הדבר
שהכי שימח אותי השבוע זה שבסקר של ערוץ 12, 41 אחוז מהנשאלים תמכו בהסכם לשחרור
החטופים תמורת הפסקת הלחימה, יותר מ-38 אחוז שהתנגדו להסכם כזה, כי לפי הדיבורים
בטלויזיה אפשר לחשוב שחלום חייהם של רוב הישראלים הוא להילחם בחמאס עוד שנה לפחות.
לי נמאס מהמלחמה הזאת, שמהתחלה לא האמנתי שאפשר לנצח בה ולסלק את החמאס מעזה. זה
נשמע לי כמו התרברבות חסרת בסיס. אני מבינה שהיו חייבים להגיב קשה אחרי הטבח,
שאסור היה לתת לו לקרות, אבל הדיבורים על חודשים ואולי שנים של לחימה מעוררים בי
חלחלה. כמה בחורים צעירים עוד ייהרגו לנו בשביל לפוצץ עוד מנהרה שיש עוד אלפים
כמוה ולעולם לא נשמיד את כולן. לו היתה לנו ממשלה נורמלית אפשר היה להגיע להסכם עם
הרשות הפלשתינית שתהפוך למדינה פלשתינית ותשלוט גם בעזה, כמו שהיה אמור להיות על
פי הסכם אוסלו, והחמאס היה מאבד את הלגיטימיות שיש לו כיום בלא מעט מדינות. אבל
ממשלת נתניהו שואפת בדיוק כמו שתיארו אותה בארץ נהדרת מפי מריאנו בתפקיד נתניהו: "המטרה
שלנו למוטט את החטופים ולהחזיר את החמאס". להגיד לא חמאסטאן ולא פתחסטאן זו
התחכמות, כי אין משהו אחר, ומי שמסית נגד הרשות הפלשתינית בהכרח מחזק את חמאס. אני
מיואשת מהממשלה, מהצבא, מהכל. הטבח ייאש אותי, ההפקרות ייאשה אותי, הפגזים שהרגו
בני ערובה בבארי ייאשו אותי, רצח שלושת החטופים ששיחררו את עצמם שבר אותי סופית.
הדבר היחיד שעודד אותי מעט זו שיבתם של מאה ועשרים וארבעה חטופים. הייתי מאושרת
לראות כל אחד ואחד מהם, וכשהעסקה התפוצצה, וכל מה שנשאר אלה פניהם של החיילים
ההרוגים מדי בוקר והסרטונים של החמאס של החטופים המעונים, נשברתי סופית. אני
מרגישה רק פחד מהמשך המלחמה הזו, שאני לא מאמינה שתביא לשינוי מהותי. אני חושבת
שרוב האנשים מבינים שדברים לא ישתנו מהותית. חלק גם אומרים את זה בפה מלא, שתוך
כמה שנים הכל יחזור לסורו.
הדבר
היחיד שמעניין אותי זו החזרת החטופים, ובראש וראשונה משפחת ביבס, ההורים והפעוטות
הג'ינג'ים הקטנים, אבל גם כל האחרים. החיים שלהם זה הדבר הכי חשוב, ואני רותחת
כשאומרים שאם יחיא סינוואר מוקף בחטופים זו דילמה. לי אין שום דילמה: חיי החטופים
הם קדושים. אם צריך לשמור על חייו של סינוואר כדי להציל אותם, זה בעיני מה שחובתנו
לעשות. בכל פעם שאומרים בתור הישג שהרגנו הרבה מחבלים אני מתקוממת. להרוג מחבלים
זה לא הישג, מה גם שבמקום כל מחבל שנהרג מגיע אחד אחר, שהרבה פעמים גרוע מקודמו. הישג
זה לגרום לחמאס להפסיק לירות טילים על ישראל ולהחזיר את החטופים. אין לי מושג איך
עושים את זה, אבל דרך המלחמה לא הוכיחה את עצמה כיעילה למטרות האלה. אפילו להיפך.
נכון שללא הלחץ הצבאי חמאס לא היה מחזיר אף אחד, אבל חוץ מחיילת אחת צה"ל לא
הצליח במשך שלושת החודשים שבהם הוא פועל ברצועה לשחרר חטופים, ולהמשיך להילחם שם
יקר מאד, גם בכסף וגם בדם, ולא נראה לי שווה להקריב חיים של בחורים צעירים כדי
לפוצץ עוד מנהרות. אנחנו צריכים את הצעירים בחיים. החברה שלנו צריכה אותם חיים
ופועלים. זה מה שלמדתי ממלחמת יום הכיפורים: שהאנשים שמתים במלחמה חסרים אחר כך
בחיים. החללים שהם משאירים בחברה שלנו לא מתמלאים. יש לנו כנסת גרועה וממשלה איומה
בגלל שהטובים שהיו צריכים להיות שם מתו במלחמות, ואין להם תחליף, ואלה שנהרגים
עכשיו הם לא חסרים רק עכשיו, הם יהיו חסרים גם בעוד חמישים שנה. אתם שצעירים עכשיו
ותחיו עוד חמישים שנה ויותר, תזכרו את הדברים שלי. כל צעיר שנהרג במלחמה משאיר חור
שלא מתמלא וגם בעוד חמישים שנה ירגישו את החור הזה. לכן מלחמות זה הדבר הכי גרוע.
צריך לסיים אותן בכל מחיר, ולהציל את מי שעלול למות בהן, ובמקום להרוס את עזה צריך
לבנות את הישובים שנהרסו. לבנות יותר טוב ויותר חזק. הנצחון זה לא עזה הרוסה.
הנצחון זה בארי וניר עוז ושדרות ואופקים בנויים ומשגשגים וילדים משחקים בשמחה,
הנצחון זה מטולה ומנרה עומדות על תילן, הנצחון זה הבתים שנבנים ולא אלה שנהרסים,
הנצחון זה לבחור בחיים.
