היהלום שבכתר

תמיד כשאני שומעת או קוראת על אונס קבוצתי בהודו, אני נזכרת ב"יהלום שבכתר". זה הכרך הראשון בסידרת ספריו של פול סקוט על ימיו האחרונים של השלטון הבריטי בהודו, ועל המאבקים בין הינדים ומוסלמים שהביאו לחלוקה בין הודו לפקיסטאן, וארבעת ספרי הסידרה, המכונה "רביעיית הראג'", שהתפרסמו גם בעברית בהוצאת זמורה-ביתן (תשמ"ה, 1985) בתרגומה של כרמית גיא,  שימשו גם בסיס לסידרת טלויזיה מצוינת שהוקרנה בערוץ 1 כנראה לפני די הרבה שנים, אבל נחרתה עמוק במוחי. "היהלום שבכתר", שם שלקוח כמדומני מדברי המלכה ויקטוריה שכינתה כך  את הודו, מתאר פרשת אהבים בין צעיר הודי בשם הארי קומר שלמד בבריטניה וסיגל לו אורחות חיים בריטיות, לבין צעירה בריטית בשם דפני מאנרס שמגיעה לבית דודתה בהודו. דפני והארי מתעלסים בגן ציבורי ואז מגיחים כמה צעירים הודים ואונסים את דפני בזה אחר זה. הארי אהובה אינו יכול לעזור לה. המשטרה עוצרת ומענה אותו כחשוד באונס. כשהוא משתחרר הוא מתנתק מדפני, שהרה ויולדת בת שהיא קוראת לה פרווטי ומקוה שהיא בתו של אהובה ולא של אחד האנסים. דפני מתה בלידה ופרווטי גדלה אצל דודתה ללא אם וללא אב. נדמה לי שהיא מסמלת את הודו העצמאית שהיא קצת הודו המסורתית וקצת בריטניה ובעצם לא זה ולא זה. 

אחת הדמויות, קצין משטרה בריטי, חושב שהאונס הוא סוג של פיגוע נגד הבריטים, אבל זו איננה האמת. לאונס הקבוצתי של דפני אין שום קשר ליחסים בין הבריטים וההודים, אלא למעמדן הנמוך של נשים, שבהודו הוא נמוך במיוחד, והוא משמש בחברה ההודית כמכשיר  לדיכוי נשים שאינן מספיק כנועות לדעת החברה ההודית. רצח נשים בגלל מאבקי נדוניה ובכלל ורצח תינוקות בנות והפלת עוברי נקבות נפוצים בהודו יותר מבכל מדינה אחרת. בגלל זה יש מעט מדי נשים יחסית לגברים, וזה רק מגביר את האלימות נגד נשים. אני נזכרת הרבה ב"יהלום שבכתר" שמבוסס על חוויותיו האמיתיות של פול סקוט כקצין בהודו, כי בכל פעם שקורה בהודו משהו אלים מדברים על האונס הקבוצתי של נשים בהודו כאילו הוא משהו חדש או תופעה שמתגברת לאחרונה, בזמן שבעצם מדובר בתופעה שתמיד איפיינה את הודו ומעוגנת בתרבות ההודית. ישנם בהודו אנשים שאפילו אינם מתביישים להאשים במעשי האונס את הפמיניזם, שמאפשר לנשים להסתובב ולעבוד במקום לשבת ספונות בביתן ומוגנות, שזה בעצם ההיגיון של האונס הקבוצתי, שהוא אלימות נגד נשים שנתפסות כמשוחררות ועצמאיות מדי. הרבה פעמים כשמדובר בפשעים על רקע תרבותי, אנשים מתייחסים אליהם כאילו מדובר בתופעה חדשה שהסיבות שלה תלויות כביכול באירועים או במצבים שהזמן גרמם. זו צורה להתעלם מכך שמדובר בחולי חברתי עמוק ומושרש. אונס קבוצתי איננו תוצאה של שיחרור האשה אלא של דיכוי האשה, והוא איננו נובע לא מהחופש הרב יותר שיש לנשים כיום ולא מהלבוש הפחות צנוע שמקובל כיום, אלא מכך שגברים תמיד ניצלו את כוחם הפיזי כדי לדכא נשים, ובעניין זה לא הרבה השתנה.