יום שישי, 13 בספטמבר 2019

מורתי ללטינית ליזה אולמן


לפעמים צריך אדם למות כדי שנוכל לספוד לו

מורתי ללטינית ליזה אולמן
מעולם לא נכנעה לצלצולים
כל כך רצתה להרביץ בנו לטינית.
כעת צלצל לה הפעמון האחרון.
את לימדת אותנו את דברי סולון
שעל שום אדם שעדיין חי
אין לומר שבר-מזל הוא.
התלמידים סירבו להבין
שסולון ביכה את תהפוכות החיים
ולא הילל את המוות.
כעת את נוסעת על נהר המתים
אל ארץ השאול שאליה,
כך לימדת אותנו, כדברי דיוגנס,
נגיע כולנו בבוא היום
ולא משנה מאין נבוא.
את נוסעת לשם ברצון
לפגוש את בתך שהקדימה אותך.
כעת תדעו שתיכן מנוח.
לא אהבת את תרגומי
אמרת שאין חשים בהם את הלטינית,
וברבות הימים נשכחתי מלבך
אך מעולם לא נשכחת מלבי.
תמיד המשכתי לדקלם לעצמי
את דברי החייל הספרטני הצולע:
Io pugnare, non fugere venio
אני באתי להילחם, לא לברוח
ועדיין אני צולעת ועדיין אני נלחמת, לא בורחת
וכעת, כשאת נוסעת אל ארץ המתים
אני מודה לך שהיית לי מורה לחיים
ומברכת אותך בברכת שלום
בלכתך אל המקום
שכדברי המשורר האהוב עלייך קאטולוס,
Unde negant redire quemquam
שמשם אין שבים
או כפי שהעדפת מלה במלה:
שמשם מסרבים לשוב.