השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

שרקי ולייבזון מחנכים את הרבה הקווירית

 

לכאורה עיתונאי שמנסה להביא הלכי רוח, במקרה זה של יהודי ארצות הברית, אמור להקשיב למה שיש להם לומר. אבל שרקי ולייבזון לא באו להקשיב, וודאי שלא להבין, אלא להתווכח ולהטיף, ובמקום להעניק לנו תמונה של הלכי הרוח בקרב יהדות ארצות הברית, הם העניקו לנו מפגן של צדקנות ועיוורון ישראלים שאינם מוכנים להתבונן נכוחה בעצמם, ולשאול את עצמם שאלות קשות.

הרבה, שהיא בת לשושלת רבנים אורתודוקסית וגם ציונית, אבל מגדירה את עצמה כקווירית וכאנטי-ציונית, קראה, יחד עם רבנים אחרים, להפסקת אש בעזה. זה הספיק לשרקי ולייבזון להתייחס אליה כאילו היא תומכת בחמאס, למרות שחזרה ואמרה: אינני תומכת בחמאס, אני רוצה הפסקת אש בעזה. אבל למה להתווכח עם אשה שרוצה בהפסקת המלחמה, בהפסקת ההרג הנורא, אשה שחושבת שדי בהרג של למעלה מ-43 אלף עזתים, מספר מזעזע גם בהתחשב בזוועות טבח החמאס, ודי בעקירת עזתים מביתם, ודי בהרס בתיהם, ודי בהפקרתם לרעב וצמא, והגיע הזמן להפסקת המלחמה ולהסדר, למה להתווכח עם דעותיה האמיתיות, אם אפשר לחזור ולשאול אותה כאילו לקו בחרשות – ואולי אכן לקו בסוג של חרשות – כיצד היא תומכת בחמאס, ולייבזון אף השמיעה באוזניה את ההתחכמות שכבר שמעתי כמה פעמים, שקווירית שתומכת בחמאס – שוב, היא לא תומכת בחמאס, אבל כך תיארו אותה שרקי ולייבזון – ההתחכמות המרוצה מעצמה: זה כמו שתרנגולות יתמכו בקנטקי פרייד צ'יקן, לו היית בעזה היו מיד רוצחים אותך, אשה קווירית שכמותך במכנסיים מנומרים, וגם רבה של בית כנסת. שום דבר מכך לא עורר אצל שרקי הבנה או הזדהות. והוא הופתע במיוחד לשמוע שהרבה איננה רואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות לשוב לציון.

רק את השאלה המתבקשת, מה מפריע לה במדינת ישראל שגורם לה להסתייג ממנה הם לא שאלו, ואולי גם לא רצו לשמוע את תשובתה.

אני דווקא אשה ציונית שחיה בישראל ובהחלט רואה במדינת ישראל את הגשמת חזון הדורות לשוב לציון. אבל האם אני אוהבת את המדינה כפי שהינה כיום? ממש לא. ויש לי כמה סיבות, שאולי מפריעות גם לרבה הקווירית להרגיש הזדהות עם מדינת ישראל כפי שהינה כיום.

גם בעיניי העובדה שחמאס ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר ורצח אלף ומאתיים ישראלים, גברים נשים וקשישים וילדים רכים, איננה מצדיקה הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס עצום של רצועת עזה שנמשך למעלה משנה ואיננו מצופה להסתיים בקרוב. גם אני חושבת כבר חודשים רבים שחייבים להפסיק את המלחמה. כתבתי את הדברים חזור ושוב. גם אני אינני מבינה מדוע צה"ל שב ועוקר את העזתים ומגרש אותם ממקום למקום, דבר שבהכרח יוצר משבר הומניטרי נורא, ואני מזועזעת לשמוע ולקרוא שמטרת הממשלה היא להקים התנחלויות בצפון עזה, דבר שאני מקווה שאיננו אמת, אבל נשמע חזור ושוב במפלגות המרכיבות את הממשלה, כולל עריכת כנסים להתיישבות בעזה.

יתרה מכך, אינני מאמינה כהוא זה בטוהר כפיו של צה"ל. רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם מהשבי ונרצחו בידי חיילים שהפרו הוראות פתיחה מאש וגם הפרו פקודה ברורה של חדל אש כדי להרוג בכל מחיר, גרמו לי לאבד כליל את שארית האמון שעוד היתה לי בצה"ל. ומה שקרה אחר כך חמור אפילו יותר: במקום להעמיד לדין את החיילים הרוצחים, לפחות על הריגה בנסיבות מחמירות, הביאו את ההורים השכולים ההמומים להעניק להם חיבוק, כאילו היה מדובר באמירה לא ראויה ולא ברצח שלוש נפשות.

ואם יטען מישהו שמדובר במקרה חריג, הרי שמענו בימים האחרונים התפארויות על שריפת בתים ורצח אזרחים בעזה, שאינני יכולה אלא לשאול את עצמי האם מדובר בכלל בצבא שיש בו סדר ומשמעת וציות וערכים בסיסיים של אנושיות, או שמדובר במיליציות של מתנחלים ששורפים ומפוצצים בתי עזתים והורגים ללא הבחנה. זוועות טבח החמאס אינן תשובה ואינן הצדקה להתנהגות שמעוררת תהייה האם יש בכלל הבדל בין צה"ל לחמאס, או שמדובר בשני ארגוני רצח שמתחרים זה בזה באכזריותם ורצחנותם.

והאם זהותה הקווירית של הרבה צריכה לגרום לה לחבב את מדינת ישראל כשבממשלתה יושבים בן-גביר וסמוטריץ', שני מקללי ההומוסקסואלים, ואורית סטרוק, שביקשה להעביר חוק שמתיר לרופאים להימנע מחובתם האנושית והמקצועית להעניק טיפול להומוסקסואלים, וגם יאפשר לספקי שירותים שונים להימנע מלהעניק להם שירות.

למרבה הצער, ישראל בשליטת ממשלת החורבן של נתניהו - בן-גביר - סמוטריץ' - גולדקנופף – דרעי איננה אטרקטיבית לרבים מיהודי ארצות הברית, שלמרות האנטישמיות הגוברת ובעיות אחרות שמאפיינות את ארצות הברית, נהנים עדיין מחירויות אזרחיות שבישראל אפשר רק לחלום עליהן. הרי בארצות הברית יכולה אשה קווירית להיות רבה של בית כנסת ולהתקבל כשווה בקהל הרבנים. בישראל כל זה איננו עולה על הדעת. אז אולי מבחינתה דווקא לתמוך בישראל שמסרבת לסיים את המלחמה, שמפקירה למוות את החטופים והשבויים, ששולחת את אזרחיה למות במלחמה שמזמן הפסיקה להגן על מדינת ישראל ומתמקדת בהגנה על המשך שלטונה של ממשלת החורבן, אולי דווקא לתמוך בישראל דומה מבחינתה לתמיכה של תרנגולת בקנטקי פרייד צ'יקן, ואולי דווקא אנחנו כאן צריכים לפקוח סופסוף את עינינו למה שקורה סביבנו ולזעוק בכל כוחנו די.

 

לאהוב את ישראל כדי לשנוא את היהודים

 

 

בתקופת שלטונו של דונלד טראמפ חוו יהודי ארצות הברית את פשעי השנאה הקשים ביותר בכל תולדות יהדות ארצות הברית:  בשבת ה-27 באוקטובר 2018 רצח נאצי אמריקאי 11 יהודים  בבית הכנסת עץ חיים בפיטסברג. בשבת ה-27 באפריל 2019 נהרגה אשה ונפצעו שלושה אחרים מירי ליד בית כנסת בסן -דיאגו, וביום שלישי ה-10 בדצמבר 2019 נורו למוות במכולת כשרה בג'רזי סיטי בעלת החנות היהודיה ולקוח יהודי ועובד המכולת ההיספני. קטלנית ולא פחות טראומטית עבור יהודי ארצות-הברית היתה העצרת שאירגנו בשרלוטסוויל קבוצות גזעניות ואוהדות לנאצים ונאמו בה איש הקו-קלוקס-קלאן דייויד דיוק והנאצי ריצ'רד ספנסר, שעם עלייתו של טראמפ לשלטון קיבל אותו בשלוש קריאות: הייל טראמפ, הייל טראמפ, הייל טראמפ. Jews will not replace us (יהודים לא יחליפו אותנו) צעקו המפגינים. נאצים אמריקאים מזהים את ההגירה לארצות-הברית עם היהודים, מה גם שהנאציזם רואה ביהודים תערובת של לבנים, שחורים ומונגולים, "אנטי-גזע" כפי שכינו זאת הנאצים. העצרת נתקלה בהפגנות נגד, וביום השני של העצרת, ב-12 באוגוסט 2017,  דרס אחד מאנשי העליונות הלבנה למוות את הצעירה הת'ר הייר. טראמפ סירב לגנות את העצרת שמארגניה היו בין הנלהבים שבתומכיו. יהודי ארצות-הברית התחלחלו.

מקרי רצח אלה היו תוצאה וגורם להתערערות בטחונם של יהודי ארצות הברית שלצד פשעי השנאה חוו בשנות שלטונו של טראמפ אינספור תקריות של ציור צלבי קרס על מבנים יהודיים והתקפות מילוליות על יהודים במרחב הציבורי.  

בכל עת שטראמפ נשאל על יחסו לקבוצות נאציות וגזעניות הוא סירב להסתייג מהן מפורשות, וחסידיו תמיד הצדיקו אותו בטענה שהוא תומך בישראל, שהוא הנשיא הכי טוב לישראל אי פעם, שבתו התגיירה ונכדיו יהודים. טראמפ אכן העביר את שגרירות ארצות-הברית, לפחות באופן סמלי, לירושלים, וכפה על איחוד האמירויות, בחריין וסודאן לחתום על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל בתמורה להטבות פוליטיות ומכירת מטוסי קרב מתקדמים לאיחוד האמירויות ואולי למדינות נוספות. אבל טראמפ איננו המנהיג הראשון שמחפה על אהדה לנאצים בתמיכה מופגנת בימין הישראלי. כמה וכמה מנהיגים אוהדים לנאצים באירופה ניסו להתקרב לליכוד ולמתנחלים: אנשי מפלגת החירות האוסטרית ומקורביה, נאצים מושבעים שסוגדים להיטלר ולאס-אס, יצרו קשר עם מנהיגי המתנחלים והציגו את עצמם כתומכיהם, בתקוה לקבל מהם לגיטימציה לפעילותם הנאצית. ויקטור אורבן ההונגרי שמקדם בארצו מסעות תעמולה אנטישמיים והכחשת השואה, תוך הקבלת שלטון הקומוניסטים בהונגריה, שהוא ותומכיו מזהים עם היהודים, להשמדת יהדות הונגריה בידי הנאצים והפשיסטים ההונגרים, במאמץ לעצב את זכרון השואה בהונגריה על ידי היסטוריונים מקורבים לו תוך גימוד וסילוף של פשעי ההונגרים והנאצים, ומתקפה אנטישמית מכוערת על המיליארדר היהודי ממצוא הונגרי ג'ורג' שורוש, בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, בעצמו מכחיש שואה ("היטלר לא רצה להרוג יהודים. זה המופתי שכנע אותו"), מנהיגי מפלגת החוק והצדק האנטישמים בפולין, שנתניהו חתם עמם על הצהרה שכולה הכחשת השואה ותיאור הפולנים כמי שגורלם זהה לזה של קרבנות השואה היהודים. כולם לכאורה מאד תומכים בישראל ומסרבים לגנות אותה במוסדות אירופיים ובינלאומיים על יחסה לפלשתינים, וכל מה שהם מבקשים בתמורה הוא לגיטימציה להשקפותיהם הנאציות, להכחשת השואה שלהם, לרדיפת יהודים ליברליים ודה-לגיטימציה שלהם, לרדיפתם וגינוים של היסטוריונים ועיתונאים החוקרים את השואה, ולהפיכת מעמדם של היהודים בארצותיהם למעורער ומפוחד. לנתניהו ולמרבית אנשי הימין בישראל אין שום בעיה להפקיר את יהודי העולם, ובפרט את אלה שאינם נלהבים מנתניהו ומחבריו, לציפורני הימין האנטישמי והנאצי, ובלבד שאנשים אלה יכריזו על תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל ובדיכוי הפלשתינים. אלה האנשים שתומכים בטראמפ ונתמכים על ידו.

הימין בישראל אוהב לייחס לעצמו ערכים לאומיים ויהודיים, אבל הערכים הלאומיים היחידים שלו מתבטאים בשנאה חולנית לערבים, עד כדי דרישה שלא לטפל בבית חולים ישראלי בבכיר הרשות הפלשתינית, סאיב עריקאת הגוסס. במה שנוגע לסולידריות יהודית, נראה שהימין מעדיף להפקיר את יהודי הגולה ויהודי ארצות הברית בכלל זה, תמורת קשריו עם נאצים ואנטישמים שמשתמשים בקשרים אלה כדי להלבין את האנטישמיות והכחשת השואה שלהם ואת תוקפנותם כלפי יהודי ארצם. הימין הישראלי מעדיף להתחבר עם ימין אנטישמי ונאצי בעולם כולו בברית של לאומנות ושנאת שמאלנים, ומכריז שהשמאל שכח מה זה להיות יהודים, בניסיון להגדיר מחדש את היהדות כבת בריתם של לאומנים אנטישמים ומכחישי שואה, תוך כדי שהימין הישראלי מעתיק מהימין האנטישמי את השיח האנטישמי שלו וחוזר עליו, כמו במקרה של ג'ורג' שורוש שנתניהו שמח להצטרף למקהלה האנטישמית של ויקטור אורבן נגדו. דונלד טראמפ אולי עזר לנתניהו ותומכיו. את מצבם של יהודי ארצות הברית ואירופה הוא רק הרע, וכהונה נוספת שלו תרע עמם עוד יותר.  

 

 

הבעיה שלי עם ברני סנדרס

לכאורה לא היתה צריכה להיות לי בעיה עם ברני סנדרס. גם אני חוזרת וכותבת כאן שנתניהו הוא גזען מתועב ושההסתה שלו נגד ערבים מזכירה לי את האנטישמים הגרועים ביותר שהסיתו ועדיין מסיתים נגד יהודים כדי לזכות בבחירות, כפי שקרה לא מאד מזמן גם בפולין וגם בהונגריה. ובכל זאת הרגשתי מאד גרוע כשברני סנדרס קרא לנתניהו גזען ריאקציונר ובמיוחד כשאמר שלא ילך לכינוס של איפאק. איפאק הוא שדולה של יהודים אמריקאים לתמיכה בישראל, ושלטונו הארוך של נתניהו בישראל חיזק גם את המגמות הימניות באיפאק, אבל זו עדיין שדולה לא מפלגתית שמייצגת את הזרם המרכזי ביהדות ארצות הברית, שרובה תומכת במפלגה הדמוקרטית ולא תומכת בהתנחלויות, ולהגדיר את איפאק כארגון שתומך בגזענות, זה קצת דומה להחלטת האו"ם משנת 1976 שהציונות היא גזענות, זו הכללה גסה שיש בה אפילו ניחוח אנטישמי, כי היא מנסה להכפיש שדולה שתומכת בישראל באשמת גזענות שנכונה לגבי נתניהו אבל לא נכונה לגבי אנשי איפאק, כולל אלה שתומכים בנתניהו. איפאק היא שדולה גדולה שאיננה מקשה אחת: הרבה יהודים אמריקאים חברים בה, ויש להם דעות מגוונות. יש אנשים שחושבים שלאיפאק יש השפעה מוגזמת, אבל רובם אנשים שנוטים ליחס ליהודים השפעה מוגזמת באופן כללי, שזו אחת הטענות הנפוצות של אנטישמים, שליהודים יש השפעה מוגזמת בהוליווד, או בקונגרס, או בארצות-הברית בכלל. בכלל יש עיסוק מאד מוגזם בישראל שזו מדינה של שמונה מיליון אנשים, וזה מגוחך לעסוק בה כל כך הרבה  במערכת בחירות אמריקאית שהיה ראוי לעסוק בה במעצמות כמו סין או רוסיה או ביבשת אוסטרליה העולה באש, במיוחד לאור מדיניות טראמפ בשאלות האקלים, או במוקדי סכסוך מדממים כמו סוריה, או במשבר הכלכלי הנורא בדרום אמריקה, אבל מתעסקים בישראל כי היא המולדת של אלהים הנוצרי שמת על הצלב ומאז אין ליהודים מנוחה. וברני סנדרס הוא מסוג היהודים שאנטישמים אוהבים, ואני לא אוהבת יהודים כאלה, שיותר מעניין אותם לשאת חן בעיני האנטישמים מאשר להגן על בני עמם. ויהודי ארצות הברית זקוקים להגנה, כי הם מתמודדים עם התפרצות קשה של אנטישמיות שגבתה בשנים האחרונות את חייהם של יהודים בארצות-הברית יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם, בטבח המחריד בבית הכנסת בפיטסבורג של 11 אנשים, ברצח אשה בסן דיאגו ולאחרונה במרכול יהודי בניו-ג'רסי. ישנה גם עלייה חדה בכמות ההתנכלויות על רקע אנטישמי שאינן רצחניות, אבל מערערות את תחושת הביטחון של היהודים. כאשר מועמד לנשיאות ארצות הברית שדבריו מהדהדים בכל העולם תוקף את נתניהו ואת מדינת ישראל, בתפיסתם של האנטישמים הוא מתיר את דמם של היהודים, גם אלה שחיים הרחק ממנה ואין להם שום קשר אליה, אבל קל לזהותם כיהודים, כאשר לבושם יהודי או שהם מתפללים בבית הכנסת. כאשר תוקפים קהילה כמו הקהילה היהודית, שמתמודדת עם התנכלויות אנטישמיות והתקפות אנטישמיות רצחניות, צריך לחשוב על מה שאומרים, ולהתבטא בצורה שלא תיתן לגיטימציה לאנטישמים לפגוע ביהודים, ולכן הדיבורים של ברני סנדרס הם מרושעים וחסרי אחריות, גם אם הם נכונים לגבי נתניהו, כי הוא יודע היטב שבארצות הברית דבריו אינם מתקבלים כהתקפה על ראש ממשלה מנוול של מדינת ישראל אלא כהתקפה על העם היהודי, כולל אלה שחיים בארצות הברית ואין להם שום קשר לישראל. גם הדברים שלו שיחזיר את השגרירות לתל-אביב נשמעו לי מרושעים ומטופשים. הסירוב למקם שגרירויות בישראל והרצון שירושלים תהיה בשליטה בינלאומית נבע תמיד מהסירוב הנוצרי האנטישמי להכיר בריבונות יהודית בירושלים, שעל פי המסורת הנוצרית ניטלה מהיהודים עקב סירובם להכיר באלהותו של ישו, וגם אם לא מכירים בשליטת ישראל במזרח ירושלים אין סיבה להימנע מהצבת שגרירויות בירושלים המערבית. הרי גם לפני הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית סירבו רוב המדינות להציב שגרירויות בירושלים מהסיבה האנטישמית, והותיקן בכלל סירב להכיר בישראל עד שהוקמה הרשות הפלשתינית והותיקן הכיר בישראל כדי שיוכל להכיר ברשות הפלשתינית ולשלוח גם אליה נציגות, שזה בסדר גמור כמובן, רק חבל שהם לא חשבו להכיר במדינת ישראל מיד עם הקמתה, שאולי זה היה פחות מבליט את המהירות שבה הם הכירו במשטרו של היטלר עם חתימת הקונקורדט עם גרמניה הנאצית. אולי ברני סנדרס ממש צודק בדבריו על נתניהו, אבל הוא לא אדם פרטי ולא אזרח ישראלי שנאבק נגד ראש ממשלה מושחת וגזען שמסרב להיפרד ממנעמי שלטונו הארוך הרבה יותר מדי. ברני סנדרס הוא מועמד לנשיאות ארצות הברית וכשהוא תוקף את ישראל ואת השדולה היהודית אמריקאית איפאק המתקפה שלו מתקבלת כמתקפה על יהדות ארצות הברית שבשום אופן איננה אחראית למדיניות של נתניהו או של ישראל בכלל, והוא יודע שכך מתקבלים הדברים בארצות הברית, ויכול היה להגיד דברים זהירים יותר, אבל הוא לא רצה להיות זהיר, הוא רצה למצוא חן על חשבון יהודים אמריקאים שלא עשו שום רע לאיש אבל עלולים להיפגע מהדיבורים הלא אחראיים שלו, ולכן הוא עשה מעשה מנוול. ואם מישהו חושב שזה יעזור לסנדרס לנצח את דונלד טראמפ הוא טיפש. האנטישמיות בארצות הברית היא בעלייה והיא רצחנית ומסוכנת בגלל הפקרות הנשק והנטייה לאלימות בארצות הברית, שזאת בעיה חמורה של החברה האמריקאית שכמובן הרבה יותר רחבה מבעיית האנטישמיות בארצות הברית. אבל לרוב האמריקאים יש יחס חיובי לישראל בגלל המסורת האוונגליסטית החזקה בארצות הברית ובגלל האתוס האמריקאי של ההימלטות מהרדיפות הדתיות באירופה לארצות הברית שהפכה את המיתוס של יציאת מצרים למיתוס אמריקאי ואת ההזדהות עם היהודים בארצות הברית לייחודית בעולם כולו. לכן אם סנדרס יעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית, יש הרבה יותר סיכויים שדונלד טראמפ ינצח, מאשר שסנדרס ינצח ויגשים את המדיניות שלו נגד ישראל, ומי שבאמת רוצה לסלק את טראמפ מהנשיאות, לא צריך להתפעל מסנדרס, כי הוא הרבה יותר טוב בלהזיק למועמדים שיכולים לנצח את טראמפ מאשר בלנצח את טראמפ, וההצלחה שלו היא לאו דוקא בשורה טובה.       

בעקבות תכנית טראמפ

השבוע נאלצתי לחשוב שהשמאל, שיש לו בעיה להבין הרבה דברים על החברה הישראלית, גם איננו מבין את המתנחלים, למרות שהוא חוקר אותם בהתמדה. זהבה גלאון למשל כתבה שתכנית טראמפ היא ניצחון למתנחלים, והרבה פרשנים אמרו שהמחאה של המתנחלים נגד התכנית היא תעלול שנועד לעזור לנתניהו, ושבעצם המתנחלים מאד מרוצים מהתכנית. אני דוקא האמנתי למתנחלים שתכנית טראמפ גרועה עבורם ומפחידה אותם, למשל דניאלה וייס, שקיבלה כמעט חצי שעה ברשת ב' בצהרי יום ד' כדי לפרוש את משנתה, הסבירה את עמדתה בהיגיון רב: מדוע אנחנו צריכים הכרה רשמית בהיותנו חלק ממדינת ישראל, היא שאלה בצדק, האם איננו משלמים מסים ומשרתים בצבא כמו כולם? היא לא אמרה, כי אין צורך לומר, שמדינת ישראל מתייחסת אליהם ממילא כאילו חיו בשטחה הריבוני: צבא הגנה לישראל מגן על המתנחלים כאילו חיו בתחומי הקו הירוק ואף טוב יותר. באיזו עיר או באיזה יישוב בתחומי הקו הירוק מוצבות יחידות צבאיות? אפילו בעוטף עזה, האיזור המותקף והמוכה ביותר במדינת ישראל בעשור האחרון, נלחמים על הזכות לקבל הגנה כמו זו שמקבלים המתנחלים כמובן מאליו. וחוץ מהגנה מקבלים המתנחלים כמובן גם חשמל ומים ממדינת ישראל, וקרקע שנגזלה מהפלשתינים בדרכי מירמה, ומוסדות חינוך שמממן משרד החינוך של מדינת ישראל ותקציבים וסיוע בכל תחומי החיים, וכל זה קורה באין חוקר ובודק כמה תקציבים באמת מועברים למתנחלים וכיצד פועלת מכונת הסיפוח המשומנת הזו, כבר למעלה מיובל שנים. מה נוח יותר למתנחלים מאשר להמשיך הלאה בסיפוח למעשה, שבניגוד לסיפוח להלכה שמציעה התכנית אין לו בכלל גבולות ומגבלות, והוא איננו מעניק לפלשתינים שום פיצוי על הקרקע שנגזלת מהם, ושום סיכוי לקבל חזרה את הגזל? עדיף להם שידברו עליהם מה שפחות, שיעסקו בהם מה שפחות, ושימשיכו להעביר להם תקציבים שתושבי קריית שמונה או שדרות יכולים רק לחלום עליהם.

וגם את הפלשתינים איש בישראל איננו מבין. מדקלמים בהתלהבות את אמירתו המטופשת של אבא אבן שהפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אבל לפלשתינים יש שיקולים משלהם, והכרה במדינה מפוצלת ומצומקת שתינתן להם כמעשה חסד ולא בזכות איננה מלהיבה אותם, והיהודים מלאי פליאה: הרי אנחנו הסכמנו לתכנית החלוקה, והיינו מאושרים במדינת ישראל הקטנה בתחומי הקו הירוק, וכיצד זה הפלשתינים אינם מתלהבים כמונו מכך שמציעים להם מדינה, ולו גם מצומקת ומבותרת בדומה לזו שהוצעה להם בזמנו בתכנית החלוקה? אבל מצבם של הפלשתינים שונה לגמרי מזה של היהודים בטרם היתה להם מדינה: הפלשתינים הם עם שרובו יושב על אדמתו ומיעוטו גולה, והגולים יושבים ברובם בארצות השכנות, במדינות ערביות, ולכן פחות חשובה להם מדינה רשמית. היהודים היו חייבים מדינה כדי שיוכלו בכלל להעלות אליה את בני עמם. הפלשתינים כבר פה, ומה שחשוב להם הוא שיפסיקו לגזול מהם אדמה ולא שיכירו רשמית במעמדם. גם אם לא תהיה להם מדינה הם ימשיכו לשבת על אדמתם ולהילחם עליה. וממילא יש להם כעת שלטון משלהם בטריטוריה שאמנם נתונה לשליטת צה"ל, אבל מרבית היהודים מעדיפים להדיר את רגליהם ממנה. הם יישארו בארצם וימתינו לימים יותר טובים.

תכנית טראמפ היא תכנית שנבראה בראשם של יהודים אמריקאים דתיים ורפובליקאים והיא תואמת את צרכיהם שלהם: כמי שאינם חיים בישראל אלא בארצות-הברית, וזקוקים לישראל כדי לבטא את המרכיב הלאומי היהודי באישיותם, הם זקוקים לירושלים השלמה, למיתוס של קבר יוסף בשכם – עיר שעברה התנ"כי קשור בעיקר ברצח תושביה בידי שמעון ולוי ולא בערכי יהדות כלשהם, וכמובן גם לקבר רחל בבית לחם שיהדות אמריקה מילאה תפקיד מכריע בניכוסו מחדש למסורת היהודית: אולי דוקא בגלל תפקידה המרכזי של העיר במסורת הנוצרית: כמו שיהודי ארצות הברית מדליקים חנוכיות ענק כנגד עצי חג המולד המוארים, זקוקה יהדות אמריקה לקבר רחל כנגד כנסיית המולד. לעומת זאת אין ליהדות אמריקה הרבה קשר לנגב, שמילא תפקיד מרכזי דוקא במיתוס הציוני שנרקם בישראל: מיתוס הפרחת השממה, שנקשר בהכרח גם במלחמות ישראל-מצרים ובמאבק הנמשך על שדות החיטה בנגב כנגד בלוני התבערה של החמאס. הרעיון למסור את חבל חלוצה לפלשתינים, שיוצר לישראל גם בעיה ביטחונית נוספת למול מציאות אחיזתו של דאע"ש בסיני, בלתי נתפס גם בעיני השמאלניות. אני מעדיפה להשאיר בריבונות פלשתינית את קבר יוסף וקבר רחל ומערת המכפלה – אינני תיירת אמריקאית, נולדתי וגדלתי בחיפה וחייתי בירושלים, קטפתי אפרסקים בשדה-בוקר בשירות הלאומי, התנ"ך איננו בשבילי מדריך לפולחן קברים אלא מורשת תרבותית ומוסרית, ובניגוד לדניאלה וייס בשורש אמונתי עומדים עשרת הדיברות ולא הברית בין הבתרים, ומעל הכל לא תרצח, לא תגנוב ולא תחמוד, ולכן שמעון ולוי אינם המופת עבורי  כפי שהינם מופת למתנחלים, אלא יעקב אבינו, ליתר דיוק שלושת אבותינו, שבטחו בדרכי שלום עם עמי הארץ ולא בהבטחה לרשת את הארץ שהותירו בכתובים.

בסוף דבריה אמרה דניאלה וייס בלהט שהשמאל תפר תיקים לנתניהו כדי לסלקו מהשלטון. אולי גם בכך היא מאמינה בלב שלם, ומכל מקום היא בוודאי מאמינה שכך צריך לומר כדי לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, כי למרות שתכנית טראמפ נרקמה ככל הנראה עבורו ועל דעתו, דניאלה וייס מאמינה שבשלטון נתניהו ימשיכו המתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם, ואפילו המגבלות הצנועות שמנסה תכנית טראמפ להטיל עליהם לעולם לא תצאנה אל הפועל. בעניין הזה אני נוטה להסכים איתה. תכנית טראמפ היא ביצה שלא נולדה ואפילו אפרוח לא ייצא ממנה. אבל את נתניהו צריך לסלק בכל מחיר כדי להפסיק את זרימתו של רעל שנאת הערבים והשמאל ששוטף אותנו כבר כל כך הרבה שנים, וגם את טראמפ צריך לסלק, כדי להשיב לארצות הברית שלטון שאיננו תומך במתנחלים ובה בעת נוהג בסלחנות כלפי קבוצות גזעניות ונאציות שמכוונות את נשקן ליהודי ארצות הברית. שנת 2020 עשויה אכן להיות שנת המפנה שתפטור אותנו מנתניהו וטראמפ ומרעל השנאה שהם מפיצים. על כך צריך להילחם ולכך צריך לשאוף.     

האנטישמי טראמפ וחברו נתניהו

הדבר הכי נורא בהתבטאויותיו של דונלד טראמפ הוא לא רק שהאשים את יהודי ארצות-הברית בחוסר נאמנות לגורם לא ברור: לדבריו לישראל, לדברי מבקריו לארצות-הברית, ולעניות דעתי לו עצמו, אלא השקפתו על יהודי ארצות-הברית כעל מי שמעמדם איננו מעמד של אזרחי ארצות-הברית, שמצביעים בבחירות על פי השקפת-עולמם, אלא כעל קהילה של בני חסות, כמו היהודים בימי הביניים שהיו רכוש הכתר וכפופים לו, ונדרשו להוכיח את נאמנותם כדי ליהנות מזכויות שעבור אזרחים אחרים היו מובנות מאליהן. אזרח במדינה דמוקרטית חזקה עליו שהוא נאמן למדינתו ואין דורשים ממנו להוכיח נאמנות זו. הדרישה להוכיח נאמנות היא תמיד דרישה שמופנית כלפי מי שנתפס כזר וחריג, כפי שאביגדור ליברמן דורש מהאזרחים הערבים במדינת ישראל להוכיח את נאמנותם כתנאי לזכויות אזרחיות שאמורות להיות מובנות מאליהן. מדברי טראמפ עולה שיהודי ארצות-הברית אינם חלק מגוף האזרחים האמריקני, אלא שלוחה של מדינת ישראל, גורם זר לארצות-הברית, שצריך להצביע על פי מה שנתפס בעיניו כשיקולים ישראלים ולא על פי ענייניהם של אזרחי ארצות-הברית. לדידו של דונלד טראמפ ישנם אזרחי ארצות-הברית, וישנם יהודים שאינם קיימים כיחידים בעלי דיעות אלא כקהילה בחסד השלטון, ואם השלטון ברוב טובו עושה עמה חסד, עליה לגמול לו על כך. אנשי הימין בישראל, שהגזענות, הוולגריות ושנאת הנשים של טראמפ יפות בעיניהם ותואמות את השקפת עולמם שלהם, מרבים להטיף לנו שאהוב לבם טראמפ לא העביר את השגרירות לירושלים והכיר בריבונות ישראל בגולן כטובה לישראל, אלא משום שראה בכך אינטרס אמריקני. זה לא בדיוק מתיישב עם דבריו של טראמפ השבוע. מדבריו עולה שפעולותיו נועדו למטרה אחת: להעלות את מספר היהודים שמצביעים למפלגה הרפובליקנית, ובפרט לטראמפ עצמו. אבל יהודי ארצות-הברית ממשיכים להצביע ברובם המכריע למפלגה הדמוקרטית, ורואים בגזענות של טראמפ, בצדק רב, סכנה לעצמם, שהרי הם לגמרי מודעים לכך שטראמפ איננו בודד בהשקפתו שהיהודים הם גורם זר בגוף האומה, ושבתקופת כהונתו, גם אם מידת אחריותו לכך שנויה במחלוקת, נרצחו בפיטסבורג אחד-עשר יהודים בשעת תפילתם על ידי אדם בעל השקפות נאציות, וזה לא המקרה היחיד של פשעי שנאה נגד יהודים בתקופת שלטונו של טראמפ.

הימין הישראלי איננו מזדעזע מדבריו של טראמפ, מפני שהימין בראשות נתניהו מקדיש את עיתותיו לעסקות עם השטן, שכולן מבוססות על אותו עיקרון שבולט גם ביחסו של הימין לטראמפ: מתן לגיטימציה לשונאי יהודים ולשנאת יהודים בגולה, תמורת מתן לגיטימציה מצדם לשלטונו של נתניהו, לשליטה ישראלית בפלשתינים, ולהקמת התנחלויות בגדה. נתניהו וחסידיו הפכו את שלושת המדדים האלו - תמיכה בשליטה ישראלית בפלשתינים, בהקמת התנחלויות ועיקר העיקרים – בהמשך שלטונו של בנימין נתניהו לנצח, לאמות המידה המובהקות לאהבת ישראל. קדם לטראמפ שליטה האנטישמי של הונגריה ויקטור אורבן, שנתניהו הצטרף למסע הבחירות האנטישמי שלו שהתמקד בדמותו של המיליארדר היהודי ממוצא הונגרי ג'ורג' שורוש, כתחליף עכשווי לדמותו של רוטשילד בתעמולה הנאצית, שדיוקנאותיו הודבקו על רצפת תחנות הרכבת כדי שהעוברים ושבים ידרכו עליהם. בנימין נתניהו הצטרף לתעמולה האנטישמית הזו בחדוה, ונתן לגיטימציה לויקטור אורבן גם כאשר ביקורת רבה נמתחה על אורבן, שפעל רבות גם לקידום הכחשת השואה בהונגריה ולתיאור היהודים כמי שאחראים לשלטון הקומוניסטי בהונגריה. בנימין נתניהו הוא בעצמו מכחיש שואה שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", אלא המופתי של ירושלים הניעו לכך, בניסיון לשכנע את הציבור הישראלי שלא הגרמנים אחראים לשואה אלא הערבים. בנימין נתניהו גם גייס היסטוריונים שנתנו גיבוי להצהרה מכחישת שואה שהכתיבו הפולנים ליהודים בניסיון לתאר את עצמם כקורבנות שואה שכוונה כביכול נגד העם הפולני, ובכך לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ומצד שני לתאר את עצמם כמצילי יהודים, תיאור שהינו הכללה גסה של תופעה מצומצמת מאד בהיקפה. מבחינת נתניהו, מי שתומך בו ובמדיניותו הוא כשר, גם אם מדובר בנאצים, פשיסטים, גזענים ומכחישי שואה, וכאלה הם רובם של התומכים בנתניהו, שכן הם זקוקים ללגיטימציה שהוא נותן להם תמורת תמיכתם בו. טראמפ איננו יוצא מכללם: כמי שידוע כאנטישמי וגזען מושבע, הוא זקוק לידידותו המופגנת של בנימין נתניהו כדי לטהר את עצמו מקשריו עם חוגים נאצים, ובתמורה הוא תומך בנתניהו ובמדיניותו. אבל אין די לו בכך. טראמפ רוצה שיהודי ארצות-הברית יצביעו לו, והוא דורש את ליטרת הבשר שלו באותה תוקפנות שבה הוא תוקף את מתנגדיו. כיצד ינהג ביהודי ארצות-הברית אם ייבחר חלילה שנית לנשיאות, מבלי לזכות בקולותיהם של יהודי ארצות-הברית שימשיכו להצביע ברובם לדמוקרטים? מפחיד אפילו לחשוב על כך.

המסר מפיטסבורג והמסר מירושלים

אתמול מוקדם בבוקר הלכנו להצביע לעופר ברקוביץ', ולמרות שיש סיכוי טוב שבסיבוב השני יזכה משה ליאון, שהוא המועמד מטעמם של אריה דרעי ואביגדור ליברמן, שזה מאד מפחיד ששני אנשים כאלה ישלטו בעיריית ירושלים, בכל זאת אני מרוצה מתוצאות הסיבוב הראשון בירושלים ואני מקוה שבסיבוב השני אנשים שרוצים שינוי יצאו מהבית ולא יגידו דברים טיפשיים כמו ששמעתי מכמה אנשים, שממילא הכל נשאר אותו דבר  אז אין טעם להצביע. מי שרוצה לשנות חייב להצביע ולקוות לשינוי, כי שינויים לא קורים מעצמם אם לא מתגייסים בכל הלב להביא אותם, והבחירות המקומיות אתמול דוקא הראו שיש סיכויים טובים לשינוי, גם ברשויות גדולות כמו חיפה, וגם בעיר קטנה כמו קריית שמונה, שנורא משעממת את ראש הממשלה עם כל הבעיות המשעממות שלהם לגור בגבול מול החיזבאללה הכי רחוק שאפשר ממרכז הארץ ולנסוע שעות כדי לקבל טיפולים לסרטן, ועכשיו יש בכל הארץ, מקריית שמונה עד ירוחם, אנשים צעירים שמוכנים לתת את הנשמה בשביל לקדם את הישובים שלהם ולהעניק לתושבים שלהם חיים טובים יותר, ואני מאמינה שהם כן ישנו וכן יצליחו. בתוך כל הדברים המייאשים יש גם דברים טובים שקורים, ויש הרבה צעירים משכילים, גם יהודים וגם ערבים, שלומדים באוניברסיטה ולא מוכנים להשלים עם שחיתות והזנחה, ורוצים איכות חיים, ואני מאמינה בהם שהם יביאו לנו עתיד טוב יותר. מאד קל לשקוע ביאוש כי העולם כל כך רע, והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג זיעזע אותי כמו הפיגועים בקפה מומנט שכבר לא קיים ובאוטובוס 19, שאלה פיגועים שקרו ליד הבית שלי, ואפילו שכבר עברו שנים כל הגוף שלי רועד כשאני נזכרת בהם, וכששמעתי על הטבח בפיטסבורג שמעולם לא הייתי בה ואינני מכירה בה איש, הרגשתי בדיוק אותו הדבר, כאילו זה קרה ליד הבית שלי וגם אני ומשפחתי הקטנה יכולנו להיפגע. אחר כך גם התברר לי שכל האנשים שנורו היו אנשים קשישים ושני אחים שנרצחו היו גם מבוגרים וגם אנשים פגועים, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הרוצח הנאצי יורה בהם למוות ואי אפשר לברוח מהמחשבות והזיכרונות שהטבח הזה מעורר, ואני מתפללת שבעוד ימים ספורים, כשארצות הברית תלך לבחירות האמצע, שדונלד טראמפ ומפלגתו ייענשו על הרשעות שלהם, ועל דברי הבלע שלו בעוד הגוויות מוטלות לפנינו, שאילו היו אנשים חמושים הטבח היה נמנע, כי אפילו לרגע הוא לא מפסיק להיות השתדלן המסור ביותר של איגוד הרובאים הלאומי שרק רוצה למכור ולקנות עוד ועוד נשק שהורג אנשים. אני מאד פחדתי שטראמפ ייבחר לנשיא והבנתי שזה מאד עלול לקרות וזה באמת קרה, ואנשים מנוולים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט חשבו שאם דונלד טראמפ נבחר אז הם יכולים להשתולל בגזענות וברשעות שלהם ותמיד יהיה להם גב בבית הלבן, אבל צריך להתפלל ולקוות שגם הכוח של טראמפ שמפיץ גזענות ורשעות בארצות הברית ובכל העולם ייחלש וייבלם, צריך לקוות ולהיאבק על זה גם אם צריך לכך זמן, ואסור להתייאש מהסיכוי לשנות, ואנשים כמו בנימין נתניהו ונפתלי בנט צריכים לדעת שהמסר מפיטסבורג הוא גם כלפיהם, שמתפלשים בגזענות ובשנאת זרים, ורוצים להתעלל בזרים, למנוע מהם טיפול רפואי ולגרש אותם, גם את אלה מביניהם שאין להם לאן לחזור ושעברו דברים קשים, ושבסופו של דבר כשמסיתים נגד זרים כמו שהם עושים וכמו שעושה כל הזמן ידידם הטוב דונלד טראמפ, הנאצים מרימים ראש והיהודים תמיד יהיו בין הראשונים שסובלים. כשאנחנו מדברים על העבר אנחנו מדברים גם על העתיד, והנאצים והפשיסטים מתחזקים היום גם באירופה וגם באמריקה, ויהודים צריכים להילחם בהם ולא להתחבק איתם כמו שנתניהו עושה ומחקה אותם בהסתה נגד אנשים כמו ג'ורג' שורוש שהוא בעל הון יהודי ועבור האנטישמים הוא ממלא את אותו תפקיד שרוטשילד מילא בעבר: עשיר יהודי שמשמש בשיח האנטישמי כגלגול של יהודה איש-קריות וכמושא לשנאה והתנכלות מצד אנטישמים, ונתניהו הוא גם מכחיש שואה וגם אנטישמי, ולמרות שהוא אוהב לספר כמה הוא אוהב היסטוריה ומתעניין בה, כל מה שהוא עושה ואומר זו אנטי-היסטוריה, כי אין לו שום עניין ושום הבנה באנטישמיות ובנאציזם, והוא לא יודע שום דבר על האידיאולוגיה הנאצית ואיך היא התפתחה והובילה לרעיון השמדת היהודים ולהוצאתו לפועל, שהוא ניסה להאשים בזה את הערבים, ובאופן כללי אין לו שום עניין באמת בכלל, והוא מוכן להמציא כל שקר מופרך ולקדם אותו כאמת כדי לשרת מבחינתו אינטרסים לגמרי אישיים. אבל האמת היא עקשנית ובסוף היא תנצח, גם בלבבות וגם בקלפיות, ואנשים אינם צריכים להתייאש אלא להיאבק ולהמשיך להיאבק, עד שיבואו ימים אחרים.   

בית הכנסת שאליו אין נכנסים

אתמול התקשרה חברת ילדותי דליה להגיד לי שנה טובה. היא התנצלה שלא ענתה על המייל האחרון שלי, כי היא מעדיפה לדבר מאשר לכתוב. אני מעדיפה לכתוב כי השמיעה שלי חלשה, ובטלפון תמיד קשה לי לשמוע חלק מהדברים שאומרים, ולא נעים לי לשאול כל הזמן מה מה מה אמרת, אבל דליה דיברה מאד ברור, ואני חושבת ששמעתי הכל בלי להחמיץ דברים.

את הקשר עם דליה חידשתי בשנה האחרונה בזכות מלכי, שגם היא היתה חברה שלנו מהתיכון, ושמרה על קשר עם הרבה אנשים. אני עזבתי את חיפה לירושלים והיו גם תקופות שהייתי בחו"ל ועם הזמן איבדתי קשר עם רוב החברים, ולא ידעתי שדליה חיה בארצות הברית כבר כמעט שלושים שנה, אבל לא התפלאתי בכלל שהיא עזבה את ישראל ושטוב לה באמריקה, כי היא עלתה לארץ מרומניה, והיא למדה מהר לדבר עברית כמו הצברים והיתה תלמידה מצטיינת, אבל תמיד היה בה משהו שונה מאיתנו. לאו דוקא בגלל שהיא היתה עולה חדשה ואנחנו היינו צברים, אלא בגלל שהיא אף פעם לא פחדה לבטא את מה שחשבה והרגישה. כשהיינו בני שש-עשרה ירד בחיפה קצת שלג ודליה מאד מאד התרגשה ואמרה: שבע שנים לא ראיתי שלג. ורמי לעג לה ואמר: שש עשרה שנים לא ראיתי שלג. ולי רמי אמר: שאלה מחפירה, כי שאלתי את המורה לפיזיקה למה בזרם חילופין רואים את כל הרגעים של האור ולא את כל הרגעים של החושך. קצת צחקתי, והמורה גם קצת צחק. אני עדיין שואלת את השאלה הזאת, איך בפיזיקה האור מעלים את החושך ולא להיפך. כי בחיים האמיתיים כל כך הרבה פעמים החושך מעלים את האור.

דליה היתה חברה שלי עוד מחטיבת הביניים, ולמדנו באותה כתה עד סוף התיכון. בחטיבת הביניים גם איילת ואסתי היו חברות שלנו, והיינו נפגשות ארבעתנו בימי ששי בערב וחולמות ביחד על מה שנעשה כשנהיה גדולות. אחר כך איילת ואסתי הלכו למגמה ביולוגית ודליה ואני הלכנו למגמה ריאלית וככה נשארנו ביחד עד סוף התיכון. למדנו שם המון מתמטיקה ופיזיקה וכימיה, ורוב האנשים בכתה, אפילו אלה שחלמו בתיכון להיות ציירים ושחקנים וסופרים, התמחו ועסקו בסופו של דבר במדעים מדויקים, ורמי נהיה עורך-דין. גם בגלל זה לא שמרתי איתם כל כך על קשר. הייתי במקומות אחרים, ותמיד הערצתי את מיכל סיברון שהצטיינה בכל המקצועות אבל הלכה ללמוד במגמה ספרותית, וכשאמרו לה אבל את יכולה ללמוד במגמה ריאלית, היא אמרה אבל אני לא אוהבת מתמטיקה, אני אוהבת ספרות, והיא היתה מאושרת שם. אני למדתי המון מתמטיקה ואבא שלי עוד השפיע עלי ללמוד מתמטיקה מוגברת, ואפילו עכשיו כשאני כבר זקנה, אני מצטערת מאד שלא היה לי האומץ לצפצף על מה שנחשב יוקרתי וללכת ללמוד במגמה הספרותית, וללמוד צרפתית אצל המורה העיוורת שאמרה שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין, כמו שכתב סנט-אקזיפרי. רק באוניברסיטה הלכתי ללמוד צרפתית ושם היכרתי את בעלי, אבל זה היה הרבה פחות רומנטי ממה שנדמה.

גם דליה המשיכה ללמוד מדעים מדויקים ועבדה בתחום המדעים, והתחתנה עם זאב שהיה קרוב משפחה שלה וגם רופא והם נסעו לאמריקה להשתלמות, ואז החליטו להישאר שם ושם גדלו הילדים שלהם שהם כבר אמריקאים ועכשיו גדלים שם הנכדים שלהם. הבת הבכורה והבן של דליה הלכו בדרך אביהם ונהיו רופאים, אבל הבת הצעירה שלה נהייתה חזנית, ועל זה אני רוצה בעצם לדבר, כי דליה סיפרה לי שאצלם בחגים הכל מסתובב סביב בית הכנסת, והם יסעו לבוסטון כי הבת שלהם החזנית קיבלה שם עבודה לנהל את התפילות בחגים. ואני אמרתי לדליה שאני כבר שנים רבות לא הולכת לבית הכנסת, עוד כשהבנות שלי היו ילדות קטנות הפסקתי, מאז שפעם הלכתי לבית הכנסת בשמחת תורה וירדנו כל הנשים והילדים לאולם והאבות הרקידו את הילדים על הכתפיים וחילקו להם סוכריות, והבנות שלי רק ישבו אתי בצד ולא נשארו בשבילן סוכריות, ואחר כך אמרו שכל הנשים תעלינה לעזרת הנשים, כי עומדים לפתוח את ארון הקודש ולהוציא את התורה, ואני לא זזתי, ואמרו לי גברת, תצאי, ואז יצאתי מבית הכנסת ולא חזרתי לשם יותר. אולי צריך לספר שבשנים שלפני כן, כשעוד גרנו בשכונת ארמון הנציב, הלכתי עם הבנות לבית הכנסת הקטן של מרכז הקליטה הסמוך, שהיתה שם אווירה מאד חופשית, ונתנו גם לנשים ספר תורה לרקוד איתו, ועשינו מעגל משלנו ורקדנו עם התורה, וזה היה ממש שמח ויפה. אבל כשעברנו לרחביה הלכתי לבית הכנסת האורתודוקסי ליד הבית ושם הנשים היו צריכות רק לשבת בעזרת הנשים, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, וחשבתי שאם אני יותר מדי טמאה בשביל לשבת באולם כשמוציאים ספר תורה מהארון, עדיף לא ללכת לבית הכנסת בכלל. עשרות שנים עברו מאז ובכל שבת בבוקר כשאני מטיילת עם אושר, אני רואה גברים הולכים לבית הכנסת עם הבנים שלהם, וכמעט אף פעם אני לא רואה נשים ובנות הולכות איתם, ואם כן, אלה בעיקר משפחות של עולים מאמריקה, ששם הולכים כל המשפחה לבית הכנסת כי בתי הכנסת שם ידידותיים גם לנשים. גם בירושלים יש בתי כנסת קונסרבטיבים ורפורמים, אבל אני לא רוצה ללכת לבית כנסת אחר, אני רוצה שבתי הכנסת האורתודוקסים ישתנו, אבל נראה שלא רק שזה לא מתקרב, אלא שיותר ויותר מתרחקים מזה, ויותר ויותר מתבצרים בארץ בשנאת נשים ואפליית נשים. דליה אמרה שהיא הולכת לבית כנסת קונסרבטיבי, ושהיא נהייתה פעילה שם מאז שהבת שלה חגגה שם בת מצוה, שכבר עברו מאז הרבה שנים, ושהיא לא היתה הולכת לבית כנסת אורתודוקסי. וחשבתי שאם הם היו חיים בישראל, ספק רב אם דליה היתה פעילה בבית כנסת ואם הבת שלה היתה נהיית חזנית ומנהלת תפילות בחגים. אולי אם בתי הכנסת בישראל היו כמו באמריקה הייתי גם נהיית פעילה בבית הכנסת, למרות שעכשיו כבר קשה לי לדמיין את זה. בית הכנסת הוא בכלל לא מקום משמעותי בחיים שלי. נכון שבאמריקה בתי הכנסת הם גם מקומות מפגש ליהודים שבישראל אולי אין כל כך צורך בזה, כי פוגשים מספיק יהודים בחיי היומיום הרגילים, ועדיין זה לא סיבה שבתי הכנסת בישראל יהיו מקום שרק גברים מרגישים בו בנוח והנשים תמיד יושבות כאילו בעונש כמו אסירות מאחורי סורגים. אמרתי לדליה שבארץ השנאה והאפליה של נשים רק מתחזקות והולכות והיא שאלה באמת, ואמרה שהיא באמת קוראת על זה, ואמרתי לה שזה לא רק בעיתונים, זה גם בחיים, וזה גם בגלל שהחרדים כל הזמן מתחזקים וגם הדתיים הציוניים הולכים ומתחרדים. לפעמים יש לי מחשבות ממש מפחידות, שפעם חשבתי שאלה מחשבות של שנאת דתיים, אבל עכשיו אני ממש מפחדת לפעמים שישראל תהפוך למדינה כמו איראן שנשים לא תוכלנה לעבור ברחוב בלי להיות מכוסות בכל הגוף, אחרת יכו אותן כמו שחרדים בטבריה היכו נערה בגלל שחולצתה היתה לטעמם מדי חשופה, אז הם קרעו אותה מגופה, שזה לא בדיוק מראה על צניעות, אלא על אלימות ובריונות, שמאד מאפיינות את החברה החרדית בישראל, שהיא חברת עוני מאד מאד אלימה, ומכים בה ילדים ומכים בה נשים וגם גברים מכים אלה את אלה כמו המחנות הניצים בישיבת פוניבז' שהיתה אמורה להיות העילית של החברה החרדית וחלון הראוה שלה, אבל כמו בכל החברה החרדית גם שם יש אלימות קשה במקום דרכי נועם של תלמידי חכמים. חשבתי גם איך הילדים של דליה באמריקה לא מנוכרים לדת כמו הבנות שלי שגדלו בישראל, שבכלל לא מעלות על דעתן ללכת לבית כנסת בחגים, וכשהייתי מקריאה להן לפעמים מדברי חז"ל הן היו שואלות אותי בתמיהה: מזה את מתפעלת? כי מאד הפריע להן היחס לנשים. בסופו של דבר, אם המימסד הדתי בישראל לא ישתנה, נשים פשוט תתרחקנה מהדת, כי הן פחות ופחות תסבולנה את היחס הכל כך משפיל ומפלה, שרומס את כבוד האדם שלהן ומרחיק אותן פיזית ממרכז העניינים הדתי וגם מרחיק אותן נפשית, ובסופו של דבר מי שמורחק, פשוט מתרחק.

שנה טובה ומאושרת לכל הקוראים

  

פיליפ רות / Goodbye Columbus

משום מה, מה שזכור לי במיוחד מהסרט הם פסלי תרנגולות מכבד קצוץ על שולחנות החתונה של רון והארייט, שכבר אינני בטוחה אם היו כאלה באמת. אני בטוחה שראיתי את הסרט Goodbye, Columbus לפי הנובלה באותו שם של פיליפ רות יחד עם בעלי, אולי עוד לפני שהתחתנו, מה שאומר שזה היה לפני כמעט ארבעים שנה, אבל עדיין מספר שנים לאחר שהסרט יצא לאקרנים בארצות הברית בשנת 1969. ישראל היתה אז הרבה יותר רחוקה מאמריקה וסרטים ואופנות הגיעו לארץ הרבה יותר לאט מהיום. לעומת זאת ספרו של רות שנקרא בעברית "מה מעיק על פורטנוי?" שיצא באותה שנה כמו הסרט שלום קולומבוס, הגיע לארץ מהר מאד ותורגם מיד לעברית וכולם קראו אותו, גם אני, למרות שחשבתי שהוא ספר די מגעיל. גרשום שלום מאד כעס על הספר הזה שלדעתו היה פנטסיה אנטישמית על היהודי שכמה ל"פותה הנוצרית" כפי שגרשום שלום תיאר את זה. הרבה שנים אחר כך שאלתי חוקרת אנטישמיות יהודיה קנדית מה היא חושבת על פיליפ רות והיא חשבה שהוא מדויק מאד. להיות מדויק זה להיות אכזרי, והכתיבה של פיליפ רות גם בPortnoy's complaint וגם בGoodbye Columbus שהתפרסם עשר שנים לפניו היא מאד אכזרית, ומתארת את החברה היהודית אמריקאית בלי שום רחמים, כחברה נוירוטית בלי גבול, רודנית ודכאנית ביחסי האנוש שלה, גסה ודוחה בנובורישיות ובגזענות שלה, צרת אופקים ורודפת בצע, ושני הגיבורים, של שני הספרים, הם גברים יהודים אמריקאים צעירים מהחוף המזרחי שמשתוקקים לגופן של נשים אבל הרבה פחות משתוקקים להינשא להן, שמן הסתם התיאור הזה משקף במידה רבה את פיליפ רות עצמו בצעירותו. אני לא יודעת אם פיליפ רות רצה שנזדהה עם הגיבורים שלו, למרות שהם מספרים את הסיפור בגוף ראשון ומשקפים במידה רבה את דמותו שלו. אולי הוא אכזרי גם כלפי עצמו.

בזמנו כשיצאתי מן הסרט היתה לי תחושה מתסכלת שלא הבנתי אותו. לא ממש הבנתי את הסיפור ומה פירוש שמו ולמה ניל כל כך כעס על ברנדה ולמה הם נפרדו. אולי אפילו חשבתי שברנדה בסיפור היא נוצריה, כי היא ואחיה הם ספורטיביים כאלה, ואחיה היה איש גדול פיזית, ומי ששיחקה אותה בסרט היא אלי מקגרו היפהפיה, שהיא אמנם שחורת שיער ולא בהירה במיוחד ויכלה לשחק יהודיה, אבל גם יכלה לשחק איטלקיה קתולית, כפי שהיא שיחקה שנה אחר כך ב"סיפור אהבה" עם ראיין אוניל, הסרט שהפך את שניהם לכוכבי ענק, ונדמה לי שרק עכשיו התברר לי שגם ב"סיפור אהבה", שגם אותו כתב סופר יהודי, אריק סיגל, ואולי היום כבר לא זוכרים אותו, אבל בזמנו הוא היה להיט ענק וכולם בכיתה קראו אותו – אני משום מה לא קראתי אבל אני זוכרת את הספר שעבר בכיתה מיד ליד כמו פורטנוי לפניו, והסרט שנעשה על פיו, או בעצם עכשיו קראתי שהספר נכתב לפי התסריט ולא להיפך, היה מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, ורק עכשיו התברר לי שהדמות של ג'ניפר ששיחקה אלי מקגרו ב"סיפור אהבה" היתה במקור בחורה יהודיה שלומדת באוניברסיטת רדקליף, ממש כמו ברנדה בGoodbye Columbus, אבל יעצו לאריק סיגל לשנות אותה לדמות של נוצריה, כדי שהכעס של המשפחה הנוצריה של אוליבר, ששיחק ראיין אוניל, על נישואיו לג'ניפר, שבסיפור המקורי נבע גם מאנטישמיות ולא רק מכך שג'ניפר באה ממשפחה ענייה, לא ירגיז את האמריקאים. אנטישמיות זה תמיד נושא רגיש, גם באמריקה, וגם כשהסריטו את "אודות שמידט" לא לפני הרבה שנים כמו את "סיפור אהבה", שינו לגמרי את הסיפור בסרט כדי לא לעסוק בנושא המרכזי בספרו של לואיס ביגלי, שהוא הכעס של עורך הדין הנוצרי על כך שבתו נישאת ליהודי, למרות שלו עצמו אין בעיה לנהל רומן עם אם החתן, אבל רומן זה לא חתונה. פיליפ רות בחיים לא היה מסכים לשינוי כזה, להפוך גיבורה יהודיה לנוצריה בשביל לא להרגיז את האנטישמים באמריקה. פיליפ רות תמיד עסק באנטישמיות ובפחד של יהודי ארצות הברית, שהם לכאורה נורא בטוחים בעצמם, מאנטישמיות, והוא לא רק סופר אכזרי אלא גם סופר אמיץ מאד, שעל זה נדמה לי שאין חולק. אניני הטעם מאד קטלו את אריק סיגל, אולי בגלל ההצלחה האדירה שלו עם "סיפור אהבה" ואולי בגלל אנטישמיות ואולי בגלל שני הדברים. יש מבקרים שעד היום יש להם צורך לקטול את אריק סיגל בטענה שהספר והסרט שלו הם קיטש נורא, אבל לי ההתנפלות עליו נראית קצת מגוחכת ואפילו מרושעת, אולי בגלל שהיכרתי בחיים כמה זוגות צעירים מאוהבים שהאשה בהם מתה מסרטן, ואחת מהם היתה בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, ואחרת היתה אשתו של שמידל, היסטוריון אוסטרי צעיר שהיכרתי בזמנו, שכשהיא עמדה למות היא ביקשה לנסוע לטיול בישראל, כי הם היו פה בירח הדבש, ושמידל לקח אותה לטיול בישראל והם היו בחיפה והסתכלו על מפרץ חיפה ואז הם חזרו לאוסטריה והיא מתה, ושמידל נשאר עם בית הפוך שלא היה לו שום כוח לסדר, ובכל אופן לא חשבתי שבסרט סיפור אהבה יש משהו לא אמיתי שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים, ולא הגיע לאריק סיגל שיקטלו אותו כל כך רק מפני שהוא לא סופר מבריק ואכזרי כמו פיליפ רות.

בכל אופן אחרי שראיתי את הסרט Goodbye Columbus שלא כל כך הבנתי, מתישהו במחצית השנייה של שנות השבעים, רציתי לקרוא את הספר ועד השבוע לא יצא לי. גם את העותק המתפורר הזה שמצאתי בחנות משומשים וקראתי רק השבוע השארתי די הרבה זמן על המדף בלי לגעת בו, אבל השבוע בא לי לקרוא אותו, וזאת אכן נובלה מבריקה ומרושעת מאין כמוה, ואני מבינה הרבה יותר, אבל עדיין לא הכל. בעצם ניל בעצמו לא יודע להחליט אם הוא אוהב את ברנדה, או רק חושק בה בטירוף. הוא לא אומר שום דבר על כך שהוא מפחד להתחתן עם ברנדה, רק נותן לקורא להרגיש את הפחד המובן שלו מנישואים עם ברנדה, כי במשפחת פטימקין הנובורישית של ברנדה נישואים אין פירושם שיחרור מן ההורים אלא השתעבדות להם, וניל, שמזמן פטור מעולם של הוריו שעברו לאריזונה, מקבל תחזית מצמררת לאיך ייראו נישואיו עם ברנדה כשהוא מתבונן במה שקורה לאחיה רון, הספורטאי המצטיין ששואף להיות מורה להתעמלות, אבל עקב החלטתו להתחתן נדרש לעזוב את לימודיו באוניברסיטת אוהיו, בעיר קולומבוס באוהיו, שזה פירושו של שם הספר, שלום לאוניברסיטה ולחלומו של רון להיות ספורטאי ומורה לספורט, וההאזנה של רון בלילה שלפני חתונתו לתקליט המתעד את משחקו האחרון בנבחרת האוניברסיטה שוברת את הלב אפילו יותר ממאמץ הסרק שלו להשתלב בעבודה עם אביו בעסק מימכר הכיורים המשפחתי, שזיכה את משפחת פטימקין בעושרה המופלג ובביתה המפואר בשכונה נוצרית עם מגרש הכדורסל, מקרר הפירות הענק והמשרתים. ניל שלמד בקולג' צנוע בניוארק ועובד בספריה מתבייש אפילו לומר שהעבודה בספריה אהובה עליו, כשהוא נשאל שוב ושוב האם הוא מתכוון לעבוד שם כל החיים, במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להתעשר ממכירת כיורים.

ברנדה איננה אומרת את הדברים במפורש אבל נראה שהיא דוקא רוצה להיכנס להריון מניל ולהתחתן איתו, אולי לאלץ אותו להינשא לה. נראה שזאת התוצאה שאליה היא חותרת, אבל בפועל היא רק מעוררת את שנאתו של ניל וגורמת לו לברוח ממנה אל הספרייה, ולבחור בחיים צנועים ורוחניים על פני חיי עושר בעסק שנוא כעבד נרצע של חמיו, שאפשר להעריך את זה, ובכל זאת יש משהו דוחה בגבר שלהוט לשכב עם אשה שאיננו רוצה לשאת וכנראה גם איננו אוהב באמת. לכן הנובלה הזאת של פיליפ רות די מבלבלת. גם מרתקת וגם קצת מגעילה. כנראה בתור חבר הייתי מחבבת יותר את אריק סיגל, שאני דוקא לגמרי מבינה את המוני האנשים שהתרגשו מהסיפור הפשוט והלא מקורי שלו, על שני צעירים חסרי מזל שבאמת מאוהבים.  

בין הרווי ויינשטיין לדונלד טראמפ

כששערוריית התקיפות המיניות של המפיק ההוליוודי הרווי ויינשטיין הלכה והתעצמה,  סידרתי ערימת עיתונים ישנים ומצאתי מאמר בכותרת שכזאת: "המועמדות של דונלד טראמפ מתרסקת: עוד נשים מתלוננות שתקף אותן". טוב, את הסוף אתן כבר יודעות. עכשיו אני רואה כל הזמן כותרות שמכריזות כמה העולם השתנה, וצר לי, חברות, אם דונלד טראמפ נשיא, לא נראה לי שהעולם השתנה, בטח לא לטובה, בטח לא מבחינת הנשים. לכאורה אני צריכה לשמוח שאיש נורא כמו הרווי ויינשטיין מוחרם ומנודה ואפילו אשתו ואם ילדיו מתנערת ממנו, אבל אני כל הזמן מוטרדת מהאפשרות שזה לא בגלל מה שהוא עשה לנשים, אלא בגלל שהוא יהודי, וגם מכוער, ובגלל זה הוא לגמרי מתאים לתפקיד הערפד היהודי שתוקף בלונדיניות נוצריות ולכן צריך לחסל אותו, ואולי בעצם לא באמת אכפת לאנשים שהוא תקף המון נשים והתעלל בהן, כי לא היה אכפת לאנשים וגם לא לנשים שדונלד טראמפ עשה כאלה דברים, יותר ממחצית הנשים הלבנות שהצביעו, הצביעו לטראמפ, ורק אכפת לאנשים שהרווי ויינשטיין הוא יהודי מכוער ומגעיל שתוקף נשים נוצריות ועושה בהן מעשים מגונים, כמו בתעמולה האנטישמית של כל הזמנים, שבמקרה הזה היא גם אמיתית, אבל לא אכפת לאנשים שדונלד טראמפ, שהוא בן לאב גרמני ולאם סקוטית ולפני שהזדקן הוא היה גבר בלונדיני יפה ואיש חברה וכוכב טלויזיה, תקף נשים שלא ממש נחשבות בעיניהם, כי טראמפ נחשב בעיניהם למישהו שזכותו לתקוף נשים, כמו שהוא נחשב בעיניהם מתאים להיות נשיא. והם הרבה יותר האמינו לשקרים המפלצתיים שהמציאו על הילארי קלינטון, מאשר לדברים האמיתיים שסיפרו על טראמפ.

כשדומיניק שטראוס-קהאן, שהיה שר האוצר של צרפת ונשיא קרן המטבע הבינלאומית ורצה לרוץ לנשיאות צרפת, נאשם בתקיפת חדרנית מלון בניו-יורק, והרבה אנשים התגייסו להגן עליו ולהתנכל לחדרנית שהתלוננה עליו, ובסופו של דבר גם הצליחו לפטור אותו מכל עונש ולהכפיש את החדרנית, חשבתי שזה כל כך מגעיל שאנשים מגינים עליו ומתגוללים על מהגרת ענייה שעובדת בעבודה המחורבנת הזאת וחשופה לתקיפות של כאלה גברים, אבל מאמר של ההיסטוריון היהודי הגרמני יוליוס שפס מאד הטריד אותי. שפס הביע את חששו שהסיפור של שטראוס-קאהן ייתפס כסיפור של יהודי סוטה שתוקף נשים לא יהודיות, כמו בתעמולה הנאצית, ולמרות שחשבתי שלא צריך להגן על שטראוס-קאהן, הדברים של יוליוס שפס מאד הטרידו אותי. גם אז וגם עכשיו נזכרתי במקרה של מישל פרידמן, ממנהיגי הקהילה היהודית בגרמניה, שתמיד ביקר בחריפות את הפוליטיקאים האנטישמים בגרמניה, ולכן היה מאד שנוא. ביוני 2003 פירסמה משטרת גרמניה כי מישל פרידמן נתפס מבלה עם זונות אוקראיניות ומעשן עמהן סמים. לכאורה אוסר החוק בגרמניה פירסום שמות חשודים, אבל איסור זה נשכח כשהיה מדובר באיש הציבור היהודי. ב-23 ביוני 2003 פירסם השבועון הנפוץ והמשפיע ביותר בגרמניה "דר שפיגל" כתבה של 15 עמודים על תעשיית המין בגרמניה. לכתבה צורפו תמונותיו של מישל פרידמן, ושמו הוזכר בכתבה שוב ושוב במאמץ לקשור אותו לתעשיית המין והסחר בנשים ממזרח אירופה. השערורייה חיסלה את פרידמן שהתפטר מכל תפקידיו הציבוריים.

בגרמניה האנטישמיות היא בוטה מאד וממשיכה את המוטיבים של האנטישמיות הנאצית, ולכן קל יותר להבחין בה. בארצות-הברית מקפידים הרבה יותר על תקינות פוליטית, והיהדות של הרווי ויינשטיין ידועה לכולם, אבל לכאורה איננה ממלאת שום תפקיד בהוקעה שלו ובהתנערות ממנו, ואי אפשר להוכיח שהתגובות הכל כך שונות לפירסומים על שערוריות המין של דונלד טראמפ, ושל ביל קלינטון ואחרים לפניו, לבין התגובות למעשיו של הרווי ויינשטיין, נובעות מכך שהוא יהודי והם נוצרים, ולהם מותר לתפוס נשים יפות באיבר מינן ולו אסור, כי הוא יהודי מכוער וערפדי והם כוכבים נוצריים בהירי שיער ועיניים. אי אפשר להוכיח שום דבר, אבל אפשר לתהות, ובכל מקרה כדאי להמתין קצת עם ההכרזות על תחילתו של עידן חדש ביחס לנשים.

מוזיאון ישראל בממלכת נתניהו

בעוד שהשיח על הקמת או ביטול תאגיד השידור הציבורי ממלא את האוויר, המתרחש במוסדות חשובים אחרים מעורר פחות התייחסות תקשורתית ומודעות ציבורית, אבל משקף לא פחות את החוליים של שלטון נתניהו והשפעות העומק שלו, שלא תמיד זוכות לתשומת הלב הראויה. כשראיתי את כתבתה של נעמה ריבה, במוסף גלריה של "הארץ", על התפטרותו של הד"ר ערן נוימן, שנבחר לשמש כמנכ"ל מוזיאון ישראל, עוד בטרם נכנס לתפקידו, לא חשבתי אפילו לקרוא אותה תחילה, כי חשבתי שמדובר בתככים האישיים הנפוצים סביב מינויים בכירים למוסדות יוקרתיים, שאם אינך שייך לחוג המקורבים לעניין או לדיסציפלינה המדוברת, אינם אומרים לך דבר. כמעט בהיסח הדעת התחלתי לקרוא את הכתבה, וסימני השאלה הלכו והצטברו. ראשית התברר לי שיו"ר הועד המנהל של מוזיאון ישראל איננו פרופסור לאמנות, כפי שאנשים תמימים עשויים לנחש, גם לא אוצר תערוכות מוערך, אלא עו"ד יצחק מולכו, כן, כן, אותו מקורב וקרוב שהוא שותפו למשרד עורכי-הדין של הקרוב והמקורב האחר, עו"ד דוד שימרון, ושליחו של ראש הממשלה לעניינים מיוחדים, הוא גם מי שבין שלל תפקידיו גם יושב בראש הועד המנהל של מוזיאון ישראל, וגם מי שישב בראש ועדת האיתור שבחרה בד"ר נוימן, יחד עם עו"ד אהרון אברמוביץ, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד המשפטים ומנכ"ל משרד החוץ, תחת השרה ציפי לבני, שביקשה ממנו להמשיך איתה ממשרד המשפטים למשרד החוץ. אינני יודעת מי קדם למי בהנהלת המוזיאון, המקורב ללבני או המקורב לנתניהו, אבל כנראה ששני המכובדים עתירי הפעלים, שקשורים לאישים פוליטיים הרבה יותר משהם קשורים לתחום האמנות, נועדו לאזן זה את זה, וכך כנראה מנהלים בישראל מוזיאון לאמנות: כל פוליטיקאי שולח את מקורבו ונאמנו לטפל בעניין, ויחד מקימים קואליציה של פוליטיקאים לניהול מוסד מקצועי מוביל שנודעת לו השפעה לא מבוטלת על שדה האמנות בישראל הקטנה, שאמניה מתקשים למצוא מקומות ראויים להציג בהם את יצירותיהם. אליהם נילוו הד"ר אריה גניגר, שהוא ד"ר לרוקחות ובעל ניסיון רב בניהול חברות בתחום הפרמצבטיקה והתמרוקים – אבל לא קשור לתחום האמנות, וגם עו"ד אלינוער מזוז, שהיא משום מה רק חברה משקיפה, למרות שבקיאותה בתחום האמנות בוודאי איננה נופלת מזו של שלושת האחרים. נעמה ריבה כותבת בפשטות אלינוער מזוז, ואיננה מציינת את תוארה של עו"ד מזוז, שהיא משפטנית מוערכת מאד, שכיהנה כמישנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל ועמדה להתמנות לתפקיד היועצת המשפטית של המשטרה, כאשר בעלה מני מזוז התמנה ליועץ משפטי לממשלה, וכדי למנוע ניגוד עניינים ולזות-שפתיים היא ויתרה על המינוי ופרשה. נעמה ריבה, שציינה את תואר העו"ד של יצחק מולכו ואהרון אברמוביץ, כתבה רק אלינוער מזוז ללא התואר עו"ד, אולי משום שסברה שעו"ד מזוז התמנתה לתפקיד רק משום היותה רעייתו של מני מזוז, ואפשר שכך אכן הדבר, שהרי מדינה שבה מתמנים לכל דבר ועניין שליחיו המיוחדים של ראש הממשלה שהם גם מקורביו או קרובי משפחתו בדרגה כזו או אחרת, עלולה לעורר את הרושם שקרבת משפחה לאדם כזה או אחר הינה בהחלט קריטריון סביר למינוי. ובכן ועדת האיתור כוללת שלושה עורכי דין מכובדים ורבי ניסיון – בתחום המשפט, וד"ר אחד לרוקחות ומנהל חברות פרמצבטיקה, ואף לא אדם אחד שמקצועו אמנות או אוצרות.

אבל התמיהות אינן מסתיימות כאן. תמיהה גדולה עוד יותר מעורר סיפור אגודת ידידי המוזיאון בארצות-הברית, שמסתבר שהיא יצירתו, כמעט רכושו הפרטי, של המנכ"ל הקודם ג'ימס סניידר, שגייס עבור המוזיאון כספים רבים, ומסתבר שגם קיבל לכיסו סכומי עתק של מיליונים רבים כשכר או כעמלה נוספים על השכר הגבוה שקיבל באופן רישמי, עד כדי כך שחוששים במוזיאון שעזיבתו של סניידר את תפקיד המנכ"לות תגרום לכך שאגודת הידידים בארצות-הברית תסרב להמשיך ולתרום למוזיאון. זה כבר נשמע מטורף למדי. אם אנשים תרמו למוזיאון ישראל בהנהלת סניידר, מדוע שיסרבו להמשיך ולתרום אם עזב את תפקידו אחרי עשרים שנה, שהן זמן מאד ארוך לניהול מוזיאון בידי אותו אדם? האם מרמזים לנו כאן שלג'ימס סניידר יש חזקה על ניהול המוזיאון, ואסור לבחור לו מחליף? האם מוסוה כאן איום על הנהלת המוזיאון, שלא תעז לבחור לו מנכ"ל אחר? ואכן הכתבת לא הצליחה לברר מה מבין הדיווחים השונים על התפקיד שימשיך סניידר למלא במוזיאון נכון, אם כי גונבה לאוזניה שמועה שהסיבה להתפטרותו של הד"ר נוימן, עוד בטרם נכנס לתפקיד שאליו נבחר, היא המשך מעורבותו של סניידר במתרחש במוזיאון. מאירה פרי-להמן, שעבדה במוזיאון שנים רבות וכיהנה כראש האגף לאמנות, אמרה שסניידר היה מגייס כספים פנומנלי, אבל לדעתה לא היתה לו ההשכלה להתערב בתכנים, אבל הוא עצמו חשב שהוא כן מתאים להתערב בתכנים, וסכומי הכסף העצומים שגייס נתנו לו כוח להתערב בתכנים.

ואולי אין להתפלא על אנשי האמנות שהם מתרחקים ממוסד שאמנם נועד להציג ולטפח אמנות, אבל מנוהל בידי מקורבים של פוליטיקאים, ומגלגל כספים של יהודים אמריקאים שמשוכנעים שגם במוזיאון לאמנות שממומן לפחות בחלקו בכספי ציבור, בעל המאה הוא בעל הדיעה. אפילו מינוי של פרופסור לאמנות או אוצר בכיר כעלה תאנה לא נדרש לוועדת לאיתור מנכ"ל למוזיאון, וברור שגם בעניינים אחרים לא אנשי האמנות הם בעלי הדיעה. ופלא הוא שלניהול ואיוש תאגיד השידור הציבורי לא נשלחו עו"ד מולכו או עו"ד שימרון, או שניהם יחדיו, וזה כנראה מה שחמק מנתניהו בימים הרעים של מבצע "צוק איתן", שלו נעשה כן אפשר היה להניח לתאגיד לשדר ללא מורא.

כל זה נשמע מאד כמו כמה מהמחלות הכרוניות של שלטון נתניהו: הכוח והמעורבות הלגמרי בלתי סבירים של יהודים אמריקנים עשירים שמנצלים את כוחם להתעשר עוד יותר ולהכתיב את ההתנהלות במוסדות ישראלים, כשהם דוחקים הצידה את הישראלים המומחים בתחום ושולטים בכוח כספם ובכוח ההתרפסות שמתרפסים בפניהם נתניהו ומקורביו, שאף אותם הוא משליט בכל מקום ובכל עניין, תוך כדי שהוא עצמו דוחק הצידה מומחים ישראלים בתחומם לטובת מקורביו ולטובת יהודים אמריקנים – תמיד גברים, לרוב מפורסמים ועשירים, ויוצר מצב מעוות לחלוטין, שבו מקורבי ראש הממשלה נמצאים בכל מקום, ויהודים אמריקנים עשירים נמצאים בכל מקום, ושום דבר איננו מתנהל כהלכה, ולא על ידי מי שהוכשרו לדבר והתמחו בו, שהרי אמנות היא מקצוע ואוצרות היא מקצוע, כפי שדיפלומטיה היא מקצוע, ומקצועות אלה נלמדים ונרכשים בעמל רב על ידי מי שהוכשרו ומוכשרים לדבר תרתי משמע, אבל נתניהו תמיד יעדיף גבר מחוג מקורביו, רצוי יהודי אמריקני מרקע מסורתי ועשיר, עדיף רפובליקני, או לפחות מי שמרבה להסתובב בחוגי יהדות ארצות הברית ועשיריה, וכשמינויי המקורבים והקרובים והעשירים והמתעשרים יוצרים סבך שאין מוצא ממנו, נמלכים וממנים בלית ברירה אשה שצריך היה למנותה מלכתחילה, במקרה אחד זו הנגידה קרנית פלוג, וכעת זו המישנה למנכ"ל המוזיאון איילת שילה תמיר, שמונתה בלית ברירה לממלאת מקום זמנית למנכ"ל. שיהיה לה בהצלחה.