יום חמישי, 14 ביולי 2011

עלילת הדם של פורצהיים

בקובץ "אגדות גרמניות", Deutsche Sagen, של האחים גרים, שבשונה מה"מעשיות", Maerchen, שמובאות בקובץ סיפוריהם הידוע יותר "מעשיות לילדים ולבית", כולל סיפורים מעוגנים במקום ובזמן, מובאות שתי עלילות דם, 353 ו-354, שהראשונה, עלילת הדם של רין, עוסקת ברצח ילד בידי יהודים, והשנייה שלהלן ברצח ילדה.

אגדות גרמניות מס' 354
הילדונת שהיהודים רצחו
בשנת 1267 חיה בפורצהיים אשה זקנה, שבעוון תאות-בצע מכרה ליהודים ילדה תמה בת שבע. היהודים סתמו את פיה כדי שלא תוכל לצעוק, חתכו את עורקיה והפכו אותם, כדי להספיג את דמה באריגים. הילדה המסכנה נפטרה מיד מן העינויים, והיהודים השליכו אותה לנהר האנץ (Enz) כשעליה משא של אבנים. לאחר ימים מעטים מתחה מרגרטה הקטנה את ידה הזעירה מעלה אל מעל למים הזורמים. ראו זאת הדייגים והזדעזעו. מיד נאסף העם וגם הרוזן בעצמו. הספנים הצליחו למשות את הילדה, שעדיין חיה, אך לאחר שקראה לנקום ברוצחיה, נפטרה לעולמה. החשד נפל על היהודים, היהודים נקראו להיאסף יחדיו, וכאשר התקרבו לגוויה, התפרצו זרמי דם מן הפצעים הפתוחים. היהודים והאשה הזקנה הודו בפשעם והוצאו להורג.

זהו עיבוד של האחים גרים לעלילת הדם המובאת בספרו מן המאה ה-13 של הנזיר הדומיניקני תומס מקנטימפרה Bonum universale de Apibus "כל טוב מן הדבורים", ספר שני, פרק 29, סעיף 16 (וראו גם הרשימה הקודמת "כתונת המתים"):

על הילדה שהיהודים הרגו באכזריות
"אספר על נס מפורסם מאד, שהתרחש בשנה זו, שנת 1271 להתגלמות האדון בבשר, בעיר גרמנית בשם פורצהיים, שזקנה מרשעת שנעשתה משרתת בבית יהודים מכרה להם ילדה בת שבע יתומה מהוריה, כדי שיהרגוה. בסתר הם פצעו אותה בחתכים, כמעט בכל פרקי איבריה, כשפיה חסום, על הרבה אריגי פשתן שווים בגודלם, מנסים במאמץ רב לקלוט את הדם בזהירות באותם אריגי פשתן. כשנפטרה לאחר העינויים, השליכוה היהודים למים זורמים בקירבת העיר, והניחו עליה ערימת אבנים. ביום השלישי או הרביעי מצאוה הדייגים עקב ידה שהורמה לשמיים, ונשאוה לעיר, כשההמונים מזועזעים וזועקים שהיהודים הרשעים ביצעו תועבה שכזאת. אירע איפוא שהמרקיז השכן מבאדן, שבמהרה, לאחר ששמע על הפשע הגדול, בא אל הגופה, ומיד התישבה הגופה זקופה והושיטה את ידה אל הנסיך, כאילו ביקשה נקמת דם או אולי רחמים. לאחר מחצית השעה שוב הוטלה אחורה כדרך הנפטרים. היהודים הרשעים הובלו איפוא אל החיזיון, ולפתע נפתחו כל פצעי הגופה, והזילו שפע דם להעיד על הרצח המחריד. במהרה עלתה צעקת ההמון השמימה לנקום על הפשע. על פי אותן עדויות נתפסה הזקנה והורשעה, בעיקר כי בתה הקטנה גילתה כמעט הכל, וגם מנער עברי נסחטה האמת. היהודים ששלחו בילדה את ידיהם המתועבות נתפסו איפוא, וניתלו הפוכים עם הזקנה, שניים מהם שיספו זה את גרונו של זה. את זאת סיפרו לנו שני אחים ממסדר הדומיניקנים, ריינר ואייגידיוס (גידו), כפי שמסרו להם אלה שהיו בעיר שלושה ימים לאחר האירועים."

 תומס הוסיף לסיפור "הסבר תיאולוגי" (שם, סעיף 17):

מדוע שופכים היהודים דם נוצרי מדי שנה
כאן איפוא יש לראות מדוע היהודים על פי מנהגם, בכל פרובינציה שבה הם מתגוררים, שופכים דם נוצרי מדי שנה. ואמנם ידוע בוודאות, שמדי שנה מפילים גורלות בכל פרובינציה, איזו עיר או עיירה תספק דם נוצרי לכל הערים. ברור מן האוונגליון הקדוש שכאשר פילאטוס רחץ את ידיו ואמר: נקי אני מדמו של אותו צדיק, קראו היהודים הרשעים: דמו עלינו ועל בנינו. לכך רמז אוגוסטינוס המבורך בדרשתו המתחילה במלה "בצלב", שעורק הפשע עובר עד הנה מקללת ההורים אל הבנים, באמצעות כתם הדם, כדי שבאמצעות אותו נוזל נורא ייצלב זרע הרשעים ללא כפרה, עד אשר יחזור בתשובה ויכיר שהוא האשם בדמו של ישו הנוצרי ויירפא. מלבד זאת שמעתי שיהודי מלומד ביותר שהמיר את אמונתו בימינו אמר, שמעין נביא שלהם ניבא ליהודים בסוף ימיו באומרו: דעו בוודאות, אמר, שבשום אופן לא תוכלו להירפא מזה אשר התנקמתם בו בצליבה המחפירה, אלא בדמו של ישו הנוצרי לבדו. מכיוון שהיהודיםו הכופרים תמיד נאחזים בדבר העיוור, באו בכל שנה לכדי שפיכת דם נוצרי בכל פרובינציה, כדי שבדם שכזה יחלימו. והוסיף: הם הבינו את הדבר באופן רע, כדמו של כל נוצרי באשר הוא, אך כמובן באותו דם, שנשפך מדי יום על המזבח לשם כפרת החטאים, זה אשר כל מי מאיתנו שממיר לאמונת הנוצרי קיבל על עצמו להיות ראוי לו, יירפאו במהרה מאותה קללת אבות.

הרפואה בדמו של ישו היא רפואתו וישועתו של כל מי שמקבל עליו את האמונה בישו הנוצרי, שכן לתפיסת הנצרות כיפר ישו בצליבתו על חטאי האנושות כולה. אבל היהודים השוטים לא הבינו בעיוורונם כי ההמרה לנצרות לבדה תביא להם את הגאולה, והחליפו sanguis Christi, את דמו של ישו המשיח, בsanguis christi, דמו של נוצרי כלשהו. לכן הם שופכים דם נוצרי בכל שנה ומקווים להיגאל בכך מאשמת רצח האל המוטלת עליהם מדור לדור. תומס מקנטימפרה מכוון כמובן לדבריו של פאולוס באיגרת אל הרומיים, פרק ג': "יען אשר ממעשי התורה לא יצדק לפניו כל בשר כי על ידי התורה דעת החטא: ועתה בבלי תורה צדקת אלוהים לאור יצאה אשר העידו עליה התורה והנביאים: והיא צדקת אלוהים באמונת ישוע המשיח אל כל ועל כל אשר האמינו בו כי אין הבדל: כי כולם חטאו וחסרי כבוד אלוהים המה: ונצדקו חינם בחסדו על ידי הפדות אשר היתה במשיח ישוע: אשר שמו האלוהים לפנינו לכפורת על ידי האמונה בדמו להראות את צדקתו אחרי אשר העביר את החטאים שנעשו לפנים בעת חמלת אלוהים." תומס מקנטימפרה לא הוטרד כמובן מן הסתירה בטענה שמי שאינם מאמינים כלל באלוהותו של ישו מבקשים להיגאל מאשמת רצח האל, וגם לא מכך שדרשה כמו זו שהזכיר אינה נמצאת כלל בכתבי אוגוסטינוס. 

סיפור עלילת הדם של תומס מקנטימפרה מבוסס על סיפורו של תומס ממונמאות', מי שביצירתו "חייו וסבלו של ויליאם הקדוש, הקדוש המעונה מנורוויץ'" הפיץ את סיפור עלילת הדם הראשונה, "צליבת הנער" מנורוויץ' שהתרחשה כביכול בשנת 1144. בספר השני של חיי וויליאם מביא תומס ממונמאות' שבעה נימוקים נגד מי שבזים לנסים שחולל וויליאם ומכחישים או מפקפקים בכך שיהודים הרגוהו. בנימוק החמישי (פרק 11 בספר השני) הוא מצטט לטענתו יהודי מומר בשם תיאובלד שהפך לנזיר, ומסר שהיהודים מתכנסים בכל שנה ומחליטים היכן יישפך דם נוצרי השנה. מפי תיאובלד טוען תומס ממונמאות' גם שהיהודים סוברים כי רק אם ישפכו דם אדם יוכלו לזכות בחירות ולשוב אי פעם לארצם. לכן עליהם להקריב מדי שנה לאלוהיהם נוצרי, באחת מן הארצות, "כדי שכך [יכפרו על] העוולות שגרמו לו במותו, שבעבורן גם הוגלו מארצם וגם גלו כעבדים למחוזות זרים." – שהרי לפי אמונת הנצרות גלו היהודים מארצם כעונש על צליבת אלהים. לכן לדברי תיאובלד נאספים מדי שנה יהודי ספרד בנרבון ובכל מקומות מושבם של היהודים מטילים גורלות, ובאיזור שנופל בגורל מטילים גורלות בין הערים והישובים השונים. משפט המחץ הוא בסיום: "בשנה שבה נהרג הקדוש המעונה המהולל וויליאם, נפל הדבר בגורלה של נורוויץ', וכל מועצות יהודי אנגליה הביעו הסכמה שהפשע ייעשה בנורוויץ'. באותה עת הייתי בקנטרברי, יהודי בין היהודים, ולא נעלם ממני שפשע ההריגה בוצע." לסיום מספר תיאובלד שהמיר את דתו לאחר שנוכח בנסים המהוללים שחולל וויליאם. תומס ממונמאות' מביא איפוא "עדות מבפנים" ל"רצח הפולחני" של מי שהתנצר דוקא בשל הנסים שחולל וויליאם!

Thomas of Monmouth, The Life and Miracles of St. William of Norwich, Augustus Jessop and Montague Rhodes James ed., Cambridge University Press, 1896, pp. 93-94

תומס מקנטימפרה כדרכו מעתיק סיפור ידוע: היהודים מטילים גורלות ושופכים דם נוצרי בכל שנה, כדי לזכות בגאולה, כלומר, כדי לבטל את העונש שהושת עליהם בעקבות רצח האל, הלא הוא עונש הגלות והשעבוד, ולשוב לארצם – עד כאן הסתמכותו על תומס ממונמאות' ברורה. בנוסף לגרעין המועתק נוטה תומס מקנטימפרה להוסיף לסיפוריו מוטיבים נוצריים ומקומיים, במקרה זה אשמת "דמו עלינו ועל בנינו" והדם שגואל מחטא שפיכות הדמים.

תומס ממונמאות' תיאר את עלילת הדם של נורוויץ' כשיחזור צליבתו של ישו בחג הפסח היהודי. עלילות הדם הראשונות, כמו זו שהתרחשה בעיר נורוויץ באנגליה בשנת 1144, היו סמוכות לחג הפסחא, וכפי שמדגיש ההיסטוריון גאווין לנגמיר בספרו החשוב "לקראת הגדרה של אנטישמיות", הן לא תיארו שימוש יהודי בדמו של ילד נוצרי, אלא מין שיחזור של פשע צליבת ישו על ילדים נוצריים. עלילות אלה התרחשו בסמיכות לחג הפסחא, שמציין את צליבת ישו וקומו לתחייה. עלילת הדם הראשונה הראויה לשם זה התרחשה בעיר פולדה שבגרמניה בשנת 1235, ולא בפסחא אלא דוקא בחג המולד.

מספר לנגמיר:

מחוץ לחומות העיר, על נהר הפולדה, היו כמה טחנות, וביום חג המולד של 1235, הטוחן באחת מטחנות אלה ואשתו הלכו לכנסייה בעיר. בעת היעדרם נשרפה הטחנה עד היסוד וגופות חמשת בניהם נמצאו בחורבותיה. זה היה יום עצוב לטוחן ואשתו, אך עצוב בהרבה לשלושים וארבעת היהודים שחיו בפולדה, ולמיליוני יהודים לאחר מכן.
Gavin I. Langmuir, Toward a Definition of Antisemitisem, University of California Press, p. 264

יהודי פולדה הואשמו ברצח הנערים: שניים מהם הודו שהרגו את הנערים ושאבו את דמם לתיקים מצופים שעוה – זו היתה הפעם הראשונה שבה הופיע סיפור לא רק על יהודים ההורגים ילדים נוצרים, אלא על שימוש כביכול בדם הילדים. ב-28 בדצמבר נרצחו באכזריות שלושים וארבעת היהודים מפולדה.

עם זאת טענתם של גאוין לנגמיר ואחרים כי תומס מקנטימפרה דיבר על שימוש בדם לצרכים רפואיים (עמ' 265) מגוחכת לגמרי. אכן השורש sanare, לרפא, מופיע בטקסט כמה פעמים, אך משמעותו היא מטאפורית, כלומר שהיהודים ייוושעו מן הקללה הרובצת עליהם, קיללת "דמו עלינו ועל בנינו", באמצעות דם הנוצרי, והרי גם השורש המקביל בגרמנית heilen, שממנו נגזר גם המונח heilig, קדוש, פירושו גם לרפא וגם לגאול, ובשום אופן אין מדובר כאן בפרקטיקה רפואית כלשהי, אלא בפולחן סימבולי של הסרת הקללה שהוטלה ביהודים לדורותיהם, בטקס של הקרבת קורבן שבו עוברת האשמה מן הפושע המקריב אל הקורבן. טקס זה מקביל כמובן לגמרי לצליבתו של ישו שאף הוא קורבן המועלה לעולה כדי לגאול את האנושות מחטאיה. הבנה נכונה של משמעות הסיפור יכולה לרמז גם כיצד הפך הסיפור האנגלי על הילד שהיהודים צולבים, לסיפור על הילדים שהיהודים מקיזים את דמם. בשני המקרים הרעיון הוא ששפיכת דם נוצרי המסמל את דמו של ישו תהוה טקס סמלי של הקרבת קורבן שבאמצעותו ייגאלו היהודים מהעונש על חטאם – כפי שתיאר זאת גם תומס ממונמאות' מפי היהודי המומר תיאובלד - כשם שהמאמינים בישו נגאלו מחטאיהם באמצעות קורבנו של ישו. אסור לשכוח שסיפור עלילת הדם הוא המצאה של נוצרים ולא של יהודים, והוא משקף את אורח החשיבה הנוצרי, שעבור יהודים הוא אבסורדי ואולי אף בלתי נתפס.

ספק אם הסברו התיאולוגי של תומס מקנטימפרה יכול היה להיווצר בהקשרה של עלילת הדם הבריטית שמוקד העניין בה הוא רצח הילד המסמל את רצח ישו, ולא שאיבת דמו של הקורבן. עלילת הדם הגרמנית היא זו שמעמידה במרכזה את תאוות היהודי לדם נוצרי, שמסמל את דמו של ישו. בעקבות עלילת הדם בפולדה טען כרוניקאי ממארבאך שהיהודים רצו את הדם "למען רפואתם", כמובן במשמעות של "למען ישועתם", כפי שהסברתי, אך הסבר זה הוליד את הטענה שהיהודים נזקקו לדם ילדים נוצרים להתקנת תרופות, הסבר שרודף את היהודים עד עצם היום הזה, ועלה לכותרות כאשר ההיסטוריון הישראלי אריאל טואף, בנו של הרב הראשי הנערץ של יהודי איטליה, העלה אותו בספר שכתב בהזמנת המו"ל האיטלקי אוגו ברטי, מהוצאת מולינו בבולוניה.

וכך סיפר אוגו ברטי בראיון לכתבת הארץ עדי שורץ (הארץ, 2 במרס, 2007):
"זה היה אחרי שפירסמנו את הספר הקודם שלו על אוכל בקהילה היהודית באיטליה. כמו שעורך וכותב מדברים ביניהם, שאלנו את עצמנו מה יהיה הספר הבא שלו. אני הצעתי לו לעסוק במקרים של רצח פולחני, ואריאל הסכים."
ועוד כותבת שורץ:
ברטי, שמחשיב את עצמו חבר של פרופ' טואף, מספר שטואף הסכים להתחיל ולחקור את הנושא, זה היה בשנת 2000. בשלב מסוים, אומר ברטי, התחיל טואף לחשוד שבחלק מהמקרים של עלילות הדם נגד יהודים, היה להאשמות בסיס. "הוא התחיל לחשוב שאולי יש אמת מסוימת בחלק מהמקרים. דיברנו על זה הרבה. הוא פחד מהתוצאות של מחקר כזה והיסס מאד. הוא היה מאד מוטרד מהעניין, אבל אני אמרתי לו "תמשיך, אצלנו בהוצאה לא עושים צנזורה בגלל תוכן הספר."

הביקורת עסקה הרבה באריאל טואף, ומעט מדי במו"ל אוגו ברטי, ששימש כאן כאמרגן של תיאטרון עלילת דם, ששיחזר סיפור שמילא תפקיד מרכזי בתעמולה הנאצית, על בנו של רב יהודי המספר כיצד אביו הרב גילה לו את סוד רצח הילדים הנוצרים בידי יהודים לצורך שימוש בדמם. זהותו של אריאל טואף כבנו של הרב טואף הפכה אותו לשחקן המפתח המועדף בתיאטרון הזה: הוא לא היה באמת מחבר העלילה, אלא השחקן המרכזי בה.

בשנת 1938 הופיע בשני גליונות שונים של "דר שטירמר", מספר 1 ומספר 10, אותו הסיפור, כאשר הוא מיוחס פעם אחת לעיתון דרום-אפריקני ופעם אחרת לעיתון קנדי: רב גדול שהמיר את דתו לנצרות, הפך לנזיר ופירסם בשנת 1803 ספר – פעם אחת מסופר שנכתב במולדבית ובפעם האחרת ברומנית: "דם נוצרים בפולחן היהודי של בית הכנסת המודרני", ועוד מסופר שבשנת 1833 תורגם הספר לאיטלקית. אז מובא הציטוט מן הספר:

סוד נורא זה אינו ידוע לכל היהודים, רק לחתם ולרבנים, שנושאים את התואר "שומרי סוד הדם". הוא נמסר רק מפה לפה בין ראשי המשפחה ואלה שוב מעבירים אותו בתורם הלאה לאחד מבניהם, שנראה להם ראוי ביותר לאמון, והם מאיימים באיומים נוראים על אלה שצריכים לשמור את הסוד.
כשמלאו לי שלוש-עשרה, לקח אותי אבי לחדר חשוך ולאחר שהטיף לי שהשנאה לנוצרים רצויה לאלוהים, סיפר לי שאלוהינו ממליץ לשפוך דם נוצרי ולאחסן אותו למטרות פולחניות. בני, אמר ונשק לי, כעת הפכת לבעל אמוני הרב ביותר. לאחר שהפכת ליודע הסוד הזה, הפכת לאני השני שלי.
אז הניח מטבע של כתר על ראשי ונתן לי הסברים על סוד הדם, כיצד גילה אותו אלוהי היהודים לאבותינו בזמן העברים הקדמונים. הוא אמר לי שבעתיד אהיה אחד הנאמנים של הסוד הגדול ביותר של הדת היהודית.

בתום אחת מן הגירסאות מופנה הקורא לחוברת עלילות הדם שפירסם "דר שטירמר" בשנת 1933 "עם מידע עשיר על הליכים משפטיים במקרי רצח פולחני". "ההתרגשות שאותו פרסום רצח פולחני של דר שטירמר עורר ביהדות העולמית, מוכיח, שנגענו במקום רגיש במיוחד בבית יהודה", מסיים דר שטירמר את הסיפור. את האנטישמי אי אפשר לבלבל: כל מחאה יהודית על עלילת דם, הינה עדות נחרצת לאמיתות העלילה, ודבר זה נכון כמובן גם כיום.

תפקידה של עלילת הדם בתעמולה הנאצית הפך את הצורך בהצדקת עלילות הדם, והטלת האשמה בהן על היהודים, לחלק בלתי נפרד משיח הכחשת השואה הרווח באירופה, וחיבוריהם של חוקרים יהודים כמו ישראל יובל ואחרים, שניסו לגלגל בדרך כזו או אחרת את אשמת עלילות הדם על היהודים, כאילו מדובר בתופעה ימי ביניימית שאין לה שורשים בתרבות הנוצרית העתיקה, וכאילו היהודים "הביאו אותה על עצמם", משתלבים ומנוצלים בשיח הכחשת השואה.