כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.