אונס זה כואב וגם הורג

גברים יקראו את הכותרת הזו באופן מטפורי. אולי גם נשים שלא חוו אונס תקראנה אותה באופן מטפורי, אבל הכאב באונס איננו מטפורי. אונס איננו פעולת אהבה. גבר שאונס אשה מתנפל עליה כמו חיה טורפת, וזה כואב מאד, כמו סכין מפלח. גם כשלאשה אין כוח להתנגד הגוף שלה מתנגד, השרירים שלה מתכווצים מאימה, וזה מגביר את הכאב. אני זוכרת בעיקר את הכאב בזרועות, את האנס סוגר אצבעות על זרועותיי ומצמיד אותי בכוח עצום למיזרון. הכאב בזרועות היה כל כך חזק שגם היום, אחרי כמעט ארבעים שנה אני עוד יכולה לחוש את הכאב הזה, של הזרועות שלי שהיו דקות מאד ועדיין דקות יחסית לגופי, תפוסות באצבעות שמכאיבות לי מאד. לקח לי עשרות שנים להבין שהאנס שהידק כך את זרועותי למיזרון ולא הירפה עד שהגיע לסיפוקו היה מודע לגמרי למעשיו, מודע לגמרי לכך שהוא כופה את עצמו עלי ושאם ירפה ממני לרגע אנסה להימלט, עשרות שנים העדפתי לחשוב שהוא פשוט לא הבין מה הוא עשה, וכשהבנתי באיחור של עשרות שנים שהוא הבין היטב את מעשיו הבנתי שהוא כבר עשה את זה לפני לנשים אחרות, כי הוא היה מאד מיומן באופן שבו הוא הידק את אצבעותיו על זרועותי כמו צבתות, בצורה מכאיבה כל כך שעוד לפני הכאב העצום של האונס כבר פרצתי בבכי, לא מפני שהרגשתי מושפלת, על זה לא חשבתי, בכלל לא יכולתי לחשוב בזמן האונס וגם הרבה זמן אחריו, הראש שלי היה ריק ממחשבות גם כשהוא נרדם ואני הלכתי למקלחת ושפכתי על עצמי מים והמשכתי לשפוך על עצמי מים גם כשהמים נהיו קרים ולא הצלחתי לחשוב על כלום כאילו המוח שלי נהיה לגמרי ריק. היום אני יודעת שזו אחת התופעות של טראומת האונס והיום אני חושבת שאולי הבכי של הנשים עוד יותר משלהב את הגברים האנסים, שהם אנשים סדיסטים במהותם, והם מתייחסים לנשים כמו לחפץ. אבל הפנטסיה שנשים נהנות מאונס היא פנטסיה משותפת גם לגברים אנסים וגם לגברים שלעולם לא יפגעו באשה, זו הפנטסיה של הגבר שתדמיתו העצמית היא של מי שגורם לנשים עונג ושנשים כרוכות אחריו, פנטסיה שמקורה בהשלכה של התחושות הגבריות על האשה. לצערם של הגברים יכולתן של נשים להינות מיחסי מין היא מותנית ואיננה מובנת מאליה. נשים רבות סובלות מכאבים גם בשעת יחסי מין מאהבה, ונשים רבות פשוט מתקשות להינות מיחסי-מין, דבר שעבור רוב הגברים הוא בלתי נתפס, ולא בגלל פגם נפשי אלא בגלל בעיות גופניות, שהרבה מאד נשים סובלות מהן, והרבה פעמים גם בגלל התנהגות לא נכונה של גברים. דוקא החברה המסורתית, שלא טיפחה את המיניות כערך מצליחני, הכירה בכך שנשים חשות אחרת מגברים, רבנים הטיפו לבעלים לנהוג ברעייתם ברוך, לשדל אותה בנועם, להימנע מהפעלת כוח. בחברה המזויפת שלנו, שהיא חברה שמרנית וצבועה להחריד שמעמידה פני ליברלית רק כדי להצדיק אלימות כנגד נשים, מתחכמים לגבי ניצול מיני של נשים צעירות בתפקידים זוטרים בידי גברים מבוגרים בעמדות בכירות, בשאלה המקוממת אולי זה חיזור? אולי זה רומן? כאילו יש מישהו שאיננו מבין שגבר מבוגר ונשוי שאפילו ילדיו מבוגרים יותר מן הצעירה שהוא חושק בה איננו מחפש כלה אלא יחסי מין מזדמנים שיספקו לו הנאה ותחושת כיבוש ושליטה ויורידו את האשה המנוצלת לדרגת חפץ. גם הסיפור שנשים חושקות בגברים בעלי סמכות וכוח הוא הרבה יותר פנטסיה גברית ממציאות, שאף היא משליכה על הנשים את תשוקותיהם של גברים לכבוש לעצמם נשים צעירות כביטוי לעוצמה ולכוח שרכשו לעצמם.

אונס הוא אלימות כואבת מאד ומסוכנת מאד כי האנס מפעיל כח עצום על הנאנסת. אפילו במשטרה לא תמיד מבינים את זה. כשאשה מתה מאונס מדווחים שהיא "נאנסה ונחנקה למות", ולא מבינים שהחניקה היא חלק מהאונס, שאנס תופס את האשה כמו שחיה תופסת טרף, לפעמים הוא שובר לה עצמות מרוב אלימות ולפעמים חונק אותה למות, כי בשביל אנס אשה היא משהו שצריך לתפוס, לשתק ולכפות את עצמו עליה עד שיגיע לסיפוקו, האשה עצמה לא מעניינת אותו, הוא לא רואה אותה ולא מרגיש אותה אלא כמישהי שמפריעה לו להינות מגופה ושצריך להכניע את התנגדותה בכל מחיר. לכן רוב הנשים חבולות אחרי אונס, כי האנסים חובטים אותן ברהיטים או ברצפה ומועכים את איבריהן כאילו היו חפץ ולא אדם. לפעמים המשטרה קוראת לזה "סימני התנגדות", אבל אלה פשוט חבלות שהאנס חובל בגוף האשה. גם גברים שנאנסים, וגם זה קורה, סובלים כאבים עזים. זה לא נובע מהמיניות אלא מטיבו של פשע האונס שהוא מעשה של אלימות מאד מאד קשה שהאנס מבצע במצב שדומה להתקף טירוף.

כשא' מבית הנשיא שאתמול הזדהתה בסרטה של ענת גורן כאורלי רביבו, שם שלמרבה הצער הוזכר באינטרנט גם כשהיה אמור להיות חסוי, סיפרה כמה קצב הוא אדם חזק, דברים שהיא אמרה כבר במסיבת העיתונאים שבה הוסוו פניה, הבנתי מיד שהיא מתארת אונס. זה לא הכוח האינדיווידואלי של קצב אלא הכוח שכל אנס מפעיל על נאנסת, כח עצום משתק ומכאיב בלי די. זה ממש לא רומן. רומן הוא מערכת יחסים שבו הגבר מבקש את אהבתה של האשה ולא את השגת גופה באלימות. גבר שמחזר אחרי אשה איננו מפיל אותה בכוח ומפשיט אותה בכוח ואיננו אוחז בה כמו חיה בטרף ואיננו חודר לגופה באלימות ואיננו רוצה לראות את אהובתו מוכה ובוכה. ההבדל בין אונס ליחסי מין הוא הבדל כל כך תהומי, שרק אדם טיפש במיוחד או מיתמם במיוחד, לצערי אני מתקשה להימנע מן התחושה שמדובר בהיתממות קולקטיבית של הגברים, שמתבדחים על כמה האשה בטח נהנתה, שזאת בעצם האפשרות הפחות גרועה, שהגברים מיתממים כשהם מתיימרים שלא להבין כמה סבל חווה אשה נאנסת, כי האפשרות השנייה שגברים פשוט אינם יכולים להבין את סבלה של נאנסת בשום מחיר היא אפשרות הרבה יותר גרועה ונוראה, וזה עוד הרבה לפני שמגיעים לעניין ההשפלה והרצון של האשה הנאנסת להשתכנע שהגבר באמת אוהב אותה, רצון תמים אבל מאד אמיתי שגם אותו חוויתי מבשרי להבין את האונס כטירוף רגעי שנובע מאהבה עזה, רצון לקבל מהגבר פיצוי ונחמה שהוא לא באמת מתייחס אלייך כמו חיה טורפת לטרף, שהוא רואה בך אדם, שיש לו רגשות כלפייך, שכל הכאב שלך, הגופני והנפשי, לא נבע מכך שהתייחסו אלייך כמו לחפץ תוך שלילה מוחלטת של האנושיות שלך. כמו שאמרה תמר לאמנון בסיפור האונס התנ"כי הכל כך מדויק:

שמואל ב, פרק י"ג:

ולאבשלום בן דָוִד אחות יפה ושמה תמר, ויאהבה אמנון בן דָוִד: ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא, ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה: ולאמנון רֵעַ ושמו יונדב בן-שִמְעָה אחי דָוִד, ויונדב איש חכם מאד: ויאמר לו מדוע אתה ככה דַל, בן המלך, בבוקר בבוקר? הלא תגיד לי! ויאמר לו אמנון: את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב. ויאמר לו יונדב: שכב על משכבך והִתחָל, ובא אביך לראותך, ואמרת אליו: תבוא נא תמר אחותי ותברני לחם, ועשתה לעיני את הַבִּרְיָה למען אשר אראה ואכלתי מידה: וישכב אמנון ויתחל, ויבוא המלך לראותו, ויאמר אמנון אל המלך: תבוא נא תמר אחותי ותלבב לעיניי שתי לביבות ואברה מידה: וישלח דָוִד אל תמר הביתה לאמר: לכי נא בית אמנון אחיך ועשי לו הַבִּרְיָה. ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שוכב, ותיקח את הבצק, ותלוש ותלבב לעיניו, ותבשל את הלביבות: ותיקח את המַשְרֵת ותִצֹק לפניו, וימאן לאכול ויאמר אמנון: הוציאו כל איש מעלי, ויצאו כל איש מעליו: ויאמר אמנון אל תמר: הביאי הַבִּרְיָה החדר ואברה מידך. ותיקח תמר את הלביבות אשר עשתה וַתָּבֵא לאמנון אחיה החדרה, ותִּגַש אליו לאכול וַיַחֲזֶק בה ויאמר לה: בואי שכבי עִמִי אחותי: ותאמר לו: אל אחי, אל תענני, כי לא יֵעָשֵה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת: ואני אנה אוליך את חרפתי , ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ועתה, דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך: ולא אבה לשמוע בקולה וַיֶחֱזַק ממנה וַיְעַנֶהָ וישכב אותה: וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, כי גדולה השִנְאָה אשר שְנֵאָה מאַהֲבָה אשר אֲהֵבָה, ויאמר לה אמנון: קומי לכי: ותאמר לו: על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, ולא אבה לשמוע לה: ויקרא את נערו משרתו ויאמר: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונָעול הדלת אחריה: ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים, ויוצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה: ותיקח תמר אפר על ראשה וכתונת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה: ויאמר אליה אבשלום אחיה: האמינון אחיך היה עמך? ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר הזה. ותשב תמר ושוממה בית אבשלום אחיה.      

על אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשית עמי לשלחני, אומרת תמר, אם כבר אנסת אותי והרסת את סיכויי להינשא לאחר, לפחות תדאג לי ואל תזרוק אותי לרחוב. גם אני ישבתי וכתבתי לאנס מכתב ארוך ומרגש שעכשיו אני חושבת שאם הוא בכלל קרא אותו הוא בטח צחק לעצמו כי בשבילו הייתי רק מכשיר לסיפוק עצמו שהזדמן לו בתמימות כי לפני שזה קורה לך קשה לך להאמין שמישהו שלכאורה הוא אדם מהוגן יתאכזר אלייך ככה ואת מצפה מאד להוכחה שלאנס אכפת ממך ושהרגשות שלך והסבל שלך מעניינים אותו ושאם הוא אנס אותך זה בגלל שהוא כל כך נמשך אלייך שלא היה מסוגל להתאפק, מה שהוא כמובן טעות גמורה כי לאנסים לא אכפת כהוא זה מהנאנסת, אבל נאנסות ממשיכות לצפות שהאנס יגלה כלפיהן רגש של חמלה ורחמים, כי אדם שנפגע תמיד מצפה שיחמלו עליו, ויש לו זכות לצפות לחמלה. בגלל הציפיה הזאת הוצאה אורלי רביבו מכתב האישום, בגלל שרצתה כמו תמר שלפחות ידאגו לה שלא תיפגע עוד יותר מכפי שכבר נפגעה, שלפחות ימצאו לה עבודה טובה. אני הייתי רק בת עשרה כשנאנסתי והבחור שאנס אותי היה סתם בחור צעיר שמעולם לא התפרסם בשום דבר ואולי זה המזל שהיה לי שלכן לא נרדפתי כמו אורלי רביבו ושמרתי את דבר האונס בלבי שנים רבות ונישאתי לאיש וילדתי בנות והיו לי חיים קשים אבל ניצלתי מגורלה לשבת שוממה בית הוריה בלי חלומות ובלי תקוה בחברה שהיתה אמורה להחכים ולהשתנות מאד מאז ימיהם של אמנון ותמר, אבל לא באמת החכימה ולא באמת השתנתה.

מול מערכת הבריאות

היום אחי בילה שבע שעות בחדר-המיון של בית החולים, כי היו לו כאבים ברגל ומצאו לו קריש דם ברגל. בת הזוג שלו אסתי שרצתה להרגיע אותי אמרה שהקריש לא גדול ושנתנו לו תרופה והכל בשליטה. חשבתי שזו תופעת לוואי של הטיפולים הקשים שאחי מקבל לסרטן המוח שבו הוא לקה, אבל אסתי אמרה לי שזו אחת התופעות של המחלה. חולי סרטן סובלים מכל כך הרבה תופעות שהן מסוכנות לכשעצמן, בנוסף לאלימות של המחלה. בבוקר אחי עבר הקרנות שזה די מעייף ואחר כך הוא בילה שבע שעות בחדר-מיון, ורוב הזמן הוא פשוט חיכה. אסתי היתה איתו והבנות שלו חיכו לו בבית והכינו לו אוכל, וגם חברה שלו שעובדת בבית החולים באה לשבת איתם וניסתה לעזור להם, אבל הם התעכבו במיון עד אחר הצהרים וזה היה מעייף מאד. אסתי אמרה שעכשיו היא כותבת מכתבים לכל מי שאפשר שצריך לשנות את השיטה, שחולה סרטן שבשבילו כל יום הוא חשוב והוא רוצה להינות מכל יום שאפשר לא יצטרך בשביל כל תופעה לשכב שעות במיון, שיתארגנו לתת לו את כל הטיפולים במחלקה האונקולוגית ששם הוא נמצא ממילא, כדי שיהיה נוח לחולה ולא רק נוח למערכת. בוודאי שאסתי צודקת אבל אני חשבתי על חברתי הערירית ששלחו אותה כל הזמן הביתה עם שתי חוליות שבורות בעמוד השדרה והיא התפתלה מכאבים במשך חודשים כי ניסו לחסוך את הכסף על בדיקת האם-אר-איי היקרה וגם הרופא המנתח ניסה לסחוט ממנה כסף שאין לה לשלם אפילו אם היא היתה רוצה, ורק אחרי שבת-הדודה שלה שמכירה רופא בכיר בבית החולים סידרה לה פרוטקציה עשו לה סופסוף את הבדיקה ומיד ניתחו אותה, אבל הרופא המנתח שכעס שהיא לא שילמה לו שום כסף ניסה לזרוק אותה אחרי יום מהמיטה, ורק בהתערבות חברות שלה שהיו אחיות בבית-החולים השאירו אותה. גם קודם לא היה לי כל כך אמון ברופאים אבל אחרי שראיתי מה קרה עם חברתי הערירית והענייה איבדתי לגמרי את האמון במערכת הרפואה שהיא כבר מזמן לא שירותי בריאות אלא פשוט תעשייה תאבת-בצע שלא רואה שום דבר חוץ מכסף, ואמרתי לאסתי שהבעיה הזו קיימת שנים רבות שחולים מטורטרים ממחלקה למחלקה כאילו הם לא סובלים מספיק גם בלי זה, וגם אמרתי לאסתי שכבר איבדתי לגמרי את האמון במערכת. אולי לא הייתי צריכה לומר את זה לאסתי שהולכת כל יום עם אחי לטיפולים ומנסה להפנט את מכשיר ההקרנות שיציל אותו, ככה היא אמרה לי ואני צחקתי, אבל ידעתי שזה לא מצחיק בכלל. אסתי אמרה שהיא בכל זאת תכתוב לכל מי שהיא יכולה כי אם רק נגיד שככה זה ולא נעשה כלום זה באמת לא ישתנה והיא כמובן צודקת. להתלונן תמיד צריך ולא לשתוק. וגם חשבתי לעצמי שאסתי היא פרופסור ומתעסקת בעצמה בתחומים שקשורים לרפואה וגם אחי הוא פרופסור, והם מכירים הרבה אנשים בעמדות השפעה, אז אולי יקשיבו להם. אני וגם רוב החברות שלי שאין לנו שום כוח מול המערכת אין לנו שום סיכוי חוץ ממישהו שיסדר לנו פרוטקציה, ואני שכבר לא סומכת אפילו על פרוטקציה סומכת רק על בורא עולם שיציל אותי ממחלה או שייתן לי למות מהר בלי לסבול בבתי חולים, כי אני הרבה יותר מפחדת להיות חולה מאשר למות, ואני מקוה שהמות יבוא מהר כי אין לי כוח וגם לא כסף להיות חולה וגם אמרתי לבנות שלי שאם אני אהיה במצב קשה כמו אריק שרון שלא ינסו להציל אותי ויתנו לי למות. ממילא אני לא מצפה שיתאמצו בשבילי יותר ממה שהתאמצו בשביל חברתי הערירית והענייה. בעצם גם אחי הרגיש לא טוב הרבה זמן ועשו לו כל מיני בדיקות אבל לא עשו לו בדיקת סי-טי שהיא בדיקה מאד יקרה. אם היו עושים אולי היו מגלים את הגידול קודם ואולי אפשר היה לטפל בו יותר טוב, אם כי בזה אני לא בטוחה. הטיפולים שאחי מקבל הם טיפולים מאד מתקדמים וחדישים והם היחידים שיכולים לעזור לו, ואני מתפללת שהם יעזרו לו. כשמישהו חולה מאד מוכרחים לבטוח ברופאים כי אין כל כך ברירה, אבל אני ממעטת לפנות לרופאים גם כשהם יכולים אולי לעזור לי, אפילו כשהם נחמדים אליי. משהו נשבר אצלי יותר מדי וכבר אי אפשר להדביק אותו בחזרה.     

מקור אגדת הניבלונגים

בגלריית בצלאל ברחוב יפו 23 בירושלים (בניין הדואר המרכזי, כניסה מרחוב כורש) מוצגת מזה מספר חודשים התערוכה "מיתוגרפיות", ובה מוצגות בין השאר עבודות וסרט תיעודי של האמנית קרן רוסו, שעוסק באתר המרשים המכונה "אקסטרנשטיינה" (אבני הקצה) – שורת צוקים מרשימים בוסטפליה, שמשמשים מוקד עלייה לרגל ולפולחנים של קבוצות נאציות וגם של מאמיני העידן החדש (התערוכה תוצג עד ה-21 ביוני). אתר אקסטרנשטיינה היה אחד האתרים שזכה להתעניינות מיוחדת מצד המשטר הנאצי, שהציג אותו כמקבילה גרמנית לפירמידות. תפקיד מיוחד בטיפוח האתר מילאו הארכיאולוג וילהלם טויט והגוף שהקים הימלר לחקר וטיפוח המורשת הגרמנית Ahnenerbe, תוך ניסיון למחוק ולהעלים את ההשפעות היהודיות-נוצריות והרומיות-יווניות והאחרות על התרבות הגרמנית ושאיפה להציגה כתרבות שמקורותיה הם גרמניים טהורים בלבד ללא השפעות זרות שקדמו כביכול לנצרות.

משיכתם של הנאצים לאתר אקסטרנשטיינה איננה מקרית. האתר נמצא ביער טויטובורג, בסמיכות למקום בו הכניעו הגרמנים בפיקודו של ארמיניוס בשנת 9 לספה"נ את חילותיו הרומיים של וַארוּס, קרב שהלאומיות הגרמנית רואה בו אירוע מכונן. בשנת 2009 צוינו אלפיים שנה לקרב וארוס באירועים שונים. ארמיניוס מכונה בגרמניה הרמן, ודמותו בעיניי הגרמנים היא במידה רבה זו שיצר היינריך פון-קלייסט במחזהו "קרב הרמן". ראו רשימתי "היינריך פון-קלייסט והנאצים".

המלומדים הדוברים בסרט עומדים על כך שהקבוצות הנאציות הפעילות באתר אינן דוקא קבוצות של גלוחי-ראש – אין להם בהכרח מראה חיצוני קל לאבחנה כמו לגלוחי-הראש. יש נטייה להתעלם מנאצים שאינם נושאים סימנים חיצוניים לדיעותיהם, למרות שבפועל נאצים כאלה, שלא ניתן לזהותם על פי מראם החיצוני, הרבה יותר מרובים בגרמניה מגלוחי-הראש, ולעתים הם גם הרבה יותר מסוכנים, כמו במקרה של המחתרת הנאציונלסוציאליסטית שפעלה מאז סוף שנות התשעים ורצחה עשרה אנשים, שמונה מתוכם מהגרים תורכים שחיו בגרמניה. תומכיה של המחתרת היו פעילים בקבוצות שמטפחות אמונה בפולחנים נורדיים, כביכול פולחנים גרמניים אותנטיים קדם-נוצריים. פעילות זו שזוכה לעתים ליחס מזלזל משום שהיא נתפסת בטעות כעיסוק תמים בפולחני טבע מוזרים ולא כחלק בלתי נפרד מאידיאולוגיה נאצית סדורה – סרטה של קרן רוסו מתייחס לשאלה זו – נפוצה בגרמניה הרבה יותר משחושבים, ומשמשת צינור להפצת השקפות עולם נאציות אפילו לילדים רכים שמתחנכים בגנים ברוח זו. כמו כן יש ניסיון מתמיד לשלב אותה בשיח המדעי כתיאוריה מדעית ולא כפנטסיה נאצית.

למשל במאי 2005 הופיעה בשבועון "דר שפיגל" כתבת שער שעצם הופעתה הדהימה וזיעזעה אותי, תחת הכותרת "הניבלונגים". אני מביאה כאן כמה קטעים ממנה:

"דר שפיגל", גיליון 20, 14.5.05

עקבות הדרקון

מאת מתיאס שולץ (הכתב הקבוע של השבועון לענייני ארכיאולוגיה)

זה מתחיל במארב: נסתר בְּשוּחָה, אורב זִיגוּרְד (כפי שהוא נקרא בנורדית עתיקה) למפלצת. כשהיא חולפת מעליו, הוא דוקר אותה מלמטה. "התולעת המבהיקה התנערה והיכתה סביבה בראש ובזנב", מספר אוסף השירים "אֶדָה" שנתחבר בצפון אירופה סביב שנת 1250 לסה"נ.

אדום עד כתפיו, מוציא ההורג את לב הדרקון וצולה אותו על שיפוד. לבסוף הוא חודר למאורתו. יש לה דלתות ברזל. מאחוריהן נמצא "אוצר אדום זוהר", המטמון המקולל של הניבלונגים.

אגדות מגרנלנד ועד בוהמיה מספרות על הגיבור הגרמני הגדול: היו לו כתפיים "רחבות ככתפי שני גברים", ועור-קרן מדמו של הדרקון הרושף-רעל. "בכישרון ואומץ לב" ניחן הבחור "יותר מכל האחרים בחצי העולם הצפוני", משבחת אותו "סַאגָה וֶולסוּנגָה", שחוברה סביב שנת 1250 בנורוגיה. בספר עממי משנת 1530 הורס הגיבור כליל את הסדן שעליו הוא משחיז את חרבו.

ועד ימינו לא פג זוהרו. הוא קיים בקומיקס, בקולנוע ועל במת האופרה. וורמס הקימה לכבודו לפני ארבע שנים מוזיאון. זיגפריד הוא "דמות מפתח בתולדות התרבות הגרמנית", כך רואה זאת יושב ראש חברת שיר-הניבלונגים, פוֹלקֶר גַאלֶה.

ותחילה האפוס הזה! בכ-2400 בתי-שיר מספר "שיר הניבלונגים" על מותו הטרגי של הגיבור. למרות כובע רואה ואינו נראה ועור-קֶרֶן, נופל זיגפריד קורבן לתככים בחצרו של מלך הבורגונדים גוּנתֶּר. בסוף מטביע רוצחו, הַאגֶן פוֹן טְרוֹנְיֶה, את המטמון, תכולת 144 קרונות מלאים שכיות חמדה, בנהר הריין.

על חוקרים רבים מוסכם שכל זה הוא אגדה, דימיון. זיגפריד הוא בעיניהם הרקולס של הצפון, קרוב יותר לאלים מאשר לבני האדם. את כל זה חיברו לפני אלף שנה ויותר המשוררים הגרמנים, מוקפים כתב גרמני עתיק ובקתות קש.

או שהכל היה לגמרי אחרת? האם מאחורי גיבור הריין מסתתר אולי אדם אמיתי? האם ל"ניבלונגים" מסר היסטורי סמוי?

בין חוקרי כתבי יד, גרמניסטים וארכיאולוגים מתפתח ויכוח הרפתקני: מאחורי מסך אגדתי של גמדים, כובע רואה ואינו נראה וחגורת קסמים, נמצא גרעין עובדתי. אל זיגפריד, כך הם אומרים, יש להתייחס לא כמו למיתוס, אלא כמו לאדם אמיתי.

 וישנו מועמד, ששימש לכאורה דגם להורג הדרקון: גם הוא היכה מין דרקון: אמנם הדרקון הזה לבש שריון, סנדלים, וקסדות ברזל כבדות, היו לו יותר מ- 36,000 רגליים והוא קִרְקֵש בכל צעד. הכוונה היא להרמן החֶרוּסקי, שגבר בוסטפליה על שיירת הצבא הרומי בת שלושת הלגיונות של וַארוּס.

בשנת 9 לסה"נ, מדווח טקיטוס, פיתה הגרמני את צבא האויב למלכודת. הלגיונות ה-17, ה-18 וה-19, שעליהם נוספו שלוש יחידות פרשים ושש יחידות רגלים, אבדו. קצינים רומים גבוהים דיממו תחת סכין הקורבן של כוהנים גרמנים.

הקרב הכתיב את ההיסטוריה העולמית. דוקטרינת האימפריה הרומית, הרחבת הגבולות עד נהר האלבה, התמוטטה. למרות מתקפות נגד נזעמות לא יכלו אוגוסטוס (שלט עד 14 לסה"נ) וטיבריוס (שלט עד 37 לסה"נ) מעולם להשיג את מטרתם.

בדיוק ההתמודדות הזו אמורה להשתקף באופן סמלי בדרמת הדרקון: מעל תהום העדר הכתובים, ושינוי הדמויות הפועלות, עוּוַת הניצחון ביער טויטובורג, Teutoburg, לאגדה – כך רואה זאת הגרמניסט הוינאי אוטו הֶפְלֶר Hoefler, שכבר בשנות הששים הניח אבני פינה לתיזה. וישנם פרטים מדהימים:

-         זיגפריד דקר זוחל ארוך גוף, שמכונה בטקסטים גם "נחש מנצנץ" – צבאו של וארוס, מבריק בברק המתכת, נמתח לאורך ששה קילומטר.

-         הדרקון באגדה חבש על ראשו "קסדת אימים", במטמונו מונחים חרב ושריון. בדיוק כאלה כלי נשק בזזו הגרמנים.

-         לזיגפריד היה "כובע רואה ואינו נראה – גם הרמן נותר ברובו בלתי נראה לאויב. הוא נמנע משדה הקרב הפתוח, לחם במתכונת גרילה: "הבעיה העיקרית של הרומאים היתה נעוצה בכך, לעמוד מול אויב נייד" (כך ההיסטוריון ריינר ויגלס).

המדהים ביותר הוא השם הפרטי הזהה במידת האפשר של שני הלוחמים. כי "ארמיניוס" נקרא לוחם החירות רק אצל הרומאים. במאה ה-18 גורמן השם ל"הרמן". אבל שמו המקורי צִלצֵל אחרת: ידוע שמשמונת בני שבט המלוכה החרוסקי, נשאו חמישה בשמם את ההברות Segi, כלומר Sieg, ניצחון. האב נקרא Segimer, החתן Segimund.

האם ארמיניוס הוא זיגפריד האמיתי? ישנם עקבות מרתקים לכך.

אבל ההשואה המחודשת בין הגיבורים באריזה כפולה אינה נושאת חן בעיני הכל. הסברי הפלר למי הוא מי בממלכת הניבלונגים עוררו דחייה רבה. הסיפור הינו "בדיה טהורה", אומר ההיסטוריון ממיינץ פטר ארנס Arens, שדוחה את התיאוריה.

רבים סוברים שהורג הדרקונים הוא דמות אגדתית טהורה, שקשורה לסיפורי הַנְס החזק. אחרים רואים אותו כגיבור במעבר מתקופת האבן לתקופת הברזל, כאשר האנושות למדה לעַבֵּד מתכות. כפי שהנפח מצית אש, כדי להתיך את המתכת מן המחצבה, גנב זיגפריד את אוצרותיו של הדרקון רושף האש ממאורתו.

חוקרי תרבות מודרנים נמנעים כליל מהנושא – הוא טעון מדי מבחינתם. אמת הדבר: במשך מאות שנים נעשה בזיגפריד שימוש לרעה כ"ארי אציל", בלונדיני ותכול-עיניים.

בשנת 1755, כאשר כתב היד הראשון של הניבלונגים התגלה מחדש, עלתה היצירה המחורזת מיד לדרגת "האיליאדה של הצפון". הקלף המצהיב יכול לחשוף, כך נאמר, "עוצמות אפלות ותַּאֲוַת מות אכזרית" – ואת "שובה של התהילה הגרמנית".

כאשר צבאו נכנס בשנת 1878 לפריס, היה ביסמרק לSiege-Fried – "שלום הניצחון". במלחמת העולם הראשונה הורה הקיסר וילהלם השני לבנות את "קו זיגפריד" – ארבע שנים אחר כך הגיעה התבוסה, שנעטפה ב"אגדת תקיעת הסכין בגב". אדולף היטלר עלה בסימן אותיות האס-אס העתיקות. ועוד הרמן גרינג קרא לחיילים בסטלינגרד שעליהם להתגונן כמו הניבלונגים הנצורים במבצרו של אטילה, שהִרווּ את צמאונם בדם.

לאחר המלחמה הדלדל היצע הפרשנויות. בסרט התנפח הגיבור למטיל הפטישים אוּבֶה בַּאיֶיר. על הבמה הוא הפך לנאצי.

דרך דומה עבר הסופרמן השני בשחור-אדום-צהוב [דגל גרמניה]: הֶרְמָן. כפסל ברזל עם קסדת נוצות, 26 מטר גובהו, חלש "משחרר גרמניה" בדֶטְמוֹלד על יער טויטובורג. "מעומק לבי אהבתיו", גילה לותר. אך זה היה מזמן.

בעוד שבצרפת השכנה הפך אסטריקס לגיבור לאומי, הפך ארמיניוס, הלוחם האמיתי ברומא, לנוקשה, מעלה עובש, גרמני ישן. רעייתו נקראה תוּסְנֶלְדָה ובתור "תוּסִי" הדרדרה לדרגת סנדקיתן של כל הנערות המטומטמות.

גם סולל הדרך לנוסחת ההקבלה בין ארמיניוס לזיגפריד, הגרמניסט הפלר, חשוד בעיני המחנה התקין פוליטית – ולמעשה ישנם כתמים חומים על חזייתו: כאדם צעיר הוא עבד ב-SS-Ahnenerbe [גוף שהקים היינריך הימלר בשנת 1935 יחד עם החוקר הרמן וירת Wirth, להוכחת "העליונות העולמית של התרבות הגרמנית-הארית", כדי להוכיח את קדמוניות התרבות הגרמנית ואת קיומה של דת גרמנית קדומה שאין לה קשר לנצרות וליהדות. בזמן המלחמה הוכפף גוף פסאודו-אקדמי זה לאס-אס ואף היה מעורב בפשעי מלחמה ובניסויים בבני אדם].

ההקבלה של הפלר "דְבֵקָה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית" סובר ההיסטוריון הוינאי הֶרוִיג ווֹלפרַאם. אחרים מתנגדים לוולפראם: "רק לא לסתום פיות", אומר האתנולוג גַאלֶה [שכבר הוזכר קודם כ"ראש חברת שיר הניבלונגים"]. הוא מייעץ להיפטר מכיסויי-עיניים ולסקור את הכוכבים הלאומיים במבט רענן. "שניהם אפופים בענן שוביניסטי. עלינו לגלותם מחדש". ההמון הרחב כבר עושה זאת. בחג השבועות (פנטקוסטה) מצפים בקלקריזה ליד אוסנברוק לכ-30,000 מבקרים ב"ועידת פסגה במקום התרחשותו של קרב וארוס". מתוכנן המופע ההיסטורי הגדול באירופה, עם לגיונרים בתלבושות מאנגליה ואיטליה. על אסכלות יצלו אוכל תפל מקורי מגרמניה. וגם החיפוש אחר זיגפריד בשיא הלהט. תובנותיהם של הארכיאולוגים מראות, שהגרמנים בזזו לפנים אוצרות עצומים. מכך עולה תמונה חדשה לגמרי של אוצר הניבלונגים האגדתי.

סוף הקטעים מכתבת "דר שפיגל".

הכתבה במקור ארוכה בהרבה מן הקטעים שתירגמתי. מדבריו של מתיאס שולץ אפשר להבין שלתיאוריה של אוטו הפלר, כי זיגפריד הוא בעצם ארמיניוס שהכניע את חילות רומא בפיקודו של וארוס, אין קשר מהותי לעבודתו ב-SS-Ahnenerbe, הגוף שהוקם כדי להוכיח את עליונותו הרוחנית של הגזע הארי-גרמני, ועולה גם נימה של נרגנות על טרחנותם של התקינים פוליטית, שאינם חפצים לאמץ את התיאוריה היפה. אבל לניסיון לקשור בין הניבלונגים לטקיטוס ובין הדרקון לקרב הגרמנים ברומאים יש קשר הדוק לשאיפתו של הימלר להוכיח את העליונות הרוחנית של הגזע הארי.

הניסיון לקשור את סיפור הניבלונגים לאירוע שמתאר טקיטוס בכרוניקה שלו Annales, ומזכיר בחטף גם בחיבורו הקצר "גרמניה", שני המקורות ההיסטוריים הקדומים ביותר לתולדות הגרמנים, שלא הותירו אחריהם לא טקסטים חרותים או כתובים ולא תרבות חומרית מפותחת כמו זו שהותירו הקלטים, אינו מנותק מן האידיאולוגיה הנאצית: הוא חלק בלתי נפרד ממנה, וממקורותיה באנטישמיות של הרומנטיקה הלאומנית הגרמנית. 

כאשר הרויג וולפראם טוען שההקבלה שיוצר הפלר בין ארמיניוס ההיסטורי לזיגפריד האגדתי "דבקה ברטוריקת השנאה הלאומנית הגרמנית", הוא מתכון לניסיון שהחלה בו הרומנטיקה הגרמנית, והגיע לשיאו בימי שלטון הנאצים, לשלול כל השפעה יהודית – ואף השפעות יהודיות בגלגול נוצרי – על התרבות הגרמנית, שלצורך כך תוארה כתרבות עתיקה כמו התרבויות היהודית, היוונית והרומית, שהיה לה כביכול כתב עתיק – שבו כתוב לכאורה סמל האס-אס – ואגדות עתיקות, שמאחר שאין להן זכר בכתובים כלשהם, פיתחו הגרמנים את תיאוריית ה"מסורת בעל-פה מדור לדור" שדרכה עברו כביכול סיפורים פרהיסטוריים והגיעו עד לימי הביניים ועד ימינו. את התיאוריה הזו פיתחו מאד האחים גרים, שאת הסיפורים שעיבדו בסגנון לותרני ממקורות איטלקיים וצרפתיים או גרמניים-קתולים, הציגו כסיפורים גרמניים עתיקים שמקורם כביכול ב"אדה" הנורדית. דוגמה לכך אפשר לראות ברשימתי "אונס הבתולות הנמות". גם מקורו של סיפור הניבלונגים עצמו שרוי בערפל: לדברי שולץ בכתבה, וכך מקובל לומר, "נתגלה מחדש" בשנת 1755, אבל לגבי מקורו בימי הביניים יש לנו עדויות קלושות, ואין כלל כתבי יד מימי הביניים. גם אם סיפור הניבלונגים נודע כבר בימי הביניים, בשל העדרם של כתבי יד, אין לנו אפשרות לשחזר את הסיפור המקורי. למעשה כתב היד ש"נתגלה מחדש" הוא המוקדם ביותר שקיים, מה שמעלה חשד כבד שמדובר בחיבור מקורי ולא ב"גילוי מחדש". התקופה הרומנטית רצופה ב"גילויים מחדש" של "יצירות לאומיות מימי הביניים", מן הניבלונגים ועד הואלאהאלה, שאף היא אינה מוכרת לנו בעצם לפני המאה ה-19. לכך יש להוסיף את "שירת אוסיאן", כביכול מיתוס איסלנדי עתיק שנתגלה מחדש, והתגלה כזיוף שחובר בידי "מגלהו". לדעתי מדובר בשלושת המקרים בחיבורים רומנטיים מובהקים, שגם אם נסמכו על אזכורים של סיפורים מימי הביניים, עיקרם הוא יצירה חדשה ברוח הלאומיות הרומנטית. אבל גם אם נוצרו הניבלונגים במקור במאה ה-13, הריהם יצירה נוצרית קתולית לכל דבר, במאה שבה פשטו בגרמניה קתוליות פנטית ועלילות דם, והלוחם המכניע את הדרקון לקוח כמובן מקרב המלאך מיכאל בדרקון המסמל את השטן בספר היפהפה הסוגר את הברית החדשה, "חזון יוחנן" הקרוי גם "אפוקליפסה", פרק י"ב:

ואות גדול הופיע בשמים, אשה עטופה בחמה והלבנה תחת רגליה, ובראשה כתר שנים-עשר כוכבים. וברחמה ולד ותצעק בלִדתה, ותתענה בלדתה: ועוד אות נראה בשמים, והנה דרקון גדול ואדום, ולו שבעה ראשים ועשר קרניים, ועל ראשיו שבע עטרות-מלך diademata, וזנבו משך שליש מכוכבי השמים והשליכם ארצה.

והדרקון עמד לפני האשה היולדת, כדי שכאשר תלד את בנה יבלענו. ותלד בן זכר שימלוך על כל העמים בשבט ברזל, וילקח בנה אל האל ואל כס מלכותו, והאשה ברחה אל מקום אשר הוכן לה מאלוהים, למען יכלכלוה שם אלף ומאתיים וששים ימים. ויהי קרב בשמים, מיכאל ומלאכיו נלחמים בדרקון, והדרקון נלחם וגם מלאכיו, אך הם לא גברו וגם לא נמצא להם עוד מקום בשמים.

והושלך הדרקון, אותו נחש קדמון גדול אשר נקרא שד ושטן אשר פיתה את העולם כולו,

והושלך ארצה, ומלאכיו הושלכו עמו,

ושמעתי קול גדול בשמים אומר: עתה נעשתה ישועה וגבורה ומלכות אלוהינו ושלטון משיחו,

כי הושלך מאשים אחינו שהאשימם לנגד אלוהים יום ולילה, והם נצחוהו עקב דם השה ודבר עדותו. 

(השה הוא כמובן ישוע המשיח שבדמו השפוך יכופרו חטאי המאמינים וינוצח השטן והמות.)

לסיפור יפהפה זה, שבו מסמל הדרקון את השטן, ובעצם, כנראה, את השלטון הרומי שרדף את הנוצרים, היתה השפעה עצומה על הספרות הנוצרית לדורותיה, כפי שכבר ציינתי ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון", שנכתבה במקורה בעקבות הכתבה הנ"ל ב"דר שפיגל". בימי הביניים נודע סיפורו של הקדוש גיאורגיוס הורג הדרקון, שעליו תוכלו לקרוא בספרו היפה של אביעד קליינברג "רגל החזיר של האח ג'ינפרו", ואינספור סיפורי דרקון נוספים. הדרקון של הניבלונגים ששומר על אוצר מושפע כמובן גם מדמות הדרקון במיתולוגיה היוונית, הלא הוא הדרקון המקורי, ששמר על גן ההספרידות. הטענה כי הדרקון הוא צבאו הרומי של וארוס שארמיניוס הכניע, מנסה לשלול את מקורותיו היהודיים-נוצריים והקלאסיים של סיפור הניבלונגים, ולהמציא לו מקור גרמני ארי טהור, שלא יכול היה להיות מושפע מן הנצרות, ולפיכך גם לא מן היהדות. הניסיון להחיות את הטענה הזו כיום, שמשולב בהבעת עוינות כלפיי "התקינים פוליטית", ש"סותמים פיות" לאידיאולוגים נאצים, אינו מבשר טובות.

ואסיים בשני שירים של היינה מתוך המחזור "שירי התקופה":

8. הימנון

אני החרב, אני הלהבה,

הארתיכם בחשכה, וכשהקרב החל, לחמתי בראש, בשורה הראשונה.

סביבי מוטלות גופות רעיי, אבל ניצחנו. ניצחנו אבל סביב סביב מוטלות גופות רעיי. בשירי הניצחון המריעים מהדהדים מזמורי אש המתים. אבל אין לנו זמן לשמחה, אף לא לצער. שוב מריעות החצוצרות, מלחמה חדשה –

אני החרב, אני הלהבה.

9. גרמניה (נכתב בקיץ 1840)

גרמניה היא עוד ילד קטן

אך השמש היא לה מינקת

היא אינה יונקת חלב לבן

אלא להבה בוהקת.

ממזון שכזה גדלים מהר

והדם בעורקים רותח.

על ילדי השכנים להיזהר

פן הברנש הצעיר יתלקח!

זהו גולם ענק שלמולכם

עוקר מן הקרקע עץ

ומכה עמו פצע בגבכם

ואת ראשיכם מרוצץ.

כמוהו כזיגפריד, צעיר מעודן

שנשיר וגם נספר בו

הלה שבר את הסדן

לאחר שחישל את חרבו!

כן, פעם כמו זיגפריד הנועז

תהרגי דרקון על המים

באיזו שמחה תחייך אלייך אז

המינקת מן השמיים!

אותו תהרגי ואת אוצרו

לָךְ תשמרי בסֵתֶר.

קדימה! כיצד על ראשך

יבהיק זהב הכֶּתֶר!

ספר תרגומי קפקא שלי