מסגור השואה כפרולוג לסכסוך הישראלי-פלשתיני

 

הבמאי הגרמני-שויצרי מילו ראו בא לישראל כדי לנגן בישראל אופרות של וגנר, מאחר שבישראל אין נוהגים לנגן אופרות של וגנר, וגרמנים, מתוקף אחריותם לשואה, חייבים לחנך את הישראלים לחבב דברים שהיטלר אהב, כמו אופרות של וגנר, שכמובן הרבה גרמנים מחבבים, אבל מרגישים לא כל כך נוח עם זה שהם מחבבים משהו שהיטלר מאד אהב וטיפח, כמו העלאת אופרות של וגנר בתיאטרון שלו בעיר ביירות, מסורת שחשוב לגרמנים להמשיך בה, שזה עניינם, אבל כמנהג הגרמנים, הם לא מסתפקים בכך שהם עצמם נהנים מאופרות של וגנר, שהיותר מפורסמות מביניהן, כמו זהב הריין וטבעת הניבלונגים והמייסטרזינגר מנירנברג הן אנטישמיות להחריד, בהתאם לחיבורו נוטף האנטישמיות "היהדות במוסיקה", שגם אותו היטלר חיבב מאד, אלא חשוב להם לנגן את וגנר גם באוזני היהודים, בתקוה שהיהודים ייעלבו ויתרגזו ולגרמנים תהיה שמחה וצהלה. אבל מילו ראו השמיע קטעים מאופרות של וגנר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במתכונת צנועה של זמרת ופסנתרן, והיה שם קהל קטן של ערבים ויהודים שחלקם מחבבים את וגנר וחלקם, כמו איתי טיראן ועינת וייצמן, אינם מחבבים את מדינת ישראל, וכולם מחאו כפיים בנימוס, ובאופן כללי אף אחד במדינת ישראל לא התקומם, כי מעט מאד אנשים בכלל ידעו על ההופעה הזו, והיהודים שממש לא יכלו לסבול את וגנר כבר הלכו ברובם לעולמם בשיבה טובה, ולאלה שעדיין בחיים יש בעיות יותר גדולות כרגע מבמאי גרמני-שויצרי שרוצה לעשות ליהודים דווקא ולנגן את וגנר בישראל, בתיאטרון שממילא לא מאד פופולרי אצל קהל יהודי, ובקיצור, לא קמה השערוריה שהבמאי ראו ואולי גם המשתתפים הישראלים ציפו לה. כמובן ניסו לקשר בין המוסיקה של וגנר לסבל של תושבי עזה מההתקפות של ישראל עליה. אני לא יודעת מה המשתתפים הנכבדים בערב יודעים על האופרות של וגנר, שיש בכמה מהן מנגינות חביבות שאנשים מזמרים להנאתם, אפילו אני מזמזמת לעתים את האריה של לוהנגרין "לעולם אל תשאליני", בעיקר מפני שהסיפור של אביר הברבור, שווגנר עיוות לחלוטין את דמותו המלאכית, והפך אותו לגיבור מלחמה קשוח, חביב עלי, אבל אני מוכרחה לגלות להם שווגנר דווקא חיבב לוחמים אכזריים, שהאופרות שלו מלאות שפיכות דמים, והוא פחות הצטיין בהומניזם וברגישות לסבלות הזולת. אבל מי אני שאגיד לאנשים לאיזו מוסיקה לחבר את סבלות העזתים. אם מתאים להם וגנר, שיהיה להם לבריאות. את טבח השביעי באוקטובר כמובן לא הזכירו שם, והיו יהודים שלהם זה הפריע, אבל זה כנראה מה שמקבלים כשהולכים לקונצרט של וגנר בישראל.

וחשוב מאד לומר שהבמאי ראו הוא גם נגד מדינת ישראל ומדגיש שהוא לא מקבל מימון ציבורי ממדינת ישראל, שאותי ההצהרה הזאת קצת הצחיקה, כי מדינת ישראל לא כל כך מממנת אמנים והופעות, ורוב האמנים שלה מקבצים נדבות בארצות עשירות כמו גרמניה כדי להעלות את יצירותיהם, ובקושי אזרחי ישראל מקבלים איזשהו מימון מהממשלה, אז מצחיק שבמאי גרמני-שויצרי שחי בכלל בוינה ועומד להעלות אופרה מוקדמת של וגנר בברלין, ויש לו כסף לבוא לישראל כדי לנגן בישראל מוסיקה של וגנר בתקוה שהיהודים יתרגזו, ושלצערו היהודים מאד אדישים גם אליו וגם לווגנר, כי יש להם כרגע המון צרות אחרות, צריך להצהיר שהוא לא מקבל כסף ממדינת ישראל, כאילו מה?

טליה בנון צור, שהקדישה כתבה לראו, במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ביום ששי האחרון (28.8.26), מספרת שלראו  יש חברת הפקות בשם "המכון הבינלאומי לרצח פוליטי" שממחיז סכסוכים ומהפכות, בעיקר של מדינות שאין לו מושג לגביהן, כמו רומניה, רואנדה, ברזיל וישראל, שאותן הוא רוצה לחנך.

כמובן שראו לא סתם מעלה בברלין את האופרה של וגנר "ההולנדי המפליג", שהישראלים קוראים לה בטעות קצת מצחיקה "ההולנדי המעופף", כי בגרמנית להפליג ולעוף ולטוס זה אותו הפועל fliegen, ווגנר כמובן התכוון להולנדי המפליג, שהוא רב חובל הולנדי שקולל בקללה שעליו להפליג לנצח ולא לדרוך על יבשה. בעיני היא דווקא לא מהאופרות המאד אנטישמיות שלו, היא סתם קיטשית, אבל זה כמובן עניין של טעם. היא אופרה על אהבה והקרבה עד מוות ומעלים אותה בגלל המוסיקה ולא בגלל הסיפור הטראגי, אולי גם בגלל שהגיבורה מתאבדת כדי להציל את רב החובל המפליג מהקללה. אבל לראו זה לא מספיק. וכך הוא מספר לטליה בנון צור: באופרה שנעלה, "ההולנדי המפליג" הופך לאשמה הגרמנית, המצפון הפוליטי המוסרי לאחר השואה, סנטה (אהובת רב החובל שמתאבדת כדי להצילו מהקללה) הופכת לישראל, ואריק (המחזר השני של סנטה) הופך לפלשתין – משולש אהבה כמו באופרות הרומנטיות הקיטשיות. נעסוק בסיפור מכמה נקודות בהיסטוריה: מהמלחמה והשואה, דרך שנות החמישים, כשגרמניה וישראל התקרבו מחדש מסיבות כלכליות, שנות השבעים עם פיגועי ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן, ונסיים בחנוכת אנדרטת השואה בברלין. בסוף זה מחזה פוליטי על מלחמה ואשמה, ועל מה האשמה הזו יצרה אחרי המלחמה".

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני כשקראתי את הקטע הזה בכתבה נהיה לי רע, ולא רק בגלל שסנטה בתפקיד ישראל מתאבדת כדי להציל את רב-החובל שמסמל את גרמניה, והרבה פעמים אני מרגישה שהגרמנים חולמים שישראל תמות וכך גרמניה תינצל מהאשמה, או כמו שבגרמנית מנומסת אוהבים להגיד את זה: Bald Israel wird nicht an der Karte sein (בקרוב ישראל לא תהיה על המפה). אין לי בעיה עם זה שגרמנים אוהבים קיטש ומות, כל עוד אנחנו היהודים לא חלק מזה. אבל מה שראו עושה זה קיטש ומוות במובן שאליו כיוון ההיסטוריון ניצול השואה שאול פרידלנדר: שימוש בקיטש לצורך גימוד השואה או הכחשתה. גם טליה בנון צור אמרה לו שהוא יוצר הקבלה בין היהודים לנאצים והוא כמובן קישקש משהו לא ברור ומתחכם שהוא לא משווה אבל הקהל יכול להשוות. הוא הרבה לדבר על החרם על ישראל ועל שיחותיו עם אנשי ה-BDS כאילו אין בכלל בעולם אנשים שלא מחרימים את ישראל, ולפחות לפי התרשמותי, ובלי להביע עמדה אם החרם מוצדק או לא, נדמה לי שהחרם על ישראל הוא מאד חלקי ובולט בעיקר במדינות שהן ממילא אנטישמיות למדי והיו כאלה גם לפני המלחמה בעזה. ראו כל הזמן מקביל בין החרם של ישראל על וגנר לחרם על ישראל, שהוא מביע לגביו עמדה מבולבלת: מצד אחד טוען שאיננו מחרים ישראלים ופלשתינים, מצד שני מקבל עמדות של ה-BDS. זה לא הכי חשוב לי. מה שכן חשוב לי אצל ראו זו הכחשת השואה, במיוחד שראו מבטא את השיטה הגרמנית המקובלת להכחשת השואה: לעולם לא לדון בשואה כאירוע שבין גרמנים ליהודים, ליתר דיוק יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה המאוחדות ובמדינות אירופה שהגרמנים כבשו במלחמת העולם השנייה או שהיו בנות ברית של הגרמנים כמו צרפת, איטליה והונגריה, ולא היה לו שום קשר למדינת ישראל שטרם הוקמה או לפלשתינים. בשואה החליטו הגרמנים ובני בריתם להשמיד את אזרחיהם היהודים וביצעו את ההשמדה על אדמת אירופה. קורבנות השואה לא היו ישראלים, ובישראל קורבנות השואה שניצלו והגיעו אליה, תמיד היו מיעוט, מיעוט חשוב אבל מיעוט. רוב היהודים בישראל הגיעו אליה לפני השואה, או מקהילות שלא נפגעו בשואה, או נולדו בישראל. לו היתה לגרמנים טיפת הגינות ורצון אמיתי לחשבון נפש, הם היו מתעסקים בשואה כפי שהיתה: השמדה של קהילות יהודי גרמניה ואירופה על אדמת אירופה בידי העמים שבקרבם חיו, ביוזמת ובהנהגת הגרמנים והאוסטרים. אין לשואה שום קשר למדינת ישראל ולפלשתינים, מלבד העובדה שחלק קטן מניצולי השואה עלו לישראל. חלק אחר מניצולי השואה היגר בעיקר למדינות שלחמו בנאצים כמו רוסיה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומיעוטם החליטו להישאר במדינות שרצחו את בני עמם, ואליהם נוספו עם השנים מהגרים מארצות אחרות.

אבל קשה למצוא עיסוק בשואה באירופה ובמיוחד בגרמניה, שמרכז הכובד שלו איננו דיון בישראל ויחסה לפלשתינים, וזה מאד נוח לגרמנים. במקום לשאול מדוע לעזאזל החליטו לרצוח את כל אזרחיהם היהודים ואת כל היהודים בעולם, וביצעו את תכניתם בנחישות רבה, הדיון הגרמני המקובל בשואה מתנהל על פי התסריט שלהלן: פעם הגרמנים היו נאצים ורצחו המון יהודים (לפעמים יציינו גם שהמספרים שמקובלים קצת מוגזמים), אבל מאז הגרמנים נהיו עם של צדיקים וטהורים, ולעומת זאת הקורבנות היהודים הפכו לנאצים ומשמידים את הפלשתינים, שהם הקורבנות האמיתיים של השואה, ואילו היהודים הם הנאצים האמיתיים. כך מאד נוח לגרמנים לדון בשואה, כאשר הם בתפקיד המצפון, היהודים בתפקיד הנאצים, מה שלא מונע מהם להתאבד כמו סנטה, כי בסופו של דבר זה סיפור גרמני והיהודים צריכים איכשהו למות ולהיעלם, אבל חלילה להאשים במוות הזה את הגרמנים. היהודים מתאבדים בעצמם או שמישהו אחר רוצח אותם, אבל אסור לדבר עליהם בתור קורבנות. כמובן שבמסורת הנוצרית היהודים מעולם לא היו קורבנות, הם היו תמיד רוצחי האלהים שהתעללו באלוהי הנוצרים ישו המשיח ורצחו אותו סתם מתוך רשעות, ולכן מקוללים לנצח, ולכן מה שחשוב לגרמנים ולנוצרים בכלל כשהם עוסקים בשואה זה להחזיר את היהודים לתפקיד הרוצחים ולשלול את היותם קורבנות. אמנם קשה להכחיש לגמרי את השואה, אבל אפשר לגמד אותה כאשר מתארים אותה כפרולוג קצר שבו היהודים לא ממש הושמדו אלא בעיקר למדו איך להיות נאצים ולעשות שואה לפלשתינים. כשהגרמנים דנים בשואה, עיסוקם העיקרי הוא בשואה שעושים כביכול היהודים לפלשתינים, ולכן אין מקום לטבח השביעי באוקטובר, שבו היהודים ברוב חוצפתם הם קורבנות אזרחיים של טבח אכזרי ולא מתפקדים כרוצחים שעליהם אפשר להשליך את האשמה הגרמנית.

בגרמניה צעדו עם שלטים "רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר", כלומר שהשואה איננה מצדיקה את רצח העם שעושים כביכול היהודים לפלשתינים. חשוב מאד לגרמנים ולשאר שונאי ישראל להגדיר את החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה כרצח עם, למרות שבשום הקשר אחר אין מגדירים הרג – מוגזם ומיותר ואכזרי ככל שיהיה – של שבעים אלף איש, או אפילו מאה אלף איש, כרצח עם. הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם נובעת אך ורק מהרצון למחוק את השואה באותה צורה שבה מכחישים אותה כבר שנים רבות לפני שמישהו בישראל חלם להרוס את עזה – על ידי השלכת פשעי הגרמנים על מדינת ישראל שמזוהה כמדינת היהודים. אצל ראו, כמו אצל רוב בני עמו, השואה היא אירוע משני שחשיבותו אך ורק בכך שהפך את הגרמנים לאנשי מצפון ואת היהודים לנאצים, וכך יש לדעתם להתייחס אליו.  

אבל הגרמנים אינם מסתפקים בהשלכת פשעיהם על הקורבנות היהודים באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. כדי להשליך את פשעיהם באופן מושלם על היהודים, הם מוחקים את השביעי באוקטובר ומציגים את מלחמת ישראל בעזה כתגובה על השואה, לא פחות. אבל מלחמת ישראל בעזה, גם אם מזדעזעים מההרס והחורבן וההרג שזרעה שם ישראל, היא תגובה לטבח השביעי באוקטובר. היא איננה תגובה לשואה ואיננה קשורה לשואה בשום צורה, למעט העובדה שחלק מקורבנות הטבח הרגישו שטבח משפחותיהם בשביעי באוקטובר דומה לחוויית היהודים בשואה, אבל דווקא האנשים שאחראים לחורבן עזה, כלומר ממשלת ישראל, חלק מחבריה משיקולים זרים כמו תאוות השתלטות על עזה והקמת התנחלויות בשטחה, הם האנשים שהכי מתנכרים לסבלם של הנטבחים בעוטף עזה, ונתניהו אפילו מצא לנכון לציין שהשואה היתה אירוע גדול פי אלפי אלפים מהשביעי באוקטובר, לאו דווקא מתוך רצון לכבד את זכר השואה, אלא בניסיון לגמד את מחדל השביעי באוקטובר ואת אחריותו למחדל.      

לדברי ראו, הוא הגיע לישראל כדי להבין יותר לעומק את האשמה הגרמנית ומה קרה בעקבותיה. למעשה הוא הגיע לישראל, כדי להעמיק את הוצאת השואה מההקשר האירופי שלה, שבו התקיימה בפועל, ולנטוע אותה בהקשר הישראלי-פלשתיני הכל כך נוח, כאשר הוא בעמדת איש המוסר, והיהודים בעמדת הרוצחים. הלוואי שהיה מחרים אותנו ונשאר לנוע בין וינה וברלין, ששם מקומו.

טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים

 

בכל פעם שאני שומעת את טראמפ או את אנשי ממשלו – מרקו רוביו לאחרונה, וכעת טראמפ עצמו, מביעים את תמיכתם בויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה בשנים 2002-1998 ומאז 2010 ברציפות עד היום, אני מתחלחלת. ב-12 באפריל הקרוב הולכת הונגריה לבחירות, ולראשונה יש לאופוזיציה סיכוי להחליף את אורבן, רודן מושחת שהשתלט על התקשורת החופשית בהונגריה והפך אותה לשופר של השלטון, אנטישמי ומכחיש שואה, שקידם בכל כוחו את הצגת השואה בהונגריה כתגובת נגד לקומוניסטים, שכמו היטלר הוא מזהה עם היהודים, וכך בעצם מצדיק את השואה, וניהל מסע אנטישמי נגד ג'ורג' שורוש שתמך בגופים הונגריים מתנגדים למשטרו. במידה רבה מדיניותו האנטי-דמוקרטית של אורבן היא הדגם להפיכה המשטרית שמנסים נתניהו ושריו, לוין, קרעי ואחרים לכונן בישראל, אם כי בפחות הצלחה, מאחר שהמוסדות הדמוקרטיים בישראל עמידים יותר, לפחות בינתיים.

מאז עלה לשלטון תומכים טראמפ ואנשיו במשטרים ובמפלגות שמקדמים רודנות ופשיזם. הם ניסו, למרבה המזל ללא הצלחה, לכפות על ברזיל את המשך שלטונו של ז'איר בולסונרו, שהודח ונידון לשנים רבות בכלא. סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמנסה להיאבק במפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והאנטישמית, שמשתמשת במושגים נאציים בשיח שלה על ההגירה לגרמניה: היא החזירה לשיח על המהגרים את המונחים הנאציים ueberfremdung שפירושו הצפה בזרים ו-umvolkung, החלפת העם, כביכול ההגירה נועדה להחליף את העם המקורי במהגרים. במצעד הנאצי בעיירה שרלוטסוויל בוירג'יניה באוגוסט 2017, זעקו הצועדים Jews will not replace us, "היהודים לא יחליפו אותנו", וכיוונו לאותו מושג נאצי umvolkung, למרות שכיום ההגירה לארצות הברית מגיעה בעיקר ממרכז ומדרום אמריקה, אבל מי שקרובים בהשקפותיהם לנאצים רואים תמיד את היהודים כאויב וכמי שעומדים מאחורי המזימה "להחליף את העם". טראמפ הגדיר תחילה את הצועדים בשרלוטסוויל כ"אנשים טובים", אבל לאור התגובה הקשה לדבריו אלה לא חזר על כך. גם בין התוקפים את הקפיטול בטענה השקרית שנצחונו של ביידן על טראמפ הוא זיוף, היו מי שהתחפשו לויקינגים, מאחר שתומכי העליונות הלבנה, שמאמצים השקפות נאציות, רואים את עצמם כצאצאי הנורדים, בעלי המראה הבהיר, וחלקם אף נשאו כתובות של הכחשת השואה. למרבה הצער טראמפ תמיד היה מקורב לחוגים כאלה, וקשריו לישראל, כמו קשריו של אורבן לישראל, נועדו לחפות על עוינותו ליהודי אמריקה, שרובם הגדול דמוקרטים וליברלים, ובכך הוא איננו שונה מאד מאורבן, וגם מהשמרנים בפולין, שקשרו קשרים הדוקים עם נתניהו, מכחיש שואה בזכות עצמו ומי שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון", ואנגלה מרקל נאלצה ללמדו היסטוריה, שהיטלר רצה מאד להרוג יהודים, והחל בכך הרבה לפני שפגש את המופתי.

נתניהו ומשטרו משמשים כבר שנים בתפקיד מכבסי הפשיזם, הנאציזם והכחשת השואה באירופה, תוך פגיעה בקהילות היהודיות המקומיות שמנסות להילחם במשטרים האנטישמיים ומכחישי השואה. בזכות מפעל הכשרת האנטישמים באירופה זוכה נתניהו, שמייצג כביכול את העם היהודי קורבן השואה, למעמד מיוחד במחנה הפשיסטי והאנטישמי, וטראמפ מעוניין מאד לשמור עליו בשלטון. מאמציו של טראמפ ללחוץ להענקת חנינה לנתניהו ולהציגו כמושיע ישראל, בניגוד גמור למציאות, אינם נובעים רק מהיענות לבקשות העזרה שמבקש ממנו נתניהו. הן נועדו לשמר את המחנה הפשיסטי, הלאומני והאנטי-דמוקרטי בעולם כולו, שטראמפ הוא חלק בלתי נפרד ממנו, וכל חבריו זקוקים למה שמכונה בגרמנית "רשיון פרסיל" מנתניהו, כלומר כביסת האנטישמיות שלהם והצגתם כידידי היהודים.

אני מייחלת לנצחונם של מתנגדי אורבן בהונגריה, שתושביה זכאים, כמו תושבי כל מדינה, להשיב לעצמם את חירותם, את זכויותיהם ואת התקשורת החופשית והאקדמיה החופשית, ואני מייחלת לכך כמובן גם עבור הקהילה היהודית ועבור זכרון השואה שמעוות ומסולף ללא הרף על ידי העמים שחוללו אותה ושנטלו בה חלק, וגם בישראל תחת שלטון נתניהו, על ידי "הגאים בהיטלר שרצח מיליוני אשכנזים", בעידודו של ה"מנהיג המזרחי החזק" נתניהו. היטלר רצח גם יהודים ספרדים. גם אותם הוא רצה להרוג, ולא עניין אותו שבעתיד הם יצביעו לנתניהו, שכל כך התאמץ לטהר את היטלר וגם רוצחי יהודים אחרים כמו משתפי הפעולה הפולנים. ברוב חוצפתם מונים כעת הפולנים את היהודים שנרצחו בשואה יחד עם הנרצחים הפולנים, וטוענים שהיהודים נרצחו בשל היותם אזרחים פולנים. גם זו הכחשת השואה, וזו חרפה שגרמניה נותנת יד לכך. בפולין הכבושה בידי הנאצים לא הוכרו היהודים לא כאזרחים פולנים ולא כבני אדם בכלל. התעמולה הנאצית הגדירה אותם כטפילים שיש להשמיד בדומה לפשפשים, והשמדתם בגז נועדה להמחיש את היותם טפילים ולא בני אדם.

בעיניי התמיכה של נתניהו באנטישמים ומכחישי שואה היא לבדה סיבה מספקת לסילוקו מכסא ראש ממשלת ישראל, גם לו היה ראש ממשלה הגון וטוב, והוא איננו אדם הגון וטוב, אבל העובדה שהוא מציב את ישראל במחנה האנטי-דמוקרטי היא מזעזעת בעיניי, גם אם אנטישמים ומכחישי שואה אינם תופעה בלעדית בימין הפוליטי הלא-דמוקרטי, ולא חסרים כאלה גם בשמאל הליברלי כביכול, כמו זוהרן ממדאני ראש עיריית ניו-יורק. יהודים צריכים להתייצב נגד אנטישמים, גם אם הם מתחזים לתומכי ישראל כדי לקבל הכשר לפגיעה ביהודי ארצם ובזכר השואה, כפי שנוהג ויקטור אורבן.

אני מייחלת לכך שאורבן יסולק מראשות ממשלת הונגריה, ואני מייחלת לכך שנתניהו יסולק מראשות ממשלת ישראל, ושכמו שקרה בברזיל, למרות כוחו הגדול והברוטאלי של טראמפ, הדמוקרטיה תנצח.

ראו גם:

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן 

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים 

השקר היותר גרוע של פולין

מצעד השנואים

 

כששמעתי את הדיונים המלומדים על הפער בין הניקוד הקמצני שהעניקו צוותי השופטים באירוויזיון לבין הניקוד המחמיא שהעניק הקהל לשיר הישראלי, נזכרתי בדברים שאמרה לי לפני שנים רבות חברה שגדלה בצרפת, ושבה לשם בשליחות. אחרי שבעלה סיפר איך כשהוא מטייל ברחוב עם ארבעת ילדיהם שואלים אותו אם כולם שלו, היא אמרה: "הם לא אוהבים אותנו. בינם לבין עצמם הם אומרים שעדיף יהודים על ערבים, אבל הם לא אוהבים אותנו." ככה למדתי שיש היררכיה של שנאות: את היהודים שונאים באירופה, את הערבים יותר. גם מישל וולבק שמבקר כעת בישראל, והתראיין לתכנית התרבות של קובי מידן, מגנה את הסלחנות בחוגים אינטלקטואלים בצרפת כלפי האיסלמיסטים, ומשבח את ישראל שלדעתו נוהגת במוסריות גם בעת מלחמה. לצערי אני יודעת שישראל איננה נוהגת במוסריות בעת מלחמה, והורגת כעת מדי יום עשרות אזרחים עזתים חפים מפשע. אני יודעת גם שרוב הציבור הישראלי מייחל לסיום המלחמה, והממשלה היא זו שדוחפת להמשיך בלחימה, משיקולי הישרדות. אני יודעת גם שסלחנות כלפי איסלמיסטים הרבה פחות נפוצה בצרפת מכפי שטוענים לעתים. רוב הצרפתים מפחדים מאד מהטרור האיסלמי, במיוחד מאז מעשי הרצח המחרידים בינואר 2015 במערכת העיתון "שרלי הבדו", כששנים עשר מעובדי העיתון נרצחו בתגובה לקריקטורות בעיתון שלעגו לנביא מוחמד, ובנובמבר אותה שנה בתיאטרון הבטקלאן ובמקומות נוספים, כשמאה ושלושים איש שבאו לקונצרט של להקת רוק נרצחו על ידי טרוריסטים איסלמים, בפיגוע שמזכיר מכמה בחינות את הרצח בפסטיבל הנובה. פיגועים אלה השפיעו מאד על דעת הקהל הצרפתית, שמעולם לא אהדה את הערבים, אבל לאחר הפיגועים זיהתה את המהגרים הערבים עם טרור איסלמי. מלבד הפיגועים היו גם אירועי התפרעות באזורי המהגרים בפריז, כולל שריפה המונית של מכוניות. כמובן היו גם מקרי רצח של יהודים באשר הם יהודים, מה שלא הפחית מהאימה שהטילו מקרים כאלה על השכנים הצרפתים.

ההפגנות הפרו-פלשתיניות בצרפת ובאנגליה הן בעיקר הפגנות של מהגרים פלשתינים או ערבים מארצות אחרות, לעתים גם בני מהגרים. הן מפחידות מאד יהודים וישראלים, אבל הן מפחידות גם את הצרפתים והבריטים ושאר עמי אירופה. ההגירה הערבית והאיסלמית בפרט נחשבת להגירה בעייתית יותר מהגירה של סינים, למשל, שנחשבים לאוכלוסיה שקטה, חרוצה ושומרת חוק, ואולי היא באמת כזאת. גם מפלגות הימין הקיצוני המשגשגות בכל אירופה, מפנות את עיקר התעמולה העוינת כלפי הערבים, והערבים המוסלמים בפרט. יש ישראלים שמתפעלים מכך. אבל הימין הקיצוני משמר הרבה מהסנטימנטים הנאצים והפשיסטים ונוטה מאד להכחשת השואה, כך שאהדה שמובעת לעתים מצד אנשי ימין קיצוני כלפי ישראל, היא לא פעם אהדה מפוקפקת.    

אפשר כמובן למצוא סיבות אובייקטיביות להצלחתה של יובל רפאל באירוויזיון: הופעה יפה ואלגנטית, שיר יפה עם מסר חיובי, מבוצע בכשרון רב, כולל שירה באנגלית ובצרפתית שלפחות אחת מהן מובנת לרוב הצופים, התייחסות רצינית לאירוויזיון, שבין צופיו הוותיקים יש אי נחת מהעברת הדגש ממוסיקה מלודית שמושכת את הלב ומלים בעלות משמעות למופע של פירוטכניקה, שהמוסיקה נדחקת בו לשוליים, וגם מהוולגריות והזנותיות שהשתלטו על חלק מההופעות, שהלכו רחוק עם השתטות וגם תפלות וחדלו לשעשע. לא רק השיר הישראלי, גם הזמרת היווניה ששרה על אסונם של בני עמה, וגם השירים של צרפת, שווייץ ואוסטריה, שהגישו הופעה רצינית יותר, זכו להצלחה. אני מקווה שאלה לפחות חלק מהסיבות להצלחת השיר הישראלי. הלוואי שהייתי מאמינה שאלה הסיבות היחידות להצלחה. אבל כנראה אלה אינן הסיבות היחידות. כנראה שבמשחק סכום האפס את מי שונאים יותר, את ישראל או את הערבים, מעדיפים רבים מהאירופים לתמוך במי שמזוהים עם מלחמה בערבים, גם אם אינם אהובים במיוחד בזכות עצמם. לא כדאי לסמוך יותר מדי על האהדה הזו, שמקורה בשנאה למישהו אחר, שמפחיד את האירופים יותר מהיהודים. יובל רפאל ראויה להערכה בזכות עצמה – בזכות כשרונה ובזכות אומץ לבה, בזכות דבריה שהניצחון האמיתי הוא השבת החטופים, שאולי בשל אמירה זו נחסכה ממנה שיחת טלפון עם ראש הממשלה הקטנוני והנקמני ועלוב הנפש. אבל מה היו מניעיהם של המצביעים שתמכו בה, אולי עדיף שלא לדעת, כי אולי תהם לא נבעו רק מאהבת מרדכי.

תלינו על עצמכם

 

לא באמת הייתי צריכה לראות את ביתה המושחת של מנהלת מוזיאון ברוקלין – והתגובות באתר הארץ, שלמרות שהן כתובות בעברית, חלקן אפילו בעברית תקנית, ברור לי מניסיוני ברשת שמדובר בגורמים עוינים מאד לישראל שמתחזים ליהודים – רציתי לכתוב הרבה קודם, גם כשקראתי איך נועה לימונה, כתבת שאני דווקא מעריכה, וגם כתבים אחרים, חוזרים על דבריו של איש פת"ח סופיאן אבו-זיידה שישראל "יכלה לקבל חזרה את כל הנשים והילדים כבר ביומיים הראשונים אחרי השביעי באוקטובר". מה שאני זוכרת מהיומיים הראשונים, שבהם נחשף לנו אט אט גודל האסון ועומק הטבח, אלה ניסיונות חדירה נוספים של מחבלים כדי להמשיך את הטבח והחטיפות, שלמרבה המזל סוכלו. אם חמאס כל כך רצה להחזיר את הנשים והילדים, מה הפריע לו לעשות זאת במהלך העסקה שהתקיימה בנובמבר? מדוע משפחת ביבס לא הוחזרה בפעימה הראשונה ולא בפעימות אחרות? מדוע נועה ארגמני לא הוחזרה כבר בעסקה? כל העולם ידע שלנועה ארגמני יש אמא סינית שגוססת מסרטן. מה חשבו בחמאס? שהם יסחטו יותר תמורת שחרורה? שישמרו אותה בתור "נכס", כפי שהם מתייחסים לחטופים, בלי ביקורי צלב אדום ותוך הפרת כל מוסכמה של חוק בינלאומי ואנושיות בסיסית? עכשיו באים לבכות לנו שהרגו הרבה אנשים כדי לשחרר אותה? חמאס יכלו לשחרר אותה בעסקה תמורת אסירים פלשתינים רבים ולאפשר לאמה הגוססת חסד אחרון לבלות עם בתה מאז נובמבר, כשעוד יכלה להינות מעט. חמאס יכול היה להמשיך לשחרר אנשים נוספים תמורת הארכת ההפוגה ושחרור אסירים פלשתינים רבים, ובישראל היו מאושרים. חוץ מאיתמר בן-גביר ומפלגתו הנתעבת כולם הסכימו לעסקה, אפילו סמוטריץ'. אבל חמאס אף פעם לא העביר את רשימת המשוחררים בזמן, תמיד עיכב, תמיד הפר הסכמות, תמיד התעלל, ניסה להפריד אמהות מילדיהן ולבסוף העביר פחות משוחררים מהמוסכם והחל בלילה לירות והמלחמה התחדשה, לדאבון לבם של רוב הישראלים. זו חוצפה שאין דוגמתה לבוא להלין על כך שלא איפשרו לחמאס להמשיך להתעלל בנועה ובמשפחתה, ובשלושת המחולצים האחרים, שכפי שמתברר גם הם עונו בשבי, ואם עזתים נהרגו במהלך השחרור, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. גם על שחרורם של פרננדו מרמן ולואיס הר הגיב סופיאן אבו-זיידה, כאמור איש פת"ח, בתלונה על כך שהרגו במהלך החילוץ עזתים רבים. איפה החמלה? הוא לא התבייש לשאול את שלומי אלדר. כי לפלשתינים לדעתו מותר לרצוח באכזריות מפלצתית משפחות שלמות בחדר השינה שלהן, לטבוח באנשים שרקדו במסיבה, לרצוח פעוטות עם הוריהם וסביהם, לגרור קשישה על חמור לעזה תוך הכאתה מכות רצח, אבל כשעזתים נהרגים במבצעי חילוץ של חטופים, שהם אפילו לא חיילים שנשבו בקרב, אלא אזרחים לא חמושים מטף ועד זקן שנחטפו מבתיהם או ממסיבת טבע, הדבר הכי מוצדק והכי טוב שישראל עושה, והדבר החשוב ביותר שמצדיק להפעיל את צה"ל ולסכן חיי לוחמים עבורו – הצלת החטופים, מתלוננים על הרג עזתים, שחלקם בכלל אנשי חמאס שהחזיקו בחטופים והתעללו בהם שמונה חודשים. הרוע שנוטף מהתגובות והתלונות האלה חושף את מניעיהן האמיתיים: צער על המכה התדמיתית שהחמאס חוה ועל כך שלא יוכל להמשיך להתעלל במחולצים.

לפלשתינים יש בהחלט בעיית תדמית אחרי הטבח, וזאת בעיה שלהם, ובדיוק כמו הגרמנים שתמיד ניסו לטהר את עצמם בטענה שישראל עושה לפלשתינים מה שהנאצים עשו ליהודים ולכן אין לה זכות להאשים אותם על השואה – גם כעת זיהיתי גורמים גרמנים שמתנכלים לי במשך שנים רבות מגיבים באתר הארץ בעברית עילגת וחוזרים במיוחד על הטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם, טענה שהם מנסים כבר שמונים שנה לשכנע בה את העולם – זה לא נעים אבל לא ממש עוזר למחוק את זכר השואה האמיתית, אולי להיפך – גם הפלשתינים לא יצליחו למחוק את זוועות הטבח, ולא את זוועות ההתעללות בחטופים שהולכות ונחשפות עם כל חטוף שמשתחרר. הסיבה לטענה שישראל מבצעת רצח עם בעזה היא העובדה שהעם היהודי חווה רצח עם שרבים רוצים למחוק מהזיכרון, ושחמאס חולם לבצע רצח עם ביהודים שהטבח נועד להגשים, ולאו דוקא המלחמה בעזה, שכבר חודשים אני כותבת שצריך לסיים אותה, מפני שהמשך המלחמה גורם למוות מיותר של חיילים שנזקו עולה על כל תועלת שאפשר להפיק מהמשך המלחמה, וכמובן לנזקים כלכליים, חברתיים ונפשיים קשים מאד, והסיבה להמשך המלחמה היא תועלתה לשרידות הקואליציה ולא מטרות ראויות. ולמרות התנגדותי להמשך המלחמה הכוללת, אין בעיניי דבר מוצדק יותר מהפעלת צה"ל להצלת חיי חטופים, ואם כל כך מפריע לאנשים שעזתים נהרגים במבצעי החילוץ, כדאי שיציעו לחמאס לשחרר מיד את כל החטופים, ולייתר את הצורך בחילוצם, ובהרג העזתים הנלווה לכך.    

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

ריח בואש ופרי באושים

 

הבוקר עוד עמד בצומת הרחובות עזה-האר"י-בנימין מטודלה ריח הסירחון של הבואש שהמשטרה הפעילה אתמול בערב כנגד המפגינים. איחרתי לרדת להפגנה, וכשירדתי כבר היה הסירחון ברחוב כבד מנשוא והניס אותי מיד הביתה בתחושת בחילה. כתבת ערוץ 12 ענבל טוויזר סיפרה שהמפגינים קראו לעבר השוטרים: "איפה היו השוטרים בעוטף עזה?", והשוטרים מאד נעלבו, כי דווקא השוטרים נלחמו בישובי עוטף עזה, מעטים מדי מהם היו שם ורבים מהם נהרגו במסיבת המוות ברעים, בקיבוצים בעוטף ובתחנת המשטרה בשדרות. זה הצבא שלא היה שם שעות ארוכות, ארוכות מדי, אבל גם לוחמי מג"ב לא היו שם בסדר הכוחות הנדרש, והמעטים שבאו, כפי שהעידה הרבש"צית האמיצה של נירעם, בהחלט הצילו את המצב במקומות שאליהם הגיעו, ולו במספר קטן. אבל קשה להאשים את הציבור שמתקשה להתגבר על תחושת ההזנחה וההפקרה של ישובי עוטף עזה, לעומת ההגזמה הפראית בשמירה על נתניהו ונכסיו. כשירדתי ללוות את בתי ונכדי ששבו בצאת השבת לביתם, נבעתתי ממראה עשרות רבות של שוטרים, חמושים כולם ברובים ארוכי-קנה, אם אינני טועה M16, בגינת המשחקים השכונתית, שאיתרע מזלה להיות ממוקמת מול ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, כאילו עמדו להילחם בכנופיות חמושות של אנשי חמאס. שאלתי אחד מהם מדוע הם נושאים רובים בלב ירושלים, בין הורים וילדים בגינת משחקים, והוא ענה: "למקרה הצורך", ולא יכולתי שלא לחשוב מדוע לא חשב איש שבעוטף עזה צריכים להיות גדודי חי"ר ושריון למקרה הצורך של חדירת מחבלים, כי שום אדם שפוי איננו יכול לראות את הביצורים סביב בית נתניהו ברחוב עזה, את הרכבים האימתניים שמסתובבים שם יומם וליל גם בימים האלה, כשהוא ומשפחתו שוהים, כפי שפורסם בתקשורת, בבית ידידו המיליונר פאליק בשכונת ארנונה, והמאבטחים כבר אינם יושבים בסוכות השמירה אלא רק מסיירים מדי פעם מסביב לבית ובגינת המשחקים, מבלי לתהות בצער מדוע לא שמרו ככה על תושבי עוטף עזה, שלו עמדו לרשותם מעט מהכוחות האלה, שמוקדשים, כפי שאמר לי איש מג"ב, למשימה שמוגדרת "אבטחת הבית", ואיננה תלויה בנוכחותו של ראש הממשלה בעצמו במקום, אולי יכלו להציל לפחות מעט חיי אדם. כלומר, המפגינים נעצרו והבואש הופעל כדי למנוע מהמפגינים גישה לבית ראש הממשלה, שראש הממשלה איננו נמצא בו, מחשש שמה? הם לא היו יכולים לפרוץ לבית המבוצר המוקף חומה וגדרות. לכל היותר יכלו להצטלם שם עם דגל ושלט, צילום שראש הממשלה נחוש כנראה למנוע בכל מחיר, אולי גם במחיר הרג של מפגינים, במקרה הצורך. כי שוטרים אינם נושאים רובה סער להגנה עצמית מפני מפגינים בלתי חמושים, לכך די באקדח. רובה ארוך נועד להרוג. מכיתות הכוננות בעוטף עזה  לקחו חלק מהרובים האלו. גם אחרי ה-7 באוקטובר ניסו לקחת מהם את הרובים, וחדלו מכך רק כשהם התקוממו והדבר התפרסם בתקשורת. צריך לראות מה קורה ברחוב עזה כדי להבין כמה עיוות נתניהו את הפרופורציות, עד כמה מיד לאחר שנבחר שכח את אזרחי המדינה ודאג לחוקק קודם כל את חוק הנבצרות שיקשה עד ימנע את סילוקו מכהונתו, את חוק מימון בתיו הפרטיים ברחוב עזה ובקיסריה כמעונות רשמיים, ואת הכפלת תקציב הביגוד והאיפור שלו ושל רעייתו. את מרבית הגדודים שנותרו בעוטף עזה העבירו לרגל חג הסוכות לתגבור אבטחת אירועי החג באיו"ש. לא צריך לחקור הרבה כדי להבין שההוראות להפקיר את גזרת עזה לטובת איו"ש ירדו מלמעלה, ודי לשמוע את סיפורו של חבר כיתת הכוננות בבארי, שבתיווך בן דודו שעובד בלשכת ראש הממשלה, דיבר עם נתניהו בצהרי השבת הנוראה, סיפר לו על מצבם, והתחנן שיורה לצבא להיכנס לישוב. אבל על מסוק הקרב שהגיע נאסר לירות על המחבלים שהתבצרו בגן הילדים של בארי, ועל החיילים שעמדו בשער הקיבוץ נאסר להיכנס אליו במשך שעה ארוכה, שבה טבחו המחבלים בחברי הקיבוץ. מדוע? רק ראש הממשלה יכול היה לאסור על המסוק לירות ועל הצבא להיכנס לבארי, מן הסתם מהמניעים שהניעו אותו תמיד להימנע ממכת מחץ לחמאס: החשש ממלחמה כוללת ברצועת עזה, והאמונה ששלטון חמאס ברצועה מחליש את הרשות הפלשתינית ומונע הקמת מדינה פלשתינית, או כפי שנתניהו עצמו ניסח זאת, הוא "הוריד את השאלה הפלשתינית מהשולחן". בעבר היה לפעמים הצדק עימו. הפעם הוא טעה טעות גורלית ובלתי נסבלת שעלתה בחייהם של למעלה מאלף אזרחים, שוטרים וחיילים. המחשבה שהוא נאחז בכל כוחו בכסא, ומנסה בכל מאודו להטיל את האשמה על אחרים, מחרידה ומערערת כל תחושת ביטחון אפשרית.

בינתיים האנרגיות שהיו צריכות להיות מופנות לסילוקו של נתניהו וממשלתו מופנות לכל הכיוונים הלא נכונים: התנכלות לאזרחי ישראל הערבים, ודוקא לאלה שלא עשו כל רע ומשרתים בנאמנות את הציבור, כמו נהגי אוטובוסים ורופאים ערבים שנתונים להסתה ורדיפה וגם לאלימות ממש, כשהמסיתים והרודפים הם מי שתמיד הסיתו ורדפו ערבים חפים מפשע, ופשעי החמאס רק מספקים להם, לתפיסתם, תירוץ מתאים, סותמי הפיות וצרי העין למיניהם, שקפצו על ההזדמנות להתנכל לערבים על התבטאויות שאינן לרוחם, או על קריירה שמעוררת את קנאתם. מאוסים כמעט כמותם כל ה"מתפכחים", שנותנים כעת דרור לגזענות שתמיד פיעמה בהם. האם אכזריות החמאס היא באמת הפתעה כה גדולה? האם לא ידענו מזמן שהחמאס מבצע פיגועים רצחניים דוקא כשיש ניסיונות לתווך בין ישראל לפלשתינים ולהשיג שלום? האם רק עכשיו גילינו שחמאס מאמין בסילוק היהודים מכל הארץ שהוא רואה כווקף, כהקדש מוסלמי? האם לא ידענו שחמאס רוצח פלשתינים רבים בטענה שהם משתפי פעולה עם ישראל ואינו חס כלל על בני עמו? והאם האנטישמיות של העמים האירופים שרצחו ששה מיליון יהודים ומאז להוטים לתייג את היהודים כנאצים היא תופעה חדשה? האם השימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח האירופי כדי להתכחש ליהודים כקורבנות ולתאר אותם כמקביליהם של הנאצים היא עניין חדש? אכן כעת אנו עצובים ומזועזעים יותר מתמיד מהמספר הבלתי נתפס של הקורבנות האזרחיים, תינוקות וילדים ואמהות וקשישים ונכים, ומצפים שמי שתמיד שנא אותנו יהפוך את עורו ויגלה כלפינו חמלה. זה לא יקרה, אפילו אם כל אזרחי העולם יצפו בסרט הזוועות שהפיק דובר צה"ל. סביר יותר שנצפה בקרוב בכתבות תעמולה שבהן יוצגו פשעי חמאס המחרידים כפשעים של חיילי צה"ל, במסגרת מזימה ישראלית כביכול להשמדת העם הפלשתיני, תעמולה שתאומץ בהתלהבות במדינות שרצחו ששה מיליון יהודים ומעולם לא הפסיקו לחלום על היעלמות היהודים מהעולם. במקום להתכחש למציאות ולדבר דברי הבל, ואז "להתפכח" התפכחויות מתוקשרות ולאמץ קלישאות הבל חדשות, עדיף היה לו כל ה"מתפכחים" היו מאמצים מעט ענווה, שיכלה להציל אותם גם מטעויות העבר וגם מטעויותיהם החדשות: החל מההתלהבות הילדותית מהחיים בחו"ל וההטפות הדוחות ל"רילוקיישן", המשך בעצות אחיתופל לא להצביע למר"ץ שחיזקו כל כך את ממשלת האסון, וכלה בגילויים המרעישים שיש ערבים אכזריים ואירופים אנטישמיים שלעולם לא יגלו כלפינו חמלה. תמיד עדיף להפעיל יותר את המוח ופחות את הפה, מה שחוסך את הצורך "להתפכח" מאוחר מדי.  

האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

מה רוצה פוטין

 

בעקבות התביעה של ממשלת רוסיה נגד הסוכנות בטענה שהפרה את החוק הרוסי חזרה ועלתה בתקשורת השאלה מה רוצה פוטין. ובכן, פוטין ייעד לישראל את התפקיד שמקובל לייעד לה מאז השואה: הוא רצה שישראל תאשר את טענתו שאוקראינה היא מדינה נאצית, ושהניסיון הרוסי להשתלט עליה הוא מלחמה בנאצים. פוטין ייעד לישראל תפקיד מפתח בתעמולה הרוסית להצדקת ההתנפלות על אוקראינה ופשעי המלחמה שרוסיה מבצעת נגדה. ציפיותיו המופרכות נסמכו על שני אדנים: האחד, שאוקראינים רבים אכן שיתפו פעולה עם הנאצים בהשמדת הקהילות היהודיות שחיו באיזורים שלפני מלחמת העולם השנייה השתייכו לפולין וכיום שייכים לאוקראינה, והוא חשב שדי בכך כדי לעורר ביהודים עוינות לאוקראינה המותקפת, והשני, שאכן היו לפוטין הצלחות מסוימות להחדיר לישראל שתחת שלטון נתניהו נרטיבים רוסיים אנטי-פולניים, כאשר אחד מהאוליגרכים המקורבים אליו מימן כנס פרו-רוסי במוסד "יד ושם". נתניהו, בעצמו מכחיש שואה שהכריז ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון" ואילץ את אנגלה מרקל, אז ראשת ממשלת גרמניה, להעניק לו שיעור בהיסטוריה, מעולם לא היסס לסלף ולעוות את זכר השואה, אם בהצהרה המבישה שעליה חתם לבקשת הפולנים, ובה תוארו הפולנים כקרבנות שנאה ושואה ממש כמו היהודים וכמי שכל מעייניהם היו נתונים להצלת יהודי פולין מידי הנאצים, תיאור שלא בדיוק תאם לעובדות ההיסטוריות, ואם בהתרועעותו עם רודנים אנטישמיים ומכחישי שואה כמו ולדימיר פוטין וויקטור אורבן, ולכן בתעמולת הכחשת השואה, שבמסגרתה מנסים גורמים אנטישמים ואוהדי הנאצים באירופה לגייס את ישראל כדי להלבין את דיעותיהם ואת פשעיהם, נודע לנתניהו תפקיד פעיל במיוחד, שלו היתה ישראל מדינה נורמלית, היה די בכך להרחיקו מכל תפקיד ציבורי במדינת היהודים, אבל כידוע לא זה המצב. כמובן שבשום מקרה ישראל לא היתה יכולה לתמוך בטענות רוסיה שההתנפלות הנפשעת שלה על אוקראינה היא מלחמה בנאציזם. רבים יותר חשים שדוקא פוטין שהתנפל על אוקראינה ללא כל הצדקה, מפציץ בתי חולים ובתי ספר ושכונות מגורים, והורג ילדים וזקנים ללא הבחנה, מזכיר להם את היטלר, גם אם כל השוואה לנאצים איננה עומדת בקני מידה היסטוריים ולוקה ברדידות ובוולגריות.

פוטין בוודאי נחרד מכך שישראל לא רק סירבה לאשר את טענתו שהשלטון האוקראיני הוא נאצי, אלא שיאיר לפיד גינה את פשעי המלחמה הרוסים והטבח שטבחו הרוסים באזרחי בוצ'ה. כעת יש מי שתוקפים את לפיד על שאמר את הדברים, אבל אני אינני חושבת שצריך לגנות אמירת אמת, מה גם שפוטין היה כועס על ישראל בכל מקרה, מפני שישראל לעולם לא היתה מספקת את השאיפה הרוסית לקבל מגורמי שלטון ישראלים גיבוי מלא ונלהב להתנפלות על אוקראינה ולרצח אזרחיה. אין זה מקרה שגם הרוסים וגם האוקראינים תקפו את ישראל. אנטישמים תמיד חושבים שמותר להם לדרוש מישראל דרישות כאילו היהודים חייבים להם משהו. כאשר זלנסקי התלונן שישראל איננה עוזרת לו מספיק, נהג גם הוא לא כיהודי אלא כנשיא אוקראינה האנטישמית, ולא התבייש לטעון שהאוקראינים הצילו את היהודים בשואה, מה שעובדתית רחוק מאד מהאמת ההיסטורית. המצב של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה הוא ששני הצדדים לוקים באנטישמיות קשה ומצפים שישראל תמלא את כל ציפיותיהם המופרכות, כאילו יכולה מדינה קטנה במזרח היכון שבעצמה נאבקת באינספור בעיות בטחוניות לפתור את כל בעיות העולם. שלא במפתיע גרם הדבר לכך שבתחילה חיזרו שני הצדדים אחרי ישראל, אבל במהרה נכזבו ציפיותיהם המופרכות והם פנו להתקפה עליה.

מכיוון שישראל תותקף ונגד גורמים ישראלים ויהודים יינקטו צעדים עוינים בלי קשר למה שישראל תעשה, מוטב כבר להגיד את האמת ולגנות את פשעי רוסיה באוקראינה, וצריך לסייע לאוקראינים מפני שהם מותקפים באכזריות – הממשלה יכלה לפחות לרסן את רשעותה הבלתי נתפסת של שרת הפנים איילת שקד שממררת את חיי הפליטים המגיעים לישראל וממציאה ללא הרף איסורים והגבלות חדשים בתקוה להניס אותם מישראל, שבכך היא מצליחה בהחלט להבריח מכאן עולים פוטנציאלים. אין זה אומר שצריך להיענות לכל בקשה של אוקראינה, אם מדובר בבקשות בלתי סבירות, או להסכים להתקפות על ישראל בטענה שהאוקראינים כביכול הצילו את היהודים בשואה, שכאלה היו למרבה הצער רק מעטים. צריך להתנהג באנושיות ובהגינות ולומר את האמת, מה גם שבכך אנו מתייצבים לצד ארצות-הברית, המדינה היחידה שבאמת תומכת בישראל ומגינה עליה, ואם פוטין ינסה לפגוע בישראל או בגורמים יהודים בגלל דברי אמת שאמרו פוליטיקאים ישראלים, צריך לעמוד על צדקתנו ולא להירתע.

ראו גם: נאום זלנסקי, המלחמה באוקראינה, ישראל וזכר השואה 

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

האף היהודי ושאלת הייצוג

 

בשנת 1938 התפרסם ספרו של ארנסט הימר Hiemer, מתועמלני "דר שטירמר", בשם "פטריית הרעל" Giftpilz. את הספר הוציא לאור מו"ל "דר שטירמר" יוליוס שטרייכר, וכמו העיתון למבוגרים הוא נועד להנחיל לילדים רכים את רזי האנטישמיות הנאצית במתכונת של ספר ילדים מאויר. את האיורים יצר פיליפ רופרכט (Fips).

הספר נפתח כך:

"אם ובנה הקטן אוספים פטריות ביערות גרמניה. הילד מוצא כמה פטריות רעל. האם מסבירה לו שיש פטריות טובות ויש פטריות רעל. בדרכם הביתה היא אומרת:

"ראה, פרנץ, עם האנשים בעולם זה בדיוק כמו עם הפטריות ביער. יש פטריות טובות ואנשים טובים. יש גם פטריות רעות, רעילות, ואנשים רעים, ואנו חייבים להתגונן מפני אנשים רעים כמו מפטריות רעל. אתה מבין זאת?"

"כן אמא", עונה פרנץ, "אני מבין שבהתנהלות עם אנשים רעים יכולים להתעורר קשיים, בדיוק כמו שמישהו אוכל פטריית רעל. יש כאלה שאפילו מתים מזה!"

"ואתה יודע מי אנשים הרעים האלה, פטריות הרעל האנושיות?" ממשיכה האם.

ופרנץ עונה בגאוה: "כמובן שאני מכיר אותם, אמא. אלה היהודים. המורה שלנו סיפר לנו עליהם לעתים קרובות."

האם משבחת את בנה ומסבירה על הסוגים השונים של יהודים רעילים: העו"ד היהודי, ספסר הקרקעות היהודי, הקצב הכשר, הרופא היהודי, היהודי המומר וכן הלאה.

"לא משנה כיצד הם לבושים וכמה הם ידידותיים, ושאלף פעם הם רוצים לשכנע אותנו בכוונותיהם הטובות, אסור לך להאמין להם! יהודים הם יהודים, וכאלה הם גם נשארים. לעמנו הם רעל."

"כמו פטריית הרעל", אומר פרנץ.  

"כן, ילדי! בדיוק כפי שפטריה יחידה יכולה להמית משפחה שלמה, כך יכול יהודי יחיד להרוס כפר שלם, עיר שלמה, אפילו עם שלם!"

לאחר ההקדמה מגיע הפרק הראשון בספר "איך מזהים יהודי?" להלן תוכנו המלא:

 

הכיתה שבה שבעה ילדים עוסקת בשאלה כיצד מזהים יהודי. המורה בירקמן צייר כמה רישומים על הלוח, כדי להראותם לכיתה. הילד קרל עומד לפני הלוח, מצביע על הרישומים במקל ומסביר אותם:

"ראשית מזהים יהודי על פי אפו. האף היהודי הוא בצורת קרס. הוא נראה כמו 6. לכן אנו מכנים אותו בעל צורת 6. ללא יהודים רבים יש אפי קרס כאלה. אבל במקרה שלהם האפים מעוקמים כלפי מעלה, לא כלפי מטה. לזה אין שום קשר לאף היהודי."

בעידודו של המורה, מראה קרל שהשפתיים הן סימן הבחנה נוסף. בדרך כלל הן נפוחות. הגבות לרוב עבות ובשרניות יותר משלנו. "בעיניים אפשר לזהות, שטיבו של היהודי מזויף וערמומי."

התלמיד המצטיין בכיתה, פריץ מילר, ניגש ללוח כדי להמשיך. פריץ מראה שיהודים הם לרוב בגודל בינוני ועצמותיהם קצרות. גם זרועותיהם בדרך כלל קצרות. ליהודים רבים רגליים עקומות ושטוחות (פלטפוס). לעתים קרובות מצחם מעט מלוכסן. אנו מכנים זאת גם מצח חומקני. לפושעים רבים יש מצח כזה. שערם לרוב כהה ומסולסל כמו זה של הכושים. אזניהם מאד גדולות ונראות כמו ידיות של מגש קפה.

שני ילדים אחרים מוסיפים את תרומתם לדברים. האחד עוסק בסטיות, כמו יהודים בלונדינים, והשני בתכונותיהם של התנועות ואופן הדיבור היהודיים:

"היהודי מדבר כמעט תמיד דרך האף. לעתים קרובות יש לו ריח דוחה, מתקתק. אף מעודן יכול תמיד להריח יהודי."

המורה מרוצה מהתשובות. הוא מסובב את הלוח. על צדו האחורי רשומים החרוזים הבאים, שהילדים קוראים:

 

מפרצוף יהודי כזה

דובר אלינו שטן נבזה

השטן שבכל ארץ שנודעה

מוכר כמגפה רעה.

אם נרצה להשתחרר מהיהודון

לשמחה ולשביעות רצון

חייב הנוער ללחום עמנו

ומהשטן היהודי לשחרר אותנו.

 

עד כאן מספר הילדים הנאצי "פטריית הרעל" שזכה בזמנו לפופולריות רבה בגרמניה. נזכרתי בו לא רק מפני שהיום הוא יום השואה הבינלאומי, אלא בגלל כתבה של נירית אנדרמן ב"גלריה" של "הארץ" ביום ראשון האחרון (23.1.22) על הביקורת שעורר ליהוקם של שחקנים לא יהודים לתפקיד יהודים. הקומיקאית שרה סילברמן כינתה את התופעה Jewface, ובכך השוותה בינה לבין תופעת blackface, לבנים הצובעים פניהם בשחור ומגלמים שחורים באופן מבזה. מה שהלהיט את הויכוח הוא פרסום תמונותיה של הלן מירן שנבחרה לגלם את דמותה של גולדה מאיר בסרטו של הבמאי הישראלי-אמריקני גיא נתיב כשהיא מאופרת באיפור כבד שמדמה את אפה לאפה של גולדה מאיר. השחקנית היהודיה-בריטית מורין ליפמן כינתה זאת "עוד מקרה של jewface". גיא נתיב סירב להתייחס לליהוקה של מירן. הבמאי יוסף סידר שליהק את ריצ'רד גיר לתפקיד יהודי בסרטו "נורמן" אמר שהמבקרים מצחיקים אותו, וגם הבמאי חגי לוי שליהק את אוסקר אייזק הלא יהודי לשחק יהודי בעיבוד שלו ל"תמונות מחיי הנישואין" חשב שהביקורת מגוחכת.

אני אינני חושבת שהביקורת מגוחכת. אם הלן מירן מתאימה לדעת הבמאי לשחק את גולדה מאיר, מדוע שלא תגלם אותה בעזרת פניה הטבעיים ואפה הטבעי? מדוע להדביק לפניה אף גדול כאילו גילמה דמות קריקטורית ב"ארץ נהדרת?" והרי אינגריד ברגמן השוודית כבר גילמה את גולדה מאיר בסרטו של אלן גיבסון "אשה ושמה גולדה" בשנת 1982, והיא נראתה בדיוק כמו אינגריד ברגמן, והצליחה לגלם את גולדה מבלי שידביקו לה אף גדול. הרי מה שיוצר את התופעה הבזויה של הבלטת הסטריאוטיפ הוא האיפור ולא המשחק. בזמנו החליט יוסי פולק לשחק את אותלו מבלי להשחיר את פניו, ובאקט חתרני מבריק ביקש מהשחקנים המגלמים לבנים לצבוע את פניהם בלבן. האמת שאיש איננו צריך לצבוע את פניו במחזה אותלו, ועובדת היותו של אותלו שחור חסרת חשיבות לחלוטין. שחקנים יכולים וגם צריכים לדעתי  לגלם את אותלו בפניהם הרגילים. הלן מירן יכלה לגלם את גולדה באפה הרגיל ללא האיפור המגוחך. אני אישית הייתי מעדיפה שברברה סטרייסנד תגלם את גולדה. בגלל שכל כך אהבתי אותה ב"כך היינו" וב"funny girl" ובגלל האופן העדין והחכם שבו גילמה את ינטל כאשה וכאשה מחופשת לגבר במינימום איפור, והראתה שאין שום צורך להגזים בהבדלים בין גבר לאשה ובכך להגחיך את בני שני המינים. כן, גולדה זה תפקיד נהדר לברברה סטרייסנד, ולא בגלל שיש לה מה שנחשב לאף יהודי, ובfunny girl היא היטיבה לצחוק על כך בנעליה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס. טוב, אולי גם קצת בגלל האף. הייתי מרגישה פחות מבוכה לראות את ברברה סטרייסנד משחקת את גולדה באפה הטבעי, בפניה הטבעיים, מאשר לראות את הלן מירן עם אף גולדה המודבק לפרצופה הבריטי. כן, jewface, בהחלט, זה מה שחשבתי למראה התצלום, שהזכיר לי כתבה ישנה של דוד ויצטום על אופרה גרמנית שהועלתה בברלין (אולי מייסטרזינגר? כבר אינני זוכרת), שבה עיצב הבמאי לדמויות היהודיות אף ארוך, ודניאל בארנבוים, שניצח על האופרה, דאג למרבה המזל לקצר להם את האפים.  

 

 

 

Die siebte Jungenklasse beschäftigt sich mit der Frage, wie man einen Juden erkennt. Der Lehrer Birkmann hat verschiedene Zeichnungen an die Tafel gemalt, um sie der Klasse zu zeigen. Der Junge Karl steht vor der Tafel und erklärt mit einem Zeigestab die Zeichnungen:

„Ersten# erkennt man einen Juden an seiner Nase. Die jüdische Nase ist hakenförmig. Sie sieht aus wie die Form 6. Darum nennen wir sie 6er- förmig. Viele Nichtjuden haben genauso Hakennasen. Aber in ihrem Falle sind die Nasen dann nach oben krumm, nicht nach unten. Da# hat nicht# mit der jüdischen Nase zu tun.“

Vom Lehrer ermutigt, zeigt Karl, da## die Lippen ein andere# Unter­scheidungsmerkmal sind, sie sind normalerweise aufgeblasen. Die Augen­brauen sind meist dicker und fleischiger al# unsere. „An den Augen kann man erkennen, da## der Jude von falscher, hinterlistiger Art ist.“

Der Klassenbeste, Fritz Müller, kommt an die Tafel um fortzusetzen. Fritz zeigt, da## Juden meist mittelgroß sind und kurze Beine haben. Ihre Arme sind für gewöhnlich auch kurz. Viele Juden haben krumme Beine und sind plattfüßig. Sie haben oft eine leicht schräge Stirn. Wir nennen da# auch eine fliehende Stirn. Viele Kriminelle haben so eine Stirn. Ihr Haar ist meisten# dunkel und gekräuselt wie da# von Negern. Ihre Ohren sind sehr groß und sehen aus wie der Henkel einer Kaffeetasse.

Zwei andere Jungen fügen ihren Beitrag hinzu. Einer beschäftigt sich 7 mit Abweichungen, so wie blonde Juden, und der andere mit den Ei­gentümlichkeiten der jüdischen Bewegungen und Sprechweise.

„Der Jude spricht fast immer durch die Nase. Er hat oft: einen wi­derlichen, süßlichen Geruch. Eine feine Nase kann einen Juden immer riechen.“

Der Lehrer ist zufrieden über die Antworten. Er dreht die Tafel um. Auf der Rückseite stehen folgende Verse, die von den Kindern vorgele­sen werden:

1­

 

Von de# Juden# Angesicht

Der fiese Teufel zu un# spricht.

Der Teufel, der in jedem Land

Al# böse Plage ist bekannt.

Woll‘n wir sein vom Jud befreit,

voll Frohsinn und Zufriedenheit,

Dann mu## die Jugend mit un# streiten

Und un# vom jüdischen Teufel befreien.

1­

 

 

 

 

Eine Mutter und ihr kleiner Sohn sammeln Pilze in den deutschen Wäldern. Der Junge findet einige giftige Pilze. Die Mutter erklärt ihm, da## e# genießbare und giftige Pilze gibt und, al# sie auf dem Heimweg waren, sagt sie:

„Schau, Franz, mit den Menschen auf der Welt ist e# genauso wie mit den Pilzen im Wald. E# gibt gute Pilze und gute Menschen. E# gibt aber auch giftige, böse Pilze und böse Menschen. Und wir müssen un# vor bösen Menschen hüten genauso wie vor giftigen Pilzen. Verstehst Du da#?“

„Ja, Mutter“, antwortet Franz. „Ich verstehe, da## man durch Verhandeln mit schlechten Leuten in Schwierigkeiten kommen kann, genauso wie wenn man einen giftigen Pilz isst. Mancher stirbt sogar dran!“

„Und weißt Du auch, wer diese schlechten Menschen sind, die Mensch­lichen Giftpilze?“ fuhr die Mutter fort.

Franz meint stolz:„Natürlich kenne ich sie, Mutter! Da# sind die Ju­den! Unser Lehrer hat un# oft über sie erzählt!“

Die Mutter lobt ihren Sohn für seine Gescheitheit und erklärt die un­terschiedlichen Arten von giftigen Juden: Der jüdische Vertreter, der jüdische Grundstückspekulant, der koschere Fleischhauer, der jüdische Doktor, der getaufte Jud, und so weiter.

„Wie auch immer sie sich verkleiden oder wie freundlich sie tun, un# tausendmal ihre guten Absichten einreden wollen, du darfst ihnen nicht glauben! Juden sind Juden, und da# bleiben sie auch! Für unser Volk sind sie Gift.“

„Wie der Giftpilz!“ sagt Franz.

„Ja, mein Kind! Genau wie ein einziger Pilz eine ganze Familie töten kann, so kann ein einzelner Jud ein ganze# Dorf, eine ganze Stadt, sogar ein ganze# Volk zerstören.“