במקרה
נתקלתי בשאלות ותשובות של הרב שלמה אבינר בעקבות השריפה בהרי ירושלים, שבעקבותיה
נשאל האם יש לעשות תשובה (תשובתו – כן, תמיד). להפתעתי הוא הזכיר שריפות גדולות
אחרות, ביניהן את השריפה הגדולה שהשתוללה בעיר המבורג בגרמניה בשנת 1842, מן
החמישי ועד השמיני בחודש מאי, והחריבה חלק ניכר מהעיר העתיקה של המבורג וכמה
מהמבנים היותר עתיקים בעיר, ביניהם כנסיית פטרוס הקדוש שלמגדל הפעמונים שלה מתייחס
היינה בטקסט שלהלן. הכנסייה והמגדל שוקמו, אך כמובן אינם זהים לקודמיהם שהיינה
הכיר היטב משהותו בבית דודו ופטרונו הסוחר סלומון היינה. האסון בצרפת באותם ימים
הוא אסון רכבות בפריס ב-8 במאי 1842 שנהרגו בו 55 איש ומעל מאתיים נפצעו – הרכבת היתה
עדיין כלי תחבורה חדש יחסית, והתאונה היכתה את הצרפתים בהלם.
היינריך
היינה: פריס, 20 במאי 1842
כרגע
רוב העמים פונים עדיין לעצב את הרגש הלאומי, או יותר נכון לנצל אותו, כדי להשיג
אחדות פנימית וריכוז כל כוחותיהם, ועל ידי כך להתחזק כלפי חוץ אל מול השכנים
המאיימים. אבל הרגש הלאומי הוא רק אמצעי למטרה, הוא שוב יתפוגג כשזו תושג, ואין לו
עתיד גדול מדי כמו אותה תודעה של אזרחות העולם, שהנפשות האצילות ביותר של המאה
ה-18 הכריזו עליה, ובמוקדם או במאוחר חייבת להגיע לשלטון, אבל לתמיד, לנֶַּצַח.
כמה עמוק מושרשת הקוסמופוליטיות בלב הצרפתים, לכך ניתנה עדות בולטת במקרה של
השריפה בהמבורג. מפלגת האנושות נחלה שם ניצחון גדול. עולה על כל הציפיות, באיזו
עוצמה אחזה פה החמלה בכל שכבות העם, כששמעו על האסון, שנפל על אותה עיר גרמנית
רחוקה, שמצבה הגאוגרפי מוכר אולי רק למעטים. כן, בהזדמנויות כאלה מוכח, שעמי האדמה
הזו קשורים זה לזה ביתר שאת מכפי שרוצים פה ושם לתפוס או לייחל, ושעם כל הבדלי
האינטרסים עדיין יכולה להתלקח באירופה אהבת אחים עזה, כשתבוא השעה הנכונה. אבל אם
החדשות על אותה שריפה מחרידה עוררו אהדה נוגעת ללב אצל הצרפתים, שחוו בה בעת אימה
מצערת בביתם שלהם, בהכרח היתה חזקה עוד יותר תחושת השותפות בקרב הגרמנים המתגוררים
פה, שיש להם חברים וקרובים בהמבורג. בין בני המולדת שהצטיינו בהזדמנות זו
בנדבנותם, חייבים לציין במיוחד את ג'ימס רוטשילד, כפי שבכלל מתבלט שמה של משפחה זו
כאשר יש לעשות מעשה של אהבת אדם.
והמבורג
המסכנה שלי מוטלת בהריסות, והמקומות שכה מוכרים לי, שבקרבת נפש שכזו צברתי עימם את
כל זכרונות נעורי, הם ערמת חורבות מעשנת! הכי הרבה אני מבכה את אובדנו של מגדל
פטרי – הוא התנשא כל כך מעל סביבתו הקטנה! את העיר יבנו במהרה מחדש עם בתים חדשים
וישרים ורחובות שנמתחו בסרגל, אבל זו כבר לא תהיה המבורג הישנה שלי, המבורג הזוויתית
כאניה, המבורג השופעת! ברייטֶנגיבֶּל, שם התגורר הסנדלר שלי, והיכן שאכלתי צדפות,
בלי בושה – טרף ללהבות! "המבורגר קורספונדנט" הודיע אמנם, שחומת הבוץ תתרומם
מן האפר כמו עוף החול, אבל אבוי! זו לא תהיה חומת הבוץ הישנה! ובית העיריה – כמה צחקתי
על תמונות הקיסר, המפוסלות מבשר מעושן של
המבורג, שקישטו את החזית! האם ניצלו הפיאות הגבוהות והמאובקות היטב, שהעניקו שם
לראשי הרפובליקה את מראם רם-המעלה? ישמרוני השמיים, מלהיטפל ברגע שכזה לפיאות
הישנות האלה. להיפך, רציתי בהזדמנות זו להעיד על כך, שהשלטון בהמבורג תמיד התעלה
על נתיניו ברצונו הטוב לקדמה חברתית. העם עמד כאן תמיד נמוך יותר מנציגיו, אנשים
בעלי החינוך והתבונה המשמעותיים ביותר. אבל יש לקוות שהשריפה הגדולה תאיר במקצת גם
את האינטליגנציות הנמוכות, ושכל עמה של המבורג יראה כעת שלא להעליב מאוחר יותר בתגרנות
קטנונית את רוח הזמן, שהעניקה להם באסון את נדיבותה. כלומר שכבר לא יוכלו בהמבורג
לדחות את השוויון האזרחי לאמונות השונות. – אנו רוצים לצפות מהעתיד לטוב ביותר:
השמיים אינם שולחים לשווא את הניסיונות הגדולים.
ונאחל
גם לעצמנו, שלא יוכלו לדחות עוד את השוויון האזרחי לאמונות השונות מתוך תגרנות
קטנונית או מכל סיבה שהיא.
