שתי מדינות של דני קושמרו

כל השבוע ראיתי בטלויזיה את ענת וקסמן מעליבה מרוקאים שמצביעים לביבי, אבל רק עכשיו ראיתי באינטרנט את הסרט המלא של דני קושמרו "שתי מדינות – עם אחד", שהוא סרט מאד מעניין, למרות שהוא סרט שמנסה לחקור סטריאוטיפים על ידי צילום סטריאוטיפים. זאת אומרת, הוא נוסע לתל-אביב ומצלם שם מסעדת יוקרה ואנשי הייטק, וגם את ענת וקסמן לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי ונורא מתפלאת שכל המדינה שמה לב שהיא לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי, וגם את אלירז שדה, שבא מחדרה ולא מרגיש שייך לא לתל-אביב ולא לתקשורת, למרות שדני קושמרו חושב שאלירז שדה דוקא כן שייך לשתיהן. אני דוקא חשבתי שאלירז שדה צודק, כי אני יודעת מבשרי שאם אתה מרגיש לא שייך אתה לא שייך – הדבר הבסיסי בלהיות שייך זה להרגיש שייך, ואם לא שייכים אז לא שייכים. ואז דני קושמרו נוסע לבאר-שבע שבה הוא גדל, ומדבר עם חבר ילדות מזרחי שאומר לדני קושמרו שגאים בו כי הוא הגשים את החלום של כולם לברוח מבאר-שבע, לתל-אביב. כמובן אפשר באותה מידה לצלם אנשי הייטק בבאר-שבע, ואפשר לצלם מרוקאים עניים שגרים בדרום תל-אביב ליד התחנה המרכזית ושואלים את נפשם למות. כמובן אפשר גם לצלם מרוקאים עשירים, יש בישראל לא מעט כאלה. המציאות היא תמיד מבלבלת מאד, ואנחנו בוחרים איך לסדר ולקטלג אותה. ענת וקסמן, למשל, ניסתה לשחק גברת אינטלקטואלית, אבל היא נשמעה כמו אלייזה דוליטל באסקוט. זה היה דוחה, והיא נאלצה לומר, כמו איילת שקד בזמנו, שאמא שלה עיראקית, שזה כבר פאתטי. מבחינה עדתית רובנו מעורבים במידה כזו או אחרת. כשמדברים על אשכנזיות או מזרחיות תמיד מדברים בעצם על דימוי, יותר מאשר על מוצא, כמו אורנה בנאי שאומרת לארז טל – המרוקאי – "אתם האשכנזים", כי הוא מרכיב משקפיים, ומה לעשות, הוא די מתנשא. תמיד כשמנסים לפצח את הזהויות העדתיות מסתבכים, מה זה בעצם? ולמה בעצם ענת וקסמן, שגדלה בבית ימני, חושבת שלהיות שמאלני זה יותר חכם ויותר יפה? הרי ברור כשמש שאין לה בדיוק השקפת עולם מגובשת ומנומקת, אבל היא חושבת שלהיות בשמאל זה הרבה יותר חכם ואיכותי, והרבה יותר טוב מלהיות כמו ההורים שלה, שהצביעו תמיד לליכוד, שזה אחד הדברים שמסבירים למה השמאל בישראל כל כך דוחה: כי הוא לא אמיתי, כי צריך לחפש בנרות מישהו שבאמת מאמין בסוציאליזם, שזאת המשמעות של להיות בשמאל. לרוב האנשים שמציגים את עצמם כשמאל אין מושג קלוש מה זה להיות איש שמאל, הם רק משוכנעים שלהיות שמאלני זה מאד מחוכם ואיכותי, זה מישהו כזה שהולך לתיאטרון, כי לדעת ענת וקסמן אנשים שמצביעים לנתניהו לא הולכים לתיאטרון. ונדמה לי שדוקא לאמירה הזאת שלה לא כל כך התייחסו, למרות שזאת היתה האמירה הכי מופרכת שלה, וגם הכי מסגירה: בעצם היא אמרה שהיא מדמיינת את הקהל שלה כקהל שמאלני, מה שמעלה למרבה הצער את ההשערה, שבעצם היא העליבה את המצביעים של נתניהו מתוך חנפנות ולא מתוך שמאלנות, ואז היא גילתה שגם מרוקאים שמצביעים לנתניהו הולכים לתיאטרון ונורא נבהלה. ככה זה כשאין לך השקפת עולם אלא אתה רק מחפש את מי להרשים ולמי להתחנף, וזה לא היה שוה דיון, לולא היו בשמאל כל כך הרבה אנשים כאלה, שחושבים שלהיות שמאלני משדרג אותם לאינטליגנציה, אבל אין להם שום השקפת עולם שמאלנית, ואם הם מפסידים בבחירות יוצאות מהם רק שנאה וגזענות. למרבה הצער זה מה שכל כך עניין אותי בסרט של דני קושמרו, שלמרות שכולם יודעים שמצלמים אותם לערוץ 2 וכל המדינה תשמע מה הם אומרים, בכל זאת כולם אומרים בדיוק מה שהיית מצפה שיאמרו: מצביעי השמאל אומרים על מצביעי הימין שהם מצביעים לפי הרגש, שהם קשי יום, עניים וצרי אופקים, ומצביעי הימין אומרים שהם ליכודניקים מהבית והם הולכים לפי המסורת, וגם שהם לא מרגישים שייכים. במסעדה של תל-אביבים עשירים יושבים אשכנזים, וגם מזרחית אחת שמרגישה לא שייכת אבל יושבת שם ומצביעה לשמאל, כי היא רוצה להרגיש שייכת ולשבור סטריאוטיפים, אבל כל אלה שרוצים לשבור סטריאוטיפים רק מחזקים אותם עוד יותר, ומראים עד כמה המציאות שלנו בנויה מסטריאוטיפים, יותר ממה שהיא בנויה מזהויות היא בנויה מסטריאוטיפים, שמחליפים את האידיאולוגיות שמתו, למשל את הסוציאליזם. אני למשל חשבתי תמיד שרוני דניאל, שהגן על ענת וקסמן, הוא ימני, כי הוא תמיד בעד הצבא והמלחמות, וגם תמיד חשבתי שדני קושמרו ימני, ימני כזה סימפטי, שלא מתלהב ממלחמות אבל די פסימי לגבי האפשרות של שלום עם הערבים, אבל אולי בעצם שניהם הצביעו לשמאל, או למה שקוראים שמאל, כי היום כבר לא צריך להאמין באחוות-עמים ובסוציאליזם כדי להצביע לשמאל, צריך רק לרצות שיחשבו שאתה מאד אינטליגנטי, ושמי שמצביע לשמאל הוא יותר אינטליגנטי, כמו מו"ל "הארץ" שדוגל בשמאלנות אבל לא בוועד עובדים. ומה זאת השמאלנות הזאת, האם נשאר בה בכלל משהו חוץ מלעבוד בהייטק או בתקשורת ולאכול מנות במאה ששים ושניים שקל? ומה אני בכלל, שעוד זוכרת מקומות שקראו להם "מטבח פועלים" והגישו בהם מרק עוף ופירה תפוחי אדמה עם חתיכת בשר זעירה ברוטב ולפתן תפוחים, ודיברו קצת ביידיש, והאמינו באחוות-עמים ובסוציאליזם, וקראו למרוקאים שווארצעס, ושאלו למה בן-גוריון הביא אותם בכלל. אולי הבעיה היא שאף פעם אנחנו לא מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. תמיד אנחנו הרבה יותר טיפשים והרבה יותר גזענים ממה שהיינו רוצים לחשוב, תמיד אנחנו חושבים בסטריאוטיפים ומדקלמים סטריאוטיפים, ודוקא כשאנחנו הכי רוצים להישמע חכמים יוצאות מאיתנו שלא בטובתנו השטויות הכי הכי גדולות.  

תומס גניאלקה ועדותו על אושוויץ

תומס גניאלקה Gnielka נפטר מסרטן בשנת 1965 בגיל 36 והותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים. הוא היה כתב ועורך ב"פרנקפורטר רונדשאו", וגם חבר ב"קבוצת 47". בשנת 1952, במיפגש שבו הקריא פאול צלאן לפני חברי הקבוצה את "פוגת המות" שלו, הקריא גם תומס גניאלקה בן ה-24 קטע מרומן שהתחיל לכתוב ומעולם לא סיים. הרומן התבסס על השירות הצבאי שגויס לבצע כנער, יחד עם כל כיתתו, במחנה אושוויץ, שם הורו להם מפקדיהם להתרחק מן האסירים היהודיים, שתוארו להם כפושעים מסוכנים. תומס וחבריו מיהרו להבין שהדבר איננו בדיוק כך.

"ראשיהם מגולחים וכולם צועדים את אותם צעדים. כאשר הם מניחים את רגליהם נשמע רעש. הם הולכים לאט. זה נראה כאילו כולם סוחבים על כתפיהם שקים של תפוחי אדמה, אבל כתפיהם ריקות ומשוכות לפנים... לרבים יש כתמים על עור הראש החשוף, שמנצנצים בלובנם. אני חש ברע."

ועוד קטע:

"אני יושב על הבמה, מעשן ומביט בהם. זה עם משקפי הקרן עובד קרוב אליי, וכמו האחרים הסיר את מעילו. גוף כמו של פגר, אני נאלץ לחשוב. מהזרועות נותרו רק גידים..."

לאחר פינוי המחנה על ידי הגרמנים ב-24 בינואר 1945, שלושה ימים לפני בואו של הצבא הרוסי, נכנס אליו גניאלקה עם הקצין האחראי עליהם. הוא מתאר:

"אנחנו הולכים למקום לפני הסככה, היכן שהעורבים תמיד מצטופפים ונועצים סביב את מקוריהם במשהו שאיננו יכולים לראות. כשאנו מתקרבים הם חסרי מנוחה".

הוא ממשיך לתאר כיצד הקצין נעצר, מסתובב, ומורה לו לחזור לרכב. אבל הוא מבחין שבמקום בו מצטופפים העורבים ונועצים את מקוריהם סביב, יש בור מלא גוויות.      

כעת התפרסם הטקסט שהותיר אחריו גניאלקה בלוויית מסמכים ומאמרים שפירסם על אושוויץ. הוא היה אחד האנשים שהביאו לפתיחת מה שכונה "משפט אושוויץ השני", (כדי להבדילו ממשפט אושוויץ שהתקיים בפולין בשנת 1947 ובעקבותיו ניתלה מפקד מחנה אושוויץ רודולף הס). בשנת 1959 קיבל גניאלקה מניצול מחנה אושוויץ אמיל וולקן מסמכים שהאחרון הציל במאי 1945 מבניין האס-אס הבוער בברסלאו, לאחר כיבוש העיר בידי הצבא האדום, ושמר אצלו כמזכרת. המסמכים הכילו תיעוד על הוצאה להורג בידי אנשי אס-אס של אסירים שברחו מן המחנה, שמות אנשי האס-אס שהרגו את האסירים הופיעו במסמכים. גניאלקה העביר את המסמכים לתובע (היהודי) פריץ באואר, והם שימשו עדות במשפט, שחלק מן הנאשמים נידונו בו למאסר עולם וחלק לשנות מאסר ספורות. רבים מהם שוחררו בטרם ריצו את מלוא עונשם. איש לא הוצא להורג במשפט אושוויץ השני, כי גרמניה ביטלה את עונש המוות ומעולם לא הוציאה להורג רוצחים נאצים, כדי שיהיה ברור שהפשע היחיד שגרמנים מוציאים עליו להורג הוא היותך יהודי. גם בגרמניה יודעים שמשפט אושוויץ השני היה פארסה. לדעתי לא היו מקיימים אותו כלל לולא חטיפתו ומשפטו של אייכמן בישראל, שאילץ את גרמניה להראות שגם היא מעמידה פושעים נאצים לדין, ולו כדי להגן עליהם מפני העמדתם לדין בארצות אחרות. כל זה לא משנה כמובן לגבי חשיבות עדותו של גניאלקה ומאמציו להשיג עדויות נגד פושעים נאצים ולהעמידם לדין. לאחרונה נעשה בגרמניה סרט על גניאלקה שנקרא "בלבירינט השתיקה", ומתאר את מאמציו להביא פושעים נאציים לדין, דבר שהגרמנים לא היו מעוניינים בו. בניגוד גמור לטענתו השקרית והאנטישמית של גינתר גראס, שנפטר השבוע, גרמניה לא עסקה אחרי המלחמה בפשעיה נגד היהודים והזניחה את העיסוק בסבלה שלה. גרמניה עסקה אחרי המלחמה בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, כפי שהיא מרבה לעסוק גם כיום בעיקר בסבלה שלה, האמיתי והמומצא, ויחסה לקורבנותיה היהודים נותר אנטישמי כשהיה. תומס גניאלקה היה ראוי להפוך לסמל ההתמודדות של גרמניה עם עברה, אבל הוא בעצם נשכח עד לשנה האחרונה, כאשר ילדיו דאגו לפרסם את כתביו ולהשיבו לזיכרון. גרמניה מספידה בימים אלה את גינתר גראס כאילו היה איש רוח דגול, אבל הוא היה בעיקר תועמלן נאצי, שהפיץ תעמולה נאצית במסוה של ספרות ושירה. גניאלקה ראוי להיזכר לשבח, אבל הסיפור על מסירת המסמכים שלו שהביאה לפתיחת משפטי אושוויץ השניים מוזר: האם חסרו לממשלת גרמניה עדויות ומסמכים על פשעי אושוויץ, שנזקקה לאותם ניירות שאסף במקרה יהודי ניצול אושוויץ מבניין האס-אס הבוער בברסלאו? ניסיתי לחפש מידע על אמיל וולקן, אבל לא מצאתי דבר, מלבד הסיפור על המסמכים שמצא. מדוע לא עשה דבר עם המסמכים במשך השנים, עד שמסר אותם לגניאלקה? גניאלקה אמר שוולקן רק שמר את המסמכים למזכרת, אבל זה לא משכנע. מסמכי אס-אס אינם מזכרת שניצול שואה יהודי רוצה לשמור. וולקן בוודאי הבין היטב את משמעות המסמכים שאסף, אבל משהו עצר אותו במשך שנים מלפרסם אותם או למסור אותם למישהו. הם לא נגעו אליו אישית, הם נגעו לפושעים הנאצים, שאולי חלק מהם הכיר אישית כשהיה אסיר באושוויץ. האם מישהו שאל אותו על כך? כל כך הרבה פרטים שהיו צריכים לכאורה להיות ידועים לוטים בחשיכה, ונדמה שכבר אין את מי לשאול, צריך רק לקוות שהמסמכים יצופו ויספרו את סיפורם של מי שכבר אינם יכולים לספר בעצמם. אני מאד מקוה שיתרגמו את כתביו של גניאלקה לעברית, ותתווסף לנו עוד פיסת עדות, של נער גרמני שהתבונן באסירי אושוויץ וגם דיבר עם כמה מהם ונוכח שאינם פושעים מסוכנים אלא יהודים משכילים, למשל פרופסור לאמנות שפגש במחנה, ופשעם היחיד הוא היותם יהודים, שבגרמניה זה הגדול בפשעים, ועל הפשע הזה של היותך יהודי אין לגרמנים סליחה ומחילה.

Thomas Gnielka: Als Kindersoldat in Auschwitz. Die Geschichte einer Klasse, Europaeische Verlagsanstalt, Hamburg 2014

התאונה

תמיד בחגים, במיוחד בחגים הארוכים, אני מפחדת מתאונות שיקרו לאנשים שמטיילים ומבלים ולא מאמינים כנראה שיכול לקרות להם משהו רע, אבל בפסח הזה התאונות נחתו עלינו הרבה יותר מכפי שיכולתי לשער, האנשים שנמחצו למוות בלוויית הרב, האנשים שנהרגו בתאונות דרכים, המטייל שנפל אל מותו מצוק במדבר יהודה, הילדה שנשרפה למות בספינה בתאילנד, הצעיר שנפל מאומגה בפרו, וזה שנרצח בברלין, שאי אפשר לקרוא לזה תאונה אבל גם זה קרה בפסח, אבל התאונה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה היא זו שקרתה מאד קרוב, אצלנו בשכונה, כשאוטובוס תיירים פגע בווטרינר שאני מכירה והוא נפצע קשה בראשו, ועכשיו הוא בבית-החולים מחוסר הכרה, ולא יודעים אם הוא יוכל להחלים מהפציעה הקשה שלו. על התאונה הזאת נודע לי לא מאמצעי התקשורת, אלא משכנה של הווטרינר שאני מכירה, כי הכלב שלי חבר של הכלב שלה – כשהם היו קטנים הם אהבו לשחק ופעם שניהם ברחו לנו יחד ורצו בעמק המצלבה ורצנו אחריהם הרבה זמן עד שהצלחנו לתפוס אותם, ומאז הכלב שלי תמיד רץ אחרי הכלב שלה ולא רוצה לעזוב אותו. התאונה קרתה מוקדם בבוקר וכשטיילתי עם הכלב שלי פגשתי אותה מחזיקה שני כלבים, והיא צעקה לי שאחזיק את אושר, אבל אושר נשאר צמוד אליי, כי הוא נורא מפחד מהכלב של הווטרינר, ולכן נמנע מלרוץ אל חברו שעמד ליד הכלב של הווטרינר ונראה אדיש למדי לסערת-רוחה של גבירתו. היא אמרה לי זה הכלב של הווטרינר, הוא נדרס, וחשבתי שהיא מתכוונת שהכלב נדרס, כי כל הזמן אני שומעת על כלבים וחתולים שנדרסים, ואמרתי איך יכול להיות שהוא נדרס, הווטרינר תמיד מחזיק אותו צמוד אליו, והיא צעקה לי לא הכלב, הווטרינר נדרס, והרגשתי מאד מטומטמת. היא אמרה שפגע בו אוטובוס שהיה כנראה מסונוור מהשמש והוא נפצע קשה ולקחו אותו לבית-החולים. אחר כך ניצן באה וסיפרה לי שאמרו ברדיו שגבר נפצע קשה בתאונה ברחוב רמב"ן, והיא נרגעה כשאמרו שזה גבר, כי אם זאת היתה אשה היא היתה מפחדת שאולי זאת אני. אבל היא לא ידעה שזה הווטרינר שאנחנו מכירות, שפעם טיפל בכלבה שלנו שכבר מתה בשיבה טובה, ואחרי שהיא המליטה שבעה גורים והחלטנו לשמור אחד מהם, היינו חייבים לעקר אותה, ואני פחדתי מהניתוח, ושאלתי אותו אם אין סיכונים, והוא ענה לי בוודאי שיש סיכונים, אם רופא יגיד לך שאין סיכונים, אז תתחילי לדאוג. אולי האמירה הזאת הצילה אותי לימים, כשהרופאה רצתה לשלוח אותי לטיפול בהרדמה כללית, וכשאמרתי לה שאני לא מבינה למה להסתכן בהרדמה כללית כשאין ממש סיבה, היא אמרה לי מה הבעיה עם הרדמה כללית, ואז נזכרתי בדברים של הווטרינר והתחלתי לדאוג. ויתרתי על הטיפול וגם על הרופאה ובכלל השתדלתי מאז למעט מאד בביקורים אצל רופאים, מה שתרם מאד לבריאותי. הכלבה שלי דוקא עברה את הניתוח בהצלחה וחיה שש עשרה שנים, שזה גיל מופלג לכלב. אחר כך הווטרינר עבר למרפאה רחוקה יותר ואנחנו ביקרנו אצל וטרינר אחר. לפעמים ראיתי אותו מטייל עם הכלב שלו שמת בינתיים, ובמקומו הוא אימץ את הכלב הזה, שהיה איתו בזמן התאונה, כך סיפרה לי שכנה אחרת, וליקק את הווטרינר אחרי שנפגע, אבל הוא כבר היה בלי הכרה, ולא יודעים אם הוא יכול להחלים, האחים שלו רצו שהעיריה תיקח את הכלב, אבל השכנה ביקשה שיישאר אצלה, היא ריחמה כל כך על הכלב שראה את בעליו נפגע, וכלבים הם חיות חכמות והם מבינים טוב מאד מה שהם רואים. כל זה קרה בחג הפסח שהיה אמור להיות שמח וגם היה רוב הזמן שמח בשבילי, ובכל זאת אני לא יכולה להפסיק לחשוב על התאונה, איך היא קרתה, ולמה היא קרתה, ומה יקרה עכשיו עם הווטרינר, ועם הכלב של הווטרינר, ואם יסכימו לומר לי בבית החולים מה שלומו, או שאם אשאל יאמרו לי שלא עונים לזרים, ואני באמת זרה, רק פעם הוא טיפל בכלבה שלי, וניתח אותה בהצלחה, אחרי שהיא המליטה שבעה גורים, ונתן לי על הדרך עצה טובה שיכולה להציל חיים, אחר כך הלכתי לווטרינרים אחרים, ראיתי אותו לפעמים מטייל עם הכלב שלו, אבל לא דיברתי איתו בכלל, ופתאם התאונה הנוראה הזאת, במקום שאני עוברת בו הרבה כי הוא בשכונה שלי, קרוב לבית, אני מכירה את האיש שנפצע קשה, אני מכירה את השכנים, אני מכירה את פינת הרחוב, הכל מאד קרוב ומוחשי, השכנה סיפרה לי שזה היה אוטובוס של תיירים שהגיע מכיוון גן סאקר, וכל זה קרה ביום שני שהיה גם היום השני בחול המועד של פסח, ומאז אני מנסה לחשוב על דברים אחרים, אני לא רוצה לדבר עם הבנות שלי שבאו לחג על דברים כאלה נוראים ואני באמת לא מדברת איתן על זה, אבל בראש אני חושבת כל הזמן על הווטרינר ועל הכלב של הווטרינר.

מר טרנר של מייק לי

הלכנו לסרט של מייק לי "מר טרנר" על הצייר הבריטי וויליאם טרנר, שהוא אחד הציירים האהובים עלי, והתמונות שלו בגלריה הלאומית בלונדון היו מהמראות היפים שראיתי בחיי. על החיים הפרטיים של טרנר לא ידעתי הרבה – קראתי וגם קצת למדתי עליו פה ושם, בעיקר על האמנות שלו. לא ידעתי איזה מין אדם הוא היה, וזה גם לא היה משהו שהעסיק אותי. הסרט מספר על החיים של טרנר כאדם מבוגר, עד מותו. המוות של טרנר עורר באנשים עניין, כי השמועה אמרה שבטרם מותו אמר: "השמש היא אלהים", וזה התחבר לאנשים גם עם יצירתו, שעוסקת בראש וראשונה באור, וגם עם המחשבה שהיה אדם חילוני ולא האמין באלהים כפי שמבינים אותו הנוצרים או היהודים, ושהיה בו משהו מאד מרדני וגם אקסצנטרי, למרות שבמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה כבר היו באנגליה מספיק אנשים חילוניים בשביל שהחילוניות כשלעצמה לא תיחשב מוזרה. גם בסרט טרנר אומר "השמש היא אלהים" ואז הוא מת. זו סצינת המוות השנייה בסרט, כשטרנר הגוסס זועק "השמש הוא אלהים" ומת. קודמת לה סצינת המוות של אביו האהוב של טרנר שגם הוא נקרא וויליאם טרנר, והוא חי עד למותו יחד עם בנו הצייר, ובסצינת המוות של האב הוא מספר על אמו של וויליאם טרנר שיצאה מדעתה, כנראה בעקבות מות אחותו בגיל חמש, ואושפזה, מה שגרם לילד וויליאם להיטלטל בין בית אביו לבית דודו כיתום. אביו של טרנר היה סַפָּר במקצועו, עניין מאד משמעותי באנגליה, שעד היום המעמדות בה נבדלים זה מזה בתודעתם ובלשונם כאילו היו בני עמים נבדלים, ואולי במקור באמת היו כאלה. כל הסרט מאד מתאמץ להראות לנו עד כמה הצייר טרנר הוא אדם גס ודוחה והמוני בהתנהגותו, וזה הדבר שממש שנאתי בסרט. אכן עובדה היסטורית היא שטרנר היה בנו של ספר, ובנוסף לכך אמו, שבתה הצעירה מתה בהיותה בת חמש שנים בלבד, לקתה בנפשה ואושפזה, וטרנר הילד היטלטל בין בית אביו לבית דודו והפך לאדם דיכאוני למדי, אבל כבר בגיל צעיר מאד הוכר כישרונו, ועוד בהיותו נער התקבל לאקדמיה המלכותית הבריטית והציג בה את ציוריו אינספור פעמים וזכה לפירסום רב, וגם לפטרונים מבני האצולה שבטירותיהם הפך לבן-בית, ולכן המאמץ של מייק לי לתאר את טרנר כאדם גס ודוחה בלי גבול, כאילו היה חסר חינוך לגמרי, נראה לי יותר כמו קריקטורה מאשר כמו משהו אמיתי. הסצינה הדוחה והמבחילה ביותר היא כאשר טרנר נראה מתנפל על סוכנת ביתו ובועל אותה מאחור, שזו לא עובדה היסטורית אלא קלישאה קולנועית של גבר יצרי ובהמי שאף פעם לא הבנתי אותה. אין לה קשר לאופן שבו אנשים מקיימים יחסי מין, גם כאשר אלה יחסים כוחניים ואלימים. בכלל הקלישאות של מין בקולנוע הן עניין מגוחך ודוחה ולא פחות פוריטני בתקופתנו המתירנית כביכול מאשר בימי המלכה ויקטוריה, כי למרות שרואים בסרט סצינות מין שכולן דוחות, האנשים נשארים תמיד לבושים, ושדי הנשים אינם נחלצים בסרט ולו לרגע מן המחוכים הויקטוריאנים הנוראיים, שאינני יודעת אם זה אמור לבטא את הפוריטניות הבריטית במאה התשע-עשרה, או את הפוריטניות של הבמאי, או משהו שלא תהיתי על קנקנו. ברור מהסרט שמייק לי מאד רצה להראות שטרנר היה זר למעמד האצולה שבתוכו הסתובב ולמענו צייר רוב חייו, כי הוא גם מאד מתאמץ להציג את טרנר כסולד מאצולת הממון וכמי שדוחה הצעה כספית מדהימה כדי להוריש את ציוריו לעם הבריטי שיוכל לצפות בהם בחינם, או ליתר דיוק תמורת דמי כניסה סבירים לגלריה הלאומית בלונדון – אנגליה איננה מאמינה בשעשועי חינם להמונים, בין אם מדובר ביהלומי המלכה או בציוריו המופלאים של טרנר. אבל האופן שבו מציג מייק לי את יחסיו של טרנר עם האצולה הבריטית הוא שטחי ופלקטי. כמה מן האצילים האלה טיפחו את טרנר עוד בהיותו נער והפכוהו לבן בית, ושמרו עמו על קשר כל חייו. נכון שטרנר העדיף לבלות זמן רב בעילום שם בבית אהובתו האלמנה תחת זהותו של בעלה המת, והאפשרות ששם חש את עצמו הכי בנוח סבירה בהחלט, אבל אין צורך להגזים כל כך בתיאור התנהגותו של טרנר ולהופכו לקריקטורה של אדם בהמי וגס בלי גבול כדי להופכו לטריבון העם שמעולם לא היה. לא צריך להכיר את חייו של טרנר כדי להבין שבחברה הבריטית, מי שבא מלמטה לעולם לא ירגיש לגמרי בנוח למעלה, די לראות עד כמה בזה האצולה הבריטית למרגרט תאצ'ר בשל היותה בתו של חנווני – ולאו דוקא בשל מדיניותה – למרות שתאצ'ר אימצה לגמרי את גינוני האצולה הבריטית ואת המבטא האוקספורדי, ומן הסתם גם טרנר לא היה מרבה כל כך לבלות במסדרונות האקדמיה המלכותית לאמנות ובסלוני האצולה לולא היה מאמץ לפחות במידה מסוימת את מנהגיה. טרנר גם מעולם לא היה אדם מכוער כפי שהוא מתואר בסרט, גם אם הדיוקנאות העצמיים שלו יפים מכפי שהיה באמת. מייק לי עיצב מחדש את טרנר בדמות איש הפיל או משהו מעין זה, ואולי חש שכך הוא מטהר אותו מחטא החנופה לעשירים שכל האמנים השואפים להתפרנס נאלצים לחטוא בו במידה כזו או אחרת. מאמץ הטיהור הזה מיותר בעיניי, והסצינה שבה דוחה טרנר את ההצעה לקנות את כל יצירתו בהון תועפות, סצינה שחושפת את עולמו של מייק לי יותר מאשר את עולמו של טרנר, די מגוחכת בעיניי. טרנר היה אמן ענק וחדשני מאד, שנטל סיכונים אמנותיים ופרץ דרכים חדשות בציור. מהפכן חברתי הוא לא היה, וגם לא בהמה גסה. מיותר להפוך אותו לזה או לזה.

הדבר היפה בסרט, שהפך אותו למרות כל האמור לעיל ולמרות אורכו, שכלל לא חשתי בו, לסרט מרתק בעיניי, הוא שמייק לי מנסה לשחזר את הנופים שטרנר צייר ולהקים אותם לתחייה, כלומר לשחזר אותם בסרט כפי שהוא משער שטרנר ראה אותם וקיבל מהם השראה. זה החלק שהופך את הסרט ליפה כל כך, מתמונת הפתיחה המופלאה ואילך, גם למראה וגם למחשבה. הניסיון של מייק לי לנסוע בעקבותיו של טרנר ולא רק לצלם את הנופים שבהם אהב לטייל ולצייר, אלא לנסות לשחזר את הרגעים שהציתו בו השראה, הוא מעט מלאכותי כשהוא קורה בדיאלוגים בסרט, אבל מופלא כשהוא זונח את הדיאלוגים ומניח למצלמה לדבר בעד עצמה, וכאן מגיע כמובן אשראי גדול גם לדיק פופ שצילם להפליא את הסרט. הניסיון להתבונן דרך ציוריו של טרנר בנפשו של האמן, ולשחזר את הרגע שבו הוקסם טרנר ממראה קטר הרכבת המעשן, הספינה הטובעת, או ענני הסערה, האופן שבו ארב מייק לי לזריחות ולשקיעות, לגלים ולרוחות, כדי למצוא רגע שבו יכול היה לומר לעצמו, הנה זה מה שראה טרנר וכך נולד בלבו הציור שהותיר לנו והתיר לנו להתבונן בו על העולם ולתוך נפשו, זה מה שעושה את הסרט הזה יפהפה למרות אופיו המתחסד, הפוריטני והרכלני. הרגעים האלה שבהם מנסה מייק לי לא לבוז לטרנר וגם לא להעריץ אותו, אלא להיכנס דרך הציור לנפשו ולעיניו של האמן הענק של ההתבוננות באור ובריאתו מחדש על הבד, אלה הרגעים שמצדיקים את המשפט הנאמר בסרט שהציור הוא שירה אילמת, וכמה השירה הזו מדברת אלינו. לכן אני מאד שמחה למרות הכל שראיתי את הסרט הזה, ואני אפילו חושבת שאם יזדמן לי אצפה בו שוב – הפעם אדע באלו סצינות להפנות את גבי למסך כדי לחסוך מעצמי עוגמת נפש מיותרת, אבל הרגעים האלה של טרנר המתפעם מעשן הקטר או מן הדמדומים, המבט העורג מן הים על מרגייט וממרגייט על הים, שיוצאים מתוך תמונותיו ושבים אליהן, אלה הרגעים שהופכים את הסרט לבעל ערך בעיני, לא כביוגרפיה, שאיננו מצליח להיות, אלא כניסיון, שחבל שאיננו פחות יומרני ומצניע לכת יותר, ללכת בעקבותיו של אמן גדול ולהבין עליו משהו נוסף, להיכנס עוד מעט קט לתוך עולמו.

       

פצעי הלב

היום היה גשום מדי מכדי לנקות, וכשיצאנו בבוקר הגינה היתה מלאה חלזונות שפרשו את גופם בגשם. במקום לנקות לפסח מיינתי ערימה של עיתונים ישנים. הבית שלי מלא ערימות גדולות כאלה של עיתונים חדשים וישנים ובעיקר ישנים מאד, אבל אלה היו עיתונים מהסתיו האחרון, וראיתי שאחרי הפיגוע בבית-הכנסת בהר-נוף, נתניהו קרא לכל המפלגות להצטרף לממשלת אחדות לאומית, ומפלגת העבודה ומר"ץ התרגזו וסירבו, ואמרו שהוא מנצל את הפיגוע המחריד לצרכיו. אני חושבת הרבה על הפיגוע הזה, אבל את העניין הזה עם ממשלת אחדות לאומית שנתניהו הציע לא זכרתי. אני לא זוכרת מה חשבתי על זה אז, אבל עכשיו אני חושבת שאולי חבל שמפלגת העבודה לא הצטרפה אז לממשלה, והיו נחסכות מאיתנו הבחירות האלה וכל מה שהן גרמו, שכולם אומרים עכשיו שצריך לתקן, אבל אי אפשר לתקן. בדרך כלל הייתי בעד ממשלות אחדות, לרוב הן היו טובות יותר מהממשלות הצרות שהיו לנו, אבל עכשיו אני מרגישה שמשהו החמיץ ללא תקנה, שלשבת יחד עם נתניהו בממשלה כבר בלתי אפשרי אחרי כל מה שהוא אמר ועשה בבחירות האלה, וזה עצוב. כבר בבחירות הקודמות הייתי עצובה מזה שמפלגת העבודה קיבלה רק חמישה-עשר מנדטים, ותשעה-עשר מנדטים הלכו דוקא ליש עתיד. דוקא תוצאות הבחירות עכשיו טובות יותר בעיניי, למרות שבשמאל כולם עצובים, כי אנשים מגיבים לתוצאות לפי הציפיות המופרכות שלהם ולא לפי המציאות, ובכל זאת הטעם מאד מאד מר. אולי אני כבר לא זוכרת את מערכת הבחירות הקודמת, אבל נדמה לי שהיתה בה הרבה פחות שנאה. מערכת הבחירות הזאת היתה כמו המשך של הקיץ הנורא שהיה מלא שנאה בין כולם לכולם, ואולי היא גם תוצאה של הקיץ המייאש והנורא הזה, שכל הזמן אמרו שלא מדברים עליו, אבל בעצם כולם חשבו עליו כל הזמן, כמו על פצע שלא מתרפא. עכשיו הפצעים עוד הרבה יותר גדולים ואני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות. שנאה היא באמת מין שד שכשהוא יוצא מהבקבוק הוא לא נכנס בחזרה, כמו כדור שכבר נורה, וזה לא שלא הייתי מודעת קודם לכן לכל השנאות, הייתי מודעת כל הזמן, מילדות, לכל האמירות המזעזעות ששמעתי מאז ילדותי, ולמרות שזו היתה האווירה שגדלתי בה, הבנתי כבר בתור ילדה שמשהו בזה מאד לא בסדר, ושדברים מאד רעים קורים בגלל השנאה הזאת. אבל למרות שידעתי, בכל זאת העוצמות של השנאה הפתיעו וזיעזעו אותי. עכשיו אין לי כל כך חשק לדבר עם מישהו על הבחירות האלה. באמת חשבתי על זה שלפני הבחירות דיברתי המון עם החברות שלי על הבחירות ועל התקוות שלנו שנכזבו, ואחרי הבחירות לא דיברנו מלה. כנראה גם לאחרים אין חשק לדבר על זה, ואלה שכן דיברו על הבחירות הייתי כל כך מעדיפה שהם ישתקו. אבל לא רק לדבר על זה אין לי חשק, גם אין לי חשק לשמוע או אפילו לדעת. אני לא רוצה לדעת מי השרים ואיזה משרדים הם יקבלו. אולי בעצם אני מפחדת לדעת את זה, ואני רק מתפללת שיהיה פחות גרוע מהפחדים שלי. בפעם שעברה צפיתי בטקס השבעת הכנסת והקשבתי לכל הנאומים ועכשיו בכלל לא. לא רציתי לדעת ולא רציתי לשמוע, ולא התרגשתי משום דבר, וכשדיברו בטלויזיה עם חברי כנסת חדשים לא היה אכפת לי ולא התחשק לי לשמוע. מעניין איך מרגישים אנשים אחרים. אני חושבת שגם האנשים מהליכוד שהיו מאד שמחים על תוצאות הבחירות, יהיו פחות שמחים עם הזמן, כי המצב לא באמת טוב, הוא רק טוב יותר בשבילם ממה שהם חששו, אבל גם להם יהיה קשה לחיות עם השנאה, במיוחד עם השנאה שהם יודעים שהם זכו בה בצדק. בבחירות הקודמות הרגשתי צער על התוצאות, אבל לא הרגשתי בחילה וגועל כמו עכשיו, כאילו הכל נהיה מזוהם, אפילו הכנסת שהיא נציגת העם, ותמיד חשבתי שזה לא רק חשוב אלא גם מרגש שיש לנו כנסת, והפרופסור אמנון רובינשטיין, שתמיד היה לא רק פוליטיקאי אלא גם בן אדם, אמר פעם שהיא כמו הבית השלישי שלנו, ויש בזה הרבה אמת לדעתי, כשאני מסתכלת מעמק המצלבה על בניין הכנסת אני חושבת שהיא באמת כמו בית המקדש שלנו, אבל עכשיו משהו החמיץ בשבילי ואני לא יודעת איך ומתי זה ישתפר. נתניהו הוא בן אדם שחושב שהמטרה מקדשת את האמצעים ושאת הנזק שגורמים תמיד אפשר יהיה לתקן אחר כך, שתי ההנחות האלה ממש לא נכונות. לניקוס קזאנצקיס שכתב את "זורבה היווני" יש ספר פחות מפורסם אבל מאד יקר ללבי, שקוראים לו "פאפא יאנארוס". פאפא יאנארוס הוא כומר יווני אורתודוקסי שהבן שלו קומוניסט, מנהיג של מחתרת קומוניסטית, והבן חושב לעצמו על המעשים הרעים שהם עושים למען המטרה הצודקת בעיניהם, והוא שואל את עצמו אם המטרה היא פרי בשל שתלוי על העץ ורק צריך לקטוף אותו, או אולי היא בעצם פרי שיקבל את טעמו מהמעשים שאנחנו עושים כדי להשיג אותו, והמעשים האלה יקבעו אם הפרי יהיה מר או מתוק. הניצחון של נתניהו מתוק למצביעים שלו, אבל הדרך שבה הוא השיג אותו הופכת אותו לפרי מר, והוא הראשון שיודע את זה, ובמוקדם או במאוחר שיניו תקהינה מהפרי המר הזה, שקיבל את טעמו מהדברים הנוראים שהוא אמר, כמו שמפלגת העבודה עוד משלמת על חטאי העבר, שהם למרבה הצער גם חטאי ההווה, ואני ממש לא מתפלאת על זה. הפצעים של הגוף לרוב נרפאים, אבל הפצעים של הלב אף פעם לא.