מתוך אסופת
המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"
התרגום
מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה
היינריך
היינה / יוליה
למעשה,
לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות
בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן
ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה
הקרוי איטליה...
"התדע
את הארץ בה לימונים מלבלבים
ובחיק עלוה
אפלה תפוזים מזהיבים?"
זוהי
ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו
ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן
את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין
בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה
בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה
החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז
לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו...
היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא
איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי,
לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ
זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי
נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה
הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...
אבוי,
כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו
בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן
ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים
שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים
המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה
עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים
ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן
פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא
ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות,
ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל
כך!
תשוקות
הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות
בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר
המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את
התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה
הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית
גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות,
מתוך כבוד"...
אינני
מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו
לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה
שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם
מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה
אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל
לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת
שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור
שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.
יוליה
אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה
ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר
נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת,
והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו
עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות.
הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:
דַּע שֶׁמַסֵכַת
הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,
אַחֶרֶת
סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,
כִּי אֶת
אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,
הָיִיתִי
מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.
כִּי רַק
שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!
הַאִם
תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:
וְאֶת דְּבָרֶיךָ
אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע
אֶפְשָׁר
שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.
הָאֵל יִצְחַק.
אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,
הוֹ רוֹמֵיאוֹ
אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:
אוֹ אִם
תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,
אֶזְעַף
וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.
כָּךְ
תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.
הָאֱמֶת,
מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -
לָכֵן
תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי
אַךְ בְּטַח
בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,
יוֹתֵר
מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן
יֵשׁ לְהוֹדוֹת,
עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.
אֲבָל מִבְּלִי
שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ
אֶת תְּשׁוּקַת
אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח
וְאַל
תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה
אֶת אֲשֶׁר
הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.
הערה: את
דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר –
המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו
של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה,
ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.
ומלבד
זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק
יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.
