יום שני, 4 ביוני 2012

אמא של ענר שלו וקרובים אחרים


דנה ואני נוסעות בקו תשע נסיעה ארוכה לאוניברסיטה בהר-הצופים. דנה יושבת ליד החלון ומדברת על אמא שלה שמתה מסרטן בדמי ימיה. היא גם מספרת על אחותה אבל בעיקר על אמא שלה. אני לא היכרתי את אמא של דנה. דנה חובשת כובע רחב-שוליים שמסתיר את פניה מהשמש. הפנים שלה בהירים מאד, חיוורים מאד, כמעט שקופים, אפילו השיער הבלונדיני שלה נראה כמעט לבן באור השמש. אני חושבת לעצמי שאמא של דנה שלא היכרתי מתה בוודאי מסרטן העור, כי היתה כל כך בהירה ושקופה כמו דנה. זה מה שאני ממשיכה לחשוב עוד הרבה שנים, כי בראש אני מערבבת בין דברים שבאמת סיפרו לי ודברים שדימיינתי לעצמי.
אני מכירה את דנה מהחוג ללימודים קלאסיים. דנה היא קלאסיקנית אמיתית ומתמחה ביוונית עתיקה ואני למדתי רק לטינית, וניבים לטיניים של ימי הביניים שהקלאסיקנים חשבו שזאת סתם לטינית משובשת, ואני כל כך אהבתי אותם. במקום לקרוא איתם את הומירוס קראתי את רשימת הסחורות שעברו בנמל ונציה במאה השתים-עשרה, השלוש-עשרה, הארבע-עשרה. אלה היו סחורות מן המזרח כמו משי ובושם וזנגוויל ופלפל שחור. הן הציתו את דימיוני. ראיתי את הספינות שהגיעו לנמל ונציה מאיי יוון או ממצריים עם הסחורות הנדירות שמקורן בהודו ופרס ותימן והפליגו איתן לקונסטנטינופול היפה ולים השחור עד טרביזונד ואפילו עד רוסיה והחליפו אותן שם בפרוות שועלים וזאבים. החיים שלי מלאים מיצרי ים וספינות ומסעות למקומות שכף רגלי לא דרכה בהם מעולם ומלחים שהטמינו בשקיקיהם אבני חן ופנינים ומכרו אותן בנמלה שוקק החיים של ונציה, והם היו אנשים אמיתיים שניסו להתחמק מתשלום מס ובילו עם זונות והם לא היו דומים בכלל לאודיסאוס ולארגונאוטים. אני שולחת לדנה את האנשים שרוצים תרגום מיוונית עתיקה והיא שולחת אליי את אלה שבאים עם טקסטים לטיניים של הרנסאנס המוקדם ותמיד הם מבקשים שלא אקח מהם הרבה כסף. לפעמים קצת נמאס לי מהלקוחות האלה ונדמה לי שגם לדנה קצת נמאס. אי אפשר לדעת בוודאות, כי דנה אומרת הכל מאד בשקט ואף פעם לא מרימה את הקול, ועל כל דבר היא אומרת תודה. יש לה ילדה קטנה שמאד דומה לה ואני פוגשת אותה לפעמים כשהיא מטיילת עם הילדה בעגלה ואחר כך כשהיא הולכת איתה יד ביד. לפעמים אני פוגשת אותן יחד עם ענר, ואחר כך אני כבר לא פוגשת אותם הרבה זמן ואני מניחה שהם עברו דירה.
הדבר הראשון בספר שדוקר אותי כמו סכין הוא האמירה של הבת הקטנה של דנה וענר שמצביעה עליהם ואומרת: לְךָ אין אמא ולָךְ אין אמא. בעצם היא מתכוונת: עכשיו גם לך אין אמא וגם לך אין אמא, כי עד אז רק לדנה לא היתה אמא, והבנות שלה לא הכירו את סבתא שלהן שמתה עוד לפני שדנה וענר התחתנו. אני נזכרת בדנה מדברת על אמה המתה, כשמות של הורים עוד נראה לי מאד רחוק וכמעט לא מציאותי, ומות מסרטן הפחיד במידה יתרה. ואני חושבת מה דנה אמרה לבנותיה על הסבתא שמתה הרבה לפני שנולדו, ומה דנה אמרה לענר כשאמא שלו מתה. האם היא דיברה שוב על המות של אמא שלה. בעצם תמיד היה שם המות של אמא שלה שמתה בדמי ימיה, מות שנחשב לטראגי ולכן נשאר זמן רב בתודעה. האם ענר קינא בדנה שהמות של אמו הקשישה לא עורר באנשים את אותו הצער, כמו מותה של אמה הצעירה? או פשוט כעס שמות בשיבה טובה מעורר תגובה כל כך אדישה? הייתי מאד רוצה לשמוע מה אמרה דנה לענר כשאמא שלו מתה ומה הוא אמר לה, אבל דנה לא נמצאת בספר הזה, רק האחות הסופרת צרויה, כאילו אין לענר אשה.
ענר מזכיר את רולאן בארת ופול ארדש שכל כך התאבלו על אמותיהן ולא היו להן נשים. אבל לענר יש אשה. מי שלא מכיר אותה מהחיים יודע שהיא ישנה כי ענר מספר על החתונה, וקורא לדנה "הכַּלָּה".    
האם דנה לא נעלבת כשהוא כותב "בודד בודד בודד"?
אלה לא מחשבות שאמורות להיות לקורא של ספר. מוזר לקרוא ספר על אנשים שמכירים. תמיד מתקשים לשכוח שהספרות מוכרחה להיות שונה מהחיים, במיוחד כשיש בספר כל כך הרבה חיים אמיתיים, ובכל זאת הוא איננו משקף את החיים במלואם. אולי אני בכלל לא קוראת את הספר כמו ספר, אולי אני קוראת אותו כמו כתבה בעיתון, אולי אני מתעניינת בו כמו בכתבת רכילות ולא כמו בספרות יפה? כל הזמן אני מחפשת את דנה בספר, אני יודעת שהיא שם כל הזמן ואני רואה אותה שם, כי את דנה אני מכירה. אולי זאת לא היכרות משמעותית, רק מהחוג ללימודים קלאסיים אנחנו מכירות, ואני אפילו לא קלאסיקנית מהשורה. המורה של שתינו ליזה אולמן כבר בכלל לא מצליחה לזכור אותי. אני למדתי רק לטינית ודנה למדה גם יוונית עתיקה, השפה הכי אהובה על ליזה, השפה היחידה שנראתה לה באמת חשובה.
פעם כתבתי עבודה על האיגרת השביעית של אפלטון שיכולתי לקרוא רק בתרגום. הייתי בטוחה שהיא מזויפת ושכל האיגרות המיוחסות לאפלטון מזויפות. כבר אז התחלתי להתעניין בזיופים ובפסיכולוגיה של זייפנים, דבר שלימים עזר לי למצוא פרנסה.
הלכתי לליזה אולמן לשאול אותה על המושגים היווניים המקוריים ביצירותיו של אפלטון, וליזה מיד תירגמה לי את כל המונחים ביוונית ללטינית, שזאת השפה שהיא מדברת עם בורים ועמי ארצות שלא יודעים יוונית עתיקה.
בדיעבד זה כל כך הצחיק אותי, אבל כשישבתי מולה זה היה כאילו הדבר הטבעי ביותר בעולם, לתרגם לי מיוונית ללטינית.
אבל גם את הלטינית שלי ליזה לא אהבה. אמרה שצריכים להרגיש בתרגום שתירגמתי מלטינית ולא מרגישים בכלל, ושאני צריכה להסתכל איך אחרים מתרגמים.
הייתי מאד מדוכאת במשך יומיים בערך, ואחר כך חזרתי לעבוד כפי שהייתי רגילה. ממילא לא הייתי בת אצולה כמו האנשים בספר של ענר והעובדה הזו השאירה אותי בחוץ וגם הותירה לי מידה של חירות פעולה. נשארתי להתבונן בהם מהצד, כי די חיבבתי אותם. הם אנשים שקטים, עדינים, לא מתנשאים, תמיד מדברים חרישית, תמיד אומרים על כל דבר תודה. הם נראים די ביישנים ומקרינים שבריריות גדולה.
עכשיו אני חושבת כמה צרויה ודנה דומות בעצם, כאילו היו אחיות ולא רק גיסות. ומה שמצחיק שהילדה הקטנה שמצוירת על העטיפה לצד סבתה המתה נראית לי כמו הבת הקטנה של ענר ודנה. היא כל כך דומה לדנה.
אבל את הציור על העטיפה צייר אדוארד מונק שמת מזמן ולא הכיר מעולם לא את דנה ולא את בתה הקטנה.
ומצד שני אולי ענר בחר את התמונה על העטיפה כי הילדה בציור דומה לבתו הקטנה?
אני לא מצליחה לשכוח את המציאות ופשוט לקרוא את הספר. ככה זה כשקוראים ספר על אנשים שמכירים, ואפילו אם לא מכירים באמת מקרוב. אי אפשר לקרוא כמו שקוראים ספר. אי אפשר להשעות את העדר האמונה.
האם דנה אמרה לענר: את הקטעים עליי תוציא מהספר, אני לא רוצה להיות בספר?
או אולי מלכתחילה אמרה: עליי אל תכתוב. אבל זו דרישה שסופר איננו יכול לעמוד בה.
ואולי בעצם אמרה: אל תכתוב עליי, תכתוב על אמא שלי, הרי היכרת אותה.
וענר כתב על אמא של דנה שמתה בדמי ימיה כמו שכותבים על אהובה: איך לבשה תמיד שמלות סגולות וכמה היתה יפה, וגם שלא רצתה לקבל טיפולים לסרטן כדי לא לפגוע ביופיה.
זה נשמע מאד רומנטי, אבל אני מניחה שאמא של דנה, שמתה מסרטן ריאות ולא מסרטן עור קטלני כפי שדימיינתי לעצמי, היתה חשוכת-מרפא, ולמותה לא היה שום קשר ליופיה.
ענר כותב איך אמה היפה של דנה באה בשמלתה הסגולה לפגוש לראשונה את אמו, דרך שער ירוק תחת עץ רימון שופע, כאילו היתה זו פגישה של זוג נאהבים שזוכרים כל פרט ששייך ושלא שייך. אולי בעצם ענר כותב על פגישתו עם דנה, רק מבלי לקרוא לה בשמה.
בכתיבה אפשר להחליף אהבה באהבה. גבריאל מרקס כתב ב"אהבה בימי כולרה" שאפשר גם בחיים להחליף אהבה באהבה. בכך אינני בטוחה. אבל בכתיבה בוודאי שאפשר להחליף אהבה באהבה.
כשקוראים ספר של אנשים שמכירים חושבים כל הזמן מה אמת ומה בידיון. זאת לא צורת מחשבה נכונה. כל הזמן מתנגדים למלאכת הסופר וחושבים – אבל מה באמת היה?
והרי הספר הזה איננו באמת רומן, אלא זיכרונות, ממואר. נדמה לי שאין בדיוק מילה בעברית לממואר. אבל הוא בכוונה מסיר כל התחייבות להיות נאמן לאמת, ועדיין הוא מספר דברים אמיתיים בהחלט:
שאמא של דנה מתה מסרטן הריאות שהתפשט והרג אותה וגם עדנה אולמן-מרגלית שענר קורא לה עדנה היפה, מתה פתאם מסרטן הריאות, חודשים ספורים לאחר שהתגלתה מחלתה. ואני פחדתי מאד שזה יהרוג את ליזה, אמה של עדנה, המורה שלי ושל דנה.
אבל בשבעה על מות עדנה מישהו שליזה מאד אהבה טפח על שכמה ואמר: ליזה היא חזקה, וליזה בשארית כוחותיה חייכה.
היה מאד עצוב וגם מאד מצחיק לשמוע שמישהו אומר לאשה המצומקת שגילה קרוב לתשעים וכעת קברה את בתה: ליזה היא חזקה.
אבל מי יודע, אולי היא באמת חזקה. להתמודד עם המות זה כח אחר.
את הספר של ענר רציתי לקרוא לא בגלל שאני קצת מכירה אותו, כי את הספרים הקודמים שלו לא קראתי, וגם את הספרים של צרויה שכולם חוץ ממני קראו לא קראתי, למרות שאנחנו כמעט שכנות ואני מאד מחבבת אותה, פשוט לא יצא. אבל כן רציתי לקרוא את הספר של ענר בגלל אבא שלי, שרק אני בכיתי בהלוויה שלו, וכולם כעסו עליי שקילקלתי להם את שמחת מות אבי. הם כבר היו עסוקים בחלוקת הירושה, ובמכונית הכמעט חדשה שלו שקיבלו במתנה.
ואני חשבתי: איך אפשר להיכנס למכונית של אדם מת, ולנהוג במכונית של אדם מת, ואיך אפשר לשבת בחדר של אדם מת, או לישון בחדר של אדם מת, ואיך אפשר לאכול לפני הלוויה או אחרי הלוויה.
אבא שלי היה צמחוני ולא אכל בשר ובכלל לא אכל הרבה, ותמיד קינא בטבעונים שאכלו לארוחת הצהריים מלון. אבא שלי תמיד ניסה להיות צמחוני וסגפן אבל זה לא מה שהוא באמת היה.
כשהוא מת הבנתי שלעולם לא אזכה לספוג את אהבתו בלי מרירת שנאתה של אמי. הוא מת והיא חיה והיא שנאה. בייחוד אותי היא שנאה.
וראיתי את אחי בצערו על האבא שלא היה לו, ואמרתי לעצמי, את בת המזל, את זו שהיית אהובה.
כשמת אבי, כולם ניסו לסגור אתי את החשבון על כך, וראיתי בעיניהם איך הם רוצים במותי, כמו קין שרצח את הבל, בגלל שלא זכה באותה אהבה.
מות הוא דבר נורא, ולפעמים כשהוא קורה פתאם מבינים שכבר אין לך יותר משפחה, שהיה הורה אחד שהיה בעצם המשפחה האמיתית שלך כי הוא אהב אותך, וכל האחרים התייחסו אליך רק בהקשר אליו, ובמותו כבר אין להם שום עניין בך. מצדם הם היו קוברים אותך יחד עם המת שמעולם לא אהב אותם כפי שאהב אותך.
גם משפחות הן דבר אכזרי. בכל זאת המשפחה של דנה וענר היא לא המשפחה הכי גרועה. בכל זאת עוד יש ביניהם אהבה, והמון אנשים מכירים אותם, ומוקירים אותם, מפני שהם אנשים שקל לאהוב, ומפני או למרות שהם בני אצולה.
אני לא יודעת אם האהבה עוזרת לכתוב או אולי מפריעה. הספר הזה עצוב, אבל משתדל לא להתאכזר מדי, משתדל לחמול, לרחם, לא ללכת רחוק מדי. העצב חסר גבולות, אבל הכעס מאד מרוסן. אינני יודעת אם עדיף היה להפוך את היוצרות, הייתי רוצה שיהיו פחות קרובים רחוקים, ויותר קרובים משמעותיים, שאולי הם פחות מפורסמים, אבל הם הרבה יותר שייכים לתמונה, ואז אולי הממואר היה הופך באמת לרומן, והיה מעורר יותר רגשות ופחות זיכרונות, שאינני יודעת אם הם שייכים או אינם שייכים לעניין. אבל אינני יודעת מה הייתי חושבת אם לא היו בתמונה אנשים שאני במקרה קצת מכירה.
בהתחלה היה לי קשה לקרוא את הספר הזה, ואחר כך בלעתי את כולו בלי הפסקה, ודוקא שמחתי שהוא מסתיים בבדיחה.
כי כשקוראים ספר של אנשים שמכירים קצת חוששים להם בזמן הקריאה וגם אחרי הקריאה. הרי הם אנשים אמיתיים שנפגעים וסובלים באמת, ולא דמויות ממיתולוגיה ישנה.
ואני מסתכלת עליהם מהצד, אבל אני רואה אותם כפי שהינם, בלי הקטנה ובלי הגדלה.

ענר שלו, אמא, זמורה-ביתן, 2012


קישור לראיון עם ענר שלו על הספר במוסף "הארץ":