ומקללים את הצועדים. היו גם סדינים שניתלו ממרפסות ברחוב שעליהם נכתבה בטוש שחור פראפרזה על פסוק י"ג בויקרא פרק כ' הגוזר מות על משכב זכר. אני זוכרת את המלים "מות יומת" על הסדינים הלבנים שהזכירו לי את אנשי הקוקלוקסקלאן נאספים עטויי סדינים לערוך לינץ' בשחורים והטילו עלי אימה. זה תמיד התחבר לי עם רצח רבין – שני הדברים שאיתמר בן-גביר תמיד יתקשר אליהם בתודעתי הם הנפנוף שלו בסמל המכונית של רבין באמירה שהם יגיעו גם לרבין עצמו - והם אכן הגיעו - והעמידה שלו מעבר למחסום במצעדי הגאוה, ומשום מה נחרת במוחי גם ביקורו של השר המנוח יעקב נאמן במערת המכפלה כשבן-גביר עמד וצרח עליו. נאמן התעטף בטליתו ושתק, ונדמה היה לי שבן-גביר צורח עד אין קץ ואיש איננו משתיק אותו. גם זה היה מפחיד. אני לא מאמינה שאיתמר בן-גביר השתנה במשהו, אבל זו כמובן זכותם של הומוסקסואלים לתמוך באיתמר בן-גביר, אם זה מה שהם מאמינים בו. תמיד אמרתי את זה לחברותי ממר"ץ שהיו להן ילדים הומוסקסואלים שהצביעו כמותן למר"ץ, והיום חלקם מצביעים לרשימה המשותפת, תמיד אמרתי להן שההומוסקסואלים לא חייבים להצביע למר"ץ, וטבעי שהומוסקסואלים תומכים בכל המפלגות, כי ילדים הומוסקסואלים נולדים בכל המגזרים ובכל האמונות, וגם לחרדים ולימנים יש ילדים הומוסקסואלים שטבעי שיחשבו כמו הוריהם ויצביעו בהתאם.

אולי ההומוסקסואלים שהילו גלזר ריאיין לכתבה הזו או ההומוסקסואלים הימנים בכלל גרמו לשינוי במפלגות הימין, ואולי לא, אבל אין שום דבר מפתיע בהומוסקסואלים ימנים. היו הרבה הומוסקסואלים במפלגה הנאצית, למרות שהיא רדפה הומוסקסואלים, ויש עוד יותר הומוסקסואלים במפלגות האוהדות לנאצים באירופה בעשורים האחרונים. אלה מפלגות שמעריצות את הגוף הגברי והיופי הגברי ואת הגבריות בכלל, והדבר הזה קוסם להרבה הומוסקסואלים. יירג היידר שעמד בראש מפלגת החירות האוסטרית נהג להצטלם בנוף ירוק עם אשתו ושתי בנותיו הנאות, כולם לבושים בתלבושת אוסטרית מסורתית, אבל היה ידוע לכל שהוא הומוסקסואל בארון, ולאחר מותו בתאונה נחשף בן זוגו לתקשורת. הומוסקסואלים פעלו בעשורים האחרונים בתנועות לאומניות אוהדות לנאצים בכל רחבי אירופה, ואכן תנועות אלה ממעטות לרדוף הומוסקסואלים ואפילו תומכות בהם כנגד מטיפים מוסלמים שמגנים הומוסקסואליות ומצדיקות את רדיפת המהגרים בטיעון של רדיפת ההומוסקסואלים באיסלם. ההומוסקסואלים שריאיין גלזר דומים מאד לעמיתיהם בימין הלאומני באירופה שממוקד בעיקר ברדיפת מהגרים ולעתים אף מציג את עצמו כאוהד ישראל ואפילו תומך במתנחלים. רק בישראל חושבים שהומוסקסואלים הם בהכרח שמאלנים תל-אביבים רכי דיבור שמצביעים למר"ץ.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין הלאומני פועלים נגד האינטרס שלהם עצמם, אבל זו זכותם וזה עניינם. מה שחשוב הוא שהשמאל והליברלים בישראל יתפכחו מהתחושה שתמיכה בהומוסקסואלים ובדרישותיהם היא בהכרח תמיכה בזכויות אדם. בניגוד לקהילות הומוסקסואליות במערב שנלחמו למען נישואים הומוסקסואלים, ציבור ההומוסקסואלים בישראל ממקד את מאמציו בקידום פונדקאות בארץ גם להומוסקסואלים, כדי שזוגות הומוסקסואלים לא יצטרכו להכיר באמותיהם יולדותיהם של ילדיהם ובזכויותיהן כאמהות, ויוכלו להעמיד פנים שלילדיהם יש רק אבות ואין בתמונה אישה, ובקיצור כדי שלא יצטרכו להביא ילדים לעולם בהורות משותפת שמכבדת את זכויותיהן של האמהות. למרות האכזריות והניצול המחפיר והמסוכן של נשים בעסקות פונדקאות, תומכים בהן רבים מתוך מחשבה שכל תמיכה בדרישות של הומוסקסואלים היא תמיכה בקידמה ובנאורות. למרבה הצער לא זה המצב. פונדקאות מאפיינת מדינות נחשלות כמו הודו ונפאל ומדינות כמו ארצות-הברית שמצב זכויות הנשים בהן הוא בכי רע ורבות מהנשים שם אינן זכאיות אפילו לחופשת לידה. קיום פונדקאות בישראל, עבור הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד, היא חרפה. מכיוון שכוחה הכלכלי של הקהילה ההומוסקסואלית גדול, שכן זו קהילה של גברים בלבד שנהנית מהעדיפות הכלכלית שיש לגברים, קל לה לתרגם את כוחה הכלכלי לכוח פוליטי שמקדם ניצול נשים כרחם להשכיר. לכך מצטרף כוחה העצום של תעשיית הפריון הישראלית שמגלגלת סכומי עתק ושולחת זרועות גם למדינות נחשלות כמו גיאורגיה ומקימה שם בתי חולים לפונדקאות שמנצלים את הנשים המקומיות דלות האמצעים והבלתי מוגנות. גם בג"ץ מסייע להרחבת הפונדקאות כאילו מדובר בשירות לקוחות ולא בניצול מחפיר של נשים כאינקובטורים חיים.

ייתכן שההומוסקסואלים שתומכים בימין פועלים נגד האינטרס של עצמם וייתכן שלא. מה שבטוח הוא שנשים שתומכות בפונדקאות פועלות נגד האינטרס של ציבור הנשים, שהליך הפונדקאות הופך מבנות אדם למכונות לייצור ילדים למכירה לכל המרבה במחיר.

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.    

 

 

אבישי בן-חיים הוא מנוול

 

אינס אליאס שכותבת במוסף גלריה של "הארץ" על מזרחיים, ולרוב על אמנים או סופרים מזרחיים, הקדישה השבוע את הטור שלה כדי להגן על אבישי בן-חיים, שלטענתה התקשורת – שנשלטת על ידי האליטה האשכנזית, מקבעת ומתייגת אותו כלא ראוי כי הוא תומך בנתניהו, ובקיצור, אבישי בן-חיים הוא מזרחי מסכן, מקופח, מתויג על ידי האליטה האשכנזית שמתקשה לקבל שיח מזרחי מעמדי וכמובן שולטת בכל ומדכאת את המזרחיים. כבר כתבתי כאן את דעתי על בן-חיים שהוא לא מסכן ולא מקופח אלא תועמלן שקר של דרעי ונתניהו בערוץ 13 שלן בלווטניק רכש לבקשת נתניהו והפך לערוץ שבמידה רבה מדברר את נתניהו, ולכן הוא גם מוגן, בניגוד לרבים וטובים שפוטרו מהערוץ, וגם מקבל במה נרחבת לקידום תעמולת נתניהו שלשם כך קנה לן בלווטניק את ערוץ 13, ולכן אני משתדלת לצפות בו מעט ככל האפשר. בכל זאת חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים וגם על הטענות של אינס אליאס, שקיבלה טור ב"הארץ", דבר שאשכנזיה כמוני לא יכלה לקבל – שגרירות גרמניה התלוננה שהמאמרים שלי על אנטישמיות מסכנים את יסודות קיומה של הרפובליקה הגרמנית – אבל אני פולניה ולכן גם כשאין לי מה לאכול אני פריוילגית, ולעומתי אינס אליאס ואבישי בן-חיים הם מזרחיים, ולכן גם אם המשכורת, לפחות זו של בן-חיים (לעבוד אצל שוקן זו לא מציאה כידוע) היא מספר שלא ראיתי בחיים, הוא תמיד יהיה מזרחי מדוכא ואני אשכנזיה פריוילגית הגמונית או כל שם תואר יווני או לטיני שדרוש כדי להפוך תעמולה זדונית בשירות נתניהו למשהו שנשמע כמו ניתוח מדעי. חשבתי לכתוב שוב על אבישי בן-חיים מפני שאינס אליאס מצאה לנכון להגן על האופן שבו תייג את מנהיגי העבודה ומר"ץ מירב מיכאלי וניצן הורוביץ כחסרי ילדים בטענה שזה דיבור מעמדי. גינוי אנשים שאין להם ילדים איננו דיבור מעמדי. זהו דיבור דתי, חברתי, תרבותי, ובעיקר זה דיבור מרושע ובזוי. זה איננו דיבור מעמדי, ומבחינה מעמדית גם אבישי בן-חיים וגם אינס אליאס, שמתוקף עבודתה אצל עמוס שוקן הקמצן מן הסתם משתכרת שכר סמלי למדי לעומת בן-חיים, אינם נחותי מעמד לעומת מירב מיכאלי וניצן הורוביץ – כולם אנשי תקשורת שמתוקף כך זכו לפירסום ופופולאריות. בן-חיים הגיע לתקשורת מן הפוליטיקה, לאחר שהיה יחצ"נו של דרעי בתשלום והפך ליחצ"נם של דרעי ונתניהו במסוה של עיתונאי, ואילו מיכאלי והורוביץ מינפו את הצלחתם בתקשורת לקריירה פוליטית, ויפה עשו.

למיכאלי והורוביץ אין ילדים, ובמדינת ישראל זה יוצא דופן. בתרבות הישראלית הבאת ילדים לעולם היא לא רק מימוש של כמיהה אנושית לצאצאים, אלא חובה חברתית ולאומית והוכחה לנורמליות. במדינות מערביות הומוסקסואלים נלחמו על הזכות להתחתן ולקבל זכויות של זוגות נשואים, ואילו בישראל הומוסקסואלים נלחמים כדי לנצל נשים בתור פונדקאיות כי הם רוצים לקנות ילדים מבלי להעניק לנשים שילדו אותם מעמד של אם ושותפה בגידול הילדים, וזה דבר מזעזע, שהומוסקסואלים צבועים כמו אמיר אוחנה ואיציק שמולי עשו כדי שיוכלו להיות הורים מבלי לתת את הדעת על המשמעות של ניצול נשים כאילו היו אינקובטור ולא בנות אדם. דוקא תקופת הקורונה מדגישה שוב את סיכוני ההריון ואת רגישותן של נשים הרות למחלות, שהופכת את עוולת הפונדקאות לנוראה עוד יותר, ואני שמחה שניצן הורוביץ לא קנה ילדים בכסף. כמובן שהומוסקסואלים יכולים גם להביא ילדים לעולם בהורות משותפת וזאת הדרך ההגונה להביא ילדים לעולם, אבל אינני חושבת שהם חייבים להביא ילדים לעולם, ואני מעדיפה אנשים שלא הביאו ילדים לעולם על אנשים שהביאו ילדים לעולם תוך ניצול מחפיר של נשים עניות ומוחלשות. כפי שכבר כתבתי אני מתכוונת להצביע למר"ץ ואני חושבת שניצן הורוביץ הוא לפני הכל בן אדם טוב והגון, תכונות שמעריצי נתניהו בזים להן אבל אני דוקא מעריכה, ואלה בעיני תכונות יותר חשובות מלהיות כמו כולם. ומה שהכי מגעיל שכשאבישי בן-חיים אמר שלניצן הורוביץ אין ילדים הוא רמז לכך שניצן הורוביץ הומוסקסואל, כי אבישי בן-חיים הוא לא רק תומך בנתניהו אלא גם בעל דיעות קדומות מכוערות שהוא מבטא בדרכו המכוערת, שבה הוא משתמש בתגית המקופח כדי לפגוע באנשים שסובלים גם ככה מדיעות קדומות. זה שמישהו מרוקאי לא נותןלו זכות להעליב הומוסקסואלים או נשים או אפריקאים שנמלטים לישראל ממדינות איומות ונוראות.

גם למירב מיכאלי אין ילדים אבל אינני יודעת אם היא לא רצתה ילדים. פעם, לפני שנים, היא אמרה לארז טל, שהיה בן זוגה במשך שנים, "לא יהיו לי ילדים כי אתה הלכת". אולי היא רצתה להביא לעולם ילדים עם ארז טל וזה לא קרה, ואולי מסיבה אחרת היא לא ילדה ילדים. לא כל הנשים מצליחות ללדת ילדים. גם אלה שמאד רוצות והורגות את עצמן בטיפולי פוריות נוראים לא תמיד מצליחות ללדת, ובכל מקרה הבאת ילדים לעולם לא תלויה רק ברצון אלא בהרבה גורמים אחרים, ולכן צריך להיות מאד מנוול כדי להעליב אנשים על כך שאין להם ילדים, ואבישי בן-חיים הוא מנוול. כל מי שמעליב אנשים על כך שאין להם ילדים הוא מנוול, וגם מי שמעליב הומוסקסואלים הוא מנוול.

למרבה הצער שני העלבונות האלה, העלבת הומוסקסואלים והעלבת חשוכי-ילדים, מאד מקובלים בחברה החרדית, שאבישי בן-חיים לא ממש שייך אליה אבל משרת אותה, והשיח שלו איננו שיח של מאבק מעמדי אלא שיח של דיכוי חברתי חרדי שהופך את ההומוסקסואלים למצורעים ואת הנשים העקרות למושפלות. זהו שיח שצריך לגנות כי הוא שיח פוגעני כלפי אנשים שלא עשו כל רע.

הערב צפיתי גם באיילה חסון, חברתו הטובה של אבישי בן-חיים, מראיינת את מירב מיכאלי, שרצתה לדבר על הנזק שגרם נתניהו למאבק בגרעין האיראני, אבל איילה חסון היסתה אותה, כי מה פתאם שאשה מהשמאל תדבר על הגרעין האיראני, נושא בלעדי לגברים ימניים. במקום זה היא התעקשה לשאול אותה בטון של חוקרת משטרה האם דיברה נגד גיוס. לא שמעתי את התשובה כי הספיק לי ועברתי ערוץ. ושוב חשבתי על תיאור התקשורת בפי אינס אליאס, "תקשורת שממשטרת את השיח המזרחי המעמדי"? סליחה? אני שומעת רק תקשורת, של אשכנזים ומזרחיים כאחת, שעוסקת בדה-לגיטימציה של אנשי שמאל ולא מראיינת אותם אלא כדי לדרוש מהם להתנצל על דיעותיהם השמאלניות שאינן מספיק מיליטריסטיות לטעמם של כתבים ימניים דומיננטיים וגסי-רוח כמו איילה חסון שהיא במקרה גם מזרחית, והראיון שלה עם מירב מיכאלי היה בדיוק זה – ניסיון להוצאת דיעות שמאלניות אל מחוץ למחנה, כדי לאשר ולחזק את הימין הלאומני כנורמה בלעדית ומחייבת, שבה איתמר בן-גביר שחגג בחתונה שבה הונפו בצהלה תמונותיו של התינוק המת שנשרף בדומא, הוא השייך והלגיטימי, ואילו ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי, שלא לדבר על איבתיסאם מראענה, אינם לגיטימיים, ואיתמר בן-גביר הוא אוכף הנורמות האלה.

וכן, גם הוא מזרחי, וגם אבישי בן-חיים, וגם מירי רגב, וכולם מנוולים.

איימן סיכסק אל יפו

 

בערך עשור, מאז שיצא הספר, הוא שכב אצלי ואינני יודעת מדוע לא קראתי אותו. אולי הוא חיכה שיפו תהפוך אצלי לממשות חיה, יפו של היפואים, לא זו שחברתי מקורס מורות חיילות מלי סנפט לקחה אותי לראות לראשונה כשבאתי לבקר אותה בתל-אביב, והלכנו יחד לשוק הפשפשים ולגן צ'רלס קלור. אחרי השירות איבדנו קשר ולא שבתי לפגוש את מלי, ולא ידעתי איך למצוא אותה שוב, וגם ביפו לא ביקרתי עשרות שנים, למרות שהיא היתה שם כל הזמן. רק אחרי שאביב נולד הכרתי את יפו באמת, והלכתי לאורכה ולרוחבה, וכעת אני יודעת את הרחובות הקטנים שמובילים מרחוב יפת לים. אחד מהם נקרא על שם המשורר ג'ובראן חליל ג'ובראן. סמטה קטנה למשורר גדול, אבל אולי היא היתה יפה בעיניו. ההולך ברחוב יפת איננו יודע שהים כל כך קרוב. הוא איננו נראה מבין הבניינים. דרומה דרומה הולך רחוב יפת, עד שהוא נבלע בבת-ים. ומקבילות לו במזרחה של יפו שדרות ירושלים, שעכשיו מניחים לאורכן מסילה לרכבת הקלה. עכשיו אני יודעת גם איפה רחוב שבטי ישראל, שיושב דוקא בלב יפו הערבית, ומתחבר לרחוב יפת בכיכר חאג' כחיל. ואילו שדרות ירושלים נוסעות דרומה אל חולון, ונפרדות מיפו ליד פארק דוידוף. שם בדרומה של יפו גדל איימן סיכסק. בגיל תשע הוא ביקר בפארק דוידוף לראשונה, ביום כיפור, רכוב על אופניו החדשים. כששתה מהברזייה חטף אותם נער גדול ממנו והסתלק איתם כשהוא מחייך אליו. הוא ישב על ספסל עד הערב וחיכה שהנער יחזור עם האופניים. הנער לא חזר. למרות שהספר בידיוני נדמה לי שהסיפור הזה אמיתי. יש עוד סיפור, כנראה גם הוא אמיתי, על פארק דוידוף. הוא הלך עם חברתו לראות שם סרט, ומישהו ניסה לכייס אותו. זאת היתה אשה בהריון מתקדם. הפעם הוא הסתובב בזמן והגנבת הסתלקה. אולי לא הייתי שמה לב לסיפורים האלה, לולא גנבו לפני שבוע את העגלה של אביב מגן המשחקים שמאחורי הבית, מצדו השני של רחוב נחל הבשור. מן הצד האחר שוכן פארק דוידוף רחב הידיים. זו איננה יפו של התיירים. זו יפו של העניים. בחצרות משוטטות תרנגולות ומאחורי הגדרות במלוּנות מאולתרות מיריעות ברזנט נובחים הכלבים, ובלילות מעל עצי הפיקוס מתעופפים וצורחים העטלפים. עכשיו יושבת שם מנהלת פיצוי בינוי או בינוי פיצוי וחולמת להרוס את השיכונים בני שלוש הקומות עם החצרות הגדולות והמדשאות והתרנגולות המשוטטות, ולצופף את תושבי יפו במגדלים לבנים חדשים רבי קומות ומנוכרים, ואינם לומדים לקח מפרבריה של פריס, שבה עשו כך לפני שנים רבות, ויצרו גיהנום של פשע ותסיסה חברתית שהתפוצץ והבעיר את פריס, פשוטו כמשמעו.

נדמה לי שאיימן סיכסק היה הילד שגונבים ממנו ואולי גם מרביצים לו. בראיון לרוני קובן הוא סיפר על מכונית שעצרה לידו ויושביה צעקו לעברו "קוקסינל". הוא גר ביפו והוא הומוסקסואל ויפו היא עיר ערבית. בבתי הקפה שלה יושבים גברים לבדם ומעשנים נרגילות. הנשים מבלות עם הילדים או עם השכנות בחצרות. כל כך קרוב לתל-אביב וכל כך רחוק. נדמה כי גם בתי הקפה והחומוסיות והמעדניות נועדו יותר לתל-אביבים שבאים בסופי השבוע מאשר למקומיים. רובם פועלים ברחוב יפת או בשדרות ירושלים. בתוככי השכונות אנשים יושבים בחצרות עם שכניהם או קרוביהם. לפעמים מכינים קפה על גזיה, לפעמים אחת השכנות מביאה לכולם קפה.

עכשיו שיפו היא בשבילי ממשות חיה אני בולעת את הספר הזה ואת העצב השקט שזורם בו, את חוסר האונים הבלתי מוסבר של הגיבור למול נישואיה של אחותו ואירוסיה של אהובתו המוסלמית, אחות חברו שהוא נפגש איתה בסתר. מדוע בסתר? ומי מתנגד לאהבתם? אביו, שלא נאה בעיניו משפחתו של מי שהיה על פי השמועה משתף פעולה? חברו, שממנו הוא מסתיר באדיקות את אהבתו לאחותו? או אולי הוא עצמו חושש להתחייב? האם היה בידו לשנות את מהלך המאורעות? האם היה רוצה בכך? חוסר האונים שלו משקף כמראה את חוסר האונים של הנשים שמשפחתן משיאה אותן בשידוך ודנה אותן לחיים כחיי אמותיהן, החיים שעשו הכל כדי לברוח מהם ולא עלה בידן.

ומנגד ישנה החברה היהודיה, ששירתה בצבא ועובדת כמאבטחת, ולמורת רוחו מסתובבת במדים, מודעת לכך שעליה להגן על חברה הערבי, לבל ייחשד כמחבל. החברה היהודיה שהוא זקוק לה כדי לברוח מעולמו הצר, אבל מתקשה לשאת את אטימותה לתחושותיו כערבי בחברה הישראלית של ימי האינתיפאדה, כשכל ערבי חשוד אוטומטית כמחבל. סצינה מזעזעת של התנכלות לאשה מוסלמית באוטובוס מפרידה ביניהם, אך לא לתמיד. מה חשה החברה היהודיה קשה לדעת. רק תודעתו של הגיבור הערבי נחשפת לפנינו, תמיד נקרע בין משיכה לדחייה, ותמיד שומר את תחושותיו לעצמו.

כמה התפלאתי כשאמר בראיון לרוני קובן שהזהות שהציקה לו ביותר היא היותו הומוסקסואל, והבנתו עוד כילד שאסור לדבר על כך. חשבתי שבמוקד חייו הקושי להיות ערבי כותב עברית בחברה יהודית שאיננה מקבלת אותו כפי שהינו, אלא בתפקיד הערבי שאיננו כמו כל הערבים, זה שאפשר להסתובב איתו כי העברית שלו מושלמת ואין לו בכלל מבטא והוא לא דתי מדי והוא עדין מכדי לגרום אי נוחות ליהודים או לערבים שמסתובבים איתו.

אבל לאיימן סיכסק הכי קשה להיות הומוסקסואל בחברה הערבית הדתית והשמרנית, שאיננה מקבלת הומוסקסואלים, וכך החיים בתפר הכאוב שבין יהודים וערבים והכתיבה בעברית יפהפיה ועגמומית היא גם סוג של מפלט או מקלט, שחרור מכבלי השמרנות החונקת, מרחב מחיה.

ואולי בכלל צריך לקרוא את הספר הזה כסיפור של הסתרה. אולי האהובה המוסלמית היא אהוב, ולכן צריך להסתיר אותה מאחי האהוב שהוא מוסלמי אדוק בדתו, ולכן אי אפשר להתנגד לנישואי האהוב שהסדירה משפחתו. וגם האהובה היהודיה היא אהוב, חייל במדים ואחר כך מאבטח, שמגונן על אהובו הערבי שהמלצר מגיש לו "משקה של בנות", רמז לזהותו המינית. שהרי איימן סיכסק אומר לרוני קובן  שמעולם לא היה עם אשה, מה שדי מפתיע אותי. אולי הסיפור מספר בעצם על הסתרת זהות הומוסקסואלית, יותר משהוא מספר על הסתרת זהות ערבית, והוא עוטף את הזהות ההומוסקסואלית בחידות וברמזים, כי החברה שמסתירים ממנה היא החברה הערבית, והשפה העברית היא צופן.

וזה עצוב אפילו יותר, שאיימן סיכסק, כמו גיבורו בספר היפה והעצוב הזה, יושב בקו התפר ואיננו חש באמת שייכות לשום קהילה, לא הערבית שהוא מבקש להיות נאמן לה אך דוחקת אותו לשוליים, ולא היהודית שבשבילה יהיה לעולם ערבי, ולו גם עם עברית מושלמת ובכלל בלי מבטא.

 

איימן סיכסק / אל יפו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010

איימן סיכסק פירסם רומן נוסף "תשרין", הוצאת אחוזת בית 2016

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

יהיו הומואים ולסביות

ביום ששי בצהרים חזרתי מהשוק לאט לאט, ובכל הזדמנות ישבתי לנוח על ספסל. לא התחשק לי כל כך ללכת לשוק, אבל הייתי חייבת, אז הלכתי לאט לאט שלא ארגיש את המאמץ, וחזרתי עוד יותר לאט עם הסלים. בפינת הרחובות קק"ל ואוסישקין, שיש בה שני ספסלי עץ נוחים מהסוג החביב עלי, ישבתי כנראה זמן רב מדי, כמעט התנמנמתי שם, ואז בא השכן לשעבר. הכרתי אותו מאז שהיה רווק צעיר וחי עדיין עם אמו ועם הכלבה שלהם, שאהבה לברוח מהחצר ולפעמים הלכה לאיבוד. הוא כבר היה חרדי, אבל פחות בטוח בעצמו ויותר מהוסס. אמו לא היתה חרדית. אולי לא היתה דתיה בכלל. אף פעם לא דיברנו על דת ולא על פוליטיקה, רק על הכלבים ומה שלומך ומה שלום אמא, כאלה דברים. הוא תמיד היה חביב ומסביר פנים, וגם עכשיו הוא האיר לי פנים ושאל מה שלומי כי כבר שנים הוא גר עם אשתו והילדים במאה שערים ורק לעתים רחוקות אנחנו מתראים. עניתי לו שאני כבר סבתא לשני נכדים והוא אמר באמת, ממתי? וחשבתי שתהיה רק שיחת נימוסין על המשפחה ומזג האוויר, אבל פתאם הוא שאל: ראית איזה הפגנות עשו? ואמרתי לו שכן ולא הוספתי כלום, והוא אמר השמאל המנוול הזה, גנץ המנוול. זה היה לי קצת מוזר, כי אני רגילה שחרדים מקללים את יאיר לפיד, אבל לא חשבתי שהם כל כך שונאים את בני גנץ, וגם אף פעם לא חשבתי שגנץ הוא שמאל – הלוואי שהוא היה שמאל, אבל תמיד חשבתי שהוא איש ימין, ובגלל זה הוא גם התחבר עם משה יעלון, עוד לפני שהוא התחבר עם יאיר לפיד, ואמר שלא יקים ממשלה בתמיכת הערבים, שזה מאד ציער אותי. השכן לשעבר אמר בקול מלא עלבון, שגנץ המנוול רוצה את הערבים ולא רוצה את החרדים. דוקא הייתי שמחה אם זה היה נכון, אבל גנץ העדיף לצערי ללכת לממשלה עם נתניהו והחרדים, אבל לא אמרתי לשכן לשעבר שזה מה שאני חושבת. באמת נתניהו תמיד אמר על גנץ שמאל, אבל נתניהו אומר שמאל על כל יריב שלו. אצל נתניהו להגיד שמאל זה כמו לקלל, כאילו להיות שמאלני זה דבר כל כך מגונה שלא צריך לומר יותר שום דבר. בעצם לנתניהו היתה סיסמה "נתניהו ימין חזק, גנץ שמאל חלש", כי אצל נתניהו להיות חלש זה אומר שמותר לדרוך עליך כי ככה הוא חושב. השכן לשעבר היה מאד טעון ואמר שאוי ואבוי אם גנץ יהיה בשלטון. לפעמים הוא אמר גנץ ולפעמים הוא קרא לגנץ שמאל. אם גנץ יהיה בשלטון לא יהיה דת וישיבות, ויהיה הומואים ולסביות, הוא אמר. הוא אמר הומואים ולסביות כאילו מדובר בחייזרים שבאים מהשמיים. חשבתי שאין הרבה טעם לומר לו שאני שמאלנית והבת שלי לסבית. בעצם הוא לא אמר נתניהו, הוא אמר ביבי. הוא אמר שביבי ישמור על ירושלים. אבל אם השמאל יהיה בשלטון לא תהיה דת ולא יהיו ישיבות ויהיו הומואים ולסביות. כשהוא חזר על כך בפעם השנייה הבנתי שהדברים שלו קשורים להצבעה של כחול לבן בעד החוק שהציע ניצן הורוביץ לאסור על טיפולי המרה. ראיתי איך החרדים צעקו בכנסת כשהחוק הזה עבר וזה היה לי קצת מוזר. לא ידעתי שכל כך חשוב להם טיפולי המרה, שתמיד נראו לי משהו זר ומוזר. אבל אולי אני פשוט לא יודעת. אולי אצל חרדים עושים הרבה טיפולי המרה להומואים ולסביות. אני רק הכרתי הומואים חרדים ששלחו אותם לאמריקה בשביל להסתיר את הבושה או שהם בעצמם ברחו מהמגזר החרדי ונהיו חילוניים ועברו כל מיני דברים קשים בחיים, אבל לא הכרתי אישית מישהו שעבר טיפולי המרה, רק ראיתי בטלויזיה אנשים שסיפרו על זה, וכשראיתי את חברי הכנסת החרדים צורחים בזעם על החוק נגד טיפולי המרה הבנתי שאולי הדברים האלה רווחים בחברה החרדית הרבה יותר ממה שאני יודעת, וזה דבר מזעזע, כי טיפולי המרה זו פשוט התעללות בהומואים ולסביות שלא באמת משנה אותם אלא יותר נועדה להטיל עליהם אימה כדי שיפחדו מעומק לבם לממש את הרגשות האמיתיים שלהם. רציתי שהשכן לשעבר ילך כבר אבל הוא היה טעון ומצא בי כנראה מישהו לשפוך בפניו את זעמו, ושאל אם אני יודעת על המשפטים שעושים לביבי ואיך משפילים אותו. אמרתי שכן, אני יודעת, ולא אמרתי שאני מאד שמחה על המשפטים האלה. השמאל המנוול הזה, הוא אמר, כואב להם שביבי רוצה לתת לאנשים כסף. ביבי רוצה לתת לאנשים כסף והם מתנגדים. האמת שגם אני התעצבנתי על אלה שדיברו נגד המענקים, למרות שברור לי שנתניהו נותן מענקים אחידים כדי לא לבדוק מה הצרכים האמיתיים של אנשים ולא לתת עזרה אמיתית לאלה שנפגעו מההגבלות של הקורונה בצורה הקשה ביותר. מצד שני מי שהתנגד למענקים זה לא השמאל אלא פקידי האוצר כמו שאול מרידור שלמיטב ידיעתי הוא מאד לא שמאלני וגם כתבי הארץ נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, שאולי הם שמאלנים בעיני עצמם אבל בעיני הדעות שלהם מאד קפיטליסטיות ולהיות כל כך קפיטליסט זה מאד ימני בעיני, אבל אני יודעת שרוב האנשים בישראל חושבים בצורה קצת אחרת ממני. וגם כחול לבן התנגדו למענקים, אבל לא התפלאתי כי תמיד חשבתי שהם ימנים ולא שום שמאל גם אם נתניהו קורא להם שמאל כי פעם הם היו יריבים פוליטיים שלו ואפילו אלטרנטיבה לשלטונו ולפעמים הם נזכרים בכך. אני בניגוד להם בעד המענקים מפני שאני יודעת שנתניהו מאד נדיב עם עצמו ומאד קמצן עם האזרחים הפשוטים, אז כל כסף שהוא כן נותן דוקא משמח אותי, כי כמו שאבי המנוח נהג לצטט מערבית "שערה מזנב חזיר ברכה", ולאנשים עניים כמונו כל מה שמקבלים נחוץ מאד לדברים הכי בסיסיים, ואין לי עצבים לאלה שכותבים מכתבים למערכת שהם לא צריכים את הכסף והם מחזירים או תורמים אותו. אם אתם כל כך עשירים וצדיקים אז תתרמו, אבל הכי חשוב שתסתמו, ולא תתייהרו במצבכם הטוב כשכל כך הרבה אנשים נזקקים, ויפה יותר מתן בסתר מתרומה ברוב מהומה. חשבתי שהשכן לשעבר היה ויהיה כל ימיו איש עני ובכך אנחנו דומים ושנינו חושבים כמו אנשים עניים, אין לנו גאווה כמו שיש לעשירים, וכמו שאמרו חז"ל ארבעה דברים אין הדעת סובלתם: דל גאה ועשיר מכחש ופרנס המתגאה על הציבור ואורח המכניס אורח, שנתניהו מצליח להיות לפחות שניים מתוך הארבעה. מצד שני תמיד אני אהיה במחנה היריב לשכן לשעבר, כי אני אשה שמאלנית והבת שלי אשה לסבית ולשתינו החיים לא ישתפרו במיוחד אם הדברים יתנהלו כמו שרוצים החרדים. מאד רציתי שהשכן לשעבר כבר יילך, אבל הוא התקרב אליי עוד יותר, וממש צעק: רק ביבי ישמור על ירושלים, והוא התכוון שלא יהיו הומואים ולסביות, שהשמאל מביא אותם, כי בלי השמאל הם אינם קיימים לדעתו, וחשבתי כמה כבר הספיקו להטיף לו בישיבה או בבית המדרש או בבית הכנסת, למרות שעברו רק יומיים מאז שחוק ההמרה עבר בקריאה טרומית, וכבר החרדים כל כך סוערים ומטיפים נגד בני גנץ, או אולי בעצם כבר הרבה זמן מטיפים להם נגד הרוטציה, שרק נתניהו ישמור על ירושלים לשיטתם, שתהיה עיר של ישיבות ותלמודי תורה, ובלי הומואים ולסביות, וחשבתי שהבת שלי עזבה את ירושלים מבחירה, ומה שמצחיק שהשכן הזה מכיר גם אותה כי אמא שלו וגם הוא גרו לידנו הרבה שנים ופעם היינו הולכות בכל שנה למצעד הגאווה, לפני שזה נהיה מצעד לעידוד פונדקאות וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר. בעצם הבת שלי הפסיקה ללכת עוד קודם והיא חשבה שאין כל כך הרבה אינטרסים משותפים להומואים ולסביות, כי כשאת לסבית את קודם כל אשה, ולהיות אשה בישראל ובפרט בירושלים זה מראש הרבה יותר רע מאשר להיות גבר, ואפילו גבר הומו שבחברה החרדית חושבים שהוא חייזר. חשבתי שבטח חלק מהאנשים שהשכן מכיר הם הומואים ולסביות אבל אין לו מושג, כי הוא חושב שהומואים ולסביות כתוב להם על המצח שהם לא כמו כל האנשים. רציתי מאד שהוא יילך כבר ואני לא אצטרך להרגיש רע שאני לא אומרת לו שאני שמאלנית ושיש לי בת לסבית ושאולי הוא צריך לא לדבר איתי כי אני בעצם כל מה שהוא שונא מבלי שהוא ידע, ובמקום זה רק ניסיתי להגיד דברים כאלה כמו ירושלים חזקה, כבר עברנו כל כך הרבה, אינתיפאדה ראשונה, אינתיפאדה שנייה, אוטובוסים מתפוצצים... ושכבר עברנו הרבה ראשי ממשלה בגין ושמיר ואריק שרון ותמיד ישמרו על ירושלים כי לא אלמן ישראל, והוא אמר אני לא אומר שביבי צדיק, אבל יש בו משהו של חרדים, ואמרתי לו שלדעתי כשלא מסתכלים הוא אוכל חזיר. לשמחתי הוא לא התעצבן שאמרתי את זה, רק אמר אבל ביבי ישמור על ירושלים, ואז אמר הלוואי שיבוא דוד בן ישי להנהיג אותנו וחשבתי לעצמי שלא הייתי רוצה מנהיג שנואף עם אשת רעהו ושולח את בעלה למות במלחמה, שלשמחתי נתניהו עשה רק חצי מזה, אבל ממילא הסיכוי שדוד בן-ישי יבוא להנהיג אותנו לא מאד גדול אז אני יכולה להסתכן בהנהון. בכל אופן שמחתי שגם לחרדים יש דמויות מופת מלבד המשיח בנימין בן בנציון לייחל אליהן, והוא שאל אם אני יודעת מה שקרה באמריקה ואמרתי לו שאני יודעת שמתו מאה חמישים אלף איש וגם הרבה יהודים, ושאני לא יודעת איך בישראל יש לנו כזה מזל שלא מתים הרבה אנשים מקורונה, והוא אמר שאלהים שומר עלינו, ואני אמרתי שרק נהיה בריאים, והוא אמר אמן ואמן.

נ.ב. ועל מנת להסיר ספק: אני אשמח לקבל מנתניהו קצת כסף ואולי אשתמש בו לנסוע מהשוק הביתה במונית.    

הורשעו ברצח שלא ביצעו

הרשעתו של הבדואי סלימאן אל-עביד ברצח חנית קיקוס יושבת כאבן על לבי מאז הורשע ונגזר עליו מאסר עולם על סמך עדויות שנראו מפוקפקות מלכתחילה, והפכו לבדיחה כאשר גופתה של חנית קיקוס התגלתה בבור ביוב בבאר-שבע. כשהגופה זוהתה כגופתה של חנית קיקוס, הייתי משוכנעת שבתוך ימים ישוחרר אל-עביד מכלאו, שאליו הושלך בעקבות הודאה שהוצאה ממנו כאילו רצח את חנית והשליך את גופתה באתר הפסולת דודאים. הגופה כמובן לא נמצאה באתר הפסולת דודאים, אלא בבור ביוב באר-שבע, ואינני מצליחה להבין איך העובדה החותכת הזאת לא הספיקה לשופטים כדי להבין שההודאה שנגבתה מאל-עביד נשתלה בפיו על ידי השוטרים ולא היתה הודאת אמת, וכיצד ערכאה אחר ערכאה חזרו על פסיקות שהדעת איננה סובלת, שניסו לקשר בכוח את הבדואי הסובל מפיגור קל, קורבן כל כך נוח וקל לעלילת דם זדונית, לרצח שברור שהוא הופלל בו על לא עוול בכפו, וכמו בכל תיק מפוקפק היו גם בתיק הזה כמובן קונספציה של המשטרה ובתי המשפט שאינם מסוגלים לחזור ממנה, והשערות שהוצגו כעובדות ולעומתן עובדות שנדחו הצדה כי לא התאימו לקונספציה. עיתונאי מעריב עמיר רפפורט ואריאל ליבנה, שחקרו את הפרשה וכשליה, מצאו את עדותו של דוד ניסימיאן שלקח במכוניתו את חנית קיקוס מצומת אופקים שבו נראתה לאחרונה עד לצומת מצדה בכניסה לבאר-שבע, סמוך מאד למקום שבו התגלתה גופתה, אבל עדותו נדחקה הצדה, מכיוון שלא התאימה לסיפור ההודאה שנתפר לסלימאן אל-עביד, שחזר מהודאתו וטען כל השנים שהוא חף מפשע, מה שברור לכל אדם סביר. היו מי שטענו שהרשעתו של אל-עביד ברצח חנית קיקוס דומה להרשעתו של רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה, וייתכן שהמעורבות המפוקפקת של מדובבים בשני התיקים דומה, אבל המקרה של אל-עביד הרבה יותר זועק, מפני שהחקירה במקרה תאיר ראדה החלה עם מציאת גופתה בשירותי בית הספר ולא היה ספק לגבי הרצח ומקום הרצח, ואילו אל-עביד הורשע על סמך עדויות מפוקפקות מבלי שהיתה בידי החוקרים גופה ומבלי שמקום הרצח היה ידוע. הוא הורשע על סמך הודאה שקרית שהוחתם עליה כאילו רצח את חנית וזרק את גופתה באתר דודאים שגופתה לא נמצאה בו למרות חיפושים דקדקניים, כי היא מעולם לא היתה שם, היא היתה בבור ביוב בבאר-שבע, ובמשך כשלושים שנה לא הצליחה מערכת המשפט הישראלית לתקן את טעותה ולשחרר אדם חף מפשע שהורשע ברצח שלא ביצע. זה דבר שקשה לי מאד לחיות איתו, כי בתי המשפט מאד חשובים לי והרבה פעמים הם הגנו עלי מהתנכלויות כלפי וממעשי עוול שנעשו לי, וקשה לי מאד לחיות עם המחשבה שאדם חף מפשע יכול להיות מורשע על לא עוול בכפו בפשע החמור ביותר - רצח, והמערכת לא תדע לעשות עמו צדק ולתקן את טעותה. המחשבה שאפילו אדם אחד הורשע ברצח על לא עוול בכפו היא בלתי נסבלת, וככל הנראה ישנם הרבה יותר ממקרה אחד כזה, אבל מקרהו של אל-עביד הוא בעיני הזועק ביותר לשמיים, שבו אין נוקפים אצבע למצוא את הרוצח האמיתי, אלא המערכת משקיעה את כל משאביה בהרשעת חף מפשע ובתיקוף ההרשעה השגויה הזאת. עוד לפני רצח חנית קיקוס היה מקרה רצח של בחורה שערער את אמוני במערכת, והוא קרה מאד קרוב אלי. זה היה רצח החיילת רחל הלר שגופתה נמצאה אנוסה וחנוקה. היא היתה בקורס המורות חיילות שקדם לקורס שאני השתתפתי בו, והקצינות שלנו היו בטראומה וכל הזמן שמרו עלינו בצורה קצת מוגזמת, כאילו בכל פינה אורב רוצח, וכשהייתי בטירונות ניגשה אליי מישהי שלמדה אתי בתיכון והיתה כבר מ"כית, וסיפרה לי שהיא היתה חברה של רחל הלר ושהיא בטראומה מהרצח, ושהזכרתי לה משום מה את רחל בצורת הדיבור שלי, והיא גם אמרה שאני דומה לה, מה שבכלל לא היה נכון כי רחל הלר היתה יפהפיה גבוהה ובלונדינית ורקדנית בלט ואני הייתי נמוכה וחולנית והיה די נס שצלחתי את הטירונות הזאת, והבחורה הזאת סיפרה לי כל מיני דברים על רחל הלר, ושאלתי אותה אם המשטרה חקרה אותה, והיא אמרה שלא, ואז הבנתי שהמשטרה עשתה עבודה מאד שטחית ולדעתי גם מטומטמת לגמרי, כי למרות שהגופה נמצאה בחולות רחוק ממקום ישוב, הם החליטו שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שהכיר אותה והיה חבר שלה, ואז הם התעללו ביורם ביכונסקי שהיה חבר שלה וניסו לסחוט ממנו הודאה, וכשלא הצליחו עצרו את עמוס ברנס שהיה מיודד עם רחל והיכו אותו מכות רצח וסחטו ממנו הודאה ברצח. אבל ברור מהמקום וממצב הגופה שמי שרצח את רחל הלר היה מישהו שלקח אותה טרמפ ולא חבר שלה, ובכלל למה שאנשים נורמטיבים שהיו חברים של רחל הלר יאנסו וירצחו אותה? אבל המשטרה לא חקרה בשום כיוון אחר, רק התעללה בחברים של רחל הלר כדי להוציא מאחד מהם הודאה בעינויים. כשהרשיעו את אל-עביד חשבתי על רצח רחל הלר שלא הכרתי אבל שמעתי עליה כל כך הרבה מאנשים שכן הכירו אותה ביוזמתם, לא ביוזמתי, כי הדברים שסיפרו לי הרעישו אותי והטילו עלי מועקה קשה שמעולם לא התפוגגה, וחשבתי ששני המקרים האלה דומים לא רק בכך שבחורה צעירה ויפהפיה נאנסה ונרצחה, אלא בכך שמנסים לטפול את הרצח על מישהו חף מפשע, במקום לחפש את הרוצח באמת. שנים רבות אחר כך היתה פעם שלישית של הרצח בבר-נוער ששוב דיברו עליו השבוע כשאחד הפצועים שם קץ לחייו. מהרגע הראשון המשטרה הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים ושזה בכלל לא פשע שנאה. היה נורא חשוב למשטרה להפריך את הטענה שמדובר בפשע שנאה. השמועות השקריות האלה הופצו לכל כתבי הפלילים ולי הם אמרו דבר אחד: המשטרה כלל איננה מחפשת את הרוצח האמיתי, שברור שביקש לבצע פשע שנאה כלפי הומוסקסואלים, ולכן ניסה קודם ללא הצלחה להיכנס למועדון אחר של הומוסקסואלים ולא הצליח, ואז פרץ למועדון הבר-נוער וירה לכל עבר. אבל המשטרה חיפשה תירוץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח, והיא השתמשה בעבריין הומוסקסואל שכבר הסתבך קודם לכן בעדות שקר על אחיו הבכור של בן-דודו חגי פליסיאן שאותו ניסה להרשיע ברצח. הפרט היחיד שידוע על הרוצח בבר-נוער שהיה רעול-פנים הוא שעיניו, כך העידו ניצולי הירי, היו ירוקות. עיניו של חגי פליסיאן חומות והמשטרה ממשיכה להתנכל לו שנים לאחר שהאשמה הופרכה. רוצח הבר-נוער מעולם לא נתפס למרות שהמשטרה מצאה את כלי הרצח. אמנם סיפרו לנו שחקרו ביסודיות והפכו כל אבן, אבל אינני מאמינה לכך, בגלל הפצת השמועות מהרגע הראשון שמי שירה הוא בעצמו הומוסקסואל, שלא התבססו על כלום, חוץ מרצון של שוטרים הומופובים להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם. בשלושת המקרים האלה גם כיום, אחרי עשרות שנים, איננו יודעים מי הרוצח האמיתי ובמשטרה ובפרקליטות וכנראה גם בבתי המשפט לא באמת רוצים שנדע, וקשה מאד לחיות עם המחשבה הזאת, שאנשים חפים מפשע יכולים להיות מורשעים ברצח ולשבת שנים רבות במאסר על לא עוול בכפם, אם לא ניחנו באישיות מאד חזקה ואינם שייכים לזרם המרכזי של החברה. אי אפשר לומר שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. זה קורה למי שחלש חברתית וכלכלית ואישית, וזה מה שהופך את זה אפילו לעוד יותר נורא.    

אמיר אוחנה שר הליקוקים

עד לפני זמן קצר לא היה לי שום דבר נגד אמיר אוחנה, חוץ מזה שהחלפתי ערוץ בטלויזיה כשהוא הופיע, אבל כך אני עושה גם כשמופיע מיקי זוהר, או דוד אמסלם, או מירי רגב, או כמובן נתניהו בעצמו שמבחינתי שמעתי אותו מספיק ואין לי שום צורך לשמוע אותו עוד פעם, וממש לא אכפת לי מה הוא חושב על השמאל, שאני גאה להשתייך אליו. השמצות ועלבונות מפי חלאת אדם כמו נתניהו הם אות כבוד ולא בושה. אפילו חשבתי שאמיר אוחנה מאד תורם למעמד ההומוסקסואלים בישראל בכך שהוא משכנע את כולם שבניגוד לקריקטורה הטלויזיונית של האוחצ'ה התל-אביבית הלבושה ורוד, מתחנחנת ומצביעה למר"ץ, רוב ההומוסקסואלים הם ממש כמו רוב הגברים הישראלים, חזירים שוביניסטים לאומנים וגסי-רוח, שאוהבים לנפנף באקדח הצמוד, להתנהג בגזענות לערבים ובחזירות לנשים, שקיימות מבחינתם רק כדי ללדת להם ילדים אבל רק במעמד של שפחה, וכמובן מצביעים רק לימין. אוחנה הוא ממש הגבר גבר הישראלי האולטימטיבי, והבוז לחוק ולמשפט והשקפת עולם עבריינית שרואה ברשויות החוק איום על חופש הפעולה שלו ולא מגן מפני אלימות ופגיעה בזכויות, שכך רואים את מערכת המשפט אנשים שאינם חברים של ראש הממשלה ובנו והחיים שלהם לא פעם מאוימים על ידי האוחנות למיניהם. כששמעתי את אמיר אוחנה מסביר בתכנית בוקר ש"כנופיית שלטון החוק" רודפת את הפוליטיקאים הנבחרים ותופרת להם תיקים, כבר לא יכולתי לשאת את הזוהמה המבחילה שיוצאת מפיו של מי שהפך למלחך הפנכה מספר אחת של ראש הממשלה. ואין טעם למנות כאן את כל מה שעשה בית המשפט העליון למען ההומוסקסואלים, כפי שעשה עדו באום ב"דה מארקר", ולהראות עד כמה אנשים כמו אמיר אוחנה חייבים לבית המשפט תודה. אמיר אוחנה מכיר תודה רק לראש הממשלה, שעמו יש לו יחסי תן וקח, כלומר תן חנופה וקח את משרד המשפטים, תן ליקוקים וקח ממתקים, אבל כשחנופה היא כל כך שקופה, וכולם מודעים לה ולשכרה, היא הופכת מהר מאד לבדיחה, ובמקום שמשרד המשפטים ירומם את אוחנה, אוחנה מוריד את משרת שר המשפטים למדמנה שבה הוא שוחה וממימיה הוא שותה, ואנשים אחרים פשוט שומרים מרחק. למשל יריב לוין, שיש לו התנגדות אידיאולוגית לאקטיביזם שיפוטי, והיה המועמד המועדף על נתניהו לשר המשפטים, סירב לקחת את המישרה הנכבדת על עצמו, בגלל המגבלות המוטלות על שר בממשלת מעבר שלא יכול לבצע שינויים משמעותיים והפעילות שלו מאד מוגבלת בעיקר לשמירת הקיים, אבל לדעתי גם מפני שאדם שיש לו קצת כבוד עצמי ועמדות עקרוניות, לא היה רוצה שיגידו שנתניהו מינה אותו בתור בובה מטעמו, כדי לפגוע במערכת המשפט ולשרת את האינטרסים של נתניהו עתיר כתבי האישום. זה לא כבוד גדול לאדם שיש מאחוריו פעילות פוליטית אידיאולוגית להיראות בציבור כבובה על חוט בשירות עניינו של נאשם בפלילים, ובאמת יריב לוין סירב למישרה שנחשבה תמיד לפסגת שאיפותיו בפוליטיקה, ואני מוקירה אותו על כך. ואילו אוחנה מעורר בי רק בחילה, כי מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע אנושות לא רק במערכת המשפטית שלא תמיד מצליחה לעשות צדק, אבל מניסיוני מאד משתדלת לעשות צדק. מי שאומר "כנופיית שלטון החוק" פוגע לא רק במערכת המשפטית, אלא קודם כל בכנסת ישראל, כנסת נבחרי הציבור, שהיא הרשות המחוקקת, ושלטון החוק הוא שלטונה. כי החוק משרת דוקא את האזרחים הפשוטים, אלה שאין להם כוח שלטוני ואין להם גישה לכוח שלטוני, אלה שהם חלשים מכדי לכפות על אחרים לכבד אותם ואת זכויותיהם. עליהם בית המשפט מגן מפני התעמרות השלטון ובעלי הכוח, על אלה שאינם יכולים להתקשר לאנשים באמצע הלילה ולצוות עליהם לקום ממיטתם ולרוץ להביא לראש הממשלה ולרעייתו קרטון חלב או קצף גילוח. שלטון החוק הוא זה שעוצר בעד האדונים להתעמר במשרתיהם, והוא מגינם של החלשים והעשוקים, ומי שבז לו יכול רק לבזות את המישרה הנכבדת הזו, שכבודה איננו יכול לכבד את מי שהכריז על עצמו שהוא אויב שלטון החוק ושוטם מערכת המשפט.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.