יום שני, 1 באוקטובר 2012

שני כלבים ששמם ברוטוס



לרות בונדי היקרה בתודה ובהוקרה

בבוקר יום הכיפורים חשתי בעירפול חושים קל והבנתי שקריאה מעמיקה לא תצלח וביקשתי לי חומר קריאה קליל יותר, שלפחות יסיח את דעתי מלפתן השזיפים הקריר ועוגת הדבש החמימה שהמתינו לי מבוישים לשעת שבירת הצום, והעסיקו בעוונותיי את מחשבותיי במשך יום הכיפורים כולו. בירה ומצבי רוח משתנים, מבחר הסיפור הצ'כי, בחרה ותירגמה רות בונדי (חרגול, עם עובד, מארס 2012), שקניתי בשבוע הספר האחרון, נשמע כמו הבחירה המושלמת, מה גם שנכללו בו סיפורים משעשעים מאד של יאן נרודה וירוסלאב האשק, וסיפור סוחף של בוהומיל הראבאל על פסיכיאטרית דיכאונית שמתאהבת בפורץ אלגנטי. אבל ככל שהתקדמתי בקריאת אוסף הסיפורים הצנוע, שרות בונדי הקפידה להקדים לכל אחד מהם הקדמה קצרה על הסופר בכתיבה מאד אישית, התברר לי שמדובר באוסף סיפורים שוברי לב, חלקם נוראים ממש, שעומדים בצל גורלם של יהודי צ'כיה וכמובן גם הצ'כים האחרים במאה העשרים, תחת אימת הנאציזם, ותחת הטרור הקומוניסטי שלא חס גם על מי שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים. כאלה הם סיפוריהם המבריקים "הריאקציונר כהן" של יוזף שקבורצקי ו"הזימון" של איוון קראוס הכלולים בקובץ, שמאחר שהם כה קצרים אינני רוצה לגלות מהם דבר, פשוט תקראו, ותמצאו את עצמכם צוחקים מאד מתוך זוועה ואימה, מוזר ככל שהדבר נשמע. אני רציתי לספר כאן על סיפורו של לודוויק אשכנזי "ברוטוס", שאינני יודעת אם מבחינה ספרותית הוא סיפור טוב כל כך, כי הוא סיפור מאד צפוי, לפחות מרגע שהכלב ברוטוס מגיע לביתה של אדוניתו המכונה נעימה כשבפיו הוא נושא עבורה את סל המצרכים העלובים, שתי לחמניות, שלוש סיגריות וסלק רקוב למחצה, ומוצא אותה בוכה, כשעל שולחנה מונח הצו של שלטונות הכיבוש הנאצים כדלהלן:

בהוראת ממלא המקום של נציב בוהמיה ומוראביה נאסר על כל מי שלא הצליח עד כה להוכיח את מוצאו הארי להחזיק חיות בית: בייחוד כלבים, בני גזע טהור וגם בני תערובת כאחד, חתולים (וגם חתולות), וכן קופים, ארנבים, חזירי ים, אוגרים, עכברים לבנים ויונקים אחרים, וגם בעלי כנף כגון תרנגולות, יונים ושאר עופות בית, וכן תוכיים, כנריות, ושאר ציפורים, וכן דגים, דגי אקוואריום וגם אחרים, וכן נחשים, לטאות, צבים וזוחלים אחרים.
את בעלי החיים הנ"ל יש למסור בימים 18, 19, 20, 22 בחודש זה לתחנת ההסגר המרכזית בפראג – טרויה כנגד קבלה.
צו זה עונה על הדרישות הספונטניות וההמוניות של אגודות צער בעלי-חיים ושאר הציבור שזה זמן רב תבעו, ובצדק, לשים קץ לשחיטה הפולחנית של יצורים חסרי ישע, וכן לסדיזם, מעשי סדום ושאר העינויים.
על החתום: ק. ה. פרנק, ד"ר דיוניסוס קוזה-פיליפובסקי 

אינני יודעת אם זהו צו נאצי אותנטי – לא הצלחתי לברר זאת. בספרה של לני יחיל על השואה לא מצאתי שום התייחסות לבעלי חיים, והאסוציאציה שהצו העלה בדימיוני היא לספרו המזעזע של אלכסנדר טישמה "ספר על בלאם" (עם עובד, 2003, בתרגום דינה קטן בן-ציון), שמספר על שואת יהודי נוביסאד בסרביה, שם הוא מתאר כלבים שרצים אחר בעליהם המגורשים שנמנע מהם לקחתם עמהם. בכל אופן לשון הצו אופיינית מאד לנאצים, וגם לגרמניה של ימינו, אם חושבים למשל על המונחים שבהם משתמשים מתנגדי ברית-המילה בגרמניה, גם הפירוט הרב של מיני בעלי החיים מאד אופייני לנאצים וכמובן גם לגרמניה של ימינו.
אינני יודעת אם זה סיפור טוב במיוחד, כי מרגע שהכלב ברוטוס מגיע הביתה עם הסל ומוצא את אדוניתו האהובה המכונה נעימה בוכה עם הצו על השולחן, הכל מאד צפוי ואפשר כל הזמן לנחש מה יקרה הלאה, ובכל זאת אין זה מפחית דבר מהאימה ושברון-הלב שגורם הסיפור הזה, שרק בעלי כלבים יכולים להבין מה פירוש שנלקח ממך הכלב. ובסיפור – מאד צפוי כפי שאמרתי, נלקח הכלב ברוטוס למחנה ריכוז ומאולף להתנפל על אסירים יהודים, עד שהוא פוגש שוב את אדוניתו המובאת לשם ומזהה אותה. ידעתי כל הזמן שזה מה שיקרה בסיפור, כמעט פחדתי להמשיך לקרוא, אבל בכל זאת קראתי וחשבתי איך סיפור שנראה צפוי מכדי לעורר אמון יכול לשבור את הלב יותר מהרבה סיפורים שהם בטוח אמיתיים.
ואז מתוך עירפול החושים של הצום נזכרתי שקראתי יומיים קודם משהו דומה על כלב ברוטוס, הייתי צריכה לחשוב כמה דקות כדי להיזכר בבירור. היה זה שירו של היינריך היינה, Der Tugendhafte Hund, "הכלב המוסרי", שלא היה לי נעים לקרוא אותו ובכלל לא התחשק לי לתרגם אותו לפני שקראתי את הסיפור "ברוטוס" של לודוויק אשכנזי, ואחרי שקראתי את הסיפור הזה שכבר איננו יוצא מלבי, הרגשתי שאני חייבת לתרגם את שירו של היינה, כי אשכנזי בוודאי התכתב בסיפורו עם השיר הזה, כי אכן סיפורו "ברוטוס" הוא סיפור מוסר שאיננו מספר כמובן על כלבים אלא על בני אדם, ושניהם, גם היינה וגם אשכנזי, דיברו בעצם על בני אדם, שהם רק בני אדם, ולפעמים גם זה לא:

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה / הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי
הַפּוּדֶל שֶׁבְּרוּטוּס שְׁמוֹ,
וְהַשֵּׁם הַיָּפֶה אָכֵן הוֹלְמוֹ,
נוֹדָע בָּאָרֶץ כֻּלָּה
כְּטוֹב שֵׂכֶל וּכְלִיל הַמַּעֲלָה.
הוּא הָיָה מוֹפֵת לְמוּסָרִיוּת
לְאֹרֶךְ-רוּחַ וּצְנִיעוּת,
וּשְׁבָחִים וְהִלּוּלִים שָׂבַע
כְּנָתָן הַחָכָם עַל אַרְבַּע.
בֶּאֱמֶת הוּא הָיָה כֶּלֶב אוֹצָר
נֶפֶשׁ יָפָה, נֶאֱמָן וְיָשָׁר!
בְּעָלָיו רָחַשׁ לוֹ אֵמוּן כֹּה רַב
שֶׁשְׁלָחוֹ אֲפִילוּ אֶל הַקַּצָּב.
הַכֶּלֶב הָאָצִיל בְּפִיו אָחַז
סַל שֶׁבּוֹ הַקַּצָּב אָרַז
בְּשַׂר בָּקָר, בְּשַׂר כֶּבֶשׂ וְגַם בְּשַׂר חֲזִיר
קְצוּצִים יָפֶה וַאֲרוּזִים.
רֵיחַ הַשֻּׁמָּן מְשַׁגֵּעַ
אַךְ בְּרוּטוּס גַּם בְּעֶצֶם אֵינֶנּוּ נוֹגֵעַ
בְּשַׁלְוָה סְטוֹאִית וּבִטָּחוֹן בִּלְתִי מְעֻרְעָר
נוֹשֵׂא הוּא הַבַּיְתָה אֶת מִטְעָנוֹ הַיָּקָר.

אַךְ בֵּין הַכְּלָבִים נִמְצְאוּ לָרֹב
גַּם הָמוֹן כַּלְבֵי רְחוֹב –
כְּמוֹ בֵּינֵינוּ – חֶלְאוֹת,
גַּנָּבֵי יוֹם, צָרֵי-עַיִן, מֻכֵּי-תְּלָאוֹת,
בַּמּוּסָר אֵין מוֹצְאִים הֵם שׁוּם הֲנָאָה
מַשְׁחִיתִים יְמֵיהֶם בִּזְלִילָה וּסְבִיאָה!
אוֹתָם זֵדִים עָשׂוּ יָד אַחַת
נֶגֶד בְּרוּטוּס הָאַמִּיץ לְלֹא חַת,
עִם סַלּוֹ בְּפִיו, מִבְּלִי לִסְטוֹת
נֶאֱמָן לְחוֹבָתוֹ.

וְיוֹם אֶחָד כַּאֲשֶׁר שָׁב
עִם סַלּוֹ מִן הַקַּצָּב
הִתְנַפְּלוּ עָלָיו פִּתְאֹם
כָּל הַחַיּוֹת לְאוֹר הַיּוֹם.
חָטְפוּ מִמֶּנוּ אֶת סַל הַבָּשָׂר
הַנְּתָחִים הַטּוֹבִים נָפְלוּ לְעָפָר
וְכָל הָעֵדָה הָרְעֵבָה
הִתְנַפְּלָה עַל שְׁלָלָה בְּתַאֲוָה.
בְּרוּטוּס צָפָה בַּמַחֲזֶה תְּחִילָה
בְּשַׁלְוָה פִילוֹסוֹפִית גְּדוֹלָה
אֲבָל כְּשֶׁרָאָה נְתָחִים יָפִים
שֶׁכָּל הַכְּלָבִים זוֹלְלִים וְטוֹרְפִים,
אַף הוּא אֶת חֶלְקוׁ בַּסְּעוּדָה נָטַל
וְשׁוֹק טָלֶה בְּעַצְמוֹ זָלַל.
מוּסַר הַשְׂכֵּל
גַּם אַתָּה בְּרוּטוּס, גַּם אַתָּה זוֹלֵל?
כָּךְ אִישׁ הַמּוּסָר בְּצַעַר קוֹבֵל.
כֵּן, דֻּגְמָה רָעָה יְכוֹלָה לְקַלְקֵל
אֶת כָּל הַיּוֹנְקִים שֶׁבַּתֵּבֵל
הַכֶּלֶב הַמּוּסָרִי לְהַלֵּל
אֵינֶנּוּ מֻשְׁלָם – גַּם הוּא זוֹלֵל.

וחשבתי הרבה על כך שבכל זאת אני מאמינה בכלבים יותר מאשר בבני אדם, ושאולי זה גם מה שלודוויק אשכנזי רצה בעצם לומר.