מורי דב קולקה וקין הגדול

הוא חשב שאיננו יודעים את סיפור חייו, אבל כן ידענו. ידענו שבהיותו ילד הוא הגיע לטרזינשטאט ומשם לאושוויץ, ידענו שהיה במחנה המשפחות עם אמו שנספתה אחר כך ושלאחר מכן היה עם אביו והצליח לשרוד את אושוויץ. ידענו שאפילו כשהמלחמה הסתיימה הוא היה עדיין ילד. לא ידענו שאמו מתה לאחר שילדה תינוק שנרצח. את זה למדתי כעת מספרו. גם לו נודע הדבר לאחר שנים מפי חברתה של אמו. הוא זכר את אמו הולכת ממנו בשמלת קיץ קלה, אפורה, ולא מסבה את ראשה לאחור, לא מנפנפת לו לשלום, רק הולכת ישר אל האופק, בעצם אל מותה, למרות שבטרם מותה הספיקה עוד לחוות צעדת מוות ולידת תינוק שנרצח ומחלה קשה. השאלה מדוע לא הסבה את ראשה אליו, לא ניפנפה בידה, לא שלחה נשיקה באוויר, אפילו לא סימנה סימן כלשהו, עינתה אותו שנים. אני מניחה שניסתה להסתיר את דמעותיה. הרי גם היא ידעה שהסיכוי שייפגשו שוב בחיים איננו גדול.

לנו הוא אמר שזה לא רלוונטי, שהניסיון האישי איננו רלוונטי. לפני מספר שנים בשיחה עם אדם נוסף הזכרתי את העובדה שהיה באושוויץ, והוא שוב כעס ואמר שזה לא רלוונטי. כל הזמן פחד שיגידו שכתיבת ההיסטוריה שלו מוטה בשל רגשות, בשל הניסיון האישי. אמר שהיסטוריון צריך להתייחס לכל הנושאים באופן בלתי אישי ובאותה צורה. במיוחד פחד שהגרמנים יגידו שכתיבת ההיסטוריה שלו מוטה בגלל הניסיון האישי. כאילו המשיך לעמוד כל חייו לשיפוטם של הגרמנים. כאילו מבחינה מסוימת נשאר באושוויץ כל חייו, בספר הזה הוא מודה בכך, משוה את עצמו לפרומתיאוס הכבול ומיד מסתייג מן ההשוואה. לכן תמיד הקפיד להסתמך בכתיבתו על מסמכים כתובים, אף פעם לא על הזיכרון. מדוע האמין שמסמכים כתובים בהכרח אמיתיים יותר מן הזיכרון המסופר? האם מסמכים אינם משקרים? היה לו צורך להיאחז במסמכים לא כדי לדעת, כי ידע מבשרו, לא כדי להבין, כי הבין בתודעתו, היה לו צורך במסמכים כדי להוכיח כל העת שאיננו מסתמך על הזיכרון האישי ועל הניסיון האישי ועל מראה עיניים ומשמע אזניים ומגע ידיו שניכוו מן הגדר החשמלית שבדרך נס לא הביאה למותו, לבד מכך שנאלץ להסתתר מאנשי האס-אס כדי שלא יבחינו בידיו הפצועות וישלחוהו למשרפות. וגם כעת הוא כותב במבוא לספרו: "זו אינה עדות היסטורית, ואף לא זיכרונות אוטוביוגרפיים, אלא התבוננות של אדם בסוף שנות החמישים והשישים לחייו בקטעי הזיכרון והדימיון שנותרו מעולמו התוהה של הילד בן העשר והאחת-עשרה שהייתי אז." אבל בעל כורחו זו עדות היסטורית וגם זיכרונות אוטוביוגרפיים. גם החלומות שהוא רושם מתעדים זיכרונות, מתעדים מציאות שנחרתה במוחו ומלווה אותו כל חייו. הוא מחלק את המוות לסוגים – המוות הגדול בתאי הגזים, לבו וסמלו של "הפיתרון הסופי לשאלת היהודים". בספר איננו מזכיר זאת, אבל כבר לפני שנים אמר לי שאיננו אוהב את המלה "שואה". זו מלה מליצית מדי. הוא אומר "רצח היהודים". ואחרי שאמר לי זאת חשבתי שהמלה "שואה" נשמעת ריקה לעומת המלים הכאילו יומיומיות "רצח היהודים". כמה גדול כוחו של התיאור הפשוט יותר מכל מליצה. אני כמובן משתמשת במלה "שואה", אבל מאז גם אני משתדלת להשתמש יותר במלים הפשוטות והחותכות "רצח היהודים". פתאם כשאמר לי את הדברים ברחוב לאחר הרצאה שבה נפגשנו במקרה, כשעמד להיכנס למכוניתו, כבר אחז בידו בידית הדלת ופתח אותה, ואז אמר "אני לא אוהב להשתמש במלה שואה. אני אומר רצח היהודים", ופתאם קלטתי שהרבה יותר קל לומר שואה מלומר רצח היהודים, שאפשר להבין את המלה שואה גם כלשון נקייה לרצח היהודים. וגם הויכוח על המלה שואה ועל המלה הלועזית היוונית במקורה Holocaust שמשמעותה קורבן עולה, משמעות לגמרי זרה לאופן שבו אנחנו חושבים על רצח ששת המיליונים, והויכוח על השימוש במלה הוא בעצם ויכוח על שימוש בסמל או שמא במליצה, ובעצם מדובר על רצח היהודים, כמה עדיף היה לדבוק במונח הזה רצח היהודים כלשונו. אולי בגלל המלה הזו לא רצה ללכת לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". בספר הוא מספר רק שלא רצה לראות את הסרט, אבל שגם סרטים אחרים העוסקים בשואה איננו רוצה לראות. כשניסה לקרוא ספרי עדות של אחרים, ואפילו אלה שנחשבים למעולים במיוחד, לא חש אלא ניכור. הוא מסוגל אך ורק לתעות בזיכרונותיו שלו. זה איננו מדויק כמובן – הוא כן קורא שירה על השואה, הוא מרבה לצטט דברי שירה, אולי מפני שהשירה מסתפקת בהבעת רגשות, איננה מנסה לשחזר מציאות. גם ספרו הזה פיוטי להפליא. ספק אם יחוש מוחמא מכך.   

הוא מבחין בין המוות הגדול במשרפות - המוות השיטתי, החוקי, התעשייתי, אם כי במלה "תעשייתי" איננו משתמש, אומר פעם "מפעל" ושם אותו במרכאות, היכרנו את ה"מפעל" הזה - לבין המוות הקטן, כמו ההתחשמלות מן הגדר, המוות הבודד, הכמעט אקראי, למרות שבמחשבה שנייה גם המוות הקטן הוא חלק מן המוות הגדול – מחשבה שהוא איננו מעלה. הוא מבחינתו טעם רק את טעמו של המוות הקטן. אחרים חוו את המוות הגדול. הוא רק צפה בהם, בצלליותיהם עוברות על פני התנורים, טורים של לובשי שחורים יורדים אל המשרפות, שוב ושוב הוא מדבר על "לובשי שחורים" וגם על צלליות, טורי צלליות. כפי שהיושבים במערה של אפלטון ראו רק טורי צלליות. הוא איננו מזכיר את משל המערה של אפלטון, זו האסוציאציה שלי בלבד. אבל הוא מתאר כיצד היושבים במחנה המשפחות לדוגמא שהכינו הנאצים באושוויץ למקרה שאנשי הצלב האדום יבקשו להמשיך מטרזינשטאט לשם, כיצד הם צפו כל העת בטורי לובשי השחורים שירדו אל המשרפות והמתינו לתורם שלהם, בעוד הם עצמם חווים רק את המות הקטן, זה שאירע באקראי מעת לעת, למשל התחשמלות מן הגדר, כפי שאירע לו עצמו, למרבה המזל מבלי לגרום למותו. והוא מחפש בזיכרונו מקרים של התעללות ואכזריות ומוצא כמה מהם. את הפרק הזה היה לי הכי קשה לקרוא. עוד לפני שקראתי את התיאורים עצמם הרגשתי פחד גדול, כמעט רציתי להפסיק לקרוא.

היה שם אסיר שאנשי האס-אס היכו במקלותיהם, הכאה פומבית לעיני כל האסירים, על ראשו הקרח, והוא הילד ראה איך בכל הכאה מופיע על ראשו במקום ההכאה כתם אדום ואיך הדם ניגר על פניו. הסיפור הזה מתקשר לי לסיפור ששמעתי מפי סבתי, על חזן בעירם סטניסלבוב, שאנשי האס-אס הפשיטו מבגדיו באמצע הרחוב והכריחוהו לשיר בעודם מכים אותו למוות בקתות רוביהם ונהנים מאד. אחרי שנים סיפר לי אחי שהסיפור הוא על אבי סבתי. כשאחי סיפר לי את הדברים סבי וסבתי כבר לא היו בחיים ולא היה לי את מי לשאול האמנם כך. כשסבתי סיפרה לי את הסיפור, כשהייתי נערה, היא לא אמרה שמדובר באביה, היא אמרה "החזן", סיפרה שעשו את זה לחזן. אינני יודעת אם אביה היה חזן. מה שאני זוכרת במיוחד מסיפורה של סבתי הוא שהנאצים צחקו מאד בזמן שהם היכו את החזן העירום והמזמר למוות. אחרי שנים נרעשתי לשמוע את הרצאתו של חונא שמרוק על ריקוד "מה יפית" שהכריחו את היהודים לרקוד בעוד הגויים לועגים להם ולעתים גם מכים, אפילו למוות. שמרוק הקריא קטע מסיפור, נדמה לי של ישראל ראבון, סיפור שלא הצלחתי למצוא אחר כך, ועדיין לא היכרתי את סיפור "היהודי בקוצים" של האחים גרים. קולקה לא מספר אם הנאצים צחקו כשהיכו את האסיר במקלותיהם על ראשו, רק אומר שזה היה כמו משחק או שעשוע, ולא לגמרי ברור אם הנאצים היו משועשעים, או שכך הוא פירש כילד את המתרחש לנגד עיניו. אחר כך הוא מספר שכפתו את האסיר למיתקן ענישה והילקו אותו, והוא עצמו היה צריך לספור את המלקות. לי היה קשה במיוחד לקרוא את תיאור הקשירה, קשירת הרגליים למטה, מתיחת הידיים וקשירתן למיתקן ואז ההלקאה, כי התמונה הזו מזכירה לי איך תוארו עינוייו של ישו בספרות הגרמנית, למשל באותו ספר אימתני של משורר הרומנטיקה קלמנס ברנטאנו בעל הכותרת הארוכה: "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו" ששימש כתסריט לסרטו של מל גיבסון "הפסיון של ישו" ובו מתוארות סצינות גראפיות ארוכות של התעללות בישו. דב קולקה נזכר בטקס העונשין שראה באושוויץ כשקרא את "מושבת העונשין" של קפקא, תחושתו בקריאת הסיפור הזכירה לו את התחושה שחש כי מדובר באיזו מערכת צדק סגורה שממשיכה לפעול מעצמה, למרות שאלו היו ימיו האחרונים של מחנה אושוויץ, בכל זאת מערכת הצדק המוזר על פי תפיסתו הסגורה של המחנה המשיכה לפעול, והקורבן כאילו הסכים לכך, כאילו שיתף פעולה מרצון, והפך בעיני הילד הצופה לחלק מן המערכת. המחשבה הזו על הצדק שבתפיסת המערכת הנאצית את עצמה גרמה לי לחשוב על מה שאני מרבה לחשוב עליו כבר שנים, שמבחינת הגרמנים כל רצח היהודים היה סוג של צדק נוסח "היהודי בקוצים", ענישת היהודים על רצח אלהים-ישו, מותם כנגד מותו, דמם כנגד דמו, סבלם כנגד סבלו, מתוך אמונה מוצקה שצדק הם עושים עם רוצחי האלהים, ולכן גם אינם מתחרטים עליו באמת. רצח היהודים בידי הגרמנים נתפס בחברה הנוצרית לדעתי כעשיית צדק נוצרית, ודברים אלה נאמרו דוקא בהקשר לסרטו של גיבסון. לכן אושוויץ מתחילה בעיניי בברית החדשה. גם מורי דב קולקה חושב שהאנטישמיות הנאצית התבססה על האנטישמיות הנוצרית, אבל נדמה לי שאצלי הקשר הזה פשוט וחזק יותר מאשר בתפיסתו שלו. את הזיכרון הזה של הילד שדב קולקה מצא את מקבילתו בסיפורו של קפקא אני מוצאת במיתוס הנוצרי ובספרים הנוצריים ובפרט באלה הגרמניים, כמו ספרו הזה של ברנטאנו שממנו שאב גיבסון את עלילת סרטו, ספר שתיאוריו כה מטורפים וגם כה מדברים לנפש הנוצרית שטופת הפסיונים. המלים "מחנות עונשין" Straflager למחנות ההשמדה מופיעות בתכתובת בין הנאצים לצלב האדום שקולקה מתאר בנספח, המונח היה מקובל על הנאצים והוא עדיין מקובל בחוגים נאצים בגרמניה ובאוסטריה. מבחינתם של הנאצים היהודים באו על עונשם הצודק והתחושה הזו עברה גם לילד הקטן אוטו דב קולקה העומד עם כל האסירים וצופה בטקס העונשין באושוויץ. והוא שומע גם את האסירים חולמים להטביע את הגרמנים בים, הוא שומע את הקריאות לנקם, אבל כאדם בוגר הוא נמנע בתוקף מכל התחשבנות עם הגרמנים, לא מפני שהוא חושב שאינם אשמים, הוא מודע לכך ש"כל גרמני שני" כדבריו היה מעורב במעשי הפשע, אבל הוא מקפיד שלא להתחשבן עמהם, שמא יחשדו בו ברגשות אישיים שאינם רלוונטיים לטעמו למחקר ההיסטורי. או אולי יש הסבר אחר, אולי גם הוא חושב שלהעניש את הגרמנים יכול רק האלהים, לא ישו אלא אלהים שלנו, הוא חושב שאולי ידידו המשורר דן פגיס כתב את שירו "כתוב בעיפרון בקרון החתום" בעקבות סיפורו של קולקה כיצד הוא ואמו טיפסו לחלון הקרון ואמו זרקה החוצה פתקים עם כתובת דודתו שנשארה עדיין בבוהמיה, בשירו של דן פגיס חוה נוסעת בקרון עם בנה הבל, ומבקשת למסור לבנה הגדול קין – "קין הגדול" מכנה דב קולקה בספר הזה שבעיניי ולא רק בעיניי הוא הטוב שבספריו את הגרמנים, והרי זה תיאור מיתולוגי לגמרי, גם הוא חלק ממה שהוא מכנה "המיתולוגיה הפרטית שלי" שמתאימה לדבריו רק לו, או בעצם הכרחית לו, היא היחידה שהוא מוכן להיזכר באושוויץ דרכה, רק המיתולוגיה הפרטית הזו, שהיא רק חלק קטן, מבחר קטן מכתביו בנושא שנמסרו כעת לידינו, ובעצם היה ראוי שיימסרו לנו במלואם, כי העדויות האלה שדב קולקה קורא להן מיתולוגיה שאינה עדות היסטורית הן עדות חותכת וחודרת חדרי-בטן מאושוויץ של מי ששהה במחנה זמן רב במיוחד וראה ושמע הרבה, וצר לי לומר למורי דב קולקה שהתעקש כל ימיו להטיף לנו להדחיק את רגשותינו הפרטיים ואפילו את חוויותינו הפרטיות ולכתוב רק על פי המסמכים, כפי שהקפיד לעשות בעצמו, שהספר הצנוע הזה שהסכים לבסוף לפרסם בעברית הוא עדות ניצחת לעוצמתה של העדות האישית על פני המחקר ההיסטורי, דברים שמורי דב קולקה בוודאי לא ישמח לשמוע. זוהי עדות ניצחת לכך שהאנושי והרגשי והאישי והפרטי הם האמת שאין למעלה ממנה, האמת שקול זעקתה עולה השמיימה.

אוטו דב קולקה, נופים ממטרופולין המוות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2013