הפיה של דין

 

לנכדי דין שיהיה מחר בן חמש, שזה הסיפור שלו, ולנכדי אביב שהיום מלאו לו שלוש, שיהיו בריאים ומאושרים

 

יום אחד דין מצא בחצר בית הספר פֵיָה. היא היתה קטנה ועדינה וישבה על עלה והושיטה את ידיה לדין. דין הרים את הפֵיָה מאד בזהירות ביחד עם העלה שעליו היא ישבה, והניח אותה על השולחן שלו בכיתה. כשאמא באה לקחת את דין מבית הספר, הוא לקח את התיק וגם את הפֵיָה יחד עם העלה והניח אותה בזהירות על השולחן בבית.

אתה רואה את הפֵיָה שלי? שאל דין את אבא שישב בראש השולחן ושתה קפה.

אני רואה רק עלה, ענה אבא.

אתה בטוח שאתה אבא שלי? שאל דין.

למה אתה שואל אותי שאלה מוזרה כזאת? ענה אבא בשאלה. בוודאי שאני אבא שלך.

אז למה אתה לא רואה את הפֵיָה שלי? שאל דין. לאבא לא היתה תשובה.

דין אמר לאמא שהוא רוצה לסדר לפֵיָה מיטה. אמא הציעה לבנות לפֵיָה מיטה מלגו.

אבל לגו זה לא רך וחמים, אמר דין. הוא רצה לסדר לפֵיָה שלו מיטה רכה וחמימה.

אמא הוציאה מערימת הכביסה גרב בודדה ללא בת זוג ואמרה לדין: אולי הגרב תהיה מיטה לפֵיָה?

לא, אמר דין באכזבה. "בגרב יש חור".

אמא התבוננה בגרב. "באמת יש בה חור", היא אמרה ולא ידעה מה עוד להציע.

"אפשר להכין לפֵיָה מיטה ממגבת מטבח", הציעה סבתא. ואמא אמרה: רעיון טוב.

דין מיהר למטבח והוציא מהארון שתי מגבות מטבח לבנות עם פסים אדומים. מגבת אחת הוא פרש על השטיח והיא נהייתה סדין לפֵיָה, ובמגבת השנייה הוא כיסה את הפֵיָה בזהירות. זאת היתה השמיכה של הפֵיָה. עכשיו גם דין וגם הפֵיָה שלו יכלו ללכת לישון.

לילה טוב, פֵיָה, אמר דין, והפֵיָה חייכה אליו בלי מלים.

בבוקר שאלה סבתא את דין: מה שלום הפֵיָה שלך?

דין הסתכל במיטה של הפֵיָה ואמר בלחש: היא עדיין ישנה.