יום שישי, 27 בנובמבר 2020

לא חוזרים מהחל"ת

 

בזמן האחרון כתבי החדשות מסקרים תופעה מאד משונה בעיניהם: אנשים שהוצאו לחל"ת ומסרבים לבקשת המעביד לחזור לעבודה. כמו המעסיקים שמיהרו להוציא את עובדיהם לחל"ת כדי לחסוך בהוצאות, וכעת אין גבול לתמהונם על העובדים שאינם רצים חזרה לזרועותיהם ברגע שהם קוראים להם, גם הכתבים מלאים תמיהה: כיצד יכול אדם לסרב להצעה נדיבה כזו, לשוב לעבודה אצל המעביד ששלח אותו הביתה? ושום כתב איננו שואל את המעסיק שאלת תם: אם ידעת שתזדקק לעובדים כשהסגר יסתיים והעסק יחזור לעבוד, מדוע שלחת אותם הביתה ולא חשבת שאולי לא ירצו לחזור אל מי ששלח אותם הביתה? שאולי יעדיפו לחפש מעסיק אחר, שלא ימהר כל כך לוותר עליהם, שיהיה מוכן לספוג הוצאות והפסדים כדי לשמור על עובדיו? שאולי אחרי שהראית להם שאתה מוכן לוותר עליהם, שלא עולה בדעתך להילחם עליהם ולהעניק להם תחושת ביטחון ויציבות במקום עבודתם, אולי הם יעדיפו לומר לך שעכשיו תחפש אותם? שום אדם עובד איננו רוצה שישלחו אותו הביתה לחיות מקצבת אבטלה שתקצץ שלושים אחוז משכרו. לקבל רק שבעים אחוז משכרך זה דבר שמפחיד אדם עובד, אבל אחרי שכבר הוציאו אותו לחל"ת, ואילצו אותו לחיות משבעים אחוז משכרו, הוא מתרגל. אנשים מתרגלים למצבים קשים. קונים רק אוכל, לובשים בגדים פשוטים – ממילא אין צורך להתלבש יפה כשנשארים בבית, לא קונים שום דבר חדש, ולא יוצאים לבלות, מה שלא קשה במיוחד בתקופה שממילא הכל סגור, מסבירים לילדים שאין כסף – ילדים מבינים יותר ממה שחושבים, לוקחים קצת כסף אם אין ברירה מבני משפחה שמצבם טוב יותר, ואיכשהו שורדים. לאט לאט מתרגלים לזה שלא כל כך נורא להיות עני, ויש לזה גם יתרונות – יש יותר זמן לבלות עם המשפחה, לנוח ולראות טלויזיה, ויש יותר זמן וכוח לבשל ולתפור או לסרוג או לתקן ולבנות כל מיני דברים, שזה גם חוסך כסף. ממילא מדובר באנשים שלא הרוויחו יותר מדי גם לפני הקורונה, והעבודה שלהם היתה רק עבודה כדי להתפרנס, לא קריירה ולא משאת נפש. כל עוד אנשים כאלה עובדים ומתפרנסים בכבוד, או אפילו בדוחק, וכל עוד העבודה איננה ממררת את חייהם, וכל עוד איש איננו שולח אותם הביתה, הם ישמחו להישאר במקום העבודה ולעשות את עבודתם נאמנה, אבל כששולחים אותם הביתה, ומעניקים להם הרבה זמן לחשוב, ובלית ברירה הם מתרגלים להיות בבית ואפילו נהנים מזה, הם כבר לא כל כך בטוחים שבאמת היה להם טוב בעבודה, ושבאמת הם רוצים לחזור לשם, ומי בכלל רוצה לחזור למקום שמשם סילקו אותו, ולו גם זמנית. לאנשים יש כבוד עצמי, ומי ששולח אותם הביתה פוגע בכבודם, פוגע באמונם, ופוגע בכוח ההתמדה שלהם, כוח ההתמדה שגורם לאנשים לקום כל בוקר וללכת לעבודה כל עוד מחכים להם שם, כוח התמדה שמפסיק לפעול כאשר שולחים אותם הביתה ומניחים להם להתנסות באין עבודה. כי אנשים עובדים לא רק בשביל כסף. אנשים עובדים בשביל להרגיש שהם נחוצים, שהם מועילים, שמכבדים אותם. אם ממילא אומרים להם שהם לא נחוצים ולא מועילים ולא חסים על כבודם, למה להם להתאמץ? הרי כבר שלחו אותם הביתה, את הפגיעה הם כבר ספגו, כבר לא ישנה להם שעכשיו המעביד רוצה אותם חזרה. שיחכה, הם חושבים לעצמם, הוא לא חשב עלי כשהוציא אותי לחל"ת, לא היה אכפת לו מה זה יעשה לי, אז למה שלי יהיה אכפת עכשיו שפתאם הוא צריך אותי? מה אני, חמור, שיגידו לי עכשיו תלך, עכשיו תבוא? עכשיו דוקא בא לי לשבת בבית, ושמי שהוציא אותי לחל"ת וחשב איך יחסוך כמה חודשים של תשלום שכרי, שימשיך לחסוך, עכשיו שירגיש גם הוא איך זה כשלא רוצים אותך, כשחושבים שאפשר להגיד לך תלך, תבוא, תלך, תבוא. שיבין שנאמנות היא עניין הדדי, ומי שאיננו נאמן לעובדיו, עובדיו אינם נאמנים לו, וגם אין להם שום סיבה לגלות נאמנות.

יום שני, 23 בנובמבר 2020

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

יום שלישי, 17 בנובמבר 2020

מותו של החייל אביתר יוספי

 

הבוקר קראתי בעיתון "הארץ" תחקיר מזעזע של יניב קובוביץ על מותו של החייל אביתר יוספי ז"ל בטביעה בנחל חילזון במהלך תרגיל ניווט בגשם שוטף ובתנאי מזג אוויר קשים. זה קרה ב-7 בינואר 2019, פחות משנה אחרי אסון השטפון בנחל צפית שבו נספו תשע נערות ונער מן המכינה הקדם-צבאית בני-ציון, והדמיון בין שני האסונות מעורר בי חלחלה.

גם באסון נחל צפית וגם באסון טביעתו של אביתר יוספי בנחל חילזון ידעו מראש שיהיו תנאי מזג אוויר קשים ומסוכנים, אבל כמו ראשי המכינה, גם המפקדים על תרגיל הניווט של החיילים סירבו לבטל את הניווט המסוכן, או לפחות להורות לחיילים שלא להיכנס לתוך הנחל ולבצע את הניווט על היבשה בלבד. כשחייל התקשר להודיע למפקדים שהזרימה בנחל חזקה ומסוכנת הם אמרו לו שהוא חי בסרט אם הוא חושב שהניווט ייפסק. המפקדים לא רק דרשו מהם להיכנס לנחל ולסיים את הניווט בסכנת חיים: הם גם לא חיכו להם בשטח, חלקם בכלל הלכו לישון, כשחיילים דיווחו שהם רטובים וקפואים אמרו להם לקפוץ במקום. הפרמדיק שהיה בשטח מצא חייל בסכנת חיים שחום גופו ירד ל-33 מעלות. רק במזל לא נהרגו שם עוד חיילים. חלקם החליטו בעצמם להפסיק את הניווט ועלו לכרמיאל הסמוכה. אחד מהם היה במצוקה אבל את המפקדים, שעדיין לא הגיעו לשטח, זה לא עניין. כשקוראים את סיפורי החיילים מבינים שרק בנס לא היו הרוגים נוספים.

וזה לא הכל. מתברר שתכנית הניווט שהוגשה לאישור היתה שקרית ובכלל לא התאימה למסלול האמיתי. מתברר שפקח רשות הטבע והגנים שאישורו נדרש לקיום הניווט, פסל את הניווט בנחל חילזון בחורף בגלל הסכנה. אז הגישו לו לאישור מסלול אחר, שקרי, לא המסלול האמיתי שהוטל על החיילים לנווט בו שכן כלל את נחל חילזון, והשתמשו באישור שניתן למסלול אחר כאילו ניתן למסלול האמיתי. גם מידע שנמסר לחיילים היה בחלקו לא נכון. המפקדים גם לא טרחו לערוך סיור מקדים במסלול הניווט ולוודא את כשירותו.

וגם זה לא הכל. ברגע שהבינו בפיקוד שאביתר טבע למוות ושהם הולכים להסתבך, עצרו את הניווט, מאוחר מדי, וכמובן שיקרו למצ"ח לגבי מועד עצירת הניווט האמיתי. מצ"ח גילו את האמת מחקירת החיילים ומאיכון הטלפונים. וגם זה לא הכל. כשהגיעו לנחל שבו צפה עדיין גופתו של אביתר יוספי התנפלו המפקדים על חברו רון הדר והאשימו אותו שנכנס עם אביתר לנחל בניגוד להוראות המפקדים. האמת היתה שרון ואביתר היו מהחיילים הבודדים שניסו למלא אחר הוראות המפקדים ולחצות את הנחל כדי לסיים את הניווט. אביתר טבע ורון ניצל בנס ונזרק מהיחידה כעונש על כך שאמר בחקירתו את האמת. המפקדים שנחקרו עשו הכל להעלים מידע, טענו שהחליפו את הנייד או הנייד נעלם בליל האירוע וכיו"ב. לאחר חקירה מאומצת מאד של מצ"ח שהצליחה לחשוף את השקרים והטיוח הודחו חמשה מפקדים ונענשו בעונשים קלים. איש מהם לא ישב בכלא. מפקד החטיבה אל"מ דולף הוא כיום מזכירו הצבאי של בני גנץ. נחמה פורתא היא שאיננו מפקד כעת על חיילים.

קשה לדעת ממה להזדעזע יותר: מהצגת המסלול השקרי לרשות הטבע והגנים כדי לקבל במרמה אישור למסלול מסכן חיים בטענה "שככה עושים תמיד", מהזלזול של אי עריכת סיור מקדים והפקרת החיילים בשטח לבדם במקום ללוות אותם ולהמתין להם, מהזלזול והאטימות לנוכח תלונות החיילים שהמשיכו לסכן את חייהם וגרמו למותו של אביתר יוספי ולפגיעות קור שסיכנו את חיי חבריו ורק בנס לא גרמו למוות נוסף, מהשקרים והטיוח, מההתנערות מאחריות, מהניסיון לגלגל את האשמה על החיילים הפשוטים כדי לכסות על אשמת המפקדים, או מהטיפול בכפפות משי בקצינים הבכירים שבכירי הצבא התגייסו לחלץ אותם מלתת את הדין על מעשיהם. כל אחד מאלה וכולם יחד חושפים צבא מושחת ורקוב שאין ראוי להפקיד בידיו חיי אנשים צעירים, מלאי רצון טוב, נאמנות ואהבת מולדת, שחייהם בעיני מפקדיהם השפלים כקליפת השום.

ושוב הדימיון המצמרר לאסון נחל צפית, שאליו הוכנסו הנערים והנערות לאחר שהובטח להוריהם שלא ייכנסו לנחל צאלים, למרות ששני הנחלים היו מסוכנים באותה המידה, וחייהם של עשרה בני נוער צעירים הושלכו מנגד. וכל זה מתוך מה? סאדיזם, הפקרות, זלזול בחיי אדם, טירוף? אכן חיילים נדרשים לסכן את חייהם, אבל רק כאשר מדובר במצב מלחמה והמדינה בסכנה. לא כאשר מדובר באימון או בטיול. כיצד הידרדרו מפקדי צה"ל לזלזול כזה בחיי חייליהם, לכזו הפקרות, לכזו שחיתות? ובעצם מדוע שיהיו שונים מראש הממשלה, משרי הממשלה, מחברי הכנסת? האם אלה מפגינים התנהגות מוסרית יותר מאותם מפקדים? האם הם אינם ששים לדרוש מציבור האזרחים את מה שלעולם לא היו דורשים מעצמם? האם הם אינם מנסים לגלגל תמיד את אשמתם על אחרים ולנצל את כוחם השלטוני כדי לאיים על זוטרים וכפופים?

כמה מסור היה אביתר יוספי, כמה מחויב, כמה השתדל להיות חייל טוב וצייתן, והדבר עלה לו בחייו. לו רק ויתר על הניסיון להשלים את הניווט ועשה את דרכו עם חבריו לכרמיאל, לא היה מאבד את חייו הצעירים. חברו רון הדר מצטער על כך שסולק מהיחידה על ידי מפקדיו המושחתים ולא המשיך לקריירה צבאית שעליה חלם. אולי איננו צריך להצטער. צבא הגנה לישראל איננו ראוי לעלומיהם היפים וללבם הטהור של חייליו.

יום שישי, 13 בנובמבר 2020

טראמפ מפחיד גם כשהוא מפסיד

 

נצחונו של ג'ו ביידן לא הביא קץ לאימה מפני טראמפ. טראמפ דיבר חודשים לפני הבחירות על כך שיהיו זיופים בהצבעה בדואר, ובכך סימן את האסטרטגיה שהכין למקרה של הפסד בבחירות שזו תמציתה: רק נצחון של טראמפ הוא נצחון ראוי להכרה. הפסד של טראמפ הוא גניבת הבחירות. אין צורך שזו תהיה אמת כדי שטראמפ יטען זאת. כל נשיאותו של טראמפ מבוססת על שקרים. שקרים, כפי שכבר כתבתי במקום אחר, אינם חוסר יכולת להכיר במציאות, אלא תוקפנות כלפי היריב, תוקפנות שמנסה לכפות באמצעות כוח את השקרים שנוחים לממציאם. לעובדה שמדובר בשקר אין משמעות, מפני שאין כוונה לשכנע מישהו על ידי הצגת המציאות אלא לכפות את השקר באמצעות כוח, כוח תקשורתי או שלטוני וצבאי. כל שלטון שאינו דמוקרטי כופה על הציבור מסכת של שקרים, וטראמפ איננו אדם שמכיר בדמוקרטיה, אלא אם כן היא משרתת אותו. הדמוקרטיה שירתה אותו כאשר איפשרה לאדם מסוכן כמוהו להגיע לשלטון. לא בטוח שהדמוקרטיה האמריקאית מספיק חזקה כדי להיפטר מטראמפ, למרות שהפסיד בבחירות. לכן אני עדיין מפחדת מאד ממה שיקרה בארצות הברית. היום גם חמי שלו כתב על כך ב"הארץ", והזכיר את תחזיתו של העיתונאי ברטון גלמן במגזין אטלנטיק שטראמפ לא יכיר בהפסדו וינסה להמשיך להחזיק בשלטון בכוח. אני לא ידעתי על תחזיתו של גלמן, שהתבססה לא רק על אישיותו של טראמפ, אלא גם על היכרות עם הבעייתיות של שיטת הבחירות האמריקאית, שאיננה מעניקה את הנצחון בפשטות למי שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר – אחרת היתה הילארי קלינטון נבחרת לנשיאות ולא טראמפ - אלא פועלת בשיטה מסובכת של אלקטורים שנועדה מראש לשבש את בחירת הרוב ולהעניק כוח עודף לאיזורים כפריים על פני הערים הצפופות שהן ברובן דמוקרטיות. טראמפ עלול לנצל את העובדה הזו כדי לנסות לגרום למושלים רפובליקאים למנוע הצבעה של האלקטורים עבור ביידן במדינות שבהן ביידן זכה בבחירות. טראמפ עלול גם להפעיל את המיליציות הנאציות שתומכות בו נגד הדמוקרטים וגם את הצבא, אבל אי אפשר לדעת אם הצבא אכן יתמוך בו, במקרה שינסה להישאר בשלטון בכוח. רוב האנשים אינם מאמינים שטראמפ ירחיק לכת עד כדי כך ושיצליח באסטרטגיה כזו למנוע את החלפת השלטון ולהישאר בבית הלבן, אבל אני אינני בטוחה שטראמפ איננו מתכוון להמשיך לשלוט בארצות הברית בכוח. כמובן הוא איננו יכול לעשות זאת לגמרי לבדו. כדי להשתלט על ארצות הברית ולדכא בכוח את מצביעיו של ביידן ולאלצם להיכנע לדיקטטורה שלו הוא יצטרך כוח צבאי, וספק אם יספיקו לכך המשמרות הלאומיים של המדינות הרפובליקניות, וספק אם צבא ארצות הברית שרבים מחייליו ומפקדיו שחורים יתמוך בטראמפ אם יחולל מלחמת אזרחים כדי להישאר בשלטון. כל זה נשמע לאנשים מטורף מכדי להתממש. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שטראמפ ייכנע לאחר שיעמיס קשיים במשך תקופה מסוימת על כניסתו של ביידן לתפקיד, אבל בינתיים אין סיבה לחשוב שטראמפ ייכנע, זו יותר משאלת לב לחשוב שטראמפ הוא אדם נורמלי שיקבל את דין הבוחר ששלח אותו הביתה בצורה מאד משכנעת, ולמרות התדהמה אצל מתנגדי טראמפ מכך שזכה בשבעים מיליון קולות, הרי ביידן זכה בשבעים וארבעה מיליון קולות, בנוסף לרוב מוחלט של האלקטורים, שזה נצחון מאד משכנע, אבל בגלל שיטת הבחירות בארצות הברית, טראמפ איננו חסר סיכוי לחלוטין. המשפטנים חוזרים ומציינים שאין צורך בהסכמתו של טראמפ לנצחונו של ביידן ושכל מה שטראמפ צריך לעשות הוא לעזוב את הבית הלבן בבוא היום, בעוד חודשיים בערך. אבל זה בדיוק העניין, שטראמפ לא מתכוון לעזוב את הבית הלבן. מלאניה כנראה תארוז ותעבור משם יחד עם בנה ואולי בכלל לא תחזור לחיות עם טראמפ, שבגללו חלו היא ובנה בקורונה ואולי כבר הספיק לה מהחיים עם התוקפנות הטראמפית, שדרשה מאנשים שלא לעטות מסכה ולהעמיד פנים שאין מגפה משתוללת שכבר הרגה כמעט רבע מיליון אמריקאים. אבל טראמפ עצמו לא בהכרח יעזוב ואולי יגייס מיליציות או משמרות או יחידות צבאיות כדי להתבצר בפועל בבית הלבן, ואולי יגייס גם את תומכיו החמושים חובבי הנשק להילחם בביידן ואנשיו, ואז אמריקה תצטרך להילחם על קיום משטרה הדמוקרטי. מלאניה אולי לא היתה מוכנה למות למען בעלה המטורף, אבל סוכנות אי-פי דיווחה בתדהמה שדווקא במחוזות מוכי הקורונה הצביעו עבור טראמפ. הניסוח הנכון הוא כמובן הפוך: לא מוכי הקורונה הצביעו לטראמפ, אלא מצביעיו של טראמפ הם מוכי קורונה, שכן במצוותו ובעידודו הם נמנעים מחבישת מסכות ומנקיטת אמצעי זהירות נגד המחלה, כצעד של נאמנות כלפי טראמפ. מה יעשו האנשים האלה שמוכנים למות מקורונה כדי להפגין נאמנות לטראמפ? האם הם יהיו מוכנים לבוא עם נשקם כדי להשאיר אותו בכוח בבית הלבן? חלקם בוודאי מסוגלים לכך.

רוב האנשים מעדיפים לחשוב שתחזיות כאלה מטורפות מכדי להתממש, ושטראמפ איננו מסוגל להרחיק לכת עד כדי כך, ושבמוקדם או במאוחר נחזה בהעברת שלטון תקנית בארצות הברית. גם אני מקוה לכך, אבל אני מפחדת עדיין שטראמפ מסוגל גם לנסות להחזיק בשלטון בכוח ולחולל מלחמת אזרחים, ושתומכיו יגידו שהוא צודק כי גנבו ממנו את הנצחון, ולא ישנה מה יקבעו בתי המשפט. עכשיו טראמפ אומר שבתי המשפט קובעים, אבל הוא יאמר זאת רק עד שבתי המשפט יפסקו נגדו, ואז הוא יטען שבתי המשפט מוסמכים רק להכריז על נצחונו של טראמפ, וכל פסיקה אחרת היא שקר. לאנשים שאינם מכבדים את הדמוקרטיה אין מעצורים ואין בעיה לטעון כך ולטעון אחרת על פי הצרכים. רוב האנשים מעדיפים לחשוב שהתפתחויות כאלה אינן בגדר האפשר. הן מאיימות מדי ונראות כל כך מטורפות שקשה להכיר בכך שהן אפשריות, ושלטראמפ אכן אין מעצורים, ושאסור להעלות לשלטון אנשים שעלולים להפוך לדיקטטורים. אבל הדמוקרטיה איננה מבטיחה לנו שרק אנשים שמכבדים אותה יבחרו לשלטון, ואיננה מבטיחה לנו שמי שמנצח ידע ברבות הימים גם להכיר בהפסד, וכמו שבני זוג נאלצים לפעמים להכיר את צדו האפל של בן-זוגם רק כאשר הם נפרדים, לא בטוח שארצות הברית כבר ראתה את הגרוע מכל שטראמפ יכול לחולל, וכל עוד הוא יושב בבית הלבן וצועק שהדמוקרטים גנבו את הבחירות, יש סיבה טובה לפחד.   

יום שני, 9 בנובמבר 2020

דר שטירמר על "יהודה הרוצח הבוגדני"

 

במלאת 82 שנה לליל הבדולח אני מביאה כאן את תרגום כתבת השער של השבועון "דר שטירמר", גיליון 49 מדצמבר 1938, שנכתבה כתשובה למחאות  הבינלאומיות נגד ליל הבדולח. בכתבה מסביר קרל הולץ, מן הכותבים הקבועים ב"דר שטירמר", מדוע היהדות כולה צריכה לשאת באחריות לרצח הנציג הגרמני בפריס ארנסט פום ראט בידי הסטודנט היהודי הרשל גרינשפאן. הטקסט הוגדל ממיקרופילם בספריית יד ושם. כתבה מגיליון קודם של דר שטירמר, מספר 48, מאת התועמלן הנאצי ארנסט הימר, מחבר "הפטריה המורעלת", ספר תעמולה נאצי לילדים, תוכלו למצוא ברשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח".

הכתבה קושרת את הרצח ל"דוגמאות בברית הישנה". "דר שטירמר" מייצג זרם נאצי קתולי שטען כי ישו לא היה יהודי אלא בן לגזע הארי, וכי התנ"ך, "הברית הישנה" מייצג את הרֶשַע היהודי, ואילו הברית החדשה מייצגת את מוצאו האֲרִי של ישו ואת טוּבָה של הנצרות. על כך ראו ברשימתי "האם ישו היה יהודי?"

 

מתוכן הכתבה שלהלן אפשר להבין שמשפטו של גרינשפאן כבר התקיים כביכול, כי מוזכרים שוב ושוב דברים שאמר כביכול בבית המשפט, אך גרינשפאן לא נשפט בסופו של דבר. לאחר כיבוש צרפת הועבר לגרמניה, וככל הנראה נפטר או נרצח בכלאו במועד בלתי ידוע, ואולי גם שם קץ לחייו. (ראו יותם פלדמן במוסף "הארץ", יום ו, 7.11.08).


בסוף הכתבה מתוארים היהודים כמי שרצחו מיליונים ברוסיה ובספרד. איזכורים חוזרים ונשנים אלה של היהודים כרוצחי מיליונים, מעידים לדעתי על כך שרעיון השמדת מיליוני יהודים התקיים בתודעה הנאצית הרבה לפני המלחמה, ו"דר שטירמר" ניסה להכין את הקרקע לכך.

כמה הערות שלי על אי דיוקים בכתבה מובאות בגוף התרגום בסוגריים מרובעות. כמובן שבכל מקרה אין לראות ב"דר שטירמר" מקור לעובדות היסטוריות. לעניין רצח וילהלם גוסטלוף המוזכר בכתבה ראו רשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס".

 

דר שטירמר גיליון 49 דצמבר 1938

 

יהודה הרוצח הבוגדני

 

מרשמים ודוגמאות בברית הישנה

 

היהודי ניצל את פעולות הנקמה, שביצע העם הגרמני נגד היהודים בתשובה לרצח בפריס, למערכת הסתה נוראה. העיתונות היהודית בכל העולם גועשת נגד גרמניה. היא סוחטת ומספסרת בבלוטות הדמעות של כל הלא יהודים החיים בחו"ל. היא קוראת "בשם האנושיות" להזדהות, חמלה ורחמים עליהם, והיא זורעת זעם ושנאה נגד העם הגרמני.

 

מעל הכל מתאמצת העיתונות היהודית להציג את הרצח בפריס כמקרה בודד. היא מסבירה שהיהודי גרינשפאן הינו "יהודי מגורש מגרמניה". שהוא נקם על ה"סֵבֶל" שנגרם לו. שאי אפשר להטיל על היהדות את האחריות למעשה הזה שנעשה מסיבות אישיות.

 

גם כאן מתגלה היהודי כ"רב אמן הכזב", כפי שכינה שופנהאואר את הגזע הזר. הוא מתגלה כפי שישו תיאר אותו:

 

"אתם מאביכם השטן, ואת רצונות אביכם אתם רוצים לעשות. הוא מלכתחילה היה רוצח אדם, וּבַּאֶמֶת לא עמד, כי כי אמת אין בו: כאשר ידבר כָּזָב, ידבר משלו, כי כָּזָב הוא וְכָזָב אביו."

                                                                          בשורת יוחנן ח, מ"ד.

 

כזב הוא, כאשר היהדות העולמית טוענת, שרצח זה הוא "מקרה יחיד", שליהדות אין דבר וחצי דבר איתו. האמת היא, שהיהודים תכננו את הרצח הזה בקפידה. האמת היא, שכָּליהוּדָה (Alljuda) בכללו עמד ועומד מאחורי רצח זה. האמת היא, שגרינשפאן נראה היום בעיני כל היהודים כגיבור לאומי. האמת היא, שהיריות בשגרירות הגרמנית בפריס נורו מצד העם היהודי כלפיי העם הגרמני. זו היא האמת. היהודי גרינשפאן האמין שהוא עושה מעשה יהודי לאומי והוא השתמש לצורך זה בדוגמאות מן הברית הישנה. הוא פעל על פי דוגמאות אלה כפי שעשה גם היהודי פרנקפורטר, שרצח את וילהלם גוסטלוף. ברור שאת שניהם דירבנו לרצח ולימדו רבנים ומלומדים בתלמוד. כי הדימיון בין רצח בוגדני זה לאלה שבברית הישנה הוא דימיון מדהים.

 

הרציחות של גוסטלוף ופום ראט   

 

היהודי פרנקפורטר יצא לדאבוס בשוויץ, לשעת הקבלה של המנהיג הארצי של המפלגה הנאצית בשוויץ, וילהלם גוסטלוף. הוא לא הזדהה כיהודי. כשהוא נשאל לרצונו, אמר שברצונו לדבר אישית עם המנהיג, שיש לו בקשה אליו. וילהלם גוסטלוף בא. הוא נכנס בברכת שלום, בתום לב ונכון לעזור. אז הוציא היהודי את האקדח שהחזיק חבוי, והכריע בכמה יריות את תם הלב. וילהלם גוסטלוף נפטר זמן קצר אחר כך. בבית המשפט הכריז פרנקפורטר, שבאמצעות הרצח רצה להתנקם כיהודי בעם הגרמני.

 

היהודי גרינשפאן יצא בפריס לשגרירות הגרמנית. כשנשאל הסביר שהוא רוצה לדבר אישית עם אחד מן הממונים, שיש לו מסמך חשוב וסודי למסור. הגיע הנציג פום ראט. הוא נכנס מברך ושואל. אז תפס גרינשפאן את הנשק שהחזיק חבוי והכריע בכמה יריות את תם הלב. ימים מעטים אחר כך נפטר הנציג פום ראט בבית החולים. הרוצח נתן בבית הדין את אותו הסבר, כמו זה שמסר היהודי פרנקפורטר בשוויץ. הוא הסביר, שבתור יהודי הוא רצה להתנקם בעם הגרמני.

 

רצח המלך עגלון

 

וכעת נוטל אדם את הברית הישנה לידו ופותח בספר שופטים, פרק ג, פסוקים ט"ו-כ"ה:

 

שם קוראים, שהמלך המואבי עֶגְלוֹן משל ביהודים, וש"בני ישראל" רצו לשלוח לו מנחה באמצעות אהוד. אהוד החליט בהזדמנות זו לרצוח את המלך:

 

ויזעקו בני ישראל אל ה', ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן-גֵרָא בן-הימיני, איש אִטֵּר יד ימינו, וישלחו בני ישראל בידו מִנְחָה לעֶגְלוֹן מלך מואב: ויעש לו אהוד חֶרֶב ולה שני פֵיוֹת, גֹמֶד אָרְכָּה וַיַחְגֹר אותה מתחת למַדָּיו על יֶרֶךְ ימינו: וַיַּקְרֵב את הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מלך מואב ועגלון איש בריא מאד: ויהי כאשר כִּלָּה להקריב את המנחה וישלח את העם נושאי המנחה: והוא שב מן הפְּסִילִים אשר את הַגִּלְגָּל ויאמר דְבַר סֵתֶר לי אליך, המלך, ויאמר הס, ויצאו מעליו כל העומדים עליו: ואהוד בא אליו, והוא יושב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אשר לו  לבדו. ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא: וישלח אהוד את יד שמאלו ויקח את החרב מעל ירך ימינו ויתקעה בבטנו: ויבוא גם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב ויסגֹר הַחֵלֶב בעד הַלַּהַב כי לא שלף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ ויצא הַפַּרְשְדֹנָה: ויצא אהוד המסדרונה, ויסגור דלתות העליה בעדו וְנָעָל: והוא יצא ועבדיו באו ויראו והנה דלתות הַעֲלִיָּה נעולות, ויאמרו אך מֵסִיךְ הוא את רגליו בחדר הַמְּקֵרָה: וַיָּחִילוּ עד בּוֹש והנה איננו פותח דלתות העליה ויקחו את המפתח ויפתחו, והנה אדוניהם נופל ארצה מת."

 

אפשר לקבוע כאן במלוא הבהירות: הן הרצח בדאבוס, והן הרצח בפריס, הינם העתק מדויק של רצח בוגדני זה שהתרחש לפני כ-3000 שנה. כאן כמו שם הניצול של האמונה התמימה של הלא יהודים! כאן כמו שם העורמה הבוגדנית: "יש לי משהו אישי לומר לך!" כאן כמו שם הנשק החבוי! וכאן כמו שם הפלתו של אדם שאינו חושד בדבר! היהודים פעלו בדאבוס ובפריס על פי מרשם עתיק.

 

רציחות בוגדניות נוספות

 

שורות מעטות לאחר רצח עגלון מסופר בברית הישנה סיפור נוסף של רצח בוגדני. הוא נמצא בספר שופטים, פרק ד, פסוקים י"ז-כ"א. מפקד צבא לא יהודי, שמו סיסרא, יצא לקרב נגד היהודים. הוא נוצח ומצא את עצמו לבדו במנוסתו:

 

"וסיסרא נָס ברגליו אל אֹהֶל יעל, אשת חֶבֶר הקֵינִי, כי שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חֶבֶר הקֵינִי: ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו: סוּרָה אדונִי, סוּרָה אליי, אל תירא. ויסר אליה האהלה ותכסהו בשמיכה: ויאמר אליה: השקיני נא מעט מים כי צמאתי, ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו: ויאמר אליה עמד פתח האהל, והיה אם איש יבוא ושאלך ואמר היש פה איש ואמרת אַיִּן: ותקח יעל אשת חֶבֶר את יתד האהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו בלאט ותתקע את היתד ברקתו ותצנח בארץ והוא נרדם וַיָּעַף וַיָּמֹת:"

 

את הרצח החייתי הפחדני הזה של הישן היללו היהודים מפי מפקדם ברק:

 

"תְּבֹרַךְ מנשים יעל, אשת חבר הקיני, מנשים באהל תְּבֹרַךְ: מים שאל, חלב נתנה, בספל אדירים הקריבה חמאה: ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים, והלמה סיסרא מחקה ראשו וּמָחֲצָה, וחלפה רקתו: בין רגליה כרע, נפל שכב בין רגליה, כרע נפל באשר כרע, שם נפל שָדוּד:"

רצח בוגדני נוסף מוזכר בברית הישנה בספר יהודית [שנכלל בכתבי הקודש הנוצריים כחלק מן הברית הישנה]. זהו רצח הוֹלוֹפֶרְנֶס, שר צבאו של נְבוּכַדְנֶצַר. הוא כתוב: יהודית פרק י"ב, פסוקים י"ג-ט"ז, ופרק י"ג, פסוקים ב עד י. היהודיה יהודית באה אל מחנהו של המפקד הולופרנס, שהיהודים הטילו עליו אימה. הוא קיבל אותה והורה להובילה אליו באמצעות משרתו בַּגָּאוֹ.

 

"אז בא בַּגָּאוֹ אל יהודית: אשה נאה, אל תסרבי נא, לבוא אל אדוני, למען יכבדך, ועמו תאכלי ותשתי ותשמחי." אז אמרה יהודית: כיצד אוכל לסרב לאדוני? כל חפצו אחפץ לעשות מלבי כל ימי חיי." והיא קמה והתקשטה ונכנסה אליו ועמדה לפניו. ובגאו סגר את דלת חדרו של הולופרנס והלך משם, ויהודית היתה לבדה עמו בחדר. הולופרנס היה מוטל על מיטתו וישן. ויהודית טיפסה אל עמודי המיטה, שם תלתה חרב, ומשכה אותה החוצה, ותפשה אותו בציצת ראשו. והיא היכתה פעמיים בצואר בכל כוחה, וכרתה את ראשו. אחר כך גלגלה את הגויה והמיטה, ושלשלה מטה את וילאות האפיריון. אז יצאה, ונתנה את ראש הולופרנס לשפחתה, ואמרה לה להחביאו בשקה."

 

אך הברית הישנה מהללת בקול תרועה פשע זה, שבו הרגה זונה יהודיה לוחם גדול:

 

"היא משחה עצמה בבושם וקלעה את שערה, כדי להוליכו שולל, נעליה היפות סינוורוהו, יופיה כבש את לבו. אך היא כרתה את ראשו. ואת יום הניצחון הזה חוגגים היהודים עד עצם היום הזה".

[המשפט השני חותם את ספר יהודית, אך את המשפט הראשון לא מצאתי בספר]

 

מי מתפלא עוד, שיהודי, על פי דוגמאות אלה, נוהג כרוצח בוגדני? כרוצח בוגדני שמזה 4000 שנה מחנכת ומתרגלת אותו ה"דת" לכך? מי מתפלא עוד שהיהודי גרינשפאן הסביר לפני בית הדין, שדתו (!!) ציותה עליו רצח זה? מי עוד מתפלא, כאשר כל העיתונות היהודית משתדלת למען היהודי הזה ומעלה אותו על נס כגיבור (!!)? איש אינו צריך לתמוה על כך. בסיס לפליאה יש רק בהיבט אחר. להתפלא צריכים קודם כל על כך, שהעולם הלא יהודי כה עיור לדברים כה ברורים וחד משמעיים אלה, ניצב למולם כה בּוּר וכה אָטוּם.    

 

תשע רציחות פוליטיות גדולות

 

אך לא רק רציחותיהם של פרנקפורטר וגרינשפאן הן התנקשויות רצח בוגדני על פי דוגמת הברית הישנה. כמעט כל הרציחות הבוגדניות של הזמן העתיק והחדש הינן פשעי יהודים. הנה מבחר מ-40 השנים האחרונות, של רציחות בידי יהודים מאז שנת 1900:

 

ב-6 בספטמבר 1901 רצחו היהודי לאון צ'ולגוש והיהודיה אמה גולדמן את הנשיא האמריקני מק-קינלי.

 

[ליאון צ'ולגוש היה פולני קתולי ולאמה גולדמן לא היה קשר לרצח וויליאם מק-קינלי.]

 

ב-1 בספטמבר 1911 רצח היהודי דימיטרי בוגרוב את ראש הממשלה הרוסי פטר סטוליפין.

 

ב-22 באוקטובר 1916 רצח היהודי ויקטור אדלר את ראש הממשלה האוסטרי גראף שטירך.

[הרוצח היה בנו של ויקטור אדלר, פרידריך אדלר. ויקטור אדלר היה מייסד מפלגת הפועלים האוסטרית]

 

ב-31 באוקטובר 1918 רצחו היהודים קרי, ד"ר לסלו, ד"ר לנדלר וגרטנר את ראש ממשלת הונגריה הגראף טיסה.

[איש מאלה לא היה בין רוצחיו של הגראף טיסה]

 

ב-6 ביולי 1918 רצח היהודי יעקב בלומקין את את מיופה הכוח הדני גראף מירבאך.

[גראף מירבאך-הרף היה מיופה הכוח הגרמני]

 

ב-16 ביולי 1918 רצחו היהודים ינקל יורובסקי וגולוצ'קין את הצאר ניקולאי ומשפחתו.

 

ב-25 במאי 1926 רצח היהודי שמואל שוורצברד את ראש הרפובליקה האוקראינית לשעבר פטלורה.

 

ב-9 באוקטובר 1934 רצח היהודי פטרוס קלמן את המלך אלכסנדר מיוגוסלביה ואת שר החוץ ברטון מצרפת. (כאשר האוכלוסיה היוגוסלבית שמעה שהרוצח הוא יהודי, היא התנפלה בהרבה מקומות על בתי הכנסת).

[אלכסנדר נרצח בידי איש האוסטשה שלימים שיתפו פעולה עם הנאצים ברצח היהודים, ולא בידי יהודים]

 

ב-8 בספטמבר 1935 רצח היהודי ד"ר קרל וייס את מושל לואיזיאנה לונג.

[ד"ר וייס הואשם ברצח, אך היתה מחלוקת גדולה על אשמתו].

 

אלה תשע רציחות פוליטיות גדולות בתוך 38 שנה. קורבנותיהן היו צארים ומלכים, ראשי ממשלות ושרים, מושלים, נציגים דיפלומטים וכו'. אבל כמה רציחות כאלה יכלו היהודים לבצע במשך 6000 שנות ההיסטוריה שלהם? וכמה רציחות רבות מספור ביצעו לא רק נגד מנהיגי הלא יהודים, אלא נגד העמים התמימים עצמם. בתמימות האמין העם הרוסי לאחר התמוטטות החזית בשנת 1917בתורת הבולשביזם. בתמימות הוא העניק את העוצמה ליהודים. אבל היהודי הסובייטי השתמש בעוצמה שבידיו ורצח ב-21 שנים מעל 60 מיליון רוסים. בתמימות האמין העם הספרדי בתורת המהפכה של היהודים. בשנת 1930 הוא מסר את העוצמה לידיהם. כיום כמעט מיליון איש בספרד שנפלו קרבן ליהודים.

 

היריות בספרד כוונו מיהודים אל לא יהודים. כך גם היריות ברוסיה. היריות של כל ההתנקשויות והרציחות הבוגדניות גם כן. והיריות בדאבוס ובפריס הגיעו מעם הרוצחים היהודי וכוונו כלפי העם הגרמני השנוא במיוחד על היהודים.

 

העם הגרמני הזה הגיע להכרה, והוא יביא להכרה גם את העמים הלא-יהודים האחרים. הוא יצעד בראש העמים המתעוררים. עמים אלה יתכנסו פעם יחדיו בבית דין עולמי גדול, שבו ישב על ספסל הנאשמים הרוצח הבוגדני היהודי.

 

קרל הולץ

 

 

 

 

 

 

     

יום שישי, 6 בנובמבר 2020

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

יום שני, 2 בנובמבר 2020

סמי קורל

 

כבר שלושה ימים אני חושבת על סמי. התחלתי לחשוב עליו בגלל שדיברו על חולי נפש וסמי היה חולה נפש. הכרתי אותו בבית חולים לחולי נפש, כשבאתי לשם לבקר חולה אחרת. סמי לא היה דומה בשום דבר לחולי נפש שרואים בסרטים. הוא היה מסודר ושקט וחביב, והיה נעים לדבר איתו. הוא לא אמר שום דבר מוזר ולא עשה שום דבר מוזר, ואם לא הייתי יודעת שהוא התאשפז בבית חולים לחולי נפש ושהרופאים הסכימו לאשפז אותו, לא הייתי מעלה בדעתי שהוא חולה נפש. הוא רק היה עצוב ועישן כל הזמן, והיה לו קשה להתמודד עם הבדידות שהוא חש ועם הדיכאון שהיה שרוי בו. לכן הוא אשפז את עצמו לעתים קרובות והסכימו לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום בעיות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן בלי הפסקה. אמרתי לו שגם אני לבד. התכוונתי שאני גרושה ומגדלת לבד את בנותי, אבל סמי אמר שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות ואני תמיד איתן ואף פעם לא לבד. הרבה פעמים אחר כך נזכרתי בדברים האלה שסמי אמר לי, והוא צדק כמובן. אפשר להגיד שבדידות זה עניין של הרגשה, שלהיות לבד אין פירושו להיות בודד, אבל זאת התפלפלות, כי אם אין לך משפחה אתה לבד בעולם ואם יש לך ילדים אתה לא לבד, והמשפחה שלך גם גדלה עם הזמן, כשהילדים שלך מתחתנים ונולדים לך נכדים. אם אין לך ילדים אתה לבד. גם הסופר יהושע קנז שמת חולה ובודד אמר לעיתונאי סיני שדיבר איתו שהוא לא נשוי ואין לו ילדים וכל המשפחה שלו זה רק הוא. שבר לי את הלב לקרוא את הדברים האלה. מהסיפורים שלו הכי אהבתי את הנובלה המוקדמת שלו "מומנט מוסיקלי"  ואת הנובלה המאוחרת "נוף עם שלושה עצים" שקראתי פעמיים ולא הצלחתי לקרוא את הנובלה שלפניה. יש בסיפורים האלה הרבה בדידות ועצב. רציתי לקרוא שוב את "נוף עם שלושה עצים" אבל אני לא מצליחה למצוא את הספר. לפחות יהושע קנז הגיע לגיל מבוגר ורוב שנותיו היה סופר פורה ומאד מוערך והיו לו הרבה חברים שהספידו אותו כשהוא מת. סמי לא מת במיטתו, הוא נרצח באכזריות שאי אפשר לתאר במלים. השכנים שלו רצחו אותו בגלל סכסוך או אולי בגלל שראו שהוא לבדו בעולם וחשבו שיוכלו לנצל את זה, אבל הם לא חמקו מעונש, כי נער אחד ראה אותם מובילים בעגלה את הגופה המבותרת של סמי. הוא לא ידע שהם הובילו גופה אבל חשד ודיווח למשטרה ועצרו אותם. הם בוודאי עדיין בכלא אבל זה כבר לא יעזור לסמי. אני לא יכולה להבין איך אנשים יכולים להיות אכזריים בצורה מפלצתית כזאת, אבל ככה זה. רציתי להזמין את סמי אלינו הביתה אבל הרופאים בבית החולים אמרו שזה לא רצוי. אני לא זוכרת למה בכלל שאלתי אותם ולמה בכלל שמעתי להם. אולי יכולתי לעזור לסמי אבל אולי גם לא יכולתי לעזור לסמי וסתם הייתי מסתבכת בצרות. כשהייתי צעירה יותר היה לי יותר אומץ ועכשיו אני הרבה יותר מפחדת מכל דבר. הרופאים בבית החולים לחולי נפש לא עודדו קשרים בין החולים, אבל הקשרים בין החולים וגם בין המבקרים לחולים נוצרו מעצמם, וכנראה גם דעכו או התפרקו מעצמם. החולה שבאתי לבקר השתחררה אחרי כמה שבועות ואז נפרדתי גם מסמי, שאמר לי שאני לא לבד כי יש לי שתי בנות והו איתי. אני לא זוכרת אם אי פעם פגשתי את סמי שוב ואם דיברתי איתו פעם שוב. נדמה לי שפגשתי אותו עוד פעם במקרה כשהוא היה בתקופה טובה. הוא היה מתאשפז לתקופות קצרות כדי לא להרגיש יותר מדי לבד ולצאת קצת מהדיכאון, אבל אף פעם הוא לא יצא לגמרי מהדיכאון ולכן הוא תמיד חזר לבית החולים ולרופאים לא היה אכפת לאשפז אותו כי הוא לא עשה שום צרות, רק לבש את הפיג'מה של בית החולים וישב בשקט ועישן. אותי עיצבן שהרופאים מעודדים את החולים לעשן בגלל שזה מרגיע אותם ולרופאים זה נוח שהחולים רגועים, אבל אני חשבתי שאם למישהו יש כבר מחלת נפש, אין שום סיבה שיהיה לו גם סרטן. זה מה שאני חשבתי. אני לא מבינה הרבה במחלות נפש. ראיתי חולים שאומרים דברים מוזרים ומתנהגים מוזר. אחת חטפה לי את הכובע מהראש וחבשה אותו בעצמה, והייתי צריכה לבקש מהצוות שיעזרו לי לקחת את הכובע ממנה. היה לה בן בצבא והיא השתגעה מזה. זה נשמע די הגיוני להשתגע מדאגה, אבל רוב האמהות לא משתגעות גם אם יש להן סיבה לזה. רוב האנשים מתמודדים איכשהו עם החיים שלהם ורוב האנשים הם לא לגמרי לבד כמו שסמי היה. ליהושע קנז למשל היו המון חברים שאהבו אותו אהבת נפש, אבל גם הם התקשו לבקר אותו כשחלה ואיבד קשר עם המציאות בסוף ימיו. זאת טעות שהרבה אנשים עושים, שהם מפסיקים לבקר חולים במחלות נפש או בדמנציה. אנשים זקוקים לחברה דוקא כשהם חולים מכדי לתקשר עם זולתם. אסור לעזוב אנשים לבדם כשהם חולים. אם סמי לא היה כל כך לבד אני מאמינה שלא היו רוצחים אותו, אבל אני לא יודעת בוודאות כמובן. בימים האחרונים אני חושבת עליו כל הזמן ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. הוא היה איש טוב, איש נחמד. היה נעים לדבר איתו. הוא היה כל כך אנושי. הגיע לו לחיות חיים טובים והחיים שלו היו כל כך עצובים ואני לא יכולה להשלים עם הרצח שלו. המחשבות עליו גורמות לי להרגיש חוסר אונים נורא והחמצה. הייתי רוצה לכתוב עליו הרבה אבל אני לא יכולה לכתוב עליו הרבה, כי אני לא יודעת עליו הרבה, רק מה שהוא סיפר לי דרך אגב כשביקרתי בבית החולים. היה לו שם משפחה אחר במקור אבל הוא בחר לעצמו את השם קורל, סמי קורל. כשהודיעו בחדשות על הרצח לקח לי כמה דקות להבין שבו מדובר, וההבנה שבו מדובר חלחלה אליי פתאם כמו סכין בלב דוקא עם השם היפה הזה שהוא בחר לעצמו שפירושו אלמוג. אני לא זוכרת את שם המשפחה הקודם שלו. לפעמים שם חדש נותן לאנשים חיים חדשים ולפעמים השם נשאר כמו הבטחה שלא התקיימה, ורק זיכרון עצוב נשאר.

יום חמישי, 29 באוקטובר 2020

מפחדת מנצחון טראמפ

 

  עכשיו כשהבחירות בארצות הברית כל כך קרובות אני שוב מתמלאת פחד כמו בפעם שעברה, פחד שדונלד טראמפ שוב ינצח ויעזור לנתניהו להמשיך לרדות בנו ולהפוך את ישראל לרפובליקת בננות. גם בבחירות הקודמות בארצות-הברית מאד פחדתי שטראמפ ינצח, אחרי שראיתי איך הוא ריסק את כל המועמדים של המפלגה הרפובליקאית, שרובם היו אנשים הרבה יותר טובים וחכמים ממנו, והוא פשוט דרס אותם, ודרס גם את הילארי קלינטון, וגם עכשיו החלאות שתומכים בטראמפ צועקים lock him up על ביידן, כמו שהם צעקו להילארי קלינטון. כל כך מפחיד לחשוב שיש בארצות הברית כל כך הרבה אנשים כאלה, שחוזרים אחרי טראמפ כמו תוכים שרק הסינים אשמים בקורונה וטראמפ בכלל לא אשם שיותר ממאתיים ושלושים אלף אמריקאים מתו מקורונה. ומה שהכי נורא בשבילנו בישראל זה שגם נתניהו, שהוא אדם הרבה יותר חכם מטראמפ, מחקה את טראמפ. למשל הוא למד מטראמפ לקרוא למפגינים אנרכיסטים ולומר שהם רוצים להרוס את המדינה. אני מתקשה להאמין שלולא נוכחותו של טראמפ בבית הלבן נתניהו היה מעז לפגוע כל כך בדמוקרטיה הישראלית ולהפוך את המשטרה לקגביבי שרודפת את המפגינים נגדו בשיטות של מדינות טוטליטריות, עוקבת אחרי מתנגדים פוליטיים ומתנכלת להם בשיטתיות וגם לכל מי שנמצא במקרה בסביבה. ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה הוא שטראמפ בכלל לא מכבד את נתניהו, אלא רואה בו מנהיג של מדינת חסות שצריכה להכיר לו תודה על כל החסדים המפוקפקים שהוא מרעיף לכאורה על ישראל, כמו ההכרזה של איחוד האמירויות על שלום עם ישראל שטראמפ סחט מהם כדי למכור להם מטוסים שארצות הברית תרוויח מזה הרבה כסף, ובתמורה סחט מנתניהו הסכמה למכור להם מטוסים, שבלעדיה הקונגרס היה חוסם את העסקה, כי יש בארצות הברית חוק שמחייב את הממשל לשמור על יתרון איכותי של ישראל, ועסקת המטוסים הזאת מקעקעת לפחות במידה מסוימת את היתרון הישראלי וגורמת לפתיחת מירוץ חימוש יקר ומפחיד במזרח התיכון, שבמסגרתו כל מדינות ערב תרכושנה מטוסים אמריקאים מתקדמים וישראל תרכוש מערכות נשק עוד יותר מתקדמות כדי לשמור על יתרון. וכאילו לא די בנזק החומרי, ובתקוה שלא יהיה נזק בטחוני, טראמפ הוסיף גם השפלה ושאל את נתניהו האם "ג'ו הישנוני" היה משיג לו עסקה כזו, בתקוה שנתניהו יתמוך בו בפומבי במסע הבחירות שלו, דבר שלא היה מעז לעשות אילו כיבד את נתניהו באמת ולולא ראה בו מנהיג של רפובליקת בננות, שכל יום בשלטונם של טראמפ ונתניהו מקרב אותנו לשם. את אנשי איחוד האמירויות טראמפ מכבד יותר, כי הם עשירים, וטראמפ כמו מיקי זוהר מכבד כוח כבוד וכסף. כששאלו אותו על מכירת המטוסים לאיחוד האמירויות תשובתו היתה: they can surely pay for them, וזה הרי הדבר היחידי שחשוב.

בכל דבר שנתניהו וטראמפ עושים יש רוע, אפילו אם הם עושים דבר טוב. למשל הסכם הנורמליזציה בין ישראל לסודן הוא אולי דבר טוב, אבל נתניהו ביקש להשתמש בהסכם הזה כדי לגרש מישראל לסודן פליטים מסודן, גירוש שעלול לסכן את חייהם. הסכם שזה התוכן שלו לא מוסרי לשמוח עליו, והישג מדיני שמסכן חיי אדם ומפקיר אותם הוא מקור לבושה ולא לגאווה. אלה הסכמים שהיחידים שצריכים לשמוח בהם הם סוחרי הנשק, שהלובי שלהם תומך בטראמפ, ומונע מאבק יעיל במעשי טבח המוני של טרוריסטים פוליטיים או סתם מופרעים. ועכשיו העתיד של מדינת ישראל תלוי במצביעים האמריקאים, בתקוה שהבוחרים הצעירים, אלה שמעשי הטבח בבתי הספר הניעו אותם לפעול למען ארצות הברית אחרת, וכעת בהם תלויה תקוותנו לכך שגם ישראל תשתנה לטובה.

 

יום שבת, 24 באוקטובר 2020

לאהוב את ישראל כדי לשנוא את היהודים

 


 

בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ חוו יהודי ארצות הברית את פשעי השנאה הקשים ביותר בכל תולדות יהדות ארצות הברית:  בשבת ה-27 באוקטובר 2018 רצח נאצי אמריקאי 11 יהודים  בבית הכנסת עץ חיים בפיטסברג. בשבת ה-27 באפריל 2019 נהרגה אשה ונפצעו שלושה אחרים מירי ליד בית כנסת בסן -דיאגו, וביום שלישי ה-10 בדצמבר 2019 נורו למוות במכולת כשרה בג'רזי סיטי בעלת החנות היהודיה ולקוח יהודי ועובד המכולת ההיספני. קטלנית ולא פחות טראומטית עבור יהודי ארצות-הברית היתה העצרת שאירגנו בשרלוטסוויל קבוצות גזעניות ואוהדות לנאצים ונאמו בה איש הקו-קלוקס-קלאן דייויד דיוק והנאצי ריצ'רד ספנסר, שעם עלייתו של טראמפ לשלטון קיבל אותו בשלוש קריאות: הייל טראמפ, הייל טראמפ, הייל טראמפ. Jews will not replace us (יהודים לא יחליפו אותנו) צעקו המפגינים. נאצים אמריקאים מזהים את ההגירה לארצות-הברית עם היהודים, מה גם שהנאציזם רואה ביהודים תערובת של לבנים, שחורים ומונגולים, "אנטי-גזע" כפי שכינו זאת הנאצים. העצרת נתקלה בהפגנות נגד, וביום השני של העצרת, ב-12 באוגוסט 2017,  דרס אחד מאנשי העליונות הלבנה למוות את הצעירה הת'ר הייר. טראמפ סירב לגנות את העצרת שמארגניה היו בין הנלהבים שבתומכיו. יהודי ארצות-הברית התחלחלו.

מקרי רצח אלה היו תוצאה וגורם להתערערות בטחונם של יהודי ארצות הברית שלצד פשעי השנאה חוו בשנות שלטונו של טראמפ אינספור תקריות של ציור צלבי קרס על מבנים יהודיים והתקפות מילוליות על יהודים במרחב הציבורי.  

בכל עת שטראמפ נשאל על יחסו לקבוצות נאציות וגזעניות הוא סירב להסתייג מהן מפורשות, וחסידיו תמיד הצדיקו אותו בטענה שהוא תומך בישראל, שהוא הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם, שבתו התגיירה ונכדיו יהודים. טראמפ אכן העביר את שגרירות ארצות-הברית, לפחות באופן סמלי, לירושלים, וכפה על איחוד האמירויות, בחריין וסודאן לחתום על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל בתמורה להטבות פוליטיות ומכירת מטוסי קרב מתקדמים לאיחוד האמירויות ואולי למדינות נוספות. אבל טראמפ איננו המנהיג הראשון שמחפה על אהדה לנאצים בתמיכה מופגנת בימין הישראלי. כמה וכמה מנהיגים אוהדים לנאצים באירופה ניסו להתקרב לליכוד ולמתנחלים: אנשי מפלגת החירות האוסטרית ומקורביה, נאצים מושבעים שסוגדים להיטלר ולאס-אס, יצרו קשר עם מנהיגי המתנחלים והציגו את עצמם כתומכיהם, בתקוה לקבל מהם לגיטימציה לפעילותם הנאצית. ויקטור אורבן ההונגרי שמקדם בארצו מסעות תעמולה אנטישמיים והכחשת השואה, תוך הקבלת שלטון הקומוניסטים בהונגריה, שהוא ותומכיו מזהים עם היהודים, להשמדת יהדות הונגריה בידי הנאצים והפשיסטים ההונגרים, במאמץ לעצב את זכרון השואה בהונגריה על ידי היסטוריונים מקורבים לו תוך גימוד וסילוף של פשעי ההונגרים והנאצים, ומתקפה אנטישמית מכוערת על המיליארדר היהודי ממצוא הונגרי ג'ורג' שורוש, בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, בעצמו מכחיש שואה ("היטלר לא רצה להרוג יהודים. זה המופתי שכנע אותו"), מנהיגי מפלגת החוק והצדק האנטישמים בפולין, שנתניהו חתם עמם על הצהרה שכולה הכחשת השואה ותיאור הפולנים כמי שגורלם זהה לזה של קרבנות השואה היהודים. כולם לכאורה מאד תומכים בישראל ומסרבים לגנות אותה במוסדות אירופיים ובינלאומיים על יחסה לפלשתינים, וכל מה שהם מבקשים בתמורה הוא לגיטימציה להשקפותיהם הנאציות, להכחשת השואה שלהם, לרדיפת יהודים ליברליים ודה-לגיטימציה שלהם, לרדיפתם וגינוים של היסטוריונים ועיתונאים החוקרים את השואה, ולהפיכת מעמדם של היהודים בארצותיהם למעורער ומפוחד. לנתניהו ולמרבית אנשי הימין בישראל אין שום בעיה להפקיר את יהודי העולם, ובפרט את אלה שאינם נלהבים מנתניהו ומחבריו, לציפורני הימין האנטישמי והנאצי, ובלבד שאנשים אלה יכריזו על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ובדיכוי הפלשתינים. אלה האנשים שתומכים בטראמפ ונתמכים על ידו.

הימין בישראל אוהב לייחס לעצמו ערכים לאומיים ויהודיים, אבל הערכים הלאומיים היחידים שלו מתבטאים בשנאה חולנית לערבים, עד כדי דרישה שלא לטפל בבית חולים ישראלי בבכיר הרשות הפלשתינית, סאיב עריקאת הגוסס. במה שנוגע לסולידריות יהודית, נראה שהימין מעדיף להפקיר את יהודי הגולה ויהודי ארצות הברית בכלל זה, תמורת קשריו עם נאצים ואנטישמים שמשתמשים בקשרים אלה כדי להלבין את האנטישמיות והכחשת השואה שלהם ואת תוקפנותם כלפי יהודי ארצם. הימין הישראלי מעדיף להתחבר עם ימין אנטישמי ונאצי בעולם כולו בברית של לאומנות ושנאת שמאלנים, ומכריז שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, בניסיון להגדיר מחדש את היהדות כבת בריתם של לאומנים אנטישמים ומכחישי שואה, תוך כדי שהימין הישראלי מעתיק מהימין האנטישמי את השיח האנטישמי שלו וחוזר עליו, כמו במקרה של ג'ורג' שורוש שנתניהו שמח להצטרף למקהלה האנטישמית של ויקטור אורבן נגדו. דונלד טראמפ אולי עזר לנתניהו ותומכיו. את מצבם של יהודי ארצות הברית ואירופה הוא רק הרע, וכהונה נוספת שלו תרע עמם עוד יותר.  

 

 

יום שלישי, 20 באוקטובר 2020

קרבנות האל-קורונה

 

שתי נשים נרצחו אתמול. אחת צעירה ויפהפיה, ואחת זקנה כמוני, אחת מחיפה ואחת מבאר-שבע, אחת ערביה ואחת מעולי חבר העמים, כי הערבים והעולים עניים יותר ונמצאים יותר במצוקה, ובפרט עכשיו כשיש מיליון מובטלים ועוד רבים שאינם במניין אבל פרנסתם התקפחה, והנשים הן שק החבטות של העולם ובשעת צרה מותקפות יותר ונרצחות יותר. את קרבנות הקורונה מונים וגם את הנרצחות מונים, אבל אין טבלה של קרבנות המדיניות נגד הקורונה שכופה נתניהו על הציבור, מדיניות כה מופרכת וכה מנותקת מצרכי הציבור, שהנשים הן הקרבן העיקרי שלה, אם כמפוטרות כמעט פי שתיים יותר מגברים, ואם כמטפלות העיקריות בבית ובילדים, ואם – בקצה הסקאלה – נשים מוכות ובמקרה הקיצון נרצחות. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לערער משפחות, ובפרט אלה שהיו מעורערות גם קודם לכן. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לדחוף אנשים אל הקצה, ואין עוד מדינה בעולם שכה מתעללת בתושביה וכל כך מעט תומכת ומתחשבת בהם. טיפולה של ישראל בקורונה הוא תמונת ראי של אישיות נתניהו: חוסר יושר, חוסר שקיפות, אפליה וניצול לרעה ונקמנות, שימוש בקורונה כדי לדכא התנגדות פוליטית ולקדם עניינים אישיים תוך התעמרות במתנגדיו והעדר אכיפה על חסידיו. השיח שנכפה עלינו הוא כה מטורף, ומטורף עוד יותר שיתוף הפעולה והקבלה של השיח המטורף הזה. מדוע פתיחת המסחר, שרווחת הציבור ופרנסתם של רבים תלויה בו, תלוי במועד פתיחת הכיתות הנמוכות בבתי הספר? מה הקשר בין השניים, ומדוע האחד מוציא את השני? וכיצד יכול להיות שאחרי יותר מחודש של סגר טוען משרד החינוך שהוא זקוק לעוד חודש כדי להיערך ללימודים בקפסולות? האם מחודש מרס שבו נפלה עלינו מכת הקורונה ועד היום, שבעה חודשים מאוחר יותר, לא הוכנה תכנית ללימודים בקפסולות שתהיה מוכנה להפעלה מיידית? ומדוע לא חילקו את ילדי הגנים שכבר נפתחו לקפסולות? ומדוע מבלבלים את מוחנו בטענה שאסור לפתוח הכל בבת אחת במקום לבנות תכנית לימודים במקומות פתוחים או בפיצול כיתות שתוכל להבטיח גם חינוך לילדים וגם צמצום סכנת ההדבקה? ומדוע פתיחת בתי הספר צריכה למנוע את פתיחתן של החנויות ולגזול את פת לחמם של אנשים מפיהם, אחרי שכבר ספגו כל כך הרבה מכות, ורבים קרסו כלכלית ונותרו בחוסר כל, או גרוע מכך – שקועים בחובות? מדוע בכלל נסגרו החנויות הקטנות ואפילו העסקים שאינם מקבלים קהל? מדוע לא התבקשו חלף זאת להכניס בכל פעם לחנות או לעסק רק לקוח אחד שעוטה כמובן מסכה ולשמור על ריחוק של שני מטר בין האנשים? בכל מקום אני רואה תורים של אנשים מרוחקים זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם. מדוע צריך היה להרוס את פרנסתם של אנשים ולדכא עד עפר את מי שמוכר ספרים או בגדים או צעצועים? הרי אין התקהלות בחנויות האלה, בוודאי לא בימי המצוקה האלה, כשאין לאנשים לא כסף ולא ביטחון כלכלי שיעודד אותם לקנות מעבר למה שחיוני. ומדוע סגרו את השווקים שמאפשרים לעניים לרכוש מצרכים טובים וטריים בזול, ומחייבים את הציבור לקנות ביוקר ברשתות או בחנויות הגדולות והיקרות? הרי התיירים והמבלים שגרמו להתקהלויות בשווקים אינם נמצאים כעת, והקונים המעטים הם ברובם נצרכים שהשוק הוא צינור החמצן שלהם והאפשרות היחידה להתמודד עם המצוקה הכלכלית.

הרעיון לסגור הכל לשבועות רבים ולפתוח בכל פעם רק דבר אחד משרת רק מטרה אחת: אחיזת עיניים. לא חיים בטוחים יותר לצד הקורונה, במגבלות ההכרחיות על התקהלות, אלא ניסיון מלאכותי להציג ירידה בתחלואה לצרכים פוליטיים. הסגר הראשון הקפיץ את נתניהו בסקרים, והוא סבר כנראה שסגר שני שיוריד את מספר הנדבקים באופן מלאכותי ישוב ויעלה את קרנו בעיני הציבור, ואכן נתניהו איננו חדל לשבח את עצמו בימים האחרונים ולהצהיר שהסגר הוא הצלחה אדירה. אבל הסגר רק העלה בחדות את מספר המובטלים והנואשים, והירידה שחולל במספר הנדבקים עלולה לקפוץ כעת מחדש, כי אין שום תכנית לחיים סבירים לצד המחלה: אין מחלקים את ילדי הגנים לקבוצות קטנות, ולא הכינו תכנית לחלק את תלמידי בתי הספר לקבוצות קטנות, או ללימודים במשמרות כפי שעשו בילדותי כדי להתגבר על מחסור בכיתות לימוד, וסגרו את כל העסקים במדינה במחיר נורא לציבור וללא צורך, רק כדי שאנשים יישבו ספונים בבתיהם ויפחיתו את ההידבקות במחלה לזמן מוגבל, שמיד עם הפתיחה תעלה בחזרה, וגם עכשיו קושרים את פתיחת בתי הספר בפתיחת העסקים, כדי לא לגרום בבת אחת לקפיצה בתחלואה, במקום לשנות לגמרי את צורת החשיבה, להביא בחשבון שנחיה עוד תקופה ארוכה לצד המחלה וחייבים לאפשר לאנשים לחיות ולהתפרנס, במתוה של מניעת התקהלות ועטיית מסכות והעברת פעילויות ציבוריות ככל האפשר למרחבים פתוחים, דבר שבמדינתנו החמה אפשרי ברוב חודשי השנה. אם מדינת ישראל האומללה תמשיך להתנהל על פי גחמותיו של נתניהו, יירד אולי מספר הנדבקים והמתים מקורונה, אבל יילך ויעלה מספרם של קרבנות האל-קורונה, בני הארבעים שלקו בהתקפי לב ושבץ בעקבות התמוטטות עסקיהם, משפחות שקרסו והתפרקו, עסקים ומפעלי חיים שנסגרו ואינם עוד, אזרחים עובדים מועילים וגאים שהפכו לפושטי יד ופושטי רגל, קשישים שנפטרו במצוקת בדידותם וריחוקם מילדיהם, מדוכאים ששלחו יד בנפשם, חולים שחששו לקבל טיפול עד שמצבם החמיר ללא תקנה, ונשים, המוני נשים שאיבדו את פרנסתן וגם כאלה שאיבדו ויאבדו את חייהן. הגיע הזמן שנספור גם את קרבנות האל-קורונה, כי הם הולכים ומתרבים.     

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימוֹ

 

אתמול הודיעו לבתי ניצן שבקבוצת הגן של נכדי דין נמצא ילד חיובי לקורונה. בעיר בדרום מערב אנגליה שבה הם מתגוררים אין הרבה תחלואה בקורונה, אבל בכל זאת התגלו שם חולים, ועכשיו גם בקבוצת הגן של דין התגלה נשא או חולה, ודין צריך להיות עשרה ימים בבידוד. אמרתי לניצן שאני מאד מקווה שדין לא שיחק עם הילד הזה, אבל ניצן אמרה שכל הילדים בקבוצה משחקים יחד, וצריך לסמוך על המזל שדין לא נדבק. בלב שלי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, אבל אני גם פוחדת, למרות שכולם אמרו לי שילד בן שלוש הוא לא בסיכון מהקורונה, ושילדים פחות נדבקים ופחות מדבקים ממבוגרים. אבל ניצן אמרה שהיא קראה כל מיני מאמרים סותרים והיא כבר לא יודעת. אני קראתי היום ב"הארץ" מאמר מתורגם מה"ניו יורק טיימס" של רופאת השיניים מניו יורק טמי צ'ן, שסיפרה שבזמן האחרון היא רואה הרבה מאד מטופלים עם שיניים שבורות, בגלל שמרוב המתח והעצבים אנשים חורקים שיניים בלי להיות מודעים לזה, גם כשהם ערים ובייחוד כשהם ישנים, והם גורמים לעצמם נזקים לשיניים, בייחוד כשהם ישנים שינה טרופה בגלל המתח, ובמקום להירגע ולנוח הם חולמים חלומות רעים וחורקים בשנתם שיניים, עד שהשיניים נשברות. לפני שבוע ראיתי סרט על מחלקת הקורונה שמנהל ד"ר גדי סגל בבית החולים שיבא. מאד אהבתי את אנשי הצוות שם, שיש להם לב גדול והם מטפלים בחולים במסירות, במיוחד את האחות לינא, שבכתה כשהמטופלת שלה הונשמה, וכנראה שהמטופלת לא שרדה את המחלה כי לא הראו את הפנים שלה, רק שמעו את הקול שלה לפני שהמצב שלה הידרדר, ולא ראו אותה משתחררת, ואחר כך לינא נסעה לבקר את סבא וסבתא שלה אבל היא רק עמדה לפני הבית שלהם והם ישבו במרפסת והיא שאלה מה שלומם והתחילה לבכות, והם אמרו לה למה את בוכה, אל תבכי, אבל רק מרחוק הם ניסו לנחם אותה, כי אסור להתחבק בקורונה עם סבא וסבתא, וגם אני רחוקה מהנכדים שלי ולא יכולה לחבק אותם, את דין לא יכולתי לפגוש יותר משנה – הוא היה בן שנתיים כשהם ביקרו אותי ועכשיו הוא כמעט בן שלוש וחצי, ומי יודע מתי נוכל להיפגש ןמתי אני אוכל לחבק אותו. וגם מהטיסות התחלתי מאד לפחד, כי מתברר שבמטוסים טסים גם חולי קורונה, אולי מפני שאינם יודעים שהם חולים ואולי מפני שלא אכפת להם, וכשיש במטוס חולה קורונה המון אנשים נדבקים כי במטוס מערכת אוויר סגורה והנגיפים מתעופפים בחלל המטוס ורק המחשבה על זה כבר מוציאה את החשק לטוס בעצמך או שמישהו יקר לך יטוס ואולי יידבק בקורונה, שאחרי שראיתי את הסרט על מחלקת הקורונה של ד"ר גדי סגל אני אפילו עוד יותר מפחדת מהמחלה הזאת, למרות שבסוף הסרט הראו חולים שהבריאו מהקורונה והשתחררו הביתה, ולמרות שהרופאים והרופאות והאחים והאחיות שם הם אנשים כל כך טובים, אבל אני מעדיפה לראות אותם רק בטלויזיה, אבל עכשיו שילד בקבוצת הגן של דין חולה ואולי גם דין נדבק והוא יכול להדביק את ההורים שלו, זה כאילו הקורונה רודפת אחרינו ואנחנו בורחים ממנה ופתאם מסובבים את הראש ורואים שהיא ממש מאחורינו נוגסת לנו בעורף, וכבר אי אפשר להימלט ממנה. ביוני זה היה כמעט כמעט כשבתי הבכורה שרון לקחה את נכדי אביב שהיה רק בן שנה לקבל חיסונים ובערב היא קיבלה הודעה להיכנס לבידוד כי גילו בטיפת חלב אחות עם קורונה, ואחרי שלושה ימים התברר שכששרון ואביב היו בטיפת חלב האחות החולה כבר לא היתה שם וזאת היתה אזעקת שוא, ונשמנו לרווחה, אני מקווה שגם הפעם לא יקרה לנו שום רע, אבל בינתיים אני מוטרדת ואולי בלילה אני אחלום חלומות רעים ואחרוק שיניים. בתנ"ך רק הרשעים חורקים שיניים, כמו שכתוב בתהלים ל"ז פסוק י"ב: "זומם רשע לצדיק וחורק עליו שיניו", ובאיוב פרק ט"ז פסוק ט' "וישטמני חרק עלי בשיניו צָרִי ילטוש עיניו לי", אבל לפי מה שכתבה רופאת השיניים טמי צ'ן לא הרשעים חורקים שיניים אלא העצבנים והמודאגים, שאלה כולנו, והיא נתנה כל מיני סיבות לשיניים שלדבריה נשברות עכשיו לאנשים בקצב מואץ יותר מאשר בכל השנים האחרונות, וחשבתי על סיבה אחת שהיא לא נתנה, שאולי מכיוון שכל האיברים מחוברים זה לזה, אולי נשברות עכשיו לאנשים השיניים מפני שלהרבה אנשים נשבר עכשיו הלב מכל מה שקורה, ומכל מה שאין בכוחם לשנות.

יום שלישי, 13 באוקטובר 2020

ביזת הרכוש הערבי במלחמת השיחרור

 

במוסף "הארץ" מיום ה-2.10.20 התפרסמה כתבתו של עופר אדרת על ספרו של אדם רז "ביזת הרכוש הערבי במלחמת העצמאות" (הוצאת כרמל בשיתוף מכון עקבות). במוסף מיום ה-9.19.20 התפרסמו מבחר תגובות על הכתבה שבהן סיפרו אנשים דברים שהיו ידועים לי מפי הוריי – הביזה היתה עניין ידוע, והיא התרחשה בכל מקום שבו הערבים נמלטו או גורשו, כפי שהיא מתרחשת תמיד בכל מלחמה. אבי שלחם בסן-סימון בירושלים וניצל בנס מפגיעת פגז בשטח המנזר, לקח בעצמו ספרים מבית ערבי נטוש. בספרים היו כנימות שהתפשטו גם לספריו האחרים, והוא ראה בכך עונש מהשמיים. אחי סיפר לי על חברו של אבי ללחימה שאמר לו שכולם חיפשו זהב וכסף, ואבא שלך לקח ספרים. הוא אמר זאת לשבחו של אבי. אבי לא השתבח במעשה זה אבל גם לא הסתיר אותו, והוריי דיברו לא פעם על ביזת הבתים הערבים הנטושים. לפני כמה שנים קראתי שאנשי הספרייה הלאומית אספו בצורה מאורגנת ספרים מבתים ערביים נטושים ששמורים בספרייה עד היום. ייתכן שעדיפה ביזה ממלכתית מאורגנת על ביזה פרטית, אבל מבחינה מוסרית אין לזו יתרון על האחרת. איש לא התכוון להשיב לערבים את רכושם שנבזז, ואם בן-גוריון התיר את הביזה כדברי אדם רז מתוך כוונה פוליטית להניע את הציבור היהודי להתנגד לשיבת הערבים או התנגד לביזה כדברי יואב לביא במאמרו ב"הארץ" מיום ה-12.10.20 ("עוד עלילה בזויה על בן-גוריון") יש בכך אולי עניין היסטורי, אבל מבחינה מוסרית אין זה משנה דבר, כי כבר הממשלה הזמנית ב-16 ביוני 1948, חודש בלבד לאחר הקמת המדינה, החליטה למנוע את שיבתם של הפליטים הערבים, ולמעשה הפקיעה את הרכוש הערבי בתקנות חירום שעוגנו בשנת 1950 בחוק לנכסי נפקדים שהעביר את כל הרכוש הערבי הנטוש והנעזב, ולא רק אותו, לרשות מדינת ישראל. אפילו לתושבי איקרית ובירעם הידידותיים שהובטח להם לקבל חזרה את אדמותיהם לא הוחזרו האדמות מעולם אלא חולקו לקיבוצים ולמושבים השכנים. לכן הדיון בביזה הוא אולי מעניין לכשעצמו, אבל לא הביזה, אלא שוד בתיהם ואדמותיהם של הפליטים הערבים ובראש הכל מניעת שובם למדינת ישראל, היא העוול הגדול שנגרם להם ומקורה של בעיית הפליטים ושל היחסים הקשים בין היהודים והערבים. לו הורשו הפליטים לשוב לבתיהם ולאדמתם, היו כועסים בוודאי על ביזת שכיות החמדה שהותירו אחריהם, אבל כאבם הגדול הוא על גזל בתיהם ואדמותיהם וחייהם על אדמתם שנלקחו מהם ולא על שטיחים פרסיים ואפילו פסנתרים שיהודים שדדו מבתי ערבים.

ההנחות שמניח אדם רז נראות לי תמימות להחריד. אחרי מלחמה שבה נהרג אחד מכל מאה תושבים יהודים בארץ ישראל, 6000 חללים מישוב של 600,000 נפש בלבד, ושלוש שנים אחרי השואה ואימת המוות שהפילה על כל יהודי העולם, לא היה צריך לשכנע את היהודים להתנגד לשיבת הפליטים הערבים. זו היתה האווירה הכללית ביישוב והממשלה נתנה לה ביטוי בהחלטותיה. רק המפלגה הקומוניסטית ואנשי ברית-שלום חפצו בשיבת הפליטים, והם היו מעטים ושוליים עוד יותר מהשמאל כיום. לא היה קשר בין עמדה פוליטית וביזה: אבי יוסף מרגלית היה חבר מפלגת הקומוניסטים העבריים וגם אחראי על היחסים עם הערבים במפלגה, וזה לא מנע ממנו לבזוז ספרים מבית ערבי נטוש. ביזה היא בת לוויה קבועה של מלחמות, וסיבתה איננה דיעות פוליטיות אלא הטבע האנושי שחומד את רכוש הזולת. גם ההנחה שבן-גוריון או הממשלה הזמנית בכלל שלטה במה שקורה בכל הארץ היא הנחה מרחיקת לכת. בן-גוריון וממשלתו ישבו בתל-אביב וירושלים שבה נלחמו אבי וחבריו, על בתי הפאר הנטושים המלאים כל טוב בטלביה וקטמון, היתה למעשה שטח הפקר. גם מרות המפקדים היתה חלשה בהרבה ממרותם כיום – עוד לא היה שיפוט צבאי. לביא מתאר צווים של בן-גוריון לירות בבוזזים. על כך אמר לנו פעם מורי הפרופ' אמנון לינדר, שאם אנחנו מוצאים במסמכים היסטוריים חוקים שחוזרים על עצמם בחומרה הולכת וגדלה, שנדע שאיש לא קיים אותם. אולי היו כמה צדיקים, תמיד יש כמה צדיקים. על פי מסורתנו מספרם איננו עולה על ל"ו.

הדבר החמור באמת הוא שביזת אדמות הערבים מעולם לא נפסקה. שאחרי שוד אדמות הפליטים שהוגדרו "נפקדים", המשיכה מדינת ישראל להפקיע אדמות בבעלות ערבית שחלקן הועברו ליישובים יהודים וחלקן נותרו בידי המינהל. כאמור אפילו לישובים הידידותיים איקרית ובירעם סירבו להשיב את אדמותיהם. מיד לאחר מלחמת ששת הימים החלה ממשלת ישראל בשוד אדמות הערבים בגדה המערבית וברצועת עזה לצורך הקמת ישובים יהודים. גם בשטח מדינת ישראל נמשכו ההפקעות. בתקופת ממשלת רבין הראשונה בשנת 1976 הופקעו אדמות ערבים בגליל. כבר כתבתי כמה פעמים על הפקעת אדמות עין-מאהל עד בתיהם שהרתיחה את אבי. בעקבות ההפקעות האלה, שלא היתה להן ממש מטרה מלבד גזל אדמות הערבים – בחלקן לא נעשה דבר עד היום – התעוררה מחאת יום האדמה בשלושים לחודש מרץ שהפך למסורת, ורבים כבר אינם זוכרים שמדובר בהפקעת אדמות שהתחוללה תחת שלטונו של יצחק רבין. בנוסף לגזל האדמות תוכננה מדינת ישראל כך שהערים הערביות חנוקות בין ישובים יהודיים ואין להן רזרבות קרקע לבנות שכונות למשפחות צעירות. כך נבנתה נצרת עילית שהחליפה לאחרונה את שמה לנוף הגליל, כדי לחנוק את נצרת הערבית, וכך חנקו תל-אביב מצפון, בת ים מדרום וחולון ממזרח את יפו. בחיפה נכלאה האוכלוסיה הערבית שנשארה בעיר בעיקר בעיר התחתית ורק אט אט טיפסה להדר הכרמל, בעוד היהודים נודדים לשכונות הכרמל. בבתים הערביים היפים ברחוב עבאס התנחלו משפחות יהודיות או רשויות שלטוניות. באווירת הגזענות של שלטון נתניהו אפילו בחיפה, שנחשבה תמיד לעיר שבה חיים יהודים וערבים בשלום יחסי, יש כיום מתח בין האוכלוסיות. חוק הלאום המביש הפך את הגזענות לחוק המדינה. את הסיבות ליחסים הגרועים בין יהודים וערבים אין צורך לחפש דווקא באירועי העבר. ההווה מספק לסכסוך בין שני העמים די והותר סיבות.

יום שישי, 9 באוקטובר 2020

אימת ההפללה של חיי היומיום

 

דווקא השיח על הפרת ההנחיות על ידי בכירים ומקורבים לשלטון, כתמונת ראי של מה שעובר על פשוטי העם, מבליט את צדן המאיים ביותר של הגבלות הקורונה, שהוא הפיכתם של חיי השגרה לפשע. פשע הוא ללכת לעבודה, לפתוח חנות ולמכור לציבור בגדים או ספרים או צעצועים, להיפגש במשרד עם לקוחות, לפתוח מספרה ולספר אנשים, לפתוח מסעדה ולהגיש מזון או קפה ועוגה, ואפילו להיפגש עם הוריך או עם ילדיך הבוגרים ונכדיך, כל שכן לשבת לאכול איתם או לחבק ולנשק אותם. כל המעשים היומיומיים האלה שהינם מעשים נכונים ורצויים בשגרה, הפכו לפשע בר-ענישה, ואנשים מקבלים קנסות או עונשים אחרים על ביצועם. הדיון במוסריותם של מעשים אלה מתמקד, עקב השלכותיהן הפוליטיות, בהפגנות נגד נתניהו ובתפילות בבתי הכנסת, מכיוון שהמפגינים והחרדים משתייכים לקבוצות מזוהות פוליטית. אבל אין כמעט דיון על זכותה של המדינה או של מוסדות בתוכה, למשל בתי אבות, למנוע מפגש בין ילדים והורים ובין סבים ונכדים. האם המדינה רשאית בכלל להתערב באופן כזה ביחסים בתוך המשפחה, והאם המגפה באמת מצדיקה את ההתערבות הזאת, ואיך יכול להיות שכל עשייה מבורכת בחיינו הופכת לפתע לפשע ועבירה, ואיך אפשר להכיל את הדבר הזה?

יש אנשים שטוענים שנתניהו מעוניין להפליל את ההתנהגויות הנורמטיביות של הציבור כדי לטשטש את פשעיו שלו, שהוא מנסה להפוך את כולנו לפושעים כדי שלא יהיה הבדל בינינו לבינו. האמירה הזו איננה חסרת בסיס אם חושבים על מאמציהם של בני משפחת נתניהו לתאר את המפגינים כמלוכלכים, מפיצי מחלות, הורסי המדינה ועוד ועוד. אבל הגבלות על מעשים שמרכיבים את חיי היומיום וענישה על שיטוט ברחובות או נסיעה לעיר אחרת הוטלו גם במדינות אחרות, והפכו אנשים שעושים מעשים שגרתיים לגמרי לעבריינים, והמצב הזה בפני עצמו מעורר חרדה. כשלקחתי את הכלב למרפאה בסגר הראשון חשבתי כל הדרך מה אגיד לשוטר שישאל אותי לאן אני הולכת. העובדה שמותר לקחת את הכלב לרופא, או ללכת לקנות לו תרופות, או לנסוע לבית החולים הוטרינרי שרחוק מירושלים ידועה לי, אבל העובדה שאצטרך אולי להסביר ולהצטדק מדוע אני עושה דברים שרצוי וטוב ונחוץ לעשות אותם מעוררת בי חרדה, ואני חושבת וחושבת על כך, מה אגיד ומה אעשה, במקום פשוט לעשות את מה שאני צריכה, כי מה רע בזה שאני מטפלת בכלב שלי, ולמה אני צריכה כל הזמן לפחד משוטרים שאולי יתנהגו אלי באלימות או באכזריות, כשלא עשיתי שום דבר רע, ומי שצופה בטלויזיה לא יכול לומר שהפחדים שלי לגמרי חסרי בסיס. והמצב הזה מדכא ומערער, ומאד משפיע על התודעה של האנשים. ולא יעזור לי בזה שיענישו מישהו שמפר הנחיות, אני רוצה שישחררו את כולנו מהכלא הזה שבכלל לא בטוח שיש לו הצדקה. אני לא רוצה להישאר בכלא ולהתלהב מזה שמענישים מישהו אחר שברח מהכלא. האמת שכשראיתי בטלויזיה את האנשים שבורחים מישראל לארצות שבהן מניחים לאנשים לנשום ולחיות מאד שמחתי בשבילם. לא הרגשתי שום קנאה ולא מפריע לי שאני ענייה ואין לי כסף לזה. ויש לי הרגשה שבשנים הקרובות מי שיוכל יברח מפה כי אי אפשר לשאת יותר את המחנק הזה.

ומה שהרגיז אותי שמי שכבר דיבר על ההפרות דיבר עליהן כאילו משהו באנשים פה לא בסדר שהם עושים דברים כמו להיפגש עם הילדים או עם ההורים שלהם. רוגל אלפר אפילו הישווה את הפרת ההנחיות להעלמת מס או לעישון סמים, שלדבריו כולם עושים את זה. אבל אי אפשר ואסור לעשות השוואה כזאת. להעלים מס זה דבר שפוגע בחברה, כי יש פחות לצרכים של כולם, ואם הרבה אנשים עושים את זה הם מועילים לעצמם אבל מזיקים לכלל, ולעשן סמים זה מעשה שגורם לאיבוד שליטה עצמית ולהרבה נזקים לא רק לפרט אלא גם לאנשים סביבו, ואפילו מי שתומך בלגליזציה של קנביס עושה את זה במחשבה שיש לצמח הזה גם יתרונות והנזקים שלו קטנים. הרי אף אחד איננו תומך בלגליזציה של אופיום או הרואין. אז בשום אופן אסור להשוות אנשים שמבקרים את ההורים או את הילדים שלהם בסגר לאנשים שמעלימים מס או מעשנים סמים שאלה מעשים מזיקים. לבקר בני משפחה זה מעשה טוב וסכנת ההידבקות בקורונה איננה הופכת אותו למעשה רע. המעשה הזה יכול להיות מסוכן בגלל סכנת ההידבקות במחלה, שלפעמים קיימת ולרוב איננה קיימת, אבל הוא בשום אופן איננו מעשה רע, ולאבד את יכולת ההבחנה בין מעשה שהוא רע לבין מעשה טוב וראוי שאיננו מומלץ בימי קורונה זה מצב שהוא מסוכן בפני עצמו, וזאת אחת הסכנות של התמשכות המצב הזה, אובדן כושר ההבחנה בין טוב לרע ונכון ללא נכון. והורים שרוצים לחבק את בנם החולה מסתכנים, אבל הם בשום אופן אינם עושים מעשה רע. זו הבחנה שחייבים לשמור עליה בשביל לא לאבד לחלוטין את חוש המידה.

וגם לא נכון לומר שכולם עושים את זה. לא כולם מעלימים מס ולא כולם מעשנים סמים, וגם לא כולם מפירים את חוקי והנחיות הקורונה. אני דווקא מצייתת לכל מה שאומרים לעשות, ואני נשארת בגבולות השכונה ולא הולכת למקומות אחרים, אפילו אין לי חשק ללכת למקומות אחרים כי הכל כל כך מעיק ובעיקר יש לי חשק להיכנס למיטה ולא לצאת בכלל עד שנתניהו ייעלם מחיינו עם כל נושאי הכלים שלו. אני רק מסתכלת בתמונות של הנכדים שלי ורואה אותם בסרטוני וידיאו או בסקייפ ולפעמים אני מדמיינת שהם באים אליי ואני הולכת איתם לטייל, ואני מצפה כל הזמן שדברים ישתפרו, כי כל הדברים הרעים בחיים בסוף עוברים ואז גם הכאב שהם הביאו איתם נעלם או לפחות נחלש. אני מנסה לעשות דברים אבל לא מצליחה לעשות הרבה, כי אני רואה המון חדשות וכל הזמן אני במתח שמשהו יקרה, ובאמת קורים המון דברים בארצות הברית ובאנגליה ובישראל ובכל מקום, ואני מתפללת שיקרה גם משהו טוב ולא רק דברים רעים.    

יום שני, 5 באוקטובר 2020

שלושה יוסי

 

שלושה יוסי הוא סרט שיושב על הלב כמו אבן ענקית שנשארת שם הרבה זמן אחרי הצפייה. הוא מספר את סיפורם של מחוסרי דיור שפלשו לבית נטוש ברחוב יהודה הימית ביפו בסוף שנות התשעים וחיו שם שנתיים, סיפור שתיעדו בזמנו יעל קיפר ועינת פישביין. עשרים שנה מאוחר יותר שבה יעל קיפר עם בן זוגה רונן זרצקי, שיחד עמו יצרה את הסרטים "סופרוומן" ו"אמא ילדה", והם שבו לפגוש את גיבורי הסרט ההוא ולספר מה עבר עליהם מאז.

התוצאה מזכירה את הסדרה הבריטית Benefits Street, שתיארה את חייהן של משפחות שאינן מצליחות לצאת ממעגל העוני והעזובה, אך יש בה הרבה יותר חמלה ואפילו אהבה לדמויות ולגורלן שובר-הלב, והיא משאירה הרבה שאלות פתוחות. במרכז הסרט עומדת דמותו המיוחדת של יוסי בן-ברוך, שהיה מנהיגם של מחוסרי הדיור, והוא עצמו מתאר את הפיצול הבלתי נתפס בדמותו: מצד אחד קצין כיבוי אש שממהר לכבות שריפות, אדם עובד בעבודה מוערכת שלא לגמרי ברור כיצד התגלגל לחבורה של פושעים זעירים ונרקומנים ובני משפחותיהם האומללים והאם באמת לא היתה לו ברירה אלא לחיות שנתיים עם שלושת בניו באותו בניין בתנאי עזובה ומצוקה. אם הילדים נטשה אותם עוד קודם לכן ונישאה לאחר, ויוסי מצד אחד תיפקד כאב וכאם גם יחד, בישל וכיבס וניקה  ודאג גם למשפחות האחרות, ביניהן שתי נשות אסירים וילדיהן, ומצד שני לא היסס לנטוש את ילדיו כשהכיר בת זוג חדשה ועבר להתגורר עמה ועם ילדיה, ואף נולדה להם בת משותפת שבניגוד לילדיו זוכה לגדול עם אביה.

רק אחד משלושת ילדיו של יוסי שהתגוררו עמו בבניין, אלירן, הפך לאדם שעומד ברשות עצמו, כבאי כאביו, אך גם הוא נושא עמו כאב עז משלוש השנים שבהן התגורר בבית משפחה אומנת וכנראה מכל שעבר עליו בילדותו, נטישת האם ולאחריה נטישת האב. הוא אומר לאביו שאיננו מאשים אותו, אבל הוא רוצה שאביו יכיר בסבל שגרם לו. הבן ארז הסתבך בסמים וישב בכלא, והבן הבכור אשר הוא חולה נפש אלים שנכנס ויוצא בשערי בתי חולים פסיכיאטרים ומדבר בכנות גמורה על מעשי האלימות שלו שהרסו את חייו ללא תקנה. אלירן מסמן את קו השבר בחייו ביום שבו פרצה אליהם המשטרה ותפסה 25 ק"ג של סמים ועצרה את האח ארז. מזל שאבא לא היה כבר בבית, הוא אומר, ומספר שהוא עצמו נמלט והמשפחה התפרקה. אבל אין ספק שהכמות העצומה של סמים ששמעה הגיע לאוזני השוטרים הגיעה לבית לאחר עזיבתו של יוסי, שעבר להתגורר עם בת זוגו החדשה מבלי לתת את הדעת על מה שקורה עם שלושת בניו שנותרו ללא אב וללא אם. אינני שופט אותך, אומר אלירן, בזכותך נהייתי מי שאני, אבל כצופים קשה שלא לשפוט את יוסי ואת דמותו רבת הסתירות. כיצד האב הדואג, שמכבס במכונת הכביסה בתחנת הכיבוי את בגדי ילדיו וילדי מחוסרי הבית האחרים, כדי שיהיו נקיים ומסודרים למרות מצבם, נוטש אותם באחת בעודם נערים שזקוקים כל כך לאב, נטישה שהם מתקשים להתאושש ממנה. והנטישה הזו ותוצאותיה הקשות איננה מיוחדת ליוסי. גם מזל שבעלה היה בכלא גנבה למחייתה ונתפסה, היתה שנה במעצר בית אצל הוריה, וילדיה הקטנים פשוט נשארו לבדם. ואי אפשר שלא לשאול היכן היתה המדינה, היכן היה משרד הרווחה, היכן היתה העירייה. כיצד לא דאג איש לשלושת הילדים הקטנים האלה, ומדוע לא לקחה אותם מזל איתה להוריה? יעל קיפר איננה שואלת יותר מדי שאלות, היא מניחה לאנשים לספר את מה שהם רוצים לספר, אבל הצופה אנוס לשאול את עצמו כיצד בבניין שמאוכלס במחוסרי דיור שהרשויות מודעות היטב למצבם ומנסות לפנות אותם משם, כיצד בבניין כזה ניטשים ילדים קטנים ובני נוער לנפשם כאילו אין מדינה ואין עירייה ואיש לא רואה ולא שומע דבר. ילדיה של מזל אינם עבריינים, אבל בנה האמצעי אבי, שתועד בסרט הקודם כילד מתוק להפליא, הביא לעולם ילד בגיל 18 ואחר כך ילדים נוספים עם בת זוגו שאיננו מתגורר עמה. היא מתגוררת בדיור ציבורי שממנו רוצים לפנותה, לא ברור מדוע, כי מצבה בכי רע, ואבי עצמו עובד ומשלם אינסוף חובות שצבר, לא ברור על מה, ואין לו מקום מגורים קבוע. הריונות של בני עשרה הם מאפיין של ילדי עזובה והם מלכודת שאינם מצליחים להשתחרר ממנה גם בארצות אחרות וכמובן גם בישראל. הילדים הנטושים מקימים לעצמם משפחה בעודם ילדים בעצמם, והם דנים את עצמם ואת ילדיהם לגורלם של הוריהם, למצוקה שאין ממנה מוצא. גם סלווה שהצטרפה לקבוצת הפולשים לבניין עם בנה ובתה כאשר בעלה שהה בכלא, ומצאה אצלם חברות ותמיכה, לא יכלה להעניק לילדיה גורל טוב מזה שלה עצמה. בנה הידרדר לפשע כאביו, וכעת יושב בכלא יחד עם אביו. היא מספרת שבכלא שיכנו אותם יחד באותו תא, ואינך יודע אם לצחוק או לבכות. סלווה ובתה חזרו בתשובה, וכעת הן מוסלמיות אדוקות ומתגוררות בדיור ציבורי. האם לפחות הבת האדוקה תימלט מגורל אמה ותינשא לאדם הגון? קשה לדעת.

הבניין עצמו דווקא שופץ וכעת הוא אחד מן הבניינים הנאים ברחוב יהודה הימית, שיש בו חנויות יפות ובתי קפה נעימים. קל יותר כנראה לשקם בניינים מאשר לשקם אנשים שהתאכזר אליהם הגורל.