יום שבת, 31 בדצמבר 2011

דרך אל-חזור

בשבועות האחרונים חשבתי הרבה על המחקר שעסקתי בו שנים רבות על האספקה לצבא של קיסרות הבסבורג במלחמותיה נגד התורכים במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה. חשבתי עליו מסיבות שונות אבל בעיקר בגלל הוצאת הכוחות האמריקנים מעיראק. מאד מאד התנגדתי למלחמה הזו. אמרתי בזמנו לאחי שעיראק היא ארץ בלתי אפשרית לצבא כובש כי בדרומה יש מדבריות שהחום בהם מגיע לחמישים מעלות בקיץ ובצפון הרים שמתנשאים לגובה שלושת אלפים מטר ומכוסים שלגים בחורף והמעבר ביניהם בלתי אפשרי בהרבה מימי השנה. אלה איזורים אידיאליים ללוחמת גרילה ובלתי אפשריים ללוחמה סדירה. אמרתי לאחי שהאמריקאים יסתבכו בעיראק ואנחנו נהיה הראשונים שנסבול מזה. אחי ליגלג עליי כמובן, כי גברים תמיד מלגלגים עליי כשאני מדברת על משהו שאני מבינה בו במקרה, והם במקרה לא. הרבה שנות חיים הקדשתי ללוגיסטיקה של מלחמות במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה, ואנשים בימינו חושבים שזה כבר לא רלוונטי לזמננו. זה תמיד מזכיר לי מאמר שכתב הפציפיסט רוברט יונק, שבזמן מלחמת העולם נמלט לשוויץ וכתב שם מאמרים נגד הנאצים בשם בדוי. הוא כתב שהנאצים חשבו שמכשול טבעי הוא חסר משמעות בפניהם, אבל גילו שיש הרבה משמעות לעובדה שאנגליה היא אי. יש לנו אמנם מטוסים וטנקים, אבל הטבע עדיין חזק בהרבה מאיתנו, ולא צריך דוקא צונאמי מחריד או רעידת אדמה נוראה כדי להבין את זה. בכלל, צניעות היא תכונה מאד מומלצת, במיוחד לגנרלים. כשהסתכלתי על התקדמותו המהירה של הצבא האמריקאי בעיראק, שהצבא האמריקאי וגם מעריציו הישראלים מאד התפעלו ממנה, אמרתי לעצמי בחרדה מה הם עושים, מה הם עושים, הם מותחים קווי אספקה יותר מדי ארוכים בלי להגן עליהם. הנסיך אויגן מסבויה או הדוכס מלבורו בחיים לא היו עושים דבר כזה, כי קווי אספקה ארוכים ולא מאובטחים הם הזמנה לגרילה, מונח שעדיין לא היה קיים בימיהם ונטבע לראשונה במאבק הספרדים נגד נפוליון, אבל התופעה היתה בהחלט קיימת מימים ימימה. ההוסארים שאחר כך הוקמו על פי דוגמתם חילות פרשים קלים בכל צבאות אירופה, היטיבו לתקוף בלילות גדודי פרשים כבדים, לפגוע, לבזוז ולהימלט. והיו כמובן רבים אחרים. הכלל הראשון שידעו הגנרלים בימים עברו הוא לא להתקדם מהר מדי, ולהקים מחסני אספקה לאורך קווי ההתקדמות, ולהתמקם היטב לפני שיבוא החורף ולהכין מלאי של מזון, כדי לא להיתקע ליד נהר קפוא ובלי אספקה. פעם קראתי היסטוריון צבאי אחד שניסה להוכיח שהעובדה שהנסיך אויגן מסבויה הקים מחסנים לאורך צירי ההתקדמות היתה מיותרת וטפשית, כי היה מספיק אוכל לצבא בכל מקרה. החישובים שלו היו כמובן מוטעים, כי הוא לא הביא בחשבון שיחס הזרעים, שזה היחס בין זרע שנזרע לכמות הזרעים שהוא מפיק, לא עלה באותם ימים על אחד לחמש, שזה מחייב להותיר לפחות חמישית מהתבואה כדי לזרוע בשנה הבאה. קשה לתפוס את זה היום, רק במאה התשע-עשרה השיגו האמריקאים יחס זרעים של אחד לעשרים ששיפר בהרבה את מצב התזונה בחלק נכבד מהעולם, לא בכולו. עדיין אנשים נאבקים בחלקים גדולים מהעולם בבצורת ובפגעי הטבע, וגם צבא אמריקאי עם משחתות ומטוסים שאין כמוהם בעולם איננו יכול למדבריות עיראק ולהרי כורדיסטאן, וגם איננו יכול לנחישותם של אנשים שנלחמים על אדמתם. ההיסטוריון הזה שרצה ללמד את אויגן מסבויה איך להוביל צבא, הזכיר לי תמיד את המשפט האהוב עליי בספרו של מורנו המנוח שלמה נאמן "אירופה- אלף שנות ציוויליזציה נוצרית". פרידריך השני, כתב שם שלמה נאמן, רצה לשלוט באיטליה, ודעתם של ההיסטוריונים המודרניים על שאיפתו זו לא עניינה אותו כלל ועיקר. אני משתדלת לזכור את זה היטב כשאני כותבת על מצביאי העבר ולא ללמד אותם להילחם, אבל הייתי רוצה ללמד את הגנרלים של ימינו משהו על מצביאי העבר. צניעות היא תכונה יפה גם להיסטוריונים וגם לגנרלים. יש גנרלים שיש להם בעיה עם זה. כדי לשלוט בארץ זרה, רחוקה וקשה צריך יותר ממטוסים שיביאו לך גלידה בשלושה צבעים, למרות שלעולם אין לזלזל באספקה טובה, ובלבד שתזכור שבסופו של דבר היא צריכה להגיע לחיילים שנמצאים על הקרקע ולא על העננים. צבא וגם הגנרלים שמובילים אותו צריכים להימצא עם הרגליים על הקרקע, וזה אומר לדעת שעליונות טכנולוגית עדיין איננה חזות הכל. יש מקווי מים שאי אפשר לחצות ויש יבשה שאי אפשר לעבור ומי שינסה בכוח ישבור את הראש. היו אנשים שצחקו מקולין פאואל כשהוא אמר לבוש: "לעולם אל תפתח במלחמה, ואם פתחת במלחמה אל תפסיד". הם חשבו שזו בדיחה, אבל זה לא. גנרל עם שכל בראשו אף פעם איננו פותח במלחמה ראשון, כי מלחמה היא דבר שלעולם לעולם אי אפשר לחזות איך הוא יסתיים. אלה דברים שעדיין נכונים גם בעידן הסילון.
השבוע סיפרתי לחתני על ספינות העץ נטולות המנוע שנשאו את האספקה לצבא על פני הדנובה ויובליה לפני שהומצא מנוע הקיטור ונעו רק בכוח הזרם, וכדי להשיבן חזרה גררו אותן בעזרת סוסים או שוורים שהלכו על גדת הנהר. כשהספינות התיישנו שלחו אותן פעם אחרונה במורד הנהר וכשהגיעו ליעדן פירקו אותן לגזעי העצים שמהם ניבנו ומכרו את העצים לנגרים. לכן אף לא ספינה אחת מאותם ימים שרדה, ואיננו מכירים אותן אלא מן הכתבים, השרטוטים והציורים. אפילו את גודלן המדויק של הספינות איננו יודעים בוודאות – הוא השתנה במשך השנים. בימינו אנשים חושבים שבכל דרך שאפשר לנסוע בה לכיוון מסוים, אפשר גם לחזור על עקבותיך באותה הדרך. לאנשים בשכבר הימים הדברים כלל לא היו ברורים. היו הרבה דרכים ללא חזור ומהרבה מסעות יכלו לחזור רק בדרך אחרת ובכלים אחרים. היום אפשר בדרך כלל לטוס או להפליג או לנסוע הלוך וחזור בשני הכיוונים, ואנשים פוטרים את עצמם בקלות רבה מדי מן המחשבה שאולי לא תוכל לשוב על עקבותיך כשם שהלכת, וחבל שכך, כי המחשבה שלא תמיד תוכל לשוב על עקבותיך היא מחשבה שעשויה להיות מועילה מאד, במיוחד אם חושבים אותה למפרע ולא רק בדיעבד. זוהי כמובן מחשבה הולמת לסופה של שנה ולראשיתה של שנה חדשה שאנו מתחילים להלך כעת בנתיבה. כדאי מאד לחשוב מראש על הדרך שנלך בה בשנה החדשה הזו, כי לא בטוח שנוכל לחזור בה בחזרה.
שנה חדשה טובה לכולכם

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

אידה פינק ודן צלקה - טרגדיות בקופסה

גרם הגורל שקראתי בסמיכות זמנים את "ספר האלף-בית" של דן צלקה, ואת אוסף סיפוריה של אידה פינק (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד), ובין לבין נכחתי בערב עם אידה פינק שבו תיאר דן צלקה את קירבת נפשו לסופרת, שעקב כתיבתה בשפה הפולנית וסגנונה המיוחד איחר הקהל הישראלי להתוודע אליה, ומחמת צירוף מקרים זה הייתי אנוסה להרהר בקווים המחברים שבין שני סופרים ייחודיים אלה, ששניהם צמחו בשפה הפולנית, שניהם נמלטו מידי הנאצים – דן צלקה נמלט עם הוריו כילד לברית המועצות, שם הגיעו לבסוף לקזחסטאן, וממנה שבו לאחר המלחמה לפולין, משם עלה לישראל בצעירותו ואימץ את השפה העברית כשפת כתיבתו, ועם זאת נותר תמיד מחלקה לעצמו בספרות העברית. אידה פינק נמלטה מן הנאצים בעור שיניה ושבה לפולין, שם החלה לכתוב את סיפוריה, שמלחמת העולם השנייה והשואה עומדות במרכזם, וכתיבתה אף היא הינה מחלקה לעצמה. כפי שציין דוד ויינפלד באותו ערב וגם באחרית דבר לאוסף הסיפורים, כתיבתה של אידה פינק ייחודית גם לספרות הפולנית. לא הספרות הפולנית ולא הספרות העברית מעניקות לנו מפתח לכתיבתם של צלקה ופינק, שחלק מקסמה הגדול הוא תחושת המיסתורין המתמדת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים.
ויינפלד רואה את כתיבתה של פינק כשייכת למסורת הסיפור הקצר הבינלאומי. ואכן, סופם העצוב-מפתיע של כמה מסיפוריה, שהמפתיע בהם אינו רק המתרחש אלא מה שמתגלה על נפש האדם, והדרמה אינה רק הצלתם או תפיסתם של היהודים, אלא מה שקורה בינם לבין מציליהם או מסגיריהם, מזכיר לעתים את סיפוריהם של או הנרי וסומרסט מוהם, שעניינם הוא בראש ובראשונה מורכבותה והפכפכותה של נפש האדם, שלעולם אין לצפות את התנהגותה מראש. באותו ערב התייחסו הדוברים והקהל רק לסיפוריה הקצרים של אידה פינק, והיא העירה, באי נוחות מסוימת, אם אינני טועה, כי כתבה גם רומן ארוך.
ואכן רומן נפלא זה, "נלך בלילות נישן בימים" (ספריית פועלים), הנקרא בנשימה עצורה, מגולל את סיפור הימלטותן האמיתי של אידה פינק ואחותה מפולין, שם פעלה מכונת ההשמדה הנאצית במלוא עוזה, דוקא לגרמניה, בזהות בדויה של פולניות היוצאות לעבודה במפעלים בגרמניה, שם התגלתה זהותן כיהודיות שוב ושוב ואילצה אותן להמשיך ולהימלט שוב ושוב, עד סופה של המלחמה, כאשר רק כחוט השערה מפריד בין חיים שבריריים למות בטוח. מה שהיכה בי כאגרוף שוב ושוב בספר הזה היא לא רק אימת המות המתמדת שמצויה ברבים מספריהם של ניצולי השואה, אלא נוכחותם המתמדת של סרסוריה – המלשינים. בשום ספר אחר שעסק בשואה לא הפכתי מודעת כל כך לריבוי המלשינים שלמען בצע כסף, טובות הנאה או רשעות לשמה חשפו את היהודים והסגירום לידי רוצחיהם, לשפלותו של האדם שאינו רוצח במו ידיו אך מסרסר את הרצח, ורודף את היהודי ביעילות שלעתים היתה גדולה יותר, מיעילותם של הרוצחים עצמם. דמות היהודי כעכבר נרדף עולה מעצמה מן הספר הזה שדוקא אין בו רחמים עצמיים, אלא מין חיוניות גדולה וזורמת, אפילו שמחת חיים, כאשר הבריחה המסוכנת כל כך הופכת לעתים למין טיול, הרפתקה שלכאורה אין מסתכנים בה יותר מאשר בשחיקת הנעליים, ורק הקורא שיודע את הרקע לסיפור מלא החיים הזה, נבעת מן האימה האורבת. 
אבל סיפור ההימלטות הזה הוא דרמה שסופה טוב, סיפור של תושיה והצלה, לא טרגדיה, שקריאתו מסתיימת בתחושת הקלה ואפילו שמחה על הסוף הטוב. לא כך בסיפורים הקצרים. אלה, גם כאשר הם מסתיימים בטוב, משוך עליהם דוק של עצב. ההצלה ממות מלווה בתחושת גודל האסון שאין לו מרפא, ושאלת הגורל היהודי שאין ממנו מפלט מרחפת מעל כל העת.
בנקודה זו בדיוק עוזבים כמדומני רבים מסיפוריה של אידה פינק את מסורת הסיפור הקצר, הסיפור הקצר שהכל בו פתוח ובלתי צפוי, שלא במקרה התפתח כל כך בתרבות האנגלו-סקסית האופטימית, ומתחברים, למרות תמציותם, אל מהותה של הטרגדיה היוונית: זו שגיבוריה אנוסים להביא על עצמם את הטרגדיה שהגורל הועיד להם מראש, זו שלגיבוריה אין מפלט מן הגורל משום שאין להם מפלט מעצמם. אולי הנורא שבסיפורים הוא סיפורה של הדודה יוליה שאיבדה את שני בניה ולבסוף את בעלה ובתה המאומצת. הטרגדיה נפרשת בכמה סיפורים, שהעורך העדיף שלא לצרפם יחדיו, כאילו סירב ליצור באמצעות העריכה את החיבור בין הסיפורים, שאידה פינק לא חיברה ביניהם בכתיבתה. בנה הבכור של יוליה מביא על עצמו את מותו, כשהוא יוצא מן המחבוא הבטוח יחסית ומצטרף מרצונו אל היהודים המובלים להשמדה, ויוליה, מרוב רצונה להציל את בנה הנותר, מביאה עליו כליה, כאשר היא משלחת אותו, בתקוה למלטו ממות, ישר אל זרועות הרוצחים.  
הטרגדיה של יוליה, שכנגדה, כמבקש להבליט את תהפוכות הגורל, מובא סיפורו של הניו, שנשלח לסיביר וכך ניצל מידי הנאצים, מובאת בתמצית הקיצור, ובכל זאת היא מספרת סיפור גדול ושלם, כמו סליל ארוך של סרט שהתכנס לתוך קופסה. טרגדיה בקופסה. הקיצור, התמציתיות, ההימנעות מפירוט יתר סוללים לסופרת דרך ביטוי בין הכאב הגדול שמכריח לספר לבין הכאב הגדול מדי שעלול לשתק את כוח הדיבור.
גם בספרו של צלקה הקטעים הקצרים אינם בהכרח סיפורים קטנים. כמה מהם אף הם טרגדיות בקופסה. יסוד ההפתעה אצל אידה פינק, השמור לרוב לסיומו של הסיפור, קיים אצל צלקה כבר בפתיחותיהם של הסיפורים. ה"ערכים" כביכול שבחר צלקה לאנציקלופדיה האוטוביוגרפית שלו מכסים תמיד יותר משהם מגלים, כך שעצם הגילוי מה מסתתר מאחורי הערך כבר מפתיע, לעתים קרובות משעשע ולעתים מזעזע, כמו פתיחה בזו אחר זו של קופסאות סגורות שמראן החיצוני אינו מגלה מאומה על תוכנן.
כך, מאחורי שמה הלא נודע של העיירה הקטנה שבה נולד אביו של צלקה, מסתתרת טרגדיה משפחתית נוראה שהטילה את צלה על שלושה דורות, והיא נשזרת בסיפור מלחמות העולם ונקשרת אל הטרגדיה היהודית הגדולה. בטרגדיה הזו טמון אולי גם סיפור הצלתם של צלקה והוריו, שכן דומה שצלקה רומז לכך, אם כי אינו אומר זאת במפורש, כי מודעותו של אביו לנוראות הגורל היהודי, בפרט בפרוץ מלחמות, היא זו שהניעה אותו, למהר ולהימלט מידי הנאצים. אך גם לאחר שהסתיימה המלחמה והוא קיוה למצוא מנוח, המשיך הגורל היהודי לרדוף אותו.
והנה הטרגדיה הזו אינה שונה לכאורה משאר הקטעים בספר, אבל דומה היה בעיני שהיא שואבת אליה את כל הסיפורים כאבן רבת משקל שבכוחה להפך את העגלה הנושאת אותה על פניה. כאילו נוצרו כל הקטעים הסדורים שבספר כדי לספר את סיפורה של הטרגדיה הזו, ולו בכמה דפים.
מדוע לא הקדיש צלקה רומן גדול לסיפור המשפחתי? מדוע לא כתבה אידה פינק אפוס גדול על הדודה יוליה? לא קשה לשער שהכאב גדול מדי, אינו מאפשר לשקוע בסיפור ימים רבים. כמו כמוסה מרוכזת מגולגלות איפוא הטרגדיות המשפחתיות בקופסאות סגורות, ספונות בעלייה כלשהי של הנפש, ואנו כקוראים רשאים להציץ בהן בזהירות, להתבונן מעט, לבלוע את השאלות המתעוררות, להשלים את הסיפור בדימיוננו, כמידת יכולתנו. דן צלקה ואידה פינק, שני סופרים של טרגדיות בקופסה. בערבו של היום שבו כתבתי את הדברים הנ"ל לפני שנים נודע לי שדן צלקה נפטר. כעת גם אידה פינק כבר איננה איתנו.

יום שלישי, 27 בדצמבר 2011

הורדוס, חג המולד וטבח החפים מפשע


בזיכרון היהודי נותר המלך הורדוס כמלך מפלצתי באכזריותו, זר ושנוא, גר שנותר תמיד זר, אבל בברית החדשה הוא מופיע כמלך היהודים, ובמסורת הנוצרית מזוהים היהודים עם הורדוס. טבח החפים מפשע המתואר בברית החדשה בבשורת מתי פרק ב' הוא אחד מסיפורי היסוד של הדת הנוצרית, והוא הסיפור שממנו צמחו עלילות הדם נגד היהודים, הרוצחים כביכול ילדים נוצריים ושופכים את דמם. עד עצם היום הזה מעצב הסיפור הזה את דמותו של היהודי בעיני הנוצרים, וממלא תפקיד מרכזי בעיצוב דמותה של מדינת ישראל בחברה הנוצרית.

טבח החפים מפשע, מתי, פרק ב, פס' א-ט"ז
ויהי כאשר נולד ישוע בבית לחם יהודה בימי הורדוס המלך, ויבואו מגושים מארץ מזרח ירושלימה לאמר: איה מלך היהודים הנולד כי ראינו את כוכבו במזרח ונבוא להשתחוות לו. ויהי כשמוע הורדוס המלך את דבריהם וייבהל הוא וכל ירושלים עמו: ויקהל את כל ראשי הכהנים וסופרי העם וידרוש מאיתם לאמר איפה יוולד המשיח? ויאמרו לו בבית לחם יהודה, כי כן כתוב ביד הנביא: ואתה בית לחם ארץ יהודה אינך צעיר באלפי יהודה כי ממך יצא מושל אשר ירעה את עמי ישראל: אז קרא הורדוס למגושים בסתר ויחקור אותם לדעת את זמן הופעת הכוכב: וישלחם בית לחם ויאמר לכו חיקרו היטב על דבר הילד, והיה כי תימצאון אותו והגדתם לי, ואבואה להשתחוות לו גם אני: ויהי כשומעם את דברי המלך וילכו והנה הכוכב אשר ראו במזרח דרך לפניהם, עד בואו אל המקום אשר שם הילד ויעמוד ממעל לו: ויראו את הכוכב וישמחו שמחה גדולה עד מאד: ויבואו הביתה, וימצאו את הילד עם מרים אמו, ויפלו על פניהם וישתחוו לו ויפתחו את אוצרותם ויקריבו לו מנחה זהב ולבונה ומור: ויצוו בחלום לבלתי שוב אל הורדוס וילכו בדרך אחרת אל ארצם: הם הלכו משם והנה מלאך ה' נראה אל יוסף בחלום לאמר קום, קח את הילד ואת אמו וברח לך מצריימה והיה שם עד אשר אומר אליך, כי הורדוס מבקש את הילד לאבדו: ויקם ויקח את הילד ואת אמו בלילה ויברח מצריימה: ויהי שם עד מות הורדוס למלא את אשר דיבר ה' ביד הנביא לאמר ממצריים קראתי לבני: וירא הורדוס כי התלו בו המגושים ויקצוף מאד, וישלח וימית את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ולמטה כפי העת אשר חקרה מפי המגושים.

עלילות הדם הראשונות, כמו זו שהתרחשה בעיר נורוויץ באנגליה בשנת 1144, היו סמוכות לחג הפסחא, וכפי שמדגיש ההיסטוריון גאווין לנגמיר בספרו החשוב "לקראת הגדרה של אנטישמיות", הן לא תיארו שימוש יהודי בדמו של ילד נוצרי, אלא מין שיחזור של פשע צליבת ישו על ילדים נוצריים. עלילות אלה התרחשו בסמיכות לחג הפסחא, שמציין את צליבת ישו וקומו לתחייה. עלילת הדם הראשונה הראויה לשם זה התרחשה בעיר פולדה שבגרמניה בשנת 1235, ולא בפסחא אלא דוקא בחג המולד.

מספר לנגמיר:

מחוץ לחומות העיר, על נהר הפולדה, היו כמה טחנות, וביום חג המולד של 1235, הטוחן באחת מטחנות אלה ואשתו הלכו לכנסייה בעיר. בעת היעדרם נשרפה הטחנה עד היסוד וגופות חמשת בניהם נמצאו בחורבותיה. זה היה יום עצוב לטוחן ואשתו, אך עצוב בהרבה לשלושים וארבעת היהודים שחיו בפולדה, ולמיליוני יהודים לאחר מכן.
Gavin I. Langmuir, Toward a Definition of Antisemitisem, University of California Press, p. 264

יהודי פולדה הואשמו ברצח הנערים: שניים מהם הודו שהרגו את הנערים ושאבו את דמם לתיקים מצופים שעוה – זו היתה הפעם הראשונה שבה הופיע סיפור לא רק על יהודים ההורגים ילדים נוצרים, אלא על שימוש כביכול בדם הילדים. ב-28 בדצמבר, שהוא במסורת הקתולית יום טבח החפים מפשע, נרצחו באכזריות שלושים וארבעת היהודים מפולדה.

אחד הסיפורים הנפוצים בחברה הנוצרית של ימי הביניים היה סיפור הנער המזמר שהיהודים שיספו את גרונו. להלן גירסת הנזיר הדומיניקני תומס מקנטימפרה בן המאה ה-13 בחיבורו הנ"ל Bonum Universale de Apibus:

כאשר תינוק של בית רבן, כפי שלמדנו מעדותם הנאמנה של האחים הדומיניקנים, זימר לעתים קרובות ברחובות עם ערב לשנאת היהודים: "יבוש היהודי האומלל, האומר שישו נולד מזרעו של יוסף", תפסו היהודים את הנער באחד הלילות, שיספו את גרונו והסתירוהו בבית-הקברות תחת אבן-קבר. הבוקר עלה והאם שאיבדה את בנה וחיפשה אחריו במקומות שונים עם השכנים, עברה ליד בית הקברות זועקת ומקוננת: בני יקירי, באשר איבדתיך שם אבקשך, אז זעק הנער בקול גדול מתחת לאבן: "יבוש היהודי האומלל" וגו'. למשמע קולו נדהמו המחפשים והביטו סביב, ולבסוף הבחינו בנער מתחת לאבן, והרימוהו חי ושלם.

צ'וסר, מגדולי משורריה של אנגליה, עיבד ב"סיפורי קנטרברי" שלו (סוף המאה ה-14), את סיפור הנער המזמר לסיפור עלילת דם של ילד קטן, שהוא מביא בספרו כ"סיפורה של אם המנזר". בסיפורו של צ'וסר מדובר בילד יתום בן שבע, שאינו מתגרה ביהודים אלא מזמר מזמור תהילה למריה. אני מביאה  קטע מתוך תרגומו של שמעון זנדבנק ל"סיפורי קנטרברי", הוצאת עם עובד, 1980:

מאז רקמו היהודים תכנית / מן העולם להעביר אותו./ שכרו רוצח, בסמטה פלונית / היה לו לרוצח מחבוא./ וכשקרב אותו תינוק לבוא, תפס בו היהודי מאחור,/ שיסף גרונו והטילו לבור./ למלתחה, שמעו לי, הטילו,/ ששם עושה צרכיו כל יהודי./ הו עם ארור, שהורדוסים כולו.

סיפורו של צ'וסר קושר בין טבח החפים מפשע בידי הורדוס לבין עלילות הדם שמבצעים כביכול היהודים, שהם לדידו "עם של הורדוסים". אין זו המצאה של צ'וסר אלא תפיסה מקובלת במסורת הנוצרית.

ב-24 בדצמבר 2003, ערב חג המולד, פירסם ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" את הכתבה הבאה מאת היינץ יואכים פישר:

הרשע
הוא הרשע של סיפור חג המולד התנ"כי: הורדוס, "מלכה של ארץ היהודים, שבה נולד ישו בבית-לחם יהודה ובאו חכמים מן המזרח". פרק שלם, השני בבשורה שלו, מקדיש מתי ל"שלושת המלכים הקדושים", לרצח הילדים בבית לחם, לבריחתה של המשפחה הקדושה למצרים ולשובה, "כאשר מת הורדוס". לוקס מספר לנו סיפור משפחתי יותר: על בשורת ההריון לבתולה מריה באמצעות מלאך, על הליכתה לקרובת משפחתה אלישבע [אליזבת], שהרתה ללדת את יוחנן המטביל, על לידת ישו באורוה ועל סגידתם של רועים פשוטים לרך הנולד. מתי לעומת זאת קושר בין ההיסטוריה הפרטית של יוסף, מריה וישו לבין המדיניות הרשמית, עם הורדוס האכזר הזה, כך שמתעורר פחד לשלום המשפחה וגואל העולם.
אז אומרים שלושת החכמים למלך בפניו שהם מחפשים אדון אחר לגמרי, בפירוש יריבו הצעיר, כאשר הורדוס, בימי חייו במבוכי המזרח הרומי נאלץ תמיד להבטיח את מעמדו בחשדנות. על הורדוס הראשון אנו יודעים יותר מאשר על כל דמות היסטורית אחרת בתנ"ך: שנולד בערך בשנת 73 לפנה"ס, ומת בערך בשנת 4 לפנה"ס: עקב חישוב הזמנים הבלתי הולם – בנה של ערביה, הנבטית קיפרוס, הוא הופיע מספיק בהיסטוריה העולמית. כחובב מדון צעיר וכרודן, שלא ייחס חשיבות יתרה לצדק וחוק, שהסתדר היטב עם כוח הכיבוש הרומי בפלשתינה, שטיפח קשרים טובים ביותר ברומא, מעל הכל ובמכוון עם אוקטביאנוס אוגוסטוס העולה, השליט היחיד החדש של העולם כקיסר, שהמשיך מצדו לנטות חסד להורדוס בכל התהפוכות. די היה במאבקי הכוח במשפחתו הגדולה, עם עשר נשים וארבעה עשר ילדים, שהורדוס גייס לשימושו האישי או סילק, כמו רעייתו מרים וחמותו אלכסנדרה, ובנוסף לכך שלושה כהנים גדולים. זה היה עבורו היינו הך. את תוארו "הגדול" הוא חייב לא לתולדות חייו – היה מתאים יותר לכנותו "הזקן", להבדילו מהורדוס אנטיפס, רוצחו של יוחנן המטביל [על פי לוקס], והורדוס אגריפס ממעשי השליחים המאוחר יותר – אלא למפעלי בנייה אדירים בירושלים וערים אחרות ולמבצרים ביהודה. אולי משום שהעסיק אלפי עובדים, מבלי להעלות מסים. ובכן נסיך רנסאנס ערמומי, חסר מצפון, רודף שלטון ותהלה, בעת העתיקה, שלא נרתע מרצח והרג. אבל הטענה שעם הורדוס מתחילה האנטישמיות בברית החדשה, איננה נכונה, כי אמו לא היתה יהודיה. "הגאולה באה מן היהודים ועל ידיהם", מבשרות כל הבשורות, גם אם, באופן בלתי נמנע, הופיעו מתחים בין היהודים לבין אוהדי היהודי ישו, הנוצרים, הלא הם "היהודים החדשים", עד להיפרדות בהיסטוריה העולמית. את העובדה שלידת ישו והנצרות לא התרחשו בלי התנגדות, הורדוס הוא הראשון להוכיח: "וישלח וימית את כל הילדים אשר בבית לחם ובכל גבוליה מבן שנתיים ולמטה כפי העת אשר חקרה מפי המגושים."

עבור היינץ יואכים פישר, כמו עבור מיליוני נוצרים בכל הדורות, סיפורי הברית החדשה הם עובדות היסטוריות: הורדוס רצח את כל ילדי בית לחם – העובדה שהורדוס מת לפני שישו נולד איננה אלא טעות בחישוב הזמנים, ואין בה כדי לסתור את דברי הבשורה. כאשר מופיע אצל מתי בפרק י"ד סיפור נוסף על הורדוס שהרג את יוחנן המטביל, מייחס אותו פישר, כמקובל בפרשנות הנוצרית המנסה לשוות לעצמה אמינות היסטורית, להורדוס אנטיפס, בנו של הורדוס שמשל בגליל ובנה את העיר טבריה.
        
כיום משמש סיפור טבח החפים מפשע גם כאמצעי להכחשת השואה. לפני מספר שנים פירסם מקורבם של האפיפיור הקודם והנוכחי, הקרדינל יואכים מייסנר, ספר שבו תיאר את "ארבע השואות": הראשונה, זו שחולל הורדוס בבית-לחם, השנייה, זו שחולל סטלין. השלישית, זו שחולל היטלר, והרביעית, על פי מייסנר, זו "שואת ההפלות" בימינו. רבים בגרמניה מחו על ההשוואה בין ההפלות המלאכותיות לשואה. איש לא מחה על הטענה שאת השואה הראשונה בהיסטוריה חולל הורדוס, או במלים אחרות – שהיהודים הם אלה שהמציאו את השואה, ולפיכך הם עצמם אחראים לרציחתם.

יום שבת, 24 בדצמבר 2011

מכתבים מהבובה


כבר כמה ימים שהסיפור על המכתבים מהבובה איננו יוצא מראשי. את הסיפור הזה מספר מכס ברוד מפיה של דורה דימנט, אהובתו האחרונה של קפקא, בספרו "יאוש וגאולה ביצירת פרנץ קפקא" שלא תורגם לעברית, כי רובו עוסק בפולמוסו עם חוקרים אירופים על קפקא, שהתנהל בארצות-הברית ובאירופה ולא הגיע לישראל, שבה זכה ברוד להערצה רבה בחייו, למרות ניסיונות של בעלי עניין לתאר מציאות אחרת. אבל יש בספר הזה פרק שנקרא "אישי", פרק די מבולבל ונוגע ללב, שבו הוא מספר על אופיו של קפקא ועל זיכרונותיו ממנו. בקריאה ראשונה נדמה היה לי שאין שום חוט מקשר לפרק. וכך מספר ברוד:
"חברתו לחיים דורה דימנט סיפרה לי, איך פעם בשעת טיול משותף בגן העירוני בשטגליץ ליד ברלין [פרברה של ברלין שבו התגוררו בשנת חייו האחרונה של קפקא] פגשו ילדה בוכה. היא בכתה כי איבדה את בובתה. קפקא ניחם את הילדה – אבל היא לא מצאה ניחומים. "אבל הבובה שלך בכלל לא אבדה", אמר הסופר לבסוף, "היא רק נסעה, ראיתי אותה קודם ודיברתי איתה.היא הסכימה לשלוח לך מכתב. תהיי כאן מחר באותה שעה, אני אביא לך את המכתב." אז חדלה הילדה מבכי, ובאמת למחרת הביא קפקא את המכתב, שבו סיפרה הבובה על הרפתקאות מסעה. מכאן התפתחה התכתבות עם הבובה, שנמשכה שבועות, והגיעה לקצה רק כאשר הסופר החולה החליף את מקום מגוריו, ונאלץ לצאת למסעו האחרון פראג-וינה-קירלינג. לבסוף הוא לא שכח בכל מהומת המעבר הכה עצוב עבורו, להשאיר לילדה בובה ולציין שזוהי בובתה הישנה האבודה, שבמהלך כל חוויותיה בארצות ניכר חוותה שינוי מסוים."
ברוד בעצם מספר את הסיפור כדי לציין את קרבתו של קפקא לסופרים כיוהאן פטר הבל, מתיאס קלאודיוס או אדלברט שטיפטר, שידועים בעיקר בתחום התרבות הגרמני וכתיבתם בעלת אופי רומנטי וחביב. כל הספר מנסה לתאר צדדים של אור באישיותו של קפקא. קפקא עצמו כתב הרבה יותר על חיבתו להיינריך פון-קלייסט, אמנם סופר רומנטי מאד, אך כזה שהחביבות רחוקה ממנו, ואפילת הנפש האנושית מפעפעת בספריו. אילו נותר קפקא בחיים, אומר ברוד, אולי היה בכלל מפסיק לכתוב ומפנה את להט יצירתו לחיי קדושה כמו הרופא אלברט שוויצר.
ולטר בנימין ביקר את ברוד בזמנו בחריפות על ניסיונותיו לתאר את קפקא כחוזה וכקדוש, שהחמיצו את היותו בראש ובראשונה יוצר גדול, דבר שלדברי בנימין אין לו דבר עם הקדושה. לא ברורה לי סיבת מאמציו של ברוד להפוך את קפקא לקדוש או לדמות דתית, כאשר מעולם לא היה ולא התכוון להיות לא זה ולא זה. אולי הדבר כרוך באופן שבו ניסה מכס ברוד לצייר את עצמו בהקשר לקפקא. כתיבתו על קפקא בספר הזה מוזרה לי מאד. אבל כל זה מרחיק אותי מהמכתבים לבובה.
אולי בעצם הפרק הזה שנראה לי מאד לא מאורגן בתחילה משקף בעצם ניסיון מאד מחושב לתאר את קפקא בצורה מסוימת, בהקשר מסוים, שבמובן מסוים עולה לי על העצבים כפי שעלה בזמנו על העצבים לוולטר בנימין, שבא מרקע דומה לשלי מבחינות מסוימות, ומבחינות אחרות מאד רחוק ממני. קפקא שהכתיבה היתה עבורו כאוויר לנשימה, כיצד אפשר בכלל לתאר אותו אחרת מאשר כסופר, ומאיפה באה הפנטסיה הזו על קפקא כמושיע? אמנם כעורך-דין בחברת ביטוח הוא ניסה לעזור לפועלים ועניים שנפגעו, בהחלט התעניין בגורלם. אמנם הזדהה מאד עם עולמו הרחוק ממנו כל כך של סרן קירקגור הלותרני, אבל קפקא ואלברט שוויצר? איזו השוואה מוזרה.
ושוב זה מרחיק אותי מסיפור המכתבים מהבובה. בוודאי היתה כאן איזו הנאה להמציא את הרפתקאותיה של הבובה, זוהי אחת מהנאותיו של סופר, להמציא, אבל זו גם העדות היחידה לכך שקפקא כתב משהו שדומה לסיפור ילדים, מעין סיפור לילדים. הילדים שגדלו על ברכיו סיפרו ששיעשע אותם בסיפורים, אבל את תוכנם איננו יודעים. ביומניו ובכל כתביו כפי שפורסמו וכפי שהם ידועים לנו אין סיפורי ילדים, אף לא דבר שדומה לזה.
כיצד נשמע קולו של קפקא בסיפור ילדים? בסיפור הרפתקאותיה של בובה שנועד לאוזניה של ילדה קטנה? אינני חדלה לחשוב על כך. מדוע אין ברוד אומר על כך דבר? האם לא שאל את דורה מה כתב קפקא לילדה, האם היא זוכרת משהו מהדברים? לפעמים מוזר איך ברוד, שלכאורה אסף ופירסם כל פתק שקפקא כתב, מתייחס לדברים מסוימים, שאינם מתאימים לתמונה שבחר. האם כתב קפקא, הקפדן כל כך בכתיבתו, טיוטות של המכתבים מהבובה בפנקסיו? את פנקסיו האחרונים האלה סירבה דורה למסור לברוד ובסופו של דבר הם נפלו בידי הגסטאפו. יש חוקרים שעדיין מקווים למצוא אותם, אולי בעליית גג כלשהי, אולי בארכיון נידח ברוסיה. קרוב לוודאי שנשרפו לאפר ודבר מהם לא יימצא לעולם.
דורה נפטרה בשנות החמישים לחייה בשנת 1952, וספרו הנ"ל של ברוד התפרסם בשנת 1959, כשכבר לא היתה בין החיים. יש חוקרים שאינם מאמינים לסיפור הזה, שדורה כבר לא יכלה להכחיש. הנס-גרד קוך בספרו "קפקא בברלין" מלגלג על הסיפור שהוא מתאר כ"אנקדוטה שצוטטה רבות" וחושב שהוא מומצא. אינני מבינה מדוע הוא חושב כך. הרי אין זה סיפור בלתי מתקבל על הדעת. קפקא שלא היו לו ילדים משלו, אהב להשתעשע עם ילדי אחיותיו וחבריו, ואלה מהם שנותרו בחיים, זכרו שריתק אותם בסיפורים. משהו בסיפור הזה נשמע לי מאד אמיתי. גם ההשקעה בכתיבת מכתבים שנועדו לשעשע ילדה אחת נשמע בהחלט מתאים לקפקא, למשמעת הפנימית שלו בכתיבה. ברוד מציין בהערה שהחוקרת מרתה רוברט סיפרה את הסיפור בצורה שונה מעט, והוא מספר אותו כפי שסופר לו מפי דורה. דורה כנראה לא כתבה על כך דבר, כי לו כתבה על כך לא היה הנס-גרד קוך מפקפק באמיתותו של סיפורה.
הייתי רוצה לדעת האם הילדה היתה יהודיה, שאז אין הרבה סיכוי שהיא נותרה בחיים, או אולי היתה זו ילדה גרמניה, ואז אולי יש סיכוי קלוש שמישהו ימצא פעם את המכתבים מהבובה, שהם אולי סיפור הילדים היחיד שכתב קפקא. האם תיאר את מסעותיה כדרך שתיאר ביומניו את מסעותיו האמיתיים, בעיקר ברכבות – גלילי שחר מרבה לכתוב על כך בספרו היפה "הפצע של קפקא". האם נסעה הבובה ברכבת, או הפליגה באניה כמו קרל רוסמן. כבר כמה ימים אינני יכולה לחשוב על דבר אחר אלא לנסות ולדמיין מה כתב קפקא במכתבים מהבובה, שבועות ספורים לפני מותו. אני יודעת שכתב דברים נוספים שכנראה נשמדו, וברוד כתב גם שדורה סיפרה לו שקפקא השליך בעצמו כמה מפנקסיו לאש וכבר לא ניתן להצילם. אבל משום מה כעת האובדן הזה של המכתבים מהבובה מציק לי ומעציב אותי יותר מאובדנם של הכתבים האחרים.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

מדליקה נרות חנוכה

עד שנולדה בת דודתי הצעירה תמי, שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים, והשאירה אחריה תינוק בן שנה, הייתי הבת היחידה בין ארבעת נכדיו של סבא מוישה, והיחידה שלא הורשיתי להדליק נרות חנוכה. באהבתו של סבא בטחתי יותר מאשר באהבתו של כל אדם אחר, אבל כאשר ביקשתי להדליק גם כן נרות חנוכה, כמו הבנים, הוא כעס וסירב. את תחושת העלבון אני זוכרת היטב, ואני נזכרת בה מחדש, בכל עת שאני מדליקה נרות חנוכה. אני נהנית לסדר את הנרות בחנוכיה על פי צבעיהם, כל אחד בצבע שונה, אדום, כחול, צהוב, ואני נהנית לברך, ולהדליק אותם. גם בנותיי אהבו להדליק נרות, אבל אין לכך מבחינתן משמעות מיוחדת. מעולם לא אסרו עליהן להדליק נרות, הן לא נאלצו להילחם על הזכות הפעוטה הזאת, ולפיכך אין לה משמעות מיוחדת מבחינתן. הן אפילו אינן יודעות שיש ילדות שנמנעת מהן ההנאה הפעוטה להדליק נרות חנוכה, ועליהן לצפות מבוישות באחיהן עושים זאת לבדם.
אני רוצה להדליק נרות מתוך שמחה, אבל תמיד תמיד יש בהדלקת הנרות שלי התרסה, ועלבון שלא התפוגג, וכעס. עלבונות ילדות כאלה נחרתים בנפש בעוצמה גדולה. כשאני מדליקה נרות חנוכה, אני מכריזה עצמאות. מעולם לא שרפתי חזיות. הסתפקתי בכך שמלתחתי חסרה את פריט הלבוש המיותר הזה. אבל אני מנחשת ששורפות החזיות בזמנו חשו משהו ממה שאני חשה כשאני מדליקה נרות חנוכה. תחושת שיחרור וכוח, שמחזקים ומרפאים את כאב ההשפלה.
כל החגים היהודיים הם חגים של השפלת האשה. תמיד היא דחוקה בעזרת הנשים, בשמחת תורה אין מתירים לה לגעת בספרי התורה ולרקוד עמהם, שהרי היא טמאה, והגברים הם טהורים, בחנוכה היא איננה מורשית להדליק נרות, בפורים היא איננה קוראת במגילה, ובליל הסדר אמורות הנשים לשרת את הגברים ולשתוק, להגיש להם מים ליטול את ידיהם ולהקשיב לקריאתם בהגדה. רק לפני מספר שנים, כשהוזמנתי לליל סדר אצל חברים וחשתי שוב כילדה בבית סבי, הבנתי שאינני מסוגלת לוותר עוד על קריאת ההגדה בעצמי, שמאז מות סבי אני רשאית לקוראה בקול רם. אני אוהבת לערוך את ליל הסדר בעצמי, ולקרוא בעצמי את ההגדה. בנותיי מבקשות שלא נקרא יותר מדי. עבורי זה ניצחון. עבורן אין זו אלא מטלה.
ערב ראש השנה ליויתי את בתי הצעירה שחזרה למקום לימודיה וראיתי בשדה התעופה את החסידים יוצאים לאומן. כולם גברים: סבים, אבות, בנים, רק גברים. חשבתי מה חשות הנשים שנשארות לבדן לחגוג את החג במשפחה חסרה. מה חשות הבנות הקטנות כשאביהן יוצא עם אחיהן לארץ זרה שאין הן מורשות לנסוע אליה, ואותן משאירים בבית. כיצד נראה חגן? האם הן חוגגות לבדן, או סמוכות על שולחן אחרים, שם גבר אחר מקדש על היין? כבר לפני שנים רבות כתב מורי יעקב כץ בספרו "מסורת ומשבר" על החסידים הללו, שמותירים את נשיהם וטפם בבית לבדם, ונוסעים לחגוג עם רבם. אז היה זה הרב החי שאליו נסעו בעגלה רתומה לסוס, וכעת זה הרב המת שאליו טסים באוירון כשר למהדרין, אבל את הנשים כאז כהיום משאירים בבית לבדן, או אולי שולחים אותן עם הבנות לבית הוריהן, שישגיחו עליהן לבל תתפרענה בקידוש על היין בעצמן? פעם ראיתי סרט על חסידת חב"ד שהיו לה ארבעה עשר ילדים. היא אמרה שהבנים חייבים ללמוד תורה, אבל הבנות יכולות להישאר בבית לעזור לה. בימים שבהם היתה לה עבודה רבה, למשל בשעת ניקיון הפסח, היא השאירה את הבנות בבית כדי שתעזורנה לנקות ולהכין לפסח. לבתה הבכורה כבר היו עשרה ילדים. היא הלכה בדרכי אמה ולא התמרדה. כשהייתי מורה חיילת במרום הגליל היו לי תלמידות שהושארו בבית כדי להכין לשבת, לנקות לפסח, לטפל בתינוק או באח חולה. הן התקשו מאד להשלים את החומר בכיתה.
בעלי שגדל בבית חילוני לא התעניין מעולם בדת. בערב שבת הראשון שאחרי נישואיי ערכתי שולחן יפה וביקשתי שיבוא לאכול. הוא סירב בתוקף ודרש לאכול במיטה. ישבתי ליד השולחן היפה שערכתי ומיררתי בבכי. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבכיתי. למדתי שאני יכולה לאכול לבדי, ולברך לבדי, ולהינות מזה. עכשיו כבר אינני סובלת לחגוג עם גברים, כפי שמאסתי בהזמנות לדבר בשולחן עגול עם גברים שאינם נותנים לי לדבר ומתנפלים עליי כשאינני מסכימה לדעתם. העניין לעולם איננו צניעות, אלא שליטה ודיכוי, דיכוי ושליטה. כפי שאמרו לטניה רוזנבליט, גברים לא יכולים לשבת מאחורי אשה. הבעיה איננה לשבת לידה אלא מאחוריה. האשה צריכה ללכת מאחור, נושאת כד או צרור עצים על ראשה, כמו שהיינו רואים בכפרים ערביים בילדותנו, הגבר רוכב ראשון על החמור ומאחוריו הולכת לאיטה האשה, נושאת כד או צרור על ראשה. האשה צריכה ללכת מאחור, הסביר אבי, שאסר עליי ללמוד נהיגה. כשהגיעו בנותיי לגיל שמונה-עשרה שלחתי אותן ללמוד נהיגה. זה נראה להן טבעי לנהוג. הן לא ידעו שזה לא מתאים לאשה. גם המורה שלימדה אותן לנהוג היתה אשה.
אינני יודעת מה עדיף לנשים: להילחם על מקומן בחברה הגברית, או להקים לעצמן חברה מתחרה. לא כזאת שהולכת מאחור, אלא כזאת שהולכת לבדה. כזאת שבה אפשר לדבר בלי שישתיקו אותך ובלי שינסו לבזות אותך או להטיל עלייך אימה. החיים שלי התגלגלו כך, לפעמים זו היתה ברירת מחדל. לא תמיד היתה זו בחירה. אבל אחרי שהישגתי את חירותי כברירת מחדל, התקשיתי מאד לוותר עליה. החירות מורכבת מדברים קטנים מאד, למשל לאכול בשלוה ארוחת בוקר, למשל לכתוב עד השעות הקטנות של הלילה, למשל להדליק לבדי נרות חנוכה. החירות איננה מפוגגת את הכעס, אבל יש בה תחושת שיחרור והקלה. כשאני נמצאת עם משפחות אחרות, אני מבינה כמה אני חופשייה. לחופש יש מחיר, אבל כאשר משיגים אותו, כבר לא מוכנים לוותר עליו. אני בכל אופן אינני מוכנה.

יום שני, 19 בדצמבר 2011

אמנות ההגשה

אמנות ההגשה איננה נכללת בין האמנויות. בהיותה אמנות שימושית, אנשים נוטים להקל בערכה. אנשים נוטים להגדיר כאמנות אך ורק דברים שקיימים לשם היופי בלבד, ואינם משמשים לדבר מלבד להרבות יופי בעולם, ואילו אמנות ההגשה היא אמנות תכליתית לגמרי, והיופי שבה אינו אלא ערך נלוה. אפילו האדריכלות, שדוקא נכללת בין האמנויות, אינה זוכה לתהלה כאשר היא מייצרת בתים מרובעים עם חלונות מרובעים, ארבעה כיווני אויר וגגות אטומים היטב נגד שלג וגשם, אלא כאשר היא בונה מגדלים שראשם בשמיים, גרמי מדרגות שמתפתלים לשום מקום, חלונות בלתי נפתחים, עמודי תמך שאינם תומכים דבר וגגות מרובי מפלסים שהגשם דולף דרכם ישר למרכזו של אולם הכניסה המחופה שיש קרארה שעליו מחליקות הגברות בנעלי העקב ושוברות את קרסוליהן. השימושיות אין בה שום תהלה, והימים שבהם מגלפי חרבות, שענים אומנים וצורפים מיומנים זכו לכבוד ולממון רב עברו מן העולם, והרי גם באותם ימים אמנות ההגשה לא זכתה לתהלה יתרה. ישנם אמנם בתי קפה ישנים בוינה שמכשירים את מלצריהם לשאת בו זמנית כמה וכמה מגשים של ספלי קפה ריחניים בשמנת קפה שלידם כוס מים זעירה מלאה כדי שני שליש בלבד, ובפסטיבל הבירה שבמינכן הנאוה נושאות נערות נאות בריצה קלה מגשים עמוסי כוסות בירה ענקיות שאסור להן להפיל או לשפוך מהן, אבל אלה יוצאים מן הכלל. אמנות ההגשה אינה זוכה להערכה למרות המיומנות שהיא דורשת, והסיכון הממשי שהיא נושאת בו בכל רגע ורגע, שכן שוו בנפשכם סיר מרק רותח המוטח אל הרצפה וקילוח לוהט ניתז ממנו אל פרצופה של עקרת הבית, הסיר נופל על גבו של הכלב שנמלט בבהלה וביללה כווי וחבול, נתחי עוף וגזר בפטרוזיליה ושיני שום קלופות מתפזרים סביבו, והרי לכם ארוחה ביתית נינוחה ומשובבת נפש שהפכה בן רגע לאסון גמור שאין לו תקנה. או שוו בנפשכם דג יפהפה שנצלה בתנור ברוטב יין לבן, ובמקום להינשא אחר כבוד אל השולחן הוא מוטח אל הרצפה, ורוטב יין לוהט מציף את ידה הלבנה של עקרת הבית שהרופא ייאלץ לחבוש למחרת בעודו נאנח במבטא צרפתי כבד: קודם נשך אותך הכלב, עכשיו זה דג מת! ושוו בנפשכם לעומת זאת איזה מראה מרהיב הוא מגש עמוס בשני עופות צלויים היטב, ממולאים שזיפים, משמשים וצימוקים, מזוגגים יפה בדבש ונחים על תלוליות של תפוחי אדמה מתוקים, תפוחי עץ ואגסים, שמוגשים אל השולחן בהליכה קלילה, ביד בטוחה, ובשריקה קלה של קטע מ"מפצח האגוזים", או מ"נישואי פיגארו"? האם יש אמנות שתשוה לכך, בעונג שהיא מסבה לאנשים הגונים? או אפילו מחבת שקשוקה עממית צנועה של עגבניות בשלות ופלפלים אדומים מפולפלים היטב, ששתיים שלוש ביצים זהובות חלמון שוברו לתוכו ונקרשו קלות ולצדו תבנית של לחם טרי שיצאה זה עתה מן התנור, שמגיעות אל השולחן בשלום עם ערימת צלחות, מזלגות וסכינים, כוסות מים קרים, מלחיה ופלפליה, וזמרת "לתת, את הנשמה ואת הלב"? וכמובן כוסות התה משלל עשבי ופרחי הבר שתרקודנה אל השולחן בתום הארוחה, עם קעריות הריבה הקטנטנות בשלל צבעים וכפיות הכסף ארוכות הידית, שלריקודן תעלה מאליה שירת "מה טוב ומה נעים"? ראויה היא אמנות ההגשה שתזכה לכבוד הראוי לה ולתשומת הלב של הבריות שנוטים לראות בה עניין מובן מאליו, והרי דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, והדיעה השגורה כאילו דברים שביומיום הינם מובנים מאליהם ואינם מעשה אמנות ראוי לתשואות ולמחיאות כפיים, מקורה בטעות הבנה נפוצה שיש לעוקרה מן השורש.


סופגניות יין:

ארבע-חמש כוסות קמח
קורט מלח
מעט מים פושרים
50 גרם שמרים
ארבע כפות סוכר
קליפת לימון מגוררת
כף יי"ש (ברנדי)
כוס יין (אפשר להחליף בכוס חלב פושר)
שלוש ביצים ועוד שני חלמונים

להתסיס את השמרים כמה דקות עם כף סוכר ומעט מים פושרים.
לערבב את הקמח, המלח, שלוש כפות סוכר, הביצים והחלמונים, השמרים המותססים, הברנדי והיין וגרידת הלימון, ללוש היטב לבצק רך וגמיש, לכסות ולהניח שעה וחצי להתפחה.
לרדד על משטח מקומח לבצק בעובי שני סנטימטר בערך ולחתוך עיגולים בעזרת כוס או קערית. את הבצק הנותר לרדד שוב ולחתוך לעיגולים. להניח לסופגניות לתפוח 20 עד 30 דקות.
לחמם בקבוק שמן בסיר לחום בינוני. לטגן כשתי דקות מכל צד עד שהסופגניות משחימות. להניח במסננת. כשהסופגניות מתיבשות מעט לחרוץ חור קטן בסכין חד ולמלא בריבה. לטבול באבקת סוכר.

חג חנוכה שמח ובתיאבון





יום שבת, 17 בדצמבר 2011

הקורבנות התורכיים של המחתרת הנאצית

"דר שפיגל", גיליון 50, 12.12.2011
כתמים שחורים
במשך שנים היו קרובי הקורבנות של הטרור הניאו-נאצי חשודים שלא בצדק. הם עדיין נלחמים על הכרה, אחדים רוצים לעזוב כעת את גרמניה
הם אמרו שאביה חולה. שהיתה לו מריבה עם לקוחות וכעת הוא בבית החולים. סמיה שימשק לא האמינה לקרובים. אביה היה אדם חביב, מעולם לא היתה לו מריבה. אביה, היא אומרת, היה גם אדם חזק. מעולם לא היה חולה.
סמיה שימשק נזכרת איך תעתה אז כילדה בת 14 במסדרון בית החולים בנירנברג, כדי לבקר את אביה, ששכב מחוסר-הכרה בטיפול נמרץ, לאחר שכמה שעות קודם לכן נורו בראשו שני כדורים. שוטר תפס אותה. אסור לה ללכת כעת לאביה, תחילה הוא חייב לחקור אותה. "איימו על אביך?" הוא שאל. "היה לו נשק?" שימשק נדה בראשה. מעולם לא היו לו אויבים.
באותה עת נחקרה אדילה שימשק, אמה של סימה, במשך מספר שעות בתחנת המשטרה. החוקרים רצו לדעת, אם היו לה כעסים על בעלה, אם היא יודעת על מאהבת. היא פרצה בבכי. בעלה שכב על ערש דווי, אבל השוטרים לא הניחו לה ללכת אליו, כי חשדו ברעייתו התורכיה שהיא אשמה ברצח. לטענתם היא ירתה בבעלה יחד עם אחד מדודיו של בעלה מתוך תאוות-בצע. דוקא היא, שכל חייה עמדה לצד בעלה, שעדיין אהבה אותו כמו ביום שבו הכירה אותו בכפר בדרום תורכיה.
סמיה שימשק יושבת במטבח דירתה בפרידברג שבמחוז הסן. הילדה מאז הפכה לאשה צעירה. אחת עשרה שנים חלפו. זה הזמן שחלף עד שהמשטרה לפני חמישה שבועות מצאה במקרה את הרוצחים. לא הרעיה רצחה אותו וגם לא סוחר סמים תורכי, כפי שהבלשים שיערו במהלך הזמן. אנוור שימשק, מוכר פרחים, אב לשניים, בן 38 שנים במותו, נפל קורבן ב-9 בספטמבר 2000 לכנופיית רוצחים ניאו-נאצית.
במשך שנים רצחו הטרוריסטים הימנים אוּוֶה בֶּנהארדט ואוּוֶה מוּנדלוֹס ברחבי גרמניה מבלי שנתגלו. אנוור שימשק היה קורבנם הראשון. אחריו באו תשעה נוספים. עד ששני הניאו-נאצים התאבדו ב-4 בנובמבר 2011. מאז למדה גרמניה הרבה על הרוצחים, מעט מדי על הקורבנות.
ידיה של סמיה שימשק רועדות. "כולכם האשמתם אותנו: המשטרה, התקשורת, החברה." במשך שנים חשדו החוקרים באמה של סמיה. הם חקרו שכנים, תיחקרו קרובים. הורי הקורבן ניתקו את הקשר עם המשפחה. הם איבדו את אמונם בכלה.
ביוני 2001 נרצחו שני תורכים נוספים, בנירנברג ובהמבורג. כמו ברצח הראשון השתמשו הרוצחים גם הפעם באקדח צסקה. החוקרים הסיקו מכך, שחייב להיות קשר בין הרציחות. ככל הנראה פשיעה מגזרית.
השוטרים ערכו חיפוש בדירת שימשק אחר נשק. אנוור קנה בכל שבוע פרחים בהולנד. הבלשים שיערו, שיכול היה לנצל זאת כתירוץ להברחת סמים. הם הביאו כלבי גישוש. השכנים החלו לרכל על משפחת שימשק. בבית הספר אמרו שסמיה היא בתו של סוחר סמים. "לשוטרים אין מושג מה הם עשו למשפחתי", היא מתלוננת.
ראיות לקשר בין הקורבנות לגנגסטרים תורכים אין הרבה. האם הונעו החוקרים מדיעות קדומות נגד התורכים בגרמניה? כלי תקשורת רבים, גם ה"שפיגל", חשדו שפושעים תורכים עומדים מאחורי הרציחות.
כאשר בארץ זו שולט בעצם הרושם, שהתורכים הינם עם כה ברברי, שהם רוצחים כה בקלות זה את זה, אומר שר החוץ התורכי אחמד דאווּטוֹגלוּ בראיון ל"שפיגל", שהם עושים זאת בגלל דוכן קבאב או עיסקת סמים, דיעה קדומה זו מסוכנת יותר מכל טרוריסט גזען.
עלי טַאשְׁקֶפּרוּ היה בדיוק בתורכיה, ליד ערש מותה של אמו, כאשר הגיעה אליו הידיעה שלה המתין זמן כה רב: היו אלה ניאו-נאצים שרצחו את בנו סוליימן ב-27 ביוני 2001 בחנות ירקות בהמבורג. לאחר עשר שנים יש לו כעת הביטחון, אבל הידיעה העלתה בו הכל מחדש: איך התגוננה המשפחה כנגד השמועות, איך היו הצללים האלה תלויים מעליהם. כעת סופסוף הוסר הצל. היו אלה אנשי הימין. כששמעה זאת אמו של עלי היא חייכה. שעתיים אחר כך נפטרה.
שלוש היריות בסוליימן הרסו את חייו של עלי, מילאו אותם בחשד, בפחד, באכזבות, קרעו אותם לגזרים. ביום בו אירע הרצח בא שוטר-סיור לחנות. הוא שתה קפה עם סוליימן, ואז אמר השוטר שהוא חייב להזיז את הרכב שלא חנה כראוי. אז לקח האב את המכונית, בכל מקרה היה עליו לסדר כמה עניינים עבור העסק, רק 20, 30 דקות.
כאשר חזר, ראה כתם שחור על הקרקע. אולי, חשב, נפלה כוס, החליקה. אז ראה את סוליימן והבין, שהכתם השחור הוא שלולית דם. עלי טאשקפרו לחץ על חזה בנו, סוליימן ראה אותו, הוא עדיין חי, הוא רצה עוד לומר משהו, אך לא יכול היה לדבר עוד. זמן קצר אחר כך נפטר בגיל 31.
עלי טאשקפרו היה בהלם, אך למרות זאת נאלץ לבוא מיד לתחנת המשטרה ונחקר במשך שעות. מאוחר יותר רצו החוקרים לדעת, האם היה בנו מעורב במעשים פליליים. טאשקפרו חש כקורבן כפול: קודם איבד את בנו, כעת הוכתם גם כבוד משפחתו.
תורכים אחרים, חברים טובים של טאשקפרו, חזרו ושאלו אם לא היה שם משהו, אצל סוליימן, העיתונים חזרו וכתבו זאת. עד שהאב עלי ניתק את הקשר. "האנשים האלה לא האמינו לי. בגלל זה אני לא אשב איתם יותר בשולחן אחד ולא אדבר איתם אף מלה."
מעשי הרצח הניאו-נאצים גרמו לאי אמון מחודש. "יש כל כך הרבה שאלות פתוחות", אומרת סמיה שימשק, בתו של הקורבן הראשון. כאשר צילצלה למשרד הפשעים הפדרלי, כדי לקבל יותר מידע, ענו לה הפקידים שתקרא עיתון.
המשרד הפדרלי להגנת האוכלוסיה ולסיוע באסונות הבטיח למשפחות שוב ושוב טיפול פסיכולוגי. שימשק עובדת כמחנכת בפרנקפורט על המיין. בקיץ היא רוצה כמו אמה לעזוב לתורכיה. היא אומרת ששוב אינה מרגישה את עצמה בטוב בגרמניה. אמנם בינתיים מכרים התנצלו על החשדות, אבל על רגשותיה היא יכולה לדבר רק עם מעטים.
היא מדברת כעת לעתים קרובות עם גמזה קוּבַּסִיק, סטודנטית לרוקחות מדורטמונד. שתי הנשים בקושי מכירות זו את זו, אבל משהו קושר ביניהן: גם אביה של קובסיק מחמט נרצח בידי הניאו-נאצים מצוויקאו. גם היא נאלצה לחיות זמן רב עם האשמות שוא. יום לאחר הרצח נחקרה קובסיק במשך שמונה או תשע שעות. היא ואחיותיה נאלצו לעבור בדיקות דנ"א ולמסור טביעות אצבע. "הרגשנו כמו פושעים", היא אומרת.
אמה אֶליף, שמתגוררת יחד עם בתה, לא התגברה עד היום על הטרגדיה של משפחתה. מאז שנראו בטלויזיה תמונות הרוצחים, היא מצליחה להירדם רק בעזרת כדורים. היא מנסה להסיח את דעתה בכך שהיא מנקה את הדירה חזור ושוב. היא משפשפת את הרצפות, מצחצחת את המנורות, אבל איננה יכולה לסלק את המחשבות האפלות כמו את האבק. לו חקרו טוב יותר, היא מאמינה, אילו בדקו בקפידה גם רקע ימני קיצוני (כינוי בגרמניה לנאצים), היה עדיין מחמט בחיים. "גרמניה הרגה את בעלי."
מאת אנדריאה בראנט, יירגן דאלקמפ, מקסימיליאן פופ, אופוק אוקטה.

עוד מן העיתונות הגרמנית בנושא המחתרת הנאציונלסוציאליסטית:
מזמור לרוצח הקבאב:
רק תורכי אחד?

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

שרה שפירו נגד נעמי רגן

פעם הייתי מורה ואהבתי להטיל על תלמידיי לכתוב חיבורים קצרים. חשבתי שהם ייהנו ממשימה שאינה כוללת שינון בלבד, אלא מאפשרת להפעיל את הדימיון. במהרה התברר לי שהמשימות עתירות הדימיון הן המשימות השנואות ביותר. הקראת החיבורים בכיתה היתה סיוט. זה הלך בערך כך: אחד התלמידים הטובים ניאות לקרוא: "אבי אמר לי שאסיים להכין שיעורים לפני שאצא". חיבורו היה סביר, אם כי לא עתיר דימיון במיוחד. אחר כך ביקשתי מחברו היושב לידו לקרוא את חיבורו. הוא סירב בתוקף, ורק לאחר שידולים והפצרות הוא ניאות וקרא: "אחי אמר לי שאסיים להכין שיעורים לפני שאצא". גם כל השאר היה זהה לחיבור הקודם, לבד מכך שהאח תפס את מקום האב. נאלצתי להבין שהמין האנושי הרבה פחות יצירתי מכפי שנוהגים לחשוב, ושדרווין בהחלט קיטלג אותנו במחלקה הנכונה.
זיכרונות פדגוגיים רחוקים אלה עלו בי אתמול כשקראתי את פסק הדין היפה והמקיף של כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, שחִייב בדין את סופרת רבי-המכר נעמי רגן בגין גניבה ספרותית מן הסופרת החרדית שרה שפירו, וצפיתי בטבלאות שהכינה התביעה כדי להוכיח את עניינה.
(בית המשפט המחוזי בירושלים, ת"א 9430-07 שרה שפירו נגד נעמי רגן).
שרה שפירו כתבה ספר במתכונת יומן על חוויותיה כאם צעירה, שנקרא Growing with my Children.  בין השאר היא מצטטת שם שיחה אמיתית שנערכה בינה לרב שאליו פנתה לייעוץ:
When you bump into a table, are you angry at the table?
שאל הרב את שרה.
בספרה של נעמי רגן שנקרא במקור "סוטה" ובעברית "ואל אישך תשוקתך" מופיעה שיחה דומה, אבל במקום הרב ששוחח עם שרה שפירו מופיעה דמות הבעל ברומן ששואל את רעייתו:
Listen, when you bump into the wall, are you angry at the wall?
ועוד שאל הרב את שרה שפירו כמסופר בספרה "לגדול עם ילדיי":
Can an apple become a pear?
ואילו בספרה של נעמי רגן "סוטה" אומר הבעל לרעייתו באותה שיחה:
Can a fish become a lion?
השינוי הזה יותר מעניין מהקודם. שולחן וקיר הם שווי ערך, גם תפוח ואגס הם שווי ערך. כאשר הרב שאל את שרה האם תפוח יכול להיעשות אגס, הוא שאל אותה האם יכול אדם לשנות את טבעו ולהפוך לאדם אחר. אגס איננו טוב יותר מתפוח, הוא פשוט שונה.
השאלה האם יכול דג להיעשות אריה היא שאלה אחרת. בין הדג והאריה יש הירארכיה ברורה. הדג הוא לפעמים שליח האל, כמו הדג שבלע את יונה, ולפעמים הוא דג זהב מחולל נסים, אבל לעולם איננו מלך כמו האריה. השאלה האם יכול דג להיעשות אריה איננה רק שאלה על היכולת להשתנות. זו שאלה על היכולת לעלות במידרג החברתי, להפוך מבעל חיים פשוט המשמש למאכל, למלך החיות, למי שאפילו האדם רב התחבולות מכבדו ומתיירא ממנו. ואכן נעמי רגן טענה בין השאר, שבספרה שלה עברו הטקסטים של שרה שפירו טרנספורמציה, ולכן אין בהם משום גזילת זכויות יוצרים. אבל היא לא התכוונה רק לשינוי כפשוטו. היא בהחלט חשבה שאצלה הפך הדג לאריה.
שאלת ההירארכיה היא שאלה מאד חשובה, כי בה נעוץ הלך הנפש שעומד בבסיס הגניבה הספרותית. הגנב הספרותי חש כאריה שמותר לו לטרוף כמה דגים קטנים, שכמותם יש בים רבים. את עצמו לעומת זאת הוא רואה כמיוחד וכנעלה עליהם, כמי שנוטל מאחרים קש והופכו לזהב. במקרה של נעמי רגן אולי התיאור הזה אפילו מוצדק.
לאורך עדותה הקפידה נעמי רגן לדבר על "יומנה של התובעת", לעומת "היצירה הספרותית" שלה עצמה, ואף כינתה את ספרה של שרה שפירו "חומר גלם". כאשר נשאלה לפשר הדימיון המפליא בין הניסוח הלא מאד שגרתי של שרה שפירו בשיחתה עם העוזרת כפי שהוא מובא בספרה של שפירו:
You don't understand Americans, we don't make in our business to produce perfectly behaved angels.
לבין הניסוח בספרה של נעמי רגן "סוטה":
"You don't understand Americans, Dina", She defended herself weakly, "American mothers are not in the business to produce perfectly behaved angels"
האם מדובר בצירוף מקרים, השיבה רגן:
"לא. אני פשוט השתמשתי בדבר הכי מתאים לאותו קטע של הספר שלי. זה שזה בתוך הספר שלה, זה בתוך הספר שלה. אולי זה היה מתאים לה גם כן." (מצוטט בעמ' 50-51 לפסק הדין).
ובתשובה לשאלות נוספות אמרה:
"יכול להיות שקראתי את זה בספר. יכול להיות שקראתי את זה בספר של שרה שפירו. אז מה? נכנסו לי כמה פרומילים זעירים מספר שקראתי באותה עת, באותו זמן כאשר כתבתי את הספר שלי. אני רק בן אדם. נכנס לי בתוך הראש. אני בחיים שלי לא הייתי יושבת וכותבת את מה שהיא כותבת. למה? היא סופרת כל כך טובה? אני אין לי מלים? אני צריכה ללכת לבקש מלים אצלה?"
ועוד אמרה:
"אם יש פרומילים זעירים שאני בתוך הבאר שקראתי את הספר שלה סמוך מאד לזה כשאני כתבתי את הספר שלי הדברים הזעירים מאד, אני מודה שכאשר שמתי את המצקת לתוך הבאר כמה טיפות קטנטנות של מה שקראתי בספר של שרה שפירו אולי נכנסו לתוך הספר שלי."
ובתגובתה על פסק הדין לעיתון "הארץ" אמרה נעמי רגן:
"התובעת לא כתבה רומן אלא יומן במסגרת חוג."
אמנם גם התובעת עצמה תיארה את ספרה Growing with my Children כיומן אמיתי שכתבה במשך שלוש שנים כאשר היתה אם צעירה וניסתה להתמודד עם קשיי גידול ילדיה, אבל היא תיארה אותו כך כדי להדגיש את העובדה שמדובר בחוויות החיים שלה עצמה כאשה חרדית צעירה, שנעמי רגן הפקיעה ממנה לצורך ספרה, וכדי לתאר את החברה החרדית באור שלילי, דבר שהוסיף על הפגיעה שנפגעה מגזל יצירתה. גם בית המשפט הכיר בכך שנגרמה לתובעת פגיעה גם בזכותה המוסרית ליצירתה. על כך נאמר בסעיף 66 לפסק הדין:
66. סעיפים 45 ו-46 לחוק החדש זכויות יוצרים 2007 מתייחסים לזכות המוסרית של היוצר תוך שקובעים כי זו זכות אישית וכוללת:
א. כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין.
ב. כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר.
זכות השלמות הינה זכותו של היוצר למנוע שינוי ביצירתו, וכדברי גרינמן, [ההפניה היא לספרו של טוני גרינמן "זכויות יוצרים" וראה גם האתר:
אף "שימוש ביצירה בהקשר המעוות את משמעותה או את המסר של יוצרה" (שם, 540) מהווה סילוף והפחתת ערכה של היצירה.
לטענת התובעת עצם נטילת קטעים/עמודים ספציפיים מיצירתה, בין בריכוז ובין בתפזורת, פוגמת ביצירתה השלמה של התובעת.
התובעת העידה בעניין זה , כי הנתבעת נטלה למעשה קטעים מיצירתה שהתאימו לעלילה של הנתבעת והשתמשה בהם. פרסום קטעים מיצירת התובעת בהקשר של אשה שחשודה בניאוף, של שיחה בין בעל ואשה שאח"כ משוחחים על אמצעי מניעה וכו', כל אלה חוטאים לתוכן, רוח ומגמת הכתיבה של התובעת.
לטענת התובעת הנתבעת הסבה לה כאב וסבל אדירים, המורגשים עד עצם היום הזה. הכאב אינו רק בכך שקטעים מיצירתה הופיעו בחיבור של אחר, אלא אף מכך שאירועים, זיכרונות וחוויות אישיים מחייה, בעלי משמעות רבה עבורה, "נחטפו", נפגמו וסולפו לצורך תכליות ומסרים במסגרת פרסום מסחרי שהתובעת לא התכוונה אליהם כלל ועיקר. אכן יש בכך כדי לפגוע בכבודה ושמה הטוב של התובעת.
הסעיף הזה ריגש אותי מאד. לא רק מפני שחוויתי פעמים רבות העתקה ושימוש ביצירתי ועבודתי ללא מתן קרדיט, שזו מכה חברתית קשה, ולמרבה הצער מאד נפוצה, אלא בגלל אחד המקרים היותר מרגיזים שחוויתי כאשר דוקא ניתן לי קרדיט בשפע ומאמר קטן וצנוע שלי נשלח בתפוצה אדירה ושימש בסיס למערכה שאף סוקרה בעיתונות, תוך סילוף גמור של תוכנו ובניגוד לכל אמונותיי וכוונותיי, ותוך התעלמות גמורה מעמדתי ומהתנגדותי למעשים. מפר זכויותיי אף הרהיב לטעון שמכיוון שמאמרי התפרסם בעיתונות, זכותו לעשות בו כל שימוש שעולה בדעתו, וגם טען שהוא מפרסם אותי, כאילו הייתי אמורה להודות לו על הניצול הפסול של עבודתי, כאילו היה לי עניין בפירסום שכזה.
ובכן לא. גם שימוש שמעוות את משמעותה של יצירה או את המסר של יוצרה הוא פגיעה בזכותו המוסרית של היוצר, גם כאשר נותנים לו קרדיט, כדי להשתמש ביצירתו לרעה, ופוגעים במוניטין שלו. לא כל פרסום הוא פרסום ראוי, ויש ליוצר זכות גם לקבוע את הדרך שבה ישתמשו ביצירתו ובה יפרסמו את שמו. אני מצטערת שבזמנו לא ידעתי את הדברים לאשורם, ואולי העובדה שאני מפרסמת אותם כאן תעזור למישהו אחר, כי לצערי רק מעטים קוראים חוקים ופסקי דין ויודעים מהן זכויותיהם, ומעטים עוד יותר הם אלה שיש להם הכוחות והאמצעים לעמוד על זכויותיהם, גם כאשר הם מודעים לניצול ולפגיעה. פגיעה בזכויות יוצרים היא פגיעה שיש בה לא רק חוצפה, אלא גם כוחנות רבה. מפרי הזכויות הם מי שיש להם, או שהם חושבים שיש להם, מעמד עדיף, והם מרשים לעצמם לנהוג ביוצרים שאת זכויותיהם הם גוזלים בהתנשאות ובעליונות, כאילו לא זו בלבד שלא עשו כל רע, אלא כביכול אף עשו עמם חסד, בכך שאנשים חשובים ונישאים כמותם הואילו לתת בכלל את דעתם על מה שיוצר אדם שהם רואים את עצמם עליונים עליו.
זה אולי ההסבר להתנהגות התמוהה לכאורה של נעמי רגן לאחר שקראה את ספרה של שרה שפירו: היא התקשרה לשרה שפירו שכלל לא הכירה קודם לכן והזמינה אותה לפגישה בביתה. במהלך הביקור נהגה בה נעמי רגן בחמימות ועודדה אותה להמשיך בכתיבה. זו יכלה כמובן להיות התנהגות מאד נחמדה, וכנראה גם שרה שפירו חשבה כך בתחילה, עד שהתברר לה שנעמי רגן העתיקה ללא רשות קטעים מיצירתה לרומן שמבזה אותה ואת קהילתה.
האם הזמינה נעמי רגן את שרה שפירו לפגישה בתום לב גמור, ושיבחה אותה בכנות ובלא זדון? או שמא חשבה כבר אז להשתמש בספרה של שפירו כ"חומר גלם" לרומן האנטי-חרדי שלה? מה היתה איפוא מטרת ההזמנה? הרי פגישה זו הוכיחה לשרה שפירו את אחד מיסודות העוולה – העובדה שספרה היה לפני נעמי רגן בעת שעסקה בכתיבת "סוטה", וכי היא קראה אותו בעיון והיתה מודעת היטב לתוכנו. נעמי רגן לא יכלה לטעון את מה שטוענים לעתים מעתיקים – שכלל לא היו מודעים למקור שממנו העתיקו. נעמי רגן שהזמינה אליה את שרה שפירו ושיבחה את ספרה לא יכלה לטעון כן. מדוע אם כן הזמינה אותה, אם חשבה להעתיק ממנה? האם חשבה שעצם ההזמנה והשבח מפיה של סופרת דגולה כנעמי רגן יחמיא כל כך לסופרת החרדית הצנועה שרה שפירו שהיא תמחל לה על ההעתקה והשימוש הפוגעני בספרה? קצת הזכירו לי הדברים את אותו אדם שאמר לי להגנתו ש"הוא מפרסם אותי" וגם פרופסור אחד שעוזרת המחקר שלו פנתה אליי כדי שאמסור לו חוות דעת מקצועית שכתבתי, גם כן כ"חומר גלם" למאמר שלו – כנראה חשב שהתעניינותו של איש חשוב כמוהו תגרום לי לוותר מיד על זכותי לפרסם בעצמי את עבודתי. סוג אחד הם אלה שמחמיאים לך, אבל מעמדת עליונות מודגשת, וישנם כמובן גם אלה שמעליבים, בהנחה שאם ישפילו אותך מיד תאבד את ביטחונך בערכך העצמי ובערך עבודתך, אלה וגם אלה מקווים שתפיל את עבודתך לזרועותיהם כאותו עורב שפער את פיו לשיר ושמט את הגבינה: מישהו שעמד על זכויותיו לגנוב את עבודתי טען כהצדקה ש"רק אני רואה את היהלום שבתוך הפחם". אני לצערי ראיתי רק את החוצפה שבתוך הבן-אדם. גנבי דברים, כפי שהם נקראים במקורותינו, תמיד מקפידים להבהיר לנגזל שהם חשובים ממנו, שהוא נחות מהם, ושהם בכלל עושים לו טובה שהם מנצלים אותו כרצונם. גם אם הזמינה נעמי רגן את שרה שפירו לביתה בתום לב ושיבחה אותה בלא זדון, עדיין קשה להתעלם מן ההתנשאות שבהתנהגותה, מפגישתה הראשונה עם שרה שפירו ועד לעדותה בבית המשפט.
וכמובן לא יכולתי שלא להיזכר בפרופסורית שהעתיקה בספרה מתוך מכתב שלי למערכת "ספרים" בעניין אגדות האחים גרים ומקורותיהן, וציינה בספרה באותיות לטיניות בשגיאת כתיב את שמו של הסופר שציינתי במכתבי רק בתעתיק עברי ושאת ספרו לא קראה מן הסתם אפילו בתרגום לאנגלית, ובחבר הכנסת שגנב את עבודתה של תלמידה מצטיינת והגישה כשלו כשהוא מותיר את הטקסט בלשון נקבה, ואת המשוררת הלא ידועה שהראתה לי בחשאי, כל כך פחדה שאם תרים את קולה יתנקם בה המשורר הידוע ששלחה לו את שירה והוא פירסם אותו בספר שיריו כאילו כתב אותו בעצמו ומבלי לשנות בו אפילו מלה, ואת הפרופסור שגנב ופירסם כמאמר שלו את עבודתו של חברנו ואף העניק לו ציון נמוך במיוחד, כדי לשלול כל חשד שהעתיק את העבודה – לימים נתפס בפירסום מחקרים שבדה מלבו, מה שלא גרם לו לאבד ולו שמץ של יוהרה, ואת השר הגרמני שנחשב לכוכב עולה עד שנתגלה שהרכיב את עבודת הדוקטור שלו מקטעים שנלקחו מחיבוריהם של אחרים, וגם את חברתי הצנועה בעלת היומרות הספרותיות הצנועות מאד שהתוודתה בפניי שהעתיקה מספר פרוזה שלי לסיפור שכתבה "רק משפט אחד" – מכיוון שסיפורה מעולם לא ראה אור התקשיתי לכעוס, ובכל זאת היכה אותי הוידוי בתדהמה. כמה מקילים אנשים ראש בגניבת יצירתו של אחר, והרי הגניבה הזו כואבת הרבה יותר מגניבת ממון או רכוש חומרי שלרוב יש לו תחליף. קשה מאד לפצות על הכאב שבגזילת יצירה מקורית, כל שכן יצירה ספרותית שאדם כותב מתוך רגש אמיתי ומתוך חוויות חייו. זהו גזל שאין לו תיקון.
גם החוק מכיר בכך, ומונה את זכות היוצר ליצירתו בין זכויות האדם. פסק הדין מצטט מדברי כב' השופטת דליה דורנר:
ליוצר זכות קניין ביצירתו, וזכות זו, המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה, כידוע, זכות יסוד במשפטנו.
ועוד מצטט פסק הדין מספרו של טוני גרינמן "זכויות יוצרים", עמ' 203:
אין לומר, שעל פי מירשם כלשהו ניתן להעתיק אחוז זה או אחר של יצירה בלי להפר את זכויות היוצרים בה. ייתכן שמספר משפטים, סצינות או תווים מתוך יצירה, יהיו כה משמעותיים לגביה עד שייחשבו כ"חלק ניכר" שלה.  
והרי כבר נאמר "דין פרוטה כדין מאה". כל שכן כאשר פרוטות אלה נוצקו מלבו של אדם.
קשה לקרוא בשיוויון נפש פסק דין שכזה, שמעלה את כל הכאב המודחק ומזכיר כמה כואבת גניבת הדברים הזו והיוהרה והחוצפה שנילוות אליה תמיד, הזלזול הנורא הזה שמופנה תמיד כלפיי מי שנתפס כחלש מכדי להגן על זכויותיו ואלה נרמסות ברגל גסה. לכן זה פסק דין חשוב מאד שראוי לפרסם כדי שאולי גם ירתיע במקצת את גנבי הדברים המועדים שנוטים להקל ראש בגניבה ובנזק ובצער שהם גורמים לזולתם. ולבא-כוחה של נעמי רגן, עו"ד תמיר גליק, שאני זוכרת מאד לטובה ממשפט מוצלח יותר עבורו שבו ייצג גם אותי, ברצוני לומר שלא היה מקום לדבריו אתמול לעיתון "הארץ" ש"זהו יום עצוב לספרות ולתרבות בישראל". זה ממש לא יום עצוב, זה דוקא יום טוב מאד לספרות ולזכותו המוסרית של כל יוצר על יצירתו, גם אם איננו ידוע ומפורסם ועשיר, והפרקטיקה של העתקת יצירותיהם של סופרים ידועים פחות, במחשבה שכוחם לא יעמוד להם להגן על זכויותיהם, שהוא תיאר כ"פרקטיקה מושרשת" ראוי לה שתיעקר מן השורש.

רשימות של שרה שפירו:
http://www.aish.co.il/authors/48779307.html
הידיעה ב"הארץ" על המשפט:

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הביטחון המידרדר של הקהילה ההומוסקסואלית

יותר מכל דבר אחר שמעיד על מגמות שליליות בחברה שלנו אני חרדה מהאלימות הגוברת כנגד הקהילה ההומוסקסואלית. אני חרדה קודם כל כאם, אבל גם כאזרחית. מצבם ומעמדם של ההומוסקסואלים, מידת הביטחון שהם חשים לחיות את חייהם כרצונם, היא קנה-מידה מובהק לאופיה של החברה ולרוח הנושבת בה. באיראן כידוע "אין כאלה", כפי שהצהיר נשיאה, וישנם גם חוגים בחברה שלנו ש"אין אצלם כאלה". קיים קשר הדוק בין "אין אצלנו כאלה" לבין "אין לכאלה זכות לחיות". במצעד הגאוה האחרון בירושלים ניתלו ממרפסות בתים בנתיב המצעד שלטים שציטטו את ויקרא כ' פסוק י"ג "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם." הפסוק הזה הוא חלק משורה ארוכה של איסורים:
"כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת, אביו ואמו קילל דמיו בו: ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת: ואיש אשר ישכב את אשת אביו ערוות אביו גילה, מות יומתו שניהם, דמיהם בם: ואיש אשר ישכב את כלתו מות יומתו שניהם, תבל עשו, דמיהם בם: ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו, דמיהם בם:" (ויקרא כ, ט-י"ג)
לא שמעתי הרבה דרישות להוציא להורג את מקללי הוריהם, או אפילו את הנואפים עם אשת איש. נדמה לי שאפילו עבור יראי השמיים המחמירים ביותר, רף הענישה התנ"כי הזה קצת גבוה מהסביר. אבל כאשר פוגש הצו התנ"כי דיעות קדומות מושרשות בחברה, כמו אלה שנוהגות כנגד הומוסקסואלים, הוא מוצא מסילות ללב. לכך נוספת עוד האשמה ששמעתי יותר מפעם: ההומוסקסואלים פוגעים במצוות פרו ורבו וגורמים להשמדת עם ישראל כמו הנאצים! הקשר היחיד לנאצים הוא שהנאצים רצחו הומוסקסואלים, יהודים ולא יהודים. כל משטר אימים נטפל בראש וראשונה לקבוצות החלשות והמנודות ביותר: לפעמים אלה ההומוסקסואלים, לפעמים היהודים, לפעמים קבוצת מיעוט אחרת, לפעמים נרדף כל מי שחלש, שונה, זר. הדרך שבה מתירות חברות מדכאות את דמן של קבוצות מוחלשות היא לפעמים חמקמקה. לא תמיד קל להצביע על האופן שבו נוצרת אווירת התרת הדם. לפעמים היא מאד בוטה, אבל לפעמים היא מתוחכמת יותר, מרומזת יותר, נקלטת כמו שידור בתדר נסתר במקומות הבשלים לקליטתה. הציבור שאיננו שייך לקבוצה המוחלשת לא תמיד חש בשינוי, באיום הרוחש באוויר. רק מי ששייך לקבוצה חש כיצד ביטחונו מידרדר והולך, כיצד היציאה מהבית הופכת מסוכנת יותר, כיצד ההתנכלויות מתרבות והולכות. ולכך נוספת האימה המתמדת של רוצח הברנוער שטרם נתפס, שספק אם רצו בכלל לתופסו, לא בטוח שקציני המשטרה האחראים רחוקים הרבה בדיעותיהם מן הרוצח, והעיריות שעושות הכל להתנער  מחובתן לאבטח את מרכזי התמיכה לקהילה ההומוסקסואלית ולתמוך בהם, כדי שתוענק הגנה ראויה לפעילות הקהילה. כאשר האווירה היא אווירת אלימות והטלת אימה, אזרחים מן השורה חוששים יותר להשמיע את קולם. ההומוסקסואלים חוששים לנפשם.

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס

המשך לפוסטים "גלן גולד של תומס ברנרד"
ו"עם תומס ברנרד בוינה"

"דוקא לחור, לאיזור המחריד ההוא, שבו הקתוליות בעצם מסריחה לשמיים."
(מתוך "האובד")

אילו קראתי את "האובד" של תומס ברנרד שנים קודם לכן, לא הייתי מייחסת שום משמעות לכך שגופתו של וורטהיימר, אחרי שהורדה מן העץ שעליו תלה את עצמו, נלקחה לעיר חוּר Chur, ושההלוויה של וורטהיימר התקיימה בעיר חוּר וששם הוא נקבר, בעיר חוּר שבשוויץ. אבל עכשיו, בשנתי החמישים ואחת, השם חוּר העביר בי צמרמורת, כי רק שנה קודם לכן, כמה שבועות לאחר יום הולדתי החמישים, שבקושי נתתי עליו את דעתי, גיליתי שבעיר חוּר, שספק אם שמעתי קודם לכן את שמה, התקיימו משפטו ומאסרו של הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר, שירה למות בנאצי וילהלם גוסטלוף, מנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ. חור היתה עיר המחוז של קנטון גראובינדן, שבו נמצאה גם עיר בתי המרפא לחולי שחפת דאבוס, שבה התרפאה רעייתו של תומס מאן, ובה הוא הגה את כתיבת ספרו הגדול "הר הקסמים", ואליה נשלח גם פקיד הבנק חולה הריאות וילהלם גוסטלוף להתרפא, ושם הפך למנהיג המפלגה הנאצית בשוויץ, ושם רצח אותו הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר בלילו של הרביעי בפברואר 1936, בימי האולימפיאדה במינכן. חור היתה עיר המחוז ולכן נשלח אליה דוד פרנקפורטר למאסר ומשפט ונידון בה לשמונה עשרה שנות מאסר, אך בתום המלחמה, כשסרה מעל שוויץ ומעל העולם כולו אימת הנאצים, שוחרר דוד פרנקפורטר ועלה לישראל, ובה חי באלמוניות צנועה את חייו. חור היתה עיר המחוז ולכן נשלחה אליה גופתו של וורטהיימר לאחר שהורדה מן העץ שעליו תלה את עצמו, ושם הובאה לקבורה. לפיכך נסע גם המספר ב"האובד" לעיר חור שבשוויץ כדי להשתתף בקבורת חברו וורטהיימר.

"את פורארלברג תמיד שנאתי, כמו את שוויץ, שבה הטמטום מרגיש בבית, כפי שאבי תמיד אמר, בנקודה זו לא חלקתי עליו. את חור הכרתי מביקורים רבים עם ההורים, כאשר בעצם התכוונו לנסוע לסן-מוריץ ולנו בחור, תמיד באותו מלון, שהסריח מתה מנטה ובו הכירו את אבי ונתנו לו עשרים אחוז הנחה, כי הוא שמר אמונים למלון במשך יותר מארבעים שנה. זה היה מה שמכנים מלון טוב באמצע העיר, כבר איני זוכר איך קראו לו, אולי "אל השמש", אם אינני טועה, למרות ששכן במקום הכי חשוך בעיר. במרתפי היין של חור הגישו את היין הגרוע ביותר ואת הנקניקים חסרי הטעם ביותר. אבי אכל איתנו תמיד ארוחת ערב במלון, הזמין משהו קטן כמו שאומרים וכינה את חור "תחנת ביניים נעימה", דבר שלא הבנתי מעולם, כי אני תמיד חשתי שחור איננה נעימה באופן מיוחד. בדיוק כמו אנשי זלצבורג, היו אנשי חור שנואים עלי עוד יותר בטמטום ההרים הגבוהים שלהם. תמיד חוויתי זאת כעונש, לנסוע לסן מוריץ עם ההורים, לפעמים רק עם אבי, לחנות בחור, להתאכסן במלון חסר-הניחומים הזה, שחלונותיו פונים לסמטה צרה ולחה המגיעה עד לקומה השנייה. בחור מעולם לא ישנתי, חשבתי אני, רק שכבתי תמיד מלא יאוש. חור היא בעצם המקום המדכא ביותר, שראיתי אי פעם, אפילו זלצבורג אינה כה מדכאת ומכה בחולי ללא מוצא כמו חור. ואנשי חור הינם בהתאם. בחור יכול בן-אדם, אפילו אם הוא נשאר שם רק לילה אחד, להיהרס לכל ימי חייו." 
(תומס ברנרד, "האובד")

סיפור הילדות המוזר הזה אמור להסביר גם מדוע נמלט המספר מחור מיד לאחר הקבורה וחזר לוינה, אך באמצע הדרך החליט לרדת מן הרכבת ולנסוע לבית הקיץ של וורטהיימר בכפר טרייך, שם קיוה לפתור את תעלומת מותו. אבל ברור שזה עוד תירוץ, או עוד סיפור שיכול להיות כך, ויכול להיות אחרת. דמות האב היא ללא ספק תיאור אותנטי של הסבא יוהנס פרוימביכלר, שגידל באהבה גדולה את תומס הקטן, בנה של בתו מחוץ לנישואין, ועודד אותו לשוא לטפח קריירה של כנר, "יותר מתוך עוז רוחו מאשר מתוך אמצעיו" כפי שכתב בזמנו אוגוסטינוס על אביו. כך הפכה חור, מקום שולי לגמרי בסיפורו של ברנרד, למקום חשוב למדי, בזכות הסיפור על זכרונות הילדות, ועבורי היא הפכה חשובה עוד יותר, בגלל פרשת רצח גוסטלוף שלא היתה לה שום נגיעה קלה שבקלות לסיפורו של תומס ברנרד, ושמה של חור נקשר כעת בתודעתי בהתאבדותו הספרותית של וורטהיימר, שאולי קדמה לה התאבדות אמיתית של יהודי אמיתי, כשם שהיתה קשורה במשפטו ומאסרו של דוד פרנקפורטר ובאותה פרשה שהטרידה אותי במשך ימים רבים.
*
רק בשנת אלפיים ושתיים נודע לי שדוד פרנקפורטר ירה למות בנאצי גוסטלוף. לפני זה לא היה לי מושג שהיה דבר כזה, ולא היכרתי לא את שמו של פרנקפורטר ולא את שמו של גוסטלוף ולא ידעתי דבר וחצי  דבר על האירוע עצמו וספק אם הייתי לומדת על כך אי פעם לולא פירסם גינתר גראס בשנת אלפיים ושתיים את ספרו "בהילוך סרטן", שעורר סערה גדולה בגרמניה, ונמכר כבר בשנת יציאתו לאור ביותר מעשר מהדורות.

הגרמנים טענו ש"בהילוך סרטן" מספר סופסוף על הסבל הגרמני. הסבל של הגרמנים בספר של גינתר גראס הוא הטבעתה בטורפדו רוסי של הספינה וילהלם גוסטלוף, שנקראה על שם הנאצי וילהלם גוסטלוף שהסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר ירה בו, במימי הים הבלטי בשלושים בינואר 1945, שהיה יום השנה השנים-עשר לעליית הנאצים לשלטון ויום הולדתו החמישים של וילהלם גוסטלוף, ולפיכך היה תאריך רב משמעות מכל הבחינות.
ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס"

אחרי שקראתי כל מה שהגרמנים אמרו על "בהילוך סרטן" קראתי את הספר וראיתי שהוא לא בדיוק סיפור על סבל של גרמנים, הוא בעיקר סיפור על נער אחד בשם קוני שהזדהה עם הנאצים ורצח נער אחר שהזדהה עם היהודים וקרא לעצמו דוד פרנקפורטר, למרות שבעצם הוא היה גרמני וקראו לו וולפגנג שטרמפלין. קוני רצח אותו בדיוק בארבע יריות כמו שדוד פרנקפורטר ירה בגוסטלוף בדיוק ארבע יריות שפגעו בגוסטלוף בדיוק ארבע פעמים, וככה גינתר גראס מחופש לנער נאצי נקם את נקמתו של וילהלם גוסטלוף שדוד פרנקפורטר היהודי ירה בו למוות. כמובן שגינתר גראס בכלל איננו אנטישמי, כי הנער שנרצח הוא לא באמת יהודי, הוא רק גרמני שמתחזה ליהודי, כדי שהנער הנאצי יוכל לרצוח אותו בתור יהודי. ומי שבאמת אשם ברצח זה לא הנער הנאצי, אלא אבא שלו שלא אהב את הנאצים וכתב מאמרים על אושוויץ במקום לכתוב על ההטבעה של הוילהלם גוסטלוף, שזאת השואה האמיתית. כשקראתי את "בהילוך סרטן" חשבתי שגינתר גראס התחפש לנער נאצי כדי לנקום את דמו של הנאצי וילהלם גוסטלוף. רק כמה שבועות אחרי יום הולדתי החמישים התפרסמה האוטוביוגרפיה של גינתר גראס, והתברר לי שגינתר גראס לא התחפש לנער נאצי אלא היה נער נאצי, וכזה הוא נשאר ויישאר מן הסתם עד יומו האחרון.

מלכתחילה ידעתי שיש משהו מפוקפק בספר של גראס, אבל לא יכולתי בדיוק לשים את האצבע. הרגשתי שהדמות של פרנקפורטר בספר היא דמות דוחה של מעשן בשרשרת, ככה גראס קרא לו כל הזמן המעשן בשרשרת. אחר כך קראתי מאמר של פרדיננד פון-שיראך, הנכד של שר הנוער הנאצי בלדור פון-שיראך, שכתב שהנאצים מאד התנגדו לעישון ומי שמעשן נראה להם מאד רע, בניגוד לנער הניאו-נאצי שגראס מאד הזדהה איתו, ואחרי שנודע לי שהוא שירת בוואפן-אס-אס גם התחלתי להבין למה. חשבתי שהמפתח לפענוח ספרו של גראס היא דמותו של פרנקפורטר, שהיה כמובן היהודי היחיד בספר. כל השאר היו גרמנים, והדמות הכי מפוקפקת מתוכם היה אבי הנער הרוצח שהוא ליברל שכותב על אושוויץ. אותו גראס הכי שנא בספר, אחרי פרנקפורטר. אחר כך מצאתי בספרייה הלאומית בירושלים את הספרים של התועמלן הנאצי וולפגנג דיוורגה עם מוטו מהנאומים של היטלר, שקהילת וינה אספה בזמן הנאצים, ואחרי המלחמה הביאו אותם לישראל. דיוורגה כתב שני ספרים על רצח גוסטלוף, שהיו כמובן מלאים שנאה לפרנקפורטר, כי נאצים אמורים להרוג יהודים אבל לא להיפך. כשהתחלתי לקרוא בספרים של דיוורגה הרבה דברים נשמעו לי מוכרים ולאט לאט הבנתי שגינתר גראס כתב את ספרו על פי ספר התעמולה של דיוורגה "יהודי ירה", שהיה ברשותו כנראה מאז שהוא היה קטן, וכנראה בגלל זה אהבו כל כך בגרמניה את הספר.

חיפשתי פרטים על פרנקפורטר ואז התברר לי שהתפרסמה אוטוביוגרפיה שלו "ראשון הלוחמים בנאצים", למעשה ביוגרפיה שהמשורר הירושלמי שלום בן-חורין כתב מפיו. הספר שמצאתי בספריה הלאומית היה בעברית, אבל היה ברור שקדם לו כתב יד בגרמנית, אם כי לא ידעתי אם פרנקפורטר כתב את המקור בגרמנית או שלום בן חורין.
התחלתי לחפש את כתב היד המקורי בגרמנית. לא מצאתי אותו בארכיונים ולכן הנחתי שאמצא אותו אצל ילדיו של פרנקפורטר משה ומרים, אבל לא ידעתי איך אמצא אותם, כי השמות שלהם הם שמות נפוצים, ולא היה לי קצה חוט.
*
ואז מצאתי את ספרו של אבי גרפינקל "אמונה עיוורת" שמתחיל בקו תשע שמתעקל מרחוב בנימין מטודלה לרחוב עזה, בצומת שמרוחקת רק כמה מטרים מביתי. כל היום קראתי את הספר ולא הנחתי אותו מידי עד שהגעתי לסופו. זה היה אחד הספרים המעטים בעברית שאהבתי בכל לבי, שהיה כתוב בלי רשעות ובלי קלישאות וירושלים שלו היתה יפהפיה ורומנטית והחרדים היו בני אדם אמיתיים, דברים שקשה למצוא אצל סופרים ישראלים, ומאד הצטערתי שבסוף הוא נגמר. אחרי שקראתי את הספר מאד רציתי לדבר איתו ויצרתי איתו קשר דרך ההוצאה. דיברתי איתו בטלפון ומיד הבנתי שאסור לי לשאול יותר מדי על הספר, למרות שרציתי מאד לשאול אותו איפה גרת ברחביה, ומה עשית בירושלים, וגם הרבה שאלות יותר אישיות, אבל מיד חשתי שהוא נבוך ואז נזכרתי שכמה שנים קודם קראתי במוסף "ספרים" ביקורת שלו על הספר של גינתר גראס, ושם הוא סיפר כמה דברים על דוד פרנקפורטר שלא ידעתי, ונשמעו לי כדברים מתוך היכרות אישית.
אבי אמר שבאמת אמא שלו היתה בצבא עם הבת של פרנקפורטר והיא ידעה את שם בעלה ואז פתחתי את ספר הטלפונים והתחלתי להתקשר לאנשים זרים רק לפי השם וזאת היתה חוויה מוזרה ומביכה מאין כמוה, למרות שהאנשים היו מאד נחמדים אליי, ואשה אחת אפילו אמרה לי שזה הרבה יותר נעים מרוב שיחות הטלפון שמנסים למכור לך דברים שאתה לא צריך. אחרי שמישהו אמר לי בטעות שהבת של פרנקפורטר נפטרה ובסוף התברר שזו אשה אחרת באותו שם החלטתי לחדול מכך, ולא ידעתי מה לעשות הלאה.  
*
בראש השנה אמא באה אלינו לחג וישנה במיטה שלי, ובבוקר היא השכימה לקום והשתעממה והתחילה לקרוא כל מיני דברים שהיו מונחים לי במיטה, ביניהם גם את טיוטת המאמר על הספר של גינתר גראס שמסתמך על מקורות נאציים. ואז היא נזכרה שלפני הרבה שנים כשהיתה בביקור בגרמניה, היא פגשה את אחיו הבכור של פרנקפורטר, שעבד למיטב זכרונה במשרד החוץ. אבל במשרד החוץ לא ידעו דבר על עובד לשעבר בשם אלפונס פרנקפורטר, שזה השם היחיד שידעתי.
לא נותר לי אלא לחקור את גימלאי משרד החוץ, ואחד מהם אמר לי שאחיו של פרנקפורטר היה שליח ההסתדרות בבון ועיברת את שמו לפארן ובכל מקרה כבר שנים אינו בין החיים, אבל כשסיפרתי לו על הביוגרפיה ששלום בן-חורין כתב, הוא מיד שאל: שלום בן-חורין, הסופר הירושלמי? כן, אמרתי לו. אני מכיר את אשתו, אמר האיש, והערב אפגוש אותה.

ככה היכרתי את אביטל בן-חורין, אלמנתו של שלום בן-חורין, שגרה בביתם הישן בשכונת רוממה בין הספרים והמחקרים של בעלה, וסיפרה לי על ירושלים של שנות הארבעים, ועל מרטין בובר ולודוויג שטראוס ואלזה לסקר-שילר ומכס ברוד שאת כולם היא הכירה אישית, ועל מכס ברוד היא אמרה שלא היה עוד אדם טוב לב כמוהו.
אביטל סיפרה לי שבעלה כתב את הסיפור מפיו של פרנקפורטר, וגם נתנה לי תמונה של שניהם עובדים על הביוגרפיה.שלום בן חורין נראה קצת בוהמי עם תלתליו הארוכים ופרנקפורטר לעומתו נראה מאד מסודר ואפילו מרובע, וקשה מאד היה לחבר את מראהו עם סערות הנפש של הסטודנט הצעיר שקנה אקדח וירה למוות במנהיג הנאצים בשוויץ וילהלם גוסטלוף.

אביטל בן-חורין ישבה בחולצת הקטיפה הסגולה שלה על כורסת הקטיפה האדומה בין הספרים והמסמכים שהיא סידרה כדי לשלוח אותם לגרמניה, כי היא לא האמינה שמישהו בישראל יתעניין בהם. בתוך הבית היו כלואים חייו ונשמתו של המשורר שלום בן-חורין, או פרידריך רוזנטל כפי שנקרא במקור, שאהב את ישראל אבל כמו כל הייקים נשאר קצת זר, למרות שהיה ציוני ועלה לישראל מרצונו ולא נמלט ממנה אחרי המלחמה כמו שטפן צוויג ולא חזר למות באירופה כמו ליאו פרוץ. בכל זאת הוא נותר מעט זר לישראלים, ואביטל רצתה למסור את עזבונו לגרמניה לספרייה גרמנית שתשמור על החומר ושם הסטודנטים יטפלו בכל הספרים והמחקרים והמסמכים. אני לא אמרתי כלום אבל נשבר לי הלב לראות את הספרייה של שלום בן-חורין מתכוננת לנסוע לגרמניה שלא על מנת לחזור, וגם הסיפור של דוד פרנקפורטר ראשון הלוחמים בנאצים שהוא סיפר לשלום בן-חורין בגרמנית ושלום בן-חורין כתב בגרמנית, ואחר כך מישהו תירגם לעברית מליצית וחתם בשם בדוי, ככל הנראה. אביטל צילמה לי את הטקסט בגרמנית שהיה כתוב במכונת כתיבה על דפים גדולים, ואני לקחתי אותו הביתה כמו שלוקחים תינוק וחיבקתי אותו בשתי הידיים ושמתי אותו לידי במיטה. אחרי שהספרייה של שלום בן-חורין וכל מסמכיו יסעו לגרמניה, זה כל מה שיישאר.
*
סיפרתי לאביטל בן-חורין איך מצאתי אותה בעזרת שורת צירופי מקרים, ואז ראיתי על הכורסה בצד ספר סגול עם תמונה של אבן גדולה ועליה ורד שלפי המסורת הנוצרית הוא חבצלת השרון שמסמלת את ישו וגם את סבלו של ישו, ועל הספר כתוב "אבן היהודים – סופה של אגדה". לרגע נעתקה נשימתי, ולקחתי את הספר ליד. את יודעת, אמרתי לאביטל, בדיוק עכשיו אני עוסקת בסיפור של אבן היהודים. אני לא יודעת איך, אמרה אביטל, הספר הזה פשוט נכנס לי ליד. הייתי מאושרת וגם נתקפתי אימה בגלל ריבוי צירופי המקרים.

את סיפורה של אבן היהודים הכרתי אז רק בגרסתם של האחים גרים, שהופיעה בספרם "אגדות גרמניות", שידוע מאד בגרמניה אבל בארצות אחרות הרבה פחות ידוע מספר המעשיות לילדים ולבית שלהם שאומרים שהוא נמכר הכי הרבה אחרי התנ"ך. שתי עלילות דם מופיעות בספר הזה, "אגדות גרמניות", בזו אחר זו, בראשונה, אגדה מספר 353, הקורבן הוא בן, ובשנייה, אגדה מספר 354, הקורבן היא בת. היו המון עלילות דם גרמניות, והאחים גרים בחרו דוקא בשתי אלה לכלול אותן בספרם כשתי אגדות ייצוגיות שבראשונה נרצח בן ובשנייה נרצחת בת. ניסיתי להבין למה האחים גרים בחרו דוקא בשתי עלילות הדם האלה ולא באחרות, כי האחים גרים בעצמם אף פעם לא הסבירו למה הם עשו דברים כך ולא אחרת, או למען הדיוק הם הסבירו המון הסברים, אך ככל שקראתי את הסבריהם הבנתי שרובם חסרי שחר ומרחיקים עדות.

סיפור אבן היהודים, הידוע גם כעלילת הדם של רין, או כפסיון של הילד אנדרלה מרין, עניין אותי במיוחד, מפני שהופיעו בו שלוש טיפות דם שנוטפות על יד האם, ומיד הוא הזכיר לי את שלוש טיפות הדם שנטפו מיד אמה של שלגיה על השלג, ובישרו את לידת שלגיה וגם את מות האם וגם את שלוש המיתות שמהן תקום שלגיה לתחייה כמו הקדושים הנוצריים באגדות העתיקות.

וזו היתה גירסתם של האחים גרים לסיפור אבן היהודים:

בשנת 1462קרה הדבר בטירול בכפר רין, שכמה יהודים גרמו לאיכר עני באמצעות ממון רב לתת להם את בנו הקטן. הם לקחו אותו עמם ליער ועינו אותו שם למות באורח מזעזע על אבן גדולה, שקרויה מאז אבן היהודים. את הגופה המחוררת הם תלו לאחר מכן על עץ ליבנה שעמד על גשר לא רחוק משם. כאשר התרחש הרצח, עבדה אמו של הילד בשדה. פתאם עלה במחשבתה בנה ומבלי דעת מדוע חשה פחד גדול, ושלוש טיפות דם טרי נפלו על ידה. בלב חרד מיהרה לביתה וביקשה את בנה. בעלה משך אותה לחדר,
הודה במעשיו ורצה להראות לה את הממון הנאה שישחרר אותם מן העוני, אך זה הפך כולו לנשורת עלים. האב יצא מדעתו ונעצב עד מות, אך האם יצאה החוצה וחיפשה את בנה הקט, וכאשר מצאה אותו תלוי על העץ, הורידה אותו משם בדמעות חמות ונשאה אותו לכנסייה שבכפר רין. עדיין הוא מוטל שם והעם חושבו לילד קדוש. גם אבן היהודים הובאה לשם. על פי הסיפור כרת רועה את העץ שעליו ניתלה הילד, אך כשרצה לשאתו הביתה, שבר את רגלו ומת.

ידעתי שהילד המת בעלילת הדם מסמל תמיד את דמותו של הצלוב - הבן הנרצח בידי היהודים, ושלוש טיפות הדם הנופלות, שמספרן מתייחס כמובן לשילוש הקדוש, מסמלות את מות הקדושים של הילד וגם מעידות עליו. עץ הליבנה, Birkenbaum, בריוז'קה ברוסית, שקרוי בלטינית Betulla, ולפיכך כנראה, וגם בשל לובן פרחיו, נקשר לבתולה הקדושה, מסמל כאן גם את הצלב אך גם את תפקידה האמהי של מריה כאם האלוהים, בהקבלה לאמו של הילד שנרצח בידי היהודים ומשול לישו – בגירסאות אחרות  נקראת גם אמו של הילד הנרצח מריה, ובניגוד לגירסת האחים גרים, בסיפור המקורי הילד הוא יתום מאביו, וסנדקו המוכר אותו הוא דודה של האם. העץ הוא הצלב שעליו נתלה הקדוש המעונה והוא גם גופה של מריה החובק אותו. לכן גם הרועה שכורת את העץ נענש במיתה.

לפני לידתה של שלגיה תפרה אמה ליד החלון ונדקרה מן המחט. שלוש טיפות דם נפלו מידה של האם על השלג הלבן.
"היה זה באמצע החורף, ופתיתי השלג צנחו כנוצות מן השמים מטה, ושם ישבה מלכה ליד חלון שמסגרת עץ הבנה שחור לו ותפרה. ובעודה תופרת כך ומתבוננת בשלג, דקרה את אצבעה במחט, ושלוש טיפות דם צנחו על השלג. ומכיוון שהאדום נראה כה יפה על פני השלג הצח, חשבה לעצמה: "בן לו היה לי צח כשלג, אדום כדם ושחור כעץ ההבנה במסגרת החלון". מיד אחר כך ילדה תינוקת, שהיתה צחה כשלג, אדומה כדם ושערה שחור כהבנה, ולכן נקרא שמה שלגיה. וכאשר נולדה התינוקת, מתה המלכה."

שלוש טיפות הדם קשרו בחוט השני בין סיפור "אבן היהודים" לבין סיפור שלגיה.
ראו גם רשימתי "עלילת הדם של רין וסיפורי האחים גרים"
*
לעלילות הדם היו חיים ארוכים שהשתרעו על פני מאות שנים. לרוב התקשיתי לעקוב אחר תולדותיהן של עלילות דם על כל גלגוליהן.
כשכתבתי על פעילותם של ספקי צבא יהודים בהונגריה נתקלתי בעלילת הדם של טירנא, שאז נחשבה לחלק מממלכת הונגריה, אבל היום נמצאת בסלובקיה. טירנא היתה עיר גרמנית ומרכז כנסייתי חשוב, ועל סמך עלילת הדם הותר לה למנוע כניסת יהודים לעיר אפילו לצורך קניות. כשתפסו אנשי טירנא יהודים בשטחם הם זרקו אותם לכלא ואפילו רצו להוציא אותם להורג. אבל אחרי שהכתר ההבסבורגי כבש את הונגריה מהתורכים בסוף המאה השבע-עשרה, הקימו בקרבת טירנא מחסני תבואה גדולים על נהר הואג, שמהם שלחו את הדגן בספינות על פני נהר הואג שנשפך אל הדנובה דרומה להונגריה אל יחידות הצבא שהגנו על הונגריה מהתורכים, וספקי הצבא היהודים – רוב ספקי הצבא היו יהודים – רצו לקנות בטירנא תבואה, כדי להשיט אותה על פני נהר הואג ונהר הדנובה אל החיילים בהונגריה, ואנשי טירנא כל הזמן התנכלו להם ולא נתנו להם לקנות תבואה לצבא. זה כבר מאד עיצבן את מפקדי הצבא וגם את הקיסר והוא שם קץ לפריוילגיה של טירנא לסלק יהודים בגלל הסיפור שפעם היהודים רצחו בטירנא ילד כדי לשתות את דמו. 

אבל גורל עלילת הדם של רין היה אחר, למרות שהיתה זו אחת המשונות שבעלילות הדם, מפני שאיש לא שמע על אשמת רצח או משפט של יהודים ברין בשנת 1462, שבה כביכול נרצח הפעוט אנדרלה מרין. תאריך הרצח כביכול, ה-12 ביולי 1462, הופיע בחלומו של הרופא היפוליט גוארינוני (1654-1571), שנשא לו אשה מן הכפר רין בטירול, והקדיש את חייו לטיפוח עלילת הדם של רין, סביב האבן הקרויה אבן היהודים, שעליה כביכול עונה הפעוט אנדרלה למוות. לגוארינוני היה ניסיון קודם בנושא: הוא הגיע לרין מטרנטו, שם ספר לא פחות מ-5812 פצעים בגופו של הילד סימונינו שנרצח כביכול בידי יהודים. כאשר מדברים על סימונינו מטרנטו מדברים לרוב על עלילת דם באיטליה, מפני שהיום טרנטו נמצאת באיטליה, ושוכחים שטרנטו איננה חלק מאיטליה אלא מטירול, וטירול הקתולית הפנטית היתה אחד המעוזים הגדולים של עלילות הדם.

בגופתו של אנדרלה ששרידיה כביכול הוצאו מן הקבר מצא גוארינוני רק עשרים חורים, ממצא צנוע לעומת 5812 החורים שמצא בגופתו של סימונינו מטרנטו, אבל כבר ב-1621 החלו להציג ברין את סיפור עינויו של אנדרלה על אבן היהודים, ובשנת 1660 החלו בבניית כנסיית "שלוש טיפות הדם" ליד אבן היהודים, כנסייה שהפכה למרכז פולחן הילד הקדוש אנדרלה מרין, ונקראה על שם שלוש טיפות הדם שהן זכר לשילוש הקדוש וגם לדמו השפוך של ישו שכל הקדושים הם גלגוליו.

עלילת הדם של אנדרלה מרין היתה מאד פופולרית גם במאה העשרים. הנאצים מאד אהבו אותה והירבו להציג אותה, אבל גם אחרי התקופה הנאצית המשיכו ההצגות והפולחן של הילד מרין, ובקושי רב הושם להם קץ במסגרת אירועי חמישים השנה לליל הבדולח בשנת 1989, כאשר היהודים איימו להחרים את אירועי הזיכרון לליל הבדולח אם לא יופסק פולחן הילד אנדרלה ברין.

את כל הדברים האלה ורבים אחרים למדתי מהספר הסגול הקטן שמצאתי על הכורסה בביתה של אביטל בן-חורין, במיוחד ממאמריהם של המלומדים מיכאל לנגר וורנר קונצמן בספר הקטן הזה ששלום בן-חורין קיבל במתנה ואני לא מצאתי אותו בשום ספרייה שהכרתי. אבל לפעמים כשאתה זקוק מאד לספר מסוים, הספר מוצא אותך, מעשה נסים.
*
בגלל עיסוקו של גוארינוני בחורי הפצעים שמתי את לבי לעיסוק המוגזם משהו של גינתר גראס בחורי הפצעים של וילהלם גוסטלוף, וכמשקל נגד בחורי הפצעים של הנער וולפגנג שטרמפלין המתחזה לדוד פרנקפורטר שהנער הנאצי קוני, שהוא ככל הנראה התגלמותו של הנער הנאצי גינתר גראס, רצח כנקמה על רצח גוסטלוף. מאחר שגראס הקפיד לקרוא לגוסטלוף בעקבות הנאצים Blutzeuge, כלומר קדוש מעונה, מרטיר, לא יכולתי שלא לחשוב על ניחוח עלילת הדם שעולה מן הסיפור כולו.

מן הספר הסגול הקטן למדתי גם על עיסוקם הרב של הנאצים בעלילות הדם ועל כך ש"דר שטירמר" הקדיש לנושא בשנת 1934 גיליון מיוחד. הלכתי ליד ושם לחפש את הגיליון המיוחד של "דר שטירמר" על עלילות הדם ולא מצאתי, אבל מצאתי הרבה סיפורי עלילות דם אחרים. "דר שטירמר" הוא עיתון מאד מאד מעניין וקראתי את הגליונות שלו בעיון רב. נוכחתי שאפילו יותר מעלילות דם יש ב"דר שטירמר" כתבות על חילול הגזע, כלומר על קשרי אהבה בין יהודים לגרמנים שמחללים את הגזע הארי. בכל גיליון היו כמה כתבות על חילול הגזע ולפעמים זו היתה הכתבה הראשית ואז יוליוס שטרייכר המו"ל של "דר שטירמר" התכבד לכתוב בעצמו בסגנונו המיוחד. הגרמניות היו גדולות וצהובות ויפהפיות והיהודים מכוערים ומעוותים להחריד, כדי שכולם יבינו כמה הגזע הארי מתחלל.
מצאתי ב"דר שטירמר" גם סקופ על דוד פרנקפורטר: בגיליון 2 מינואר 1938 היתה כתבה שגילתה כי כשדוד פרנקפורטר נעצר גילו שיש לו שתי מחלות מין קשות – גם עגבת וגם זיבה. אמנם הסקופ המרעיש הזה אינו מופיע כלל במסמכים, כותב "דר שטירמר", אבל זה כדי שלא לבייש את הורי הרוצח.  "דר שטירמר" גילה את האמת: "בן הרב דוד פרנקפורטר" כפי שהם אוהבים לקרוא לו, היה מחלל גזע, שהדביק במחלותיו נשים אריות רבות בעיר ברן בשוויץ! מי יודע כמה נשים הרג פרנקפורטר ביחסי המין הפרועים שלו, מקונן "דר שטירמר". והוא עוד טען שהוא רוצח פוליטי!
*
כשהתחלתי לעבוד במשפט עזבון מכס ברוד, כבר היה עזבונו של שלום בן-חורין בגרמניה, ואביטל, שלא יכלה לסבול את חדרו הריק, עברה להתגורר בבית אבות. היא אמרה בעלי בקושי מת וכבר הם התקשרו. היא התכוונה לארכיון הספרות הגרמני שביקש לקבל את עזבונו ובאמת קיבל אותו. בעזבון הזה היו הרבה מאד מכתבים לשלום בן-חורין ממכס ברוד. אולי היו כתובים בהם דברים על עזבונו של מכס ברוד וכתבי קפקא בעזבונו. כבר לא יכולתי לדעת כי הם כבר היו בגרמניה ולא יכולתי לראות אותם. כשהם התקשרו בפעם הראשונה אביטל אמרה להם שעוד מוקדם לה מדי, אבל כמה שנים אחר כך היא נתנה להם לקחת את העיזבון. מלכתחילה מאד הצטערתי שהעיזבון ייסע לגרמניה, אבל רק מאוחר יותר, כשהבנתי שאולי הדבר שהכי משך את הגרמנים בעזבון בן-חורין היו המכתבים ממכס ברוד, התרגזתי מאד. אילו יכולתי לראות את הנולד הייתי מבקשת מאביטל שתצלם לי גם את מכתבי מכס ברוד לבעלה, אבל לא יכולתי לראות את הנולד. שאלתי את אביטל אם היא זוכרת מה היה כתוב בהם, אבל כבר חלפו שנים רבות והיא כבר לא יכלה לזכור.

זו היתה כבר הפעם השנייה שלבי נשבר בגלל דברים שנוסעים מישראל לגרמניה. הפעם הראשונה היתה כשחוקר אחד מבוואריה, טיפוס חלקלק בחליפה לבנה ושיער משוח, התגאה בפני שקיבל תמונה של בית קברות יהודי בבוואריה לפני המלחמה מידיה של ייקית קשישה, ולקח אותה איתו לגרמניה. רציתי לצעוק שזה לא הוגן אבל שתקתי. עבדתי באותם ימים בארכיון שהיו בו תמונות של בתי כנסת בגרמניה שנשרפו בליל הבדולח ואפילו תכניות של בתי כנסת שניבנו או רק תוכננו להיבנות לפני המלחמה. אחרי המלחמה נשארו רק התמונות.

חיים באר אמר שכתב את ספרו על ספרים שנוסעים לגרמניה ומיד ראיתי לפני את אביטל בן-חורין יושבת בחולצת קטיפה סגולה על כורסת קטיפה אדומה בספרייה הישנה של בעלה שמדפיה כמעט נשמטים מן הקירות מחמת הכובד ומחזירה לחיים משוררים וסופרים שמתו מזמן. כשראיתי את ספרו של באר קניתי אותו מיד בלי לחשוב כי תמיד אהבתי מאד את חיים באר ואחר כך קראתי מעט ולא רציתי להמשיך. כשהתחלתי לקרוא את התיאור של המיליונר זוסמן, שמיד סר ממני החשק לשמוע עליו, נזכרתי בחוקר הגרמני עם התמונה של בית הקברות היהודי בכיס. מוזר איך דמות שמיד גורמת לך לחשוב שאין בן-אדם כזה, שלא יכול להיות בן-אדם כזה, דוקא מזכירה לך בן-אדם אמיתי, מישהו שאתה שונא.
הרבה יותר מדי פרטים ואסוציאציות מלומדות היו בספר של חיים באר, כאילו רצה ללמד את הקורא יותר מאשר לספר, וסופר לא צריך ללמד את הקורא דבר, לא היסטוריה ולא גיאוגרפיה ולא איך לבטא שמות של מקומות בהונגרית. סופר צריך רק לספר את הסיפור שלו ולצעוק את הכאב שלו. אלא אם כן הוא כותב מתוך שאננות ושובע, שאז עדיף שלא יכתוב כלל.

בספר של חיים באר המספר ניהל רומן עם אשה גרמניה.
בכל ספר על יהודים וגרמנים צריך להיות רומן שמסמל את הפיוס. הרומן צריך לתקן את השואה. בגלל שהיטלר לא הירשה לערבב דם יהודי וגרמני, עכשיו כשהיהודים מתפייסים עם הגרמנים, מוכרחים רומן שיסמל את הפיוס. אפילו בספר "הברלינאי האחרון" של יורם קניוק שכתב כל כך בכנות על היחסים המטורפים בין יהודים לגרמנים יש בסוף פיוס – יהודי וגרמניה שבעלה עקר מולידים בן שעולה לישראל ונהרג. סיפור מחליא ופורנוגרפי שנדבק לקצה הספר כמו עלוקה. קראתי לו הפורנוגרפיה של הפיוס.
רציתי לדבר בכנס על הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס, אבל הנושא הבהיל את כולם ולא רצו שאבוא.
נשארתי לבדי בבית עם הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס וחשבתי על העיתונאית מ"ידיעות אחרונות" שהאכילה את קורט וולדהיים בסחוג חריף, וככה היא נקמה כמובן את מותם של ששה מיליון יהודים. זאת היתה הפעם הראשונה שחשבתי על הפארסה של הנקמה. חשבתי עליה שנית כשיורם קניוק סיפר על הזוג הישראלי שהחליט שהוא נאצי זקן והבחורה רצתה ליפול עליו כאילו בטעות ולהכאיב לו.
הרבה אנשים חשבו שהספר של יורם קניוק תיעודי, כמו שחשבו שבאמת הפלגתי על הדנובה בספינה עתיקה. יותר קל לחשוב שהספר תיעודי, כי אז לא צריכים לחשוב מה הסופר רצה לומר. מניחים שהסופר הוא מצלמה. הסופר הוא לא מצלמה. הוא במאי.

*
הסיפור שבו בחר קניוק לסיים את ספרו סיפר על היהודי קורט, שאיכר גרמני הסתיר אותו במלחמה. האכר הגרמני לא יכול היה להוליד וביקש מקורט לעבר את אשתו, וצפה בהם בשעת מעשה. אחר כך מסר את קורט לגסטאפו. קורט שרד את אושוויץ ונשא ניצולה שאיבדה את בעלה ובנה. הם עלו לישראל וחיו בקיבוץ. נולד להם בן. הבן נהרג בידי מחבלים יחד עם עוד שלושה צעירים. אחרי שנים נסע קורט לחפש את בנו האחר שהוליד בגרמניה, והתברר לו כי הבן הזה עבד כמתנדב בקיבוץ ונהרג בידי המחבלים יחד עם בנו השני. האכר התאבד לאחר שהבן נהרג, וקורט ניהל כעת רומן עם אשתו. בתה של האשה מאב אחר אמרה לעצמה: שניהם ניצולים מאותה טרגדיה שאני לא יכולה לתפוס.

הסוף הזה הוא צורה מסוימת של פיוס, כתב קניוק מיד לאחר שסיפר את סיפורו האיום. הוא לא העלה על דעתו שזה סיפור פורנוגרפי, וגם לא העלה על דעתו שהוא עצמו הוא זה שאינו מבין את הטרגדיה של ניצולי השואה, והוא עצמו הוא זה שמרגיש כל הזמן אשם, וגם כועס, כי איש אינו אוהב להרגיש אשם.
הכל בסיפור מעוות: היהודי שמקיים יחסים עם אשת איש כשבעלה צופה בהם, והאשה מסכימה לא רק לשכב עם זר, אלא בנוכחות בעלה, וברקע תעמולת הזוועה הנאצית על יהודים מפלצתיים ששוכבים עם נשים גרמניות תמות ומחללים את הגזע הגרמני. אחר כך הבעל צריך להתאבד בגלל מות הבן שלא היה בנו הביולוגי, כי האשה צריכה להיות פנויה לשובו של היהודי, ובעצם כי יורם קניוק היה מוכרח לתאר את היחסים בין יהודים וגרמנים כיחסים סוטים, מעוותים, פורנוגרפיים. אסור היה שיהיה בהם משהו נורמלי. וגם הבנים היו צריכים למות, כמו הבן של דוד ובת-שבע. ילדים מיחסים אסורים צריכים למות, או להיות מעוותים בעצמם.

* 

עבור גב' גלית פרץ,
הצעה להרצאה בכנס "עולמו ויצירתו של יורם קניוק"

ענת פרי: הברלינאי האחרון מאת יורם קניוק – בין הפארסה של הנקמה לבין הפורנוגרפיה של הפיוס

כמעט בפתיחת הספר מתאר יורם קניוק מפגש בעת נסיעה ברכבת בגרמניה עם זוג צעירים ישראלים שחושדים בו כי הוא נאצי זקן ומחליטים לנקום בו. קניוק אינו חושף את זהותו האמיתית ומניח לצעירה "לנקום בו" על השואה בדרך שהופכת את ה"נקמה" לבדיחה, ובכך הוא מבצע בעצם מעשה חינוכי מודע, מבלי שברור לקורא האם ביקש להעניש את הצעירים הישראלים על כך שזיהו אותו כנאצי או על משאלת הנקמה האוילית שלהם, או על עצם אוילותה של הנקמה שבה בחרו. התיאור הקודם לכך על טעותו שלו עצמו לגבי זוג גרמנים קשישים מעלה את השאלה האם בהניחו לצעירים לנקום בו לא ביקש להעניש גם את עצמו על השאיפה הבלתי נשלטת לחשוף את זהותם של הנאצים. הספר מסתיים בסיפור בדוי ומופרך כליל על יהודי שמפרה בזרעו אשה גרמניה שבעלה אימפוטנט, ומוליד לה בן. לימים ימות הבן יחד עם בנו מאשה יהודיה, והיהודי ישוב לזרועותיה של אם בנו הגרמניה. הסיפור שקניוק מבקש לשאת באמצעותו מסר של פיוס הוא Schundroman, ספרות זולה מופרכת וכמעט פורנוגרפית. מות הבנים חוזר למוטיב מות בנם של דוד ובת-שבע – מות הילד מיחסים אסורים.
בספרו נוגע קניוק, ספק במודע ספק שלא במודע, בשניים מן הדימויים האנטישמיים המרכזיים: היהודי הנוקם והיהודי סוטה-המין המאיים על האשה הנוצרית התמה. דימויים אלה מילאו תפקיד מרכזי הן באנטישמיות הנוצרית, הן בתפיסת היהודי אצל הנאצים, והם ממשיכים למלא תפקיד מרכזי בתפיסת היהודי אחרי השואה, כפי שאפשר לראות למשל מספריה של הלגה הירש, מהתיחסותו של הסופר גינתר אוהנמוס לפיליפ רות, התיחסותה של הסופרת קארן דובה למישל פרידמן, התיחסותו של מתיאס מטושק ב"שפיגל" לאלפרידה ילינק ולפיליפ רות, ורבים רבים אחרים. אלא שאצל יורם קניוק מתהפכים הדימויים על פיהם: דמותם המאיימת של היהודים הנוקמים הופכת לפארסה, ואילו האיום המיני של היהודי הופך לאקט של פיוס. בכך מהפך קניוק על פיהם לא רק את הסטריאוטיפים האנטישמיים של היהודי הנפוצים בגרמניה, אלא גם את הדימויים הישראליים: היהודי הגאה שנוקם את נקמת אחיו בור וילדותי, ואילו היהודי בעל האון המיני אינו אלא מסכן. אך גם דימויים אלה חותרים תחת עצמם, כי משחק הזהויות של קניוק מביא את אקט הנקמה לשיא אוילותו, ומעניק לאקט הפיוס באמצעות האיחוד המיני אופי קיטשי ופורנוגרפי – אם הנקמה היא פארסה, הרי הפיוס הוא טלנובלה גרועה, ומות הבנים כמתכון לפיוס הוא טרגדיה הנמצאת על גבול הפארסה. כך נעלמת כליל מתיאור הפורנוגרפיה של הפיוס הביקורת הארסית שמצויה למשל בשירו של אבידן "לרחוץ את המכונית ולהחנות מול כסית", והפורנוגרפיה של הפיוס הופכת לתמונת הראי של הפארסה של הנקמה – שתיהן מתרחשות בעצם בזירה הפנים-יהודית, ויותר משהן נוגעות ליחסים בין היהודים והגרמנים הן נוגעות לתחושת האשמה של היהודים שאינם מסוגלים להתנתק מגרמניה. כל מגע מיני בסיפור בין היהודי לגרמניה, המסמל את יחסי היהודים והגרמנים, כרוך בעצם בהעלמת זהות, בסוד, בשקר או בבגידה, ומתקיים על גופותיהם של המתים. הפורנוגרפיה מאפשרת את הפיוס, אך גם הופכת את הרוצח וקורבנו לשותפים לפשע.
באופן פרדוקסלי תחושת האשמה היהודית על המשיכה לגרמניה, שחלה עליה התפיסה היהודית המסורתית של ה"תועבה", האסורה והמושכת עד אין קץ, הופכת את גרמניה למאיימת יותר עבור היהודי, שאין לו מנוח מהשאלה האם העומד מולו הוא נאצי ומה אופי יחסיו עם רוצחי עמו. אבל השאלה הלאומית הכללית מסתבכת אצל קניוק, ולא רק אצלו, בשל מעמדו הרגשי הסבוך כבן לאב יליד גרמניה, כך שהנסיעה לגרמניה היא ספק בגידה באב ספק אקט מוחלט של נאמנות, כניסה לנעלי האב. ההליכה בשבילים שסלל האב אינה מעשה נוסטלגי – קניוק מתקשה לנטוש את הניסיון לתקן את המעוות, לחנך את הגרמנים, לבקש סוג של פיצוי או נקמה, שהופכים אף אותו לאווילי בתכלית, כשהוא מודע לגמרי לאווילות של התנהגותו הבלתי נסבלת עבור סביבתו, אך גם עבורו עצמו.
הגיחוך והכעס של קניוק כאחד מבקשים להתמודד עם המצוקה הלא פתורה של אי היכולת לקיום יחסים נורמליים עם גרמניה וגם אי היכולת להינתק ממנה. הצלחתו הגדולה של הספר בישראל, שמעידה על נגיעתו במצוקה שרבים מהישראלים מתמודדים אתה מבלי שהיא עולה לשיח הציבורי הצבוע על יחסי ידידות חמים כביכול בין גרמניה לישראל, וגם האיום שהפיל על הגרמנים שחשו היטב בחתרנות של הספר כנגד תפיסתם האפולוגטית את יחסי היהודים והגרמנים, שניהם אינם מפתיעים.

גלית ענתה בנימוס רב שהצעתי נדחתה משום שלא התאימה לתכנית הכללית של הכנס.
*
הייתי בטוחה שכללתי בהצעת המחקר שלי את "שירתתי את מלך אנגליה" של בוהומיל הראבאל, אבל מסתבר שלא הזכרתי אותו. אולי נזכרתי בו רק אחר כך. אינני זוכרת אם הביטוי "הפורנוגרפיה של הפיוס" עלה בדעתי בעקבות הקריאה בברלינאי האחרון, או שנים רבות קודם, כשגיליתי את הוצאת "גוונים", שאחר כך גם הוצאתי בה את ספריי, וקראתי בתרגומה של רות בונדי את ספרו של הראבאל על המלצר הצ'כי נמוך הקומה שהתאהב נואשות בליזה, מורה להתעמלות גרמניה:

"... ואני הייתי שלו ושקט, שכבתי נבול, וראיתי איך היא באצבעות זריזות קורעת את שארית ענפי האשוחית, כפי שעושים ציידים אחרי שירו בחיית ציד, וראיתי איך היא מכסה את בטני, את כל האיבר הנבול שלי, בענפים זעירים, ואחר כך היא הרימה אותי מעט בידיה וליטפה אותי במפשעה עד שקיבלתי אט-אט זיקפה וכל הענפים התרוממו פתאום ומתוכם הזדקר הפין שלי שצמח כל העת, מזיז הצידה את ענפי האשוחית, אבל ליזה סידרה בלשונה את הענפים סביבו ואחר-כך הרימה את הראש ותקעה את כל האיבר שלי לפיה, עד אי-שם לגרונה, רציתי לדחוק אותה הצידה, אבל היא הפילה אותי, דחפה את ידי הצידה, ואני הבטתי לתקרה ונתתי לה לעשות אתי כרצונה. מעולם לא הייתי מעלה על הדעת שיכלה להיות אלימה ופרועה כל כך, כמעט באכזריות, בחבטות ובתנועות ראש חזקות, מצצה אותי עד ללשד העצמות, מבלי להזיז הצידה את ענפי המחט, שפצעו את פיה עד זוב דם, נראה שכך מנהג הגרמנים... כמעט שפחדתי מליזה..."

איני יכולה לדעת זאת, לצערי, אך משהו בלבי אומר לי שהצ'כית של הראבאל גסה ועממית הרבה יותר מן העברית הכל כך נקייה של רות בונדי העדינה, שאפילו הזין הוא אצלה פין, כמו בספר הדרכה למתבגרים. אבל אפילו בלשון הנקייה הזו של התרגום עולה הניחוח הפורנוגרפי של המקור, האונס הגרמני האלים בידי האשה דוקא של הגבר הצ'כי הקטן, שנכנע ומניח לאשה מטילת האימה שכמעט בולעת את אברו "לעשות אתי כרצונה". אם התיאור הזה מזכיר לכם סטאלג, אין זה מקרה כלל: הפורנוגרפיה הצ'כית של הפיוס דומה מאד לזו היהודית, ובאה מאותו המקום עצמו: כמו היהודים גם הצ'כים הם קורבנותיה של גרמניה, וכמו היהודים הם קשורים ואחוזים בתרבות הגרמנית ומתקשים קושי רב להינתק ממנה. כמו היהודים הם מפחדים גם מפני הניתוק וגם מפני המגע, כמו אצל היהודים נמצאת בתודעתם תורת הגזע הנאצית שראתה גם בסלאבים גזע נחות שמזהם את הדם הגרמני, וכמו אצל היהודים מעידה גם הפורנוגרפיה הצ'כית של הפיוס גם על תהומות נפשם של הקורבנות, אך גם על אופיה של הפגנת הידידות הגרמנית כלפי הקורבנות שיש בה תמיד מרכיב מאד אלים ותוקפני, שמעורר את כל פחדיהם לא פחות מאלימות גלויה. במאזן האימה הזה אין אנשים פרטיים – המלצר הקטן הנאנס הוא צ'כיה, וליזה היא גרמניה האונסת.
וכשחושבים מה אומר הסיפור הזה על תהומות הנפש, קשה שלא לחשוב על רעייתו ואהבת חייו של הראבאל, אלישקה הצעירה ממנו בשנים רבות, שהיתה בת לגרמנים מחבל הסודטים. אלישקה שהיא היא היתה המלצרית הקטנה וכאובת הרגליים בחיים האמיתיים. כמה מהפכים ומערבלים הסופרים בסיפוריהם את המציאות, אבל המיתוס תמיד חזק מהם, משתלט על סיפוריהם ועושה בהם כבתוך שלו.

"ושעה שבפראג כיתות יורים הוציאו להורג, וכך גם בברנו ובבתי-דין אחרים שהיתה להם הסמכות לגזור גזר דין מוות מיידי, עמדתי אני עירום בפני רופא, שהרים לי בעזרת מקל את איבר המין שלי ואחר-כך ציוה עליי להסתובב ובעזרת המקל הסתכל בפי הטבעת שלי ואחר כך שקל ביד את האשכים שלי והכתיב בקול את מה שראה ומה שמישש ומה שקבע, ואחר כך ביקש ממני לאונן קצת ולהביא לו מעט זרע לשם בדיקה מדעית, כי במקרה – כפי שאמר לי בגרמנית האגרלנדית האיומה, שאמנם לא הבנתי אותה, אך תפסתי היטב מה שהוא רוצה להביע בשאט נפש – שאיזה צ'כי מחורבן רוצה לשאת לאשה גרמנייה, חייבת הטיפה הסרוחה שלו להיות שווה לפחות כפליים מזרע החצרן האחרון במלון האחרון בעיר אגר, והוסיף, שבין כה וכה ריר היריקה שתירק לי גרמנייה בפרצוף תהיה עבורה השפלה ועבורי כבוד... ובאותו רגע ראיתי לנגד עיניי את הידיעות בעיתונים, שהגרמנים יורים בצ'כים, שעה שאני משחק לי כאן עם האיבר שלי כדי שאהיה ראוי לשאת גרמנייה לאשה. פתאום נפלה עלי אימה, ששם נערכות הוצאות להורג ואני עומד כאן בפני רופא עם הזין ביד ולא מסוגל להגיע לזיקפה..."

הפעם רות בונדי התחילה את הקטע עם "איבר מין" ו"אשכים", אבל בסופו נאלצה אפילו היא לכתוב "זין".
כנראה שהראבאל השתמש במקום זה במלה גסה במיוחד.

ליזה מנגנת כל השבוע את וגנר, מאזינה לזיגפריד וללוהנגרין, ומחליטה לקרוא לתינוק שיוולד זיגפריד. זיגפריד הוא תינוק מפגר שתוקע כל העת מסמרים ברצפה וצוחק בהפצצות. ליזה שמסתובבת עם מזוודה של בולי דואר שאספה מבתי יהודים שנרצחו נהרגת בהפצצה כזו וזיגפריד צוחק ותוקע מסמרים ברצפה. גם כאן הזיווג האסור מסתיים בלידת ילד מפלצתי ובמוות מפלצתי של בת הזוג.

בוהומיל הראבאל ואלישקה שלו חיו באושר רב עד מותה של אלישקה. לא היו להם ילדים. את אהבת האב שלו השקיע הראבאל בחתולים ובציפורים.

*    

עד שקראתי את רשימותיה האוטוביוגרפיות של רות בונדי "שברים שלמים", לא חשבתי על הלכלוך, רק על הרעב, הקור, היסורים והמוות. רות בונדי סיפרה שהרעב הפריע לה פחות מהזוהמה, שהסיוט שנותר לה מאושוויץ אינו הרעב אלא המחראות המכוסות צואה.
בזכרונותיה מימי המלחמה סיפרה ג'ני לבל כיצד אילצו הנאצים את אמה לנקות מחראות ללא כפפות, אך לאמה לא היה אכפת כלל.
כעת, כשפתחו לחוקרים את הארכיון בבאד ארולסן – כיצד הניחו לגרמנים לסגור את הארכיון במשך ששים שנה כדי לגונן על הפושעים הנאצים שלהם שיחיו וימותו בשלוה, עוד שאלה ללא תשובה – סיפר ניצול אושוויץ כיצד השליכו יהודי גוסס לתעלה שאליה היו משתינים.

הצורך הנאצי לגולל את היהודים בהפרשות ויונתן גפן שכותב על היהודים שאוהבים לחרבן במטוס, במיוחד מעל גרמניה. הפארסה של הנקמה.

ששים שנה מנעו הגרמנים את פתיחת באד ארולסן ואיש לא מחה. ששים שנה סירבו לשלם שליש מסכום הפיצויים שהתחייבו עליו, בטענה שזה הוא חלקה של מזרח גרמניה.
אבל מזרח גרמניה קטנה הרבה משליש וגם ענייה בהרבה.
ולניצולים שביקשו פיצויים עשו מבחן בגרמנית. תנאי גרמני לקבלת פיצויים – ידיעת גרמנית. הרי מי שאינו יודע גרמנית חייו ממילא אינם ראויים, ורציחתו אינה פשע כלל.
חמי המנוח שהיה במחנה עבודת כפייה שרק בודדים שרדו ממנו, קיבל פיצוי בסך ארבעה מרק גרמני ליום. אחי סיפר לי שזה היה הסכום שהאס-אס העריך כעלות עבודתם של האסירים. זה הסכום שגרמניה שילמה להם כפיצויים – עלות שכרם לפי הערכת האס-אס, ובלי שום ריבית והצמדה.

*

בסרט של ארי ליבסקר על הסטאלגים דיבר גבר אחד קצת ביריון שאמר שהוא אוהב לזיין גרמניות כי ככה הוא מתנקם. זה היה שילוב מיוחד של הפארסה של הנקמה והפורנוגרפיה של הפיוס.
לידי ישבה בפרצוף חמור מרצה פמיניסטית למשפטים והזדעזעה.
אמרתי לה שהסרט הזה הוא בשבילי – פורנוגרפיה, היא אמרה - לא, אמרתי, נוסטלגיה. ראיתי אותה מתפלצת. אף פעם היא לא קראה סטאלג, או פאני היל, או ביל קרטר, או פטריק קים.
חשבתי שאין ישראלי בגילנו שאינו מגחך כשאומרים לו הייתי כלבתו של קולונל שולץ. אבל היא נותרה חמורת סבר ומדי פעם הזדעזעה וכיסתה את עיניה בכפות ידיה המטופחות.

אחרי הסרט ראיתי את הפרופסורית מהאוניברסיטה שתמיד יושבת ראש בכינוסים שמכון גיתה מארגן ומטיפה ליהודים איך צריך לדבר על השואה ובסוף תמיד מסבירה שהשואה צריכה ללמד אותנו לא לשנוא את הגרמנים אלא את היהודים שעושים פשעים לפלשתינים. במכון גיתה נורא אוהבים את הפרופסורית הזאת. ראיתי אותה הולכת לבמאי של הסרט על הסטאלגים ומודה לו שהוא מתח ביקורת על התופעה המזעזעת של הסיפורים של קצטניק ושל הסטאלגים.

אט אט הרגשתי איך הצביעות וההתחסדות מעבות את האוויר ומעוררות בי בחילה. אם כבר מוכרחים להזדיין עם גרמנים, לפחות תחסכו מאיתנו את הפורנוגרפיה של הפיוס. לפחות שזו תהיה נקמה. תזיינו גרמניות בתור נקמה. זה עדיף על זה שתיתנו לגרמנים לזיין אתכם וגם לזיין לכם ולנו את השכל. שיהיה סטאלג, שתהיה פורנוגרפיה, שתיכנסו בנאציות עד העצם. האם השואה היתה כל כך מעודנת, שצריך לכתוב עליה בעידון, ולספר עליה בעידון, ולגלות המון רגישות, למה בדיוק? יוליוס שטרייכר יתמוטט בגלל רגישות יתר? גבלס יזדעזע מהבוטות? אתם צוחקים עלינו? למה בדיוק צריך לכתוב על השואה באיפוק ובטוב טעם? האם צקצוק   הלשון המתחסד הזה על יהודים שלא מדברים יפה על השואה איננו מחמיץ קצת את עצם העניין? או אולי מטה אותו בכוונת מכוון? שיהיו נאציות סאדיסטיות עם ציצים ענקיים ושיער בלונדיני גולש ושוט, שיהיה כבר גועל נפש אמיתי, במקום לשכשך במימי אייכמן באגם ואנזה ולהטביע את הפיתרון הסופי ביין אלזסי ונופת צופים. איך אפשר לכתוב ספרים אמיתיים עם כל כך הרבה קלישאות מתחסדות. לפחות הסטאלגים היו גועל נפש גדול מהחיים, בישראל העצובה של ילדותנו, ששתקו בה המתים ושתקו בה הניצולים וגם החיים שתקו בלי סוף. ישראל שלא דיברה ולא הזכירה, אנשים שנשאו את מתיהם כמו חרפה עד שהוכרעו אפיים ארצה.

לעזאזל עם השילוש הקדוש של גרמנים יהודים פלשתינים ועם כנסים של מכון גיתה. שיהיו יהודים מול נאצים, כמו שבאמת היה, כמו שבאמת עדיין. שיהיו יהודים נועזים מזיינים נאציות לוהטות. שהיהודים המכוערים מ"דר שטירמר" שכל הזמן מזהמים נשים אריות צהובות וטהורות גזע יהפכו לגברים מסוקסים שמזיינים נאציות עם שוט ומועכים את שדיהן האדירים. הסטאלגים של ישראל הקטנה. משהו אמיתי. רגע לפני שגריר גרמניה מכון גיתה קרן יוהאן האקנקרויצל וקרן פרידריך בראונה קוצל מאמרים של שגריר גרמניה בהארץ מאמרים של ראש מכון גיתה בהארץ נאום של מנהל הקרן צחות לשון עם צלב הקרס רגע לפני השילומים רגע לפני הניחומים רגע לפני הסיכומים רגע לפני גרמניה אחרת כשהיא מוכרת  גועל נפש שכולו תמימות של ילדים שמנבלים את הפה בסתר. גועל נפש שקוראים מתחת לשולחן, במקום מלגת שהייה בגרמניה ווילה על אגם ואנזה וערב הקראה בברלין וגרמנים מתחסדים ורומן עם עורכת ספרים ענוגה שמסמל את הפיוס ופרופסורית שמסבירה שהדיון בשואה מתייחס בעצם לפלשתינים.

שתהיה פורנוגרפיה שנראית כמו פורנוגרפיה, ולא מתחזה לספרות.