ספרות תחת השפעה

 

כבר זמן רב אני רוצה לכתוב את הרשימה הזאת, אבל התלבטתי אם כדאי לכתוב על התופעה הזו או שעדיף פשוט להתעלם ממנה, למרות שאני פוגשת בה שוב ושוב, בכל פעם בצורה אחרת, גם בספרות וגם בקולנוע. מה שעורר אותי הפעם הוא ראיון של גילי איזיקוביץ במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (3 ביוני 2022) עם הסופרת נעה ידלין שהוציאה לאור ספר חדש, ובו הזכירה המראיינת את ספרה המצליח "שטוקהולם", שעובד לסדרת טלויזיה מצליחה: "כשיצא "שטוקהולם" סיפרה [נעה ידלין] שההשראה לסיפור הגיעה ממבט באמה ובחבריה, שנדמה היה שחווים גיל התבגרות שני."

וזה מה שעצבן אותי, הטענה שמדובר ברעיון מקורי של נעה ידלין שצמח מהתבוננות באמה ובחבריה. אמנם לא קראתי את הספר "שטוקהולם" וראיתי רק פרק אחד מהסדרה ולא רציתי להמשיך לצפות. אבל לא איכות הספר או הסדרה היא העניין כאן, אלא שמרגע ששמעתי את עלילת הספר, ואחר כך הסדרה – פמפמו אותה בלי סוף – היה ברור לי שמדובר בעיבוד לסרטו המאד מצליח של קירק ג'ונס – הוא כתב את התסריט וגם ביים, בתקציב דל ובעזרת ידידים טובים ושחקנים מעולים שהסכימו לשכר מופחת – "להעיר את נד", שמספר על קשיש אירי מכפר נידח שזכה בפרס הלוטו האירי ומרוב התרגשות לקה בהתקף לב ומת, וחבריו ובהמשך בני הכפר כולו מסתירים את דבר מותו ומציגים במקומו מתחזה שיגבה את כספי הפרס ויחלקם בין בני הכפר העניים. יש מרשעת זקנה אחת שמנסה להכשיל את המזימה אבל לשמחת כולם היא נהרגת בתאונה והכל מסתדר, ויש גם סוד נוסף מלבד מותו של נד שיכול היה לשנות את העלילה, אבל הוא ממשיך להישמר בסוד.

הסרט "להעיר את נד" היה להיט ענק בכל העולם וגם בישראל צפו בו רבים, ולא הבנתי איך איש לא הזכיר את הדמיון של שטוקהולם לסיפורו של קירק ג'ונס, לפחות ברעיון הכללי, אם לא בפרטי העלילה.

בישראל כידוע רחמנים בני רחמנים. אפילו אילנה ברנשטיין, שהיה ברור שבתפקידה כעורכת בהוצאת "בבל" קיבלה מידי המתרגמת איילה בן-פורת את תרגום ספרה של הסופרת הצרפתיה ורוניק אולמי, שברנשטיין סירבה להוציא לאור ופרסמה מאוחר יותר ספר בשם "מחר ניסע ללונה פארק" שכמה וכמה קוראים מלומדים פסקו שהוא מועתק מספרה של אולמי, ואריאנה מלמד אף טענה שזו פעם שנייה שברנשטיין העתיקה את יצירתה של סופרת אחרת, בכל זאת קמו לברנשטיין שלל מגינים ותומכים שהתפלפלו על השפעה והשראה ועמלו להלבין את הגניבה הספרותית. כעת יצא תרגום ספרה של אולמי בהוצאת כרמל ואני מקוה שבכך ייעשה צדק גם עם הסופרת וגם עם המתרגמת. ליוצרים מגיע קרדיט על יצירתם ואפילו אם מדובר ברעיון בלבד. מותר גם לעבד יצירה, תוך כדי שמעבירים את הסיפור מארץ לארץ ועורכים בו שינויים, ובלבד שהעיבוד נעשה ברשות היוצר המקורי ושניתן לו קרדיט ראוי על יצירתו. אחרת זו פשוט גניבה. הגניבה הזו חמורה יותר ככל שהיוצר המקורי ידוע פחות. כשברכט כתב על "שווייק במלחמת העולם השנייה", גם ירוסלאב האשק וגם החייל האמיץ שווייק כבר היו מזמן איקונות תרבותיות, והמחזה של ברכט היה סוג של מחווה. אבל קירק ג'ונס וגם ורוניק אולמי אינם כה מפורסמים, הם בני זמננו, והעוול שנגרם להם בכך שאחרים שואלים את רעיונותיהם וסיפוריהם ומציגים אותם כיצירה מקורית ורעיון מקורי שלהם הוא עוול גדול.

כבר לפני שנים חשתי כך כשצפיתי בטלויזיה בסרטו של דניאל וקסמן "בר-מצוה" עם אורי גבריאל, והבנתי שאני רואה רימייק לסרטו של קן לואץ' "גשם של אבנים". בסרט של לואץ' ניסה שרברב בריטי עני לממן לבתו טכס קומוניון מפואר בכנסיה שהיה הרבה למעלה מאמצעיו, ולשם כך לווה כספים ונקלע למצוקה, גנב ושחט כבשה כדי למכור את בשרה – בגרסה הישראלית מדובר בזגג מקרית-שמונה שגונב דגים מבריכות דגים בקיבוץ שכן כדי לממן בר-מצוה מפוארת לבנו. לאחר תלאות כאלה ואחרות הדברים מסתדרים לשרברב הבריטי כשהמלוה בריבית נהרג בתאונה – הסיפור עניין אותי מאחר שהתבסס על סיפור אנטישמי רב גרסאות שבו המלווה בריבית היהודי הרשע – לואץ' השמיט מסרטו את זהותו הדתית של המלווה בריבית – מת מידי שמיים וכל העניים הנוצרים האומללים ניצלים. בגרסתו של וקסמן הסוף פחות אכזרי – קריית-שמונה מופגזת, שמשות רבות מתנפצות, ולזגג יש עבודה רבה שמאפשרת לו לממן את בר-המצוה של בנו. למותר לציין שלא היה שום ציון בסרט לכך שהוא מבוסס על סרט של קן לואץ', במקרה זה במאי ידוע מאד, אם כי סרטו המסוים הזה איננו מהידועים ביותר ובישראל פחות הצליח. בראיון שנערך עמו אמר המראיין לדניאל וקסמן ש"בר מצוה" איננו סרט אופייני לו, וחשבתי לעצמי, נכון, זה סרט של קן לואץ', שהסרטים שלו מאד נוצריים, אם כי בארץ לא תמיד שמים לכך לב. והעניין הוא שלא היתה שום בעיה עם העיבוד של וקסמן לו רק טרח להעניק לקן לואץ' קרדיט ראוי על סרטו.

לפעמים אני שואלת את עצמי אם זהו כשל אישי של יוצרים מסוימים, או שיש משהו גנוב ומעתיקני בכל התרבות והיצירה הישראלית שלנו, שמזכיר לי את הסרטים המצרים שצפינו בהם בזמנו בערבי שבתות, שהתרחשו במצרים ושיקפו לכאורה את התרבות המצרית, אבל רבים מהם שרטטו עלילות ידועות ומוכרות מהספרות והקולנוע העולמיים. ואני גם שואלת את עצמי אם הגניבות מתאפשרות מפני שבישראל הדבר החשוב ביותר הוא אם אתה מקושר היטב ויש לך חסידים ותומכים, ואז אתה יכול לגנוב את יצירתם של אחרים ואיש לא יבוא אליך בטענות.

גם את ספרה של הילה בלום "איך לאהוב את בתך" לא רציתי לקרוא, למרות שהיא מזכירה את השפעתה של אליס מונרו עליה ובתי שקראה את ספרה אמרה שהיא אף מצטטת אותה. הספר שלה כמובן איננו העתקה, אבל חשתי שהוא מין פולמוס אינטלקטואלי עם אליס מונרו ועם שרשרת הסיפורים העוסקים בגיבורה ג'ולייט וביחסיה עם אמה ועם בתה, שאף העניקו השראה לסרטו של פדרו אלמודובר "חולייטה". מונרו רקמה את הסיפורים האלה מתוך הכאבים הגדולים של חייה, שמעסיקים אותה גם ברבים מסיפוריה האחרים: אמה חלתה עוד בילדותה בטרשת נפוצה, והכל ציפו ממנה לטפל בה, אבל היא נמלטה מאמה החולה בכל הזדמנות, תחילה לבית סבתה, וכשהתבגרה נישאה לתושב קולומביה הבריטית בקצה השני של קנדה – היא גדלה במזרח קנדה ליד אגם יורון – והתרחקה מאמה החולה כמרחק יבשת. מאוחר יותר התגרשה מבעלה ובנותיה נשארו אצלו, והיא שבה מזרחה לעיירת הולדתה, דבר שגרר התרחקות בלתי נמנעת בינה לבין בנותיה, התרחקות שמונרו חוותה כעונש על התרחקותה מאמה. מן החיים האלה ויסורי הנפש האלה, הרוויים באשמה ובתודעה עמוקה של שכר ועונש, שעוברים ביצירתה של מונרו כחוט השני, היא טוותה את סיפוריה המטלטלים, שלפחות אחת מחברותי, שאף לה בת יחידה, סיפרה לי שסיפורן של ג'ולייט ובתה היה לה לסיוט שעינה אותה זמן רב. מותר כמובן לסופר להתרשם מיצירתו של סופר אחר וליצור יצירה משלו מתוך עימות ופולמוס עם היצירה האחרת, אבל אני, שאליס מונרו, שאיננה דומה לי כלל לא באישיותה ולא בסיפור חייה, קרובה ללבי במיוחד, לא יכולתי לשאת אפילו את ההשפעה המותרת הזו, כי הרגשתי שכשסופר כותב מתוך צער חייו ומתוך כאבו העמוק ויסורי נפשו, יש בסיפורים איזו אמת, שסופר אחר שלא חוה את הדברים בגופו והם אינם נובעים מנפשו, איננו יכול להגיע אליה, ולכן עצם הניסיון לספר סיפור, גם אם הוא מקורי לגמרי, אבל נהגה ונולד מתוך סיפורו של סופר אחר שכתב מדם לבו, יש בו משום התנכרות לאמת שמתוכה צומחת הספרות, והספרות שצומחת מתוך האמת האישית של הסופר היא היחידה שאני רוצה לקרוא.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לאחרונה פרצו לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי. אני כמובן לא חסמתי איש אך אינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.