את
הרשימה המתאימה בדיוק לימים אלה, מתוך ספרו של תומס ברנרד "הפרסים שלי",
פירסמתי כאן לפני שלוש שנים. לכבוד המתרחש בימים אלה, אני מתרגמת כאן עוד קטע
מהמשך הפרק "פרס המדינה האוסטרי לספרות":
הם
פגשו אותי בבוקר ובירכו אותי על הפרס שלי ואמרו, שסופסוף הגיע הזמן, להעניק לי את
פרס המדינה לספרות, ואז הם שתקו שתיקה רבת-משמעות. אני נאלצתי אז להסביר, שבפרס
שלי מדובר בפרס המדינה הקטן, בהשפלה, לא בכבוד. אבל פרסים הם בכלל לא כבוד, אמרתי
אז, הכבוד הוא סטייה, בכל העולם אין שום כבוד. אנשים מדברים על כבוד ומדובר
בהשפלה, לא משנה על איזה כבוד מדברים, אמרתי. המדינה מרעיפה על אזרחיה העמלים
כיבודים, ובעצם מרעיפה עליהם סטיות והשפלות, אמרתי. לדודה שלי היתה תמיד דיעה מאד
מחמיאה על המדינה שלנו ובכלל על המדינה כשלעצמה, בעלה היה פקיד בכיר, והיא העמידה
פנים כאילו נפל בחלקי כבוד, כאשר פורסמה בעיתון הידיעה, שאקבל את פרס המדינה. גם
לה נאלצתי להסביר, שמדובר בפרס הקטן ולא בגדול, ושוב ניסיתי להבהיר בדיוק את ההבדל
בין שני הפרסים ובסוף אמרתי את דעתי, שלא הפרס הקטן ולא הגדול שווים משהו, שני
הפרסים הם השפלה וזה משפיל לקבל אחד מהם, אבל שאני מספיק חסר אופי לקבל את הפרס.
כי רציתי לקחת את עשרים וחמישה אלף השילינגים. הדודה שלי התאכזבה ממני, עד כה היא
מאד החשיבה אותי. היא אמרה שאסור לי לקבל את הפרס, אם ככה אני חושב, כפי שאמרתי.
כן, אמרתי לה, אני חושב כמו שאני אומר ואני מקבל את הפרס אף על פי כן. אני לוקח את
הכסף, כי מהמדינה שזורקת כל שנה מהחלון לא רק מיליונים, אלא מיליארדים לגמרי בלי
טעם, צריך לקחת כל כסף, לאזרח יש זכות לכך ואני לא טיפש. יש לנו ממשלה שלא שוה
כלום, שכל אמצעי מוצדק מבחינתה כדי להישאר בשלטון, גם אם המדינה מושלכת לכלבים,
מהמדינה הזו מובן מאליו שאני לוקח את עשרים וחמישה אלף השילינגים. משפיל או לא,
חסר אופי או לא, אמרתי. הדודה שלי האשימה אותי בחוסר עקביות. אי אפשר היה לשכנע אותה בצדקתי. אני לא מאמין, אמרתי, שזה חסר אופי, לקבל את הפרס מידי אלה, שאני
מתעב ובז להם עמוקות. בדיוק להיפך.
מתוך:
תומס ברנרד, הפרסים שלי, פרסום מן העיזבון, "פרס המדינה האוסטרית
לספרות".
Thoms Bernhard /
Meine Preise, Suhrkamp 2009
