אתמול ראינו בערוץ 2 את הסרט "והגבר הזה הוא אני" בהנחייתה של לינוי בר-גפן. היה לי מעניין וגם קשה לראות את הסרט הזה, כי היה בו מישהו שהכרתי בתור בחורה לסבית ועכשיו חי כגבר, ולרגעים זה היה כמו לראות את האשה הצעירה שהכרתי פעם, ולרגעים כאילו להכיר מישהו חדש לגמרי. את גיבור הסרט, דניאלה הלסבית שהחליטה להיות דניאל הגבר אני לא מכירה, ויותר הזדהיתי עם האמא המאד אוהבת שהיתה צריכה להשלים עם זה שהבת שלה הופכת לבן. זה דבר מאד קשה להשלים איתו. יש הורים שקשה להם להשלים עם זה שהילדים שלהם הומוסקסואלים, למרות שאם הילד שלך הומוסקסואל זה לא משנה לך שום דבר חוץ מזה שבני הזוג שלו הם מאותו מין במקום מהמין האחר, וזה לא דבר שצריך לשנות להורים, אלא אם כן הם עושים מזה עניין מיותר שסתם מסבך את החיים לילדים שלהם ולעצמם. אבל כשהילד שלך מחליף את המין שלו, ורוצה שתחליף את צורת הדיבור אליו, ותדבר אליו בלשון זכר במקום בלשון נקבה או להיפך זה דורש מההורים לשנות את היחס אליו ולקבל אותו בתור מישהו אחר – בן במקום בת או בת במקום בן, שזה שינוי זהות מהותי מאד מאד קשה להורים, שאני לא יודעת אם אני הייתי יכולה להתמודד עם זה טוב, ואני מאד שמחה שאף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם דבר כזה. ואני יודעת שאפילו לחברים של הטרנסג'נדר מאד קשה העניין הזה, שצריך לדבר בלשון זכר ובשם חדש למישהו שהיכרת הרבה שנים בשם נשי ובזהות נשית ובלשון נקבה, או להיפך, כל שכן להורים שלו.
מה שהיה לי הכי קשה זה הדיבורים על ההורמונים והניתוחים שאז קמתי ויצאתי מן החדר, כי ממש לא אכפת לי שמישהו שנולד בתור אשה רוצה לחיות בתור גבר, או מישהו שנולד בתור גבר רוצה לחיות בתור אשה. דוקא היום שגם אשה וגם גבר יכולים להחליט לגדל שיער ארוך או לקצוץ אותו, וללבוש פחות או יותר את אותם ג'ינס וטריקו, ולנסוע לכל מיני מקומות ולעבוד בכל מיני עבודות, ואפילו לא תמיד ברור מה נשי ומה גברי, ואם כל השינוי הוא בשם ובלשון הדיבור אפשר להשלים עם זה, אבל לעבור את כל הטיפולים ההורמונליים והניתוחים הנוראיים האלה זה דבר כל כך נורא בעיניי, וזה מעביר אותי כבר לעניין אחר לגמרי, וזו הצורה שבה החברה מתייחסת אליך. כי מי אלה שעוברים לרוב ניתוחים פלסטיים וטיפולים הורמונליים מבחירה, ולא חלילה בגלל בעיה רפואית או פציעה קשה בשריפה או במלחמה? אלה נשים והומוסקסואלים, שני מגזרים שיש ביניהם קשר, כי שניהם נתפסים כנחותים ופגומים לעומת הגברים הרגילים. נשים הן אלה שהרופאים רושמים להן בגיל המעבר הורמונים, למרות שזה מסוכן, ובעיקר נשים הן אלה שעוברות ניתוחים פלסטיים להסרת קמטים לניפוח שפתיים להגדלת חזה לשאיבת שומן לקיצור קיבה, ואחר כך מתברר ששמו להן בשדיים סיליקון למילוי מזרונים, כי ממילא מתייחסים אליהן בעיקר בתור מיזרון, אז למה לא להוזיל עלויות על נשים בתפקיד מיזרונים, שצריכות לפיכך להיות מנופחות במקומות הנכונים לצרכי המשתמש ומכווצות במקומות אחרים, במתניים ורצוי גם בשכל, כדי שתוכלנה לצוף יפה בבריכה ולא חלילה להביע דיעות או לפרשן חדשות. רוב הנשים פשוט משלימות עם זה שככה זה ואפילו לא נעלבות. וזה מה שהכי מטריד אותי – אם הפיכת הומוסקסואל או לסבית לטרנסג'נדר היא באמת שיחרור של "נפש של אשה שכלואה בגוף של גבר" או להיפך, או שזוהי בעצם בריחה מהזהות ההומוסקסואלית, כי אם את לסבית שהופכת לגבר את כבר לא הומוסקסואלית אלא גבר שאוהב נשים שזה נורמלי, וכך גם הומוסקסואל שהפך לאשה, שכבר איננו הומוסקסואל אלא אשה שאוהבת גברים שזה נורמלי. האם באיזשהו מקום החלפת המין הזו איננה עוד סוג של "ריפוי הומוסקסואלים", במקום על ידי התאמת הנטייה המינית שלהם לגופם, על ידי התאמת גופם לנטייה המינית שלהם, במקום להניח להם לחיות כהומוסקסואלים ולקבל אותם כפי שהינם, בלי ניתוחים ובלי הורמונים ובלי לסכן את חייהם ובריאותם? השאלה הזו איננה מכוונת לטרנסג'נדרים, שאולי אינם מודעים לכך בעצמם, שאולי הם בעצם נענים לאיזשהו צו חברתי להיות הטרוסקסואלים, שכאילו אם את אשה שאוהבת נשים, את בעצם גבר שכלוא בגוף אשה. הרי"גבר שכלוא בגוף אשה" זו הגדרה פיוטית. תמיד היו גברים שרצו לחיות כנשים ונשים שרצו לחיות כגברים וזה בכלל לא קשור לגוף אלא לדרך הקיום של אדם בתוך החברה, שמנסה להכתיב לפרט התנהגות שעל פי תפיסתה תואמת את מינו. גם הנפש היא ביטוי פיוטי למשהו שאיננו יודעים בדיוק להגדיר. הנפש מתקיימת בגוף החי ואיננה מתקיימת בלעדיו. לכן היא איננה כלואה. הדיבור על "נפש כלואה" איננו מציין ישות כלואה אלא מצוקה חברתית – תחושת הנפש הכלואה היא ביטוי פיוטי לתחושת דחייה שחש אדם בחברה, תחושה שמקרינה על יחסו לעצמו. החברה היא זו שמחפשת נשיות בהומוסקסואל וגבריות בלסבית, למרות שההומוסקסואלים הם גברים לכל דבר והלסביות הן נשים לכל דבר. החברה היא זו שמחפשת נשיות בגבר שאוהב גברים וגבריות באשה שאוהבת נשים. האם הטרנסג'נדרים אינם מנסים בעצם להתאים את עצמם לציפיות החברתיות האלה, שאם אשה אוהבת נשים היא בעצם גבר בגוף אשה, ואם גבר אוהב גברים הוא בעצם אשה בגוף גבר. האם אין בעצם בטענה הזו של מגדר כלוא בגוף הלא נכון כניעה לסטיגמה החברתית שרואה בהומוסקסואליות מיניות לא נכונה, כאילו יש משהו לא נכון או בלתי מוסרי בגבר שאוהב גבר או באשה שאוהבת אשה? האם הגבר שמנסה לפרוץ מגוף האשה או להיפך איננו דומה בעצם לאשה המזדקנת שרוצה להתאים את מראה המזדקן לנפשה הכביכול צעירה. הרי גם אשה שעוברת מתיחות פנים והגדלת חזה וכיו"ב היא "נפש צעירה שכלואה בגוף מזדקן". כל מושג ה"נפש הכלואה בגוף" מתאר בעצם את הפער בין מי שהינך לבין הדרך שבה אתה חווה את הציפיות החברתיות ממך. מבחינה זו ההומוסקסואל או הלסבית שעוברים ניתוח לשינוי מין כדי להיות ב"מין הנכון" אינם שונים מהאשה שמותחת פנים ומגדילה חזה כדי להיות ב"גיל הנכון" או לפחות ב"מראה הנכון" שהוא המראה הצעיר נטול השיבה והקמטים, והוא אמור, במחיר סבל גופני וממון, לשפר את מעמדך האישי והחברתי, ולא את ההתאמה בין הגוף, גברי או נשי, לנפש. מן הבחינה החברתית ניתוחי "התאמה" אלה אינם שונים בהרבה מניתוחי סירוס ועיקור שאין להם סיבה רפואית, אלא הם נכפים על אנשים או אפילו נעשים מתוך בחירה אבל תמיד בהקשרים של לחץ חברתי, לא של התאמת האדם לנפשו אלא של התאמתו לצורך חברתי שמופנה כלפיו מבחוץ.
האם באמת מדובר בקידמה, או שמי שכלוא כאן איננו הנפש אלא החברה שכלואה בתפיסתה שגבר חייב לאהוב נשים ואשה חייבת לאהוב גברים, וכל שינוי מנורמה זו הוא חריגה? האם הטרנסג'נדרים מראים לנו את מסתורי נפשם המסוכסכת, או בעצם משקפים כראי את פרצופה המכוער של החברה, שכל כך קשה לחיות בה כזוג הומוסקסואלים או זוג לסביות, שחיים כאלה עלולים לגרור התנכלות ואלימות עד כדי רצח, ובכל מקרה חוויה מתמשכת של דחייה ואפליה?
