כפי שהנחתי מראש, איש לא מתח ביקורת על ראש ממשלת צרפת פרנסואה הולנד,
כאשר כינה את היהודים בנאומו ביום השואה הבינלאומי "צרפתים בני הדת
היהודית". בצרפת היהודים הם עדיין צרפתים בני דת משה, זהותם הלאומית היהודית
איננה מוכרת. שלילת הלאומיות היהודית איננה רק מצג שוא צרפתי ששימש בסיס להענקת
אזרחות צרפתית ליהודים במסגרת מדינת הלאום הצרפתית מימי נפוליון ואילך, אלא גם
ביטוי מובהק לאנטישמיות הנוצרית, ששללה את הלאומיות היהודית לפחות מאז המאה השנייה
לספירה – אין זו אנטישמיות חדשה כמובן, גם המונח "אנטישמיות חדשה" הוא
מצג שוא – בטענה שעם ישראל האמיתי הוא הכנסיה הנוצרית, ושהיהודים איבדו את זכותם
לריבונות ונענשו בחורבן המקדש ובגלות בגלל שלא הכירו באלוהותו של ישו הנוצרי ולא
קיבלו עליהם את האמונה הנוצרית. זו גם היתה התשובה כשנציגי התנועה הציונית ביקשו
את תמיכת האפיפיור במדינה יהודית: "לא נוכל לתמוך בכם, כי אתם לא תמכתם
באדוננו ישו", השיב להם האפיפיור. הותיקן הכיר לבסוף בישראל בשנת 1993 לאחר
הסכמי אוסלו, כדי שיוכל להכיר בו זמנית ברשות הפלשתינית, אבל ההכרה הזו, שסותרת את
הדוגמה הנוצרית, ניתנה בלב ולב. העובדה ששגרירויות העולם מחרימות מאז הקמת מדינת
ישראל את בירתה ירושלים, גם כאשר ישראל ובירתה לא חרגו מגבולות הקו הירוק, נובעת
בדיוק מהסיבה הזו: על פי אמונתם הנוצרים צריכים לשלוט בעיר הקודש, לא היהודים
שבהפנותם עורף לאלהים הצלוב איבדו על פי אמונת הנוצרים את זכותם לשלוט בירושלים
ואפילו להתגורר בה. התביעה לשלטון בינלאומי בירושלים לא נועדה לשפר את היחסים בין
יהודים וערבים, אלא לענות על דרישותיה של הדוגמה הנוצרית.
קל יותר לקרוא ליהודי צרפת לעלות לישראל מאשר לתבוע מצרפת להכיר
בתושביה היהודיים כבני הלאום היהודי, ולא רק כבני הדת היהודית. ההתעקשות לראות
ביהדות דת בלבד ולא לאום היא ביטוי מובהק לאנטישמיות, והיא מעבירה מסר שבניגוד לעמים
אחרים שיש להם זכות הגדרה עצמית, את היהודים, האשמים ברצח אלהים ולכן מוקעים מתוך
האנושות, יגדירו האנטישמים הנוצרים לפי אמונתם שלהם. כאשר שואלים האם כדאי ליהודים
לחיות בצרפת, חוסר יכולתה של צרפת להכיר בלאומיות היהודית היא שאלה לא פחות חשובה
ממחירי המזון או הדיור בצרפת. חוסר היכולת הזה מתבטא גם בחוסר היכולת להתייחס
בכבוד לבנימין נתניהו כנציג העם היהודי, וטעות לחשוב שמדובר רק בהתנגדות למדיניותו
של נתניהו. צריך לזכור שנשיא צרפת ז'אק שיראק, לחץ על ערפאת לסרב להצעת קלינטון
ולהימנע מחתימת חוזה שלום עם ראש ממשלת ישראל באותה עת, אהוד ברק. ייתכן שלולא
האנטישמיות הצרפתית – ונכונותו של ערפאת להיענות לה – היתה לפלשתינים מדינה כבר
חמש-עשרה שנה. האנטישמיות הצרפתית היא גורם כה רב עוצמה והשפעה, שההתעלמות ממנה פוגעת
ביכולת להבין את המציאות.
האנטישמיות הצרפתית הזו מצדיקה כל רצח של יהודים בצרפת בטענה שהסיבה
לכך היא הסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולמעשה האשמה רובצת על מדינת היהודים ולפיכך על
היהודים עצמם ולא על צרפת. צרפת מקפידה מאד לא לשאול את השאלה מדוע צעירים ממוצא
מרוקאי, אלג'ירי או סנגלי, שנולדו, גדלו והתחנכו בצרפת, להוטים כל כך לרצוח יהודים.
חשיבות הלגיטימציה שמעניקה צרפת הרשמית לרצח יהודים בהכרזה הקבועה שמדובר
ב"יבוא של הסכסוך מהמזרח התיכון", איננה נושא שנדון בצרפת, ושיתוף
הפעולה הצרפתי עם הנאצים ברצח יהודי צרפת הוא עובדה שצרפת לכאורה מכירה בה ומתנצלת
עליה, ולמעשה מתכחשת אליה, כאשר דיפלומטים צרפתים אינם מתביישים לשבח את עצמם על
כך ש"הצילו שלושת-רבעי מיהודי צרפת בשואה", כאשר התיאור הנכון הוא:
"צרפת סייעה ושיתפה פעולה בזמן השואה ברצח רבע מיהודי צרפת, ורדפה את
מציליהם, שחלקם נרצחו אף הם". בכלל אין מזכירים את הפליטים היהודים בצרפת מארצות
הכיבוש הנאצי שלא היו בעלי אזרחות צרפתית, וצרפת הסגירה לידי הנאצים ללא כל נקיפות
מצפון.
כך גם בראיון שהעניק הסופר הצרפתי מישל וולבק לרגל פירסום ספרו
"כניעה" לכתבת "די צייט" איריס ראדיש, ושישראל נזכרת בו פעמיים,
פעם אחת כסיבה לטרור האיסלמי, ופעם שנייה כמקום שבו התכוון לסיים את הרומן שלו,
סוף טוב, שלא התאפשר לדבריו כי המו"ל שלו לא מצא לו בישראל מקום להתאכסן כדי
לערוך מחקר – אמירה שאי אפשר להגיב אליה אלא בתדהמה – האמנם לא נמצא לוולבק מלון
אורחים בארץ הקודש? ולי נדמה היה תמיד שקוראיו הנאמנים בישראל יתחרו על הזכות
לארחו במשכנם. מכל מקום קל להבחין אצלו בתפיסה שנחשבת גם בצרפת וגם בגרמניה למובנת
מאליה, שישראל היא הסיבה לטרור המוסלמי. זה איננו ניתוח מושכל של המציאות אלא טענה
אנטישמית מובהקת, שממשיכה את התפיסה האנטישמית המסורתית שהיהודים הם מקור הרע
בעולם, וכך חוסכת מעצמה גם את הצורך לרדת לשורשי הטרור האיסלמי, על כל מורכבותו
וטווח התפשטותו הגיאוגרפי. המראיינת הגרמניה שמתפלמסת עם הסופר בעניינים אחרים,
מקבלת את טענותיו לגבי אשמת ישראל בטרור האיסלמי ללא עירעור, שהרי זו התפיסה
המקובלת באירופה כולה ולא רק בצרפת. ישראלים רבים כל כך משוכנעים שאם רק יסבלו
האירופים מעוד טרור איסלמי, הם יבינו את ישראל, ואינם מבינים שבאירופה כל טרור
איסלמי רק מגביר את ביטויי האנטישמיות, כי ככל שהטרור האיסלמי מתרבה, כך מתגברות
ההאשמות האירופיות כנגד ישראל שהיא אחראית לו. לא הטרור של הטאליבן, לא מלחמת
האזרחים בסוריה ומיליוני פליטיה שמגיעים לאירופה, גם לא אל-קאעידה ודאע"ש
יגרמו לאירופים להפסיק להאשים את ישראל בטרור האיסלמי. ההיפך הוא הנכון: האירופים
יקפידו להאשים בכל אלה את ישראל, או בשפה ניטראלית יותר "את הסכסוך
הפלשתיני". מצד שני כל ניסיון רציני לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני ייתקל
במאמץ צרפתי ממוקד להכשיל אותו. שהרי מה יעשו שני מובילי האנטישמיות באירופה, צרפת
וגרמניה, מבלי להאשים את היהודים בכל האלימות בעולם ומבלי להשליך על היהודים את
פשעיהם שלהם.
אני מודה גם שהראיון הלא מרנין הזה, שעם זאת חלקים ממנו, כמו הקושי
להתמודד עם המות, נגעו מאד ללבי, העלה בי חיוך בגלל טור מלא רהב של ישראלי אחד שלא
אזכיר בשמו, שהתפאר בהשפעתו על דיעותיו של וולבק. דומני שהיוהרה הזו אין לה על מה
לסמוך. דיעותיו של וולבק מייצגות את האנטישמיות הנוצרית בגרסתה הצרפתית, הוא חושש
מהאיסלם אבל גם מוקסם ממנו היקסמות בעלת אופי מתנשא, תוך ציור האיסלם כהיפוכה של
המודרניות, וככלל יחסו הן למוסלמים והן ליהודים הוא בעיקרו יחס סטריאוטיפי שמייצג
את הדיעות הקדומות המקובלות בצרפת על היהדות, כפי שתיארתי לעיל, ועל האיסלם, כדת שמדכאת נשים ומדכאת בכלל. נדמה
שזהו דוקא מקור המשיכה של וולבק לאיסלם: כאדם שאישיותו וכתיבתו נובעים מההתמודדות
המתמדת עם הפצע של האם הנוטשת והעדר אהבת אם, הוא נמשך לאופי הגברי של האיסלם,
לאל האב שאין בלתו, לעומת הקתוליות, שהיא דת האם והילד והאב הנעדר, דימוי שקשה לו להזדהות איתו. נדמה
לי שוולבק איננו מייצג את יכולתו של הסופר לשמש כנביא-זעם, אלא את יכולתו של הכאב
הפרטי להתגבר על התניה תרבותית, ולדמיין זרות מאיימת כסוג של נחמה. מכל מקום מצאתי
עניין בדבריו ואני מביאה אותם איפוא לפניכם, ומוקירה בהחלט את ניסיונו, כושל ככל
שיהיה, להבין ולא להטיף.
די צייט, 22 בינואר 2015, גיליון 4
"אי אפשר לסבול את המות"
מישל וולבק מתראיין לאיריס ראדיש
ביום הופעתו של הרומן החדש "כניעה" מאת מישל וולבק ביצעו
מוסלמים התנקשות ב"שרלי הבדו". הספר מתאר צרפת שהתאסלמה בשנת 2022. לאחר
ההתקפה ביטל תחילה המחבר, שחברו ברנאר מארי היה בין הקורבנות, את כל הראיונות. אבל
ב-19 בינואר הוא הגיע לגרמניה כדי להציג את ספרו בפסטיבל הספרותי השנתי בקלן.
השיחה התקיימה למחרת במשרדי המו"ל הגרמני שלו בקלן.
די צייט: האם זה היה סימן מסתורי, שההתנקשות ב"שרלי הבדו"
קרתה דוקא ביום הופעת הרומן?
וולבק: אני לא מאמין שזה היה סימן. זה היה מוזר. לקראת הצהריים נודע
לי שיש בשרלי הבדו הרוגים. אבל בכלל לא חשבתי שחברי ברנאר מארי יכול להיות הרוג.
הוא כתב לעיתון טור כלכלי, שבו מעולם לא עסק באיסלם. מיד צלצלתי אליו, כדי להיות
בטוח שהכל בסדר, בלי להיות מודאג באמת. לקראת ארבע אחר הצהריים נודע לי שהוא מת.
די צייט: אינך רואה שום קשר בין ההתנקשות והרומן?
וולבק: לא. מה שהשפיע עלי זה מותו של ברנאר מארי.
די צייט: מה חשת באותו יום?
וולבק: בהתחלה הרגשתי זעם עצום, והייתי עצוב, מאד עצוב.
די צייט: אפשר לראות בך חוזה. גם ברומן שלך יש התקפות רוויות-דם,
מלחמת אזרחים נוראה בפריס.
וולבק: כן, יש ברומן מלחמה קטנה. הוא צופה את המלחמה שבדיוק התחילה
בצרפת.
די צייט: אהבת את העיתון "שרלי הבדו"?
וולבק: זה סיפור ארוך. בהתחלה אהבתי אותו. אבל הוא עבר שלבים שונים.
די צייט: ברומן שלך "חלקיקים אלמנטריים"אתה כותב על
"שרלי הבדו", שהעיתון, למרות שהתמקם בתחומי תנועת המחאה נגד הקפיטליזם,
מסכים בנקודות המהותיות עם תעשיית הבידור: הרס הערכים המוסריים היהודיים-נוצריים
וסניגוריה על הנוער והחירות האישית.
וולבק: כן, זה נכון. זה היה שרלי הבדו, מאד ברוח 68.
די צייט: בדרך כלל בזת לתרבות 68.
וולבק: גם זה נכון.
די צייט: למרות זאת אמרת בטלויזיה הצרפתית Je suis Charlie.
וולבק: כשזה מגיע לידי כך, אני בעד חופש הדיעה. למרות שמצאתי את
הקריקטורות שלהם נגד האפיפיור לגמרי מטופשות.
די צייט: וקריקטורות מוחמד אינן מטופשות?
וולבק: האפיפיור הוא מטרה קלה מדי. בשנים האחרונות שרלי הבדו די התמקד
באיסלם. כשהם שמו לב שזה מעורר עליהם זעם עצום, הם עשו את זה שוב, לפי המוטו: אם
זה אסור, נעשה את זה דוקא. זה היה האופי שלהם, הם לא סבלו שום איסורים.
די צייט: האם הפגנת עם הפריסאים?
וולבק: לא. הלכתי ללוויה של ברנאר מארי, זה יותר חשוב לי.
די צייט: האם אינך מאמין בתחייה העכשווית של ערכי הרפובליקה?
וולבק: כן, כן. אבל אני מאמין שזה עמוק יותר. מונטיין היה הראשון
שדיבר על הדתות בחופשיות, שבכל מקום באירופה היתה אסורה באותם ימים. זה משחק תפקיד
גדול בזיכרון הצרפתי. האנשים באמת יצאו לרחוב למען חופש הדיעה, לא למען הרפובליקה
הצרפתית.
די צייט: אתה סופר שמסוגל בצורה בלתי רגילה להבין את הדמויות שלך. האם
אתה מסוגל להבין את האחים קואשי?
וולבק: כן, יכולתי לכתוב עליהם ספר. לפחות יכולתי לכתוב עליהם טוב
יותר מהעיתונאים, שמציגים אותם כדמונים. אין דמונים. יש לוחמים שחותרים למטרה מאד
ברורה. אני מאמין שזה אפשרי לתאר ברומן ג'יהאדיסטים קנאים. אני גם יכול לתאר לעצמי
שהאידנטיטרים (תנועה ימנית קיצונית צרפתית) תעבור לפעולות אלימות.
די צייט: אתה מביא בחשבון רדיקליזציה נוספת בצרפת?
וולבק: בכל מקרה. אנשים כאלה כמו אנדרס ברייוויק (רצח עשרות נערים
בנורבגיה ב-22 ביולי 2011) יכולים להיות גם בצרפת. אבל למלחמה צריך תמיד שניים.
צריך אנשים כמו ברייוויק או כוחות בעלי אופי צבאי מצד אחד, ומדינות שבהן אין יותר
ימין חזק מצד שני. כעת תקפו סופרמרקט כשר, אבל מחר זה יכול להיות גם חנות מוסלמית.
די צייט: איך אתה מסביר את זה שבאירופה שוב יש תנאים של מלחמת אזרחים?
וולבק: קודם כל יש הסכסוך בפלשתינה, זה סוג של מורסה שמעוררת שנאה
מתמדת. בכל פעם שהסכסוך הזה מחריף, מיד מרגישים את זה בצרפת. מלבד זאת הרבה יותר
קשה למוסלמים מאשר לקתולים, להתאים את עצמם לחברה חילונית. עבורם אתאיסט הוא
ביסודו של דבר בלתי אפשרי. הם חיים כאן בעולם, שסגנון חייו דוחה בעיניהם ומאיים על
ערכיהם.
די צייט: ב"כניעה" מדברים הרבה על כך שאירופה עצמה אשמה
באובדנה.
וולבק: מי אומר זאת? כבר אינני זוכר.
די צייט: למשל רדיגר, נשיא הסורבון שהמיר את דתו לאיסלם.
וולבק: כן, אבל אינני חושב שהוא צודק. זה לא נכון שלקתוליות אין יותר
סיכוי. צרפת גם איננה נעלמת. היא איננה נעלמת ברומן שלי, היא משתנה...
די צייט: למדינה מוסלמית.
וולבק: כן, אבל היהודים והקתולים יוצאים די טוב מהעניין. כשהסכסוך
בפלשתינה ייפתר, שלוש הדתות הגדולות יסתדרו. היחידים שבאמת יש להם בעיות הם בתי
הספר החילוניים של הרפובליקה הצרפתית.
די צייט: אינך מנבא איפוא את שקיעתו המיידית של המערב נוסח אוסוולד
שפנגלר?
וולבק: המערב קיים לא רק מאז 1789 (המהפכה הצרפתית). הוא עתיק יותר
מתקופת ההשכלה. בעוד שברומן שלי הישגי ההשכלה כמו האמנציפציה של האדם או חירות
הפרט נסוגים, המערב עדיין איננו הולך לאיבוד.
די צייט: נראה שאתה נהנה לסלק את כל המודרניות.
וולבק: אני מצטער אם אני אהיה כאן קצת פדנטי. אבל את הרעיון הזה העלה
אוגוסט קונט לפני. (אוגוסט קונט היה הוגה דיעות צרפתי שחי במחצית הראשונה של המאה
התשע-עשרה, וממניחי היסוד למדע הסוציולוגיה). הוא ניבא שתקופת המהפכה וההשכלה תוחלף
על ידי עידן דתי חדש. אני תמיד הסכמתי לרעיון הזה. חברה ללא דת איננה מסוגלת
לשרוד. לחילוניות, לרציונליזם ולהשכלה, שעקרון היסוד שלהן הוא הפניית עורף לאמונה,
אין עתיד. בהרבה מהרומנים שלי תמצאי מיתווים לדת חדשה.
די צייט: האם האנטימודרניזם של האיסלם גם קוסם לך אישית?
וולבק: כן, המממ... אני לא בטוח שהוא באמת חזק יותר מהאנטימודרניזם של
הקתוליות.
די צייט: ושניהם מוצאים חן בעיניך במידה שוה?
וולבק: נשיא הסורבון פרדיגר ברומן מעניין אותי. הוא רוצה תחילה להפוך
לקתולי, אבל בסופו של דבר מקבל עליו את האיסלם.
די צייט: מה הבעיה עם הקתוליות?
וולבק: שאלה טובה. אולי עם הקתוליות זה מסובך מדי, יש הבתולה מריה,
ישו המשיח...
די צייט: ... פשוט יש יותר מדי דמויות בלתי ברורות?
וולבק: משהו כזה. באיסלם יש הבורא, וזהו.
די צייט: והכניעה לבורא היא האושר העילאי?
וולבק: בדיוק.
די צייט: אתה בכלל לא מזהיר את קוראיך מפני כניעה לאיסלם. ההיפך הוא
הנכון.
וולבק: מה שאני חושב הוא בכלל לא חשוב.
די צייט: האם אתה מתאר לעצמך שתחיה במדינה מוסלמית מתונה?
וולבק: כן, אם אדם מאמין זה אפשרי.
די צייט: אבל לא בשביל נשים!
וולבק: גם כן, אם הן מאמינות, זה אפשרי גם בשבילן.
די צייט: לנשים יש תנאי נוסף באיסלם: כניעה לגבר. זה יכול להיות בעיה.
וולבק: כן, זה יכול להיות בעיה. זה תלוי בנשים. בעיני חלק מהן ימצא חן
שלא יהיו להן יותר לא חירות ולא דאגות.
די צייט: החירות היא הדבר הטוב ביותר שיש לנו במערב.
וולבק: אבל ישנם גם מקומות בכתבי הקודש שמעמידים בשאלה את החירות. ואם
אנחנו מאבדים את החירות, בסופו של דבר איננו מאבדים את הכל. איננו מאבדים את
הקתדרלות, איננו מאבדים את באך. יש הרבה מאד במערב שנותר לנו, אם אנו מותירים את
ההשכלה מאחורינו.
די צייט: זה מה שאתה ממליץ לנו, להותיר את ההשכלה מאחורינו?
וולבק: אני לא יודע. אני רואה כל כך הרבה אנשים, שהיא לא מספיקה להם,
שרע להם. בכל פעם שאני הולך ללוויה, אני שם לב לכך שהאתאיזם של החברה שלנו הפך
לבלתי נסבל.
די צייט: אי אפשר לסבול את המות ללא אמונה?
וולבק: לא, אי אפשר לסבול אותו.
די צייט: אתה אומר זאת כי אתה מזדקן עכשיו.
וולבק: כן, כמובן. לפעמים אני אומר לעצמי שהדבר היחיד שמחזיק אותי
בחיים זה ללכת להלוויות.
די צייט: האם היתה לך פעם חוויה רוחנית? התגלות דתית עמוקה?
וולבק: יש אנשים שמאמינים באלהים כי המוסיקה הכנסייתית כה יפה
בעיניהם. הסופר הצרפתי ז'וריס-קרל הויסמנס היה מקרה כזה במאה ה-19. אני פחות כזה.
אותי משכנעת ההרמוניה של היקום. אני דומה בכך לקאנט, שהרקיע המכוסה כוכבים שיכנע
אותו. זה לא טיעון, אלא התרשמות חזקה.
די צייט: בסרטו של גיום נידוּ "חטיפתו של מישל וולבק" אתה
אומר: "איבדתי את הטעם בחיים". האם זה נכון?
וולבק: כוונתי היתה שאם אמות עכשיו, זה בסדר. חיי לא התקלקלו. בדומה
למילותיו האחרונות של קאנט: זה טוב.
די צייט: ברוב התצלומים אתה נראה כמת-חי. לא צריך לדאוג לך?
וולבק: לא, בעיני זה טפשי, שאנשים זקנים מתפארים כל הזמן בחייהם
הנפלאים ובארבעת אלפים הפרויקטים החדשים שלהם, אבל אני בעצם מרוצה מחיי.
די צייט: אבל הגיבורים שלך תמיד אומללים.
וולבק: הרומן החדש היה צריך בעצם לצאת טוב. הגיבור היה צריך לנסוע
לחברתו בישראל ולהיות מאושר. לצערי המו"ל שלי בישראל לא מצא בשבילי בישראל
מקום להתאכסן כדי לחקור שם. אז לא היה סוף טוב.
די צייט: האם יש בעצם מאה אחרת שבה היית מעדיף לחיות מאשר במאה שלנו?
וולבק: כן, בצרפת תחת נפוליון השלישי, או ברפובליקה השלישית (כינוי
למשטר בצרפת מאז שנות השבעים של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם השנייה), בכל מקרה בין
1850 ל-1910.
די צייט: היית רוצה מודרניות, אבל לא יותר מדי?
וולבק: אז המסחריות עוד לא השתלטה על הכל. התרבות עוד לא עברה
קפיטליזציה גמורה. לכן זה בעצם מרגיז, שהויסמנס כל כך קטל את תקופתו. היא היתה הרבה
יותר ידידותית משלנו. הוא לא שיער את הבאות.
די צייט: מה יקרה בצרפת בעוד עשר שנים?
וולבק: זה עוד לא ברור. צרפת היא מקרה מיוחד באירופה, היא די מדוכאת
אבל יש לה דמוגרפיה טובה. אולי זו סתירה, אבל זה מראה על רצון מסוים לשרוד.
די צייט: האם צרפת מדוכאת יותר מארצות אחרות באירופה?
וולבק: כן. קודם כל היא בזה לפוליטיקאים שלה, יותר מכל מדינה אחרת
באירופה. וזה מוצדק. מארין לה-פן יוצאת נשכרת מכך. מזה אפשר לחשוש.
די צייט: האם אתה באמת נגד החזית הלאומית?
וולבק: אני די שוה-נפש כלפיה. היא מנתבת אליה את כל ההתמרמרויות, לא
משנה אלו. כעת הם מטפלים פתאם באיום האיסלם. זה לגמרי חדש.
די צייט: מה מקור הבוז לפוליטיקה בצרפת?
וולבק: הצרפתים אינם לוקחים את הפוליטיקאים ברצינות. כשהיטלר עלה לשלטון
הם אמרו, אח, תנו לו לדבר, במהרה הוא יירגע. לגרמני קשה להבין את הצרפתים. הם
מעולם לא האמינו באירופה. היא אף פעם לא עניינה אותם.
די צייט: אבל הם מתעניינים בהולדתה מחדש של האימפריה הרומית. ברומן
שלך תומך הנשיא האיסלמי בן-עבאס בפרוייקט הגיאופוליטי הזה, שבו הוא מצרף את ארצות
הים התיכון לאיחוד האירופי. האיחוד הים תיכוני, שגם סרקוזי נלהב לגביו, הוא רעיון
צרפתי אימפריאלי ישן.
וולבק: מאד מוצא חן בעיני הצרפתים שהם לא יצטרכו יותר לדבר אנגלית, מה
שדוחה אותם.
די צייט: מה הטענה נגד רעיון אירופה בנוסח בריסל (האיחוד האירופי)?
וולבק: שאין לו קונצפט ברור. כלומר, אולי הוא ברור לגרמנים, אבל לא
לצרפתים. אין להם מושג אלו ארצות בכלל שייכות לזה. הם לא יודעים מה יוצא להם
מהאירו.
די צייט: גרמניה לא בדיוק אהובה בצרפת?
וולבק: אני יכול להרגיע אותך. אין בצרפת קול אנטי גרמני מובהק. אתם
עוד יכולים לנפוש בצרפת. אבל הצרפתים מאמינים שהגרמנים עושים הכל יותר טוב מהם: יש
להם שיח ציבורי נפלא, אין להם אבטלה, הם מייצרים מכוניות טובות יותר ומשחקים
כדורגל יותר טוב מאיתנו.
די צייט: איך מוצאת חן בעיניך גרמניה?
וולבק: אני לא יודע. יש הבדלים גדולים: שיעורי הילודה, התחושה
האירופית, העדר החזית הלאומית. פגידה נראית לי לא כלום לעומתה. זה כבר הרבה.
די צייט: בגרמניה מכנים אותך בינתיים "סארטר החדש". מה דעתך
על זה?
וולבק: אני לא חושב את סארטר לסופר טוב.
די צייט: הוא חש את זמנו, היה הסופר של תקופתו.
וולבק: אני מקבל את המחמאה, אבל בשונה מסארטר אני לא אומר לאיש מה
לעשות.
