לעת זקנה

 

לביאות

הייתי רוצה להיות כמו הנשים

שמכנים אותן נמרות או לביאות

אבל כל כך קשה לי ללכת.

אני יושבת על ספסל בשדרה

ומתבוננת בעצים מתנועעים ברוח.

פרפר לבן חוצה את האוויר ונעלם,

ורד פורח בין עלים.

היה נעים לשבת כך לעד

לולא טרדו המחשבות

על מלחמה ומוות.

אין די בשמיים תכולים ועצים

לנסוך שלוה.

 

 

רות אלמוג

הסופרת הקשישה רות אלמוג

לא יכלה לרדת למקלט.

כל כך כאבו לה הרגליים.

היא ישבה איפוא בפינת ביתה

וחיכתה לטיל שיבוא.

אולי חשבה שבגילה

כבר לא נורא למות.

אולי חשבה שבגילה,

אם ייהרס לה הבית,

כבר לא תרצה ללכת למלון,

וממילא לא תרצה כבר לחיות.

אולי חשבה על משהו אחר:

הבנות, הנכדים,

מי שלמענם גם אנשים זקנים

רוצים לחיות.

עכשיו אני רואה אותה

אולי גם את עצמי

יושבת בפינה עם המקל

ומחכה.

 

 

יהיה נחמד

יהיה נחמד להיקבר

בכתונת הפלנל

עם הכפתורים האדומים

והפרחים הוורדרדים

ותחתוני התחרה הלבנים

הכה רכים

וסביב ראשי

המטפחת השקופה

עם הפרחים האדומים

הקטנטנים

וגבעוליהם הירוקים,

ובלי איפור –

אין צורך באיפור

הוא לא נדרש אף פעם,

גם לא ביום חתונתי

עם איש, שכבר איננו בחיים.

כל מי שהקיפוני מתחת לחופה

עכשיו מתים, ורק אני

נשארתי לספר לנכדים

שלא הכירו איש מהם,

אבל אולי הם עתידים

לבקר את קברי,

שבו אנוח בשלום על משכבי.