פרידריך ריקרט / שירי מות ילדים 80

 

התרגום לזכר התצפיתניות שנרצחו

אַתְּ הֵקַצְתְּ וְאַתְּ קִפַּצְתְּ,

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

אַתְּ זִמַרְתְּ וְהִתְלוֹצַצְתְּ,

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

אַתְּ צָחַקְתְּ וְאַתְּ זִמַּרְתְּ

לִבֵּךְ מֵעוֹלָם לֹא כָּבַד

כָּעֵת כְּשֶׁלַיְלָה סְבִיבֵךְ יָרַד

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

כָּעֵת לַיְלָה יָרַד סְבִיבֵךְ

וּצְבָא צְלָלִים חֲרִישִׁי

בָּלַע אֶת יֹֹוֹפְיֵךְ

שְׁנִי! מַה עוֹד תְּבַקְּשִׁי?

 

הֲאִם נִבְלַע יוֹפְיֵךְ?

אֵיךְ מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי כָּל כָּךְ

כָּל כָּךְ לֹא צָלַח,

שְׁנִי! מַה בַּקָּשָׁתֵךְ?

 

מַה שֶׁחָשַׁבְתִּי לֹא צָלַח

הַכֹּל רֵיק, רֵיק כָל כָּךְ!

בְּכֹחַ הַמָּוֶת נִכְבַּשְׁתְּ

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

בְּכֹחַ הַמָּוֶת נִכְבַּשְׁתְּ

לֹא עוֹד תִּצְחֲקִי וְתִקְפְּצִי

כְּמוֹ שֶׁלִצְּחוֹֹק וְלִקְּפּוֹץ תַּחְפְּצִי

שְׁנִי! מַה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ?

 

יום הזיכרון תשפ"ד

ארבעה חיילים צעירים נהרגו

 

ארבעה חיילים צעירים נהרגו ביום ששי. כולם בני תשע-עשרה. התגייסו בקיץ האחרון, אחרי שסיימו את הלימודים בבית-הספר. זה מה שהספיקו בחיים: ללכת לבית-הספר וליהרג במלחמה. אמרו שזה היה מטען שהתפוצץ, אבל לא לגמרי ברור באיזה נסיבות. זה קרה בשכונת זייתון בעיר עזה. צה"ל כבר היה שם ועכשיו חזר לשם. קודם היו שם הרבה כוחות מילואים ועכשיו נשארו חיילי הסדיר. אלה שסיימו את בית הספר והתגייסו לצבא. רק בני תשע עשרה. איתי לבני שיחק כדורסל וחלם ללמוד רפואה. הוא כבר לא יהיה רופא ולא יהיה אבא. דניאל לוי אהד את הפועל תל-אביב ואהב ללכת למשחקים. למשחק האחרון הוא לא הלך. הוא נהרג בעזה. ראיתי בחדשות שהפועל תל אביב ירדה לליגה הלאומית. לא הייתי שמה לב לזה. אני מבינה כל כך מעט בכדורגל, אבל פתאם חשבתי על דניאל לוי שהיה מצטער שהפועל ירדה ליגה. הוא היה בן תשע עשרה. הוא היה צריך לחשוב על כדורגל, כמו בני גילו בארצות אחרות, לא על מלחמה. יוסף דסה היה חברו מילדות. הם למדו ביחד, התגייסו ביחד ונהרגו ביחד. ארמיאס מקוריאו רק רצה להיות לוחם. הוא נהיה לוחם בחטיבת הנח"ל כמו שלושת חבריו, ויחד איתם נהרג. עכשיו יש ארבע משפחות שבורות לב. עוד ארבע משפחות שבורות לב. אמא של דניאל לוי אמרה שהיא לא רצתה אותו גיבור, היא רצתה אותו חי. אבל לא שאלו אותה. לפני שבוע בא דניאל לבית הספר לאסוף את תעודת הבגרות שלו. כבר לא יהיה בה שימוש. הוא לא יילך לאוניברסיטה, ואמא שלו לא תוביל אותו לחופה, רק לקבר. אמרו שהם מתו למען המדינה. הם בוודאי חשבו שהם נלחמים למען המדינה. בשביל זה הם התגייסו, בשביל להילחם למען המדינה. אבל האם המדינה הרוויחה משהו ממותם של ארבעה בני התשע עשרה? האם נכבש יעד חדש? האם התמוטט או נחלש החמאס? אמרו שהשמידו תשתיות טרור ואיתרו אמצעי לחימה. את זה עושים כבר שבעה חודשים. עדיין יש בעזה תשתיות טרור ואמצעי לחימה. במקום אלה שהושמדו יהיו חדשים.

שלושה עשר לוחמים נהרגו בשבוע האומלל הזה בצפון ובדרום, בגבול הצפון וברצועת עזה. וצה"ל כבש את מעבר רפיח. חצי יום נדרש לצה"ל כדי לכבוש את מעבר רפיח. אפשר היה כמובן לכבוש את מעבר רפיח לפני שבעה חודשים, או לפני חמישה חודשים, או לפני שלושה חודשים, או לפני חודש. אפשר היה כמובן לכבוש את רפיח כולה. לחמאס אין מטוסים וטנקים. אין לחמאס צבא, זה ארגון גרילה. יש להם רובים, טילי נ"ט, אר-פי-ג'י, רקטות מתוצרת עצמית. הם יכולים להרוג חיילים ולהרוג אזרחים ולירות רקטות על ישובים ישראלים. הם יכלו לפשוט על ישובים ישראלים כשהממשלה הכתיבה קונספציה שהחמאס מורתע והצבא הצטרף לקונספציה והעביר את יחידות הצבא שהיו צריכות להגן על עוטף עזה ליהודה ושומרון ולגבול הצפון, והשאיר את כל עוטף עזה ללא סוללות תותחים וללא כוחות שריון, ואפילו בלי רובים לכיתות הכוננות. החמאס יכול להציק לישראל מאד. הוא לא יכול לכבוש אותה בלי מטוסים וטנקים. אילו הממשלה והצבא הגנו על עוטף עזה כראוי החמאס לא היה יכול לעשות הרבה. אבל הממשלה והצבא לא הגנו על עוטף עזה כראוי. למעשה הממשלה והצבא לא הגנו על עוטף עזה בכלל אלא הפקירו את העוטף לגמרי, ותושביו נטבחו. ואז היה הכרח להיכנס לרצועת עזה להילחם בחמאס. אפשר היה לכבוש את כל הרצועה ולהחזיק בה, אפשר היה רק להכות בחמאס ואז לצאת מרצועת עזה, אפשר היה לעשות הסכמים עם כל מיני גורמים לגבי רצועת עזה. דבר מזה לא נעשה. צה"ל נכנס לערים ברצועה ויצא מהן וחזר אליהן ויצא מהן וחזר אליהן שוב, וכך אפשר להמשיך את המלחמה לנצח מבלי לשנות דבר. במקום לוחמי חמאס שנהרגו יתגייסו חדשים. במקום הרקטות שהושמדו ייצרו חדשות.

כל זה לא ישנה לארבעה חיילים שנהרגו ולמשפחות שלהם. הם אינם וזהו. חיו תשע עשרה שנה ומתו ונקברו. הספיקו לסיים בגרות ולהתגייס ולהילחם בעזה ולמות. עכשיו הם חסרים לכל אוהביהם וגם למדינת ישראל הם חסרים. כי כשאנשים צעירים מתים הם חסרים עשרות שנים שבהן יכלו להיות אזרחים מועילים. יכלו להיות רופאים ומהנדסים ואמנים ושחקני כדורסל. יכלו להיות אבות אוהבים לילדיהם שכבר לא ייוולדו ובנים אוהבים להוריהם שרק קבר נשאר להם. כל זה כבר לא יקרה. להוריהם השכולים יצטרפו עוד הורים שכולים ועוד הורים שכולים. חלקות המתים יתמלאו. רשימת הנופלים תתארך.

ודווקא בשבוע שעבר, לולא הכריז ראש הממשלה שנכבוש את רפיח, יכלה להיות הפסקת אש ועסקה להשבת חטופים. ויכול היה להיות שיתוף פעולה עם ארצות הברית במקום משבר. ואפשר היה להציל חיים של חטופים שמתענים במנהרות חמאס ולהציל את משפחותיהם הנטרפות מדאגה וצער, ואולי גם היו ניצלים חייהם של ארבעת החיילים בני התשע-עשרה, ושל כל שלושה עשר החיילים שנהרגו, ויכלה להיות שמחה במקום עוד צער ועוד צער, עוד אובדן ועוד אובדן, שבעצם לא ישנו דבר. לא יחזקו את מדינת ישראל ולא יעשירו אותה. ההיפך מכך. כמה חיילים עוד ייהרגו עד שייאמר די למלחמה? כמה דם עוד יישפך עד שמשהו סופסוף ישתנה?

ארבעה חיילים בני תשע-עשרה נהרגו, ואז שמענו שעוד חייל נהרג. קראו לו אריאל צים. הוא היה בן עשרים.

יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?

 

מדוע אליקים ליבמן ז"ל הוגדר והוצג כחטוף?

 

ביום ו' האחרון, 3 במאי, הודיעו נציגי צה"ל והמכון לרפואה משפטית שגופתו של אליקים ליבמן ז"ל, ששימש כמאבטח במסיבה ברעים ונרצח שם, נקברה בטעות יחד עם גופתה של ויקטוריה גורלוב, ששימשה אף היא כמאבטחת במסיבה. עד כה הוגדר אליקים ליבמן כחטוף ורק כעת הוכרז כנרצח. אבל כיצד ומדוע הוגדר אליקים ליבמן כחטוף ללא כל ראיה להיותו חטוף? יתרה מכך: חלק מגופתו נמצא כבר לפני זמן רב בשטח המסיבה, עדות לכך שנרצח במקום.

כשאדם נעלם ולא ידוע מה גורלו, הוא מוגדר כנעדר ולא כחטוף. למשל רון בנימין, שיצא בבוקר שמחת תורה להיפגש עם חבריו לרכיבה על אופניים ליד קיבוץ בארי, ומכוניתו נמצאה נטושה עם סימני ירי, נחשב כמעט חודשיים לנעדר, ורק לאחר 57 ימים של חוסר ודאות הודיעו נציגי צה"ל למשפחתו שעל פי ראיות שמצאו הוא חטוף בעזה. חלק מהחטופים זוהו בסרטונים שתיעדו את חטיפתם, אחרים הוגדרו כחטופים על פי עדויות של שבים מהשבי שפגשו אותם, אחרים על פי ראיות אחרות שצה"ל מצא, אך מי שלא נמצאה כל ראיה להיותו חטוף וגופתו לא נמצאה, הוגדר כנעדר, לכן הגדרתו של אליקים ליבמן כחטוף כבר בחודש אוקטובר מעוררת תהייה.

והתהייה גוברת עוד יותר כאשר חושבים על התפקיד המכוער שמילא אביו של אליקים, ראש מועצת קריית ארבע אליהו ליבמן, בשירות מאבקו השפל של בנימין נתניהו במשפחות החטופים ונגד הצלתם של החטופים האמיתיים מהשבי. כשהוא חוזר ומציג את עצמו, כבר בחודש אוקטובר, כאב לבן שחטוף בעזה, הכפיש ליבמן את מטה החטופים, וטען שהמטה, שמייצג את משפחות החטופים האמיתיות, שרובם כידוע נחטפו מקיבוצים בעוטף עזה, מייצג משפחות בודדות ופועל מתוך שנאה לגוש הימין ולנתניהו, והאשים את אנשי המטה, שהוא פרי התארגנות אותנטית של משפחות החטופים, בסתימת פיות. הוא כמובן הוזמן להיפגש עם נתניהו כנציג משפחות החטופים, כאשר כבר היה ברור למדי שבנו נרצח במסיבה ולא נחטף, ואף עתר לבג"ץ נגד העסקה לשחרור החטופים שבה ניצלו חייהם של כמאה ועשרים חטופים, שוב כאשר הוא מציג את עצמו כאב לבן חטוף שמוחזק בעזה, ומאשים את אנשי מטה החטופים באחריות לעסקת שליט, שלטענתו בגללה אירע הטבח בשמחת תורה. על פי ליבמן, לא ממשלת נתניהו שהפקירה כליל את עוטף עזה אשמה בטבח, אלא אנשי מטה החטופים, שאחראים לטענתו לעסקת שליט, למרות שעל עסקת שליט החליט והוציא לפועל בנימין נתניהו. אבל כמו לגבי ההתנתקות שביצע הליכוד בראשות אריאל שרון, אוהבים אנשי ימין כליבמן להאשים בטבח שמחת תורה את השמאל, ולפטור מכל אחריות ואשמה את נתניהו וממשלתו שמייצגת אותם.

אחת משתיים: או שאליקים ליבמן מעולם לא הוגדר כחטוף ואביו הציג את בנו כחטוף בשקר, או גרוע מכך, שאליקים ליבמן אכן הוגדר כחטוף בניגוד לנהלים שעל פיהם נהגו בקרבנות אחרים, וזאת כדי שאביו אליהו ליבמן יוכל לפעול נגד משפחות החטופים האמיתיות בשירותו של נתניהו, וכמובן גם מטעם עצמו, שכן הוא נמנה על מארגני כנס ההתיישבות בעזה שבו הציגו המתנחלים הקיצוניים ביותר תכניות להתיישבות יהודית בעזה, ולכן מתנגד לכל עסקה שתביא להפסקת אש או לסיום המלחמה חסרת התוחלת ברצועה, שמדברת על מיטוט והשמדת החמאס ובפועל פועלת, בהכוונת נתניהו, להמשך שלטון החמאס ברצועה, מתוך אותו הגיון מעוות שביטאו נתניהו וסמוטריץ' כאשר טענו שהחמאס הוא נכס למדינת ישראל, כי הוא עוזר להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. האם בנימין נתניהו המציא את אליהו ליבמן כאביו של חטוף כדי להשתמש בהגדרה השקרית כנגד החטופים האמיתיים שנמקים ונרצחים בשבי חמאס, וכנגד משפחות החטופים האמיתיות שנאלצות להיאבק כדי להציל את חיי יקיריהן, לא רק נגד רוצחי החמאס, אלא נגד ממשלת ההפקרה והאסון, שאין גבול לאכזריותה, רשעותה ושפלותה? זהו מעשה הונאה ושפלות שראוי לברר ולחקור.