אתמול צפיתי בהנאה עצומה בתערוכה "הנמרודים החדשים" שאצר גדעון עפרת בבית האמנים בירושלים. זו איננה תערוכה על פסל נמרוד שפיסל יצחק דנציגר באבן חול נובית בשנת 1939, אלא על הפסל הזה כאיקונה ועל ההתמודדות של אמנים פלסטיים בדורות הבאים עם הפסל הזה כאיקונה, ולגמרי מוצדק שבכניסה לתערוכה לא ניצב פסל נמרוד המקורי שנמצא במוזיאון ישראל, אלא יציקת ברונזה שלו משנות התשעים, שהיא מאד זהבהבה וקצת נוצצת, הרבה יותר מהפסל עצמו. פעמיים או שלוש ראיתי את פסל נמרוד המקורי בתערוכות במוזיאון ישראל, והדבר היחיד שחשבתי עליו זה כמה הוא יפה, כמה הוא מעורר בי התרגשות שמעוררים בי דברים יפים במיוחד. במיוחד אני זוכרת את תערוכת ארבעים שנה למוזיאון ישראל שבה ניצב פסל נמרוד מוגבה על כן באולם חשוך למדי שהאור נשפך אליו רק מצד אחד, ומאחוריו היה פסל ונוס הרומי שמצאו בחפירות בית שאן, שגם הוא אחד הדברים היפים ביותר שראיתי בחיי, וחשבתי שהייתי רוצה להישאר לגור באולם הזה ולהתבונן כל היום בפסלים האלה, לראות אותם כשאקום בבוקר ולפני שארדם בלילה ולהרגיש בת מזל, כי היופי הוא דבר יקר ונדיר ומי שזוכה לצפות בו הוא בן מזל. חשבתי על כך הרבה אתמול, על היופי. אחרי שרואים את פסל נמרוד בכניסה נכנסים לחדר ורואים את פסלו של יחיאל שמי "אדם בערבה", שהוא פסל אבן גדול של גבר שרירי שלידו עומד נשר, והוא נראה כמו פסל של אל, וגם הוא פסל מאד מאד יפה. אומרים שגם נמרוד נראה כמו פסל של אל, אבל הגוף שלו לא נראה מאד אימתני אלא די עדין והגב שלו אפילו קצת כפוף. נכון שהקוים שלו נראים מושלמים, אבל לא מפני שהם משדרים עוצמה אלא מפני שהם מאד יפים, כפי שגופות נערים צעירים הם יפים, גם אם הם שבריריים. ואז ראיתי את הציורים של שי אזולאי איך חרדים עושים ברית מילה לנמרוד שהם קצת קריקטוריים ואי אפשר להסתכל בהם בלי לצחוק, וגם את פסל נמרוד הזקן של יונתן אופק שהוא קצת אכזרי ומאד קריקטורי, ואת פסל איזיס של יגאל תומרקין שהוא פסל מאד יפה כמעט קישוטי עם עוף מוזר על הראש שמזכיר את עבודות הברזל של תומרקין ומאד לא מתחבר לפסל עצמו ולא ברור כל כך איך הוא שייך לנמרוד. מאד ברור הדיוקן העצמי של בועז ארד בדמות נמרוד שמחביא מאחורי גבו סכין גדול במקום קשת ציידים ועל כתפו עומד תוכי והפרצוף שלו כל כך מצחיק שאי אפשר שלא לצחוק, ויש בפנים שלו משהו טרולי שאי אפשר לנתק ממנו את המבט. רק אחרי שראיתי את הדיוקן העצמי הזה עם התוכי בדמות נמרוד הבנתי את עבודת הוידיאו של בועז ארד שמוצגת גם כן בתערוכה בבית האמנים בקומת האמצע, עבודת הכנת הגפילטעפיש שבה הוא מראיין יהודיה קשישה שמכינה גפילטעפיש מסורתי במתכון שעבר במשפחתה מאם לבת כשתוכי יושב על כתפו, ולרגעים מתחלף בה צילום האמן עצמו ביציקת גבס חלולה של ראשו. ראיתי קודם את העבודה הזאת בתערוכה "החיים הוראות שימוש" במוזיאון ישראל ולא ממש הבנתי מה עושה שם התוכי, ורק כשרואים אותה יחד עם פסל הדיוקן העצמי בדמות נמרוד שבו התוכי מחליף את הבז המסוגנן על כתפו של פסל נמרוד, מבינים את הקשר בין האשכנזיות והמזרחיות, או ליתר דיוק את המתח ביצירה בין כמיהת האשכנזי למזרח הקדום או לדימוי האקזוטי והרומנטי שלו, לבין כמיהתו לאוכל הגלותי שהולך ונעלם מפני האוכל המזרחי החריף מדי לטעם האשכנזי המסורתי, שהולך ונעלם מהעולם והופך איפוא למשהו מאד פגיע, גזע בסכנת הכחדה, שהרתיעה שלו מהחריפות המזרחית קצת מגחיכה אותו אבל גם נוגעת ללב כמו כל דבר שגורלו נחרץ. העבודות של בועז ארד מאד מצחיקות אבל גם מאד עצובות בדרכן, ולכן הן מאד נוגעות ללב. בקיר ממול היה ציור מאד חזק ומרשים של רבקה רין של דמות נמרוד כמו ספינקס מפוסל בסלע עם כנפי נשרים מעליו ולפידים בוערים לצדו, וגם הוא היה ציור מאד יפה בצבעי האדום והכתום והכחול החזקים שלו, שקשה להסיר מהם את העיניים, ובדמות נמרוד הספינקסית שלו שנראית הרבה יותר מיתולוגית מהפסל עצמו. ואז ראיתי את פסל הטרוריסט הלבן עם היונים השחורות של ארז ישראלי שגם הוא גרם לי לצחוק, ואת הציור שבגללו רציתי מלכתחילה לראות את התערוכה – הדיוקן העצמי של אורה ראובן כאשה מזדקנת למול דמותו של נמרוד. שבו גם גופה המזדקן נראה יפה מאד, ושערה הכתום שבניגוד לגוף הרפוי נראה צבוע ומטופח מאד למול גופו הכתום של נמרוד אופף את כל הציור בגוון כתום חלומי, וגופה צף בו למרות עירומו הכל כך ריאליסטי כאילו היה גם כן מפוסל, וקצת הזכיר לי את ציוריו של לוסיאן פרויד. היו בתערוכה הזו עוד פסלים וציורים, חלקם מאד שנונים ומאד משעשעים, חלקם קצת סתמיים, וחלקם יפים מאד. זו תערוכה שהיא דיון בהתכתבות היצירה הישראלית לדורותיה עם דמותו של נמרוד כאיקונה, ולפיכך המוצגים בה נבחרו על פי תרומתם לנושא, ויצרו תערוכה אינטלקטואלית מאד, כמעט כמו מאמר מדעי, שזה בוודאי חלק גדול מההנאה, ללכת בעקבות האסוציאציות וההקשרים שיוצר האוצר ולראות את היצירות מתוכם במבט חדש שהוא מאלף ומַחְכִּים. אבל בסופו של דבר היצירות שנמשכתי אליהן בלי קשר לתקופה ולמסר ולסגנון ולמקומן בתערוכה הן אלה שהיו יפות במיוחד, אלה שלפני הכל סגדו ליופי, כמו היציקה של פסל נמרוד ופסל אדם בערבה של יחיאל שמי והציור הגדול של רבקה רין והציור של אורה ראובן שהם לפני הכל יפים מאד. אפשר כמובן לערער על ההגדרה הזאת, והדיונים מה פירוש יפה ומהו היופי החלו כשבני אדם למדו לדבר ויימשכו כל עוד בני אדם ימשיכו לחיות, ובכל זאת גם אלה שאינם יודעים להגדיר יופי מזהים את היופי כשהוא ניצב לפניהם בדמות יצירה או חיה או נוף או אדם. בדרך כלל יש הסכמה די כללית ודי רחבה בין אנשים על מה שיפה ועל מה שיפה מאד, הסכמה שקשה מאד למצוא בכל נושא אחר. כמובן נהניתי מאד גם מהיצירות שהצחיקו אותי, אבל אלה שנמשכתי אליהן הן קודם כל אלה שהיו יפות להפליא. כוחו של היופי הוא מעבר לזמן ולאופנות ולפרשנות ולהקשר, והמפגש עם פסל נמרוד הוא לרוב האנשים מפגש מרטיט. היום עושים הרבה תערוכות שמבוססות על רעיון ועל אמירה שזה מאד מעניין ומעורר מחשבה, אבל אין מספיק כבוד ליופי לכשעצמו, זה שמדלג מעל השכל ומדבר ישר לנפש ולוקח אותה לטיול במחוזות אחרים, במחוזות של יופי, שהם בעולם הזה אבל תמיד נושאים אותנו אל מעבר לעולם הזה.
