שבוי

אני רוצה לדבר עם אחי, אבל אחי לא עונה לטלפון. הוא שוכב בבית החולים ואני לא יודעת אם הוא שומע את ההודעות בתא הקולי או לא. רציתי לבוא והבנות שלו אמרו לי לא לבוא. אני לא יודעת אם זה מה שאחי רוצה או זה מה שהבנות שלו רוצות. האח שמטפל בו דוקא אמר שבהחלט אני יכולה לבוא, אבל לא רציתי להרגיז אף אחד. אני מאד רוצה שאחי יגיד לי בעצמו מה הוא רוצה, אבל קשה לו לדבר בעצמו. זה היה צריך להיות שבוע שמח יותר, שבוע של תקוה אחרי הטיפולים, אבל אחי לא סיים את הטיפולים עד הסוף כי הוא התמוטט יומיים לפני הסוף ואישפזו אותו. ראיתי אותו כמה ימים קודם והוא היה מאד חלש ועייף והתקשה לדבר ואפילו לשבת, אבל שיכנעתי את עצמי להאמין שאחרי הטיפולים יהיה שיפור והוא ירגיש יותר טוב ונוכל לדבר בטלפון כל יום. כשמסתכלים על אחי הוא עדיין נראה חזק כמו שהוא היה פעם, למרות שהוא מאד חלש וחולה, או אולי זה רק נדמה לי. מאד פחדתי מהטיפולים הקשים שהם יגרמו לו נזק נוסף במקום להציל אותו. לא אמרתי כמובן לאחי שאני פוחדת, כי רציתי לעודד אותו, והוא היה מאד נחוש לעבור את הטיפולים. זה נתן לו הרבה תקוה כי היו חולים מעטים שהטיפולים האריכו את חייהם בכמה שנים, אבל רק חולים מעטים, והוא קיוה להיות בין המעטים האלה. הרגשתי שהתקוה נותנת לו הרבה כוח אבל אני פחדתי. כל מי שאמרתי לו שאני פוחדת מהטיפולים הקשים כעס עליי. אני לא יודעת למה אבל תמיד כועסים על מי שמביע חשש או ביקורת מהטיפולים הקשים של חולי סרטן, או בכלל מהאגרסיביות של הרפואה המודרנית. רק בתי שרון שחושבת כל הזמן על החבר שלה מהאקדמיה למוסיקה יוסי נהרדע שמת מסרטן בגיל שלושים ואחד היתה מאד סקפטית, ואמרה שהרופאים מזינים את חולי הסרטן הקשים בתקוות שוא, ובלבי חששתי ששרון לגמרי צודקת. עכשיו אחי מאושפז כבר שבוע ואין שיפור גדול במצב שלו. אני לא יודעת אם הוא מרגיש רע בגלל הטיפולים או בגלל המחלה ונדמה לי שגם הרופאים לא ממש יודעים. אני מדברת עם האחים שמטפלים בו ולפעמים עם הרופאים. נדמה לי שדוקא הרופאים יותר פסימיים. האחים המטפלים עונים לפי האופי שלהם. יש אחד עצוב עם מבטא רוסי שמספר קצת פרטים, אם אחי ירד מהמיטה או דברים כאלה, ואחד עם מבטא ערבי שאומר שאין שינוי או אין שיפור, ויש אחד עם מבטא ישראלי שהוא שמח ואומר שאחי בסדר גמור. מצב-הרוח שלי משתנה לפי מה שהם אומרים, למרות שאני יודעת בלבי שכולם מתארים את אותו מצב בדיוק, שאחי חולה מאד וחלש מאד ומרגיש רע מאד ושוכב בבית-החולים, והוא לא בסדר בכלל, והאח השמח שאומר שאחי בסדר גמור מתכוון שהוא מטופל טוב והבנות שלו יושבות לידו ודואגות לו. שרון אמרה שככה היה גם עם יוסי, הוא יצא ונכנס בבתי חולים והיו לו כל מיני זיהומים, שזה מה שקורה לחולי סרטן בגלל המחלה או בגלל הטיפולים או בגלל שניהם. אני מרגישה כל הזמן כאילו אחי שבוי או כלוא, שבוי בגוף החולה שלו ובמחלה שלו ובעולם של החולים, שהוא עולם מאד מוגבל שמקיף בעיקר את בית החולים ואת הבית. ואני יודעת שאחי רוצה לפרוץ את הכלא הזה ולצאת שוב לעולם, כי היה לו חלום לנסוע לאיסלנד אחרי הטיפולים, הוא מאד מאד חלם לנסוע לאיסלנד ולטייל ולהרגיש שוב שהוא חי, לא רק חי במובן שהוא עוד לא מת אלא ממש חי. אחי רוצה את החיים שלו בחזרה, הוא רוצה להיות בריא והוא רוצה ללמד באוניברסיטה שזה מה שהוא עשה קודם וזה מה שהוא תמיד רצה, והוא רוצה לנסוע להרבה מקומות בעולם, אבל הוא כאילו ידע גם לפני הטיפולים שהוא לא יוכל, כי לפני הטיפולים הוא בילה איתנו בירושלים וגם החברה שלו וכל הילדים שלו באו, ואחר כך שאלתי אם הוא נהנה והוא אמר בטח, אני מקוה שאני אוכל עוד פעם, והוא אמר את זה בטון כזה, כאילו הוא חושב שזה היה הביקור האחרון שלו בירושלים שזאת עיר שהוא אוהב – שנינו למדנו פה במחלקה להיסטוריה על הר הצופים, אבל אני נשארתי פה ואחי חזר לחיפה. כשבאנו לבקר אותו בחיפה חשבתי שוב כמה חיפה כבר זרה לי, הכל כל כך השתנה שאני כבר לא מכירה שום דבר, ורק כשנוסעים לאורך החוף אני מאד מתרגשת לראות את הים שתמיד מזכיר לי את ילדותי ואת אבא שלי לוקח אותנו בשתי ידיו ומניף אותנו באוויר ואחי צוחק. הוא היה ילד מאד יפה, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, והיינו צופים מהחלון על האניות בנמל חיפה, ועושים לנו אניה מארגז קרטון ומפליגים על הרצפה, ואחר כך האניה טבעה והיינו רובינזון קרוזו על המיטה שהיתה אי בודד. כמה שמחה היתה לנו מהמשחקים האלה. לפעמים כשאני מטיילת בקיץ בעמק המצלבה שעכשיו הוא שרוף אני מרגישה את ריח הים, את ריח המלח של הים, וזה ריח שתמיד מזכיר לי נשכחות. ואני מתפללת שהטלפון יצלצל ואחי יתקשר אליי וידבר איתי ולפעמים אני מפחדת שזה לא יקרה עוד לעולם, שכל מה שאחי חושב יישאר בלבו ואני לעולם לא אשמע את זה עוד.

פרנץ קפקא / תנים וערבים

חנינו בנוה-המדבר. החברים ישנו. ערבי אחד, גבוה ושב, עבר לידי: הוא טיפל בגמלים והלך למקום הלינה.

התפרקדתי אחורה בעשב: רציתי לישון. לא יכולתי: יללת תן במרחקים: שוב התיישבתי, ומה שהיה כה רחוק, נהיה לפתע קרוב. יללת תנים סביבי, עיניים מנצנצות בזהב עמום, מסנוורות, גופים חטובים, כאילו נדחקו בשוט לנוע בזריזות ובסדר.

אחד בא מאחור, נדחף מתחת לזרועי, צמוד אליי, כאילו נזקק לחום-גופי. אז צעד קדימה ודיבר, כמעט עין בעין עמי:

"אני זקן התנים בכל הארץ. אני מאושר שעוד יש ביכולתי לברכך כאן. כבר כמעט זנחתי את התקוה, כי חיכינו לך עד אינסוף: אמי חיכתה ואם-אמי חיכתה וכל האמהות לפניה עד אם כל התנים. האמן לי!"

"זה מפליא אותי", אמרתי, ושכחתי להצית את ערימת העצים, שהיתה מוכנה שם, כדי להניס בעשנה את התנים. "זה מאד מפליא אותי לשמוע זאת. רק במקרה באתי מפאתי-צפון ואני נמצא בטיול קצר. מה ברצונך, תן?"

כאילו עודד אותם הדיבור שהיה אולי יותר מדי ידידותי, הם סגרו עלי עוד יותר את המעגל: כולם התנשפו ונהמו.

"אנחנו יודעים", פתח הזקן, "שבאת מהצפון, על כך נשענת תקוותנו. שם ההבנה, שכאן בין הערבים אין למוצאה. מן היהירות הקרה הזו, אתה יודע, אי אפשר להצית שום ניצוץ. הם הורגים חיות כדי לזלול אותן, והם מחללים את הפגרים."

"אל תדבר בקול כל כך רם", אמרתי, "ערבים ישנים בקרבת מקום."

"אתה באמת זר", אמר התן, "אחרת היית יודע, שמעולם בהיסטוריה העולמית לא פחד תן מפני ערבי. האם עלינו לפחד מהם? האין זה גרוע דיו שדחפו אותנו לתוך עם כזה?"

"יכול להיות, יכול להיות", אמרתי, "אני לא חורץ שום דין בדברים שכה רחוקים ממני: זה נראה כסכסוך מאד עתיק: סכסוך רווי-דמים: אולי יסתיים רק בדם."

"אתה מאד חכם", אמר התן הזקן: וכולם התנשפו עוד יותר: בריאות מבוהלות, למרות שעדיין עמדו בשקט. ריח מר, שלעתים ניתן היה לסבול רק בחריקת שיניים, זרם מלועותיהם הפעורים, "אתה מאד חכם: מה שאתה אומר, תואם את תורתנו העתיקה. ניקח את דמם והסכסוך יבוא לקצו."

"הו!" אמרתי ביתר פיראות מכפי שהתכוונתי, "הם יתגוננו, הם יירו בכם ברוביהם בהמוניכם."

"אינך מבין אותנו נכונה", הוא אמר, "על פי הנוהג האנושי, שנשמר גם בפאתי-צפון. לא נהרוג אותם. אין בנילוס די מים כדי לנקות אותנו. רק ממראה גופם החי אנו כבר בורחים לאוויר הנקי במדבר, שלכן הוא מולדתנו."

וכל התנים מסביב, שעליהם נוספו בינתיים עוד רבים שבאו ממרחק,  הרכינו את ראשיהם בין הרגליים הקדמיות וניקו אותם בטלפיהם: זה היה כאילו רצו להסתיר סלידה כה נוראה, שהייתי מעדיף לזנק לגובה ולהימלט מקרבם.

"מה אתם מתכוונים איפוא לעשות", שאלתי ורציתי לקום, אבל לא יכולתי: שתי חיות צעירות הידקו את שיניהן מאחור במעילי וחולצתי: הייתי אנוס להמשיך לשבת. "הם נאחזים בכנף בגדך" הסביר התן הזקן ברצינות: "מחוות כבוד."

"הם צריכים להניח לי!" קראתי. פונה רגע אל הזקן, רגע אל הצעירים. "הם כמובן יעשו זאת, אם תבקש. אבל זה נמשך זמן מה, כי על פי המנהג הם נשכו עמוק ויכולים לשחרר את שיניהם רק לאט לאט. בינתיים שמע את בקשתנו."

"התנהגותכם איננה הופכת אותי מאד נוח לקבל אותה", אמרתי. "אנא אל תגמול לנו על חוסר העידון שלנו", הוא אמר וכעת נעזר לראשונה בצליל הבכייני הטבעי לקולו, "אנחנו חיות מסכנות, אין לנו אלא שיניים, לכל מה שנרצה לעשות, הטוב והרע, נותרו לנו רק השיניים." "מה ברצונכם איפוא?" שאלתי, מתרכך רק קמעא.

"אדון", הוא קרא, וכל התנים יללו. נדמה היה לי שהרחק הרחק נשמעת מנגינה. "אדון, אתה חייב לסיים את הסכסוך, שקורע את העולם. כפי שהנך תיארו זקננו שכך ייעשה. אנו חייבים שלום מן הערבים, אוויר לנשימה, מראה נקי מהם עד האופק: שום זעקת אייל שערבים שוחטים, כל החיות צריכות להתפגר בשקט, אנו צריכים לרוקן אותן ללא הפרעה ולנקות עד העצם. ניקיון, איננו רוצים דבר מלבד ניקיון", וכעת כולם בכו, התייפחו – "איך רק אתה סובל זאת בעולם הזה, לב אציל וקרביים מתוקים שכמותך? הלבן שלהם הוא לכלוך, השחור שלהם הוא לכלוך, הזקן שלהם הוא זוועה: לאכול מוכרחים כשהם מתבוננים מזווית העין, וכשהם מרימים את זרועם, נפתח בבית השחי הגיהנום, לכן אדון, לכן, הו אדון יקר, בעזרת ידיך הכל יכולות, בעזרת ידיך הכל יכולות חתוך במספריים אלו את צוואריהם!" ובניע ראשו בא תן שנשא על אחד מניביו מספרי תפירה קטנים, מכוסים חלודה.

"ובכן לבסוף המספריים ואז הסוף!" קרא המדריך הערבי של שיירתנו. שהתגנב אלינו כנגד הרוח וכעת הניף את השוט הענק שלו. הכל חלף במהירות הבזק, אבל הם בכל זאת נשארו במרחק מסוים, שפופים וצמודים יחדיו, החיות הרבות כה צפופות והמומות, שנראו כמשוכה צרה מוקפת אורות-תעתוע.  

"ובכן אדון, ראית ושמעת גם את המחזה הזה", אמר הערבי וצחק בעליזות כה רבה, ככל שהתנהגותו המאופקת של גזעו התירה. "אתה יודע איפוא מה החיות רוצות?" שאלתי. "כמובן, אדון", הוא אמר, "זה ידוע לכל: כל עוד ישנם ערבים, ינדדו המספריים האלה במדבר וינדדו עמנו עד קץ הימים.  הם יוצעו לכל אירופאי עבור המשימה הגדולה: כל אירופאי הוא בדיוק זה שנראה להם כשיר. תקוה מטופשת יש לחיות אלה: הם טפשים, טפשים אמיתיים. בגלל זה אנחנו אוהבים אותם: הם הכלבים שלנו, יפים יותר מכלביכם שלכם. רק תראה, הלילה מת גמל, ביקשתי לסלק אותו."

ארבעה נשאו והשליכו את הפגר הכבד לפנינו. בקושי הטילוהו שם, נשאו התנים קולותיהם. הם באו, כאילו נמשך כל פרט ופרט מתוכם בחבלים שאין לעמוד בפניהם, מהוססים, גופם מתחכך באדמה. הם שכחו את הערבים, שכחו את השנאה, נוכחותה המוחקת כל של הגוויה המדיפה ריח עז הקסימה אותם. כבר נתלה אחד על הצוואר ומצא בנגיסה הראשונה את העורק הראשי. כמו משאבה קטנה מטורפת, שרוצה ללא תנאי וגם ללא כל סיכוי להצית בעירה גדולה, משך והניע כל שריר בגופו לגוויה. וכבר רבצו כולם באותה מלאכה על הגוויה במעלה ההר.

אז החליק המדריך בעוז בשוט החד שתי וערב מעליהם. הם זקפו את ראשיהם, שיכורים למחצה וחסרי-אונים הם ראו את הערבי ניצב לפניהם, כעת החלו לחוש את השוט בחוטמיהם: הם נרתעו אחורה בקפיצה ורצו כברת ארץ אחורה. אבל דם הגמל כבר נח שם צוחק, מהביל, הגופה נאכלה הרבה בכמה מקומות. הם לא יכלו לעמוד בפניה. שוב הם היו שם, שוב הרים המדריך את השוט, תפסתי בזרועו.

"אתה צודק, אדון." הוא אמר, "נניח להם במלאכתם, זה גם זמן ללכת. ראית אותם. חיות נפלאות, הלא כן? ואיך הם שונאים אותנו!"

סוף

נדמה לי שסיפורו זה של קפקא, שלמיטב ידיעתי הוא הביטוי השלם ביותר ליחסו לסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל, לא זכה להתייחסות שהוא ראוי לה, אולי משום שתיאר כדרכו את היהודים בדמות חיות, במקרה זה תיאור מאד לא מחמיא בדמות תנים מייללים, צבועים, פחדנים וגזעניים וגם תאבי-דם, תיאור שאינו נטול ניחוח אנטישמי, שמצפים כי האירופים יסלקו עבורם את הערבים מארץ-ישראל ויניחו אותה לפניהם למאכל כפגר גמל, מלאי חנופה כלפי האירופים שבזים להם ובוז ושנאה כלפי הערבים, ועם כל זאת חסרי-אונים לחלוטין, יהודים גלותיים שנשקם הוא מספרי-חייטים חלודות ואין להם שום סיכוי לעמוד לבדם מול הערבים. הסיפור התפרסם בסתו 1917 בכתב-העת בעריכתו של מרטין בובר Der Jude, יחד עם הסיפור "דו"ח לאקדמיה" שמתאר את היהודי המתבולל בדמות קוף שהופך לאדם ובמאמצים רבים רוכש לעצמו "השכלה ממוצעת של אירופאי". שני הסיפורים שנכתבו בסמיכות זה לזה והתפרסמו מאוחר יותר בקובץ "רופא כפרי" מבטאים את בוזו של קפקא לחנופה היהודית כלפי האירופאים, שלכל היותר מוכנים לקבל את היהודי כבדרן, כקוף מרקד, ולתקוות שטיפחה הציונות המדינית לאור הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל, שבעקבות פעילות הציונים המדיניים ובראשם חיים וייצמן, קיבלו את ביטוין בהצהרת בלפור והפיחו ביהודים תקוות עצומות לכפות על הערבים את נוכחותם בארץ בכוחן של מעצמות המערב. קפקא וגם מכס ברוד, ששניהם נקשרו מאד למרטין בובר והושפעו ממנו מאד, הן ביחסם לתרבות היהודית העממית והן בדבקותם בציונות הרוחנית של אחד-העם ובהתנגדותם לציונות המדינית – שלפחות אצל מכס ברוד נחלשה ברבות השנים לאור גורל יהודי אירופה. נדמה לי שאצל קפקא, אולי לאור מוצאו המשפחתי הצנוע מן היהדות הכפרית והמסורתית של דרום-בוהמיה, יש עוצמה רגשית רבה יותר לסלידתו מן החנופה היהודית לאירופאיות שהתבטאה בבוז לשפת היידיש ותרבותה – ראו הנאום על היידיש, כמו גם בבוז היהודי כלפי הערבים שאינם שותפים לתרבות האירופית. קפקא ראה את הסירוב להגיע להסכם עם הערבים כביטוי לא רק לגזענות יהודית אלא גם לחנופה מגוחכת לאירופאים שהתנים בסיפור רואים  ככל יכולים. קפקא וברוד חלקו את רעיונותיו של מרטין בובר שבאו לידי ביטוי בתנועת ברית-שלום שקמה כבר לאחר מותו של קפקא בשנת 1925 (קפקא נפטר ב-3 ביוני 1924). ככל שסיפורו של קפקא מעוגן במציאות המדינית של ימי היכתבו, סופה של מלחמת-העולם הראשונה והכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל והפעילות הקדחתנית של התנועה הציונית להשגת הכרה בריטית בשאיפות הציונות, (שנדמה לי כי בראייה היסטורית יש להצדיק ולשבח אותה), אי אפשר שלא להתפלא על כוח הסיפור שלו שמתאר בחריפות עצומה שלא קהתה במאומה במאה השנים מאז נכתב הסיפור את יחסם העצוב של היהודים לערבים שלא השתנה במאומה, לבד מהעובדה שהיהודים כבר מצוידים בכלי נשק מוצלחים יותר ממספרי החייטים של אבותינו בני-זמנו של קפקא. עדיין הסיפור מדויק ואקטואלי להפליא, כאילו נכתב בעצם הימים האלה על מאמציו המגוחכים של בנימין נתניהו לשכנע את מעצמות המערב לתמוך בסרבנות השלום שלו, במקום לנהל משא ומתן עם הפלשתינים השנואים.

ספר תרגומי קפקא שלי

ארכיון מרבאך מחנך את היהודים

לאחרונה חשתי שממשלת גרמניה משיקה מתקפה במאמץ להפוך על פיו את פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה, שהורה לקיים את צוואתו של מכס ברוד כלשונה ולהעביר לספרייה הלאומית בירושלים את עזבונו הספרותי, או לפחות את מה שנותר וידוע ממנו, ובכלל זה כתבי יד של פרנץ קפקא שנותרו בעיזבון. לדעתי הסיכויים של ממשלת גרמניה להפוך את פסק-הדין מאד נמוכים, אבל זה לא אומר שהגרמנים לא יעשו כל מאמץ כדי לנסות להשתלט על כתבי קפקא ולגזול אותם ממדינת ישראל, דבר שעל פי עדותה של חוה הופה, שתובעת את העיזבון לעצמה בתוקף היותה בתה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, הם מנסים לעשות מאז 1965, כלומר מרגע שכוננו הגרמנים יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל הגיעו לכאן נציגי ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך במטרה לשדוד מישראל את עזבונו של מכס ברוד ואת כתבי קפקא, שמכס ברוד הבריח מפחד הגסטאפו לארץ-ישראל בעקבות הכיבוש הנאצי של צ'כוסלובקיה, ולכן כנראה ממשלת גרמניה, שהיא היורשת לכל דבר של גרמניה הנאצית, חושבת שכתבי קפקא הם רכושה החוקי והיא צריכה לקבל אותם ולקחת אותם לגרמניה. בשנת 1965 מכס ברוד כבר היה מעל לגיל שמונים והגרמנים המתינו בשקיקה למותו (בדצמבר 1968), והוא אפילו הסכים לבקר ולהרצות בגרמניה, אבל את עזבונו הספרותי הוא הוריש לאהובתו אסתר הופה והורה לה לטפל בהוצאת כתביו וכתבי קפקא לאור ולדאוג שלכל המאוחר לאחר מותה, אם לא קודם לכן, יועברו כתבי היד שבעזבונו הספרותי לספריית האוניברסיטה בירושלים (הספרייה הלאומית), או לארכיון ציבורי אחר. אסתר הופה לא קיימה את הוראות הצוואה וכתבה צוואה סותרת שבה הורישה את עזבונו הספרותי של ברוד לשתי בנותיה, דבר שעל פי חוק הירושה אסור היה לה לעשות, ולכן בית המשפט סירב לקיים את צוואתה והורה לקיים את הוראות צוואתו המקורית של מכס ברוד ולהעביר את כתבי היד לספרייה הלאומית. חוה הופה עצמה מסרה לבית המשפט מכתב של מכס ברוד לאמה שבו הצהיר שלבנותיה לא צריך להיות שום עסק עם עזבונו הספרותי, ושאם אסתר הופה לא תוכל לקיים את צוואתו בעצמה, עליה להוריש את הטיפול בעזבונו הספרותי למישהו שמכס ברוד יקר לו, כמו הידיד המשותף לברוד ולקפקא מנעוריהם, הפילוסוף פליכס ולטש, או המשורר וההוגה שלום בן-חורין.  

בערכאה הראשונה סייעתי (בהתנדבות) לספרייה הלאומית במחקר ובעניינים רבים נוספים לצורך המשפט, אבל לא רציתי להמשיך לעבוד גם בעירעור וביקשתי שיניחו לי לנפשי ולא ישלחו לי שום דבר שקשור במשפט, וחזרתי לעסוק בסיפוריו של קפקא שכרגע יותר מעניינים אותי מניסיונותיהם המופרכים של בני משפחת הופה או של ממשלת גרמניה או של עורכי-דין כאלה ואחרים להציג את עצמם כיורשיו החוקיים של פרנץ קפקא, שהיורשים היחידים של כתביו הם לטעמי צאצאי ארבע האחייניות שלו ששרדו את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו, שני גיסיו היהודים, כמה מאחייניו ובני משפחה רבים נוספים נרצחו בידי הגרמנים, וכל תביעות הבעלות של מכס ברוד ואהובתו וצאצאיה, שלא לדבר על תביעותיה החצופות וחסרות-הבושה של ממשלת גרמניה באמצעות ארכיון הספרות הגרמנית הפדרלי במרבאך, מופרכות בעיניי וחסרות-שחר. אני רואה בכתבי היד של פרנץ קפקא שנותרו בעיזבונו של מכס ברוד נכסי נספים בשואה שיש להחזירם ליורשים החוקיים שהם צאצאי אחיותיו הנרצחות, וזו בעיניי ההחלטה הצודקת היחידה שיש לבצע, למרות שבהתחשב בסירובם של בני משפחת קפקא הן בשנות השבעים והן בהליך הנוכחי להצטרף כצד למשפט ולתבוע את זכויותיהם, אני מבינה שלא היה מנוס לבית המשפט אלא להורות על קיום צוואתו של מכס ברוד והעברת כתבי קפקא שהיו בחזקתו ובעזבונו, כמו גם העיזבון כולו, למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים, למרות שאני אישית חושבת שבעניין כה משמעותי שמדינת ישראל היתה מעורבת בו ממילא, צריך היה לחרוג מהנוהג המשפטי המושרש, שבית המשפט איננו מתנדב להגן על זכויותיו של צד שמסרב להשתתף בהליך ומסרב להצהיר את זכותו. מצד שני קשה לבוא בטענות למדינת ישראל לאחר שבהליך שקיימה המדינה נגד אסתר הופה בשנות השבעים, פנו פרקליטי המדינה לחלק מיורשיו של קפקא והזמינו אותם ליטול חלק בהליך – שתיים מהאחייניות התגוררו בפראג שנרמסה אז תחת מגפי ברית-ורשה ומסיבה זו לא יכלו להשתתף בהליך, אך גם היורשים שהתגוררו במערב סירבו להשתתף אז בהליך למרבה הצער.

מכל מקום הליך העירעור מתקיים למיטב ידיעתי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וממשלת גרמניה נערכת למתקפה שגם מבלי להיות מעורבת ישירות בהליך קשה להימלט ממנה. ראשית-כל קראתי בעיתון "הארץ" בכתבתו של אבנר שפירא ("לחבר את הקרעים", גלריה, 23.6.13) על כנס שהתקיים באוניברסיטה העברית בכותרת "עקבות ואוצרות" ובעברית נקרא "קרעי תרבות" במרכז רוזנצוויג- מינרבה (מינרבה על שם קרן מינרבה שבאמצעותה שולטת ממשלת גרמניה במכוני מחקר באוניברסיטאות בישראל – כיום שולטת ממשלת גרמניה באמצעות קרן זו בעשרות מכוני מחקר בישראל, ובראש וראשונה באלה שחוקרים את ההיסטוריה והתרבות הגרמנית, עם כל המשמעויות הנגזרות מכך). הכנס התקיים בשיתוף עם אוניברסיטת בון ועם ארכיון מרבאך – שעוסק כאמור מזה שנים רבות בשוד עזבונות ספרותיים מישראל, ובראש וראשונה כתביו של פרנץ קפקא, שאסתר הופה הבריחה בשיטתיות מישראל ומכרה בדרכים שונות ומשונות לארכיון מרבאך.

אחר כך הבחנתי לפתע שהתגית הבולטת "מכס ברוד" בבלוג שלי, הוקטנה כך שקוראי הבלוג יתקשו להבחין בקיומה ולקרוא את הרשימות המסומנות בתגית זו. הפריצות לבלוג שלי הן יומיומיות וכך גם החבלות בפעילות הבלוג, למשל באפשרות שלי להודיע לקוראים על רשימה חדשה ובמוני הכניסות לבלוג, אבל עד כה הוקטנו רק  התגיות "נאצים" ו"גרמניה". תגיות אלה הוקטנו שוב ושוב בעבר אבל הן גדלו בכל פעם מחדש כשהוספתי רשימות חדשות בנושאים אלה. כעת הקטינו את התגית "מכס ברוד", שמזמן לא הוספתי לה רשימות חדשות, ואני צריכה להוסיף עוד רשימות כדי שתגדל בחזרה ומן הסתם אעשה זאת.

כל זה הזכיר לי שכשהלכתי עם אמי לפני שנים לתערוכה ביד ושם שהוקדשה לציירת שרלוטה סלומון שנרצחה בידי הגרמנים אבל הספיקה לתעד לא מעט את משטר האימים הנאצי, אמי הכי הזדעזעה ממסמך שנמצא בארכיון האוניברסיטה שבה למדה שרלוטה סלומון ובו סימנו הנאצים באמצעות עיגולים אדומים, כפי שעשו לגבי כל הסטודנטים היהודים, את מוצאה היהודי המלא מכל הצדדים. "תראי במה הם התעסקו, תראי במה הם התעסקו" אמרה אמי בזעזוע, ואני שמכירה לצערי את הגרמנים ממש לא התפלאתי.

הכנס שאבנר שפירא דיווח עליו בכתבתו הנ"ל נועד בעצם לקדם פרוייקט שמממן משרד החוץ הגרמני, כדי ללמד את האסיאתים היהודים הבורים כיצד צריך לטפל בנכסי התרבות היהודים-גרמנים, שהרי הגרמנים כבר הוכיחו כישורים יוצאים מן הכלל בטיפול בנכסי התרבות היהודים-גרמנים, כמו גם ביוצריהם של אותם נכסים ובמשפחותיהם, ולכן אין מתאימים מהם לחנך את העם היהודי הבור, שהעניק לתרבות האנושית רק את ספר התנ"ך, בעוד שגרמניה המופלאה העניקה לה את אושוויץ, ולכן אין מתאימה ממנה לחנך את העם היהודי ששרד את פרוייקט אושוויץ איך לטפל בנכסי התרבות ששרדו אף הם את אותו פרוייקט, ובפרט כשחושבים על כך שהמטרה שבבסיס הפרוייקט היא להוציא את נכסי התרבות היהודיים-גרמניים ממדינת ישראל ולהעביר אותם לידי ארכיון מרבאך בגרמניה, כדי שכתבי הסופרים היהודיים שמשפחותיהם נרצחו בידי הגרמנים יוכלו לשכון לצד כתביהם וחפציהם של יקירי המשטר הנאצי כמו ארנסט יינגר ששוכנים שם. על פי כתבתו הנ"ל של אבנר שפירא נתלים הגרמנים בסצינות מסרטו של ארנון גולדפינגר "הדירה" שבה נראים בני משפחתו משליכים לאשפה ספרים בגרמנית יחד עם חפצים רבים נוספים מדירת סבתם שנפטרה, לאחר שסוחר בספרים אמר להם שאיש איננו קורא עוד את כתבי גיתה ושילר. הסוחר כמובן התכוון לכך שהוא איננו מוכן לשלם עבור כל כתבי גיתה ושילר, שכה רבים מיהודי גרמניה הביאו עימם לישראל כשנמלטו מאימת הנאצים ושמרו בסיפריותיהם היפות עד שהלכו לעולמם ולכן יש מהם כה הרבה ולפיכך מחירם בשפל. אחי ואני וגם ידידים ומכרים רבים שלנו דוקא כן קוראים את הספרים האלה, אבל הגרמנים עטו על הסצינה הזו כדי להעביר את אותו המסר שהעבירו בכתבות תעמולה רבות בהקשר של משפט עיזבון מכס ברוד, כי היהודים הבורים אינם יכולים לטפל בנכסי תרבות יהודים-גרמנים שניצלו מידי הגרמנים ללא עזרתו והדרכתו של עם התרבות הגרמני, ובעצם הדבר הטוב ביותר – ארכיון מרבאך לא התבייש לטעון כך במפורש בפני בית-המשפט – הוא להעביר את נכסי התרבות היהודים-גרמנים שניצלו מידי הנאצים לידי צאצאיהם של הנאצים ולאכסן אותם בגרמניה בארכיון מרבאך, כדי שרוצחי היהודים יהיו גם יורשיהן של המשפחות שרצחו, כאשר משפחת קפקא היא אחת הדוגמאות המובהקות למעלליה של הרצחנות הגרמנית הזאת. אותי זה מקומם, אבל אני גם זוכרת שאלה הן רק העוללות של רצח בני משפחתי עם כל בני עמנו שנרצחו וגם נשדדו בידי עם התרבות הגרמני.

פרנץ קפקא / העיט

היה זה עיט, שניקר ברגלַי. את המגפיים והגרביים הוא כבר קרע, כעת הוא כבר ניקר ברגליים עצמן. הוא היכה והיכה, אז עופף חסר-מנוח כמה פעמים סביבי ואז המשיך במלאכתו. עבר אדון, התבונן מעט ואז שאל מדוע אני סובל את העיט. "הרי אני חסר-מגן", אמרתי, "הוא בא והתחיל לנקר, אז רציתי כמובן לגרשו, אפילו ניסיתי לחנוק אותו, אבל לחיה כזו יש כוחות גדולים, הוא רצה גם לזנק לי על הפנים, אז הקרבתי ברצון את הרגליים. כעת הן כבר כמעט קרועות." "אתה מניח לענות אותך כל כך", אמר האדון, "ירייה אחת והעיט מחוסל." "האמנם כך?" שאלתי, "והאם ברצונך לטפל בכך?" "ברצון", אמר האדון, "אני רק צריך ללכת הביתה ולהביא את הרובה שלי. האם תוכל להמתין עוד חצי שעה?" "את זה אני לא יודע," אמרתי ועמדתי זמן מה המום מרוב כאב, אז אמרתי: "בבקשה נסה זאת בכל מקרה." "טוב", אמר האדון, "אני אמהר." במהלך השיחה הקשיב העיט בנחת ומבטיו נדדו ביני לבין האדון. כעת ראיתי שהוא הבין הכל, הוא התעופף, רכן אחורה, כדי לאגור מספיק תנופה, ואז דחף את מקורו כמו מטיל כידון דרך פי עמוק לתוכי. בנופלי אחורנית חשתי עצמי משוחרר, כשהעיט טבע באין מציל בדמי הממלא את כל המעמקים ומציף את כל הגדות.

הטקסט נכתב בסוף 1920. נמצא ללא כותרת ופורסם לאחר מותו של קפקא.

היום יום הולדתו המאה ושלושים של פרנץ קפקא (נולד 3 ביולי 1883, נפטר 3 ביוני 1924). גוגל הקדישו לאירוע דודל יפה. תחת התגית "פרנץ קפקא" בבלוג תוכלו למצוא הרבה תרגומי סיפורים של קפקא ומאמרים עליו.

ספר תרגומי קפקא שלי