היום בתי ניצן בת שלושים ואני מאד מתרגשת. ניצן דוקא אמרה שהיא לא עושה עניין מהמספר, אבל אני אמא, ואמהות תפקידן להתרגש. נדמה לי שאני זוכרת כל רגע מהיום שבו נולדה. הלכתי לקחת את שרון מהגן ואמא אחת שאלה אותי מתי כבר תלדי, ועניתי לה אולי היום ואז הרגשתי ציר ארוך וחשבתי כנראה שבאמת היום. אבל לא היו לי צירים חזקים אז נסעתי לשיעור באוניברסיטה. גרנו אז ברחוב הכי נמוך בשכונת ארמון הנציב, והייתי צריכה לנסוע להר הצופים שעה ארוכה בשני אוטובוסים, לשיעור על תקופת הרנסאנס אצל הפרופסור מיכאל הד שלמדתי אצלו הרבה שנים. אפילו השתתפתי בשיעור וכשדיברתי הרגשתי עוד ציר ארוך. אני לא יודעת אם אנשים אחרים גם הרגישו שמשהו קורה לי. אחרי השיעור שוב נסעתי בשני אוטובוסים הביתה, וכבר היו לי צירים ממש חזקים, שרון שהיתה אז בת שלוש חיבקה אותי ואמרה לי אל תבכי אמא, אני מרחמת עלייך. לא התחשק לי ללכת לבית החולים אבל בעלי התעקש ולקח אותי לשם, ובבית החולים עוד לא רצו לאשפז אותי ושלחו אותי להסתובב. הלכנו לחבריי חיים ואיליין שגרו קרוב לבית החולים ואיליין שכבר היו לה שני ילדים ואחר כך ייוולדו לה עוד ארבעה, השלישי היה גבריאל המלאך שנרצח בגיל שבע-עשרה בפיגוע בישיבה בעתניאל ותמיד הוא היה ילד מלאך, איליין עזרה לי לנשום ואמרה שהצירים נורא ארוכים ואמרתי לה שככה זה אצלי, תמיד קיימתי בדבקות את בעצב תלדי בנים. בינתיים בעלי וחיים ראו פרק בסידרה דאלאס ונזכרתי שבעלי אמר לי קודם שאני לא אלד כשמשדרים את דאלאס כדי שהוא לא יפסיד, ואמרתי לו אתה רואה, לא הפסדת את דאלאס. היה אז רק ערוץ אחד וכולם ראו את דאלאס. שכונת ארמון הנציב היתה מחוברת אז לחברת החשמל המזרח-ירושלמית והם היו עושים פעולות עוינות, כלומר כששודרה דאלאס הם היו עושים לנו הפסקת חשמל. כשהם עשו את זה בפעם השנייה או השלישית התארגנה מיד שיירת מכוניות מארמון הנציב של שוחרי דאלאס נזעמים, גם בעלי היה ביניהם, והם נסעו בטור מכוניות ארוך ומצפצף לרחוב רשב"א ברחביה ששם גר ראש העיר המנוח טדי קולק וסתמו את הרחוב הקטן וציפצפו עד לב השמיים, ואז חיברו אותנו לחברת החשמל המערבית ויותר לא היו הפסקות חשמל בדאלאס. עוד לא היו אז מכשירי וידיאו ואינטרנט וצפייה מאוחרת בהזמנה וכיו"ב והזמן של שידור דאלאס היה קדוש וגם אני חיכיתי עם הלידה עד שבעלי סיים לצפות בפרק של דאלאס ואז הלכנו לבית החולים, וכבר היו לי צירים נורא חזקים וצעקתי מאד, והרופא אמר שאני לא אצעק כי אני מבהילה את היולדת בחדר הסמוך שזו לידתה הראשונה, אבל בכל זאת צעקתי מאד עד שברבע לשלוש בלילה ניצן נולדה וגם היא צעקה והביאו לי אותה וראיתי לרגע את פני סבתי המנוחה ציפורה שאני דומה לה מאד ואמרתי לבעלי היא דומה לי. היא היתה תינוקת גדולה וחזקה וכבר לא פחדתי לטפל בה כמו שפחדתי בהתחלה ששרון תיפול לי מהידיים. בילד השני כבר מנוסים, וניצן גדלה מהר ובגיל עשרה חודשים כבר רצה והשכן אמר לה הי את, רק יצאת מהבטן של אמא שלך. מאז ניצן רצה ותמיד היא מספיקה לעשות הרבה מאד דברים. אמרתי לה הספקת לעשות כל כך הרבה עד גיל שלושים, והיא חשבה ואמרה אולי, כי היא רוצה עוד לעשות המון דברים, וחושבת תמיד קדימה, ואני אומרת לה תקחי את הזמן והכל יהיה בסדר, והיא תמיד מופתעת כשקורים לה דברים טובים והחלומות שלה מתגשמים, ואני לא מופתעת, כי היא ילדה שמגשימה חלומות לעצמה ולאחרים, והיא ילדה של אושר, ותמיד תמיד יהיו לה חיים מאושרים.
