דינה קטן בן-ציון / על בית ומלים

שוו בנפשכם התחלה שכזו לרומן משפחה: נערה נכה ויתומה מאב, שאמה מתפרנסת בדוחק ככובסת, מצטיינת בלימודיה, נישאת לאיש, ופותחת יחד עמו חנות ספרים מצליחה. הזוג מתעשר ובונה בניין בן שלוש קומות: בקומה הראשונה דירת ההורים והחנות, בשנייה מתגוררת הבת הבכורה עם בעלה ושני בניה, והקומה השלישית מיועדת לבן הצעיר, שמיועד לנהל את החנות אחרי הוריו, ובחלומה של אמו הוא נישא לבת עשירים ומיוחסים, שתעניק חותמת לעלייתה בסולם החברתי. אבל יום אחד מגיעה אל החנות נערה יתומה לחפש עבודה כזבנית, וכובשת מיד את לבו של הבן. האם דוחה את בקשתם להינשא עד שיסיים הבן את לימודיו, אבל הוא ואהובתו מחליטים לברוח ולהינשא בכל זאת, ואמו נאלצת להסכין עם הנישואים. ויש להם אות מן השמים שנועדו זה לזו, כי שניהם נולדו בהבדל של שנתיים באותו תאריך עצמו – ה-27 במאי, תאריך שממלא תפקיד מיוחד בתולדות המשפחה, כי גם אבי החתן וגם אחותו הגדולה נולדו באותו תאריך עצמו.

ובכן הזוג הצעיר משתכן בקומה השלישית ונולדת להם בת. לו היה זה סיפור בידיוני, קל מאד היה להמשיך אותו: הבת תגדל בחנות הספרים ומכשירי הרדיו, שנוספו כדי לענות על שאיפתו של הבן הצעיר להיות מהנדס חשמל, עם ההורים והסבתא והדודה ובני הדודים, ויהיה גם בן או בת נוספת, ויהיו אהבות צפויות או לא צפויות, חתנים וכלות רצויים או רצויים פחות, ושלשלת הדורות תימשך, והספרים יתחלפו בחלונות הראוה וקוראים חדשים ישתקפו בתוכם, וחיי המשפחה וחיי החנות ייארגו בחיי העיר סראייבו היפה. אבל כל זה לא יקרה, כי הילדה נולדת בשנת 1937, והאח או האחות אינם נולדים כלל, כי אמם מסרבת "ללדת ילדים להיטלר". והיטלר בא.

בגיל ארבע שנים מסתיימת ילדותה של דינה קטן. סבתה נשלחת לאושוויץ, אביה נופל בשבי הגרמנים, במשך ארבע שנים גורלו אינו ידוע והיא עצמה לא תראה אותו שש שנים תמימות, שבהן תיטלטל עם אמה לאיזור הכיבוש האיטלקי והלוך ושוב במאמץ, שמצליח בסופו של דבר, לשרוד את המלחמה. היא זוכרת מעט וזיכרונותיה רעים: פציעות, מחלות, פחד. לא די כדי לרקום סיפור שלם. היא נעזרת בבן דודה שמעון שגונן עליה תמיד כאח גדול, ובשנות השבעים לחייה הוא עדיין מגונן עליה, מנסה לספר לה על ילדה קטנה "שהלכה יפה כמו גדולה". אמה מספרת כיצד הצליחה להעלות אותה חולה ופצועה על עגלת החולים העמוסה, ופחדה שלא תשוב לראותה. מרסיסי זיכרונות וסיפוריהם של אחרים מנסה דינה קטן בן-ציון לרקום את סיפור חייה, היא היתה רוצה לספר אותם כמו שמספרים סיפור, ברהיטות וברצף, אבל הזיכרונות האלה, כמו חייה וחיי משפחתה, קרועים ושבורים, והיא מצרפת את תמונתם מחלקי פסיפס של זיכרונות קטועים, וביקורים חוזרים במולדתה, שבהם היא מתקשה מאד למצוא את ילדותה, וסיפוריהם של אחרים, והסיפור נרקם חלקים-חלקים כמו שמיכת טלאים, ובהכרח הוא גם הירהור על טיבו של הזיכרון, וגם על כוחו של הזיכרון לעצב את בגרותו של אדם.    

בגיל שמונה נשלחה דינה הקטנה לבדה לארץ ישראל, לאחר שאמה נפצעה בתאונה ואביה טרם חזר מן השבי. בקיבוץ מרחביה שאליו היא נשלחת היא מוצאת בית חם והופכת לציונית קטנה ומסורה. שנתיים אחר כך, בהיותה בת עשר, היא שוב נשלחת לבדה להוריה ביוגוסלביה, והחיים עם הוריה כמשפחה שלמה הם ימיה המאושרים ביותר. בגיל שתים-עשרה היא תעלה עם הוריה לארץ, ותדע ימים קשים ועצובים – שנתיים נוספות לבדה בקיבוץ בטרם תשוב לבית הוריה בעיר.

"אני עוד אומרת בוסנה", אמרה לי דינה כמה פעמים על ארץ הולדתה, שאנו רגילים לבטא את שמה בוסניה, בהשפעת הגרמנית. את שמה המקורי שלה, דונה, כשם סבתא, החליפו לדינה בקיבוץ, והיא לא מחתה, אפילו קיבלה את השם החדש בשמחה. אבל על שמה המקורי של ארץ הולדתה היא שומרת, כמו כמוסה של חמדה וגעגועים. משהו ממנה נשאר שם, בארץ שבה היו לה רק ארבע שנים של ילדות רגילה ושמחה, ועוד שנתיים של אושר, בין גילאי עשר לשתים-עשרה, להיות ילדה של אמא ואבא, חוויה שהיתה עבורה מיוחדת וחדשה, אחרי שנים נוראות של מות וסבל, שהותירו את הוריה שבורים ואותה בת יחידה. משהו ממנה נותר שם, והיא חוזרת לשם שוב ושוב, מקדישה את חייה לתרגם את הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, כמו מנסה לחבר כל חייה בין שם לכאן, בין שפת עֵבֶר לשפת האם, וגם להמשיך לחיות גם שם בחיותה כאן, לכאוב את כאבי ארץ האם וגם את כאבי הארץ הזאת. והיא עצמה תוהה מה מושך אותה לשם, שהרי סראייבו הממשית שהיא מוצאת בבגרותה איננה צבועה בצבעי הזיכרונות, ויסורי מולדתה לא הסתיימו במלחמת העולם השנייה, אלא הולכים ונמשכים.

האוטוביוגרפיה של דינה קטן בן-ציון "על בית ומלים" לא נכתבה בקלות, אלא נרקמה במשך שנים מאותם השברים והקרעים שמהם נרקמו חייה, במחט עדינה מאד, שתוהה על חידת הזיכרון, וגם על האופן שבו נבנית זהותו של אדם, שידע כה הרבה טלטלות בחייו בשנים שבהן אנו זקוקים יותר מכל לחיים מוגנים. מתוך שבר ילדותה ויסורי נעוריה הקימה דינה מפעל חיים ייחודי של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, והעניקה לנו מיצירותיהם של איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילורד פאביץ', דוד אלבחרי, ורבים אחרים. מעטים האנשים שכה גדול הפער בין הוויתם הצנועה והנחבאת אל הכלים לבין גודלו של מפעל חייהם. "בטקסט הזה אני הפסיק" כתבה דינה בשיר שחביב עלי במיוחד, ובקוראי את תרגומיה ואת ספרה האמירה הזו מהדהדת בראשי, ואני חושבת כמה כישרון צריך כותב כדי שהסיפור יהיה גדול ממנו, כמה גדולת נפש צריך כדי להיות הפסיק.

מָקוֹם / דִּינָה קָטָן

לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם

לְמוּקְיוֹן עֲבָרִי

גַּם לֹא אֶכְפֹּר בְּכֹחוֹ

הַמְּעַצֵּב אֶת מַפַּת-רוּחִי.

אַכִּיר תּוֹדָה לַנִּדָּחוּת

שֶׁאִמְצָה אוֹתִי אֶל מֶרְחַבֶיהָ.

בַּטֶּקְסְט הַזֶּה אֲנִי הַפְּסִיק

וּבְרִגְעֵי הַחֶסֶד, מִלַּת-יַחַס

נִגְזֶרֶת מִתַּכְלִית הַפֹּעַל הַבּוֹרֵא.

(דינה קטן, נְשִׁימָה, הוצאת כרמל, 2003)

דינה קטן, על בית ומלים, הוצאת כרמל

רשימה של ד"ר רות נצר על הספר