וו.ה.אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

התרגום מוקדש לניצן וגיא ליום נישואיהם

 

וו.ה. אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

כשיצאתי ערב אחד

וברחוב בריסטול צעדתי מטה

ההמונים על המדרכה

היו שדות קציר של חיטה.

 

ולמטה ליד הנהר הגואה

שמעתי שירת אוהב מזדמרת

תחת קמרון המסילה:

"האהבה איננה נגמרת.

 

"אוהבך, יקירה, ואמשיך לאהוב

עד שאפריקה לסין תתחבר,

ויקפוץ הנהר מעל ההר,

ודג האלתית ברחוב יזמר.

 

"אוהבך עד שהאוקינוס

יקופל ויתלה לייבוש ממים

ושבעה כוכבים יגעגעו

כמו אווזים בשמים.

 

"הַשָּׁנִים ירוצו כמו ארנבות

כי אוחז בזרועותי

את פרח הזמנים,

האהבה הראשונה בעולם."

 

אך כל השעונים בעיר

השמיעו את צלצולם:

"אל יוליך אותך הזמן שולל.

אינך יכול לכבוש את הזמן.

 

"במחילות הסיוטים

שם את הצדק מפשיטים

הזמן מביט מן הצל

וכשאתה מנשק הוא משתעל.

 

"בדאגה וכאב ראש

דולפים החיים כמטר

והזמן יקבל את מבוקשו

אם לא היום אז מחר.

 

"בתוך עמקים ירוקים

שלג נורא התעבה

הזמן שובר את מעגלי הריקוד

ואת קידת הטבלן המרהיבה.

 

"טבול את ידיך במים

טבול אותן עד פרקן,

הבט, הבט באגן

ותהה מה הפסדת כאן.

 

"הקרחון בארון קודח

הַמִּדְבָּר נאנח במיטה

והסדק בספל התה פותח

לארץ המתים סמטה.

 

"באשר קבצנים מגרילים שטרות

וג'ק מוקסם מן הענק

ונער השושן הצחור שואג

וג'יל נופלת על הגב.

 

"הו הבט בראי, אל תחדל,

הו, הבט ביגונך,

החיים נותרו ברכה

גם אם לברך לא תוכל.

 

"הו עמוד, עמוד בחלון,

כאשר בבכי תמרר:

את שכנך הסורר תאהב

עם לבך הסורר."

 

הנאהבים כבר חמקו

כבר היה מאוחר, מאד מאוחר,

השעונים לצלצל פסקו

והלאה זרם הנהר.

 

 

הערות המתרגמת:

 

אודן יוצר בשירו תחושה של שיר עם, וגם מזכיר שירי וסיפורי עם כמו סיפור ג'ק והאפון הענק, שיר הילדים Jack and Jill ושיר הילדים Green grow the rushes, הבנוי בדומה ל"אחד מי יודע", מהאחד ויחיד עד שנים-עשר השליחים, ובו מוזכרים Lily white boys, נערים צחורים כשושן, כלומר טהורים מחטא, כמו השושן הצחור המסמל את הבתולה מריה.

טבלן הוא עוף מים דומה לברווז.

 

השיר המקורי:

 https://poets.org/poem/i-walked-out-one-evening

 

 

זיני הביתה

  

לא הייתי מאלה שהזדעזעו כאשר דוד זיני מונה לראש השב"כ. לא ידעתי עליו הרבה, לבד מכך שאחיו שמואל זיני מנהל את עסקיו בישראל של המיליארדר סיימון פאליק המקורב לנתניהו, ושזו כנראה הסיבה למינוי. ידעתי גם שהתמנה לראש השב"כ מאחורי גבו של הרמטכ"ל אייל זמיר, מה שהיה די מגעיל, אבל חשבתי שזו יותר אחריות של נתניהו, שלעולם איננו עושה דברים בצורה הגונה וראויה. אפילו המכתב של אשתו לנשות אנשי השב"כ, שהרגיז הרבה אנשים, לא הטריד אותי במיוחד – הוא נראה לי כמו עוד קלישאה קיטשית של "אשת חיל" שהמגזר הדתי מטפח, ואין צורך לקחת ברצינות יתרה. אבל השבוע זיני חצה את כל הגבולות. לא גבולות של חוק, גבולות של אנושיות, ואי אפשר לשאת את חוסר-האנושיות שלו.

כמה עלוב ומרושע לומר בתגובה להוראה המחפירה שלו לבטל את אירועי חודש הגאווה ואת התקציב המוקדש להם שה"שב"כ איננו צריך להתעסק באירועי גאווה". במדינת ישראל הומוסקסואלים משרתים בכל כוחות הביטחון, מסכנים את עצמם ולעתים גם מקריבים את חייהם. מדינת ישראל איננה פוטרת הומוסקסואלים משירות, וכבר שנים רבות מגייסת אותם לכל תפקיד ביטחוני שהם נדרשים לו. לאירועי גאווה בכוחות הביטחון, וגם בכל מוסד או גוף אחר, יש מטרה אחת: לתת להומוסקסואלים, שבמשך שנים רבות סבלו מאפליה ומביזוי, תחושת כבוד ושייכות, ולהעביר להם מסר של קבלה ושיתוף. כאשר ראש השירות מבטל את אירועי הגאווה – בסך הכל מדובר במקרה זה בהרצאה ולא במסיבה, הוא מעביר את המסר ההפוך: אתם, ההומוסקסואלים, אינכם שייכים ואינכם רצויים. בלתי נסבל שראש השירות מעביר מסר כזה לאנשים המשרתים תחתיו. לא כנסת ישראל ולא משרד ראש הממשלה לא החליטו שהומוסקסואלים אינם רצויים בשירות הביטחון הכללי. דוד זיני כראש השירות החליט על דעת עצמו להעביר להם מסר שלילי ולגרום להם לחוש בלתי רצויים. זוהי לא רק נסיגה לאחור ביחס כוחות הביטחון לשילוב הומוסקסואלים, זהו גם צעד שפוגע באנשים בגלל נטייתם המינית, ולכן זהו גם צעד פוגעני ומרושע כלפי קבוצה שעדיין סובלת מדעות קדומות כלפיה ולפיכך גם מאפליה. אי אפשר להתייחס לכך כאל צעד טכני או חסר חשיבות. ראש הממשלה היה חייב להביע את דעתו על הפגיעה הזו באנשים שהתנדבו לשרת בשב"כ, שכפוף למרותו, מכיוון שמדובר בשינוי מדיניות ושינוי המסר של שילוב הומוסקסואלים שהיה מקובל במשך שנים רבות. כמובן שהיה ראוי שיו"ר הכנסת, שעם מינויו לתפקיד הדגיש את משמעות המינוי לקהילה הגאה, יתקומם ויסתייג מצעדו המכוער של ראש השב"כ, לולא השלמנו מזמן עם היותו של אמיר אוחנה בובה של נתניהו, שמחא כפיים וצהל למשמע שאלתו המחפירה של טראמפ בעת ביקורו בכנסת, מדוע הנשיא יצחק הרצוג איננו מעניק לנתניהו חנינה. כל אדם הגון ואנושי – וכל מי שביטחון ישראל יקר ללבו – צריך לחוש לנוכח הוראתו זו של זיני מיאוס ובחילה.

אבל זיני לא הסתפק בפגיעה בהומוסקסואלים והורה הוראה פסולה ומרושעת עוד יותר: הוא הורה לפרק פינת הנצחה וזיכרון לחללי השב"כ מן ה-7 באוקטובר, שבה הוצגו תמונותיהם ודברים לזכרם. אחת מהם היתה סמדר עידן ז"ל שנרצחה בביתה בכפר-עזה לעיני ילדיה, לאחר שגם בעלה רועי נרצח בידי המחבלים. ילדיה מיכאל ועמליה הסתתרו שעות בארון עד שחולצו, והבת הקטנה, אביגיל בת הארבע, נלקחה בשבי יחד עם השכנה הגר ברודץ וילדיה, והוחזרה עמהם אחרי כחודשיים. חשבתי על שלושת ילדיה של סמדר שאולי יבואו למקום עבודתה ויראו שתמונתה כבר איננה תלויה שם בכניסה, כי לראש השב"כ זיני לא נעים להביט בתמונת העובדת שנרצחה ואחיה לגורל. מי מפרק פינת הנצחה? כיצד יכול אדם לעשות דבר כזה למשפחות החללים? המעט שמבקשות משפחות ההרוגים במלחמות ישראל הוא להנציח אותם בכל דרך שאפשר: כיחידים או בחבורה, בלוחות זיכרון או במדבקות פשוטות, בגינות או באנדרטאות, התרבות הישראלית היא תרבות הנצחה וזיכרון מתוך הטרגדיה של החיים במלחמה אינסופית. למרות המחלוקות הרבות בחברה הישראלית, הכבוד לנופלים ולמשפחותיהם מאחד ומלכד את המגזרים השונים. אין דבר מנוגד יותר לישראליות ולציונות מפירוקה של פינת זיכרון לנופלים. וגרוע מהמעשה הצידוק המחפיר: "אין צורך לראות את המחדל מול העיניים כל הזמן."

מי שמפרק פינת הנצחה איננו ראוי להיות לא אלוף בצה"ל ולא ראש השב"כ. ומי שאיננו רוצה לראות את המחדל של השביעי באוקטובר מול העיניים כל הזמן איננו ראוי להיות לא איש צבא ובוודאי לא ראש השב"כ. הדבר הראשון במעלה שצריך כל אדם ואדם שמשרת בכוחות הביטחון של ישראל, ובפרט בתפקידים בכירים, הוא לראות לנגד עיניו כל העת את מחדל השביעי באוקטובר, ולמלא את תפקידו בדחילו ורחימו. בוודאי מי שהתירוץ – השקרי כמובן – למינויו במקום רונן בר, היה כביכול אחריותו של רונן בר למחדל השביעי באוקטובר. הסיבה האמיתית למינוי היתה כמובן נכונותו של זיני לסייע לנתניהו לחמוק ממשפטו באמצעות הנפקת חוות דעת מגוחכת שעדות נתניהו במשפטו מסכנת אותו – חוות דעת שקרית שרונן בר סירב לספק, וכן לסייע לנתניהו לחמוק מאחריותו למחדל ה-7 באוקטובר ולגלגל את אשמתו במחדל על אחרים, לסייע להשכחה ולרמיסת הזיכרון והקורבנות גם יחד. התכונות שהוקיר אצלו נתניהו הן אותן התכונות שנתניהו עצמו מצטיין בהן: דורסנות, רשעות, יוהרה, גסות-רוח, בוז לזולת וניכור. כשממשלת הטבח תסולק ותקום במקומה ממשלה הגונה, היא תהיה חייבת לפטר את זיני ולמנות במקומו ראש שב"כ שמייצג את ערכיה של החברה הישראלית, אלה שנתניהו ואנשיו רומסים עד עפר.

אמה גנון / שולחן ליחיד

 

עשר שנים אחרי שדומיניק המכונה דום וווילו (Willow) הפכו לזוג, ושלוש שנים לאחר שהקימו סטארט-אפ מצליח שניהלו לכאורה ביחד – ווילו תיאלץ להבין במהרה שהכל היה לכאורה, שזכויותיה במיזם המשותף אינן רשומות ואינן מובטחות – היא תזכה לפיצוי צנוע על תרומתה למיזם, ואילו בן-זוגה ימכור אותו במיליונים, לאחר שיעזוב אותה, דווקא כשציפתה שסופסוף יציע לה נישואים ויקים איתה משפחה, כפי שהבטיח לה שוב ושוב בחלוף השנים.

ווילו מרגישה שאיבדה עשר שנות חיים ומתמוטטת. היא חוזרת לחיים אט אט בעזרת דודתה קרלה שגידלה אותה לאחר שאמה נטשה אותה בילדותה, ובעזרת לולה, חברת ילדות מסורה, ולהפתעתה גם בעזרת משפיענית רשת צבעונית שמנהלת מותג שמהלל רווקות, ומתגלה בהמשך כלסבית צעירה ומבולבלת שמתקשה לצאת מהארון. ווילו עצמה מגלה שדי נעים לה להיות לבדה, לאחר שנים של חיים במחיצת גבר שדיכא וניצל אותה מבלי שהיתה מודעת לכך, או שלא רצתה להודות בכך אפילו בפני עצמה, כמה יחסיהם מדכאים ומאכזבים, וכמה היתרון היחיד של הזוגיות הוא בנראות החיצונית שלה – היה לה עם מי להיות ועם מי ללכת לכל מקום, והיא ממש מפחדת מכך שתצטרך לבוא לחתונת חברתה ללא בן-זוג, כאילו הרווקות היא סוג של פגם, מין נכות שיש להסתירה. היא מרגישה שמעמדה בין חברות ילדותה התערער גם הוא: כעת היא זו שאין לה בן-זוג, ושלא מזמינים אותה לבילויים זוגיים, ויותר מהכל מתחברת בנפשה חוויית הנטישה של דומיניק לחוויית הנטישה שחוותה עם האם שנטשה אותה בילדותה. מנגד היא נפתחת כעת להיכרויות חדשות שלא היתה חווה לצד בן-זוגה, וגם הופכת מודעת יותר לדמויות היציבות בחייה, כמו דודתה שאימצה אותה ודאגה לה תמיד, וגם כעת מתגלה כמעוז של רגישות ואהבה.

הספר הזה של אמה גנון נוגע מאד ללב, מפני שהוא מתאר הרבה אמיתות חיים שנשים מכירות היטב: גברים חיים שנים עם נשים שאינם אוהבים באמת, כי זה נוח שמישהי מנקה ומבשלת וישנה במיטתך, ונשים חיות שנים עם גברים שאינם אוהבים אותן באמת ושמדכאים אותן עד עפר ואינן מעלות בדעתן לעזוב, מפני שמעמדן החברתי של נשים בודדות נמוך, והן צריכות לבחור בין להיות מדוכאות על ידי בן-זוג נצלן ולא נאמן לבין להיות מדוכאות על ידי החברה בכללה. זה היה המצב בעבר והוא לא מאד השתנה. האופנות משתנות, המוסיקה משתנה, הטכנולוגיה משתנה מאד. יחסי גברים ונשים משתנים מעט ולאט. ווילו היא זו שהציעה את השם לסטארט-אפ והיתה אחראית על המיתוג, אבל לא עמדה על כך שזכויותיה כמייסדת-שותפה יירשמו ויכובדו. כמו נשים רבות היא ויתרה על הכרה ועל מיסוד של מעמדה, מתוך אמון בקשר ממושך שנדמה היה לה שיימשך לעד, ומתוך רגש אשמה מתמיד כלפי בן-זוגה, כאילו היא זו שאיננה תורמת די הצורך, והיא זו שצריכה לפייס אותו כל הזמן על כך שאיננה מסורה דיה. אחד הפרקים היותר מתסכלים בספר הוא תיאור טכס שבו זוכה המיזם בפרס, אבל רק דומיניק ושותפיו הגברים מוזכרים כמייסדים, וכולם זוכים להוקרה ותודות מלבד ווילו, ששמה איננו מוזכר כלל בטכס, לא כמייסדת, לא כשותפה, לא כעובדת, היא נוכחת בטכס והיא מחוקה ושקופה לחלוטין, חווייה שנשים רבות חוו מבשרן. מישהו מחבריה החדשים ישאל אותה אם בן-זוגה פיזר עליה פירורי לחם, וכך היא לומדת ביטוי חדש שמתאר מערכת יחסים שבה הגבר זורק לאשה פירורי יחסים, וכך מקבע אותה במערכת יחסים שכולה פירורי יחסים ללא בשר. המבט המפוכח על מערכת יחסיה עם דומיניק שהתרסקה לרסיסים, גורמת לווילו להתבונן מחדש ביחסיה עם חברות ילדותה, שלעתים תומכות ולעתים מגבירות את כאבה, וקשה לה שלא להרגיש בודדה בעולם, למרות שאיננה בודדה, ולמרות שנשים רבות שעברו חוויות דומות יתקנאו בתמיכה שהיא זוכה לה מצד דודתה וחברותיה.

לא יכולתי לקרוא את הספר הזה על עשר שנות זוגיות שמסתיימות באחת מבלי לחשוב על בעלי שעזב אחרי עשר שנים, אבל לי היו שתי ילדות קטנות ולא יכולתי להתפרק, או להתאבל, או להפסיק לתפקד, או לצאת לחופשה, ואולי זה היה בעצם לטובה. אבל את חוויית הבדידות והניתוק מהחברה אני זוכרת היטב. משום מה כל מה שעלה בדעתם של חברי היה להציע לי שידוכים עם חבריהם הרווקים. איש מהם לא חשב על הדבר הפשוט והמנחם שציפיתי מהם: להזמין אותי או לקפוץ אליי לכוס קפה, ולדבר איתי על כל הדברים שדיברנו עליהם קודם, או במלים אחרות, להמשיך להיות חברים שלי, במקום לנהוג בפטרונות ולנסות לנהל לי את החיים. בספרה של אמה גנון ווילו דווקא מצליחה לשמור על יחסיה עם חברות ילדותה, שהן החברות היחידות שהיו לה גם בזמן שחיה עם דומיניק – הספר איננו אומר את הדברים במפורש, אבל ברור שבזמן שחיה עם דומיניק לא יצרה ווילו קשרי חברות חדשים, וכן, זהו אחד המאפיינים של זוגיות רעילה – בן-זוג שאיננו מאפשר לבת-זוגו לטפח קשרים חברתיים והופך אותה לתלויה בו לחלוטין. אני חשבתי שהמאמץ בספר לסגור יפה את כל המעגלים, כך שווילו שומרת על יחסיה הקרובים עם חברות ילדותה מתקתק ואופטימי מדי. כשמאבדים בן-זוג מאבדים הרבה חברים, גם חברים מהצד שלך, וגם החברויות משתנות, כי מי שהקשרים הקרובים ביותר בחייו התערערו, איננו יכול לסמוך בקלות על חברים, ישנים או חדשים, ולא פעם הוא מגלה שאיננו יכול לסמוך גם על בני משפחתו הקרובים.

זהו ספר בריטי מאד, לונדוני מאד, הדמויות בו מאד מעודכנות ומאד בעניינים, האלכוהול זורם כמים, ואף אחד איננו מציע לווילו שידוך עם חבריו הרווקים. הדמויות בספר הן בשנות השלושים או בשנות העשרים לחייהן, לכאורה רחוקות מאד ממני בגיל ובחוויות, וערבי שתייה, בקרים של הנג-אובר ואפילו חופשות על שפת הים אינם חלק מעולמי, ובכל זאת יכולתי מאד להזדהות עם הנשים בספר, שכל אחת מהן, שונות ככל שהינן זו מזו, נאלצת לחוות משהו מצערן של נשים, בעולם שהכל משתנה והשתנה בו, מלבד טבעם של האנשים.    

 

Emma Gannon, Table for One, HarperCollinsPublishers, 2025, 357 p.

העצב המשותף

 

כשהייתי באנגליה אצל בתי ניצן, לא רציתי לעשות משהו מיוחד, רק לאכול איתם ולדבר איתם. זה מה שהכי חסר לי, בגלל שהם רחוקים: לעשות דברים יומיומיים ביחד. נהניתי להכין לנכד שלי דין סנדוויץ', ולראות אותו אוכל אותו ונהנה. פתאם שמתי לב שהוא מדבר המון עם ג'מיני, הבינה המלאכותית, ממש מנהל שיחות עם הבינה המלאכותית, על כל הדברים שמעניינים אותו, והמון דברים מעניינים אותו, פוליטיקה ואסטרונומיה וטכנולוגיה וכמובן משחקי מחשב. כשהוא יהיה גדול הוא רוצה להיות ממציא של משחקי מחשב, וכמובן שהוא אוהב לשחק המון במחשב. לפעמים הוא זרוק על המיטה ומשחק במחשב, ולפעמים הוא צופה במשחקי מחשב בטלויזיה, ואז הוא מקפץ מול הטלויזיה, כאילו גם הוא דמות במשחק מחשב. המונדיאל לא מעניין אותו, כי הוא לא אוהב כדורגל, רק משחקי מחשב. בעצם גם אבא שלו אוהב משחקי מחשב ולא אוהב כדורגל. הנכד הקטן שלי אביב, שגר ביפו, דווקא אוהב לצפות במשחקי כדורגל, אולי בגלל שבתי שרון צופה איתו במשחקים. הם אוהבים לצפות ולתמוך בקבוצה החלשה יותר, כמו קורסאו או כיף ורדה, והם שמחו מאד כשקורסאו הצליחה להכניס גול אחד, מול שבעת הגולים שהגרמנים הכניסו במשחק. פעם, לפני שנים, נהניתי לצפות במונדיאל, ועכשיו אני לא מסוגלת. חזרתי לצפות בחתונמי, שזאת תכנית לבנות. את רוב הזוגות שם אני לא אוהבת - יש רק זוג אחד שמוצא חן בעיניי, אביתר ונטע, שמדברים מעט ונראים יותר מאוהבים מאחרים, למרות שהם אנשים כאלה שפוחדים להתאהב, וזה מאד נוגע ללב. כשהייתי צעירה רציתי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, זה נראה לי חלק מהמאבק הפמיניסטי להתעניין בדברים שנחשבים גבריים, ואחר כך הפסקתי להתעניין בדברים גבריים, והפסקתי להתעניין בצדדים הגבריים של דברים כמו מלחמות. עכשיו אני חושבת רק כמה בחורים צעירים נהרגים סתם, ואני לא יכולה לשאת את זה. כבר מלאו לי שבעים שנה, ואני חושבת על הבחורים שנהרגים בגיל עשרים וכל החיים נלקחים מהם. איך אפשר לשאת את זה, במיוחד כשהמוות הזה נראה כל כך חסר מטרה. נתניהו מספר שהוא הציל אותנו מהשמדה. זה שקר כמובן. לולא יצא למלחמה על איראן היה שקט בצפון ובכל המדינה, אנשים לא היו נהרגים סתם ואף אחד לא היה מאבד את הבית שלו ואת כל רכושו. המשטר האיראני היה עסוק בלדכא ולרצוח את העם שלו, שאת זה הוא עשה בכל מקרה, והוא לא היה מקבל את המיליארדים של הכספים האיראניים שהוקפאו, וזה היה כמובן הרבה יותר טוב. מלחמות לא פותרות בעיות, רק מוסיפות בעיות חדשות, ולכן צריך לצאת למלחמה רק כשאין ברירה, כשתוקפים אותך, ובשום אופן אסור לצאת למלחמת בחירה כשלא חייבים, וזה גם לא חוקי, לצאת למלחמה שאיננה לצורך הגנה עצמית. אני לא יודעת להסביר למה אביתר ונטע כל כך נכנסו לי ללב. הם כאילו הכי רחוקים ממני, אנשי צבא, אנשים ששירתו הרבה שנים ועדיין משרתים במילואים ארוכים, ואביתר אפילו תהה על עצמו כמה הוא אוהב ללכת למילואים, אפילו יותר מלעבודה, והוא תולה בכניסה לבית דגל ישראל גדול. אני בכלל לא מניפה דגלים, אפילו לא ביום העצמאות. היחסים שלי עם מדינת ישראל די משובשים מאז שנתניהו הסית נגד רבין, ורבין נרצח ונתניהו עלה לשלטון על גופתו. מאז אני מרגישה שגנבו לי את המדינה, ואני לא יודעת אם היא תחזור להיות שלי. פעם עוד היתה לי קצת סלחנות כלפי הימין, אבל עכשיו בכלל לא, מאז השביעי באוקטובר בכלל לא. בכל זאת אביתר ונטע נכנסו לי ללב ואני רוצה כל הזמן לחבק אותם. הם כבר לא מאד צעירים, אבל צעירים בהרבה מהבנות שלי, ואולי הם לא הקימו קודם משפחה בגלל הנאמנות שלהם לצבא ולמדינה, ומשהו בהם נוגע לי ללב וגם מעציב אותי קצת. הם בוודאי תמכו במלחמה באיראן ותומכים במלחמה בלבנון, וזה בוודאי נראה להם הכרחי. אנשים לא הולכים כל כך הרבה למילואים בלבנון, אם הם לא חושבים שהמלחמה הכרחית, והם גם האנשים שמשלמים את מחיר המלחמות, כי מה שהכי מקומם במדינה שלנו זה שאנשים ששולחים את האחרים להילחם לא משלמים בעצמם שום מחיר, ואפילו דורשים לעצמם פטור. גם בגלל זה אנשים מעדיפים את גדי איזנקוט, כי הוא איבד את הבן שלו במלחמה וגם שני אחיינים, ואולי אנשים חושבים שמי ששילם את המחיר הגבוה ביותר יהיה זהיר בלשלוח אנשים למות. אחד הדברים שמסקרנים אותי אצל אביתר ונטע זה שהם אנשים עצובים. הם מנסים לשמוח אבל הם עצובים, והם לא מסוגלים ממש לשמוח. העצב עוטף אותם כמו ענן והם לא באמת יכולים לסלק אותו, הוא יושב להם חזק על הלב. כשהייתי אצל בתי ניצן באנגליה הייתי מאד שמחה, אבל כל הזמן דאגתי מה קורה בישראל וכל הזמן הסתכלתי מה החדשות בישראל, ואם לא פורצת חלילה עוד מלחמה. עכשיו שחזרתי לישראל אני הרבה יותר מתגעגעת אליהם, להכין להם שקשוקה ולשבת לאכול איתם בסלון ולדבר איתם, שאני לא יודעת מתי זה שוב יקרה, ואם יהיה בישראל סופסוף שקט, שנוכל להיות פחות עצובים והם יבואו לבקר אותנו כאן. אולי מה שנשאר לי במשותף עם הישראלים ששמחים ללכת למילואים זה רק העצב הזה שאין לו סוף, של מי שיודע שמגיע לו טוב יותר, אבל מפקפק שזה אי פעם יקרה.

שמחה רוטמן וחבריו חוגגים את פועלם

 

חברת הכנסת והשרה לשעבר מירב כהן ממפלגת "יש עתיד", כיום "ביחד", שאלה את יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', מה דעתו על הקדנציה שלהם, והוא ענה לה "קדנציה נפלאה", תשובה שהרגיזה רבים, אבל מבחינתו הוא ענה לה את האמת. מפלגת הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק איננה נמצאת בפוליטיקה כדי לחזק את הדמוקרטיה ולהיטיב עם אזרחי ישראל. המפלגה הזו נמצאת בפוליטיקה כדי להפוך את ישראל למדינת הלכה, כפי שסמוטריץ' הצהיר במלוא פיו, כדי לבטל את המאפיינים הדמוקרטיים שהיו למדינה, לבטל את עצמאות מערכת המשפט, לבטל את שלטון החוק ואת זכויות האדם, כל זאת במטרה לגרש את הפלשתינים מיהודה ושומרון, ואם יוכלו גם מעזה, ועל פי חלומם מכל שטחי מדינת ישראל, וכדי ליישב את כל האדמות הפלשתיניות ביהודים, ומבחינת המטרות שלהם הקדנציה שלהם אכן היתה נפלאה. חמאס השתלט על קיבוצים בעוטף עזה, רצח את יושביהם והרס ושרף את בתיהם, מה שנחשב בעיני רוב תושבי ישראל לאסון מחריד, אך בעיני סמוטריץ' ותומכיו נתפס כנס גדול, שגם פגע מאד ביריביהם הפוליטיים, וגם פתח בפניהם הזדמנות, כפי שקיוו, להשתלט על עזה, לגרש את יושביה הפלשתיניים ולהקים לאורכה התנחלויות. אמנם לא כל חלומותיהם התגשמו. בעזה יושבים עדיין פלשתינים, למרות שרובה נהרסה עד היסוד, במטרה מוצהרת למנוע מהפלשתינים לשוב לבתיהם, אבל לסמוטריץ' ותומכיו יש סבלנות והם עדיין מקווים להשתלט על אדמות עזה. ביהודה ושומרון הקימו סמוטריץ' וסטרוק "חוות" שהן בעצם קראוונים עם זוג או כמה מתנחלים אלימים, שעוסקים בהתעללות בפלשתינים, בהרס וביזת בתיהם ורכושם ואפילו ברצח פלשתינים – תמיד אפשר לטעון שהם "חשו מאוימים", ומשטרת בן-גביר לא תעצור אותם ולא תחקור את פשעיהם, וכך הם מצליחים למרר את חיי הפלשתינים ןלגרום לגירושם ומשתלטים על אדמתם. כמובן שה"חוות" זקוקות להגנה, ולצורך זה העבירה ממשלת נתניהו-סמוטריץ' בן-גביר את רוב כוחות הצבא שהיו בעוטף עזה בעבר לשטח יהודה ושומרון, והותירה את עוטף עזה חשוף ונטול הגנה, מה שאיפשר את טבח השביעי באוקטובר שכאמור היה מבחינת סמוטריץ' ותומכיו נס גדול שבעקבותיו הרס צה"ל את עזה ועורר את תקוותיהם לכיבוש עזה, גירוש תושביה הפלשתינים ויישובה במתנחלים. בקיצור: מבחינת סמוטריץ' ואנשיו קרו בקדנציה של ממשלתם רק דברים טובים: הקמת "חוות" שפועלות לגירוש הפלשתינים מיהודה ושומרון, ולא בלי הצלחה, השתלטות על אדמות פלשתיניות, כולל אדמות פרטיות תוך התעלמות מהאיסור של בג"ץ לגזול אדמות פרטיות של פלשתינים. בכלל, בקדנציה שלהם איבדו הפלשתינים את זכויות האדם שלהם ודמם הותר, שזו בדיוק היתה מטרתם של סמוטריץ' וסטרוק ואנשיהם, ולמטרה זו הם פעלו בכל כוחם, בתפקידו הכפול של סמוטריץ' כשר אוצר וגם שר במשרד הביטחון, שלמעשה פועל אך ורק לקידום מגזר המתנחלים, וגם תושבי הצפון הם מבחינתו אך ורק בני ערובה כדי לסחוט עוד ועוד כספים למתנחלים. וכמובן רוטמן עצמו פעל ככל יכולתו בתפקידו כראש הועדה לחוקה, חוק ומשפט כדי להרוס את החוק והמשפט בישראל, לבטל ככל האפשר את זכויות האזרח ולמנוע ככל האפשר הגנה של המערכת המשפטית על זכויות האזרח, להתיר את דמם של ערבים, פלשתינים וגם יהודים שמתנגדים לממשלה, ובפרט את דמם של החטופים ומשפחותיהם, ולוודא את המשך ההשתמטות של החרדים ואת המשך שפיכת דמו של הציבור המשרת במלחמה שאין לה סוף שמסייעת להמשך שלטונה של ממשלת הסמוטריצ'ים. שאלתה של מירב כהן היתה בעצם שאלת קיטבג: היא איפשרה לשמחה רוטמן לבטא את שמחתו הכנה על אסונם של מי שאינם תומכי ממשלת הסמוטריצ'ים, כל אותם שוחרי דמוקרטיה ושיוויון וזכויות אדם, שנרמסים ונפצעים ומתים, ואם עודם חיים הם חיים באבל מתמיד על מדינת ישראל שלא היתה דמוקרטיה מושלמת, אבל היו בה מוסדות דמוקרטיים חזקים ומכובדים, והיה בה כבוד למערכת המשפט וכבוד למשפטנים וכבוד לבני אדם, ואי אפשר היה להסתובב ביהודה ושומרון ולרצוח פלשתינים ולשרוף את בתיהם מבלי להיענש על כך, כפי שאנשי סמוטריץ' נוהגים כיום וחוגגים על דם הפלשתינים, הקיבוצניקים והשמאלנים. שמחה רוטמן מבחינתו אמר למירב כהן את האמת: היתה להם קדנציה נפלאה, כי הם הצליחו במידה רבה להפוך את מדינת ישראל למדינת החלומות של הסמוטריצ'ים, מדינה של כוח הזרוע ולא של שלטון החוק, מדינה של רשעות וגזל, ולא של כבוד לזכויות הפרט, מדינה ש"לשרוף את חווארה" כשאיפת סמוטריץ' הפך מחלום למציאות. זה מה שהם חלמו וזה מה שהם עשו ואכן הם שמחים ומרוצים.

יממה של טלטלה

 

ביממה הקודמת עברתי טלטלה גדולה. בערב כשהודיעו על השיגורים מאיראן פחדתי מאד שאנחנו בתחילתה של עוד מלחמה ארוכה, עם הרוגים ופצועים ואנשים שאיבדו את ביתם, והרגשתי שפשוט אין לי כוח יותר, אין לי כוח יותר למלחמות. בבוקר קמתי כמה דקות לפני האזעקה, וכששמעתי אותה חשבתי לעצמי: עכשיו שוב נתעורר מאזעקות בשעות משונות בלילה, וכולם ייראו מרוטים וחבוטים מעייפות. למזלי הסטודנטיות החמודות בקומה שנייה הוציאו כסא למדרגות, כדי שאוכל לשבת עליו, כפי שעשיתי במשך ששת שבועות המלחמה. מראה הכסא שהמתין לי חימם את לבי, אבל עדיין כל הבוקר היה לי חשק לבכות. במדרגות פגשתי כמה שכנים צעירים וכלב, שאחרי כמה דקות, כשנגמרו הבומים של היירוטים, חזרו לדירותיהם. שאלתי אותם אם כבר הודיעו שאפשר לחזור הביתה, והם אמרו עוד לא, ואחד השכנים אמר: המשמעת שלנו מתרופפת. כי כמה זמן אנשים מסוגלים לקפוץ מהמיטה למדרגות ואז להמתין בסבלנות להוראות פיקוד העורף, ואפילו לא היה להם כסא במדרגות, הם רק עמדו והשאירו את הכסא בשבילי, כי הם צעירים וחזקים ואני כבר זקנה, וכל החיים שלי אני במלחמות וכבר נגמר לי הכוח למלחמות. כשהודיעו שאיראן תפסיק לירות עלינו הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין פחדתי שהירי יימשך ושום דבר לא ישתנה. באמת ירו שוב אבל אחר כך הפסיקו לירות, ובינתיים נהיה מאוחר בלילה ושקט גמור, אבל למרות שהייתי עייפה מאד, לא רציתי לשכב  לישון כי עדיין קינן בי הפחד ששוב יירו עלינו טילים, והעדפתי כבר להמתין עד שיירו עלינו, ולא שהאזעקות יעירו אותי מהשינה, שזה הכי לא נעים, וככה ישבתי דוממת מול המחשב, בלי לעשות שום דבר ובלי ללכת לישון, ואפילו לחשוב בבהירות כבר לא הייתי מסוגלת. ואני יודעת שאנחנו אשמים, כי ישראל היא זאת שתקפה את איראן, כי נתניהו תמיד חושב שהמלחמות יעזרו לו - הוא יכריז על מצב חירום ויבטל את העדויות שלו במשפט ואת כל ההפגנות, והשוטרים יגידו לאנשים ללכת הביתה ולא להתקהל ולא להפגין, ואולי הוא גם יוכל לדחות את הבחירות, כי הוא מפחד פחד מוות להפסיד בבחירות, כאילו יש לו קיום רק בתור ראש ממשלה, ואין לו קיום בתור משהו אחר, למשל בתור בן אדם שהוא לא ראש ממשלה אין לו בכלל קיום. הוא עושה דברים מאד מקוממים ומתנהג בצורה נוראה, אבל אי אפשר שלא לראות כמה הוא מפוחד, כמה הוא חושש שישימו אותו בכלא, כמה הוא מבועת מחקירה רצינית של אירועי השבעה באוקטובר, וכמה הוא עסוק בלמנות את מקורביו כדי לשלוט בכל ועדת חקירה שתקום, והוא מעדיף כמובן שלא תקום שום ועדת חקירה, כי כל חקירה, אפילו חקירה שטחית, תגלה עליו דברים מאד קשים. אני כל הזמן חושבת על ניצול מבארי שסיפר שמחוץ לקיבוץ עמדו יחידות צבא על מדיהן ונשקן ולא נכנסו להציל את התושבים, ותמיד שאלתי את עצמי אולי נתניהו אמר להם לא להיכנס לבארי, כי שלחו אותם לשם כדי שכן יכנסו לקיבוץ ויצילו אנשים, אבל הם נשארו בחוץ למרות שידעו שהקיבוץ מלא מחבלים. אני לא מאמינה שהרמטכ"ל עצר אותם, ואני לא מאמינה שגלנט עצר אותם, אבל למרות שאינני בטוחה בכך, יש סיכוי שנתניהו עצר אותם מלהיכנס לבארי ולהציל אנשים. לאותו מישהו שסיפר איך החיילים עמדו ערוכים מחוץ לבארי, היה בן דוד בלשכת נתניהו והוא התקשר אליו בשבת השביעי באוקטובר בצהרים וביקש שייתן לו לדבר עם נתניהו ונתניהו אכן דיבר איתו, בעצם בעיקר הקשיב לו, והוא אמר לנתניהו שהקיבוץ מלא מחבלים ואף כוח צבאי לא נכנס להציל אותם, ונתניהו הקשיב לו אבל לא אמר לו משהו משמעותי, והחיילים נשארו מחוץ לקיבוץ עד אחר הצהרים. זו מחשבה אחת שיש לי, בעצם לא סתם מחשבה אלא תהייה שמענה אותי כל הזמן, אם יכלו אולי להציל יותר אנשים מבארי ובכלל. אני לא יודעת אם המחשבות שלי נכונות ומבוססות. אני רק חושבת על מה ששמעתי במקרה בטלויזיה ולא נותן לי מנוח. נתניהו חוסם כל חקירה אמיתית, אבל לפחות המחשבות מענות גם אותו, והוא יודע מה האמת, ולכן הוא רועד מפחד, וכל מה שהוא עושה שנראה כמו כוחנות ותוקפנות זה בעצם פחד נורא מהאמת, ואותי זה קצת מנחם.

Atheneaia

 

To my grandson's Dean ninth birthday

 

Atheneaia

When Mum and Dad went to Cyprus to get married, they made a long walk on the beach, and suddenly they saw something weird coming towards them from the horizon, something orange and blue. It came nearer and nearer to them, and then they saw a beautiful young lady sitting on a huge salmon fish. She was wearing a blue dress, and on her head she wore a blue crown, because she was a princess, a real princess. When the salmon and the princess got very close to the beach, the princess jumped into the water and began to swim to the beach, and the huge salmon turned and swam into the sea. He raised up his tail, as if saying goodby, and then disappeared in the water.

When the princess, Atheneaia was her name, put her small legs on the shore, she was wet and shivering. She sat on a rock and tried to warm herself and dry her wet clothes in the sun. Fortunately it was rather warm on Cyprus, and rather quickly she was warm and dry.

Mum and Dad approached her and asked: can we help you? And Atheneaia said: I am very hungry. I sailed with the salmon so many hours, and we ate only some small shrimps that we caught on the coast of the island of Crete, and since then I ate nothing.

Oh, said Mummy and Daddy together, there is a lot of good food on Cyprus. We are going to take you to a restaurant. All the three of them went together to a near restaurant and ordered a table for three.     

We must drink some wine, said Daddy, and ordered some red wine. Would you like some red wine too? He asked Atheneaia.

I don't drink wine, said Atheneaia, I drink only shrimp milk. Daddy asked the waiter: do you serve here shrimp milk?

We do, said the waiter, and soon he brought a bowl full of shrimps in a very creamy souce. Atheneaia ate it all very quickly, because she was very hungry.

Thank you, dear friends, said Atheneaia, now I must call my fish to take me away. She took out from a small pocket in her dress a whistle. It was a very special whistle, that only a fish could hear.

I must return to the beach, she said. My ride will be here right away.

Mum and Dad accompanied her to the beach and saw the huge salmon arriving on a big wave.

Goodby, dear friends, said Atheneaia and jumped into the sea. She swam so quickly, much quicker than she walked on her tiny legs. Soon she sat on the salmon's back and they both disappeared behind the horizon.

What a beautiful story to tell our kid, said Mum and Dad to each other.

They sat on the beach and looked at the sun sinkinging down into the sea.  

 

אביב והילדים של גברת אדממי

 

היה לילה שקט ביפו. רק התרנגולים קרקרו קוקוריקו, קוקוריקו. אביב ישן שינה עמוקה, אבל אמא התעוררה מהקריאות ונאנחה: "התרנגולים תמיד מפריעים לי לישון, נקוה שיאכלו אותם בקרוב".

פתאם נשמעה צעקה נוראה: "איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי?" זו היתה גברת אדממי שצעקה. גברת אדממי היתה שעועית ירוקה, והילדים שלה היו שלושה פולים ששכבו לה בבטן כמו גורים של קנגורו ששוכבים בכיס הבטן של אמא שלהם. אביב מיד התעורר ואמר לגברת אדממי: "אל תדאגי, אני אמצא את הילדים שלך ואחזיר לך אותם."

אביב קם מהמיטה והתחיל לחפש את הילדים של גברת אדממי. הוא קרא להם: ממאו, ממקו, ממסוק, איפה אתם? איפה אתם מתחבאים?" אבל הוא לא ראה אותם בשום מקום. ואז הוא התכופף והציץ מתחת למיטה ושם שכב אחד הילדים של גברת אדממי, ממסוק. אביב קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו עד שהוא הביא אותו לגברת אדממי.

אבל איפוא נמצאים עוד שני ילדים של גברת אדממי? איפה ממאו, ואיפה ממקו? אולי בין המיטה לקיר? אמרה אמא. אביב העביר את ידו בין המיטה לקיר, ובאמת מצא שם את ממאו, עוד ילד של גברת אדממי. אביב קשר גם אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא גם אותו לגברת אדממי.

עכשיו היה חסר רק ממקו, אבל הוא לא נראה בשום מקום. אביב הסתכל סביב בחדר. היו לו הרבה בובות בכל מיני צבעים, והרבה מכוניות ואוטובוסים ואפילו מסוקים ומטוסים, אבל את הילד השלישי של גברת אדממי הוא לא ראה. ואז אמא באה והרימה את השמיכה של אביב, ושם שכב ממקו, הילד  השלישי של גברת אדממי, מגולגל בתוך השמיכה.

"הנה אתה", אמר אביב. הוא קשר אותו בחבל ומשך אותו ומשך אותו, עד שהביא אותו לגברת אדממי ששמחה מאד: "שלושת הילדים שלי חזרו אליי", אמרה גברת אדממי, והכניסה את כולם לכיס בבטן שלה, כמו אמא קנגורו, ושם הם הלכו לישון.

גברת אדממי היתה שמחה מאד והזמינה את אביב לחדר שלה. "אתה רוצה לשתות כוס תה?" שאלה גברת אדממי את אביב. "לא," אמר אביב, "אני אוהב לשתות רק סודה, אני לא אוהב לשתות תה."

"אולי אתה רוצה לאכול לחם עם ריבה?" שאלה גברת אדממי.

"לא", אמר אביב. "אני לא אוהב לאכול לחם עם ריבה. אני אוהב רק עוגת שוקולד ועוגיות שוקולד וביצת שוקולד קינדר וכל שוקולד אני אוהב."

"חבל," אמרה גברת אדממי. "אין לי שוקולד, יש לי רק לחם עם ריבה."

"אני אבוא לבקר אצלך בפעם אחרת", אמר אביב. פתאם הוא נזכר שיש במקרר בקבוקים של סודה וגם עוגת שוקולד מיוחדת, כי מחר אביב יחגוג יום הולדת. מחר ימלאו לאביב שבע שנים.

אביב הלך למטבח ופתח את המקרר וראה שם עוגת שוקולד גדולה. "אמא", קרא אביב, "אפשר לאכול מהעוגה?"

"חכה למחר", אמרה אמא. נביא את העוגה לבית הספר, ונאכל אותה ביחד עם כל החברים. אבל עכשיו אתה צריך ללכת לישון. תחזור למיטה ותלך לישון, כי כבר מאד מאוחר, וכל הילדים צריכים עכשיו לישון.

אביב חזר למיטה ושכב, אבל הוא לא נרדם, כי גברת אדממי שוב צעקה: "איפה הילדים שלי?" הילדים השובבים שלה שוב ברחו והתחבאו בין כל הבובות של אביב. היא לא יכלה למצוא אותם.

"אני אמצא אותם", אמר אביב. הוא הפך את ערימת הבובות. היו שם המון בובות: גריי וונדה הספרנקים, ובובת שמש, וסופרמן, וחתלתול כחול, וינשוף סגול, ועוד המון בובות. אביב חיטט וחיטט בערימת הבובות, עד שמצא את הילדים השובבים של גברת אדממי, ממאו וממקו וממסוק, וכולם שכבו על הכרית של אביב. גברת אדממי היתה כל כך עייפה, שלא היה לה כוח להכניס את הילדים לבטן שלה, והם נשארו לישון על הכרית של אביב. גם אביב היה כבר עייף. הוא הניח את הראש על השמיכה ונרדם. כשהוא יקום מחר בבוקר הוא יהיה כבר בן שבע, ועוגת יום ההולדת תחכה לו במקרר.   

השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.  

 

ההתעללות בעצירי המשט לעזה

 

קשה היה לקרוא את תיאוריהם של משתתפי המשט לעזה על ההתעללות בהם בזמן מעצרם בישראל, וקשה עוד יותר לדעת, שכל אחת מההתנהגויות הנפשעות שתיארו, כבר קרתה בעבר תחת משטרו הרודני של נתניהו, וחלקן מופעלות באופן שיטתי, למרות שאינן חוקיות ושבתי המשפט אסרו עליהן, ובכל זאת המשטרה ממשיכה בהן, כמו הפשטת מפגינים שנעצרו לא פעם במעצר בלתי חוקי ונערך עליהם חיפוש בעירום כאמצעי ענישה והשפלה, כולל בנשים שהפגינו הפגנות חוקיות נגד שרים וח"כים, וראוי לציין במיוחד את ההתעללות במפגינים נגד יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, שבעת כהונתו כשר לבטחון פנים עודד את המשטרה להפעיל אלימות כלפי המפגינים נגד הממשלה וטען שלא חייבים לקיים את פסיקות בג"ץ, ובכך כבר סלל את הדרך להתפרעויות של איתמר בן-גביר, וכעת ממשיך לנצל את קשריו במשטרה כדי לפגוע במפגינים נגדו. כבר במשטרה בפיקוד אוחנה ניתן עידוד לשוטרים אלימים ומופרעים לבטא את אלימותם ומופרעותם, בשירות הדיקטטורה של נתניהו, ובן-גביר העלה עוד יותר את רף ההתעללות ואף הציב את עצמו כפרזנטור של המשטרה המתעללת, תחת דגל ישראל גדל ממדים שהוא אוהב לנפנף בו, במיוחד כאשר הוא עושה מעשים נתעבים. גם הרעבת העצורים מהמשט מתאימה לגמרי ל"מדיניות של בן-גביר" להרעיב עצירים ואסירים ערבים ומתנגדי ממשלה, בשונה מיחסם המיטיב של בן-גביר ואנשי מפלגתו לרוצחי ערבים ולפורעים בכפרים הערביים, שלרוב אינם נענשים כלל או מקבלים יחס מועדף. ואין פלא כמובן שתחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ' – בן-גביר הועצמו והתרבו פרעות המתנחלים בפלשתינים, שככל שהן מתרבות כך מתמעטות החקירות והענישה נגד הפורעים.

גם המעשים החמורים ביותר שתיארו עצירי המשט, כמו החדרת אקדח לפי הטבעת, מזכירים מאד את מעשי "כוח מאה", שמראש הורכב מאנשים בלתי ראויים שהתנדבו לאייש את הכוח במטרה להתעלל בעצירים פלשתינים, והחדירו מקל או סכין לפי הטבעת של עציר, וכאשר הגיעו אנשי המשטרה הצבאית לחקור אותם התנפלו עליהם חברי כנסת ושרים נפשעים ממפלגותיהם של  בן-גביר וסמוטריץ', יחד עם אספסוף של תומכיהם, ומנעו את מעצרם וחקירתם של אנשי כוח מאה שהתעללו בעצירים, שלימים אף הוחזרו לשירות, ולכך אחראית גם העיתונאית הנתעבת איילה חסון שמזמן חדלה לתפקד כעיתונאית והפכה לזרוע תעמולה נפשעת של רודנות נתניהו. לימים שוחרר העציר שנפגע לעזה כתירוץ לסגירת התיק "בהיעדר ראיות", למרות שהיה מספיק תיעוד, כולל מהרופאים שטיפלו בעציר שהגיע לבית-חולים בסכנת חיים בגלל פשעי כוח מאה, וממצלמות האבטחה בכלא. ואסור לשכוח שהפצ"רית נעצרה והואשמה לכאורה בהדלפה לא חוקית, אבל למעשה נעצרה, הואשמה והודחה, כפעולת ענישה והפחדה על כך שניסתה בכלל להעמיד לדין את פושעי כוח מאה שהתעללו בעציר. מה הפלא שהעדר ענישה על התעללות כה חמורה בעציר גרם לכך שגם עצירי המשט, שביניהם היו אירופים ממדינות רבות, כולל פוליטיקאים ועיתונאים, זכו ליחס דומה לזה שהעניקו אנשי כוח מאה ואנשי משטרה ושב"ס אחרים לעצירים פלשתינים? הרי איש מהם לא נענש על הפשעים שביצעו נגד עצירים ואסירים, ומדוע איפוא שיחדלו מהתנהגויות כאלה, שהעבריין המורשע בתפקיד שר מהלל ומשבח ומתגמל עליהן בקידום? וגם רימוני הלם נזרקו על משתתפי המשט, כמו נגד המפגינים בתל-אביב בעידוד השר, וכמו מפגינים נגד הממשלה אף הם הוכו מכות נמרצות, חלקם נפצעו, לחלקם נשברו צלעות. תודה לאל שלאיש מהם לא נקטעה האוזן כפי שקרה למפגין בתל-אביב מרימון הלם, שבעקבותיו קיבל קצין המשטרה שבחים וקידום מהשר, וקצין משטרה אחר, שהיכה באגרוף בפניו של נער בן שמונה-עשרה שקל היה להבחין בתצלומו שפיו מלא דם, זכה אפילו להגנתו של עו"ד עופר ברטל, שמנצל לא פעם את השתתפותו הקבועה בתכניתו של רפי רשף כדי להגן על לקוחותיו. זהו פרצופה של מדינת ישראל תחת שלטון נתניהו-סמוטריץ'- בן-גביר, והיחס למשתתפי המשט רק חשף אותו בפני העולם כולו. התבטאויות מסתייגות של נתניהו ושר החוץ גדעון סער לא תעזורנה ליפות את המצב: מי שמינה את בן-גביר ועצם עיניים למול אלימות המשטרה ושב"ס בהנהגתו, אל יתפלא שכך בדיוק מתגלה לעין כל פרצופה של המדינה.

האמנם חדשות?

 

הבוקר כהרגלי הדלקתי את הטלויזיה בשעה שמונה כדי לשמוע חדשות, ומיד ניקרה בראשי השאלה: מה חדש בחדשות? האם יש כזה בכלל?

הידיעה הראשונה היתה שדונלד טראמפ התכוון לתקוף היום באיראן, אבל לבקשת סעודיה וקטאר ואיחוד האמירויות דחה את המתקפה, כי לדבריו יש התקדמות במשא ומתן עם איראן. האם אלו חדשות? הרי בכל יום אנחנו שומעים שדונלד טראמפ חושב לחדש את המתקפה באיראן, אבל בלחץ מדינות ערב ממתין עדיין שאיראן תיענה לדרישותיו.

הידיעה השנייה היתה שמטוסי התדלוק של ארצות הברית יישארו בנתב"ג ככל הנראה לזמן רב, ושנתב"ג מתקשה לתפקד במצב זה כנמל תעופה. אל דאגה: כל עוד העולם ממתין למתקפה מחודשת של טראמפ וישראל באיראן, חברות התעופה הזרות לא ישובו לטוס לישראל וממנה, ונתב"ג יישאר פנוי למטוסי תדלוק אמריקאים, לצורך מתקפה באיראן שאולי תהיה ואולי לא. כמובן יש לנו אלעל וארקיע וישראיר -בעיקר יש לנו אלעל במחירים מופקעים, ולמען האמת זה מזל שיש לנו אלעל, אחרת היינו נצורים בישראל לנצח, ועכשיו אנחנו יכולים לנסוע לחו"ל במחירים מופקעים.

הידיעה השלישית היתה שהחיזבאללה גורר את ישראל למלחמת התשה בצפון. ומה חדש בזה? מאז ששני הטיפשים היהירים נתניהו וטראמפ יצאו למתקפה על איראן והרגו רבים מבכירי המשטר, חיזבאללה, שעד אז ישב בשקט ואיפשר לתושבי הצפון להתחיל להשתקם משנתיים של מלחמה נוראה, מנהל מלחמת התשה נגד ישראל והורג בחיילינו ובאזרחינו, ומן הסתם ימשיך בכך לבקשת איראן, שמקוה בדרך זו לכפות על ארצות-הברית הפסקת אש קבועה. יחד עם מיצר הורמוז הסגור מזכירות לנו מתקפות חיזבאללה, כי מנהיגים טיפשים ויהירים שמנסים להרשים את עמיהם בהשקת מלחמות חסרות סיכוי בתקוה לרומם את עצמם, מביאים על עמיהם אסון אחר אסון. וגם אלו אינן חדשות.

ומה עוד היה בחדשות? ניסיון רצח בחיפה, שבמזל הסתיים בפציעת הקורבן ולא במותו. ניסיון הרצח או חלילה הרצח היומי, שהפך לפריט בלתי נמנע בכל מהדורת חדשות.

ועוד ידיעה: שגריר ישראל בארצות-הברית יחיאל לייטר, נאמנו של נתניהו, שלכן מונה לתפקיד ללא כל רקע דיפלומטי או כישרון לתפקיד הרם, הכריז ששדולת ג'יי סטריט היא סרטן בקהילה היהודית. בפברואר 2025 הכריז לייטר במפגש עם ארגונים יהודיים שמצריים מפרה את הסכם השלום בסיני, בהסתמך על מידע שהוכח כשגוי, אך הופץ באותו זמן גם על ידי יועצי ראש הממשלה שקיבלו שכר מקטאר וקידמו אותה כמתווכת בעניין החטופים במקום מצריים. כמובן שהעובדה שבאותו זמן יועצי ראש הממשלה  שקיבלו שכר מקטאר, והשגריר הנאמן לנתניהו יחיאל לייטר הפיצו את אותה תעמולת שקר נגד מצריים, איננה מוכיחה בשום אופן שהנ"ל פעלו בשירות נתניהו לחרחר סכסוך בין ישראל למצריים ולפגוע בשלום עמה בשירותה של פטרונית החמאס קטאר. לא יעלה על הדעת.

במאי 2025 תקף לייטר את מערכת המשפט הישראלית על כך שהעמידה לדין את נתניהו, התבטאות שאסורה על שגריר, אך כמובן נשאר בתפקידו, למרות שמנכ"ל משרד החוץ איים לזמנו לשימוע. שימוע ופיטורים זה לאנשים שמתנגדים לממשלה ולמלחמות נתניהו, לא לתומכיו ועושי דברו. ובכלל, בעקבות מינויו לראשות השב"כ של מקורב אחר לנתניהו, שגם הוא מצטיין בנאמנות אישית לנתניהו ובהעדר כישורים לתפקיד, כבר חושבים בשב"כ שפעילות יועצי נתניהו בשירות קטאר איננה פוגעת בבטחון המדינה והכל שם בסדר גמור.

וזה לא שאין שום חדש: השרב נשבר. בערב שבועות אולי יטפטף גשם. גשם בישראל הוא תמיד חדשות: והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים. טוב, לא נגזים, רק טפטוף, לא אגם. ובכל זאת, חדשות טובות.

אהבה ונועם

 

אתמול, לראשונה מזה זמן רב, הרגשתי התרוממות רוח, גם בגלל שנועם בתן המקסים זכה במקום השני באירוויזיון בצדק גמור, וגם בגלל שבמקום הראשון זכתה דארה מבולגריה שתמכה בנועם, ובכלל אני אוהבת שמדינות ממזרח אירופה זוכות, בכל זאת המשפחה שלי משם, וכמו שאורי לוי התרגש כשאמרו לו שבולגריה אולי תזכה והוא מיד רצה להצביע עבורה, אני רציתי להצביע לאוקראינה, והצטערתי שהיא לא קיבלה יותר קולות, כי השיר שלה היה יפה מאד ואהבתי את כל ההופעה שלה, אבל גם בולגריה זה טוב, והשיר של דארה היה מדליק וגם דארה בעצמה. שמחתי שישראל קיבלה לא מעט נקודות מהשופטים – למרות שחשבו שהם יהיו נגדנו, ועוד יותר נקודות מאזרחי אירופה, וזה בטוח לא רק יהודים, כי השיר שישראל שלחה היה פשוט אחד השירים הכי יפים בתחרות, ונועם בתן זמר נהדר, וזה היה פשוט צודק, ולפעמים קורה מה שפשוט צודק. אני חושבת שהרבה אנשים באירופה הרגישו שהיחס לישראל לא צודק, וזה לא אומר שישראל מתנהגת בסדר. הפרעות שהמתנחלים פורעים בפלשתינים בגיבוי הממשלה הן מזעזעות ובלתי נסלחות, ומזכירות את ההתנהגות של החמאס, ומי שמתנהג ככה בסוף נענש, אבל המדינות שרוצות לסלק אותנו מהאירוויזיון הן לאו דוקא מדינות טובות ומוסריות. ספרד גירשה את היהודים שלה, וזה היה לפני חמש מאות שנה, אבל אי אפשר לשכוח את זה, מה גם שספרד היתה בת ברית של היטלר, גם אם בסופו של דבר לא הצטרפה איתו למלחמה, והזמינה את הנאצים להפציץ את הבסקים בגרניקה ובעוד עיירות, ותמיד מכריזה שעם אחד לא יכול לשלוט בעם אחר, אבל בעצמה שולטת יפה מאד בקטלונים ובבסקים ומסרבת בתוקף לתת להם עצמאות, ובהולנד פעלה מפלגה נאצית שסייעה לנאצים ללכוד את יהודי הולנד, כי היהודים בהולנד די התבוללו, אבל הנאצים ההולנדים עזרו לנאצים הגרמנים לזהות ולשלוח אותם אל מותם, ויותר ממאה אלף יהודים מתוך מאה וארבעים אלף יהודי הולנד נרצחו בשואה, וההולנדים מעמידים פנים שכולם היו כמו המצילים של אנה פרנק, אבל היו הרבה יותר משתפי פעולה ממצילים, ועוד לא הגיע הזמן שהם יוכלו להחרים את ישראל במצפון נקי. גם אירלנד היתה באופן רשמי נייטרלית, אבל רוב האירים תמכו בנאצים, בגלל שהם סבלו מהבריטים, אבל זה לא תירוץ, וכך גם איסלנד שהיתה רשמית נייטרלית אבל הנאצים הסתובבו שם חופשי, מה שגרם לבריטים לכבוש אותה כבר במאי 1940, לפני שהנאצים יתבססו שם. וסלובניה, שאני מודה שהפרישה שלה מהתחרות בגלל השתתפות ישראל הכי הפתיעה אותי, היא מדינה חדשה שהיתה עד 1989 חלק מהפדרציה היוגוסלבית, ואז פרשה בתמיכת קנצלר גרמניה הלמוט קוהל, שגם קנצלר אוסטריה פרנץ ורניצקי וגם נשיא צ'כיה וצלב האוול הזהירו אותו שהתפרקות יוגוסלביה תגרום לאסון נורא, אבל הוא לא שעה להם, ואכן פרצה ביוגוסלביה מלחמת אזרחים מחרידה, שהמערב האשים בה את הסרבים, אבל המערב הוא זה שהרס את יוגוסלביה והביא עליה את האסון. גם לנו יש ראש ממשלה שלא מקשיב לאזהרות ומביא עלינו אסון אחר אסון ואחר כך טוען שהוא מציל אותנו, למרות שאנחנו ממש לא מרגישים שהצילו אותנו, אנחנו בעיקר מרגישים שהביאו עלינו אסון אחר אסון, ואחרי אסון השביעי באוקטובר ושנתיים של מלחמה שהסתיימה רק באוקטובר האחרון כשכולנו עם הלשון בחוץ, הביאו עלינו עוד מלחמה, כשרק התחלנו להשתקם ממה שעבר עלינו, מלחמה לא חוקית עם מטרות לגמרי לא ריאליות, והצפון שהיו לו כמה חודשי שקט עכשיו שוב בוער ותושביו נאנקים תחת טילים ורחפנים קטלניים, וכל העולם סובל מסגירת מיצר הורמוז, ואיש איננו יודע איך לצאת מהבוץ שטראמפ ונתניהו השקיעו אותנו בתוכו, וכל מה שהם יודעים זה לנסות לגרור אותנו לעוד מלחמה, שרק תביא עלינו עוד מוות וסבל. אתמול נהרג סרן מעוז ישראל רקנטי, רק בן 24, שהיה אמור להתחתן בעוד חודש, והוא החייל העשרים שנהרג במלחמת השחצנות הזאת, שחוץ מעוד מוות וסבל לא הביאה איתה שום הישג אלא ההיפך מכך, ואם לא היו מבעירים לשוא את המלחמה הזו, סרן מעוז ישראל היה רוקד בחתונתו ומקים בית בישראל, ולרב ביטון מבית שמש היתה משפחה מאושרת עם ארבעה ילדים, ששלושת הגדולים ביניהם נהרגו במלחמה מטיל, כאילו לא היה די בשנתיים של מלחמה איומה, ועדיין ממשלת ישראל, שיושבת בה חבורת משתמטים ועבריינים, משתוקקת לעוד מלחמה, שילדים של אחרים ימותו בה, וממשלת הדמים חושבת שכך הם יישארו בשלטון. אבל כמו באירוויזיון שגם האיומים וגם ההימורים לא צלחו, ובסופו של דבר נעשה צדק, יכול להיעשות צדק גם בבחירות, וכמו ששיח השנאה לישראל לא הצליח, ואפילו קומם אנשים, והרבה ספרדים והולנדים ואחרים כעסו על הממשלות שלהם שלקחו מהציבור שלהם הזדמנות לאהוב ולשמוח בעולם מלא שנאה ורוע, גם שיח השנאה לערבים של ממשלת ישראל פשוט לא יצליח, וכוונות הרשע שלהם לסגור את תאגיד השידור ולסגור את גלי צה"ל שכל כך הרבה אנשים אוהבים, ומביאים לכל כך הרבה אנשים הנאה ונחמה, תסוכלנה, כי אמנם באירוויזיון מיוצגות מדינות, שלחלק מהן יש ממשלות איומות ונוראות, אבל השירים והשמחה הם של האנשים הפשוטים, שלא רוצים לשלוט בתאגיד ולא רוצים להחרים אף אחד, אלא להשתתף ולשמוח, ואתמול הם ניצחו, האנשים שרוצים לשמוח ושאף אחד לא ימות סתם במלחמות מיותרות, ונקוה שהם ינצחו שוב, בספטמבר או באוקטובר, או מתי שזה לא יקרה, וזה יהיה פשוט צדק, שזה מה שצריך לקרות – שמי שמביא שנאה ומוות וסבל יסולק, ומי שרוצה רק לעשות טוב ולשמח ינצח, כי לא רק לרוע, גם לאהבה ולשמחה ולרצון הטוב יש כוחות, שיכולים לגבור על הרוע, וצריך לחזק אותם ולהאמין בהם.

פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.