החולד העיוור

קראתי שהחולד העיוור לעולם איננו חולה בסרטן, ושפרופסור אהרון אביבי מחפש תרופה לסרטן במחקר החולד העיוור. סיפרתי לאחי והוא אמר שאותו זה כבר לא יושיע. הוא אמר שניסה ללכת, אבל רגליו לא נשאו אותו, ובקושי רב הוא עלה חזרה הביתה. אמרתי לו שהימים חמים והלחות רבה וזה לא זמן לפעילות גופנית, אבל הוא לא מצא נחמה בכך. התביישתי לומר לו שגם לי אין כוח, שכמעט אינני מצליחה לעשות דברים בחום הקיץ, ששעות רבות אני שוכבת כאבן על מיטתי. אני יודעת שרצה לומר לי שמחלתו רעה וכוחותיו כלים, ואני חושבת איך בכלל יש לו כוח לרדת מן המיטה בימי החום האלה של שלהי הקיץ שקשים מן הקיץ. כל השבת חשבתי על החולד העיוור שחופר מנהרות במעבה האדמה ועורם על האדמה תלוליות כבדות הרבה ממשקלו. המחשבה על החולד העיוור שתאיו יכולים להרוג תאי סרטן הציתה את דימיוני. כמו ישועה מידי עיוור, להפקיד את הישועה בידי עיוור, ללכת אחרי העיוור בעיניים עצומות. כיצד חופר החולד בטפריו החדים, פרצופו הפחוס הודף את העפר. כיצד הוא חופר במחשכים וכמה רחוק הוא יכול להגיע. כיצד נוכל להציל את אחי ומאין נמצא ישועה.