לגברת הנכבדה אתי כרייף

 

לגברת הנכבדה אתי כרייף,

 

מכיוון שבחרת לדבר גם בשמי, אני בוחרת לומר לך את דעתי.

החמאת לעצמך שאת מדברת כדי שאשה לא תואשם עוד שהתקדמה דרך מיטתו של גבר.

הפוך, גברת כרייף, הפוך. בגללך נחשדות שופטות מכובדות, וכך תחשדנה גם בעתיד, שהן התמנו לתפקידן דרך המיטה. קודם לכן היה קשה להעלות בכלל על הדעת שהדבר אפשרי. גם אני התקשיתי להאמין, אבל דברייך בראיון לתכנית עובדה שכנעו אותי שאכן שכבת עם אפי נוה בתמורה לתמיכתו במינויך לשופטת, ויש לך חוצפה להתעקש שאין בכך כל פסול.

לא הפרקליטות ביזתה אותך ולא התקשורת. לא הדס שטייף ולא שי ניצן אשמים בבזיונך. את זו שביזית את עצמך בהתנהגותך, כאשר קפצת למיטתו של יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה. אפילו אינך מבינה שבלתי נסבל המצב שאפי נוה תמך במינויך לשופטת ואולי אף הכריע את הכף לטובתך, מבלי להכריז על היותו מנוע מכך בשל "קשר מיני חברי" ביניכם, כפי שהגדרת זאת. עוד יש לך חוצפה לשאול: מה ההבדל בין קשר מיני לבין קרבת משפחה?

ובכן גברת כרייף, יש כמה וכמה הבדלים. קרבת משפחה היא עניין ידוע ומוצהר ולא סוד אפל שמסתירים, וברור לכל שחבר הוועדה למינוי שופטים איננו יכול לקדם את בן משפחתו. את זו שטענת שאסור היה שבן זוגך יידע על בגידתך בו עם אפי נוה הנאלח. די בפחדך שהסוד האפל יתגלה כדי לאסור עלייך לעסוק בשיפוט. אסור לשופט להיות סחיט, ואת בקלות דעתך הפכת את עצמך לסחיטה.

כמה ליהגתם, את ועורך-דינך, על הפריצה לטלפון, כאילו פריצה לטלפון חמורה ממינוי שופטת בעקבות "קשר מיני חברי" עם יו"ר לשכת עורכי הדין. והרי בגידה יכולה להתגלות בדרכים רבות. מישהו יכול היה לראות אותך יוצאת ממפגש, או לראות את מאהבך יוצא מן הווילה המפוארת שלך, או לראות את שניכם יוצאים ממקום מפגשכם, או לצפות בסרטונים ממצלמות אבטחה, כפי שקרה לשר בריטי במשרדו, או לשמוע שיחה ביניכם באקראי. רעייתו של אפי נוה יכלה לשכור בלש פרטי שהיה עוקב אחריו ומצלם אותו נפגש איתך, ואיש לא היה מגנה אותה על כך. את זו שנהגת בהפקרות ונתפסת, מכיוון שאשתו הנבגדת של מאהבך רצתה לדעת מה מעשי בעלה, וקשה להאשים אותה. אז אל תייללי עכשיו כמה עוול גרמו לך. לא גרמו לך שום עוול, רק חשפו את החרפה שהמטת על עצמך, וכמאמר עורכי הדין, אין לך להלין אלא על עצמך בלבד.

אני מאמינה לך שלא היה לך קשר אינטימי עם השר כחלון, אבל לא מפני שלא רצית בכך. ההודעות שלך אליו הן הודעות מפלרטטות, ולא אצטט את המשפט הידוע שעורר גיחוך, רק שאיני מבינה מה עניין "אני לבד עכשיו" שדיווחת לו. מה יש לך לדווח שאת לבד לאדם שהכרת זה עתה כדי לבקש שיתמוך בך לתפקיד שופטת, וכלל לא הכרת אישית קודם לכן? כחלון נשמע כמי שמנסה לחמוק ממך: "אני רחוק". אכן, גם תשובותיו אינן ראויות לשבח. את שואלת מדוע לא חקרו אותו. אבל הרי זו את שרצית להתמנות לתפקיד שופטת, ואין טיעון עלוב יותר מ"למה דוקא אני?" ו"מה עם כל האחרים". את ולא האחרים רצית להיות שופטת בישראל ולגזור את גורלם של אנשים אחרים, ויש לך חוצפה לשאול "מי אתם שתשפטו אותי?" אבל כפי שענה לך מישהו בתגובה הולמת: "מי את שתשפטי אותנו?" כיצד פלרטטנית עלובה כמוך, שהיא בושה וחרפה למין הנשי כולו, מרהיבה עוז לחפוץ בתפקיד אחראי כזה, כשאינך מסוגלת לסגור את רגלייך מול גברים רבי עוצמה שיכולים להפוך אותך לשופטת ולהעניק לאשה בלתי ראויה כמוך סמכות כה רחבת היקף לחרוץ את דינם של אנשים לשבט או לחסד. המטת חרפה על עצמך ועל כל שופטת ומועמדת לשיפוט, ואינך רשאית לדבר בשם כל הנשים שביזית והשפלת בהתנהגותך המאוסה ובדיבורך המופקר.

ולא, הפרקליטות לא רדפה אותך כדי ללכוד את אפי נוה. אפי נוה הצליח להסתבך עוד קודם לכן בעקבות התגנבותו בנתב"ג שהיא עבירה פלילית שדינה עד שלוש שנות מאסר. הפרקליטות הורתה לחקור אותך כי קניית מינוי לשופטת בשוחד מיני היא פשע, ואת צריכה להודות מעומק לבך לפרקליטות שלא העמידה אותך לדין על מתן שוחד מיני כדי להתמנות לשופטת, כי אינני מאמינה כלל לטענתו של המשנה לפרקליט המדינה שלמה למברגר שסגר את התיק שלכם בטענה שאין סיכוי להרשעה. לדעתי הוא סגר את התיק כי מערכת המשפט חרדה מהבושה שתמיטי עליה בבית המשפט, כשהציבור ייחשף לאופן שבו מונית, מה שקרה ממילא. היית ראויה לשבת בכלא הרבה יותר משהיית ראויה לכהן כשופטת. ואת בעזות מצחך דחית את עצתו הטובה של עורך-דינך החכם לשים מחסום לפיך והצגת את עצמך לעיני כל כפי שהינך, מצח נחושה. תתביישי לך.

האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“

 

בין יולדות לילדים חולים

 

בין בית החולים ליולדות ליס באיכילוב לבין בית החולים לילדים דנה מפריד כביש צר ועולם ערכים שלם. אם בית החולים ליס מתהדר בחדרים פרטיים מרווחים עם שירותים ומקלחת פרטיים וגם מיטה נוחה לבן הזוג, בבית החולים דנה מאושפזים בכל חדר שני ילדים על בסיס מקום פנוי, וכך לצד פעוט אנרגטי שמטיח את צעצועיו ברצפה ומתרוצץ במסדרון בין רגלי הצוות, מוטלת ללא נוע על מיטתה ילדה במצב קשה שהצוות מוזעק שוב ושוב למיטתה. פרטיות אין שם לאיש: אי אפשר שלא לשמוע את שיחות הצוות עם הורי החולה השני בחדר, כשבין המיטות מפריד רק וילון. ההורים ששוהים לצד ילדיהם לילות כימים נאלצים להתרחץ ולהחליף בגדים בשירותים המשותפים, האמהות מיניקות בחדר שדלתו כמעט תמיד פתוחה, כי הצוות נכנס ויוצא וגם אם מתעקש מישהו לסגור את הדלת מישהו יפתח אותה במהרה ויותיר אותה פתוחה. ההורים השוהים לצד ילדיהם יכולים לישון על כורסה שנפתחת למיטה צרה, וקשה מאד לדמיין אדם מבוגר ישן היטב על הכורסה הנפתחת הזאת. כאשר האישפוז ממושך ניכרים אותות ההתשה בהורים, ואבוי לאם יחידנית שאין לה תומך ומחליף לצד ילדה החולה. הרכב החולים בבית החולים דנה משקף באופן אמין בהרבה את הרכב האוכלוסיה בישראל מזה של בית החולים ליס: אמהות מוסלמיות עוטות חיג'אב לצד גברים חרדים, אמהות בג'ינס לצד אמהות בחצאית וכיסוי ראש, לכאן לא מגיעים מבחירה וההורים שמחים שילדיהם מטופלים. מעטים מסיטים את וילונות התכלת התלויים בחלונות – החדרים לרוב מוחשכים ואיש איננו מתלונן על העדר חלון. הצוות יופתע אם מישהו יעיר על הנוף הנשקף מהחלון: מצד אחד מרפאות הילדים שממול, לשם יובלו הילדים לבדיקות וטיפולים בהרדמה ומשם יוחזרו באלונקות. אם הם קטנים מאד ישכבו על האלונקה האם או האב, ונושאים בזרועותיהם את הפעוט הרדום עדיין חזרה לחדר האישפוז, ומצד שני הנוף המלבב יותר לגינת המשחקים החביבה שמאחורי הבניין, שרק לעתים רחוקות משחקים בה ילד או שניים, לפעמים מנדנדים ההורים בנדנדה ילד חיוור וגלוח ראש מהמחלקה האונקולוגית הנמצאת בקומה אחרת באותו בניין. רוב הילדים נשארים במחלקת הילדים. יש במחלקה גם מרכז חינוכי ובו משחקים וספרים וגם מורים וגננות שמשתדלים להעסיק את הילדים, ללמדם וגם לשעשעם ולהסיח את דעתם. הילדים בכל הגילאים מאד אוהבים את המרכז החינוכי הזה, שאפשר גם לצפות בו בסרטים, לצייר ולשחק.

מדוע בית החולים ליס מפואר יותר ויש בו חדרים פרטיים מושקעים? כי יולדות הן עסק רווחי לבתי החולים, והם מנסים למשוך אותן ללדת בבית החולים בהצעת תנאים נדיבים, שהמחלקות המיועדות לחולים אינן מעלות על דעתן להציע, למרות שדוקא החולים, ובוודאי הילדים החולים הנזקקים לליווי ההורים, זקוקים להם יותר: מיטה נוחה לישון לצד הילד, פרטיות, מקום לאכסן בו מזון או בגדים במשך אישפוז ממושך. ודוקא לבית החולים איכילוב בכלל, כפי שמעידה חזית ההוקרה לעשירי ישראל הנפרשת לאורך רחוב ויצמן, לא חסרים תורמים, ובית החולים לילדים דנה נהנה אף הוא מתרומות, אבל אולי אין דחף להשקיע כאשר אין צורך למשוך לאיכילוב ילדים חולים, וגם אין רווחים גדולים מהטיפול בילדים חולים. אלה מגיעים לבית החולים מלווים בהוריהם המודאגים ומקווים לקבל טיפול מיטיב, ואת התנאים הקשים הם מקבלים כרע הכרחי. אבל אולי מה שהכרחי הוא מה שאיש איננו טורח לשנות, ולא מפני שהדבר איננו אפשרי.   

שיחה עם מתווך

 

אז אני מבין שאתם קונים דירה לבת.

לא, אני מחפשת דירה לעצמי.

אה, טוב. התשלום הוא שליש שליש שליש, זה מה שמקובל: שליש בחתימה, שליש אחרי כמה חודשים ושליש במסירת הדירה.

(אין לי שליש לשלם בחתימה).

אני מבינה שביוני הם מפנים.

בספטמבר.

אחיך אמר שיש להם חוזה לחצי שנה.

עד סוף ספטמבר.

עכשיו אנחנו בינואר, זה תשעה חודשים עד הפינוי, זה המון זמן, זה כמעט שנה. למה כתבתם במודעה שהפינוי גמיש?

זה גמיש. את יכולה להסתדר עם הדיירים, אולי תפצי אותם.

סליחה, למה אני צריכה לפצות את הדיירים שלך?

את לא צריכה. אנחנו נדבר איתם. נגיד להם שהיינו טובים אליהם ולא העלינו את שכר הדירה כבר שש שנים, אז שיפנו כבר ביולי. את רוצה שנדבר עם הדיירים?

בכל מקרה יש להם חוזה חתום עד סוף ספטמבר, הם לא חייבים לפנות.

אם את רוצה נדבר עם הדיירים.

אני לא מתכוונת לפצות אותם.

את לא צריכה לפצות אותם.

אגב יש לך עורך-דין זמין?

כן, הבת שלי.

מי?

הבת שלי.

אה, טוב.

אז מה את אומרת, שנדבר עם הדיירים?

לא, אני רוצה לחשוב על הכל מחדש.

את רוצה להראות את הדירה לעוד אנשים?

לא, כבר כל מי שצריך ראה. אני רוצה לחשוב על הכל בשקט, ואם תמכרו למישהו אחר אז תמכרו למישהו אחר.

אבל אנחנו רוצים לסגור עסקה.

אבל אני צריכה לחשוב על הכל בשקט. תנו לי כמה ימים.

(ואז תלכו לעזאזל).

לא ראוי

 

לא ממש אכפת לי שנתניהו יעשה עסקת טיעון וייצא בעונש קל יותר מזה שמגיע לו. לא דחוף לי שנתניהו יישב בכלא, והעבירות שלו עניינו אותי בעיקר במישור המוסרי, כי מגעיל אותי שראש ממשלה במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, מקבל מכל מיני אינטרסנטים בקבוקי שמפניה ותכשיטים לאשתו, כאילו אנחנו חיים באיזו מדינה פיאודלית בימי הביניים, וכולנו אריסים של משפחת נתניהו שמתעמרת בעניי העם שממרקים את רצפת ארמונה ומקבלת מתנות מעשירי העם כדי להיטיב איתם. על פי ראות עיני, ההסתה של נתניהו נגד ערבים, השיח הגזעני שהוא טיפח, הרעל שהוא מסך ליחסים בין האזרחים, השנאה שהוא הצית וליבה, הם פשעים הרבה יותר גרועים מכל עבירות הממון שלו ומכל השוחד שהוא קיבל, שמכל מה שפרסמו בנידון ועד כמה שאני יכולה לשפוט, נראה לי שמדובר בשוחד ובשחיתות, אבל העונש שהוא יקבל פחות מעניין אותי, ובלבד שיפרוש מהפוליטיקה ויפסיק לרחף כצל כבד מעל חיינו, כי לדעתי, בגלל אותם שיקולים מוסריים שציינתי, נתניהו איננו ראוי להיות ראש ממשלה, בין אם בית המשפט יפסוק לרעתו ובין אם יפסוק לטובתו.

מה שכן אכפת לי ומאד מרגיז אותי זו המעורבות של הפרופ' אהרון ברק בנושא עסקת הטיעון של נתניהו, שעליה דווח בערוץ 12. לא יכול להיות שנשיא בית המשפט העליון לשעבר, ודוקא בגלל מעמדו הציבורי המאד חזק, והשפעתו יוצאת הדופן בזירה המשפטית בישראל, ישתמש בסמכותו המקצועית והציבורית כדי להפעיל לחץ על היועץ המשפטי לממשלה כיצד עליו לנהוג בעניינו של נתניהו. בכלל לא ראוי שאנשים ינסו להשפיע על החלטות היועץ המשפטי לממשלה, מלבד עורכי הדין של הנאשם שיש להם זכות חוקית לנסות להשפיע על היועץ המשפטי לטובת מרשם, אבל רק בצורה הוגנת, כלומר בהצגת טיעונים משכנעים לעסקה כזאת, לא על ידי הפעלת לחצים על ידי בכירים או בכירים לשעבר במערכת המשפט. דין היועץ המשפטי לממשלה כדין שופט: אסור ששום אדם מלבד הנאשם ועורכי דינו ינסה להשפיע עליו, ועל אחת כמה וכמה אסור שיופעלו עליו לחצים, ושימוש בסמכותו של נשיא לשעבר, חזק ומשפיע במיוחד, של בית המשפט העליון, כדי ללחוץ על היועץ, היא מעשה פסול ולא ראוי, ואיננה לכבודו של אהרון ברק. מקוממים עוד יותר הדברים שנאמרו לפרופ' ברק, אם הדיווח הוא אמת, כאילו פסק דין נגד נתניהו יביא להרס מערכת המשפט. אמירות כאלה מהוות איום, ואיום הוא עבירה פלילית, ועל אחת כמה וכמה איום שנועד להשפיע על החלטה שיפוטית. אלו אמירות שמזכירות את איומיו של ח"כ דוד אמסלם שמיליונים יצאו לרחובות להגן על נתניהו. במשך כל תקופת ההפגנות בבלפור בקריאה להתפטרות נתניהו, נעשו נסיונות לערוך הפגנות תמיכה בנתניהו, אך למרות ההישענות על משאביה הנדיבים של מפלגת הליכוד, לא הצליחו תומכי נתניהו לגייס יותר ממאות אחדות של מפגינים. היומרה של נתניהו לזכות באמונה של מחצית העם לטענותיו לתפירת תיקים איננה מבוססת. אמנם רבע מהציבור הצביע עבורו, אבל לאו דוקא מתוך אמונה בחפותו, אלא משיקולים אחרים. מי שמאמין במערכת המשפט ימשיך להאמין בה בלי קשר לפסיקתה בעניין נתניהו, ומי שאיננו מאמין בה – ולא רק לימין יש ביקורת על מערכת המשפט ויכולתה לעשות צדק, ימשיך לא להאמין בלי קשר לתוצאות משפט נתניהו ולא בגלל תוצאותיו. הדברים שצוטטו בחדשות, כאילו נאמר לפרופ' ברק שהמשך משפט נתניהו יביא להרס מערכת המשפט, הם בלתי נסבלים מכל בחינה, גם בגלל האיום הצפון בהם, וגם בכלל שהם מבטאים אמונה ואולי משאלת לב, ולא שום סכנה אמיתית.

אם מקורבי נתניהו או עורכי דינו אכן פנו לאהרון ברק בבקשה שיתערב אצל היועץ המשפטי לממשלה, לטובת עסקת טיעון מצדו עם נתניהו, היה עליו להשיב את פניהם ריקם ולהסביר להם שאין זה ראוי ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה בהחלטותיו המשפטיות בעניינו של שום אדם, ועל אחת כמה וכמה בעניינו של ראש ממשלה לשעבר, שדוקא מפני חשיבות ההחלטה היא צריכה להיות נקייה מלחצים ומהשפעות זרות, ודוקא מפני שנתניהו הוא אדם רב עוצמה ועתיר מקורבים וקשרים, צריך להקפיד במיוחד שעסקת הטיעון עמו, באם תיעשה כזאת, היא תיעשה בנקיון דעת, ולא מתוך השפעות זרות ולחצים, ובוודאי לא עקב איומים, בין אם הופנו כאלה כלפי פרופ' ברק ובין אם הופנו כלפי ד"ר אביחי מנדלבליט.  

   

אדוה בולה / בריכה עירונית

 

"בריכה עירונית" הוא ספר עצוב. הגיבורים שלו חולמים על חיים אחרים מחייהם שלהם. הם חולמים על עבודה טובה יותר, על יותר כסף, על דירה גדולה יותר, על הגשמה עצמית, על הכרה, על חברוּת, במיוחד הם חולמים על אהבה, ודוקא כשנדמה שחלומם עומד להתגשם, שמשאת נפשם בהישג יד, הכל מתרסק בפניהם ללא תקנה. חיי האכזבות של גיבורי הספר אמיתיים עד כאב, ואי אפשר שלא להזדהות איתם, עם מי שחולמים על אהבה מנחמת אבל כלואים בנישואים מתוחים ובמריבות בלתי פוסקות עם בני זוגם, מי שחולמים על הצלחה מקצועית, אך גם בהעדר מכשולים חיצוניים הם עצמם מכשילים את עצמם, עם חוסר הסיפוק המובנה באהבות האמיתיות, בעבודות האמיתיות, בחיים האמיתיים, עם החלומות הבלתי ניתנים להגשמה בפועל, למרות שלכאורה יכלו להתגשם בקלות.

ומהי כאן הבריכה? היא מקום המפגש של הדמויות, והמקום שבו הן נחשפות זו בפני זו בגופן ולא רק בגופן, אבל היא גם זירת מאבקים ביניהן. האשה והמאהבת המתחרות על לבו של הבעל-המאהב מוצאות את עצמן במאבק על מסלול השחייה, כי הבריכה הממשית היא גם מטפורה לחיים שבהם אין מקום לשניים – או לשתיים – באותו המסלול: זו שבמים דוחקת את זו שרוצה לקפוץ פנימה, וזו שנותרת יבשה על שפת הבריכה איננה יודעת שכבר דחקה את יריבתה ממסלול החיים האמיתיים. הבריכה היא נחמה, מפלט מקשיי היומיום, ממערכות יחסים מעיקות, מקשיי פרנסה, מדירה צפופה וחונקת, אבל גם בבריכה צר המקום, גם בבריכה עומדים בתור וזוכים במסלול השחייה למחצית השעה בלבד, וגם בבריכה יש מי שמנהלים את העניינים ורודים בזולתם, מי שמזכים את עצמם על חשבון אחרים, מי שממתינים בהכנעה ומי שדורשים את המגיע להם, ומי שזוכים מן ההפקר. בבריכה כמו בחיים נוצרות חברויות, אבל החברויות האלה, כמו כל החברויות בחיים, אינן נקיות מקנאה ותחרות, שמרעילים ומפוררים אותן. אם יש בבריכה רומנטיקה, היא חמקמקה וקצרת ימים, ממהרת להיכנע בפני החיים האמיתיים שמחוצה לה. האינטימיות שכופים בגדי הים החושפניים והעירום שבמלתחה היא לכאורה הזדמנות לקרבת נפש, אבל היא כרוכה בחשיפה גופנית ונפשית אכזרית עוד יותר מזו שכופים החיים הרגילים, שבהם יכול אדם להסתתר לפחות מאחורי בגדיו. דוקא בבריכה, ובוודאי במלתחה, חשופות הנשים למבט ממוקד ואכזרי במיוחד. דבר איננו נעלם: הצלקת מהניתוח הקיסרי, תחילת ההריון, הרזון או השומן, השדיים הקטנים מדי או הגדולים מדי, הזקורים או הנפולים, מראה הערוה החשופה, פגעי הגיל או המחלה, וגם המעמד החברתי, קורות החיים שמסגירים בגד ים או מגבת תמימה לכאורה, וכאשר חודרת למלתחה מישהי שאיננה שייכת, זונה או חסרת בית שמתגנבת להנות ממקלחת בשעות הלילה, היא מצטיירת כאיום על הווית המתרחצות שמצידן מצטיירות לפתע, בשונה מחוויות המצוקה המודעות שלהן, כנציגות מובהקות של הבורגנות התל-אביבית שמרשות לעצמן מנוי לבריכה, כמי שעם כל בעיותיהן וצרותיהן מייצגות מעמד חברתי מוגדר ולאו דוקא קוסמוס עירוני שרוב נשותיו מן הסתם אינן מחזיקות במנוי לבריכה. וכך הנשים השוחות עם חלומותיהן המרוסקים הן מושא חלומותיו של המציל התקוע במשמרות הלילה, שמנסה לשוא להציל את המגבת הזנוחה של אהובתו הבלתי מושגת מידי הזונה המזהמת אותה במה שהופך לטקס חילול קודש שיכול היה לשעשע, לולא שברון לבו המאד אמיתי של מי שמקום המפלט הנחשק של זולתו הוא עבורו מקור פרנסה דחוקה.

 

אדוה בולה, בריכה עירונית, כנרת זמורה דביר, 2019   

הדוד

 

לאחרונה הושלמה לי עוד פיסה בתמונת ההתנכלות המשפחתית כלפינו, כאשר דודי מצד אבי הלך לעולמו, ובנותיו הזמינו אותי לשבעה. לא מזמינים אותי לשמחות אבל ללוויות כן מזמינים. בתי הבכורה שרון לא רצתה ללכת ללוויה אחרי כל מה שסבלנו מהדוד, אבל לשבעה היא באה איתי. אני חשבתי כן ללכת ללוויה ובסופו של דבר לא הגעתי כי יצאנו מאוחר מדי מהבית וזאת היתה אשמתי, אבל למחרת הלכנו לשבעה שתינו, בתי שרון ואני, ואולי זה יצא לטובה. שמחתי לפגוש את בנות הדוד שתמיד חיבבתי. הן נשים מאד חביבות. הן העלו הרבה זכרונות מהילדות על כך שהייתי שומרת עליהן והגנתי על בת הדוד הקטנה מפני אחי הצעיר ואחותה הבכורה שהיו מציקים לה. אני לא כל כך זכרתי את הדברים שהן סיפרו עליהם, אבל אני זוכרת שאהבתי מאד לטפל בילדים קטנים, וחלמתי שתהיה לי משפחה ענקית עם המון ילדים, אבל בסופו של דבר יש לי משפחה קטנה עם שתי בנות ושני נכדים, כי קשה להגשים במציאות את החלומות מהילדות.

רק כשכבר עמדנו ללכת הן הטילו את הפצצה וסיפרו שאביהן רצה לקנות עבורן או לסדר שהן תקנינה את המגרש הגדול עם הבית והמאפיה של סבי וסבתי בבנימינה שאבי הוריש את חלקו בנכס לבנותי, כי הייתי הורה יחיד להן. כך כתב אבי בצוואתו, כדי שתמורת הנכס תשמש לבנותי לקניית דירה או ללימודים.

העובדה שהייתי אם חד-הורית ענייה היתה בוודאי סיבה לכך שאבי הוריש את חלקו בנכס של הוריו לבנותי, אבל היתה סיבה נוספת שהוא לא ציין, שאמי התעללה בי כל חיי והמציאה לי תמיד מחלות וגררה אותי לרופאים וסיפרה להם כל מיני סיפורים שאני כביכול חולה וצריך לטפל בי. אם הרופאים דחו אותה היא המשיכה לגרור אותי לרופאים אחרים, עד שהצליחה למצוא רופאים ששיתפו איתה פעולה. ההצלחה הכי גדולה שלה היתה לייחס לי אפילפסיה ולגרום לנוירולוג מפורסם לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה שאותם אולצתי לקחת במשך שנים מבלי שאיש ראה אותי אי פעם מקבלת התקף אפילפטי. בגיל שש-עשרה או שבע-עשרה התחלתי להקשות על הנוירולוג בדרישה לדעת מה יש לי ומדוע אני מקבלת כדורים, ואז הוא פשוט אמר שיותר לא צריך כדורים, מה שרק הגביר את התהייה שלי לגבי כל עניין האפילפסיה. אבל רק לאחר שבעלי עזב אותי ביום הולדתי השלושים וניסה לכפות עלי גט בטענה שאני אפילפטית, חזרתי לנוירולוג המפורסם שעוד היה בחיים ואז הוא אפשר לי לקרוא את התיק שלי, והתברר לי שבניגוד לטענת אמי שהנוירולוג המפורסם הוא זה שאיבחן אותי כאפילפטית על סמך בדיקת אא"ג, אמי הביאה אותי לנוירולוג בטענה שרופא בשם ד"ר אלפנדרי שכבר לא היה בחיים איבחן אותי בעבר כאפילפטית ועקב מותו אני זקוקה להמשך טיפול. הנוירולוג אמר לי שלא מאבחנים אפילפסיה על פי ממצאים בבדיקת גלי מוח (אא"ג) אלא רק אם יש התקפים בפועל. בבדיקה היה רק פעם אחת ממצא גבולי ומכיוון שאמי סיפרה לו שהיה לי התקף אחד בעבר הוא הסכים לתת לי טיפול. הבנתי שהיה לו נוח לתת לי טיפול כי אמי נדנדה לו, והיא היתה נודניקית הרבה מעבר למה שאנשים יכולים לסבול. אבל הוא לא באמת חשב עלי, ורק כשבגרתי מספיק כדי לדרוש תשובות הוא הפסיק לרשום לי כדורים נגד אפילפסיה. לצערי התנהגות כזו של רופאים שמשתפים פעולה עם אמהות חולות נפש נגד ילדיהן איננה נדירה ושמעתי עליה גם במקרים אחרים של אמהות שלוקות בתסמונת המוכרת כיום כתסמונת מינכהאוזן על ידי שליח, תסמונת של התעללות בילדים על ידי כפיית טיפולים רפואיים מיותרים שאמי לקתה בה בצורה חמורה, אבל מאחר שכל המבוגרים המודעים לכך חיפו עליה והעדיפו להקריב אותי במקום להתעמת איתה, עברתי במשך כל ילדותי ונעורי אינספור בדיקות קשות וקיבלתי תרופות ללא כל סיבה רפואית.

אחרי שנודעה לי מהנוירולוג התמונה האמיתית, דיברתי בארבע עיניים עם אבי ושאלתי אותו האם לקיתי אי פעם בהתקף אפילפסיה. הוא אמר בוודאי, שבגיל שנתיים איבדתי את ההכרה לשתי דקות שלמות. שאלתי אותו אם נכח במקום. הוא אמר שלא, שהיה אז במילואים ורק אמי היתה איתי. לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שאמי בדתה את סיפור ההתקף. חולי אפילפסיה, גם עם טיפול מונע, לוקים בהתקפים רבים ולא בהתקף יחיד בכל החיים, וידעתי היטב שהתחלתי לקבל את הכדורים נגד אפילפסיה רק בבית הספר היסודי, כך שלו הייתי באמת חולה, היו אמורים להיות לי התקפים רבים ולא התקף יחיד כשאבי היה במילואים, רחוק מאד מהבית, ואמי היתה איתי לבדה ללא תמיכתו של אבי שתמיד טיפל בי ובאחי וחיפה על חוסר הכשירות של אמי. אמרתי לאבי שבשום עניין אחר הוא איננו סומך על עדותה של אמי, אבל בעניין שהיו לו השלכות כה כבדות על חיי ובריאותי הוא לא טרח לבדוק בעצמו והניח לה לגרור אותי לרופאים ולספר לו סיפורים.

מאז ועד מות אבי בתאונה הוא לא דיבר איתי מלה על כך, אבל אני בטוחה שנפגש עם הנוירולוג ונוכח בצדקת דבריי, אחרת היה אומר לי שאינני צודקת. כשראיתי את צוואתו שמעדיפה אותי ואת בנותי הבנתי שזו דרכו לבקש ממני סליחה ולפצות אותי על חלקו בפגיעה הקשה בבריאותי ובחיי ובתרומתו להרס נישואיי, בכך שתיאר אותי בפני בעלי כאפילפטית בשיחה מאחורי גבי. אני כבר סיפרתי לבעלי כשהכרנו שטופלתי כאפילפטית, אבל האופן שבו אבי דיבר איתו ללא נוכחותי העביר מסר הרבה יותר גרוע. בעלי ניסה להשתמש בסיפור האפילפסיה בתביעת הגירושין שלו והתחיל לתאר בבית הדין הרבני התקפי אפילפסיה שסבלתי מהם כביכול, אבל הדיינים בבית הדין הרבני, שלעולם אהיה אסירת-תודה להם, שאלו אותו כמה זמן אחרי שפגש את המאהבת שלו החלו אצלי ההתקפים, ובכך סיכמו את נושא האפילפסיה, מה שמוכיח שדיינים חרדים בהחלט יכולים לגלות הרבה יותר תבונה מאתאיסט כאבי, גם אם האתאיסטים, גם דודי היה כזה, תמיד משוכנעים שכל התבונה נפלה בחלקם. בסופו של דבר הסכמתי לגט אחרי שבעלי הסכים להעביר על שם בנותי את חלקו בדירת מגורינו. כולם חשבו שאנשא מחדש, אבל אחרי מה שחוויתי לא רציתי יותר לחיות עם גברים ובטח שלא רציתי להיות שוב נשואה. התפרנסתי בקושי והייתי תמיד מאד ענייה אבל בכל זאת שרדנו. הורי כמעט ולא עזרו לנו אחרי הגירושים, ורק שנתיים אחרי מות אבי התחילה אמי להעביר לנו קצבה חודשית, מבלי שידעתי בדיוק מדוע בכלל ולמה דוקא אז.

מאז מות אבי פעלו גיסתי ואחי לסחוט מאמי מיליונים מרכושה, ודרשו ממנה לא לקנות לבנותי דירות כפי שביקש ממנה אבי, אלא להם בלבד, ואכן אמי סירבה לבקשות שלי לשחרר לבנותי את הנכס בבנימינה, ובמקום זאת, כפי שהתברר לי רק לאחר מותה, קנתה דירות לאחי וגיסתי כביכול עבור ילדיהם, אבל גיסתי לא נתנה את הדירות לילדיה אלא לקחה אותן לעצמה ומחזיקה עד היום בדירות שאמי רכשה עבור ילדיה. אמי גם לא רשמה הערת אזהרה על זכאות בנותי לנכס בבנימינה למרות שהאפוטרופוס הכללי הורה לה לעשות כן ואפילו ניהל משפט נגדה. התביעה של האפוטרופוס היא כנראה הסיבה שגרמה לה להתחיל להעביר לנו קצבה חודשית כאשר קודם לכן נמנעה גם מלהעביר לבנותי את חלקן בשכירות על הנכס בבנימינה, ונהגה לתת להן סכומים בסדר גודל של מאה שקל לכל אחת ולומר להן: "זה שכר הדירה שלכן". אמרתי לבנותי שאנחנו לא נתבע אותה כי מתביעה כזו כולם רק מפסידים. לא תיארתי לעצמי שהיא תוביל מאחורי הקלעים להגשת תביעה נגד בנותי.

בקיץ  2007 דרשה אמי מבנותי יפוי כוח למכירת הנכס בבנימינה מבלי להעביר על שמן את חלקן בנכס. סירבנו לכך ואז התקשר אלי הדוד, אחי אבי, ודרש בטון מאיים שאבוא לפגוש אותו. כמובן שלא נסעתי לפגוש אותו והוא החל איפוא לשלוח לי מכתבים מאיימים שנסכים לתת לעורך הדין שלו יפוי כוח למכירת הנכס. אני סירבתי ודרשתי לרשום את ירושת בנותי על שמן ולקבל יצוג של עו"ד מטעמנו. עקב כך המשיך הדוד במסע לחצים ואיומים עלינו שנמשך למעלה משנתיים, ורק לאחר שעמדנו בכל הלחצים העבירה אמי סופסוף לבנותי בטאבו את החלק שירשו מאבי, ומיד אחר כך הגיש הדוד תביעה נגד בנותי, שהיתה מלאה הכפשות כלפי, למרות שרשמית בכלל לא הייתי צד לעניין. חלקו של אבי בנכס היה ירושתן של בנותי.

במהרה הרגשנו שעורכת הדין ששכרנו מתנהגת מאד מוזר. היא דרשה מאיתנו להסכים להתמחרות, הליך שלא היינו מעוניינות בו כי הוא מוריד את ערכו של הנכס, ששמאי העריך בשלושה מיליון ₪. ואכן כתוצאות ההתמחרות שנכפתה עלינו הוגשו הצעות לקניית הנכס בשני מיליון ומאתיים אלף ₪ ובשני מיליון וארבע מאות אלף ₪, הרבה פחות מהערכת השמאי את ערכו האמיתי של הנכס. הבנו מיד שהדוד שיחד את עורכת הדין שלנו לעזור לו להוריד את ערך הנכס, והסיבה היחידה לכך יכלה להיות שהיה מעוניין לקנות את הנכס בעצמו. כך שההודאה של בנות דודי רק אישרה לנו את מה שחשדנו בו תריסר שנים קודם לכן ולא יכולנו להוכיח. פיטרנו מיד את עורכת הדין שלנו והגשנו לשופטת בקשה להדיח את עורכי הדין מכינוס הנכס כי הם פועלים בניגוד לאינטרס שלנו. תחילה היא דחתה את בקשתנו שלא היתה מספיק מפורטת, ואז הבינה בתה הבכורה שצריך להגיש בקשה מנומקת טוב יותר וכך עשינו, והשופטת נענתה וקבעה דיון. כבר לפני הדיון זנחו הכונסים את ההצעות הנמוכות והגישו הצעה קרובה למחיר השומה. אמרתי לבנותי שכבר השגנו את מטרתנו אבל נמשיך לצעוק. השופטת אישרה את ההצעה החדשה שהיתה קרובה למחיר השומה וכך קיבלו בנותי, וגם היורשים האחרים, סכום קרוב לזה שהיו אמורות לקבל.

אחרי המכר המשכנו לבדוק כל הזמן אם דודי העביר את הנכס על שמו אבל הנכס נשאר רשום על שם הקונים שחשדנו תחילה שהם קוני קש מטעם הדוד. כעת הבנו מסיפורן של בנות הדוד מה באמת קרה: אביהן תכנן שתקנינה את הנכס לעצמן אך לא סיפר להן דבר, וכשסיפר להן שזו כוונתו הן דחו את הרעיון כי רצו להמשיך להתגורר במקומות מגוריהן הקודמים שבהם הן מתגוררות עד היום, ולא היו מעוניינות כלל לעבור להתגורר בבנימינה, והדוד נסוג איפוא מתכנית קניית הנכס בבנימינה שלמענה ירד לחיינו כמעט שלוש שנים.

אינני יודעת מתי בדיוק סיפר הדוד לבנותיו על תכניתו. כנראה לאחר ההתמחרות, כשחשב שהצליח בתעלוליו לחתוך חלק נכבד מערך הנכס, וכנראה הסירוב של בנותיו לקנות את הנכס במחיר מופחת כפי שפעל לסדר, אפשר את הגשת ההצעה הגבוהה יותר שהיתה ככל הנראה הצעה אמיתית של קונים אמיתיים לאחר שהדוד זנח את תכניתו לקנות את הנכס לבנותיו. כמובן שמחנו שהצלחנו לסכל את תכנית הדוד להוריד את ערך הנכס ולקפח את היורשים האחרים, בנותי ובני דודתי אחות אבי הצעירה. אבל לא יכולנו לסלוח על הסבל והנזקים הכספיים שגרמו לנו אמי והדוד, על ההכפשות כלפי, הרדיפות והאיומים שחווינו במשך שלוש שנים ועל התביעה שלא היה בה שום צורך. ומה שהיה מבחינתי מזעזע במיוחד: הדוד היה איש עשיר מאד, שיכול היה פשוט לשלם ליורשים האחרים לפי הערכת השמאי, אבל הוא ניסה לסדר לבנותיו הזדמנות לרכוש את הנכס במחיר מציאה, מבלי להירתע מגרימת סבל ונזקים לי ולבנותי, וכדי לחפות על מזימתו השפלה ומעשיו השפלים נגדנו, המשיך להרעיל את אמי בהשמצות והכפשות נגדי עד יומה האחרון, כאילו אני גרמתי לנזקים כספיים בזמן שהוא זה שפעל לכך מבלי לבחול באמצעים. קל היה לזהות שדודי הוא המקור להכפשות, כי אמי כתבה בשנת חייה האחרונה מכתב מטורלל נגדי שבו מסרה את הגרסה של דודי שהתבססה על בלבול בין שתי בנותי בפרוטוקול הדיון שאותו ניהלה עבורנו בתי הבכורה שרון שלימים נהייתה עורכת דין, אבל בפרוטוקול נכתב בטעות שמה של בתי הצעירה ניצן, שלא אמרה מלה בדיון, כאילו היא היתה הדוברת, ואמי חזרה על הטעות כפי ששמעה אותה מפי דודי שלא הכיר את בנותי ולא היה ער לטעות. המכתב הזה דוקא שימח והצחיק אותנו, כי אמי סיפרה בו שעורך-הדין של דודי סירב להמשיך ולייצג אותה, והיא האשימה בכך אותי. אנחנו הרגשנו בבית המשפט שעורך-הדין של דודי, ששיגר אלינו ללא הרף את המכתבים המכפישים והמאיימים, היה מאד מובך לפגוש אותנו פנים אל פנים והשתדל מאד להראות שלא פעל נגדנו ואפילו טען שעזר לנו. מהמכתב המטורלל שכתבה אמי בשנת חייה האחרונה הבנו שעורך-הדין של דודי באמת התחרט על מעשיו כלפינו, ובצדק רב. זה לא גרם לנו לחבב אותו כמובן. עורך-דין צריך לעזור ללקוח, אבל הוא ממש לא צריך לעשות מעשים שפלים שהלקוח מבקש ממנו. עורך-דין יכול גם לסרב לשתף פעולה עם מעשים שפלים, ועדיף שיסרב מראש ולא רק בדיעבד.

כעת לאחר הגילוי של בנות הדוד ידענו בוודאות שכל חשדותינו היו אמת. הדוד רצה את הנכס לעצמו ולכן פעל להורדת מחירו ולפגיעה בכל היורשים האחרים, ומכיוון שנלחמתי בו הוא רדף אותי ללא מעצורים ועשה כמיטב יכולתו להעצים את הסכסוך בין אמי לביני שעליו ביסס את מזימתו. ואכן אמי היתה הגורם הראשוני לסבלנו, אמי וכמובן אחי וגיסתי שדרשו ממנה להעביר להם את הירושה שנתן אבי לבנותי. אבל אמי לא רצתה להוריד את ערך הנכס. היא רצתה למכור את הנכס בבנימינה בערכו האמיתי, כשלושה מיליון ₪, וממיליון הש"ח שהגיעו לבנותי לתת להן רק מאה אלף לכל אחת ואת שאר הכסף להעביר לאחי וגיסתי, שכבר קיבלו ממנה כמה דירות וכספים רבים, אבל עינם היתה צרה בכבשת הרש של בנותי. את מזימתה של אמי לנשל את בנותי, כדי לסכל את כוונת אבי לפצות אותי על סבלי מההתעללות שחוויתי ממנה, ניצל דודי כדי להוציא לפועל את מזימתו שלו לרכוש את הנכס לבנותיו במחיר מופחת. אמי לא ידעה שזו כוונתו ושהוא בעצם מנצל את יחסה החולני כלפיי כדי לקדם את ענייניו. ומה שהיה הכי עצוב זה שהדוד היה עשיר מספיק כדי לרכוש את הנכס במחירו האמיתי, אבל הוא לא רצה לשלם את מחירו האמיתי, והעדיף לפגוע פגיעה קשה בקרובי משפחתו ולהתענג על הרווח הכספי שישיג ממזימתו השפלה, שלצורך כך עשה הכל כדי להעצים את הסכסוך בין אמי לביני.

הדוד לא הצליח בסופו של דבר להפחית משמעותית את מחיר הנכס, ולא הצליח לקנות אותו לבנותיו במחיר מציאה, לא רק בגלל שנלחמנו בו אלא גם בגלל שבנותיו לא חפצו לגור בבנימינה. אבל השבר שגרם לנו לא אוחה ולא נרפא. אחי וגיסתי המשיכו לנצל את הסכסוך הזה כדי לנכס לעצמם את כספה ורכושה של אמי, ואז גיסתי עזבה את אחי ודרשה את הדירות שאמי קנתה להם מאחורי גבי לעצמה. שלוש שנים אחר כך חלה אחי בסרטן קטלני וגיסתי וילדיה סילקו את בת זוגו החדשה וגיסתי חזרה כדי לרשת את אחי כאלמנה ולגזול את ירושתי וירושת בנותי. אחי לא נהנה מהנכסים שגזל ממני ומבנותי, ומי שבעיקר נהנתה מהם היא אשתו השנואה שאיתה נאלץ לבלות את שנת חייו האחרונה כשהיא מונעת ממנו לפגוש את אהובתו. אחרי מותו גנבו אשתו וילדיו מיליונים מחשבונות הבנק של אמי שהתחננה לקבל חזרה את הכסף וכמובן לא נענתה. לבסוף כפי שסיפרה דודתי אחות אמי לבתי שרון, גיסתי וילדיה "עזרו לסבתא למות כי היא נורא סבלה". למד"א הם אמרו שהיא שלפה בעצמה את הזונדה שהזינה אותה, מה שלא כל כך סביר כי היא בדיוק שוחררה מבית החולים לאחר ניתוח בכתף והתקשתה להזיז את ידה הימנית. אחייני הרופא דרש למנוע החיאה של אמי, וכך אמי גססה יום שלם מבלי שאיש עזר לה, ולאחר מותה הם מיהרו לקבור אותה בלעדינו כדי שלא נבקש חלילה נתיחת גופה. קצינת המשטרה סיפרה לי כשבאתי לבקש את דו"ח הפטירה שאחייני הרופא התנגד לנתיחת הגופה. כנראה שהוא לא נזקק לנתיחת גופה כדי לדעת ממה מתה אמי.

אמרתי לבנות דודי שאינני מאשימה אותן במעשי אביהן, ושהבנו כבר אז שהוא מעוניין בנכס כי הוא ניסה להוריד את מחירו, אבל בת דודי הצעירה התעקשה שהוא לא ניסה להוריד את ערך הנכס. יכול להיות שהיא פשוט לא ידעה מה באמת קרה, כי אביה לא סיפר לה מה באמת היה. היא גם ניסתה להטיל את כל האשמה על אמי שבהחלט היתה אשמה במידה רבה, אבל היא לא היתה אשמה במזימה שרקם דודי כדי לנצל את יחסה הפוגעני כלפי לטובת עצמו, שעל כך מבחינתי אין מחילה. הרגשתי שבנות דודי עשו לעצמן חיים קלים. הן גם שמרו לעצמן בסוד את המזימה של אביהן עד לאחר מותו, וגם ניסו ליפות את התנהגותו ולהטיל על אמי את כל האשמה, מה שהיה מגוחך, כי דודי פעל למען עצמו ולא למען אמי, ואמי היתה אשה פשוטה שנפלה בחלקה ירושה גדולה מאביה ומאבי, ואילו דודי היה אדם שניהל מיזמים ענקיים בכל העולם. הוא לא היה אדם שמתמרנים אותו, הוא היה אדם שמתמרן אחרים, וכך הוא תמרן את אמי למטרותיו, וניסה גם לתמרן אותנו, בפחות הצלחה.

לבתי שרון כל זה לא היה אכפת במיוחד. היא אמרה שזה לא ישנה את דעתנו על הדוד, שממילא חשבנו עליו כבר תריסר שנים את מה שכעת התגלה לנו בוודאות, אבל אני הייתי מאד נסערת, כי יש הבדל גדול בין חשד לבין ידיעה ברורה. בתי ניצן אמרה לי מה רצית, שהן תהיינה נגד אביהן? אבל אני חשבתי שהן לא באמת הגנו על אביהן אלא על עצמן מפני אי נעימות גדולה, וניסו לצאת טוב מכל הצדדים, וזו התנהגות פחדנית, גם אם היא אופיינית לרוב בני האדם. הרבה אנשים חושבים שתמיד נכון להגן על הוריך, אבל אני חושבת שאם אביך פגע באנשים שלא עשו לך שום רע ואף נהגו בך בטוב לב ובאהבה, ובפרט כשמדובר בקרובי משפחה, מוטל עליך לנסות לתקן את העוול בכל דרך שתוכל. הרי בכך ששתקו העוול שנגרם לנו נמשך ונמשך, כי הדוד המשיך לפטם את אמי בשקרים ובהכפשות אודותי, והעובדה שהיא תמיד שמחה לשמוע הכפשות והשמצות עלי איננה הופכת את מעשיו לנסלחים, אלא רק מוסיפה להם חומרה.

בסופו של דבר אמי ביחסה החולני כלפיי גרמה לכך שמצאה את עצמה מוקפת בערוב ימיה אך ורק באנשים חסרי מצפון שחפצו אך ורק בכספה ורכושה, והיו מוכנים גם לרצוח אותה נפש למען כספה. היא הפסידה כליל אותי ואת בנותי שמעולם לא פגענו בה, ושתמיד נהנתה לבלות איתנו וללכת איתנו לסרטים ותערוכות, והתמסרה כליל לאנשים שרימו אותה, גנבו ממנה ו"עזרו לה למות", והיא הביאה את סופה המר על עצמה. דו"ח הפטירה שלה עדיין מזעזע אותי ואני רואה לפני עיני איך היא שוכבת ומתקשה לנשום והחדר מלא אנשים אבל איש איננו עוזר לה וכולם מצפים בשקיקה למותה, שאחריו יקברוה בלוויה עלובה בלעדינו, ואפילו הדוד ואשתו לא הגיעו להלוויתה, כי הוזמנו באיחור רב, כדי שלא יגלו לי שגיסתי וילדיה כבר "עזרו לסבתא למות" ומיהרו לקבור אותה ללא חבריה ובני משפחתה.

עוד לפני שנפרדנו מבנות הדוד לשלום הרגשתי שכעת האמת עומדת ביני לבין בנות הדוד שלי כמו חומה בצורה שחוצצת בינינו ללא תקנה. קשה לי מנשוא המחשבה שידעו ושמרו בלבן את הידיעה על מזימת אביהן ולא עשו דבר לעצור את הפגיעה הנמשכת בנו, לספר את האמת, אפילו להעיד לטובתנו, מה שאני הייתי עושה בשבילן אילו המציאות היתה הפוכה. אני לעולם לא הייתי עוזרת לאמי לפגוע באדם אחר, ולא הייתי שותקת לו ידעתי שעשתה כן, וכשאני נתקלת באנשים שפוגעים בילדיהם על לא עוול בכפם, אני אומרת להם את דעתי ולא מהססת לריב איתם. לפחות למדתי משהו מניסיון חיי העצוב – שעדיף להסתכן באי נעימות מאשר לחיות את חייך בידיעת העוול שיכולת למנוע, לו רק היה לך אומץ להפר את שתיקתך.